Tag Archives: תנ"ך

סוכות וחמשת המינים

Etrogכל מי שמנהג סוכות חביב עליו, או שסוכות מצווה עליו, נוהג לברך על ארבעת המינים. אתרוג, לולב, הדס וערבה. ומאז הגן מלמדים אותנו כי למנהג זה יש טעמים רבים כמו הברכה על עם ישראל, המורכב מכאלו שיש להם גם ריח וגם טעם (אתרוג), רק טעם ובלי ריח (תמר), רק ריח ובלי טעם (הדס) וכאלו שאין להם לא ריח ולא טעם (ערבה). אך האם תמיד ברכו יהודים על ארבעת המינים הללו?

התשובה היא שכנראה שלא כך היה הדבר תמיד. מדוע עלינו לשער שלא כך היה הדבר? הסיבה הראשונה לחשד היא שעל פי כתבים היסטוריים, האתרוג מקורו בדרום מזרח אסיה, והוא הגיע לא"י רק בתקופה הפרסית (539 – 332 לפנה"ס לערך). גם שאר עצי ההדר, הגיעו לא"י ממזרח אסיה בתקופות מאחורות ולא היו קייימים בזמן מעמד הר סיני (שמתוארך על פי המסורת ל 1313 לפנה"ס), או בזמן ההתישבות ובית ראשון (המתאורכים ל -1300 לפנה"ס עד 586 לפנה"ס)

אך לא רק מן המחקר המדעי עלינו להסיק שיש סתירה בין הממצאים לכתוב. גם התנ"ך עצמו מראה על סתירה. חג הסוכות מוזכר בתורה מספר פעמים, ואחד מהם מופיע בספר ויקרא כ"ג "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.". אך מנגד, בתנ"ך עצמו יש תיאור אחר של המצווה.  מסתבר כי על פי התנ"ך, לא תמיד ישראל ברכו על ארבעה מינים, אלא היו זמנים שבהם הכינו לסוכות חמישה מינים.

בנחמיה ח' כתוב על עם ישראל ששב מן הגלות וגילה את ספר התורה (שלא היה ידוע לעם ישראל, כך על פי הכתוב בספר נחמיה): "וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה:  אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.   וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר–צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת:  לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב. ". כלומר, נוסף על ההדס, הלולב וענף עצת עבות, יש לנו גם עץ זית ועץ שמן. עץ השמן, הוא על פי הפרשנים "אורן ירושלים". כלומר, בני ישראל צוו על פי התורה לבנות את הסוכות מחמישה עצים: זית, אורן, הדס, תמר ועץ עבות.

כיצד אם כן התגלגלנו לארבעה מינים, ומדוע ספר נחמיה מוסר לנו שבתורה שהם קראו, נדרש עם ישראל לחמישה מינים, ובעוד התורה שאנו קוראים היום יש ארבע מינים, קצת שונים מאלו הופיעים בתורה שנחמיה הקריא?

אנסה לשער, ואתם מוזמנים גם להעלות השערה משלכם.

להערכתי, אכן בתורה שנחמיה קרא בתחילת בית שני, היו חמישה מינים "אורן, זית, הדס, תמרים וענף עץ עבות (שאינני יודע מהו)". אלא שלאחר תקופה בה שהה עם ישראל בארץ ישראל, כאשר הפרסים שולטים בארץ, הגיע לאזור האתרוג, שנחשב פרי מהודר, יקר ואקזוטי. ברבות השנים, החלו ישראל להעדיף את האתרוג על עץ הזית, בגלל ריחו ויוקרתו. וכך לאט לאט נעלם עץ הזית מהמנהג היהודי, והופיע האתרוג. עץ האורן לא לגמרי נעלם. סביר להניח שהוא שימש לא לברכה, אלא כפי שמתואר בנחמיה לבניית הסוכה (והביאו עלי זית ועלי עץ-שמן …. לעשות סוכות). כך שמהתורה שקיבלו בני ישראל בשיבת ציון נעלמו הזית והאורן וההדס. נשאר התמר וענף עץ עבות, ונתווספו ערבי הנחל האתרוג. ההדס "הומר" בשלב כל שהוא להיות "ענף עץ עבות", והאורן אולי שימש לבניין הסוכות. התורה גם לא ציוותה לבנות סוכות מעצים אלו, אלא לשמוח איתם. וכך הוכנסה לתורה המצווה לברך על "פרי עץ ההדר". כלומר, יש הבדל בין התורה אותה למדו השבים מגלות בבל, לבין התורה שאנו מכירים היום. התורה עברה עיצוב והתפתחה במהלך התקופה הפרסית. תקופה בה עץ ההדר הלך ותפס מקום בא"י.

אם המסקנה הזאת נכונה, והיא מגובה על ידי עדויות רבות שהתנ"ך מציג, נראה שהתורה Etrogשקיבלנו לא התקבלה בהר סיני באותו אופן פשטני בו אנו תופסים את מתן תורה, אלא התפתחה בהדרגה לאורך הדורות. המופע הכתוב הראשון שלה החל בימי יהושפט, נמשכה לימי חיזקיהו, יאושיהו, עזרה ונחמיה, והתפתחה עד לפחות סוף התקופה הפרסית. אין זה אומר שהיא אינה נכונה, אלא שהפרשנות המסורתית, אינה עומדת בהתאמה למידע שהנ"ך מספר לנו.

האם ערביי ישראל גרים?

בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.

 

בושה וגאווה

הערה לסיפור שהתפרסם במי-ווינט, בנוגע לסילוק נהג דרוזי, בעקבות תלונות תושבים.

לפני שאני מצטרף לתחושת הכלימה על מעשה שכזה, אני רוצה דווקא לשבח מאד את אנשי השכונה שבה אני תושב

כשהורה מאחת השכונות, פנה אלי עם הסיפור על "הנהגים הערבים", אני הייתי מזועזע מההתיחסות שלו, והבעתי את שאת הנפש שלי, אך הוספתי שאם ירצה, אפרסם בפורום, בגלל ערך חופש הביטוי. הוא שאל אותי האם נושא הנהגים הערבים/דרוזים יכה הדים בשכונה, ואני אמרתי לו, שלהערכתי לא.

בפועל, כאשר הועלה הנושא, כמעט כל אנשי השכונה ביטלו את הטענה או הגנו על הנהגים הדרוזים, והתיחסנו לבעיית הזמנים. אני גאה מאד באנשי השכונה שלי.

ועדיין, אני מצטרף לתחושת הבושה והכלימה, לכך שהיתה בינינו קהילה שלא בלמה התנהגות כזאת, שגרמה לסילוק נהג דרוזי (ומבחינתי גם נהג ערבי-אזרח-ישראל (גר)).

בתקווה שנלמד את הלקח, ונלמד לכבד ולאהוב את הגר, כפי שרוצה מאתנו הקב"ה. בלי אהבה הגר, לא יהיה לנו מקום בארץ הזאת.

