השאלה שלעיל, "מי כובש את הפלסטינים?", נשמעת מוזרה. הרי התשובה ברורה, לא? צא החוצה וראה. יש שם צבא ישראלי שדואג שהפלסטינים לא ימרדו, והנה אתה מציג שאלה כ"כ מוזרה וברורה? מה הסיפור שלך?
רגע לפני שתמליצו לאשפז אותי במוסד לבריאות נפש הקרוב, הרשו לי לקחת אתכם לסיור מעניין במאה שנים של היסטוריה. מאה שנים של ההיסטוריה של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. סיור, שאולי בסופו, תבינו שהשאלה לא כ"כ מוזרה. סיור שבסיומו אולי תראו שאנו לא היחידים שאחראים למצב הנוכחי. למצב זה, אולי צריך שניים.
כבר ב-1922 הוצע לפלסטינים לקחת חלק בממשל בארץ ישראל. ממשלת המנדט ביקשה, בהתאם לכתב המנדט, שהיה מקובל על האומות, להקים מועצה דמוקרטית למחצה שתנהל את ענייני ארץ ישראל. באותה מועצה היו 12 מקומות נבחרים, בהם 8 נציגים למוסלמים ושני נציגים ליהודים. הפלסטינים סירבו להשתתף בבחירות והחרימו את המועצה, ואת הסיכוי שלהם להשפיע.
הפלסטינים החרימו את המועצה, כי הם האמינו שהם, בהיותם הרוב, צריכים לשלוט בא"י. הם לא ראו בטענות היהודיות משהו שיש להתחשב בו. הפלסטינים לא היו מוכנים לקבל את הלגיטימיות של טענות היהודים לחזקה על הארץ.
מאז תחילת הסכסוך, הפלסטינים דגלו בתפיסה שאינה לוקחת בחשבון את הלגיטימיות של התיישבות היהודים בארץ ישראל. הם לא ראו את התנ"ך כבסיס ללגיטימיות. הם לא ראו את ההיסטוריה הידועה לכל, כבסיס לשיבת ציון. הם לא ראו ברדיפות הנוצריות או בהשמדה הגרמנית, סיבה לאפשר ליהודים לשוב לארצם. הארץ היא שלהם, ורק שלהם, וזאת העמדה בה דבקו, ובה רבים מהם דבקים עד היום.
גם היהודים לא היו חסידים גדולים של הנרטיב הפלסטיני, אך לאורך הדרך הם ידעו להיות "ריאל-פוליטיק", ולהתכתב עם המציאות. אם זה הסכם פייסל-ויצמן מ-1919, ואם זה ההסכמה לתוכנית החלוקה (שלא איפשרה הקמת מדינה ב-1947).
רג'יב נשאשאבי, ראש עיריית ירושליים, 1923-1935. מהפלג המתון של הפלסטינים.
הפלסטינים, בנוסף על ראיה חד-מימדית וצרה, גם לא גילו שום מידה של התפשרות, והתכתבות עם המציאות. בקרב האליטה הפלסטינית, התקיים מאבק בין הנשאשאביים לחוסיניים. הנשאשאבים היו מוכנים לקיים דיאלוג ושיתוף פעולה עם המנהיגות הציונית. הם היו מתונים יותר, אך החוסינים ניצחו. החוסינים הביסו את הנשאשאבים, והובילו את הפלסטינים למאבק אלים בישוב היהודי ובממשל הבריטי, במאבק שכונה "המרד הערבי הגדול". בהיסטוריה הפלסטינית, היותר לוחמניים תמיד ינצחו את המתונים. כאשר שככו הקרבות ב-1939, נשארה המנהיגות הפלסטינית מרוסקת. הפלסטינים נשארו ללא מנהיגות. ללא מנהיגות קיצונית וללא מנהיגות מתונה. הם היו מפוררים. וכאשר תשע שנים לאחר מכן היה עליהם להלחם על ביתם, הם גילו אפס יכולת תארגנות והתנגדות, וקרסו, וכך הגיע הנכבה . אסון, שהפלסטינים היו שותפים משמעותיים ביצירתו, בנטיה ללכת תמיד לפתרונות קיצוניים, אורבת גם האפשרות להפסיד את הכל.
ב-1947, עוד ניתנה לפלסטינים אפשרות לקבל פתרון מתון, על פי הצעת החלוקה, אך הם סירבו, כנראה בהניחם שבכוח הזרוע יצליחו למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. הם טעו, ושילמו על כך במחיר יקר מאד. הם הובסו, ואיבדו את המדינה העתידית, לארצות חזקות מהן. לירדן ולמצריים. לירדנים לא היתה שום כוונה להקים מדינה פלסטינית, וכך גם לא למצרים. ישראל, גם היא לא התכוונה לתת להם מדינה.
