מקרה שימוש: החלטות אמיצות של הסטודנטים בקורס full-stack של צופן

הי לכולם,

לפני שבוע הצגתי לכם את דליב. במראה ראשוני, דליב נראת כמו כל מערכת הצבעות אחרת. אך מתחת למנוע יש תכונות יחודיות של המערכת, שמאפשרות דיון סינכרוני (בוידאו או פנים אל פנים), וקבלת החלטות חכמות (ובמקרה הנוכחי אמיצות).

לפני הסיפור, בוא נכיר את המשתתפים. המשתתפים של הקורס הם סטודנטים וסטודנטיות מאום-אל-פחם וחלקם מישובים אחרים באזור. הקורס הוא קורס פיתוח להכשרה לתעשיה של בוגרי מדעי המחשב מהחברה הערבית ( Full-stack MERN). הקורס הוא פרויקט של הארגון ללא מטרות רווח צופן. הקורס הוקם בשיתוף פעולה עם עיריית אום אל פחם, אינטל והסדנה לידע ציבורי. מובילות את הקורס, תמר קוניג, ולאא חמזה כוכאב ואתד ונעה שימשוני. וביחד, כולנו הסטודנטים והצוות, מפתחים שני מוצרים עבור הסדנה לידע ציבורי, כדי לשפר את הדמוקרטיה בישראל.

מתחילת הקורס יש לנו סילבוס ברור וצפוף, שאמור להכשיר את הסטודנטים לפתח web-applications. אלא שאנו נוהגים לפעמים לשמוע לרחשי הלב של הסטודנטים, ולשנות קצת את הסליבוס, בהתאם לבקשות (ההגיוניות).

במהלך הקורס האחרון, הסטודנטים ביקשו ללמוד Redux. למי שלא מכיר את Redux , זאת ספריה שעובדת עם החלק העיקרי של האפליקציה (React), ויחסית קשה ללמוד אותה. לוקח לפעמים גם למפתחים מנוסים כמה שבועות ללמוד לעבוד איתה. לאחר שלימדתי את הספריה (Redux), הסטודנטים כצפוי התקשו ברובם להתמודד איתה (למדנו אותה במשך 3 שעות, ואז עוד תרגיל בית אחד).

כשבדקתי את תרגילי הבית, ניכר היה שהסטודנטים נאבקו קשה כי להפעיל את הספריה. חלקם בהצלחה חלקית, וחלקם בהצלחה יותר גדולה. ואז החלטתי לברר איתם, לאן עלינו לפנות. האם להמשיך את הפרויקטים ב-Redux או להשתמש בשיטות פשוטות יותר.

היה ברור שאם נפתח את הפרויקטים באמצעות Redux, יהיה על הסטודנטים להתאמץ יותר. מצד שני, שימוש בספריה, יכול לפתוח להם עוד קצת מקומות עבודה (יש חברות שמבקשות ניסיון ב – Redux).
כאן החלטתי להעזר בדליב. השאלה הראשונה ששאלתי, היתה ״איך אתם מרגישים עם רידקס?״, ואלו היו התשובות:

כך, שנראה שאכן החששות שלי התאמתו…רוב הסטודנטים לא הרגישו חזקים ברידקס. השאלה הבאה ששאלתי, וביקשתי מהם לדון עליה, היא האם לפתח ברידקס או בטכנולוגיה פשוטה יותר. עכשיו, כאן נכנס פיטצ׳ר מעניין של דליב. היא מאפשרת לכולם לראות את ההצבעה בזמן אמת, וכך לנסות לשכנע את המשתתפים בדעתכם, ולנסות להזיז את ההצבעה. בניגוד לאינטואיציה שלנו, הצבעה בזמן אמת, מסייעת למשתתפים לדבר בצורה יותר משכנעת ולעבוד קשה כדי לשכנע בעמדתם. שימוש בטכנולוגיה כזאת מלמד מהר מאד מה משפיע ומה לא משפיע על עמדות הקהל, בזמן אמת ובפידבק מיידי.

הפעם הדיון היה קצר. ביקשתי מכל צד להביע את עמדתו. כבר בתחילת ההצבעה הרוב נטה להמשיך עם רידקס. אך לאחר הסבר של אחד הסטודנטים, הרוב התחזק. יותר משתתפים תמכו בהמשך העבודה עם רידקס. כשביקשתי מהצד שתומך בטכנולוגיה הפשוטה להסביר את עמדתו, אף סטודנט לא נאות להסביר את העמדה. לבסוף התקבלה התוצאה 71% מול 29%, והחלטנו לפתח עם redux.
כמרצה וותיק, אני יודע שבמקרים של קושי, לרוב, אני אשמע דווקא את המתקשים, שיבואו ויבקשו להקל את העומס. ואילו החזקים לא ידברו. הם לא ירצו להראות כלא-מתחשבים, ולכן הכיתה הקורס עלול להיות להיות מנווט לכיון החלשים יותר. אלא שכאן, בהצבעה אנונימית, יכול היה הרוב (71%) להגיד את עמדתו ולקבוע אם ללכת לכיוון יותר מאתגר, וזאת אף על פי שרוב הכיתה (63% ציינו שהם חלשים בריאקט).

להבנתי, שימוש מושכל בטכנולוגיה כמו דליב (delib.tech), יכול לסייע לקבוצה לקבל החלטות חכמות ואמיצות ביחד, כפי שעשו הסטודנטים של קורס צופן-48.

מה דעתכם?

שלום, מוזמנים להכיר את דליב – מערכת בקוד פתוח לקבלת החלטות משותפות

הי, נעים להכיר.
לפניכם מערכת לקבלת החלטות בקבוצות, בשם ״דליב״. – Delib.tech.

המערכת נבנתה בקוד פתוח, לטובת הציבור. היא תוצר של כ-18 שנים של מחקר בתחום. דליב נועדה לסייע לכם, לעבוד ביחד, ולקבל בחלטות לטובת כלל משתתפי הדיון, במהירות ובקלות. זאת מערכת פתוחה, עבורכם, ובשאיפה היא תבנה איתכם, ובעזרתכם.
את המערכת בניתי בהתחלה לבד, אח״כ באמצעות מתנדבים מהסדנה לידע ציבורי, וכרגע, אני המפתח היחידי שלה. אם אתם יודעים לתכנת (javascript-react-firebase), אתם מוזמנים להצטרף (תרומות כספיות גם הן תתקבלנה בברכה).

