אני חבר בקבוצה של מתנחלים ושמאלנים, המנסים לפתח ביחד חברה, הבנויה על כבוד הדדי וחברות. עד כה הקבוצה נפגשה כמה פעמים ואף נטעה חרובים ביחד בט"ו בשבט. טוב לנו ביחד.
הפרויקט הקרוב שאליו אנו מתארגנים היא שבת משותפת בקדומים, שבה נאכל טשולנט ונראה את אחת הפריחות היפות ביותר שניתן לראות בארץ. כל פרויקט משותף כזה עולה ומציף דילמות הקיימות בין שתי הקבוצות. אחת הדילמות היתה כיצד יכולים אנשי שמאל המאמינים שיו"ש היא שטח כבוש, יכולים לבוא לבקר בקדומים. הדילמה השניה שהתגלתה הגיעה מכיוון המתנחלים, שהם גם דתיים.
כאשר נרי בר-און ואני ישבנו לתכנן את תוכנית השבת, חשבנו על כך שנזמין את גרעין הפעילים לכל השבת, וכן נזמין קבוצות רחבות יותר רק לחלק מהשבת, לטיול-פריחה, ולדיונים קבוצתיים לאחר הטיולים. אלא שהדתיים העירו כי תהיה בכך בעיה. מבחינת הדתיים, אין בעיה להזמין חילונים לשבת, ואלו יחליטו אם להגיע לכל השבת, או רק לחלקה. הדתי, מבחינתו פטור בכך שהזמין את החילוני לכל השבת ולא גרם ביודעין חילול שבת. אבל במקרה של הזמנה מפורשת לחלק מהשבת של חילונים, הופכת את הדתי למסייע בחילול שבת.
העלנו את הסוגיה לדיון קבוצתי ביום חמישי האחרון. אחד החילונים הציע שהוא זה שיזמין את החילונים לחלק-השבת, ובכך יהיו הדתיים פטורים. הפתרון גרם לתזוזה של חוסר נוחות אצל הדתיים, ואז נאמר שאם יופיעו פתאום, בישוב בעל אופי דתי, עשרות רכבים באמצע השבת, הדבר יצור אנטגוניזם.
הדתיים הציעו שהם יתארגנו להגעה של קבוצה גדולה ככל שהם יוכלו לארח לכל השבת, והחילונים יגיעו מתי שהם רוצים. רוב החילונים קיבלו זאת בהבנה, וציינו לטובה את המוכנות הגדולה של הדתיים להתפשר למען קרוב לבבות.
אחד החילונים עמד על דעתו שמניעת הגעה פתוחה של עשרות חילונים במהלך השבת, היא סוג של כפיית דעה, ולכן הוא אינו מוכן לקחת חלק בארוע כזה. הוא הרגיש שהוא מייצג את כלל הציבור החילוני. למרות שרוב החילונים לא תמכו בדעתו, יש לציין כי היתה זאת דעה עקרונית שיש להתמודד איתה.
וכאן אנו נכנסים למקורות הקונפליקט. אם נבין את מקורות הקונפליקט, נוכל אולי למצוא דרך להתמודד עם הקונפליקט ואף לפתח את אותה חברה שאנו מעוניינים להקים.
למעשה, הדתיים מקיימים מערכת של כללים תורניים-הלכתיים, שמבוססים על מסורת שעברה בדורות, ומקורה על פי טענת המסורת, בהתגלות האמת בהר סיני. על פי מערכת ידע זאת, המסורת היא חיבור ישיר לעולם האמת, ולכן על המאמינים במסורת לבצע את הוראותיה.
מבחינת החילונים, מסורת זאת אינה עומדת במבחן המציאות. מעמד הר-סיני, אינו מבוסס. ההלכות הרבניות הן מוזרות, ומייצגות רק את אחד הזרמים היהודים של בית שני ששרד. את האמת מחפש החילוני ביכולת ההבנה האישית שלו, או במדע.
ולכן נוצרות כאן שתי מערכות ידע שאינן ישובות בקלות אחת עם השניה. בהינתן התהליך הזה נוצר שיח של חרשים. ואחת הדרכים להתמודד עם הבעיתיות הזאת, היא לכבד את התפיסות של הצד השני ולחיות איתן מבלי לערער עליהן. כלומר לפתח סוג של פלורליזם. אחד הדתיים הציע שהחילונים יראו בדתיים נכים, הכבולים במערכת חוקים מוזרה, שעליהם לציית לה. יש לציין כי אמר זאת, מתוך תפיסה יהודית שההולכת ומתקבלת באזורונו, המדגישה את הענווה. כלומר, אם אדם אינו מבין אותך, אל תנסה להראות לו את האמת, אלא אמור שאתה המוגבל, ואתה רק מבקש שיתחשבו בכך. מי שירצה להבין מדוע יש לגישה זאת יתרון, ילך וילמד על עבודת המידות.
אני אציע גישה שלישית שאולי יכולה לחבר באופן מלא יותר בין העולמות.
כאדם החיי שנים רבות בחברה דתית, אך בעל יסודות ידיעה חילוניים, המבוססים על המדע, על ההתנסות ועל הפילוסופיה (אני אגנוסטיקן), למדתי שאותה הלכה ומסורת יהודית, אינן סתם קביעות שהתורה וחז"ל קבעו, אלא ישנו הגיון בשגעון. רבות מהמצוות וההלכות אכן נועדו להבטיח אריכות ימים, אושר ושגשוג חברתי ואישי, כפי שהתורה ציינה. לא את כל המסורה אני מקבל. מצאתי גם מיקרים שבהם התורה, כפי שהיום היא מפורשת על ידי רבנים רבים, מביאה לשחיתות וחורבן.
הדבר שאני מציע לנו כחברה, המבקשת לשפר את עצמה, הוא לבחון את האמירות התורניות ולנסות להבין מתוכן כיצד ההוראות הללו ישפרו את חיינו כאן על פני כדור הארץ (בתנ"ך אין אמונה בעולם הבא. כל התגמול על מעשי האדם מתואר לעולם הזה בלבד. אלו היו חכמי בית שני שככל הנראה אימצו אמונות זוראיסטריות והכניסו ליהדות את האמונה בעולם הבא ושכר ועונש בעולם הבא). אולי נוכל לפתח תובנותץ שיסיעו לנו.
כיוון שעסקינינו היה בשבת, הבה ננסה להבין את פשר כוונת התורה, ואולי נחכים ונלמד משהו על חיינו אנו. התורה מבקשת שנשבות מכל מלאכה (שמות כ', ח'). כמי שחי בשני העולמות, אחד ההבדלים הניכרים בין השבת החילונית לבין השבת הדתית, היא שהמנוחה והשיחות בשבת, המנותקות מכל מעשי החול, מאפשרת למוח להירגע, להתעורר ולשפר את היצרתיות. אדם שעובד ללא הפוגה, אינו מאפשר להבנתי, למוח שלו לנוח ולהתארגן מחדש. ובכך, לטווח הרחוק פוגע ביכולת היצרתית שלו. ניסתי לחפש מאמרים שיחזקו את דעתי, אך לא מצאתי, אך התחושה של מנוחת הגוף והנפש, קשה שלא להרגיש בה.
