Category Archives: תיקון חברתי

יצירת הסכמות, חלק א' – יצירת הסכמות בקבוצות קטנות

האם אפשר להגיע להסכמות?
יצירת הסכמות היא משהו קל יחסית, כשיודעים איך לעשות זאת. זכיתי שדגנית בן עמרם, הזמינה אותי לקבוצה שלה. זאת קבוצה שבמשך 3 חודשים עסקה בקשב. כשדגנית ואני הנחנו את הקבוצה על פי שיטת קנר, הקבוצה הגיעה להסכמות בתוך שעתיים.
זה לא חלום, אלא משהו שאפשר לעשות בכל הציבור, אם יודעים איך.

תיקון טעות: בהרצאה אני מחליף בין פינלנד לאיסלנד. התיאור הנכון הוא שהאיסלנדים הם אלו שיצרו בסיס לחוקה בהסכמה. המספרים שתיארתי לא היו מדויקים. היו 1200 אזרחים אקראיים ו-300 נבחרים. אפשר לקרוא על התהליך בויקפדיה.

ט.ל.ח

התוכנה שהשתמשתי בה היא דליב-4. ההצבעה של המשתתפים נעשתה כאן.

ניתן להצטרף לקבוצה ליצירת מסמכי הסכמה בקבוצת יצירת מסמך הסכמה בוואטסאפ

קבלת החלטות חכמות בצוותים

הרצאה בפני מסלול סייבר של לימודי החוץ של הטכניון

תפילות דוד המלך לקראת הבחירות הבאות

רבותי, בימים אלו, בהם יותר ויותר משפחות מתקשות לגמור את החודש, כדאי לקרוא תפילות שנכתבו בראשית דרכנו, על ידי כותב תהילים.

אשמח אם תקראו את פרק תהילים הבא (ע״ב), ותגידו לי מה דעתכם. האם תפילות דוד יתקיימו, האם את או אתה תצביעו למפלגות שיעניקו לנו את החופש לעבוד ולהנות מפרי עמלנו, מבלי שהוא ילך לקרטלים?

מי הן אותן מפלגות לדעתכם?

תהילים ע״ב:
א לִשְׁלֹמֹה: אֱלֹהִים–מִשְׁפָּטֶיךָ, לְמֶלֶךְ תֵּן; וְצִדְקָתְךָ לְבֶן-מֶלֶךְ.
ב יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק; וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט.
ג יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם; וּגְבָעוֹת, בִּצְדָקָה.
ד יִשְׁפֹּט, עֲנִיֵּי-עָם–יוֹשִׁיעַ, לִבְנֵי אֶבְיוֹן; וִידַכֵּא עוֹשֵׁק.
ה יִירָאוּךָ עִם-שָׁמֶשׁ; וְלִפְנֵי יָרֵחַ, דּוֹר דּוֹרִים.
ו יֵרֵד, כְּמָטָר עַל-גֵּז; כִּרְבִיבִים, זַרְזִיף אָרֶץ.
ז יִפְרַח-בְּיָמָיו צַדִּיק; וְרֹב שָׁלוֹם, עַד-בְּלִי יָרֵחַ.
ח וְיֵרְדְּ, מִיָּם עַד-יָם; וּמִנָּהָר, עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ.
ט לְפָנָיו, יִכְרְעוּ צִיִּים; וְאֹיְבָיו, עָפָר יְלַחֵכוּ.
י מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים, מִנְחָה יָשִׁיבוּ;
מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא, אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ.
יא וְיִשְׁתַּחֲווּ-לוֹ כָל-מְלָכִים; כָּל-גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ.
יב כִּי-יַצִּיל, אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ; וְעָנִי, וְאֵין-עֹזֵר לוֹ.
יג יָחֹס, עַל-דַּל וְאֶבְיוֹן; וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ.
יד מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס, יִגְאַל נַפְשָׁם; וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו.
טו וִיחִי– וְיִתֶּן-לוֹ, מִזְּהַב שְׁבָא:
וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד; כָּל-הַיּוֹם, יְבָרְכֶנְהוּ.
טז יְהִי פִסַּת-בַּר, בָּאָרֶץ– בְּרֹאשׁ הָרִים:
יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ; וְיָצִיצוּ מֵעִיר, כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.
יז יְהִי שְׁמוֹ, לְעוֹלָם– לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ, ינין (יִנּוֹן) שְׁמוֹ:
וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ; כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.
יח בָּרוּךְ, ה׳ אֱלֹהִים–אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ.
יט וּבָרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹדוֹ– לְעוֹלָם:
וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ, אֶת-כֹּל הָאָרֶץ– אָמֵן וְאָמֵן.
כ כָּלּוּ תְפִלּוֹת– דָּוִד, בֶּן-יִשָׁי.

בשנים האחרונות הולכת ומתבהרת התמונה, המסבירה כי מעמד הביניים לא גומר את החודש כי בישראל יש קרטלים וקשרי הון שלטון החונקים את המשק, מעמיקים מחירים וגורמים לנו לשלם הרבה יותר מבמקומות אחרים בעולם המערבי. בעלי העוצמה שולטים בפוליטיקאים ומונעים משפט הוגן.

