אהבה:

אני מאמין, שלב ליבו של תפקידי כמורה, הוא לאהוב את התלמידים שלי. לרצות בהצלחתם, לשמוח בפריחתם. אני כאן, כהורה, כדי לאפשר לתלמיד/סטודנט להצליח. עלי להיות מורה הדרך, המחפש בכל דרך ובכל פינה איך לאפשר לתלמידיי להצליח. לאתר סגנונות למידה, ולהבין את נפש האדם, ולחשוב בכל רגע נתון, מול כל אתגר אפשרי, איך לאפשר, לך תלמידי להצליח.

לא תמיד הדבר קל. בעיקר כמורה צעיר בתפקיד, התלמידים/סטודנטים מאתגרים מאד. הם אינם בהכרח מתעניינים בנושא הלימוד, הם לא תמיד שקטים, ולפעמים מאתגרים את הכיתה כולה.

אלא שעם השנים (אני עוסק בהדרכה מעל 27 שנים), גיליתי כיצד להגיע ללב הסטודנטים והתלמידים. את המפתח לשם מצאתי בעייני הסטודנטים. העיניים, כפי שאומר הפתגם העתיק הן ראי הנפש. הן מגלות לי כמורה, היכן הסטודנט. האם הנושא מעניין אותו, או האם משהו אחר מושך את תשומת לבו. וכך למדתי לחקור את עצמי ואת שיטת ההוראה שלי. היה לי פידבק מיידי, האם אני עושה את מלאכתי נאמנה.

העיניים ראי הנפש: האתגר הגדול לשיטת ההרואה עליהן גדלתי, החל עם הופעת הסמארטפונים. במשך שנתיים הורתי בצורה פרונטלית באוניברסיטת אריאל, ואז עם הופעת הסמארטפון, העיניים נדדו אל הסמארטפון. כל הניסיונות למשוך את עיניי הסטודנטים לנושא השעור, עלו בתוהו. הסמארטפון נראה כמנצח.

שאלתי את עצמי, מה עלי לעשות, כיצד אוכל לנצח את הסמארטפון, איך אהיה יותר מעניין מפייסבוק? הבנתי שאין לי סיכוי בתחרות, ועלי למוצא דרך אחרת אל לבם של הסטודנטים. לאחר תקופת חשיבה ומחקר, הבנתי שהדרך אל לב הסטודנטים, היא הם עצמם. ליבם ומה שהם חפצים בו.

״אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ (מסכת עבודה זרה דף יט'): הבנתי שכדי לעורר עניין, עלי להביא אל השיעור פנימה, את הסטודנט עצמו. לא עוד צופה מהצד, המביט בלוח, אלא הוא עצמו, חוקר, בוחן ומעלה דברים שנפשו חפצה בהם.

כך התחלנו לפתח שיעורים בהם הסטודנטים היו מעורבים. ערכנו ״תחרות פייסבוק״. כל שלישיה של סטודנטים, בחרה נושא שמעניין אותה, והם התבקשו להביא בתוך קמפיין של שבועיים הכי הרבה לייקים לנושא האהוב עליהם. התחרות היתה כיתתית, וכל שבוע הסתכלנו על הלייקים שכל אחת מהקבוצות השיגה. נכנסנו אל כליי הניתוח של פייסבוק, והתחלנו לחקור ביחד, מה מעודד לייקים ומה לא? איך צריך להנגיש נושא ואיך לא. גילינו ביחד, וכל אחד כתב את התובנות האישיות שלו בויקיפדיה מיוחדת שהקמנו לנושא. ביחד, בדיון ובמחקר משותף, יצרנו תחום שלם של תובנות לגבי איך להעביר מסרים בפייסבוק.

העיקרון של שיתוף הסטודנטים/תלמידים, רק הלך והתחזק אצלי במשך השנים. כאשר הסטודנט/תלמיד מעורב, ומביא את עצמו למחקר וללמידה, רמת העניין של התלמיד גדולה.

בנוסף גיליתי שלמידת צוות מגבירה עוד יותר את העניין. פרויקט אישי הוא חשוב, אך פרויקטים משותפים, מעוררים שיח, בניית תובנות משמעותיות (למידה משמעותית)

אָמַר רַב חַמַא בַּר חַנִינָא :אֵין סַכִּין מִתְחַדֶּדֶת אֶלָּא בְּיָרֵךְ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, כָּךְ אֵין תַּלְמִיד-חָכָם מִתְחַדֵּד אֶלָּא בַּחֲבֵרוֹ (בראשית רבה, פרשה סט, סימן ב): המחלוקת, והעניין המשותף להצליח, מובילים את התלמידים לנסות לבנות הבנות יסוד משותפות. במקרה זה, מחקרים ותובנות בתחום, שנצברו על ידי אנשי מדע והוגים יכולים לעזור מאד ליצור שפה משותפת. שדה המונחים, מאפשר לבחון את התיאוריות של ההוגים והמדענים, והתלמידים עצמם, משתמשים באופן שותף במונחים הללו כדי לייצר עבודת צוות.

כך לדוגמה, בפרויקטים של בניית אפליקציות, הסטודנטים מתקשרים בתוך הצוות ומתקנים אחד את השני, על פי מושגים שלמדו בכיתה. הם אומרים אחד לשני, ״אתה לא רואה שה-scope כאן גורם לבריחת המשתנה״ וכיוב׳.

עבודת הצוות מכניסה כאן עוד נדבך. היא מכניסה הנאה צרופה של עבודה עם חברים. הכיתות איתן אני עובד, הופכות לחבורה מגובשת, שמתמודדת עם אתגרים. הקשרים ביניהם נמשכים לא פעם הרבה אחרי שהקורסים נגמרים. ההומור ההדדי ורוח הרעות, עוזרות להניע את כולם לעבודה משותפת.

עד כאן תמצית המסע שלי. בפוסטים הבאים ,אביא דוגמאות. אני מקווה שהפוסטים הללו יהוו בסיס לדיון ועבודת צוות בדרך לפיתוח שיטות הוראה טובות יותר, שיאפשר לנו המורים, להנגיש לתלמידנו את עולם הידע הרחב, עליו אנו אמונים. לגדל דורות של אנשים סקרנים, חוקרים, ואנשי מעשים חכמים ומושכלים.
שלכם

טל