שבת היא גם זמן משפחה וקהילתיות. זהו זמן בו אנו מתכנסים לארוחות משותפות, אם בקרב המשפחה ואם בתוך הקהילה. בכך אנו מחזקים את החוסן החברתי שלנו, ואת החוסן המשפחתי שלנו. אינני אומר שהדברים חלקים. לפעמים יש מתחים סביב שולחנות שבת. לפעמים הילדים אינם מוצאים את עצמם בשבת. בני נוער, בטמפרמנט שלהם, מעדיפים לחמוק לפעמים מפעילות השבת. אך כאשר מפתחים את השבת, לא פעם מוצאים אותה כמטען מצויין להמשך עבודת השבוע. זהו יום מנוחה שמאפשר להגיע לשבוע החדש עם הרבה כוחות.
חבריי החילונים אומרים כי בשבת הם מעדיפים לטייל או לבקר חברים. בעיני יש בכך יתרון של חיבור לארץ, אם אכן הולכים לטייל, ולבקר חברים. הבעיה היא שלפעמים הולכים לטייל במרכזי קניות ובמקומות בילוי. כך יוצא שכאשר חילוני אחד יוצר לבלות בשבת, הוא מעביד אדם אחר שחייב לעבוד בשבת. גם כשאדם מיוצא לבקר את חבריו, הוא עלול להזדקק לתחנות הדלק וחנויות המתנות.
ולכן מבחינתי מנוחה בשבת היא תפיסת עולם חברתית, שמאפשרת לכולם לנוח, להיפגש ולחזק את עצמם ואת החוסן החברתי.
כיצד אתם רואים את השבת ומטרותיה?
ועכשיו, נחזור לדילמה שהקבוצה עמדה לפניה. האם עלינו להזמין חילונים לחלק מהשבת?
אני חושב שלא. לא כי זאת כפיה, אלא כי אני מאד נהנה מהשלווה של השבת כאן. אני נהנה מהשקט, ומכך שאני ומשפחתי יכולים לטייל בשבת על הכביש, בלי לשמוע רעש מכוניות (משהו שהחילונים מכירים מימי הכיפור). החילונים שבאים אלי לכל השבת, אינם גורמים לנערים ונערות לעבוד בתחנות דלק ובחנויות כדי לשרתם בשבת, ואינם מרעישים ברכביהם את שלוות השבת. אני מעדיף חברה שלווה בשבת, כדי שהמנוחה תהיה מלאה, והנפש תתמלא אנרגיות לשבוע חדש.
האם זאת כפיה? לפי דעתי, לא. אני מזמין את חבריי החילונים לשבת, כדי שנוכל לפתח את החוסן החברתי שלנו. אני לא כופה עליהם את תפיסת עולמי. צדיק באמונתו יחיה. אבל אני מסייע ביצירת סביבה שקטה וסוציאלית בשבת.
מה דעתכם?
ישר כח על הטור הברור והמדוייק.
אני לא קורא היסטוריא בשבת, לא כותב, ולא מתקרב למחשב. כל השאר כשר.
מדוע? כיון שאלו המלאכות שלי. רבש"ע שבת מכל מלאכתו – היא מלאכת הבריאה ויד כל בה. אבל אני בסך הכל אדם אחד, ולוקח לעצמי נתח צנוע מן השבת. צריך להשאיר משהו גם לשאר הציבור, לא?
לגבי תחנות דלק ומסעדות – אני מוכן לקבוע הזחת שבת ליום אחר בשבוע, ובלבד שיתאים לאורח החיים של העובד/ת, וימלא את אותו מטרות מנוחה והתחדשות שהצעת לעיל.
אפשר, במקביל, להעזר באוכלוסיא שאינה יהודית למטרות אלה, ובלבד שיהיה יום מנוחה קבוע בחוק. (והנה נציע משהו לציבור המושׂלמי בארץ שדתו שלו אינה מציעה).
באופן כללי, אני חושב שהשבת חשובה מאד, בהיותה ביטוי נאמן לרוח השׂמאל הישׂראלי-עברית הקדמונה. הרי מה השבת אם לא מבוא לדיני עבודה?
אלא שברוח הזמנים המודרניים נראה שהשבת אינה מספיקה עוד לגמרי, ותעיד הנכות ההלכתית של חלק מהציבור.
על כן יש לתקן לדעתי יום מנוחה נוסף בשבוע, בין שבת ליום ראשון.
מה דעתכן/ם?
תודה אורי,
בעיני, אכן יום השבת הוא יום סוציאלי ביותר.
לגבי המוסלמים, אכן מוזר שאין להם יום מנוחה. מעניין מדוע מוחמד לא חוקק להם יום מנוחה.
הי טל,
שמח שנהנתם ומקווה להצטרף בפעם הבאה.
שלושה דברים לא קטנים בכלל, אבל בקצרה* :
1. כשבאים מצורת חשיבה או ניתוח חילוניים אפשר להכיל את הדעות/מחשבות הדתיות, אך לא להפך. מכיוון שאנחנו לא רואים "קדושה" בדברים, אלא מפרידים בין הראוי לקיים, בין המתואר לבין הנשאף, אנחנו יכולים לקבל על עצמנו רעיונות שונים. לדת אין מונופול על מנוחה בשבת או על שום דבר אחר.
2. אני לא רואה למה לפנות דווקא אל התורה כמקור סמכות/ידיעה. אין לה יתרון כלשהו על מקורות מידע אחרים. היא "עוד" מקור מידע. כל עוד לא מתיחסים אליה כקדושה, אפשר להשתמש במחשבות/רעיונות מתוכה בכיף.
3. כמו שכתב ידידי המלומד מעלי – מנוחה זה חשוב (יש עוד המון עקרונות חשובים) , אבל מי אתם שתכריחו אותי לשבות ביום כזה או אחר?
כמשטילים את האחריות על גורם אחר (אלוהים/תורה), נורא קל לברוח מלקיחת אחריות אישית. זה צניעות ? זה ההפך, זו יוהרה שאין כמוה (אין כאן להגיד שכל הדתיים יהירים, אולי ההפך, אלא שצורת החשיבה הוז היא כזו)
*אכתוב עוד אחר כך
זכור לי קטע מהתלמוד, שבו "אחר" בא לבקר את תלמידו לשעבר בשבת כשהוא רוכב על סוס, והשניים הלכו ודיברו על ענייני תורה עד שאחר התריע בפני תלמידו שהם יוצאים מתחום השבת, וכאן נפרדו דרכיהם.
אתה בטוח שדתיים לא יכולים להסתובב עם חילונים שנוסעים במכונית בשבת?
נראה לי שהבעיה כאן היא בהגדרת האירוע, ככזה שיעודד חילונים לחלל שבת.השאלה היא אם זו לא היתממות להניח שהחילונים לא יחללו שבת גם אם הם לא יגיעו לאירוע. נראה לי שקיום חלקי של השבת, ולו בעיסוק בעניינים שברוח בה יכול לצמצם את חילול השבת בעתיד. אולי אפילו המשפט "מתוך שלא לשמה בא לשמה" מתאים כאן.
וסילחו לי על הדיוטותי.
נהנתי לקרוא.
תוספת קצרצרה:
אדם שמאמין בתורה, מאמין גם ביכולת של קיומה לשנות סדרי עולם ולהפוך את העולם יותר טוב.
לכן הוא גם לוקח באיזושהיא מידה אחריות לא רק על עצמו , אלא על עמו. סוג של ערבות הדדית שכזו.