—זעזוע נוסף—
אני גם מזועזע מהדרך בה עיתון במדינת ישראל מעז להכפיש ציבור שלם, בגלל קומץ. בכתבה נכתב "הורי התלמידים ביישוב קדומים החליטו לצאת למתקפה נגד חברת "אפיקים" האמונה על הסעות ילדיהם לבתי הספר."
לא מדובר בהורים, אלא בקומץ. קומץ שלא קיבל גיבוי, ובמידה רבה ננזף. גם היום, בדיון על הכתבה, הביעו הורים זעזוע מהתנהגות הקומץ.

תורת המלך?

התגלגל לידי עותק של הספר "תורת המלך" (בקישור נמצא העתק מלא של הספר, כדי שתוכלו לקרוא ולתת חוות דעת מלומדת). קראתי רק חלקים עיקריים מהפרק הראשון, ותחילתו של הפרק השני. מתוך הפרקים הללו, העוסקים בהריגת גוי, לא נאמר שמותר להרוג גוי, אלא שלא נענשים על הריגת גוי כמו שנענשים על הריגת יהודי. בעוד שהריגת יהודי, היא רצח, ודינה מוות, הרי שהריגת גוי, היא הריגה, היא אסורה, ועונשה קל יותר.

כך שאם הבנתי עד עכשיו, נכון, אין אישור להרוג גוי, בשום מקרה (אלא אם הוא אויב). ולכן אינני מבין על מה יצא קצפה של התקשורת, כאילו יש כאן הסתה לאלימות. יש כאן בעיה אחרת, אבל אין כאן הסטה לאלימות.

הבעיה הקשה של הספר, לדעתי, הוא הלאומנות והגזענות של התורה המשתקפת מהספר. לי יש בעיה קשה מאד עם הספר, ואני מנסה לשאול את עצמי, איך תורת הנביאים האוניברסלית, התגלגלה לתורה כל כך לאומנית וגזענית? איך זה שדמו של כל אדם אינו נחשב זהה? איך זה שאנו לא הולכים להציל כל אדם? איך זה שאם אני הורג גוי, זה נחשב עברה פחותה, מהריגת יהודי?

האם אלו פני היהדות שאנו מאמינים בה?
כל הצדדים, שמאל, ימין, דתיים, חילוניים, אנא השכילו אותי,

כיצד מגשרים בין תפיסות עולם?

ביום חמישי האחרון השתתפתי במפגש מרגש בין מתנחלים מאיתמר, מתנחלים מקדומים ואנשי שמאל מרחבי הארץ. המפגש היה במסגרת קבוצת ואהבת, ששמה לעצמה למטרה ליצור חברה המבוססת על אהבת האדם, ועל חיפוש המשותף, תוך ניסיון לחיות חיים פוריים בארץ הזאת.

הקבוצה מנסה לגשר על פערים אידאולוגיים, ומעודדת שיח מברר על תפיסות העולם השונות, ועל הדרך לחיות כאן ביחד. אלא שמסתבר שקיימים פערים גדולים בין תפיסות העולם. פערים גדולים, בין אנשי-שמאל, למתנחלים. בין אנשי-שמאל לפלסטינים (עוד לא התקיים דיון בין מתנחלים לפלסטינים, כך שאיננו יודעים האם יש פערים ומהם אותם פערים). הניסיון לגשר על תפיסות העולם הללו נראה מתסכל ביותר. לפעמים אף חסר סיכוי.

אני מציע, שאם נאמץ את כלי החקירה המתאימים אולי נצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכנו. אנסה להדגים זאת באמצעות המחלוקת שהתגלתה במפגש האחרון של הקבוצה.

המחלוקת:


המפגש התחיל בשיח שיוויוני, על מה משמעות הפסוק ו"אהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), עבור כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו הציג השקפת עולם נפרדת על הפסוק, ודי ברור היה כי רוב המשיבים הדתיים רואים בצורה שונה את הפסוק, מאנשי השמאל. בעייני אנשי השמאל, הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך היה "לאהוב את כל בני האדם", ובעיני הדתיים הייתה משמעות הפסוק "לאהוב את עם ישראל". הבדל פשוט זה, גרם למתח בין האוניברסליסטיים (שמאל) ללאומיים -הדתיים (מתנחלים). בעייני האוניברסליסטיים, המחשבה הלאומית, המקומית היא קשה מנשוא. מדוע, אין יכולים הלאומיים לצאת מגדרם, ולהושיט יד לעמים אחרים? האם אין סיכוי שמהמקום הזה תצא אהבה בין מתנחלים לערבים? הדבר תסכל חלק מהאוניברסליסטים. אולי אף יצר רגשות שליליים כלפי הדתיים.

הדתיים מצדם אמרו, כי הדרך היחידה עבורם לפרש את התורה (ששם מופיע הפסוק), היא על ידי  הפרשנים המקובלים, ועל פי אותם פרשנים, לא ניתן לצאת מגדר הפירוש, שאהבת לרעך כמוך, משמעו אהבה לעם ישראל בלבד. כדי לפשר, הציע מרדכי אשר, כי יש אפשרות לראות שני משפטים באותו משפט, והרב יצחק חמו, הציע פשרה, בכך שאין זה אומר כי שאר בני האדם אינם אהובים, אלא שהם "חביבים" שנאמר "חביב אדם שנברא בצלם". והציע חמו, כי יש פער בין הערבות ההדדית שבין אנשים מאותו העם, לבין היחסים שבינם לבין עמים אחרים.

אך נראה שהתסכול בין שני הצדדים נשאר. הצד הדתי כעס על כך שמנסים לאלץ אותו להענות לציווים שאינם נובעים מתפיסת עולמו, והצד האוניברסליסטי, נשאר מתוסכל מהראיה הצרה (לתפיסתו) של הדתיים, שלא נראה שניתן לשנותה.

והרי למסקנות השונות יש משמעות שונה לכל אחת מהקבוצות. עבור האוניברסליסטיים, אם המתנחלים לא יצאו מאהבת ישראל הצרה שלהם, לא יהיה ניתן להגיע לחיבורים אל הפלסטינים. עבור הדתיים, נמאס שהאוניברסליסטים מנסים לכפות עליהם עקרונות ושיטות שאינן מכבדות את המסורת, מתנגשות עם תפיסת עולמם, ודוחפות אותם למעשים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם.

מה ניתן לעשות?