ממשלות ישראל היו אמורות לאפשר לנו הזדמנות שווה, אך הממשלות נכשלו לשפוט ולתת למעמד הביניים ולשכבות החלשות הזדמנות שווה. קשרי הון שלטון הטו את הכף. ואנו מה אנו עושים? כל כל מה שאנו יכולים לעשות, הוא בכל פעם שהבחירה בידינו, להצביע למפלגה שכן תעניק משפט הוגן לחלש, לבינוני ולחזק. האם נעשה זאת?

מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

 

 

 

יש לי חלום… שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה דיונית

לקוראי היקרים שלום, יש לי שאלה אליכם, בנושא הפיתוח של דמוקרטיה דיונית, והאם לפנות להקמת עמותה או להקמתו של עסק. אשמח לשמוע דעתכם (גם אם אין לכם ניסיון בתחום).

רקע:

יש לי חלום. חלום בן עשר שנים, שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה כזאת שבה הציבור באמת ישפיע. דמוקרטיה כזאת שבו צרכיהם של אוכלוסיות הולכות ומתרחבות ילקחו בחשבון, ובד בבד, פתרונות מבריקים יצמחו, מתוך חוכמת ההמון ותבונת החכמים.

מאז 2008, הייתי פעיל בתנועה לדמוקרטיה ישירה, בה חשבנו רבות כיצד ניתן לקדם דמוקרטיה ישירה, איך דמוקרטיה ישירה צריכה לפעול וגם למדנו רבות על דמוקרטיות ישירות בעולם (אתונה ז"ל, שוויץ וחלק ממדינות ארה"ב). לאט לאט התבהר לי כי כדי לקדם דמוקרטיה ישירה, יש צורך לשפר את תרבות הדיון, ובכלל יש לבנות תהליכי דיון שיאפשרו למאות, אלפים ואף מאות-אלפים להשתתף בדיון ולקבל החלטות מושכלות, נבונות וטובות לטווח הקצר ולטווח הארוך. לשם כך, יחד עם אזי לב-און, ראש בית הספר לתקשורת באריאל, ארגנו בין 2011 ל- 2012, שישה מפגשים של מומחים וחוקרים בתחום הדיון בקבוצות גדולות. לאחר המפגשים שהיוו עבורי בסיס לסיעור מוחות מדהים, התחלתי לחקור יותר לעומק את תהליכי הדיון, ופיתחתי ויקי שעוסק בתחום הדמוקרטיה הדליברטיבית. במקביל, גם עזרתי לעיריית רעננה לקדם תהליכי דיון פנים ארגוניים שיאפשרו לעובדים ליזום וליצור מיזמים בתוך העירייה. ההתנסות בעיריית רעננה סייעה לי להבין את המורכבות שבקבלת החלטות בתהליכי ממשל. תהליכים שאינם תמיד "נוחים" לקבלת החלטות רציונלית לגמרי (ולפעמים דווקא כן). מה גם שלאחרונה לאור ספריהם של דן אריאלי, ג'ונתן הייט ודניאל קאהנמן, אני יותר ויותר נוטה להניח שיש לגשר בין "החשיבה הלא-רציונלית" שבה אנו פועלים רוב הזמן (כן, גם הרציונליסטים שבינינו), לבין יכולת לקבל החלטות מושכלות לטובת הכלל. בקיצור גילתי אתגר מרתק.

אבל האתגר הגדול עוד לפני, וכאן אזדקק את עזרתכם.

השאלה:

השאלה שאני עומד לפניה היא מה לעשות. בעוד כמה שבועות נגמר החוזה שלי בעיריית רעננה, ואני פנוי לדרך חדשה. נראה שעומדות לפני כמה אפשרויות לקדם את חזון הדמוקרטיה-הדיונית. האחת היא להקים עסק פרטי, בו אספק סיוע בשיפור קבלת החלטות לקהלים גדולים, לגופי ממשל וחברות עיסקיות. האפשרות השניה היא לנסות להקים עמותה, וחברי אורי אמיתי, הציע שאקים עסק חברתי, אך אינני בטוח שקל להקים עסק כזה.מרתין לותר קינג - יש לי חלום

הנה האופציות שאני רואה כרגע (ואם יש לכם/ן אחרות, אשמח לשמוע). לכל אחת מהאפשרויות יש יתרונות וחסרונות.

עסק: לעסק כלכלי יש יתרון, שאם הוא מצליח הוא מאפשר לזכות בהכנסות יפות, ובמקביל הוא מאפשר לשפר את הידע בתהליכי קבלת החלטות אמיתיות (שאינן דומות להחלטות שמתקבלות במעבדות המחקר לתהליכי דיון). מצד שני עסק יגרום תחרות עם מומחים אחרים בתחום, וימנע את שיתוף הידע הכ"כ חשוב לפיתוח התחום. וכיוון שמטרתי היא פיתוח התחום, חשובה היכולת לשתף פעולה בצורה נקיה ופתוחה ככל האפשר.

עמותה: לעמותה קיים היתרון של היכולת לפעול ביחד, מומחי התחום, למען פיתוח דמוקרטיה דיונית. מצד שני העמותה היא כלי שקשה להתפרנס ממנו, לפחות בשנים הראשונות. וכיוו שכבר אמרנו שיש צורך בלחם, גם להוזים וחולמים, אינני יודע אם עמותה אפשרית מבחינתי. אבל אולי אני טועה.

עסק חברתי: וואלה, לא יודע. למישהו יש ניסיון מוצלח עם עסק חברתי?