מה אני מנסה להשיג באמצעות המערכת? אני מנסה לבנות מערכת שתאפשר למשפחות, לקהילות, למקומות עבודה, לעיריות, לממשלות, לקבל החלטות ביחד, עם הרבה מאד משתתפים. אני מאמין שדמוקרטיה מהותית, צומחת מלמטה. אני מאמין שאם נדע להחליט ביחד, אם נדע לקבל החלטות לטובת כלל חברי הקבוצה (במגבלת טובת הכלל), נצמיח כאן דמוקרטיה טובה, בה אכן נהיה אחים. בה באמת נפעל ביחד, למען עתיד טוב יותר.
כרגע במערכת יש ארבעה מודולים. מודל להצעת הצעות (מימין). במודל זה, כל אחד יכול להציע הצעה, והקבוצה יכולה לבחור את הפתרון שנראה לה. מודל שני הוא מודל הצבעות (משמאל). מתחת למודל ההצעות, יש גם מודול ״בעד ונגד״ שמאפשר לציבור להצביע על השלכות טובות ורעות של כל הצעה. ולבסוף, בכל מסך יש אפשרות לנהל שיחות.

אתם מוזמנים להתנסות במערכת, להביע את דעתכם, ולהרשם כאן לדיונים שיאפשרו לשפר את המערכת…

אשמח לשמוע את דעתכם

דוגמה לשימוש במערכת, כדי ליצור הסכמות בין פעילים

הזמנה למסע אל הדמוקרטיה הדיונית

רבים חוששים כי מצב הדמוקרטיה במדינת ישראל, בכי רע. האמון של הישראלים במערכת השלטונית שלהם נמוך. הפילוג והקיטוב פרושים על פני כותרות ראשיות, ובמשך שנתיים איננו מצליחים להקים ממשלה מתפקדת.

אציע כי ניתן לשנות זאת. ניתן ליצור כאן דמוקרטיה מהותית. דמוקרטיה שבה האזרחים שותפים ולוקחים חלק פעיל וחיובי (״קונסטרוקטיבי״, בלשונו של בן-גוריון), בעיצובה של המדינה.

יש כאלו שטוענים שהעם אינו כשיר לכך. טענה זאת נטענה כבר לפני מאות שנים, הפילוסופים הגדולים של המאות ה-17, ה-18 וה-19 התווכחו מה עדיף, שלטון מלוכני (ע״ע הובס – הלויתן) או שלטון בו העם הוא הריבון (ע״ע לוק, רוסו, מיל). בויכוח העתיק ההוא, אין ספק כיום שהמלוכות הפסידו, והעמים הרוויחו. כיום בד״כ עדיף להיות אזרח במדינה של דמוקרטיה נציגותית, מאשר נתין במשטר מלוכני.

האבסורד הוא שהדיון העתיק הזה עדיין קיים גם היום. יש בישראל אליטות, שחוששות מהעם. הן אינן מאמינות שלתת לעם (או לציבור או לרוב), זכות להחליט על חייו, זה מתכון לחיים טובים יותר. שוב ושוב אני שומע את החשש מ״דיקטטורת הרוב״. איומים אלו מעולם לא התממש במדינות בהן ישנה דמוקרטיה ישירה. להפך, במדינות בהן הציבור הוא הריבון האמיתי, אין רוב ומיעוט. יש כל פעם החלטה סביב סוגייה שונה, ולכן כל פעם האזרח נמצא בעמדת או מיעוט, והוא אינו חש שהוא חלק ממיעוט או רוב.
תחושת הרוב או המיעוט, היא תחושה שנוצרת במשטר שבו יש נציגות נבחרת ומפלגות (קרי, כנסת/פרלמנט). כדי להיבחר, המפלגות חייבות לסמן מי הטוב ומי הרע. בדמוקרטיה ישירה, אין הדבר כך. לכל נושא, יש קואליציה אחרת, ולכן מתקיים דיון מורכב ורחב כדי להגיע להסכמות רחבות. בדמוקרטיה ישירה אין מיעוט ואין רוב.

אם נצליח לייצר כאן דמוקרטיה ישירה, נייצר גם מערכת הרבה יותר מכילה, שבה האדם אינו נקבע על פי ״מגזרו״, אלא על היותו אדם. אדם לא יתפס כ״דוס״ או ״חילוני״, אלא האם הוא שותף לי בדרך, בנושא ספציפי שבו אנו דנים (והרשו לי לגלות לכם שבין חילונים לדתיים יש המון מן המשותף). בין אנשי שמאל לציבור הדתי-לאומי יש הרבה שותפות ערכית בנושאים רבים הקשורים לחברה ולעזרה לזולת. אולי השמאל והימין הישנים חלוקים על המקום בו צריך לעבור קו הגבול בינינו לבין הפלסטינים, אך אין מחלוקת על הצורך לעזור לזולת, ואין מחלוקת על הצורך להעצים ולחזק אוכלוסיות חלשות. מגוון שיתופי הפעולה הרבים שיכולים להיתוות על ידי אזרחי מדינת ישראל, הוא רב ונרחב. אנו יכולים להקים חברה שבה אנו מחפשים את המשותף, ומוותרים על המפלג.

אלא שחלום לחוד ומציאות לחוד. במציאות בה אנו חיים, ונכון לרגע זה, האליטות הישנות אינן ששות לנטוש את עמדות הכוח. לא נראה שבזמן הקרוב, חברי כנסת יחוקקו חוקים שיהפכו את ישראל לדמוקרטיה ישירה ,ויוותרו על עמדת הכוח הבלעדית שלהם. איננו יכולים לצפות שהחתולים יוותרו על השמנת מרצונם. איזה חבר כנסת יחוקק חוק, שיחליש את מעמדו, ויהפוך אותו למספר שתיים לריבון האמיתי – לאזרחים?

לכן אציע שהדרך היא אחרת. הדרך עוברת דרך כל אחד/ת מאתנו. אני מאמין שהשינוי מתחיל אצלך ואצלי. הוא ממשיך משם למשפחה, למקום העבודה, לשכונה, לעיר. והוא יפרוץ ויבשיל לכדי שינוי ברמה המדינית, כשיהיה ברור לכולנו שחיים בתרבות של דמוקרטית דיונית (בה אנו דנים ומקבלים החלטות ביחד לטובת כולנו) היא היא הדרך הראויה לחיות. חברי כנסת אינם חיים בואקום. כשתיווצר התרבות הדיונית, יצטרפו גם הם אליה, ואיפשרו את השינוי.