אני מכבדת אדם שבחר לחיות אחרת- לא אכפה עליו את דעתי. אבל בשום פנים ואופן לא אגרום לו לעשות דברים שאני לא הייתי עושה.
זה נשמע אכן קצת כפייתי אבל זה מגיע ממקום של אמונה בכוחנו כעם. וכן – ממקום של אכפתיות (למרות שאני מבינה שלאדם שבא ממקום אחר לחלוטין קשה לראות זאת)
מחכה בכליון עיניים לשבת המדוברת…
הוצאתי את כפפות האיגרוף מהבוידם לבקשתה של גלילה.
זהבה
זהבה –
אני שותף לאמונה שלך שבכח התורה לשנות סדרי עולם לטובה (וגם לרעה, אבל מילא עכשיו).
החיבור שלי לתורה התחיל באמת כשהבנתי את השׂמאלנות המהותית של מוסד השבת.
האמונה בכח לשנות נולדה מתוך התקדים ההיסטורי של שיבת-ציון 2 והקמת מדינת ישׂראל. דברי נביאי ישׂראל התגשמו.
ואם התגשמו, אולי גם יתגשם חזונותיהם של דניאל, ישעיהו ומיכה, ונזכה לראות גם את קץ הימין, גם שלום עולמי.
וכן, זה מגיע מתוך לקיחת אחריות אישית וציבורית כאחת.
וגם אני לא אשׂמח לגרום לאחרים/ות לעשׂות דברים שאני לא הייתי עושׂה.
זו כנראה הפעם הראשונה שאנחנו מסכימים על הכל.
מה דעתך על תוספת יום מנוחה אחרי שבת, בחזקת חול-המועד?
איתך לגמרי!
כתיבה יפה ומהוגנת. תודה על כך.
ולעניין השבת, שאלה רטורית(לדעתי): האם ייתכן מצב הפוך, בו החילונים יארחו את הדתיים? והרי גם כאן נכנס עניין השבת המלאה או חלקה, הרי יתכן שלאדם לא יהיה נוח לארח בביתו אורחים לשבת, אבל רצונו הוא עדיין להיפגש. מה אז? ואוכל? ופעילות חברתית? הרי בעצם היות חלק מחברי הקבוצה אנשים מאמינים, הרי מכך שפעילות הקבוצה נקבעה מראש ע"פ כללי הדת.
השאלות שלי אמיתיות לחלוטין, שנצטרכתי אליהן לא פעם. אני נוהג להתארח ולארח דתיים(לרוב חרדים) ולא פעם נתקלתי בבעיות אלו.
טל (אהלן), בקשר ליום מנוחה באסלאם – ראשית, מחמד לא חוקק דבר אלא העביר את מה שירד אליו מלמעלה.
עכשיו לעצם העניין, מחמד בא משבט סוחרים, האסלאם הוא דת כלכלית עם סדרי עדיפויות שונים מהיהדות (והנצרות). לכן אין יום מנוחה מוגדר עד כמה שידוע לי, כדי לא לפגוע במסחר.
יחד עם זאת, ראה סורת אל ג'מעה, איה 9 (http://quran.com/62)- יש הפוגה קלה מהמסחר ביום שישי, בתפילה..
כיוון שאני הוא הצנון בן-מלח, אותו "אחד החילונים" המסתורי, שעורר את המהומה מלכתחילה, אבקש גם כאן ליטול את הקורה מבין עיני ולהוריד אותה על ראשו של מישהו (תגובה זו כתובה בלשון זכר ומיועדת לגברים ונשים כאחד).
ראשית, לעצם תיאור האירועים: לא טענתי שאני מייצג את מגזר החילונים. נהפוך הוא – טענתי בתוקף שאני מייצג את עצמי בלבד ואף טרחתי להבהיר שיעשה כל אחד כטוב בעיניו. טענתי שאני חש שאני רצוי באופן אישי ואף אהוד על אנשי קדומים (או לפחות אצל אנשי קדומים חברי הקבוצה), אבל שהמגזר שאני נמנה עליו – מייצג או לא (לא) – איננו רצוי בקדומים ככזה, על עקרונותיו והשקפותיו ומנהגיו. לפחות לא בשבת. תחושה זו, אגב, נותרה בעינה אצלי – וירגישו יתר חילוני העולם מה שירגישו.
למען הסר כל בדל אחרון של ספק, יש לציין כי לכל אורך הדרך הצבעתי על דרכים אלטרנטיביות לעקיפת הבעיות ההלכתיות שעלו ולפתרון הסוגיות החברתיות, כולל הצעת חצרי הפרטית כמקום מפגש.
לעצם הדיון שפתח בו טל למעלה, להבנתי אין בו משום הצעת פתרון לבעיה, כי אם הנמקה אישית להנחיות הדתיות הקיימות ממילא. במקום להיתלות בטעמי מצוות וכיו"ב, מבקש טל לנמק את השבת בתועלת נפשית העולה ממנה. לשם התועלת הזו, כפי שהיא נראית בעיניו, הוא מוכן לקבל על עצמו את כל האיסורים הכרוכים בשמירת שבת, ובכללם גם את האיסור לגרום חילול שבת לאחרים – עניין ראוי לכל מילה של כבוד – וגם את הכוונה הנחושה להמנע מכל מראית עין של גרימת חילול שבת, אפילו במקרים בהם ידוע לכל שחילול השבת לא נגרם על ידו. זה כבר עניין אחר לגמרי.
נימוקים כגון עובדי תחנות הדלק שיאלצו לעמוד על משמרתם כדי שיוכלו חילונים להגיע בשבת לקדומים הם מפוקפקים, משום שמצד אחד, ניתן בקלות יחסית לסדר שכל החילונים יתדלקו את מכוניותיהם עוד לפני כניסת השבת אשר בה יגיעו לקדומים על רכבם וטפם (האם אז תהיה כניסתם לקדומים בעייתית פחות?); ומצד שני, אפילו במקרה של הסדר תדלוק-רכבך-לקראת-יום-קודש אשר כזה, יוסיפו עובדי תחנות הדלק לעמוד על משמרתם כמימים ימימה. החילונים אשר היו מגיעים כך לקדומים, ברכב שתודלק ביום חול, לא היו מבצעים חילול איסורי שבת שלא היו מבצעים מלכתחילה, גם אלמלא היו מגיעים לקדומים. בקיצור, כל הדאגה לגרימת חילול שבת מכלי שני ושלישי ורביעי היא יותר בגדר אוי-אוי-אוי מאשר בגדר מסקנה בלתי נמנעת של ניתוח המציאות. אגב, לכך גם קשור עניין הנגינה בשבת: על פי ההסבר שניתן לי על רגל אחת (ליתר דיוק, על אוזן אחת), האיסור איננו על הנגינה עצמה, אלא על כיוון הכלי. האמנם, אם כן, תתקבל בברכה פריטתי עלי גיטרה שכוונה מבעוד-שמש? מן הסתם לא. משום שהעניין כאן איננו הכללים עצמם, אלא הגישה שמאחוריהם.