מה עצתכם? כיצד לדעתכם אוכל לסייע בפיתוח דמוקרטיה דיונית? כיצד נוכל ליצור כאן דמוקרטיה מהותית יותר, ויחד עם זאת, לאפשר להוזים ולממשים לחיות בשלום עם מנהל הבנק שלהם?

מה הייתם ממליצים?

 

20131118-095118.jpg

מדוע אנו מרכלים? וכיצד הרכילות עוזרת לשפר אירגונים דמוקרטיים?

עבר זמן מאז שכתבתי בבלוג, וגם בפייסבוק לא כ״כ ניתן למצוא אותי לאחרונה. העניין הוא שאני די עסוק בפיתוח דמוקרטיה. מאז נובמבר אני עובד בפיתוח תהליכים דמוקרטיים. ממש עובד 🙂

athens1החלום שלי, הוא לראות מדינה בה כל אחד מאתנו משפיע במידה הרצויה לו. בה השלטון משרת את האזרחים ולא את המקורבים לצלחת. מדינה בה אזרחים משתפים פעולה, כדי ליצור מציאות טובה יותר. וכן, אני ממש עוסק בכך. כל כולי עסוק במימוש החלום, עד שאין לי כמעט זמן לחלוק איתכן את החלום.

יצירתה של דמוקרטיה השתתפותית. אינה דבר קל. כבר בתחילת המחקר היה ברור שיש לנו הרבה מאד אתגרים בדרך להגשמת חברה דמוקרטית. שיתוף אנשים רבים בהחלטות יכול להיות כאב ראש ענקי. תעיד על כך כל קיבוצניקית או כל מי שניסה להקים קואופרטיב. עד כמה ששמעתי לאחרונה מ"הבר-קיימא", אסיפות כלליות, הן כאב ראש לא יאומן. מקום לתסכולים. רק תחשבו על ניסיון לקבל החלטות פשוטות, כאשר כל אחד מגיע עם תפיסת עולם שונה ועם פתרונות שונים. כשיש לנו מגוון פתרונות, אי אפשר להצביע עליהם בצורה פשוטה. הצעות מרובות לא ניתן לבחור בהצבעת רוב. קשה לאנשים לבחור ביותר משתי אופציות. בנוסף, באופן טבעי, מי שהצעותיו נדחו מרגיש העדר מוטיבציה להמשיך ולהשקיע. בקיצור, קבלת החלטות בקבוצות גדולות, היא וואחד תהליך מסובך.

אבל, כן. קיימים פתרונות לבעיות שנראות לנו קשות ומסובכות. בתורת הדליברציה (תורת הדיון המושכל) התגלו והתפתחו תהליכים המאפשרים לקבוצה להתכנס להחלטות שיהיו מקובלות כמעט על כולם. הפתרונות הללו עדיין חלקיים, ולמיטב ידעתי אין ממש תהליך מלא שעובד, אך פה ושם אנו מצליחים להביא קבוצות להסכמות.

אני יכול להרצות במשך שעות על הפתרונות שמצאתי, אבל זה יגזול מאתנו את כל הכיף של הבנת התהליך כולו, לכן הפעם אתמקד בפתרון אחד לבעיה רווחת. בעיית העדר שפה משותפת.

והפתרון הוא רכילות…
בני האדם באופן טבעי, חיים בקבוצות, ולכן האבולוציה (או הקב״ה, בהתאם להשקפת עולמכם) ציידו אותנו בכלים לעבודה קבוצתית. אחד הכלים שנועד לאפשר לנו לשתף פעולה, הוא הרכילות.

לרכילות יצא שם רע. רכילות עוסקת בהכפשות, היא עוסקת במידע דל ערך, שאנשים חסרי בינה עוסקים בהם. מדורי הרכילות בעיתונים נחשבים מדורים צהובים ל"נמוכי מצח" (ביטוי שמצאו באאוגניקה – תורת הגזע). אדם רציני לא יעסוק ברכילות. התורה מצווה להמנע מרכילות "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'" (ויקרא י"ט, ט"ז). קיטונות של בוז ניתכו על הרכילות, אך היא עדיין איתנו. מגדול ועד קטן, בין אם נרצה זאת ובין אם לאו, כמעט כולנו מרכלים. מחקרים מראים כי עבור האוכלוסיה הנורמטיבית, הרכילות תופסת שני-שליש מזמן השיחה. 66% מזמן השיחה שלנו מוקדש לרכילות. וואו!!!

אם היא כ"כ נוראה, מדוע אנו מרכלים? דנבר (ההוא ממספר דנבר), הציע שהרכילות התפתחה באבולוציה כדי לאפשר לנו לזהות "נוכלים". כלומר אנשים שמנצלים את טוב ליבנו, כדי להנות משרותינו, ובתמורה אין הם מחזירים דבר או שאינם מחזירים מספיק (Dunbar 2004). ואומנם חלק לא מבוטל מהרכילות שלנו עוסקת בתיאור "נוכלים". אנשים שאינם מתנהגים על פי אמות מידה מוסריות שאנו קבענו. אם תקראו את העיתונות (שהיא למעשה רכילות ממוסדת), תראו כמה מהתוכן עוסק בתיאור של אנשים שאינם "מוסריים" על פי הנורמות שהעורך קבע, ותבינו שדנבר עלה כאן על נושא מעניין. סמורפלד ואחרים (  Sommerfeld et al, 2007), טוענים בהמשך לאותה גישה כי הרכילות מיועדת לאפשר לנו לשמור על מוניטין של חברי הקבוצה הגדולה. באמצעות רכילות אנו יכולים לדעת לכאורה, מה טיב העזרה שאחרים יכולים להציע ועד כמה הם באמת תורמים.