השינוי מתחיל כבר ברמת המשפחה, בין בני זוג ובין הורים לילדים. כשילד לומד להסביר את רצונותיו, בלי בכי או נהמות, אלא בשום שכל וטעם, הוא הופך בבגרותו לאדם קואפרטיבי יותר, היודע לרתום את סביבתו לקידום פעולות לטובת הכלל. כשבני זוג יודעים למצוא את הדרך המשותפת להם, על אף היותם אנשים שונים, הרי שהסיכוי שהזוגיות שלהם תצמח ותשגשג יעלה פלאים. בבלוג אציג כיצד ניתן לעשות זאת.

במקום העבודה, אפשר וניתן לקבל החלטות חכמות ומוצלחות, על ידי שיתוף סט נרחב יותר של בעלי עניין. בבלוג אסביר איך אפשר לעשות זאת.

בקהילה, אפשר להגיע להסכמות, ואף להניע פרויקטים משותפים, לטובת כלל הקהילה, וזאת על אף ריבוי העמדות והשונות המחשבתית. – גם כאן, אסביר איך ניתן לעשות זאת.

בעיר, אפשר ורצוי לשתף תושבים בתהליכים הנוגעים לחייהם. הדבר מחזק את תחושת השייכות, ומסייע לראשי ערים להיות חלק פעיל ומשמעותי מהקהילה העירונית שלהם.

ולבסוף אציג טכנולוגיה שיכולה ליצור שינוי משמעותי. מאז 2016 אני מפתח טכנולוגיה לטובת קבלת החלטות. הטכנולוגיה הזאת נוסתה במשרד ראש הממשלה. היא נוסתה בחדרי הלימוד. היא נוסתה בקרב ארגוני שינוי ובמפלגות פוליטיות, ועד כה, העדויות מראות שהיא מצליחה במקומות בהן טכנולוגיות אחרות לא הצליחו. היא מאפשרת לציבור רחב, להגיע להסכמות במהירות. היא מאפשרת ריבוי דעות. יש עוד הרבה מחקר לעשות, אבל היא כבר עובדת. וגם עליה אספר.
אני מזמין אותכם להרשם לבלוג, ולהצטרף, כגורמים פעילים או כקוראים, למסע שלנו לשינוי החברה הישראלית לדמוקרטיה דיונית.

מה דעתכם?

קבלת החלטות חכמות בצוותים

הרצאה בפני מסלול סייבר של לימודי החוץ של הטכניון

לימוד באהבה ומה גיליתי בדרך

אהבה:

אני מאמין, שלב ליבו של תפקידי כמורה, הוא לאהוב את התלמידים שלי. לרצות בהצלחתם, לשמוח בפריחתם. אני כאן, כהורה, כדי לאפשר לתלמיד/סטודנט להצליח. עלי להיות מורה הדרך, המחפש בכל דרך ובכל פינה איך לאפשר לתלמידיי להצליח. לאתר סגנונות למידה, ולהבין את נפש האדם, ולחשוב בכל רגע נתון, מול כל אתגר אפשרי, איך לאפשר, לך תלמידי להצליח.

לא תמיד הדבר קל. בעיקר כמורה צעיר בתפקיד, התלמידים/סטודנטים מאתגרים מאד. הם אינם בהכרח מתעניינים בנושא הלימוד, הם לא תמיד שקטים, ולפעמים מאתגרים את הכיתה כולה.

אלא שעם השנים (אני עוסק בהדרכה מעל 27 שנים), גיליתי כיצד להגיע ללב הסטודנטים והתלמידים. את המפתח לשם מצאתי בעייני הסטודנטים. העיניים, כפי שאומר הפתגם העתיק הן ראי הנפש. הן מגלות לי כמורה, היכן הסטודנט. האם הנושא מעניין אותו, או האם משהו אחר מושך את תשומת לבו. וכך למדתי לחקור את עצמי ואת שיטת ההוראה שלי. היה לי פידבק מיידי, האם אני עושה את מלאכתי נאמנה.

העיניים ראי הנפש: האתגר הגדול לשיטת ההרואה עליהן גדלתי, החל עם הופעת הסמארטפונים. במשך שנתיים הורתי בצורה פרונטלית באוניברסיטת אריאל, ואז עם הופעת הסמארטפון, העיניים נדדו אל הסמארטפון. כל הניסיונות למשוך את עיניי הסטודנטים לנושא השעור, עלו בתוהו. הסמארטפון נראה כמנצח.

שאלתי את עצמי, מה עלי לעשות, כיצד אוכל לנצח את הסמארטפון, איך אהיה יותר מעניין מפייסבוק? הבנתי שאין לי סיכוי בתחרות, ועלי למוצא דרך אחרת אל לבם של הסטודנטים. לאחר תקופת חשיבה ומחקר, הבנתי שהדרך אל לב הסטודנטים, היא הם עצמם. ליבם ומה שהם חפצים בו.

״אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ (מסכת עבודה זרה דף יט'): הבנתי שכדי לעורר עניין, עלי להביא אל השיעור פנימה, את הסטודנט עצמו. לא עוד צופה מהצד, המביט בלוח, אלא הוא עצמו, חוקר, בוחן ומעלה דברים שנפשו חפצה בהם.

כך התחלנו לפתח שיעורים בהם הסטודנטים היו מעורבים. ערכנו ״תחרות פייסבוק״. כל שלישיה של סטודנטים, בחרה נושא שמעניין אותה, והם התבקשו להביא בתוך קמפיין של שבועיים הכי הרבה לייקים לנושא האהוב עליהם. התחרות היתה כיתתית, וכל שבוע הסתכלנו על הלייקים שכל אחת מהקבוצות השיגה. נכנסנו אל כליי הניתוח של פייסבוק, והתחלנו לחקור ביחד, מה מעודד לייקים ומה לא? איך צריך להנגיש נושא ואיך לא. גילינו ביחד, וכל אחד כתב את התובנות האישיות שלו בויקיפדיה מיוחדת שהקמנו לנושא. ביחד, בדיון ובמחקר משותף, יצרנו תחום שלם של תובנות לגבי איך להעביר מסרים בפייסבוק.

העיקרון של שיתוף הסטודנטים/תלמידים, רק הלך והתחזק אצלי במשך השנים. כאשר הסטודנט/תלמיד מעורב, ומביא את עצמו למחקר וללמידה, רמת העניין של התלמיד גדולה.