הגישה, אגב, יותר משהיא מזכירה את התנאים וממשיכיהם החז"לניקים, מזכירה את יריביהם הגדולים, הצדוקים (והאיסיים). אלה החמירו פי כמה מן התנאים, לא קיבלו מעולם את עניין העירוב, ונהגו לשמור שבת בצורה מרחיקת לכת פי כמה מן החז"לניקים. לפחות על פי אחת ההשערות, מקורן של חומרות השבת הקראית במסורות איסיות שהגיעו לידי הקראים אבלי ציון (שערכו סבב מציאת מגילות גנוזות משל עצמם במאה העשירית).
אני מהרהר עכשיו בקול רם (כלומר, לא בקול רם, אבל בשחור על גבי אור דלוח): אפשר שהגישה החז"לניקית לשבת, אשר נתפשה כבר בזמן אמת כהררים התלויים בשערה ונחווית היום כאוסף כביר של איסורים, נועדה מראשיתה לשחרר את חבלי השבת הצדוקית/איסיית ולאפשר לשבת להיות, למשל, עונג – ולא רק יום יראה. אם אכן כך הוא, הרי שבהשתנות העתים, הדבקות באמות המדה הישנות היא אי-הבנה מהותי של מר שביקשו חז"ל להציע. שמץ-רמז לסימוכין לכך ניתן אולי למצוא בשמאי, שהיה שומר לשבת כל דבר טוב שמצא במהלך השבוע.
מכל מקום, לתחושתי, ההמאבק על דמותה של השבת נעוץ פחות בהקפדה הלכתית (שהרי ניתן לסדר שהחילונים מחללי השבת ממילא ימלאו דלק מראש ולא יגרמו לחילול שבת נוסף וכו' וכו') ויותר באי קבלתה של יהדות – ממש כך, יהדות – חדשה הקיימת ומושרשת כאן עשרות שנים, שאף עיצבה לעצמה דפוסי שבת משלה (ואם הם הלכו והתנוונו אצל חלק מן הציבור לכלל שופינג, הרי בין היתר מילאה בכך תפקיד גם התחושה – המוצדקת רק בחלקה – של החילונים, שהיהדות נגזלה מידיהם והפכה להיות קרדום לחפור בו, לעתים קרובות כנגדם). הוא נעוץ, לטעמי, בהנחות מוקדמות על מי יקבע את דמותה של השבת, שהיא סמל יהודי, ובעקיפין גם על השאלה מי יקבע את דמותה העתידית של היהדות – שכן על עצם ליטושה מחדש של היהדות מאז תחילת המפעל הציוני דומני שלא ניתן להתווכח. בדומה לכך, קשה לדעתי להכחיש שהממסד ההלכתי אטי ביותר בתגובתו לתהליכים האדירים המתחוללים סביבו בעניין זה. לדעתי, חלק גדול מאטיותו נובע מפחד – פחד משותפותו שלו בנסיונות עבר כושלים לשינוי פני היהדות, כולל השתלטות הזרם הפרושי-תנאי-חז"לניקי-תלמודי-רבני על העסק; פחד מערעור מעמדו שלו ההגמוני (בעיניו) בעולם היהודי; ופחד מפני הכרה בשינוי, המחלחל מן החרדיות גם אל חובשי הכיפה הסרוגה.
אני, בכל אופן, כיהודי חילוני בעל הכרה, לא מוכן לקבל כללי משחק שאלה התנאים היסודיים בהם. באופן אישי, גם אילו היה מוחלט לקיים בקדומים שבת פתוחה, הייתי מקפיד להגיע לפני כניסת השבת ולהפליג לדרכי לאחר צאתה, ויש לשער שאף הייתי מפציר באחרים מבין החילונים לעשות כמוני; אבל בשום פנים אינני מוכן שההלכות הדתיות אשר אינני מכיר בתוקפן תחייבנה אותי מלכתחילה, ככללי התנהגות מחייבים לציבור הרחב. נזדמן לי לספר לטל בשיחת טלפון על יחסי לאכילת חמץ בפסח: במשך שנים אכלתי אותו לתיאבון והצהרתי בכל הזדמנות שאם יהיה מותר על פי חוק, בלי משחקים והצטעצעויות, למכור חמץ בפסח – אני אפסיק לאכול אותו. לפני כארבע או חמש שנים, בעקבות פסיקת בג"צ, התממשו לפתע התנאים שהצבתי לעצמי. מאז אינני אוכל חמץ בפסח.
זהו, בעיני, גם גבול נימוק ההתחשבות שהועלה. התחשבות היא דבר שאני בוחר לעשות. אם הוא כפוי עלי, אין פה התחשבות. יש פה צייתנות. יהיו אשר יהיו מעלותי, צייתנות איננה כלולה בהן. והסרבנות העיקשת יקרה ללבי לא פחות מהשבת. ולכאן קשורה אולי גם אנאלוגיית הדתיים כנכים (אוי לצניעות!). נקודה אח באנאלוגייה הזו מציקה לי מאד: נכים – למעט מקרים נדירים ביותר – אינם בוחרים בנכותם. לעניות דעתי, היהדות הרבנית מאמינה בבחירה חופשית, וקיום המצוות הוא עניין שאדם בוחר לעשות – או רצוי שיבחר לעשות, אם להסתכל בעיניים דתיות – מדי יום, מדי דקה. זוהי הכרעה, לא מכת גורל. אנאלוגייה מדוייקת יותר, בעיני – כפי שציינתי גם בשיחה – תהיה לראות את הדתיים כנשים הבוחרות באמהות חד הורית. אין מחלוקת שזכותן של נשים להביא ילד לעולם ולגדל אותו בעצמן, כפי שאין מחלוקת שמותר לדתיים לקיים מצוות כאוות נפשם. אבל גם אצל האמהות החד הוריות וגם אצל הדתיים, ההנחה שהציבור צריך לתמוך בבחירתם היא הנחה שאיננה בבחינת מובן מאליו.
אני שב ומציע את חצר ביתי, או את יערות הכרמל הסמוכים כמקום מפגש ארוך ורוגע בשבת, ולנצל את המפגש לדיון בשאלה: האם את חיפוש הדרך המשותפת, שהוא מטרתה המוצהרת של הקבוצה, נתחיל מנתיב ביניים או מאחד הצדדים – ואם מאחד הצדדים, מדוע דווקא מן הצד הדתי?
דיון מבורך, למרות שיש לי תחושה שכמו שירון הבהיר, מדובר קצת בשיח חרשים.
כמו שאמרו תומסו וירון ההתחשבות היא חד צדדית ולכן המילה "התחשבות" עצמה – מתייתרת.
ההתכופפות היא תמיד לצד אחד בלבד ולתחושתי הענין קצת מסרס את האפשרות לדיון אמיתי.
גם אותה רציונליזציה של "סגולת" השבת בנפרד מערכה הדתי מסורתי גורם לי להרגיש שמכופפים את זרועי (כדי לא להשתמש במילה חדה יותר).
כמו אורי, גם אני מוקירה את השבתות שלי, לא עובדת בהן – אבל כן יושבת על המחשב להנאתי, שהרי עבודתי אינה מול שולחן במשרד (את החלק שכן אני כ"כ שונאת שאין סיכוי שאחרב את השבת שלי עבורו..). הדלקת אור והאזנה למוזיקה אינן עבודה, צר לי – אבל הדלקת אש אין כאן.
בקיצור, אחרי שכתבתי יותר ממה שתכננתי ואפשר שביתר עזוז ממה שהתכוונתי –
נדמה לי שהכדור עובר צד. לא?