אני חושב שהדבר הראשון שאנו נזקקים לו הוא סבלנות, והרבה. כל התהליכים הללו דורשים זמן חיבור, והמון אמון בן בני-אדם. הדבר השני הוא פתיחות. לא יתכן שיגיע צד אחד הבטוח שהצדק אצלו, ויצפה שרק הצד השני ישתנה. צריך להיות מוכן ללכת לתהליך שינוי הדדי, ארוך שידרש לצורך חיים משותפים. ככל שהצד האחר יראה כי הצד השני לומד ממנו, כך יהיה מוכן ללמוד הוא בעצמו מהצד הראשון. הדבר השלישי, הוא חיים משותפים, פעילויות משותפות, ומחשבות משותפות על הדרך המשותפת. את זה ניתן להשיג במפגשים, ובמעשים משותפים, ובדיונים משותפים. לפעמים החיים המשותפים, יש להם כוח יותר מאשר לכל תיאוריה, והם מחברים בן בני אדם ומאפשרים את התזוזה הסמויה והטובה מהעמדות הראשוניות של שני הצדדים.

ההבדלים הפרשניים:



אך יש גם צד פרשני, אידאולוגי שאין להתעלם ממנו. צד זה הוא קשה לשינוי. ההבדלים הפרשניים יוצרים לכאורה מצב בו לא ניתן להסיק את אותן מסקנות משתי פרדיגמות שונות.  לכל מערכת פרדיגמתית (או תפיסת עולם), היוצאת מאותה מערכת ראיות, ינבעו הסקים שונים. כך למשל, אם נראה ברק, יאמר המדען כי זהו תוצר של הכוחות החשמליים, שהם פרי חוקיי הטבע הפסיביים, בעוד האדם הדתי יאמר כי הברק הוא תוצר רצון האל. הפסוק ואהבת לרעך כמוך, בפרשנות האוניברסלית משמעו אהבת כל בני האדם, ובפרשנות הדתית, משמעו אהבת ישראל.

הניסיון האינטואיטיבי הראשוני של אנשי-מדע, הוא בד"כ לקעקע את יסודות האמונה של האחר. השיטה המדעית נועדה כדי להפריך פרדיגמות שאינן מבוססות ראיות, ולהשאיר על תילן פרדיגמות שעומדות במבחן ההפרכה. אלא שבעולם הדתי אין זה כך. האדם הדתי, מבסס את משנתו על אמונה, על דבר שאינו מוכח. יתרה מכך, הסיבה שאדם בוחר להיות דתי (בהנחה שהוא בוחר) היא שהדת מעניקה לו חליפת כללים ואמונות המאפשרת לו חיים טובים ושלווים. הניסיון לקעקע את האמונה הדתית, יזכה מצד המאמין להתנגדות, שכן אין המדען מפריך רק את התשתית לאמונה הדתית, אלא לכל אורך החיים השלו של המאמין.

לעומתם, אנשים דתיים, המתמודדים עם הטענות המדעיות, מעדיפים פעמים רבות לוותר על דיונים אלו, כיוון שאין להם הכלים הידעתיים והדיונים להתמודד עם טענות אלו. גם הבקיאים שבהם, פעמים רבות מרגישים ששיח זה אינו מתאים להם.

לכן, מומלץ ואף כדאי (אלא אם כן הוגדר דיון תיאולוגי) לוותר על דיון מסוג זה.

הדרך האחרת, היא פשוט לבחון את המציאות, ולראות כיצד ניתן להגיע משתי הפרדיגמות השונות למסקנות שיאפשרו שיתוף פעולה.

הרי גם המתנחלים, וגם אנשי השמאל מבינים שיש מקום לחיים משותפים של ישראלים ופלסטינים ביחד. בין אם זה בפתרון פוליטי של שתי מדינות עם גושי התיישבויות, ובין אם מדובר על מדינה מעורבת. ולכן, כל צד, יצטרך להסיק מתוך הפרדיגמה שלו את המסקנות שיאפשרו פיתוח  דרכים לחיים משותפים. התורה הפרשנית, מראה כי הפרשנות היא גמישה ויכולה להתאים עצמה למציאות, גם בלי תהליך ההפרכה המדעי. כך יכול כל צדיק לחיות באמונתו,  שהרי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה"  (מסכת אבות, א', י"ז). כפי שהציע יצחק חמו, חביב אדם שנברא בצלם, ויש בכך מספיק כדי לדרוש שלום גם בשכנינו הפלסטינים, שאין הם עובדי אלילים, אלא מאמינים באותו אל (על פי הרמב"ם). ומצדם לא יבקשו האוניברסליסטים לכפות תפיסת עולמם על כל באי עולם, ויכבדו תפיסות עולם שונות, וישאפו לשינוי על ידי המעשה של החיים ביחד.

ואם בכל זאת חשקה נפשכם בשינוי פרדיגמות?

א' המקום היאה לכך, הוא דיון תיאולוגי, שבו כל המשתתפים מעוניינים בכך. ואם דיון מעשי אתם מחפשים, הרי שפרדיגמה צריכה להביא לשגשוג המאמינים בה. חיי המעשה הם המשפיעים. לפי כך, יהיה על האוניברסליסטים להראות שהפרדיגמה שלהם מובילה את האדם לחיי שגשגוג ושלווה טובים יותר, וכך נכון גם לגבי הדתיים. ואולי הטוב יותר, הוא שילמדו אחד מהשני, את הטוב אצל השני ויקדמו ויעודדו שיפור באורחות חייהם, למען יטב להם, ומה שפסול יבטלו.

מה דעתכם? מה ביקורתכם? היכן עלי לשפר? האם יש לכם הצעה אחרת?

 

עצרת למען ילדי העובדים הזרים

לקוראי הבלוג שלום,

מחר מתקיימת עצרת למען ילדי העובדים הזרים. בניגוד לפרסומים בתקשורת, נראה שעניין האזרחות של ילדיי העובדים הזרים לא הוסדר. מארגני העצרת מבקשים מאד להגיע, כדי שניתן יהיה להראות לחברי הכנסת כי יש תמיכה גדולה באיזורח ילדי העובדים הזרים.

העצרת תתקיים ביום שלישי 25 למאי, בשעה 19:30 ברחבת מוזיאון תל-אביב.

עד כאן תרומתי הקטנה למען אנשים שאכפת להם, ופועלים למען אידאילים הנראים חשובים מאד בעינהם.

מדוע אני אומר בעיניהם, ולא בעיני?

הרי גם אני הייתי צריך לתמוך בכך. היחס לגֵר, הוא אחד מנדבכי המוסר החשובים ביותר בעיניי בחברה מתוקנת. היחס ההוגן לאדם שבא להשתתף במשק הישראלי, ותורם את תרומתו ומקבלו את שכרו, הוא אחד היסודות החשובים ביותר, להבנתי, בתורת ישראל, ובכל תורה מוסרית כל שהיא. כאן נבחנים אדם וחברה במבחנם העליון. היחס לאנשים שאין להם זכויות פוליטיות וכוח פוליטי להשפיע, דורש מאתנו לאמץ את כל שרירינו המוסריים כדי לשמור את זכויותהם ומשפטם.  כפי שנכתב בתורה:

וכי יגור אתך גר, בארצכם לא תונו, אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם, בארץ מצרים. אני, ה' אלהיכם. (ויקרא י"ט, ל"ג-ל"ד)

וממשיך:

לא תעשו עוול, במשפט, במדה, במשקל ובמשורה.  מאזני צדק אבני-צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם:  אני ה' אלהיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.