בנוסף גיליתי שלמידת צוות מגבירה עוד יותר את העניין. פרויקט אישי הוא חשוב, אך פרויקטים משותפים, מעוררים שיח, בניית תובנות משמעותיות (למידה משמעותית)

אָמַר רַב חַמַא בַּר חַנִינָא :אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ (בראשית רבה, פרשה סט, סימן ב): המחלוקת, והעניין המשותף להצליח, מובילים את התלמידים לנסות לבנות הבנות יסוד משותפות. במקרה זה, מחקרים ותובנות בתחום, שנצברו על ידי אנשי מדע והוגים יכולים לעזור מאד ליצור שפה משותפת. שדה המונחים, מאפשר לבחון את התיאוריות של ההוגים והמדענים, והתלמידים עצמם, משתמשים באופן שותף במונחים הללו כדי לייצר עבודת צוות.

כך לדוגמה, בפרויקטים של בניית אפליקציות, הסטודנטים מתקשרים בתוך הצוות ומתקנים אחד את השני, על פי מושגים שלמדו בכיתה. הם אומרים אחד לשני, ״אתה לא רואה שה-scope כאן גורם לבריחת המשתנה״ וכיוב׳.

עבודת הצוות מכניסה כאן עוד נדבך. היא מכניסה הנאה צרופה של עבודה עם חברים. הכיתות איתן אני עובד, הופכות לחבורה מגובשת, שמתמודדת עם אתגרים. הקשרים ביניהם נמשכים לא פעם הרבה אחרי שהקורסים נגמרים. ההומור ההדדי ורוח הרעות, עוזרות להניע את כולם לעבודה משותפת.

עד כאן תמצית המסע שלי. בפוסטים הבאים ,אביא דוגמאות. אני מקווה שהפוסטים הללו יהוו בסיס לדיון ועבודת צוות בדרך לפיתוח שיטות הוראה טובות יותר, שיאפשר לנו המורים, להנגיש לתלמידנו את עולם הידע הרחב, עליו אנו אמונים. לגדל דורות של אנשים סקרנים, חוקרים, ואנשי מעשים חכמים ומושכלים.
שלכם

טל

מודל הרציונליזציה של המדע

בעקבות שאלה שנשאלתי בפרטי לגבי מודל רציונלי של המדע, הנה המודל שפיתחתי, בקצרה:

אני מניח שאת מתכוונת למודל האפיסטמילוגי שכתבתי. פירוט מלא שלו קיים בקישור (אם כי המודל לא גמור).

אם נקצר את המודל, ונגיע לשורה התחתונה, הרי שהנחת המוצא היא שהמחשבה שלנו כלואה בכלוב פנומנולוגי. כלוב פנומנולגי הוא מעטפת של המחשבות שלנו, שעליה מתדפקות תחושות, מראות, צלילים וכיוב'. , ואיננו יכולים לדעת מה קורה מעבר לכלוב הזה. כל מה שאנו רואים, זה תחושות, מראות שאנו מנסים לתרגם ולהבין. איננו יכולים לדעת האם יש שם אכן דברים, או שאלו סתם אשליות.

סוג כזה של מחשבה, גרם להרבה מאד פילוסופים לחרדה. זה אמר עבורם שאין אמת, שאנו עלולים ליפול לתוך כאוס של בליל תיאוריות, שבהן אין תיאוריה אחת, נכונה יותר מהאחרת. ולכן כל מי שאני מכיר (למשל דקארט, יום, הוסרל, ריכנבך, הידגר ורבים אחרים) , תמיד ניסו למצוא קרקע יציבה. קרקע שתבטיח, שיש דרך להבחין בין אמת לשקר.

בתיאוריה שלי, אני מוותר על הניסיון הזה לכאורה (אם כי בהמשך, אתן בסיס אחר לרציונליזציה של המדע). אני מבין שהנחת המוצא, היא שלעולם לא נוכל לצאת מהכלוב הפנומנולוגי (דומה אגב, למערה של אפלטון, אך ללא היכולת להשתחרר מהכבלים). ועכשיו, עלינו לברר מה ניתן לעשות.

בפנומנות (תופעות) שאני חווה, יש לפעמים סדירות. כשאני רואה אדם מדבר, אני גם שומע אותו מדבר. האם בהכרח יש קשר בין המראה לקול? לא….. יכול להיות שזה מקרה. יכול להיות שמחשב שמחובר לי למוח מדמה לי את הסיטואציה. יכול להיות שהמוח שלי הוזה, והמוח הוא זה שיוצר קול ומראה ביחד, מבלי שיהיה שם אדם אמיתי מדבר. יכולות להיות עוד אין-סוף אפשרויות פתרונות שונים. ועל פי המודל של הכלוב הפנומנולוגי, אין סוף אפשרות הן דבר אפשרי…..

אז מה עושים?

אנו יכולים להגיד שיש אין-סוף אפשרויות, ואם זה נסתדר… אך למעשה כאן לא יהיה שום ידע, או יכול להכיל ידע, כי הכל אפשרי.

אם אנו רוצים לנסות להתקדם עם הידע שלנו, עלינו להניח את הנחת הפשטות. כלומר, שהפתרון הפשוט ביותר, שמסביר את מכלול התצפיות שחווית עד כה, הוא הפתרון שבו אבחר.
אין זה אומר שזה הפתרון הנכון ביותר, אלא הפתרון החסכוני ביותר (ע"ע, ארנסט מאך). ועכשיו, כדי לוודא שהתיאוריה שיצרתי, עדיין רלוונטית, אני משתמש בעקרון ההפרכה (של פופר). בכל פעם שתיאוריה שבניתי מופרכת, עלי להציע תיאוריה חדשה, חסכונית ככל הניתן, המתארת את כל התופעות שראיתי עד כה. (לפעמים אני לא מצליח לתאר בתיאוריה אחת את כל התופעות שראיתי, ולכן יתכן שאמציע מספר תיאוריות, אך בשם החיסכון, עלי לשאוף לתיאוריה אחת חסכונית).

יתכן מאד שלתיאוריות שבניתי אין קשר למה שקורה בעולם מחוץ לכלוב הפנומנולוגי. אך, אם התיאוריות מצליחות לנבא התרחשויות חדשות, וככל שהן מצליחות לנבא יותר התרחשויות חדשות, כך ישנו סיכוי עולה שהתיאוריות אכן מסבירות משהו מחוץ לכלוב הפנומנולוגי. זה לא אומר שבארוע הבא, התיאוריות יעמדו במבחן, ויתכן שהחוקים מחוץ לחוק ישתנו. כמו כן, יתכן שבגלל תופעת Theory dependent observation, אנו נבחר להתבונן רק במקרים שמתאימים לתאירויות שלנו, ולהתעלם ממקרים שאינם תואמים לתיאוריות שלנו.