יצא לי לא אחת להיקלע לדיונים מהסוג הזה על שבת.
מקרה שהיה כך היה: עבדתי בארגון העוסק ביהדות פלורליסטית, ובמסגרת העבודה התקיימה שבת לצוות ההנהלה.
השבת נשמרה כ"הלכתה" – האורתודוקסית כמובן. שהרי תמיד כשצריך ליישר קו אז מתחשבים באורתודוקסים.
אבל כשטענתי שמבחינתי עצם זה שאני צריך לעמוד בלו"ז בשבת, ובכלל להגיע לשבת במסגרת מקום העבודה, זה חילול שבת מבחינתי, ברור שלא נלקחתי ברצינות. הרי אני "חילוני" ואפילו מעשן בשבת רחמנא ליצלן, מי אני שאקבע מהן הלכות השבת.
וזה במקום "פלורליסטי" כאמור.
המקרה הזה הוא דוגמה מאוד יפה לאיך ה"כבוד לאמונתו של אחר" נוגע בסופו של דבר רק לאורתודוקסים. זה שאני לא מקדש את הפרשנות שלי עד כדי שאבוא ואומר שאני שובר את הכלים אם לא מקיימים את ההלכה כמותי, הופך את פרשנותי למשנית בחשיבותה.
ה"דתיים" עשו יופי של עבודה בלמתג את עצמם כנציגי אלוהים עלי אדמות, וכולנו צריכים לומר אמן לכל גחמה פרשנית שלהם.
וכש"אחר" בא להציע את הפרשנות שלו לכל היותר יעשו טובה ישמעו את השטויות שהוא מדבר באיזה בית מדרש פלורליסטי, אבל לא באמת יקשיבו.
ביום שבו האורתודוקסים יפסיקו להאמין שיש להם אחריות על כל עם ישראל ושהאמת אצלם אולי ניתן יהיה להתחיל לדבר באמת. עד אז נמשיך לשחק במשחקי כבוד צבועים.
דיון יפה ומבורך …. גם אם הוא מרחיק את חלומות השבת שלנו.
האחת מסורתית, יש דרך נכונה וברורה לעשות דברים. הפרט הוא חלק מחברה ומחוייב לאחר
השנייה המודרנית, יש דרכים רבות ולא תמיד ברורות לעשות דברים. הפרט הוא אוטונומי ומחוייב לעצמו.
בין הקוראים יהיו כמובן שיזדהו עם דרך אחת וידחו אחרת אבל כולנו מכירים את התפיסות העולם האלה ונוכל, כל אחד בפני עצמו למצוא מידה מסויימת של כל אחת מהתפיסות האלה בעצמו. אלו שהם קיצונים יותר ביננו ידחו את אחת מתפיסות העולם על פני האחרת. (כמובן שתי תפיסות עולם אלה נמצאות על קשת מורכבת יותר של תפיסות עולם).
בשתי תפיסות עולם אלה,שאינן פורסות את מלא תפיסות העולם של המתדיינים כאן, מתבלטים "ערכים" שונים וסותרים. האחת נוטה לתת ערך גבוהה יותר לחברה ולמסורת ממנה צמחת, האחרת ערך גבוהה יותר ליצירה ולביטוי עצמי. ברור שהקונפליקט נובע המסתירה בין הערכים, כי אתה לא יכול להיות גם שומר שבת וגם חופשי מכל עול ויוצר את עצמך.
וזאת הזדמנות לקחת רגע את הגישה המודנית ולבחון טקסט מהמסורת
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ." (דברים, י',10)
אני שואל את עצמי האם "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" מכוון לדרכים דרך תפיסת העולם האחת או השנייה. האם אדם אחד הוא זה שילך בכל דרכיו או אולי "ישראל" הקהילה הגדולה היא ההולכת בכל דרכיו.
אני חושב שאנחנו מנסים ללכת בכל דרכיו, והמשמעות היא שכקבוצה אנחנו צריכים למצא דרך להתמודד עם הפרדוכסים של הייחוד שלנו (מודרני) והאחדות שלנו (מסורתי). ירון ימשיך להתפתל סביב זה שהוא רק מדבר בשם עצמו … אבל להיות חלק מקבוצה. כך גם טל ימשיך לנסות לחבר את הקבוצה כשהוא יכול בעיקר לדבר בשם עצמו.
כדי ללכת בכל דרכיו אנחנו צריכים להיות מודעים לתנאים ולתפיסות העולם של האחר, השבת כמו הכשרות הם חלק מהחבילה ויש דברים שאי אפשר לעשות. אבל אפשר לעשות אחרת, אולי הזמנה של החילונים את הדתיים …. דבר שידרוש מאמץ רב מהחילונים כדי להכשיר את התנאים לשומרי השבת. אבל בסופו של דבר גם החברה הישראלית כולה אמורה להכיל את הפרדוקסים האלה. חק מדינה על בשר פיגולים ושמירת שבת נחשב לכפייה ויוצר קונפליקט בין דתיים וחילונים וכמו שזה מקשה עלינו בקנה מידה של המדינה אנחנו מוצאים עצמנו על סף פילוג.
מאחר והפעילות שלנו באה בסופו של דבר לגעת גם בקנה המידה הגדול, אני חושב שלמדתי משהו חשוב. אנחנו צריכים ליצור תנאים בהם תהיה גם אוטונומיה וגם חיבור בין הקהלים עם תפיסות עולם שונות. אם דתי מזמין לשבת אני חושב שצריך ללכת לפי דיניו ומגבלותיו ואם אי אפשר לעשן או לנסוע אז יש לכבד את זה בלי שזה "יזעזע את ערכינו המקודשים שהמצאנו לעצמנו". וכשזה בלתי אפשרי אז צריך לשנות תוכנית וליצור תנאים חדשים כמו למשל לצאת יחד למקום אחר בו יוכל כל אחד לנהוג כמנהגו.
מצד שני, יש גם עבודה הנדרשת מהמסורתיים, וזה לפי דרכם. צריך לעדכן הלכות למציאות של מדינה מודרנית שאינה מדינת דת אלה מאפשרת לאנשים להיות דתיים. פרוייקט זה לא יכול להיות בכפייה (של החילונים על הדתיים) אבל הוא אתגר חשוב לקהילות הדתיות. ההלכות המחמירות שמגדירות אותי כיהודי (בעוד אני יותר כירון אדם היוצר את עצמו) ומכאן מגבילות את הדתיים מלא לגרום לי לסור ממצוות שאיני מקיים בכל מקרה צריכות להיות מצומצמות וצריך להכיר ש"כל דרכיו" הם גם הדרכים שלנו, החילונים. כמובן ששינוי כזה אינו פשוט, ובטוח שימשיכו להתקיים קהילות מחמירות אולם אם אנחנו רוצים להיות שותפים בישות מדינית אחת על הקהילות הדתיות להתאים את ההלכות שלהם למציאות של מדינה מודרנית שלא הוקמה על ידי האל, וחוקיהה הם חוקי אדם.
יש שיואמרו, מי אנחנו שנשנה דבר בסדר גודל שכזה, וכמובן אנחנו חבורה קטנה ומקסימה אבל עדיין לא פוסקת הלכות. אני מציע שנשמור את הקונפליקט הזה פתוח, נזהה את המקומות האסורים (בכשרות שבת והלכות לחיצת ידיים) ונפעל להגביר את תשומת הלב שברצוננו לחיות יחד אנחנו צריכים לאפשר את כל הדרכים ואם צריך לעדכן הלכות – יפה שעה אחת קודם. זה אתגר לשומרי המסורת ויוצרי עצמם שביננו.