על אף שהערך האבולוציוני של הרכילות לשמירת טוהר המידות של השבט נשמע סביר, אני מעריך כי רכילות נובעת מסיבות הרבה יותר פשוטות. כפי שרובכם בוודאי יודעים, רכילות יכולה להשיג את ההפך ממה שהציעו דנבר וסומרפלד. היא יכולה להציג אדם ישר כשקרן, ולהציג אדם שפל, כצדיק. רכילות מאפשרת לנו ליצור מחנות. לצבוע את בני המחנה שלנו כמוצלחים וטובים, ואת בני הקבוצה המתחרה כרשעים. כך שבפועל, לא נראה לי סביר שתפקיד הרכילות היה במקור לשמור על הצדק. הרכילות כך נראה, משמשת אותנו לדבר אחר, הרבה יותר פשוט. היא מאפשרת לנו לחלוק מידע ריגשי, ולעזור לנו להתמודד עם קשיים ריגשיים שאותם אנו חווים. על ידי כך שאנו מתארים ארועים ריגשיים, אנו גם מאפשרים לאחרים לשמוע על המקרים שלנו, ולעזור לנו בהתבוננות נוספת. היא מאפשרת לנו "לשחרר קיטור" ולעבד את החוויות הרגשיות שלנו, ובכך להקל על העומס הרגשי. היא מאפשרת לנו למצוא נחמה ומגן אצל בני בריתנו. היא בעיקר מאפשרת לנו ללמוד על תהליכים חברתיים בעולם שחבוי מעיננו. כך שהרכילות במקורה, אמורה לסייע לנו לעבד רגשות חברתיים, ולקדם לימוד חברתי. באמצעות הרכילות, אנו לומדים שהשכנה ציפורה, לא מחנכת את הילדים שלה כמו שצריך, כי בעלה אלכוהליסט.  רכילות, עוזרת לנו ללמוד על העולם החברתי. לא סתם, אנו כ"כ נהנים לראות סדרות של טלה-נובלה, בה אנו "לומדים" על חייהם האומללים של העשירים והיפים.

יתר התופעות של הרכילות, הן תוצר לוואי:

לרכילות יש גם תוצרי לוואי. אם ניחנו באישיות שמרנית (כלומר אישיות שאינה מחפשת שינוי, אלא נעזרת בהנמכת העולם החיצון, כדי שנרגיש טוב), הרכילות תשנאסוף או נפיץ תעסוק ברוע שבעולם, וכך תאפשר לנו להגדיר את עצמנו כנעלים וטובים. אם שמעתם פעם מישהו/י שמספרים לכם כל הזמן איך ההוא נפל, ההיא השטתה וההם ממש כישלון, הרי לפנכם אדם שמרני, שמסתכל על החלשים ממנו בחברה, כדי להרגיש עם עצמו טוב. אדם השואף להשתפר, בד"כ ימצא אנשים מהם הוא יכול ללמוד, מיקרים שמהם אפשר ללמוד על הצלחה, וכשלונות של אחרים, פחות יעסיקו אותו (טוב, אני מניח שזה יגדיר את רובינו כשמרנים 😉 )

תוצרים אחרים של הרכילות, היא האפשרות לארגן קואליציות. אם ניחנתם ביכולות מניפולטיביות (יכולות שרובינו רוכשים בגן הילדים), הרי שהעברת מידע-חברתי מגמתי, שבו אתם ובני בריתכם מתוארים כמושלמים, ואילו יריבכם מתוארים כנוכלים, יכול לגרום לשאר חברי הקבוצה להעדיף אתכם, ולהתרחק ממי שסימנתם כאויבים.

התוצרים החיוביים של הרכילות

Judah_and_tamarאבל לרכילות יש גם תוצרי לוואי חיוביים. כיוון שבני אדם נהנים מרכילות, הם בונים באמצעותה עולם מושגים משותף. הם יוצרים שפה, המאפשרת להם בשעת הצורך להתאחד ולפעול כגוף אחד. כאשר נבנו הנרטיבים הלאומיים, היו סיפורי הגבורה המיתיים, הבסיס עליו נבנו העמים. סיפור לאומי טוב, מלא כרימון ברכילות דשנה (התנ"ך הוא אחד מסיפורי הרכילות הנפוצים בעולם. למשל, האם ידעתם שהעם היהודי נוצר מזיווג בין זונה לחתנה? (בראשית ל"ח)). בחברה עיסקית, מאפשרת הרכילות לאדם החדש וגם הוותיק, ללמוד על מבני הכוח האמיתיים (או המדומים) בארגון. הרכילות היא "מורה נבוכים" מדהים למי שחי בארגון. על ידי הרכילות, אנו יודעים מי רב עם מי, וממי צריך להיזהר. הרכילות יוצרת עבורינו שפה משותפת. והיפה הוא שהרכילות, אינה דורשת לימוד, בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תמלא 66% מזמן השיחות של רובינו (אולי חוץ מזמנם של האוטיסטים וההיפר-ליברלים).