כדי להתגבר על כך, עלינו להעזר בצופים אחרים (שגם אותם אנו עלולים לדמיין, אבל בשם עקרון הפשטות, נניח שהם צופים נפרדים מאתנו). צופים אלו, בעלי תיאוריות אחרות (לכאורה), יכולים להציג לנו תופעות סותרות, ולאלץ אותנו למצוא תיאוריות מכילות יותר.

כך מתבצע לו המשחק המדעי. אני/ו כל הזמן מנסים לייצר תיאוריה אחת, רחבה שתסביר את כל ההקשרים בין תופעות שהבחנו בהם. בשם עקרון הפשטות, כדי להקל על הזכרון, אנו תמיד בוחרים בתיאוריה הפשוטה ביותר האפשרית. קיימת אפשרות שתיאוריות כאלו יתארו חוקיות שמתרחשות מחוץ לכלוב הפנומנולוגי (וגם יתכן שלא). אנו בשורה התחתונה מחפשים את התיאוריה החסכונית ביותר האפשרית, שתתאר את מכלול התופעות שנחשפנו אליהן. ואם אנו פועלים כחברה (בהנחת הפשטות, שאכן קיימת חברה, ולא הכל פרי מחשבתינו), הרי שנחפש ביחד את הפתרון הפשוט ביותר האפשרי למכלול התופעות שאנו צופים בהן. זהו המדע.

טובת הכלל?

האם החלטות דמוקרטיות טובות לכלל?
בדיון שהתפתח בפייסבוק, טען מרק ולצר (שכתב ביחד עם דוד אלכסנדר את "שלטון ההמון") את הטענה הבאה:

הרעיון של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל" הוא רעיון לא נכון מתמטית בכלל.
מי קובע מה טוב עבור הכלל?
אתה חושב שפינוי מישהו מביתו הוא עוול גדול אני חושב שלא (נניח).

הבעיה של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל", היא בעיית יסוד בדמוקרטיה. לכאורה, הצבעות דמוקרטיות אמורות להבטיח את טובת הכלל. כלומר, הציבור לכאורה משתתף בהצבעות, ודואג בכך לאינטרסים של עצמו. השיקלול של הצבעות הציבור, אמור להבטיח שהציבור ימצא עבור עצמו את הפתרונות הטובים ביותר לעצמו. אך מרק ולצר, כמו הוגים אחרים כבר מהמאה ה-18, העלו הסתייגות לתפיסה הזאת.

עריצות הרוב
למעשה אין כאן טובת הציבור, אלא טובת הרוב. כלומר, הרוב יכול לקבל החלטות שיקדמו את האינטרסים שלו, ויפגעו באינטרסים של המיעוט. עקרון זה, נקרא "עריצות הרוב", ומהווה בסיס לדאגה של לא מעט הוגים.
כאשר אנו מבקשים לקדם דמוקרטיה, כיצד אפשר לעצב מערכת כזאת, שלא תיצור עריצות רוב? אחת הדרכים היא להקים בית משפט חוקתי, שיוודא שהחוקים הנקבעים על ידי הרוב, יעמדו בעקרונות יסוד ליברליים, שיבטיחו את חרויות המיעוט. זהו פתרון סביר, ובישראל מתקיים מאבק ארוך שנים לקדם בית משפט חוקתי.
אך פתרון זה הוא פתרון של בלמים, ואינו פתרון שמובנה בתוך המערכת. למעשה, בית משפט חוקתי, צריך לקבל כל הזמן לגיטמציה מהרוב, כדי להמשיך לתפקד. אם לאורך זמן, הפסיקות של בית המשפט החוקתי יהיו נגד האינטרס של הרוב, יוכל הרוב להפיל או להחליש את בית המשפט (ע"ע המאבק הנוכחי של הממשלה נגד בג"צ).
אם אנו רוצים לעצב מערכת החלטות דמוקרטית, שבה לא נפגע המיעוט, עלינו לחשוב מחוץ לקופסה.
עלינו למצוא מערכת שתבטיח את טובת הכלל, בצורה אינהרנטית. האם זה אפשרי?

מסך הבערות
אחד הפתרונות לכך מציע ג'ון רולס בפתרון של "מסך הבערות":
על פי רולס, אם ההחלטות יתקבלו בתנאים כאלו שבהם אף אחד מהמשתתפים לא ידע באיזה קבוצה הוא ימצא את עצמו לאחר ההחלטה, ידאג כל משתתף, להציע פתרון שיהיה טוב לו גם אם יהיה במיעוט וגם אם יהיה ברוב, וכך נמצא את הפתרון הטוב לכלל.

זהו עקרון מקובל מאד במדעי המדינה, אך הוא קשה מאד ליישום בעולם האמיתי. שהרי, בהחלטות בעולם האמיתי, כל אחד יודע באיזה מצב הוא ובאיזה קבוצה יהיה לאחר ההחלטה. כך שהפתרון יפה מבחינה היפוטטית, אך לא מבחינה מעשית. בפועל הרוב יודע שגם לאחר הבחירה, הוא יהיה בעמדת רוב גם לאחר ההצבעה.

נדרש אם כן פתרון אחר.
הפתרון שאני מציע, מקורו בדילמת האסיר, וב-tit-for-tat, ויש לו רבדים "הגיוניים" ורבדים "פסיכולוגיים". אשמח כמובן לביקורת, ולהערות. (ואם אתם מכירים מישהו שכתב פתרון כזה, אנא שלחו לי קישור)
עקרון ההשתנות