(אני מעריך שכתיבה מדוייקת יותר היתה מכנה את המודרני "פוסט מודרני" כשהמודרני נמצא בין המסורתי למודרני …. או משהו כזה אז אני מקווה שכשאני מודה שאיני מדוייק נמנע מליפול לפילפולי הגדרה)
נרי, עם כל הכבוד שיש לי אליך כאדם חושב (ובעל מחשבות קרובות ביותר לאלו שלי), לא תרמת כאן כלום. לא ענית לשאלה מאד חשובה שהיתה שזורה בתגובות של כל החילוניים כאן. למה לקבל את חוסר הסימטריה? למה אנחנו צריכים לשנות את דרכינו והם לא מתאמצים כלל לעשות את זה ?
על בסיס חברי אשמח לבקר ולהתארח אצל כל אחד מהאנשים מקדומים או בכלל, אבל לזה אין קשר לנושא הכללי. קל להתחמק מהנושא המרכזי כמו שנרי עשה ולתאר את הקונפליקט. אם רוצים להתקדם כדאי ללכת מכות בנחמדות. לא תהיה שום התקדמות אם רק אנחנו נחשוב איך אנחנו עושים נעים לדתיים הנכים. אני חושב שיהי נעים לכולם אם בתמורה להגבלת החופש הזמנית שניקח על עצמינו יקחו הדתיים "מקדמת חופש" ויבצעו משהו שעובר על החוקים שלהם (בעדינות).
מי בעד ?
כאדם שמשתדל לשמור תורה ומצוות אני משאירה את פסקי ההלכה לרבנים האמונים עלי. ולכן בקשה לקיים שבת גם בצד השני כמחווה של רצון טוב הדדי,אינה אפשרית מבחינתי. ההגבלות ההלכתיות שקיבלתי על עצמי הן במודע, מבחירה, ברצון (ובששון) ולכן הדיון מבחינתי הוא לא במציאת פתרון לסוגיות הלכתיות שאין לי מספיק ידע כדי לפסוק בהם אלא דיון סביב הרחבת הבנתי במסגרת שבא אני מתנהלת, כשלטעמי השוליים רחבים למדי.
הדיון שהתפתח מעניין, מאפשר התבוננות לתפיסות העולם של כל צד באשר הוא ומכאן מתחילה הדרך להבנה הדדית ולמציאת פתרונות מעשיים.
ולעניין המעשיות, כרגע אני "נחרדת" מגורלה של השבת הנוכחית המוצעת, בקריה קדושה קדומים תבנה ותיכונן.
תתקיים או לא ומי מגיע וכמה (אני גם אמורה להיות שותפה בהכנת השולנט).
כשאדע את הדרך לקיומה של שבת לפי הלכות הדתיים והחילוניים כאחד, נהיה לקראת סופו של התהליך שלשמו התכנסנו. כרגע נראה לי שאני מנסה לחוות את השיתוף, להבין את הבעיתיות, ומבחינתי להגדיל את המעגל עד כמה שניתן מבלי לדרוך על יותר מדי "יבלות". עשיתי זאת דרך הזמנה לחוויה של השבת הדתית שלי (בדומה לכניסה למסגד וחליצת נעליים בכניסה).
אני מאלו המעדיפים לדבר פנים מול פנים ופחות דרך האצבעות אבל ……
נרי –
"ללכת בכל דרכיו" פירושו גם שאם בטעות הוצאת למישהו עין, באמת בטעות, צריך להוציא גם את שלך. הולך? לא הולך? אם לא הולך, הרי שהכל שאלה של פרשנות.
לך מותר, כמובן, לוותר על זכותך לקבוע לעצמךהלכות, אבל מי אתה שתוותר על זכותי?
לצד המסורתי בדיון עומדת זכות ההיסטוריא כמובן. חלק (לא גדול) מההלכות ומהמנהגים אכן מגיע מקדמת דנא.
אבל לצד החילוני עומדת בדיון זכות המציאות. את מדינת ישׂראל לא הקימו חובשי כיפות אלא דוקא חילונים להכעיס.
ובל נטעה – הדיון כאן הוא על השבת, אבל הוא עובר דרך כל ויכוח אחר שיעלה מתוך קו התפר של "שׂמאלנים" ו"מתנחלים", כולל שאלת הריבונות על הארץ והדרכים להתנהל מולה. שאלת הבסיס היא כאן מקור הסמכות. כעקרון, לא אכפוף עצמי לסמכות שמקורה בחבר דמיוני של אנשים אחרים.
אקנח בסיפור ובהערה.
סיפור שהיה באמת: בעוונותי יש לי גם חוג חברים חסידים הנעים ברסלבים-חבדניקים-אשלגים שכאלה. באחת השבתות הוזמנּוּ אליהם, והיטב הובהר לנו שאין שום בעיא שנגיע בנהיגה בשבת (חנינו במעלה הרחוב). התיישבנו מייד לחמין (11 בבוקר, כן?), ועד מהרה נח עלינו ערפול חושים נעים. כיון שהגעתי לבד עם הטף, יצאתי אתן לחצר להתאוורר. אז התחיל מצעד של ילדים וילדות, שיצאו כל אחד ואחת מן הבית, וביד כוסית ערק. דוקא בסדר. כעבור כמה ילדים כאלה יצא בעל הבית עם שארית הבקבוק, מזג לי, וידא ששתיתי היטב היטב, ובשׂר לי שלפחות את שאר השבת אשמור כהלכתה. מייד התמוטטתי והתעוררתי בצאת שלושה כוכבים.
הערה שמתועדת ביוטיוב: You can be in my dream if I can be in yours.
תומסו,
למה לקבל סימטריה?
חוסר סמטריה היא חלק מהמציאות, כישות מחוברת מגורמים שונים לכל איבר יש את התפקיד והיכולות שלו.
אני חושב שזאת טעות לקחת את הערכים הגבוהים שלנו כמו "להיות את היוצר את עצמך לחופש" ולכפות אותם על אנשים שהערכים הגבוהים שלהם "להיות שומר תורה ומצוות".
זה לא סימטרי, זה שונה. במציאות האנושית של כל אחד מאיתנו מפורשת מתוך "תפיסת העולם" שלו ומניעה אותו לעשות טוב. השוני בתפיסת עולם מוביל לשוני בהתנהגות ובערכים. התפקיד שלנו כחופשיים מתורה ומצוות שונה מזה של אלה שכבלו עצמו או נכבלו להם. זה שלמשהו מאיתנו זה נראה מוזר זה בגלל שהוא מפרש את האחר מתוך תמונת העולם שלו עצמו ומפספס לדעתי את ההכרה שהאחר רואה וחווה את העולם דרך פרספקטיבה שונה, סותרת ולא סימטרית.