אבל הפלסטינים לא אמרו נואש. שוב הם פנו לכוח הזרוע, כדי לפתור את בעיותיהם. הם ניסו להפיל את המשטר בירדן, ולהקים בירדן את מדינת פלסטין. וכמו תמיד הם הפסידו. את המלך חוסיין לא עשו באצבע, ובמבצע צבאי קשה, בספטמבר 1970, חוסיין חיסל את קני ההתנגדות, וגירש את ההנהגה הפלסטינית המילטנטית. הנהגת הפלסטינים ברחה ללבנון, ושם בתוך שנים בודדות, הם בחרו בדרך הידועה: לחרחר מלחמה. לבנון, שהיתה הפאריז של המזרח התיכון, הפכה בתוך שנים בודדות לארץ זוועות, שבה פלסטינים נלחמו בנוצרים, ונוצרים בפלסטינים וכולם לחמו בכולם.
כוחם של הפלסטינים גבר בלבנון, והם החלו מאיימים על הגבול הצפוני של ישראל. רצח ילדים בבתי הספר ובגני הילדים, לא היה מחוץ לרפטואר המקובל על ההנהגה הפלסטינית. ומדינת ישראל החליטה לחסל את האיום, ולגרש אותם מלבנון. מ-1982 עד 1985 התחולל גירוש של ההנהגה הפלסטינית מלבנון, בתחילה על ידי ישראל, ולאחר מכן על ידי הסורים.
ב-1987, הציבור הפלסטיני ביו"ש, ניסה להתנער מהשלטון הישראלי. במשך שש שנים נאבק, עד שהביא את מדינת ישראל, ב-1993, לחתום עם הפלסטינים על הסכם אוסלו, שנועד להביא להקמתה של מדינה פלסטינית. ראשי אש"ף הוזמנו לחזור מתוניס לישראל, ולהקים מדינה פלסטינית. אבל גם הפעם, במקום להתמקד בהקמת מדינה, התמקדה ההנהגה הפלסטינית בהמשך הטרור והאלימות.
בשנת 2000, משכשל סבב השיחות הנוסף על הקמת מדינה פלסטינית, שבו הפלסטינים לאלימות ב"אינתיפדה" השניה. הפעם נדרש יותר זמן, אך לבסוף גם סבב האלימות הזה רוסן. ב-2006, כאשר בלחץ האמריקאים, נערכו בחירות חופשיות לרשות הפלסטינית, גבר, כמו תמיד ב100 השנים האחרונות, כוחם של הקיצונים בציבור הפלסטיני, והחמאס זכה ברוב קולות. שוב ניצחו הקיצונים, שקראו להשמדתה המוחלטת של מדינת ישראל. שנה לאחר מכן, כאשר ישראל השאירה את הפלסטינים לנפשם בעזה, התגברו המתחים בין המחנות הפלסטינים, והצד הקיצוני, חיסל את הצד היחסית מתון (הכל יחסי), והשתלט על עזה.
גם הפעם, כשאובמה שם את כל יהבו על סיום הסיכסוך, יגידו הפלסטינים לא לסיום הסכסוך, ולא להקמת מדינה פלסטינית.
כיצד קורה שבמשך 100 שנות הסכסוך, מקפידים הפלסטינים "להחמיץ כל הזדמנות להקמת מדינה פלסטינית?" כיצד זה קורה שאין להם עדיין מדינה?