היחס לגר, הוא המבחן העליון שבו אנו נמדדים כאנשים וחברה.  והנה על פי כך, הייתי צריך להגיד "ערכיכם, ערכי, ואלוהיכם אלוהי"…

אלא שלא בכך נגמר העניין.

יודע אני כי מקור כל פרשת העובדים הזרים הוא בשחיתות ובסיאוב ובכסף גדול שמעבירים קבלנים לאנשי משרד הפנים. וכבר כתבתי, שמי שמרוויח אלו הקבלנים ואנשי משרד הפנים, ומי שמפסיד אלו העובדים הזרים ואנחנו, החברה הישראלית.

ובוודאי, יהיה עלי לתמוך, כאיש התנועה לדמוקרטיה ישירה, בפעילות המתארגנת מלמטה וחותרת לשינוי. ועד כמה שידוע לי, החבר'ה שמארגנים את ההפגנות, והרעש התקשורתי, הם אנשים כאלו. אנשים שפועלים בתבונה, למען שינוי חברתי.

אם כך, מדוע אינני שלם עם דרכם?

כי יש כאן הנחת פלאסטר. יש כאן טיפול בסימפטום, במקום בבעיה עצמה. הבעיה היא בעיה שלנו כחברה שמרשה לשחיתות להשתולל באין מפריע כמעט. במקום להורות על הבעיותיות הגדולה שיוצר המנגנון המדיני שלנו והכוח הרב שהוא נותן לאנשים מעטים. כוח שברור כי סופו להשחית, אנו פונים להצלת הנפגעים. בכך אנו מטייחים את הבעיה עצמה.

במקום לשאול את עצמנו, כיצד אנו דואגים לזר, בצורה הוגנת, אנו מעניקים לו זכויות אזרח. בכך אנו מכסים ומטייחים את הבעיה.

להבנתי, עובדים זרים, צריכים לבוא לתקופה קצובה, וללכת לאחר סיום התקופה. באותו הזמן עליהם לקבל תנאים סוציאלים, ותנאי תעסוקה הוגנים. עלינו להגן עליהם מפני כל התעמרות, ולתבוע באופן קשה כל מי שיעז לפגוע בזכויותהם. עלינו למצוא דרכים לעקוף את ההיטל הגבוה המושת עליהם, כאשר הם מבקשים לבוא לעבוד בישראל. אבל לאחר שמסתיימת תקופת עבודתם, עליהם ללכת מכאן. אלא אם כן, הם עושים מה שעשתה רות המואביה: "אלוהיך אלוהיי".

בני ישראל היו גרים במצרים. הם לא היו אזרחים. הם באו לתקופה, ולאחר תקופה היו צריכים ללכת. אלא שהם ראו שטוב במצרים והחליטו להישאר. הם היו במקום לא להם. ומכך באו כל הצרות והשיעבוד.

זה נחמד שאנו רוצים לקבל כאן כל אדם באשר הוא אדם. אבל זאת מדינת היהודים ותושביה הקבועים (קרי, ערבים, דרוזים, בדואים צ'רקסים). לכל עם יש זכות לקבוע את ציוויונו. לקבוע את אופיו. אין זה נכון בעיניי ליצור מדינות קוסמופליטיות. אין זה נכון בעיניי שיכריחו אותי לקבל לכאן אדם שאינו שייך לכאן מבחינה תרבותית. אם ארצה מדינה קוסמופליטית, אלך לחפש אחת כזאת. האמריקאים נאבקים בפלישה המקסיקנית, כי הם רוצים לשמור על תרבותם וערכיהם. גם אנו רוצים לשמור על ערכינו. ערכים שיש בהם צדק, משפט וחסד.  ערכים שבהם אני מגן על העובד הזר, כל עוד הוא עובד זר.

מספיק שעלי ללמוד לחיות עם ערביי ישראל, ועם הצ'רקסי והבדואי. אינני צריך ללמוד לחיות עכשיו עם הסנגלי, והתיאלנדי. הארגונים הללו בעצם כופים עלי, לתחושתי את ערכיהם הקוסמופלוטיים. ערכים שלהם אינני שותף. אלו ערכים ניהליסטיים. ערכים שבהם אדם ועם מאבדים את הזהות שלהם, ואת משנתם המוסרית.

מומלץ ורצוי לעדכן זהות אישית וערכית. אך השינוי הזה צריך להגיע מתוך הדברות, ומתוך חקירה. לא מתוך מסמסוס הזהות העצמית והחברתית.

ואולי אני טועה. אולי מישהו יכול להסביר לי היכן?

אז מי אתה יהודי – מתי נכתבה התורה?

בדרך ליצירתה של היהדות, היוו חילוקי הדעות בין הכהנים לנביאים תשתית לאיגוד ועריכת התנ"ך והתורה. בחלק הקודם הראינו כי לנביאים הכותבים היה חזון שונה משל הכהנים. בעוד חזון הכהנים עוסק בעיקר בעבודת המקדש, בחגים, בשבתות ובתפילות, ראו הנביאים את עיקר העבודה בעשיית צדק וחסד.

הנביאים הכותבים, הם ככל הנראה מיעוט בתוך נביאי ישראל באותה תקופה. צפניה וירימהו אינם שותפים לחגיגה שנערכת סביב מהפכת יאשיהו וגילוי ספר התורה. ירמיהו אינו מזכיר את המהפכה, למרות שחי באותה תקופה ואף מעבר לה. צפניה, שגם הוא התנבא באותה תקופה, אומר שהנביאים הם פוחזים ("נביאיה, פוחזים", צפניה, ג', ד')

הנביאים הכותבים והכהנים, הם קוים מקבילים, שנראה, שלעולם לא יפגשו. הראשונים בזים לאחרונים. לא בטוח עד כמה ניתן היה לסמוך על הנביאים הכותבים שישתפו פעולה עם הכהנים. לכן יש לשער שהיתה זאת קבוצה אחרת שיצרה את שיתוף הפעולה.

כדי לנסות להבין מי אותה קבוצה, ומה הרעיונות שעמדו מאחור יש לנסות לתחם את זמן פעולותיה.