העיקרון הנובע מדילמת האסיר ו-tit-for-tat, היא ששיתוף פעולה בין חברי קבוצה יווצר בצורה אופטימלית כאשר יהיה עליהם "לשחק" פעמים רבות. כלומר, כאשר לא מדובר בהחלטה אחת, אלא בהחלטות רבות, בנושאים רבים.
במקרה כזה, יתכן שבהחלטה אחת, משתתף א' יהיה בעמדת רוב, אך לאחריה בהחלטה אחרת, המשתתף יהיה בעמדת מיעוט. משחק כזה לאורך שנים, יגרום לכלל המשתתפים להבין שלפעמים הם מיעוט ולפעמים הם רוב, ואם ההחלטות שלהם יהיו קשות למיעוט, יתכן שבפעם הבאה, הם יהיו המיעוט והם אלו שיפגעו. ולכן קבוצה כזאת שתשחק לאורך זמן, במגוון תחומי החלטה, תפתח מתינות בקבלת ההחלטות, ותעדיף לקבל החלטות שבהן המיעוט לא יפגע יתר על המידה, גם אם זה אומר שלא כל האינטרסים של הרוב (באותה החלטה) יבואו לידי מימוש.
עקרון אי-העריקה
תנאי חשוב להצלחת קבוצה כזאת, היא שכל החלטה היא מחייבת לכל חברי הקבוצה, וחברות בקבוצה צריכה להיות יציבה. כלומר, חבר אינו יכול לעזוב את הקבוצה בכל פעם שההחלטה אינה מתאימה לו. אם יתאפשר לחבר לעזוב את הקבוצה כל פעם שההחלטה לא מתאימה, לא יצליחו חברי הקבוצה לגייס את כלל משאבי הקבוצה. התנהגות כזאת, גם תחליש את הקבוצה, כיוון שהיא תעודד התנהגות שבה לא כולם נושאים בנטל, ו"אופרטוניזם" של מעבר בין קבוצות על פי אינטרסים אישיים.
על פי כלל זה, ובהתאם לעקרון הבחירה החופשית, חבר יכול להחליט שהוא עוזב את הקבוצה, כאשר החלטה או קבוצת החלטות לא מתאימה לו, אך עליו לדעת שהוא לא יוכל לחזור לקבוצה, כאשר יהיו כן החלטות שטובות לו. שאם לא כן, הקבוצה תהיה חלשה, וסיכוייה להתפרק יגדלו.
מבנה פוליטי המאפשר השתנות
כדי ליצור קבוצה שבה אין קביעות לרוב למיעוט, נדרש מבנה פוליטי מסוג מסויים. לא כל מערכת פוליטית בנויה לייצר השתנות של הרוב והמיעוט. למשל בישראל, המבנה הרב-מפלגתי, והמנטליות הישראלית גורמות לכך שתפקידי הרוב והמיעוט מקובעים לאורך שנים רבות. המאבק בין ימין לשמאל אינו מאפשר כמעט שיתוף פעולה, וכך נוצר מצב שכאשר הימין בשלטון, הוא נמצא שם לאורך קדנציה שלמה, והשמאל, אינו שותף בקבלת ההחלטות. קשה מאד לאופזיציה לקחת חלק בהחלטות, ובפועל רוב ההחלטות יהיו של הימין. כך נוצר קיבעון רוב, לפחות לקדנציה אחת. כלומר בארבע שנים בשלון, הימין דואג לאינטרסים שלו, והאינטרסים של השמאל נפגעים. כמובן שהדבר הפוך אם השמאל בשלטון, והימין באופזיציה. הדבר חמור עוד יותר, במפלגות שלעולם אינן חברות בשלטון (כמו למשל המפלגות הערביות), שאז האינטרסים שלהן כמעט אינם באים כלל לידי ביטוי, ויש סבירות גדולה שהאינטרסים של המצביעים למפלגות אלו יפגעו.
התופעה הזאת, של עריצות רוב למשך קדנציה, גורמת לכך שהאינטרסים של המפסיד יפגעו קשות, לאורך מספר שנים, ולכן המאבק הוא פלגני וקשה מאד. בישראל המצב מחריף עוד יותר, כיוון שהציבור בישראל מאד שמרני בבחירותיו. במשך 29 השנים הראשונות לקיום המדינה, השמאל היה בשלטון (אם מחשיבים את זמן הישוב, אז השמאל היה בשלטון מאז 1930, כלומר 47 שנים). מאז 1977, הימין נמצא בשלטון באופן כמעט בלבדי במשך כ-31 שנים (למעט שתי ממשלות אחדות, ממשלת רבין, וממשלת ברק, קצרת החיים).
הקיבעון הזה אינו ברירת מחדל. בארה"ב למשל, סוג המבנה הפוליטי מאפשר איזון טוב יותר, שבו הרפובליקאים (ימין) והשמאל (דמוקרטים) מתחליפים מדי ארבע או שמונה שנים בשלטון. מה גם שניצחון הימין בנשיאות אינו מבטיח רוב בסנט ובבית הנבחרים. מצב כזה, מחייב את הימין והשמאל כל הזמן לנהל משא ומתן, ולדאוג לאינטרסים גם של המיעוט. אך מי שמכיר את הפוליטיקה האמריקאית, יודע שמאבקי השליטה, במיוחד בשנים האחרונות, הם פלגניים מאד. יחד עם זאת, יש גיוון רב יותר בשלטון האמריקאי, מאשר הישראלי.
מערכת טובה יותר מבחינת ההשתנות רוב-מיעוט, היא מערכת של דמוקרטיה ישירה. בדמוקרטיה ישירה, קשה לייצר מפלגות לאורך זמן. בכל החלטה, יכול האזרח להחליט על פי שיקול דעתו האישי. בחלק מההחלטות, האזרח ימצא את עצמו בעמדת רוב, ובחלק מההחלטות, הוא ימצא את עצמו בעמדת מיעוט. מחקר שנערך במדינות בהן יש דמוקרטיה ישירה, מצא שהתושבים בהן, פחות מרגישים את נושא המיעוט והרוב, וההחלטות שהתקבלו זוכים ללגיטמיות רחבה (קישור למאמר).

השכבה הפסיכולוגית
עד כאן, המודל שהצגתי הוא מודל תועלתני. כל חבר קבוצה, מחליט אם להשאר בקבוצה או לאו, על פי התועלת לו מהקבוצה לטווח שהוא בוחר. אלא שקבוצות כאלו יתקשו לשרוד לאורך זמן. קשה מאד לקבל החלטות שיצרו מאזן חיובי של בחירות, לאורך זמן. כדי להבטיח את התקימות הקבוצה, צריכה היתה להתפתח דרך לגרום לחברי הקבוצה להשקיע בקבוצה גם לאור מאזן שלילי, או כאשר הקבוצה נמצאת במצבים קשים.
אם קבוצה נכנסת למלחמה עם קבוצה אחרת, כל חבר בעל חשיבה תועלתנית, יעשה את החישוב הבא:
האם כדאי לי לעזוב? קיים סיכוי שאהרג, ואז אפסיד הכל. לכן עדיף לי לנטוש את הקבוצה ברגע שיש סכנת חיים או כל קושי קיומי אחר. התשובה התועלתנית לכך היא – כן. כדאי לחבר-קבוצה תועלתן לעזוב את הקבוצה. במקרה כזה, חברות הבנויות רק על תועלתנות, יתקיימו כל עוד הקבוצה מצליחה, אך ברגע שיגיע קושי קיומי (ומה לעשות, שמצבים כאלו קיימים בטבע לא מעט), הקבוצה תתפרק.