מי שיידע להשתמש ברכילות בתבונה, יוכל גם לעצב ארגון חיוני ומנצח. בעולם הטכנוקרטי מבית מדרשם של "מהנדסי תעסוקה", העובד אמור להיות מנוצל עד לתא האחרון בהפקת תוצרת, ולכן במקומות "יעילים" העובד הפשוט יהיה עסוק בעבודה, ולא בשיחות בטלות. אלא שדווקא ה"שיחות הבטלות" הללו, הן אלו שבסופו של דבר יוצרות את השפה המשותפת שמאפשרת לאנשים להבין אחד את השני, ולפעול בשותפות, ולא במריבות, כפי שנהוג באותם "מקומות יעילים".

החוכמה היא לדעת איך לנהל את הרכילות כך שהרוח שתעבור בה, תהיה חיובית ובונה. את הרכילות אי-אפשר לעצור, אבל האתגר העתידי של אלו הרוצים לבנות ארגונים דמוקרטיים-יעילים, תהיה לנסות ולהבין כיצד רותמים את הצדדים החיוביים של רכילות, ומוותרים על הצדדים השליליים.

כך לדוגמא, אם נאפשר מקום בו השיח הוא פתוח, בו ניתן להשמיע ביקורת מבלי להתחבא, בו יש מקום ללמידה והמנהלים מוכנים ללמוד, לאחר ביקורת ראשונית שתנקז את הקושי. כשהעובדים יראו שיש לה תוצאות חיוביות, יתחילו העובדים גם לראות את הצדדים החיוביים, יתחילו להעביר מידע כיצד ניתן לשפר את הארגון, ולמי לפנות כדי שדברים יקרו. אם הביקורת תהיה פתוחה, לא יהיה צורך בהתלחשויות, והעובדים וגם המנהלים יוכלו לתקן בעיות ולהצליח לקדם פרויקטים ביעילות הולכת וגוברת.

הפיכת הרכילות לכוח מועיל, היא רק אתגר אחד בתוך אוסף נרחב של אתגרים הנדרשים לבנייתה של חברה דמוקרטית-השתתפותית. אני מקווה כי בבוא הזמן, אוכל להציג עוד אלמנטים נדרשים, ואוכל להראות דוגמאות להצלחתה של הרכילות.

המון הצלחה, ורכילות מענגת

טל

—-

יחוסים:

Dunbar RI. (2004). Gossip in evolutionary perspective. Review of general psychology 8: 100-110.

Sommerfeld RD, Krambeck HJ, Semmann D, Milinski M. (2007). Gossip as an alternative for direct observation in games of indirect reciprocity. Proc Natl Acad Sci U S A.

מחשבות על הלינץ' בכיכר ציון

בהתחלה חשבתי לא להגיב על הידיעה שהארץ העלה על החשד שנערים יהודים עשו לינץ' בנערים ערבים. בעניינים שכאלו, הארץ אינו מקור אמין. היו מקרים שהארץ מיהר להאשים מתנחלים או חרדים בכל מיני דברים, בלי הבחנה, בהכללות, ולפעמים סתם בחוסר דיוק. הארץ הוא עיתון קיצוני בדעותיו נגד המתנחלים, החרדים והימין, ולכן מקור שיש להיזהר ממנו בדברים שכאלו. ובכלל ראוי שנתיחס בספקנות לכל מה שהוא חשד, ולא עבר את מבחן ההוכחות בבית המשפט. התקשורת, בגלל צרכי רייטינג ממהרת לפסוק ולשפוט אנשים, מבלי ששמענו את כלל הצדדים.

אלא שלאחר שקראתי תגובות, החלטתי בכל זאת להתייחס. אני גר בהתנחלויות כבר 16 שנים. מעולם לא ראיתי נוער שהתנהג כמו החבר'ה כיכר ציון, או חושבים כמו הנוער בכיכר ציון. הכי קרובים לזה היו "נוער הגבעות" שנחשבים קיצונים גם כאן בסביבה. אלא שמההכרות שלי איתם, גם הם לא היו בכיוון של לינץ' או באמירות נוסח לינץ' (הם לא תמימים, אבל העניינים שלהם קשורים יותר לארץ ישראל).

לכן ניסיתי להיזכר היכן ראיתי פעם אחרונה אלימות כזאת, או משהו שדומה לאלימות שכזאת? ואז נזכרתי בפעם ההיא שרכבתי על אופני הרים בשדות ג'לג'וליה, וחבורה של ארבעה נערים ניסתה לתפוס אותי ולהכניס לי מכות, סתם בגלל שאני יהודי (כך הבנתי על פי הקללות שלהם, בעודם רודפים אחרי). והפעם הקודמת היתה בברכה ברמת השרון, שם נער ניסה להטביע אותי, סתם כי זה מצחיק (היתי ילד והוא היה מבוגר ממני בכמה שנים). ובכן, נערים הם עם אלים לא פעם, במיוחד כשהם מסתובבים משעוממים, ומחפשים אקשן.