במהפכת יאושיהו שנערכת כמה עשרות שנים בודדות לפני הגלות, עיקר ההתיחסות לתורה היא בעניין חגי העליה לרגל והאמונה באל אחד. אין התייחסות לתורת הנביאים העוסקת בצדק. העדות הבאה המתייחסת לספר התורה, נמצאת אצל עזרה ונחמיה, שפועלים כמה עשות שנים לאחר שיבת ציון. שני המנהיגים הללו דאגו להנחיל התורה לעם. בספר עזרא, אנו שומעים על תורת משה, אך בעיקר בהקשר של חגי כהנים:

ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים, וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו, ויבנו, את-מזבח אלהי ישראל להעלות עליו, עלות, ככתוב, בתורת משה איש האלהים. ויכינו המזבח, על-מכונתיו, כי באימה עליהם, מעמי הארצות. ויעלו עליו עלות ל-ה', עלות לבקר ולערב.  ויעשו את חג הסכות, ככתוב. ועלת יום ביום במספר, כמשפט דבר יום ביומו. ואחרי-כן עלת תמיד, ולחדשים, ולכל מועדי ה', המקדשים. ולכל מתנדב נדבה, ל-ה'.  מיום אחד, לחדש השביעי, החלו, להעלות עלות ל-ה'.  והיכל ה', לא יסד. (עזרא, ג', ב' – ו')

וכך גם בהמשך השנה, דווח כי ישראל קימו את הפסח, שהינו חג כהני:

ויעשו בני הגולה, את הפסח בארבעה-עשר, לחדש הראשון. כי הטהרו הכהנים והלוים, כאחד כלם טהורים. וישחטו הפסח לכל בני הגולה, ולאחיהם הכהנים ולהם. ויאכלו בני-ישראל, השבים מהגולה, וכל הנבדל מטמאת גוי הארץ, אלהם לדרש, ל-ה' אלהי ישראל. ויעשו חג-מצות שבעת ימים, בשמחה. (שם, ו', י"ט – כ"ב)

עדות מסויימת לכך שלעזרא היה ספר התורה המוכר לנו, ניתן סביב עניין הנשים הנוכריות:

ועתה מה נאמר אלהינו, אחרי זאת:  כי עזבנו, מצותיך.  אשר צוית, ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה, ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות.  בתועבתיהם, אשר מלאוה מפה אל פה בטמאתם. ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם, ובנתיהם אל-תשאו לבניכם, ולא תדרשו שלמם וטובתם, עד עולם למען תחזקו, ואכלתם את-טוב הארץ, והורשתם לבניכם, עד-עולם.  (שם, ט, י' – י"ב).

שיש בכך דימיון מסויים לדברים ז' א' – ג' :

כי יביאך, ה' אלהיך, אל הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה. ונשל גוים-רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי, והחוי והיבוסי, שבעה גוים, רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלהיך, לפניך והכיתם.  החרם תחרים אתם, לא תכרת להם ברית ולא תחנם.  ולא תתחתן, בם.  בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך.

גם בנחמיה, עיקר התיקון הוא תיקון הקשור לכהנים, אך גם שם ניכר שחוקי הנביאים ידועים לנחמיה:

ולא שמרנו את המצות, ואת החקים ואת המשפטים, אשר צוית, את משה עבדך. (נחמיה, א', ז')

העדות המשמעותית יותר על קיומם של ארבעת החומשים הראשונים, ניתן למצוא בנחמיה פרק ט'. בפרק הזה יש חזרה על כל סיפור יציאת מצרים מכאן אפשר להסיק שאומנם עזרא ונחמיה עסקו בעיקר בתיקונים הקשורים לתורת הכהנים, אך עמדו לפניהם חמשת חומשי תורה. כלומר, אם הקריאה שהצגתי נכונה, אז התורה המוגמרת נכתבה בין תקופת יאישיהו לתקופת שיבת ציון.

אז היכן חל החיבור בין הספרים? וכיצד נוצרה המהפכה שהביאה ליצירת היהדות? על כך בפוסט הבא.

אז מי אתה יהודי – מי עוד כתב את התורה?

מי עוד כתב את התורה?

לפני שנה כתבתי פוסט על מקור חג הפסח, על פי ספר מלכים, עזרה ונחמיה וספר דברי הימים. אז טענתי, שבדומה לממצאים של חוקרי המקרא, התורה נכתבה בסוף ימי בית ראשון, ובתחילת בית שני. הראתי שאותם כותבים שתוארו בספרים אלו, נמנים על כהני בית המקדש. וציינתי, כי למלאכת הרכבת התורה, חברו עוד שתי קבוצות.

את ההשערה שאני מציע כאן לא בניתי בזכות קריאת דבריהם של חוקרי המקרא. זאת למרות ששמעתי על ממצאיהם. מקור ההשערה שלי הוא בקריאה אישית מרובה מאד בתנ"ך, בניסיון ליישב סתירות בין קטעי התנ"ך השונים, ובהבנה בפוליטיקה. אין זה מאמר אקדמי, אלא יותר תיאור המסקנות שאליהן הגעתי. לשם יצירת מאמר ראוי מבחינה מחקרית יש צורך ביריעה רחבה יותר. אני מקווה כי בעתיד, אוכל לפרוש כזאת יריעה.

למרות שאני אישית מאמין בקב"ה, וחושב כי התורה לא יכלה להיות תורה משפיעה כל כך, מבלי שהקב"ה היה מעורב בה, אני עדיין מרגיש שאת הספר כתבו בני אדם. ואם נבין כיצד נכתב הספר הזה, שמהווה את התשתית המכוננת של עם ישראל, נדע טוב יותר לאן דרכנו מועדות. אתם כמובן מוזמנים לבקר את טענותיי, להראות היכן אינני מבסס את עצמי כראוי, ולסתור את ההשערה שלי בעדויות ממקורות אחרים.

בפוסט הנוכחי, אני רוצה לנסות ולחשוף בפניכם את אחת הקבוצות הנוספות. קבוצה שעיצבה את העם היהודי, ואת המחשבה המודרנית, אולי אף יותר מאשר הפילוסופים היוונים.

אחת השאלות שאנו צריכים לשאול, בעניין זה, הוא מדוע אין להסתפק רק בקבוצה אחת כתבה את התורה. האם התורה אינה כתובה מקשה אחת? חוקרי המקרא כבר זיהו ארבע קבוצות כותבות שונות. אני רואה שתי אידאות נפרדות. שתי אידאות שיש בינהן התנגשות. ואת ההתנהגשות הזאת, אנסה להציג בפוסט הנוכחי.