הדרישה לסימטריה בעיני היא ניסיון לקחת את המורכב ולהפוך אותו לפשוט, חד גוון, ללא עליונים וללא תחתונים. זאת הפשטה של המרכיבים של המציאות. סימטריה כערך היא הנחה מטאפיזית שלא מניחה התפתחות ושינוי, כי כל תהליך של שינוי והתפתחות חייב לעבור דרך חוסר סימטריה. דרישה לסימטרה שמה את האלוקים/קוסמוס כשווה לאדם (והרבה ניו אייג' מדבר על זה) וזה בלתי אפשרי לאדם מאמין.
(חייב לרוץ, אם זה לא מספק המשך להכות הזה ע שאצליח או להניח את דעתך או להניח את דעתי 🙂 )
שלום,
אשתדל להשיב לכל השאלות הרבות.
ראשית עליי לציין שקול שומרי ההלכה עדיין לא נשמע מספיק כאן, והיה חשוב שישמיעו קולם כדי שעמדתם תוסבר היטב.
אתחיל בעניינים פשוטים:
רוני, תודה רבה על ההשכלה. לי עולה מחשבה נוספת בעניין. נראה כי הנצרות לקחה מהיהדות את החסד. האיסלאם לקח מהיהדות את הצדק (מידת הדין הקשה). האיסלאם עוסק רבות בצדק, עד כמה שהבנתי. לי יש תיאוריה כי התורה נכתבה על ידי שתי אסכולות. אחת נביאית (שעסקה בצדק) והשני כהנית (שעסקה בפולחן). מקור השבת הוא בכהנים (שזה מסביר גם למה הלכות השבת נגזרו מעבודת המשכן שלא נעשו בשבת). ולכן, המוסלמים שעסקו בעיקר בצדק, לא לקחו אליהם את השבת. כלומר, הם לא ראו את הצדק שיש בשבת, ולכן וויתרו עליה.
אורי,
יום מנוחה נוסף: אני בהחלט בעד. בפועל אני מקיים יום מנוחה כזה. ביום שישי, אינני עובד וגם במוצ"ש. ביום שישי אני עושה את "השבת הישראלית" שלי. אני רוכב על אופניי את הרכיבות הארוכות, שעליהן אני מוותר בשבת. אני בהחלט חושב שביכולות הכלכליות שלנו, ראוי שיום השישי יתווסף כיום בילוי.
ועכשיו לטענת הכפייה (תומאסו, ליאור וירון):
אקדים ואומר. אינני איש הלכה. את כל מה שעשיתי ואת כל מנהגיי, בחרתי מתוך מחשבה, וחרות עצמית גמורה. אם החלטתי לשמור את השבת, עשיתי זאת מבחירה. הרבנים אינם מקור סמכות עבורי, ואני אף מתנגד לסמכות של אדם אחד על אדם אחר, ורואה בכך חילול הקודש לשמו. במקום שהקב"ה, יהיה ריבונו של עם ישראל, באים אנשים ומנסים לייצגו אותו, ואינם מודים, שהם מייצגים את עצמם. כן יש לי כבוד רב לתלמידי חכמים, שהציבור הולך לאור חכמתם, כי הכירו בחכמתם, לא מכפיה, אלא מבחירה, להורות כללים שעוזרים לאדם בחייו.
כאשר אני בוחר את חיי, אינני בוחר את חיי אנשים אחרים. אין לי מרות על איש מחבריי, ואני גם סולד ממרות. אני אנרכיסט, במלוא מובן המילה.
כשאני בוחר לקיים את השבת כך או אחרת, זה נובע מההבנה שלי לגבי הדברים שהשבת עושה לי ולשומריה. מבחינתי, השבת היא יום של מנוחת הנפש ומנוחת הגוף. יום אחד בשבוע, אני נח ממרוץ החיים. מהתביעות שמהלך החיים דורש ממני. היום הזה נותן לי כוח, לעשות הרבה מהפכות חברתיות, וגם להתפרנס, במהלך ימי העבודה.
היום הזה, גם מאפשר לי לחזק את מעגל חבריי, ואת המשפחה שלי. זה יום חברי ומשפחתי מדהים.
אני מכיר בכך שיש מאתנו שאינם רואים את השבת כך. הם רואים את השבת אחרת. יפה הגדרתם זאת כ"שבת ישראלית". כלומר שבת שבה נחים מעבודה, אך יוצאים לטייל, ולבקר חברים. אכן שבת יפה. כל עוד לא מדובר בלעשות שופינג, זאת אכן שבת יפה. אך היא אינה מתאימה לדרך שבה אני רואה את השבת שלי.
ועכשיו לעניין הכפיה:
אמרתם בצדק שחילונים רבים אינם מסוגלים לארח או להתארח לשבת שלמה. אני מעריך שחוסר היכולת לבלותשבת שלמה במנוחה, נובע במקרים רבים מאורח חיים מערבי שהתרגלנו אליו. אין לנו שלווה. אורח החיים המערבי הוא תזיזיתי.הוא גורם לנו להתמכר לעבודה, לטלויזיה, לשעשועים. אורח החיים המערבי הוא אורח שבו אנו כל הזמן צריכים חוויות, אטרקציות, וצריכה. הילדים שחיים בתרבות כזאת, על פי רוב מתקשים להעביר שבת שלמה ללא טלויזיה, או גרויים אחרים.
ברור לי ששבת ישראלית, היא כן הפסקה ממרוץ החיים, אך היא עדיין שבת תזזיתית מידי על פי מה שנראה לי נכון לנפש. אני מכבד את שומרי השבת הישראלית, אך אני בוחר ברגיעה מלאה. זאת הבחירה שלי. אין לי טלויזיה, אני צרכן גרוע מאד (שאם המשק היה נבנה על צרכנים כמוני, היה כאן "מיתון" עמוק שנים רבות).
עכשיו, יבואו חבריי ויאמרו ראה, איננו יכולים לבלות חלק מהשבת ביחד וזאת כפיה. אומר, לא. זאת אינה כפיה. זאת הבחירה שלי לחיות חיים שלווים ולא להסחף למרוץ. אינני רוצה לנסוע במהלך השבת לחבריי. אני רוצה לנוח. אשמח אם יהיו מסוגלים לארח אותי לשבת שלמה, ואם לאו, הרי שיש לנו הזדמנות להיפגש במהלך השבוע בפעילויות לתיקון עולם.
עליי לציין, כי שבת אצל אורי ואפי אמיתי, שהם כן שומרי שבת ישראלית+, ויודעים להנות משבת מלאה, היא אחת החוויות השבתיות הטובות ביותר שהיו לנו.
ואם יאמר לי חברי כי איננו יכול לבוא לשבת שלמה, אשמח לארחו כפי שהוא רוצה. אך לא ארצה להפוך את השבת השלווה כל-כך בקדומים למקום בו נוסעות מכוניות רבות בשבת. כאשר כמה משפחות באות ומחנות מחוץ לשכונה, אין בכך הפרעה לחיים השלווים, ולכן אין הדבר נורא. וכולם נהנים ואין איש כופה על איש את השקפת העולם שלו.
כל אלו נראים לי חיים של בחירה מלאה. של כך אחד את עולמו ומהלך חייו. אינני מוצא כאן כפיה. האם תוכלו להאיר את עיני ולהסביר לי היכן הכפיה?
נרי,
אהבתי את המשפט שהצגת. אכן זה אחד המשפטים שמגדיר את אורח חיי. אני משתדל שבכל דרכי, חיפוש האמת (שהיא צימצום הקב"ה), היא זאת שתנחה אותי. בכל דרך בה אני הולך.