רגע לפני שנאשים את הימין הקיצוני בדברים שאין לנו שום הוכחה לגביהם, מומלץ שנסתכל על המקום שבו קרה הארוע, ומי הנוער שמסתובב שם. מסיפורים ששמעתי ממדריכי נוער, המקום הוא אזור בו נוער מנותק מסתובב. מקום בו לנערים אין שום מסגרת. בתוך הוואקום הזה, דברים נוראים קורים. נערים החיים באלימות, מפתחים דעות קיצוניות ביותר ואלימות ביותר. החיים הקשים מלמדים אותם, שהדרך לשרוד, היא להיות אלים ולהביס את האויב שלך.

במקום להאשיםאת העולם האכזר/הממשלה/המתנחלים/היהודים/השמאלנים (תבחרו את המחנה שאתם אוהבים להאשים בד"כ), אני מציע שנפעל למען. למען עזרה לנוער מנותק. עזרה לבניית הורות טובה יותר, במשפחות קשות, כדי שקשרי הורים-ילדים לא יבואו לידי ניתוק בגיל הטיפש-עשרה. עזרה לזולת, סתם כך. במקום לצעוק גוואלד, אנא הביטו על המציאות, וראו במה אתם יכולים לעזור. האשמות, לא יועילו. הן רק יחזקו את תחושת הדיכאון, וישאירו נוער במצוקה, לעשות את מה שהוא עושה לפעמים… פוגרום.

פרשת סילמן, יהדות סוציאליסטית ויהדות דתית, מקרה בוחן ומחשבה

פרשת משה סילמן, היא מקום למחלוקת בין תומכי המחאה למתנגדיה. הראשונים רואים במשה מישהו שכשל בניהול עסקיו ומאשים את המדינה. האחרונים טוענים שעל המדינה היה לטפל במשה סילמן, ולא להפיל אותו לקרשים.

האחרונים, הם בעלי הגישה הכלכלית-חברתית סוציאליסטית, הרואים במדינה ככוח הגדול שצריך לדאוג לאזרחיו, ולאפשר שיוויון בין כולם. על פי תפיסה זאת, המדינה היא האח הגדול והרחום, שצריך לדאוג לכל מגבלותיו, מחסורו וצרכיו של האזרח. אם היתה המדינה ממלאת את תפקיד הרווחה אותו מיעדים להם בעלי תפיסת העולם הסוציאליסטית, היה היום סילמן, כיום איתנו בבריאות מלאה ומשגשג כלכלית.

ביהדות הדתית, גם יש קריאה לחמלה וחסד מעם הציבור, אך היא עושה זאת אחרת. אנשים כמו משה סילמן קיימים בחברה הדתית בשפע לצערנו (זאת חברה שאינה מקדשת את תרבות הצריכה ואת העושר ולכן יש בה לא מעט עניים). אלא שהחברה הדתית אינה רואה במדינה את האח הגדול, אלא יוצרת באדם הפרטי את החובה המוסרית לעזור לאחיו באופן כמעט ישיר. יש בחברה זאת גמ״חים (מוסדות גמילות חסדים) המנוהלים על ידי אנשים מן הישוב. בישוב בו אני גר, קדומים, יש גמ״ח מזון, גמ״ח בקבוקי תינוקות, גמ״ח מיטות תינוקות, יש קופות ציבוריות להלוואות נוחות, יש מתנדבים של ארגון פעמונים, המסייעים למשפחות לצאת מהאוברדרפט. אם אישה יולדת, היא תקבל עזרה מחברותיה במשך השבועיים הראשונים, ועוד היד נתונה. אם אדם נופל למצבו של משה סילמן, יהיה שם את הרב שידע, וידאג לחבר אליו מלווה שיהיה כתף תומכת שתסייע לו. אם תהיה מצוקה, יהיה שם מי שיסייע.

כדי למנוע את הבושה שההזדקקות לחברים מהקהילה, כל העזרה ניתנת כמתן בסתר. רק בעלי הגמ״חים יודעים מי המקבל ומי הנותן, והללו שומרים בקנאות על חשאיות. כך קורה שבקדומים יש על פי המידע העירוני 30% עניים, אך אף אחד לא יודע עליהם. כולם נראים שווים. כולם מקבלת יד תומכת מאנשים בעלי מידות של חסד ונתינה, הנתרמים לעזרה.

היכולת ליצור חברה כזאת, אינה טרוויאלית. היא נובעת ממערכת ציווים שהתורה מורה, כמו "מעשר עני" (התרומות שמהוות את הבסיס לקיום הקופות הציבוריות), או מצוות ביקור חולים. אך היא אינה נובעת רק מחוקים ומצוות שעל האדם לבצע. היא נובעת מחינוך מגיל אפס לעזרה לזולת. ילד שמסייע לחברו, מיד מקבל את התאור ״צדיק״. תואר נחשק ביותר. הילדים חווים בגן סיפורי צדקים המפארים ומאדירים רבנים גדולים שכילדים עזרו וסיעו וחמלו. כשהילד מגיע לבית הספר, החינוך נמשך והעזרה ההדדית הופכת לחלק משמעותי מחייו של הילד והילדה עד שהם הם מגיעים לבגרות, וסיוע לזולת נראה להם דבר מובן מאליו.

בעניין זה גם מסייעת מערכת התגמול שבה מאמינים הדתיים. שכר ועונש בעולם הבא. האדם הדתי מחונך להאמין שאין לו לצפות לשכר ועונש כאן. אם יהיה טוב, הוא לא יראה כאן עושר, אלא העושר והאושר יגיעו בעולם הבא. לכן האדם המאמין עוזר, גם אם קשה לו, כו הוא מאמין שאת גמולו יקבל בעולם הבא. כאן אולי הוא סובל וחסר, אך שם הוא יהנה ממטעמים נדירים, מאושר אלעי.