הרמז הראשון לקבוצה נוספת, בעלת האידאה השונה, ניתן למצוא, להערכתי, בדמויות שאישרו את משנה התורה. להזכירנו, חלקיהו הכהן מוצא בבית המקדש ספר תורה, שלא היה ידוע עליו לפני כן. כאשר יאשיהו, מלך יהודה, שומע על ספר התורה שנמצא, הוא מבקש משלוחיו לדרוש מאלוהים מידע על הספר:

ויהי כשמע המלך, את-דברי ספר התורה, ויקרע, את בגדיו.  ויצו המלך את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן-שפן ואת עכבור בן מיכיה ואת שפן-הספר, ואת עשיה עבד-המלך, לאמר. לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם, ובעד כל יהודה, על-דברי הספר הנמצא, הזה. (מלכים ב', כ"ב, י"א – י"ג)

החבורה הולכת אל חולדה הנביאה, אשתו של נכדו של חרחס שומר הבגדים (שר בממשלו של יאושיהו?). וחולדה מאשרת את הספר, בסגנון נביאי קלאסי (כלומר, בסגנון עצבני וחורבני. ללמדך, שנביאי ישראל, נטו לנבואות זעם):

ותאמר אליהם, כה-אמר ה' אלהי ישראל.  אמרו לאיש, אשר שלח אתכם אלי.   כה אמר ה', הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל ישביו, את כל-דברי הספר, אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני, ויקטרו לאלהים אחרים, למען הכעיסני, בכל מעשה ידיהם. ונצתה חמתי במקום הזה, ולא תכבה. (שם, שם, ט"ו – י"ז).

מכאן אולי נוכל ללמוד שכדי לקבל אישור לספר, נזקקו המלך והכהן הגדול, לאישור נביאה. מה זה אומר? האם לנביאים היה יד בכתיבת ספר התורה שנמצא? מדוע לא יכלו להסתפק באישור של המלך ושל הכהנים?

המשך הפרק יכול להסביר זאת. באותו הזמן, היו כהני ה', קבוצה אחת מתוך קבוצות רבות של כהנים שסיפקו את תאוות הפולחן של העם. בהמשך הפרק מצויין שבמהפכה של יאשיהו סולקו הרבה מאד אמונות שהיו מקובלות על אנשי יהודה. בינהם היו: הבעל והאשרה, והבמות, שמש, ירח, מזלות, המולך, סוסים ומרכבות לשמש, עשתורת, כמוש, מילכם, האשרים, ואמונת קברים (שם, כ"ג,  ד' – כ'). וכל הכהנים הללו בעלי השפעה זהה, ואין מי שיכריע לכאן ולכאן. ולכן כנראה נזקקו כהני ירושלים לעזרת הנביאים, כדי ליצור קואלציית הסכמה רחבה יותר.

ואכן אנו רואים בהמשך, שחולדה אינה הנביאה היחידה המאשרת. מי שמאשרים ונותנים לגיטימציה לספר התורה הם הנביאים, כהני ה' וזיקני העם:

וישלח, המלך, ויאספו אליו, כל זקני יהודה וירושלים.   ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל יושבי ירושלים איתו, והכוהנים והנביאים, וכל העם, למקטון ועד גדול. ויקרא באוזניהם, את כל דברי ספר הברית, הנמצא, בבית ה'.  (שם, כ"ג, א' – ב')

אבל לא תמיד ראו הנביאים והכהנים זה את תורתו של זה באהדה.

אולי הדוגמה הבולטת לכך, היא אמרתו של ישעיהו, שהתנבא כ 120 שנים לפני מהפכת יאשיהו.

שמעו דבר ה', קציני סדום. האזינו תורת אלוהינו, עם עמורה.  למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים. ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי.   כי תבואו, ליראות פניי, מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי.  לא תוסיפו, הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא, לי. חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה.   חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח. נלאיתי, נשוא.  ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם גם כי תרבו תפילה, אינני שומע.  ידיכם, דמים מלאו.   רחצו, היזכו הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיניי.  חדלו, הרע.  למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ. שפטו יתום, ריבו אלמנה. (ישעיהו, א', י' – י"ז)

בפסוקים של ישעיהו, יש התקפה קשה על המנהגים המונהגים בידי כהני בית המקדש. ישעיהו מבטל את עבודת הקורבנות, את חגי ישראל, קידוש החודש, ואת השבת. ואפילו את התפילות. והוא ממשיך ומציין, כי עיקר עבודת השם, היא דעת לעשות משפט. משפט שיחזיר את הצדק, ויגן על החלשים. הוא דורש מעם ישראל, ללמוד לעשות משפט.

אצל חלק גדול מהנביאים, עשיית משפט צדק, היא העיקר. לצד הצדק, הם מוסיפים גם את החסד, אך כדבר מישני לצדק.

כך הוא הדבר אצל עמוס, נביא הכתב הראשון, שניבא כ- 10 עד 30 שנים לפני ישעיהו וכנראה השפיע על ישעיהו:

שנאתי מאסתי, חגיכם. ולא אריח, בעצרותיכם.  כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם, לא ארצה. ושלם מריאיכם, לא אביט. הסר מעליי, המון שיריך. וזמרת נבליך, לא אשמע. ייגל כמים, משפט. וצדקה, כנחל איתן. (עמוס, ה', כ"א – כ"ד)

הנביאים מדברים רבות על "צדקה", אך מהתבוננות בהרבה מאד קטעים, אני מוצא כי ההקשר אינו הצדקה של ימינו, אלא צדק. גם כאן עמוס אומר כי הקב"ה אינו מעוניין בחגים, בקורבנות ובתפילות. הוא מעוניין במשפט וצדק.

וכך גם אצל הושע, שהתנבא בתקופה של עמוס וישיעהו, אלא שעמוס גם מתחיל להוסיף את החסד:

זרעו לכם לצדקה קצרו לפי-חסד, נירו לכם ניר; ועת, לדרוש את ה', עד-יבוא, ויורה צדק לכם.  חרשתם רשע, עולתה קצרתם, אכלתם פרי כחש כי בטחת בדרכך, ברב גיבורייך. (הושע, י', י"ב- י"ג)

גם הושע אומר שעיקר עבודת השם, היא צדק, חסד ומלחמה ברשעות ובשקר.

מיכה, שהיה הצעיר מבין ארבעת הנביאים הכותבים הראשונים, גם הוא דיבר על מלחמה בעוול (ראו פרקים ב, וג'). בפרק ו', שיש לי תחושה שהוא אינו שייך לחלקים הראשוניים, כיוון שיש לו שונות סיגנונית, מופיע המשפט הזה שמדבר על משפט וחסד:

הגיד לך אדם, מה טוב. ומה ה'  דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם אלוהיך. (מיכה, ו', ח')

גישה שניתן לראות אחר כך היטב אצל ירמיהו.

כשמונים עד מאה שנים לאחר מכן, כאשר צפניה וירימהו מתנבאים, אנו שוב רואים את עניין הצדק והמשפט כרכיב חשוב בתורת הנביאים הללו.

צפניה שמתנבא בתקופה יאשיהו, אינו מתרשם ממהפכת יאושיהו, והיא אינה משאירה עליו רושם. נהפוך הוא. הוא רואה בשופטים, ובכהנים ובנביאים (האחרים), אליטה מושחתת.