לשם כך יצורים חברתיים, היו צריכים לפתח את מה ש-Jonathan Haidt כינה "מתג הכוורת" בספרו "המוח הצודק". היה עליהם לפתח יכולת להזדהות באופן מלא עם הקבוצה. כלומר, שאם הקבוצה נפגעת, הם עצמם נפגעים. עליהם לחוש שמוטב להם להקריב את עצמם, כיוון שכך הקבוצה, איתה הם מזדהים, תשרוד. כך יכול חייל לצאת לקרב, בידיעה שיש סיכוי שהוא ימות, ובכל זאת הוא מרגיש שבכך הוא משאיר בחיים את עצמן (את הקבוצה).
את "מתג הכוורת", למדו מנהיגים לנצל לצרכי שימור הקבוצה. ישנן דרכים רבות לנצל את מתג הכוורת כדי לגרום לקבוצה להתקיים, למרות הקשיים שאותה היא עוברת. אחת הדרכים הטובות לכך היא הלאומנות. הלאום הוא העיקר, ובשביל הלאום ניתן להקריב הכל. רטוריקנים טובים, יודעים לרתום את ההמון לצרכיהם על ידי הפעלת מתג-הכוורת. מתג הכוורת הפעיל, מאפשר גם לקבוצה גם לשרוד, גם כשההחלטות פוגעות לאורך זמן בחברי הקבוצה. כך למשל, הכנסיה, שבנתה את עצמה על העבדות ששררה באימפריה הרומית במאות הראשונות, הצליח להנחיל למאמיניה את התחושה שהם קבוצה אחת, המאמינה באל ובבנו – ישו, ושעליהם לקבל את הסבל באהבה, כיוון ששכרם יהיה בעולם הבא. כך יכלו נוצרים רבים לחיות בתוך סבל, מבלי למרוד במלכות. גם תורות מרקסיסטיות ותורות קפיטליסיטיות רותמות את חבר הקבוצה להקרבה עצמית (או ויתור על האינטרסים האישיים), לטובת הקבוצה.

מתג הכוורת מתעצם בעיקר בתקופות של מאבק, ולכן משטרים דיקטטורים רבים, חייבים להחזיק איזה ארכי-נבל, כדי לשרוד. עליהם לגרום לאנשיהם לחוש במצור ובאיום תמידי, כדי שמתג הכוורת לא יסגר, וכדי שחברי הקבוצה ימשיכו לתמוך במנהיגות.

אבל מתג הכוורת גם גורם לאובדן הצדק וההוגנות. קבוצה שבה מתג הכוורת פועל בעוצמה, תתעלם מהחלטות שפוגעות בפרטיה, כדי לשרוד.
לכן, על חברה המחפשת צדק והוגנות, למצוא דרך האם באמת יש סכנה, האם קימות דרכי פעילות אחרות. על חברי הקבוצה למצוא דרכים לנהל דיון מושכל על רמת הסכנה האמיתית, שימנע מהמנהיגות לנצל לשווא את מתג הכוורת.

הדיון המושכל

דיון מושכל, הוא גם כלי חשוב בפיתוח מערכת קבלת החלטות, שתיצור אופטימזציה של האינטרסים של הפרטים. בדיון מושכל שומעים את כל הצדדים, את כל הצרכים והאינטרסים, לומדים את כל הנידרש ללמוד כדי לקבל החלטה, וההדיון וההחלטה שקופים לכולם. כל אופציות הפתרון מועלות, ולבסוף, בתהליך המשלב שקילה וברירה, נבחרת הצעה אחת שהרוב חושב שהיא אופטימלית.  וכיוון שמדובר על משחקים חוזרים, וכיוון שכל פעם חבר קבוצה מוצא את עצמו במצב רוב או מיעוט, במכלול הפתרון, הרוב ינסה להתחשב גם במיעוט במערך השיקולים. כך מובטח לאורך זמן יתקבלו החלטות אופטימליות לכל חברי הקבוצה (ואלו שיפגעו לאורך זמן, תמיד פתוחה בפניהם הדרך לעזוב את הקבוצה).

 

לסיכום
על מנת לייצר מערכת פוליטית בה נוצר איזון אופטימלי של האינטרסים של האזרחים, יש לעצב מערכת פוליטית, בה יש השתנות גבוהה של עמדת רוב-מיעוט. קהילה כזאת שבה יש השתנות במצב רוב-מיעוט, תפתח סובלנות למיעוט (בהחלטה הספציפית) ותתחשב עד כמה שניתן גם במיעוט. מערכות כאלו יווצרו במערכות פוליטיות, בהן נוצר צורך לשיתוף פעולה בין מיעוט לרוב (כמו במערכת האמריקאית) או במערכות בהן אין מפלגות, כמו בדמוקרטיה ישירה. כדי למנוע השתלטות של שחקנים חזקים על קבלת ההחלטות לטובתם, ובניגוד לטובת הרוב (באמצעות מתג הכוורת), על חברי הקבוצה לנהל את החלטותיהם בדיון מושכל, ופתוח לכלל.

חוזרים לעבודה דמוקרטית

שלום, לכל מי שקורא/ת…
יותר משנה לא הייתי כאן, ואפשר לומר שהבלוג לא פעיל במיוחד בשנתיים האחרונות.

לא סתם הפסקתי את הפעילות. הרגשתי שלא די במילים כדי לעודד דמוקרטיה במדינת ישראל. חיפשתי דרך שבה אפשר לעודד ולקדם דמוקרטיה השתתפותית/ישירה. דרך יותר מקיימת, שתאפשר לי גם להתפרנס, וגם לסייע לנו להפוך יותר דמוקרטים.

הרבה עבר עלי בשלוש השנים האחרונות. הקמתי עם חבר'ה נפלאים בסדנה לידע ציבורי אפליקציה לקבלת החלטות. למדתי לפתח אפליקציות-ווב, וביחד עם קול העם, בחרנו שם באמצעות האפליקציה

.