לסיום,
אני מסכים שהמדינה צריכה לסייע לאזרח, לא להקשות עליו, ולשפר את יעילותה כדי להתאימה לצרכי האזרחים. אך האם בדרישתנו ל״מדינת רווחה״ איננו מפקירים את המובן מאליו? את הצורך האנושי לעזור באופן אישי? את החוסן החברתי הנוצר מעזרה ישירה, ללא תיווך המדינה? את האמפטיה של אדם העוסק במלאכתו מתוך אהבת הבריות, ולא מתוך כך שהמדינה משלמת לו כסף? האם החברה החילונית יכול להקים חברת חסד כזאת, בלא מערך האמונות הדתי?

אולי התשובה היא גם וגם. אבל לפני שאנו מאשימים את המדינה, עלינו להסתכל אל תוך עצמינו ולשאול את עצמנו, האם אנו יכולים להקים חברת חסד וצדק, בעצמנו, לאוו דווקא בתיווך המדינה?

זרמי המחאה והחיבור לציבור הדתי-לאומי

לאור הדיון עם אנשי הזרם הדתי-לאומי, נראה כי עולה הצורך לשאול מהי המחאה וכיצד היא יכולה להתחבר לערכים ולתפיסת עולם דתיים-לאומיים.

קודם כל נראה לי כי המחאה בעצם מורכבת מלפחות שלושה זרמים. הזרם הראשון והוא הזרם שהיה בולט תקשורתי (ולכן גם צבע את המחאה בצבעיו בעיני הציבור הרחב) הוא הזרם הסוציאל-דמוקרטי-לוחמני (ויש הטוענים שזרם זה הוא רק סוציאליסטי ואינו דמוקרטי). בזרם זה פעלו ה"שביעיה" שכללה את דפני ליף, רגב קונטס ואחרים. הוא התאפיין בקריאה למדינת רווחה ולמאבק נגד שלטון ביבי והניאו-ליברליות.

הזרם השני הוא זרם עממי, שבו בעצם ציבור ישב במעגלים ויצר מערכת ערכים ושיתוף פעולה. לזרם זה אפשר לשייך את האקדמיה לגיבורי על, מהפכה של אהבה, מאחדים את המאוחדים, פח"א ועוד.

הזרם השלישי, הוא זרם קטן אך משמעותי, שמבקש לשפר את הדמוקרטיה ולהפוך אותה לשקופה יותר, משתפת יותר, נשלטת יותר על ידי הציבור. לזרם זה אפשר לשייך את המשמר החברתי, הסדנא לידע ציבורי, עורו, ומרבית הפעיליות הארגוניות של הארגון הארצי.

אפשר להגיד ששני הזרמים האחרונים הם זרמים קונסטרוקטיביים והזרם הראשון הוא זרם מתנגד-לוחמני.

נראה לי שהציבור הדתי-לאומי יכול להתחבר לשני הזרמים האחרונים. אלא שכדי לעשות זאת, עליו לעשות שינוי.

הוא צריך להבין שאלו לא זרמי שמאל-קלאסי, אלא זרמים שמבקשים לחבר את כל הציבור ללא אנטגוניזם, סביב הסכמות רחבות. אלו זרמים ציוניים.

כמו כן על הציבור הדתי-לאומי להבין מה הבעיה בשחיתות ובקרטליזציה של המשק. מהשיחות שאני מנהל עם אנשים במגזר, אנשים לא מבין את הבעיה בקרטלים, ואל את כל עניין הלוביזם-המסחרי. הם לא מבינים איך זה קשור לעולם הערכים שלהם.

הציבור הדתי-לאומי מאמין בשינוי עצמי בתרומה לקהילה, ולא בהתרסה. צריך להיות כאן מהלך שמחבר את הציבור הזה לבעיות השלטוניות. לדוגמא, להראות שקרטלים הם ניצול של כוח שלטוני כדי לפגוע בציבור (שריך, חברי גנבים). צריך להראות שימור הדמוקרטיה בישראל, תאפשר לציבור להכריע על פי ערכיו, ולא על פי ערכי אליטות כאלו ואחרות (בעיה כואבת בציבור הלאומי, שאיבד אמון בדמוקרטיה).

בקיצור צריך להשלים פערים בהבנת השלטון ולחבר זאת לעולם המוסר הדתי-לאומי. וכל זאת להראות איך פועלים ביחד עם שני הזרמים האחרונים כדי לשנות. (ערבות הדדית).

בנוסף עלינו לדעת כי המחאה חשודה בעיני הימין כמופע שמאלני. יש חשש בימין כי המחאה נועדה לפגוע בשלטון הימין, שלטון שהוא בסופו של דבר טוב למתנחלים. יש חשש גם כי השמאל מתחזק, והשמאל גם מביא איתו החלשת הצד ה"יהודי" ב"יהודית-דמוקרטית". כל אלו, ועוד גורמים לציבור המתנחלים להתנגד כמעט באופן אוטומטי למהלכים החברתיים.