אני חושב שהסיפור הוא כאן, העדר יכולת משילות. לפלסטינים אין תרבות שלטונית שמאפשרת להם לשלוט. בואו נזכור, ששעד שהגיעו לכאן הציונים, לא היו הפלסטינים מעולם עם. מעולם לא היה להם ממשל משלהם. הם מעולם לא שלטו בעצמם. וזה בשונה מרוב העמים שנכבשו, שכן שלטו בעצמם, לפני שנכבשו.בהעדר מסורת של שלטון עצמי, קשה מאד לנהל מדינה בצורה מסודרת. ולכן הפתרון הקל ביותר, הוא לצאת למלחמה נגד עם אחר כדי להתגבש. זאת הסיבה שביסמארק יצא למלחמה נגד צרפת ב-1870 , כדי לאחד את הנסיכויות הגרמניות שבמשך מאות שנים היו מפורדות. אין כמו מלחמה כדי לאחד. עם שאין לו תרבות שלטונית, עלול לגלוש מהר מאד למלחמות פנימיות. בסיטואציות כאלו, הקיצונים הם אלו שמנצחים. לכן גרמניה בחרה במנהיג קיצוני במיוחד, כמו היטלר, שעזר לגבש אותה כאומה. לכן גם ראינו את נאצר מחזק את שלטונו על ידי הפניית השנאה של ההמונים לעבר ישראל. ולכן אנו רואים שבכל פעם שהיה על הפלסטינים להחליט, הם החליטו את ההחלטות הקיצוניות ביותר. כשאין לך תרבות שלטונית, המלחמה היא המוצא שלך, והשלום אינו אופציה. יש קשר בין איכות תרבות השלטון, לנטיתו להקצנה.
הדפוס הזה ימשך גם בעתיד. אבו מאזן נראה מתון, אך הוא אינו יכול לקבל החלטה מתונה. אם יכיר במדינת ישראל, ואם ישראל תשאיר את הפלסטינים לבדם בתוך גבולות 1967, הממשל הפלסטיני יתרסק, ושוב יעלו הקיצונים בדמות החמאס או אף גורמים קיצוניים יותר, ושוב ישראל תצטרך להיכנס כדי להפסיק את הטרור, ושוב נחזור אל המראות הקשים של ליל הסדר במלון פארק, וסבארו.
עד היום לא החמיצו הפלסטינים הזדמנות להקים מדינה משלהם, לא בגלל ישראל, אלא בגלל שמעולם לא ידעו להחזיק במדינה. וכל מנהיג פלסטיני יודע, שהקמת מדינה כזאת, משמעותה מוות ואובדן, לו ולחבריו (ראו את ההערה של בוגי":”אבו מאזן חי וקיים על חרבותינו. ברגע שנעזוב את יהודה ושומרון הוא גמור") . נראה שהפלסטינים יעדיפו עוד עשרות שנים לעסוק בהתכתשות עם ישראל, ולא להקים מדינה משלהם. המצב הנוכחי הוא המצב המתאים ביותר להנהגה הפלסטינית. במצב זה הם יכולים להנות מדמי סיוע מערביים שמגיעים בעיקר לכיסיהם האישיים (ראו את את הדיווח על הדו"ח של האיחוד האירופאי שמראה ש- 2.7 מילארד דולר מכספי הסיוע האירופי בשנים 2008-2012 "נעלמו". את הכספים של סואה ערפאת ועוד סיפורים רבים על שחיתות). כל עוד תוכל ההנהגה הפלסטינית לשמר מראית של שאיפה לשלום, המצב שלהם יהיה טוב. הם יזכו להיות עשירים ובטחונם ישמר. השלום, הוא הדבר המסוכן ביותר עבור אבו מאזן וחבריו. הם לעולם לא יסכימו לו. הם ימשיכו להאשים את ישראל בכל, אבל להגיע להסכם, לא יגיעו.
הציבור הפלסטיני עצמו, יודע שהוא מרומה, והמוטיבציה שלו להקים שלטון "צודק" תגבר. אלא שכמו בכל פעם, במקום להקים שלטון מתון ושומר חוק, הם יבחרו את הקיצונים, שמשום מה הפלסטינים עדיין מאמינים שיביאו צדק. הפלסטינים לא למדו שקיצוניות אינה מביאה צדק, אלא עוד אומללות. הם לא למדו עדיין שהקיצוניות לא תספק להם מדינה או בטחון, אלא רק עוד מאבק בו יקיזו את דמם לשווא.
לא העם הפלסטיני ולא ההנהגה הפלסטינית מוכנים ללכת לשלום או למדינה עצמאית. בטחונם המוחלט, כמו לפני 100 שנים שהארץ כולה שלהם, הוא זה שמשאיר אותם ללא מדינה. כל עוד לא ילמדו הפלסטינים לייצר שלטון הגון ומתון, לא יהיה לנו עם מי לעשות שלום, ולא יהיה כאן הסכם שניתן לסמוך עליו.
אם כך, מה לעשות?