בשנה האחרונה פיתחתי ביחד עם עוד שני מפתחים מעולים, חי דבש ואילון מור, אפליקציה לחברת open-ideal, ועכשיו אני מרגיש שאני יודע לפתח מספיק טוב אפליקציות לשירות הציבור.

למה אפליקציה?

לאפליקציות דמוקרטיות יש שני יתרונות על שיחה פנים אל פנים:

  1. היא מאפשר להרבה מאד אנשים לדבר ביחד
  2. בתכנון הנכון, אפשר לקבל איתה ביחד החלטות, ללא מאמץ.

זה מה שאני רוצה לנסות להשיג בשנים הקרובות. לבנות אפליקציות שיסיעו לארגונים לעבוד ביחד. לגרום לשכנים לפעול ביחד, ולמשפחות לתאם דברים ביחד. לשם אני חותר, וכאן אני צריך את עזרתכם.

עזרה
העזרה הראשונה היא ברעיונות – אילו אפליקציות הייתם רוצים? אילו דברים אתם רוצים לתאם לבחור ביחד/להחליט?
העזרה השניה, היא בדרכי המימון. אם אתם מכירים מישהו שיש לו ניסיון בגיוס המונים, או מישהו שיוכל לתמוך בכאלו אפליקציות, אשמח אם תחברו בינינו 🙂

נתראה שוב בקרוב 🙂

תשובה למחנך יגאל לוינשטיין: נשים בצבא

בעיתונות ובתקשורת מתחוללת כרגע סערה מסויימת סביב דבריו של המחנך יגאל לוינשטיין, (סליחה שאינני קורא לאנשים "רב"… שהרי המשנה אמרה "שנא את הרבנות", ואין לי עניין לשנוא איש).

אינני רוצה להתייחס לשפתו של יגאל, שבעיני אינה מכבדת מחנך, וכל אדם. בוודאי שאינני רוצה להיכנס לדרך שבה מזלזל מאן דהוא באמא שלדעתו נמצאת במצוקה. לא זו דרכה של תורה. ובטח לא לדרך הסטיריאוטיפית בה מצויירות אשכנזיות ו"בנות הפריפריה". במדינה שלנו, כך קיוותי, אדם הוא אדם, בזכות מעשיו, ולא בגין מוצאו. אבל נניח לכך. אני רוצה להתיחס לסוגיה העיקרית שמחנך במכינה דתית-לאומי העלה: נושא שרות הנשים ביחידות קרביות, והיכולת של בחור צעיר דתי-לאומי לשרת ביחידות מעורבות.

אחת הטענות העקרוניות נגד שירות נשים ביחידות קרביות, הוא שנשים חלשות יותר מגברים, והצבא מוריד את הרף כדי שהן תוכלנה להשתלב ביחידות לוחמות. ובכך, לטענת המתנגדים, נפגעת עוצמתו של הצבא.

נשים אכן חלשות יותר פיזית. אין ספק בכך. מסת השריר שלהן קטנה יותר. אך חולשה פיזית, מעולם לא היתה קרטריון לנצחון במלחמה מודרנית. למעשה, גם באטוס התנ"כי חוזק פיזי מעולם לא נחשב בסיס לנצחון. לא עוג מלך הבשן, לא "ענקי הארץ", ולא דוד הקטן שלחם בגוליית הענק. מה שנחשב הוא היסוד המוסרי. אבל גם מעבר לתחומיו של הסיפור התנ"כי, לא החזקים מנצחים, אלא אלו שיודעים לגייס ציבור מוסרי יותר. לכן הספארטאנים, על אף כוחם, לא היו אימפריה, בעוד האתונאים הדמוקרטיים היו אמפריה. לכן המדינות הדמוקרטיות ניצחו בשתי מלחמות עולם, ובמלחמה הקרה.
כוחו של צבא אינו נובע מכוחם הפיזי של חייליו, אלא מכוחם המוסרי של אנשיו, ויכולת ההתארגנות שלהם. היכולת להעלות ביקורת, ולהרגיש שהמדינה הזאת שלי.
ובכ"ז, נשים לוחמות וגברים לוחמים באותה פלוגה? באותו טנק? באותו נגמ"ש? נשים שנהרגות, מרוטשות לידך? איך אפשר להילחם כך?
אינני יודע? אלו דברים שאין לנו עדיין ניסיון לגביהם. אבל כך גם לגבי מיליון ואחת דברים אחרים שקורים בעידן הזה. זה שלא שמענו על דברים כאלו אינו פוסל את הדבר.
יהיה עלינו לנסות ולבדוק, כיצד הגדודים המעורבים מתנהגים במצבי חירום. האם נפגעת יכולת הלחימה שלהם, המוטיבציה שלהם?

בבריה"מ נשים לחמו בהצלחה גדולה מאד. הן היו צלפיות מוכשרות מאד.  טבעו של השמרן, שדברים חדשים מעוררים בו קבס. אך הקבס של השמרן, אינו פרמטר למוסריות. היפר-שמרנים בעולם, פעמים רבות רואים במדענים יהודים ואנשי כלכלה יהודים כאיום. האם זה הופך את השמרנים לצודקים? שמרנות איננה ערך מוסרי שעליו האנושות צריכה ללכת. הליברליות היא זאת שהפכה את העולם לטוב יותר כלפי חלקים הולכים ומתרחבים בציבור. מוסרי יותר וצודק יותר.

ובכל זאת, כיצד בחור דתי-לאומי צעיר בין 20 לערך, יכול לשרת ביחידה בה יש נשים?
כמו שיהיה עליו להסתדר במקום עבודה בו יש נשים. הוא עומד לבלות את 45 השנים לאחר השחרור, במקומות עבודה בו יש נשים רבות. חלקן יהיו קולגות שלו, חלקן בוסיות שלו וחלקן כפופות לו. יהיה עליו למצוא דרך לחיות בשלום עם הזכות לחיות עם אשתו, מבלי לחשוק באישה אחרת, ובטח לא לגעת באחרת.
תורה אמיתית נבנת במקום שבו החיים האימיתיים מתרחשים. והחברה של המאה ה-21 בישראל, מעודדת כל אדם, בין אם הוא אישה, גבר, נמוך או גבוה, בעל העדפה מינית כזאת או אחרת (ובלבד שאינו פוגע באחר), ללכת אחר חלומותיו. זוהי מהותה של חברת צדק. חברה בה האלמנה או האישה איננה שוב יצור נמוך דרג, כפי שהיא היתה בתקופת התנ"ך ולמעשה עד לפני כמה עשורים.