לאחר ברור, ראינו כי למעשה הדרך לחבר את הציבור הדתי-לאומי למהלך החברתי, הוא לפנות אל הנושאים שכואבים לנו כציבור. הכאבים שלנו מסתובבים סביב יוקר החינוך, יוקר הדיור (כיום דירות בשומרון עולות 750 אלף וצפונה) שמקשה על זוגות צעירים לרכוש דירה, מחירי המזון, יוקר התחבורה.

אנו מאמצים מודל שניר סוכן כתב עליו בג'14, שבו אם נצליח ליצור ציבור שיודע להתאגד, להיפגש ולפעול ביחד, נשיג את המטרה. הציבור ביהודה ושומרון יכול לפעול במעגליו הוא לקידום נושאים החשובים לו. ובמקביל, הוא יפעל עם קבוצות אחרות ממעגלי התהליך החברתי הכללי, שאיתם הוא יוכל לחבור לקידום מהלך בעל אינטרסים משותפים. לכן יהיה צריך להכיר את שאר פעילות המחאה.

ובהזדמנות זאת לשנות את השם מ"מחאה" שזה שם שמייצג את הזרם הראשון לשם אחר שמייצג את שני הזרמים הקונסטרוקטיביים.

חוק אחיד לכולם

הפייסבוק רוגש מארועי אתמול. כרזות המבקשות להביא את דנון, רגב ובן-ארי לדין בגין הסתה, החלו צוברות תהודה. גם אני הצטרפתי לקריאה הזאת ופרסמתי קריאה כזאת (כשאני מציין שלדעתי דנון לא הסיט, אלא אמר דברים לגיטמיים). אבל אז הזכירו לי חבריי בימין שהשלישה הזאת הם לא היחידים שהסיתו. החברה הישראלית מלאה במסיתים, ולאו דווקא מהימין. רשימה נאה של ההסתות הללו ניתן למצוא אצל חברי מורדי אשר.

כן, אני יודע. אדם מרגיש את הפגיעה רק כשהיא מגיעה אליו ותוקפת אותו ואת השקפת עולמו. אנו נוטים להרגיש את ההסתה כשהיא מגיעה לפתח ביתינו, אך מתעלמים ממנה כאשר המסיתים תוקפים את הצד השני.

מדינת דמוקרטית לא נועדה להגן רק על אוכלוסיה אחת ולאפשר לאוכלוסיה אחרת לפעול שלא על פי החוק. התהליך הדמוקרטי התחיל באנגליה ב-1215, כאשר כל התושבים של אנגליה, כולל המלך נכנסו תחת כנפי אותו החוק. לכן אי אפשר לבקש להעמיד רק מסיתים מצד אחד ולהתעלם ממסיתים מהצד השני. החוק צריך להיות שווה לכולם.

בניגוד לחברי רביב נאוה, אינני חושב שעלינו להשאיר את המסיתים ללא תגובה חוקית הולמת (רביב טוען שברגע שהציבור המתון יזהה את הליכוד כקיצוני הוא ינטוש אותו ואז ביבי יבהל ויפעל נגד רגב ודנון). כחברה, עלינו לערוך רגולציה על תופעות לא רצויות. עלינו למנוע השתלטות בעלי הון על המשק והממשל, וכן עלינו להגדיר לשוליים הקיצונים את הגבול בין המותר והאסור. ולדעתי, הסתה לאלימות, כמו שראינו אתמול, נמצאת מחוץ לכל נורמה דמוקרטית בריאה.

לכן, אין לנו לדרוש רק להעמיד מסיתים לדין, אלא ליצור חוק חדש, שיגדיר את גבולות השיח האלים. אין לנו לסמוך על חברי הכנסת. יש שם יותר מדי חברים שמשתמשים באלימות מילולית על בסיס יום-יומי (כדי לזכות לתמיכת הציבור ששלח אותם, כנראה), ולכן סביר להניח שהם לא יטילו על עצמם איסורים. זה תפקידנו לייצר חוק, ולהעבירו לכנסת תחת תמיכה ציבורית רחבה.

על החוק להיות בנוי כך, שלא משנה מה מוצאו/עדתו/מגדרו של המסית, הוא יעמוד בתנאים שלא יאפשר לבן-ארי ולמירי רגב להסית, כמו לזאב שטרנהל או טאלב א-סאנא או ארגונים אחרים. אותו חוק צריך להיות שווה לכולם. אני מכיר את הטענות האומרות שרק הסתה בימין יכולה להגמר באלימות. יכול להיות, אבל אינכם יכולים לחוקק חוק שמפלה אדם על בסיס דעתו הפוליטית. חוק שווה צריך לחול על כולם, בין אם הם נוער-גבעות, ובין אם הם אנשי שמאל-קיצוני. כך זה פועל בחברה דמוקרטית. כל חוק אחר שיפלה בין דעות, יתקבל כלא לגיטמי.

מצד שני, על החוק להיות בנוי כך שלא יפגע בחופש הביטוי שלא לצורך. צריך להיווצר איזון בין חופש הביטוי לאיסור הסתה לאלימות. חוק זה אמור להקשות על קיצוניי שני הצדדים להפוך את השיח הישראלי לכל כך מפלג ומקטב, ולאפשר לרוב המתון, לנהל את ענייניו, מתוך שיח של הקשבה ולימוד ומציאת פתרונות משותפים.

מאמרים רלוונטים
הפרקליטות מוותר על התביעה כנגד ד"ר ניר אייל שקרא להתגייס ולשבור את המפרקות של פעילי הימין