גם הוא מציין את המאבק בשחיתות, כתועבת השם, ואת הצדק כעיקר פועלו:

לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר. ב-ה' לא בטחה, אל אלוהיה לא קרבה. שריה בקרבה, אריות שואגים. שופטיה זאבי ערב, לא גרמו לבוקר.   נביאיה, פוחזים, אנשי, בוגדות. כוהניה, חיללו-קודש, חמסו, תורה. ה' צדיק בקרבה, לא יעשה עוולה. בבוקר בבוקר משפטו ייתן לאור, לא נעדר, ולא יודע עוול, בושת. (צפניה, ג', א' – ה')

וירימיהו שמתנבא בימי יאשיהו ואל תוך גלות בבל מסכם את כל הדברים הללו אל המשפט החזק הבא:

כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל יתהלל עשיר, בעושרו.  כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי באלה חפצתי, נאום ה'. (ירימיהו, ט', כ"ב – כ"ג)

כלומר, עיקר עבודת השם, אינה בית המקדש, או תפילות, או כל דבר אחר שאנו חושבים עליו היום כיהדות. עיקר עבודת השם, על פי הנביאים הללו, היא חיפוש הצדק, עשיית משפט צדק, והתנהגות בחסד. ואילו יהיה עלינו לחפש מיהו יהודי, הרי היה עלינו לומר, איש רודף צדק. שנאמר "צדק צדק, תרדוף, למען תחיה וירשת את-הארץ, אשר ה' אלוהיך נותן לך". (דברים ט"ז, כ')

בפוסטים הבאים (שיעודכנו בע"ה, במהלך חול המועד) ננסה להבין איך הלכו והתחברו הנביאים והכהנים.

ילדי העובדים הזרים – איך זה עובד?

או בעצם, מדוע ילדי העובדים הזרים הם אתגר ציוני ממדרגה ראשונה.

הארגון למען ילדי העובדים הזרים הוציא את הסרטון הבא:

אני חושב שהסרטון מציג רק את קצה הבעיה.

אם נבין את הבעיה, נראה שמי שמסכן את הציונות אינם אותם ילדים, אלא מערכת גדולה שפועלת במדינת ישראל, וחותרת תחת עקרונות היהדות והציונות. מערכת שעושקת עובדים, פוגעת במרקם התרבותי-חברתי של מדינת ישראל, ויוצרת חוסר כבוד כלפי המדינה. לדעתי יש צורך לפעול על פי ערכי החסד של היהדות, ולמנוע את גרוש אותם ילדים. הילדים הללו אינם האיום האמיתי על הדמוגרפיה היהודית או על ערכי היהדות. האיום האמיתי נמצא בתוכנו. במערכת שיוצרת את הבעיה. כשנבין כיצד פועלת המערכת, נבין כיצד עלינו לפעול.

כדי שנבין מדוע המערכת היא שמהווה איום על ערכי היהדות חשוב להבין קודם מה הם עיקרי היהדות. על פי הנביאים מהות היהדות, אינה בבנית בית המקדש, או  ג' תפילות ביום, או שמירת השבת. (ראו ישעיהו, א', י' – י"ז) . עיקר היהדות, ומילוי רצון השם, נמצא בעשיית צדק, משפט וחסד. כמעט כל הנביאים חזרו על כך. בורא העולם, מעוניין בשלושת אלו: צדק, משפט וחסד. כל השאר נספחים לעיקר.

כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור  בגבורתו; אל יתהלל עשיר בעושרו.  כי אם-בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץכי באלה חפצתי, נאום ה'. (ירמיהו ט', כ"ב – כ"ג)

ומה הקשר בין יהדות לציונות? נו טוב…

כדי להבין כיצד פועלת המערכת ומדוע המערכת גורמת למדינת ישראל להיות אנטי-יהודית, ואנטי-ציונית, יש לקרוא את סיכום הדוחות של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. כל האמור להלן מבוסס על שני מחקרים שערך גלעד נתן, מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עמודים 44 -60, שמופיעים במסמכים שאספו הארגונים למען ילדי העובדים הזרים.

זה מתחיל כך:

(אם אתם מבינים יותר טוב איך פועלת המערכת, אנא שפרו את המידע בדף הזה, באקו-ויקי)

על פי החלטת הממשלה יש לכ-40 חברות קבלן  אישור להביא עובדים (בדוחות החברות נקראות "תאגידים"). לכל חברה כזאת ישנה מכסת  עובדים אותה היא יכולה לייבא. על פי החוק, אסור לחברות קבלן הללו לגבות מהעובדים דמי תיווך העולים על כ- 3000 ש"ח. בפועל, המתווכים בארצות המוצא, והחברה מקבלים כ – 5,000$ – 20,000$ מכל עובד, עבור הזכות לעבוד בישראל. פי 6 עד פי 27 מהמותר! גם כשהעובד מגיע לארץ הוא אינו מקבל שכר על פי החוק. שכר עובד לשעה, על פי הדוחות הללו, נע סביב 13.5 ש"ח לשעה. הרבה פחות משכר המינימום המותר. גם סכומים שחברות הקבלן אמורות להפריש לטובת העובד ולשלם לעובד בסוף שהייתו, אינם משולמים. כך נוצר מצב, שכל עובד זר, הוא מכרה זהב עבור קבלן  העסקה. כנראה שלחלק לא מבוטל מהכנסת העובד מגיעה לידי חברת הקבלן, וכך גם הסכום האגדי שהוא משלם עבור הזכות לעבוד בארץ. רק מהתשלום על הזכות, זוכות חברות הקבלן ללמעלה מרבע מיליארד דולר בשנה!

כתוצאה מדמי התיווך, חברות הקבלן מפיקות רווח אופטימלי כאשר עובדים מעוסקים פרק זמן קצר ככל האפשר, ומוחזרים לארצם. כך הן גם מרוויחות יותר דמי תיווך. מדיניות זאת יוצרת את מדיניות "הדלת המסתובבת", והיא בעצם מנצלת את העובדים בצורה לא הוגנת .

העובדים נפגעים ממדיניות זאת. בתי משפחותיהם ממושכנים כדי להבטיח שיוכלו לשלם את דמי התיווך הענקיים. ולכן יש לעובדים אינטרס להגדיל ככל  הניתן את השהות בארץ ולהתנתק מהקבלן. ומכאן נוצרים למעשה "העובדים הזרים הבלתי חוקיים". חברות הקבלן מנסות לכן לקשור את העובד אליהן, באמצעות החזקת חלק מכספו, או החרמת הדרכון. אך העובדים, מוצאים לא פעם דרכים להערים על חברות הקבלן.

דוחות המחקר של גלעד נתן, מראים כי הסיבה העיקרית ליצירת עובדים זרים בלתי חוקיים, היא דמי התיווך המופרזים שלוקחים המתווכים וחברות הקבלן המיבאות את העובדים.

הרשויות עצמן, כושלות בפיקוח יעיל על הקבלנים ועל המעסיקים. למרות שהמדינה יכולה לקחת מכל אחד מהקבלנים את רשיונו בכל רגע, מעולם לא בוטל רישיון יבוא עובדים, זאת על אף שברור כי החברות גובות דמי תיווך אסורים.