הדבר הראשון הוא להבין, שעם הפלסטינים, כל עוד לא ישפרו את המשילות שלהם, לעולם לא נוכל לחתום הסכם. גם אם ההסכם יחתם, הוא לא יהיה שווה את הניר עליו הוא נחתם. כמו שלא היה שווה ב-1993, כמו שלא היה שווה ב-1997, וכמו שהוא לא שווה היום. 100 שנים הם הוכחה הכי טובה לכך שאין להם עניין במדינה. עלינו להבין שפתרון באמצעות הסכם, לא יהיה, ואם יהיה הוא לא יחזיק מים. עלינו להבין שפתרון שתי המדינות (לפחות בהסכמה), אינו אפשרי, ועלינו לוותר עליו.
הדבר השני הוא להבין שהפתרון תלוי בנו, וככל הנראה רק בנו. קיים הפתרון של ההיפרדות החד-צדדית. וכפי שראינו בעזה, הוא לא מוצלח במיוחד. אם נפנה אליו, ישלוט החמאס ביו"ש, ונצטרך להתמודד עם חמאסטן חמושה בחצר האחורית שלנו.
פתרון אחר הוא פתרון שמציע בנט, אבל אינני מאמין שהוא יהיה מוסכם על מישהו. אני חושב שלפנינו שני פתרונות אפשריים. שניהם מורכבים. שניהם דורשים שינויי מנטלי .
הפתרון הראשון הוא לסייע לפלסטינים לגבש ממשל הגון ודמוקרטי. זה דבר שלא נבנה ביום אחד זה גם לא קל. בעולם הערבי כולו אין כמעט שלטונות דמוקרטיים . יחד עם זאת, בעבודה משותפת עם גורמים דמוקרטיים בחברה הפלסטינית, תוך סיוע בחיזוק מוסדות המשפט הממשלה והפרלמנט, לסייע להנביט כאן ממשל דמוקרטי לעם הפלסטיני וכאשר ממשל כזה יקום, לתת לו מדינה.
פתרון אחר, שדורש עוד יותר שינוי תפיסה מבחינתנו, הוא הפתרון של זבולון כלפה, להעניק זכויות מלאות לפלסטינים. נכון, זה ידרוש מאתנו להפסיק להיות בדלנים, ולשאוף להכיר בכל אדם כאדם, ללא קשר לדתו. נכון, זה יאתגר אותנו להמציא את היהדות כדת ליברלית, המסוגלת לשמור על הגר, ולדאוג לחיים שווים, וזה ידרוש מאתנו למצוא דרכים להכיל את הקיצוניות הפלסטינית (שלא תעלם במהרה). אבל, הי, האם זאת לא מטרת היהדות, כפי שביקש אותה מאתנו הקב"ה לפני 3000 שנים? להקים חברת צדק, גם לגר, ליתום ולאלמנה? האם זה לא התגשמות חלום הנביאים? האם זה לא החיבור המושלם בין יהודית לדמוקרטית?
כרגע זה נשמע אתגר גדול, אבל זה אתגר ששווה לעמול בשבילו.
לסיכום: מספר הפעמים שהפלסטינים אמרו לא למדינה פלסטינית
- 1922 – לא לממשל משותף, שבו ישמרו זכויותהם – המועצה של פלסטינה.
- 1923-1936 – לא לשיתוף פעולה עם הציונות.
- 1936-1939 – מאבק בבריטים.
- 1947 – לא לתוכנית החלוקה.
- 1948-1993 – כיבוש.
- 1994 – לאחר הסכמי אוסלו, פניה לטרור.
- 1997 – לאחר הסכמי וואי, פניה לטרור.
- 2000 – פניה לטרור.
- 2006 – פניה לשלטון החמאס.
- 2009 – אמירת לא, למאמצי אולמרט, שהציע להם גם את ירושליים.
- 2014 – הפלת מאמצי קרי?
והנה מספר הפעמים שהיהודים ויתרו על חזון ארץ ישראל השלמה:
- 1919 – הסכם פייסל-ויצמן, לחלוקת הארץ.
- 1922 – ויתור על עבר הירדן.
- 1947 – הסכמה לתוכנית החלוקה (למרות שמשמאל וימימן היו שהתנגדו).
- 1956 – ויתור על סיני
- 1978 – ויתור על סיני, לטובת הסכמי שלום עם מצריים.
- 1993 – ויתור על מרבית יש"ע לטובת הסכם השלום עם הפלסטינים.
- 1997 – ויתורים נוספים בהסכם וואי.
- 2000 – מוכנות להחזרת שטחים נרחבים – אהוד ברק.
- 2009 – מוכנות לוותר על חלקים מירושליים – אוהד אולמרט.
האם הדפוס לא ברור?
מידע רלוונטי
הפלסטינים אינם יכולים להתקיים כלכלית