יתכן שחוסר הפיקוח נוצר מאי הקצאת כוח אדם מספיק, אבל יכול להיות גם שהסיבה לכך היא שחיתות. כיוון שהעסק מגלגל סכומי כסף גדולים, ומערכת הפיקוח היא קטנה, ניתן בקלות יחסית לשחד את המערכת (כמו במקרה הזה). אדם שהכרתי  שניסה לשכור פעם עובד זר, טען בפני כי המערכת מאד מושחתת. כך שמנגנון ממשלתי לא מפוקח ולא מבוקר מספיק, עלול להוות בעצמו בסיס להתפתחות שחיתות, ולהכשלת מדיניות הממשלה.

המנגנון הזה יוצר שיתוף פעולה מעניין בין הקבלנים לממשלה. כדי למקסם את רווחי חברות הקבלן, יש צורך במכסות, יש צורך בגירוש, ויש צורך בהגדלת כמות האשרות. החיבור הזה בין הון לשלטון עלול ליצור את אחת התופעות האכזריות בפולטיקה הישראלית, ובסופו של דבר ליצור חברות נצלניות, שבהן העובדים הזרים מנוצלים, מבלי שתהיה להם אפשרות להשתכרות הוגנת.

כך שלמעשה, ילדי העובדים הזרים, הוא רק קצה קצהו של מנגנון נצלני לא מרוסן. מנגנון לא אנושי, לא יהודי ובטח ובטח לא ציוני.

מה אפשר לעשות כדי לפתור את הבעיה? אני מציע שיש לבחון קודם את המנגנון שיוצר את התופעה הבעייתית הזאת. לאחר שנבין את המערכת מספיק טוב, נוכל לחפש אלטרנטיבות אפשריות לשיטה. הקיימת. כף נפעל בצורה קונסטרוקטיבית.  אני מקווה כי בתקופה הקרובה יוכלו הוגעים בדבר, וכל מי שיש להם עניין בדבר, לבחון סוגיה זאת באמצעות אקלי. אם הפתרון יהיה סביר וטוב, אולי תתגבש סביבו קואלציה רחבה מספיק, שתוכל ליצור שדולה ליישום הפתרון.

ואז נוכל לשנות את המערכת, כך ששוב תעמוד מדינת ישראל בעקרונות הציונים-יהודיים של צדק, משפט וחסד, ובא לציון גואל 🙂

סיפור טוב לשבת – רחק מרע ועשה טוב

באחד הימים האחרונים, קיבלתי לתיבת הדוא"ל שלי מכתב מאחד מחברי הפורומים הדמוקרטיים, שבהם אני שותף. המכתב מנוסח כך:

"חשוב לזכור להחליף אדם בשמירה ,בזמן . לא תמיד האדם יכול להתעכב, אפילו
את הכמה דקות הבודדות.
ישנם תושבים מקסימים, שמגיעים בזמן , אז ישר כח להם!!!"

חשבו, על אותו אדם, היורד משמירה. הוא אמור לסיים את השמירה בשלוש לפנות בוקר. המחליף שלו מאחר. האדם יודע שהוא צריך לישון כדי להגיע מוכן ליום המחרת. השמירה עצמה, אינה תענוג גדול כלל ועיקר. ובאופן טבעי, מתגנבות אל ליבינו מחשבות שליליות על המאחר, על האנשים הללו שמאחרים, ועל העולם הגרוע שבו אנו חיים, שבו אנשים מרשים לעצמם לאחר. וככל שהזמן מתאחר, כך הכעס גובר.

לעומת זאת, כותב השורות, עשה עם עצמו עבודה. הוא לא נתן לכעס ולמרמור לגבור עליו. הוא פונה אל כלל הקהילה. הוא הסביר בלשון הבהרה ובקשה את אשר הוא מבקש שיקרה. והוא מחזק את הציבור שמקפיד להגיע בזמן.

באופן טיבעי, יש לבני אדם את הנטיה להמשך לרע. את הרייטניג גבוה מקבלות הטלה-נובלות, שעוסקות ברשע וברכילות, וחדשות היום יום שלנו מלאות ברצח, אונס גניבה, שחיתות וכיוב. זה לא קורה סתם. זה קורה כי יש לנו, הקוראים/צופים משיכה פימית וטבעית לראות את הרע. וכאשר דבקים ברע, שמחת החיים נעלמת, היחס בין אדם לחברו מתערער, וההון החברתי המקשר נחלש.

אנשי העידן-החדש מכירים בבעיה הזאת, ואומרים דבר מה בנוסח הבא: "אל תשא מחשבות שליליות. תחשוב טוב, יהיה טוב".

בתורה זה נאמר כך" לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט, י"ז).

בגלל הנטיה הזאת לרע, אנו מתקשים לעשות שינוי בחיינו. אלא שכאשר אנו חברים בפורום דמוקרטי, הדוגל בתרבות הדיון ובהתרחקות מלשון הרע, אין האדם יכול בקלות להתבטא בלשון מרה, ולפנות אל הרע. גם אני כחבר בפורום, למדתי שאנשי הפורום אינם נהנים לשמוע קיטורים. הם מצפים מדוברי הפורום להיות חיובים, ולהביע את בקשותיהם בצורה חיובית. יש משהו בפורום קהילתי דמוקרטי, שיוצר תקשורת אחרת. אנשי הפורם מקפידים על "הוכח תוכח את עמיתך" (שם, שם, שם), ודורשים שיח חיובי. מכתבים אישים לאחר התבטאות מרה, עוזרים להבין שהדרך להניע דברים היא בדרך החיוב.  אנשי הפורום הספציפי הזה, חוללו אצלי שינוי גדול בדרך בה אני מתבטא (ואני עדיין עובר שינוי).  הם עזרו לי לראות את העולם בצורה יותר חיובית (כמו גם אנשי פורומים נוספים, הדוגלים בערכים של תרבות הדיון והמנעות מלשון הרע).

אני מניח שגם אותו כותב, עבר את אותו תהליך שאני עברתי. אם בוחנים את ההתבטאויות שלי ושלו בעבר, רואים כי חל בשנינו שינוי לטובה. אנו מקפידים יותר על אמירת הטוב, והוכחה מדודה ולא אישית.

אני חושב כי תהלכים מוסריים, שחלים בתוך קהילות דמוקרטיות, יש בידן כדי לבנות חברה טובה יותר חברה שבה מתקיים הכלל "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (שם, שם, י"ח). חברה שבה ההון החברתי הולך וגדל. חברה שבה אנו מחזקים את עצמנו ואת הסובבים אותנו. ומשפיעים מטוב השם.

אני מוצא כי בדמוקרטיה קהילתית, יש כוח משנה לטובה, בחסדי הקהילה ובחסדי השם.

שבת שלום,

טל