תומאסו,
קשה לי להבין את בקשתך שאחרוג ממנהגינו.
דתיים-שמרנים, לא היו הולכים את הדרך שעשו הדתיים במפגשים-טובים. אני חושב שכיוון שאינך מכיר את המגבלות ההלכתיות, אתה מרגיש שלא הולכים לקראתך. אתן מספר דוגמאות:
1. חברות בפייסבוק. רוב הדתיים השמרנים היו מיד מוצאים את עצמם מרשימת החברים של אלו מאיתנו שמציגים תמונות לא צנועות. למיטב ידעתי, אף אחד לא עשה זאת מבינינו.
2. המוכנות לאפשרות שחילונים יגיעו לחלק מהשבת, אינה מקובלת אצל דתיים-שמרניים. אצלנו כן, כיוון שחשובה לנו החברותא.
ובכלל, מה מטרת ההתקרבות? האם היא נועדה לכך שנתגמש, או שנחשוב מחדש על מעשינו?
אני בעד האופציה השניה. שנחשוב למה אנו עושים את הדברים שאנו עושים, וגם נתאים אותם למציאות הישראלית של המאה ה-21. כך אנו יוצרים שינוי חברתי מתוך מחשבה, ולא מתוך אילוץ. סתם כך להתגמש כדי להיות נחמד, לא נראה לי בסיס לחברה חושבת.
ואולי אני טועה?
טל יקר
תבורך על הדיון שפתחת כאן, ובעיקר על הכמיהה העולה מקבוצת "מפגשים" למימוש רעיון "ואהבת".
הדיון על השבת מעלה תתי-דיונים היכולים לידון חיים שלמים.
ברשותך, אנסה ליצג את הפרקטיקה.
בדיונים בקבוצת "ואהבת" עולים הערכים הנגזרים מתוך הרעיון הראשי "ואהבת לרעך כמוך".
במישור המעשי של הרעיון אני לומדת שיש מעגלי-קרבה המתחילים במשפחה, חברים קרובים, חברים וכן הלאה עד למעגל של האנושות כולה.
ההזמנה לארוח שבת בבתים פרטיים מחממת את הלב. מסמלת בעיני את הכמיהה לקרבה וטשטוש גבולות. על כך אני מברכת מעומק הלב.
אבל, כפי שמשתקף מהדיון, נראה שעדיף יהיה ללכת בצעדים מדודים, תוך כדי בדיקת התאמה בכל צעד. כך תישמר הלהבה לאורך זמן.
לכן אני מציעה ליצור מפגשים קטנים בתנאים (זמן ומקום) המתאימים לשתי הקבוצות. (אולי פיקניק בשישי בבוקר, בית קפה כשר בתל-אביב. אני אישית אשמח לארח בביתי ולהתאים תנאי-כשרות. על-אף שאין לי מזוזה בבית).
אינני רואה זכות לעצמי להתערב בדיון ביניכם (הדתיים) לגבי השבת. אני רק מקשיבה ולומדת.
אבל
יש לי, ברשותכם, הערה לגבי הדיאלוג בינינו:
הבה נשמור על דיוק וכיבוד הדדי.
אמירה כמו: "אנחנו נכים, מוגבלים" צורמת ואיננה מכבדת את הדיון בינינו (ירון נימק לפני כאן למעלה).
לזהבה
מכיון שאתם חושפים כאן את תפיסת-עולמכם המנומקת, אני רואה לנכון להגיד את שלי.
העובדה שאני בת לעם היהודי איננה מעוררת בי התפעלות או דחייה. לעומתו, רעיון ה"לאומיות" הפוך לגמרי מתפיסת-עולמי, ומתפיסת-עצמי בתוך העולם.
כמי שנדרשת להביט במציאות בעיניים מפוכחות, נראה לי שתפיסת-עולמי היא בגדר חלום כמעט אוטופי. כלומר, משהו כמו חזון אחרית הימים. האם נראה לך ששווה, כדאי, להוציא את כפפות-האגרוף מהבוידעם כבר עכשיו? או נשאיר אותן ארוזות בנפטלין לצאצאי-צאצאינו לדורות הבאים?
בינתיים, עלי להודות, שתענוג לבלות במחיצתכם.
ואני מזמינה אתכם אלי הביתה, וכמובן להתבטא על הקיר בפייסבוק של קבוצת "ואהבת".
שאלה שמסקרנת אותי- מה קורה אם אשכנזים וספרדים רוצים לחגוג את פסח ביחד, והספרדים מביאים קטניות?
לתומסו
אני מתקשה להבין את ההבדל שאתה מציב בין "הפרטי" ל"כללי".
אחדד:
למה בילוי בשבת אצל הדתיים מתאים לך באופן פרטי, ואיך הוא מתבטל כשאתה מתיחס ל"כללי". ומיהו "הכללי" שאתה מתכוון אליו?
טל –
א) רוב תודות, חן חן, בואו שוב ~
ב) גם אני רוצה לשמוע כאן יותר קולות של שומרות/י מסורת.
ג) מצטרף לגלילה ברצון להבחין בין הלכה למעשׂה –
המטרה שלנו היא להפגש, בשבת. הבה נצא מהנחה שעבור מי מהמוזמנות והמוזמנים שבת מלאה מהוה בעיא. לאו דוקא בגלל אורח החיים התזזיתי, אגב. לא לכולם קל להתארח לשבת שלמה אצל משפחה שהוא בקושי מכיר. צרף לכך את אי-הנוחות הנובע מחשש לעשׂות משהו אסור, או אפילו את עצם העובדה שאסור, ואולי נקבל פגיעה בעונג שבת חו"ח. אתה ודאי תסכים אתי שדרישה שעלולה לפגוע בעונג שבת היא דרישה בעייתית.
בתגובתך האחרונה העלת פתרון: להחנות את המכוניות מחוץ לשכונה. מה רע בכך, בעצם? היכן הבעיא?
לחילופין, כמה מכוניות אתה חושב שתגענה? אנחנו לא המון-עם שכזה, שהגעתו ברכב תשבש את מרקם החיים השלו של קדומים. כמה מכוניות תבואנה? חמש? האם יש כאן בכלל בעיא?
מנקודת מבטי, אנחנו קצת מפספים את המטרה …
האם המטרה היא לעשות "שבת משותפת"?
אם כן, מהי המטרה של "השבת המשותפת"?
אם המטרה היא להוכיח לעצמנו – הנה, זה אפשרי, התכנסנו יחד לשבת נעימה (עם או בלי התפשרויות) – "חילונים" ו"דתיים" בצוותא באחד מישובי השומרון, נראה לי לי שניתן להשיג את המטרה הזאת בסופו של דבר.
אבל, אם המטרה היא ליצור בפועל שבת ישראלית משותפת בה אף אחד ואף אחת לא מרגישים שהם מתפשרים (שגם זה אפשרי לדעתי), הרי שהדיון אמור לעסוק בנקודת המבט הכללית ולא הפרטית.
היותנו שייכים לעם ישראל היא עובדה שנולדנו אליה.
השבת הייתה בעולם עוד לפני שהיה בו בפועל עם ישראל (וברשותכם, אני יוצא מהנחה שכולנו מוכנים ליחס לתנ"ך לפחות נקודת מבט הסטורית …). זה אומר שנולדנו לתוך מציאות שגם השבת, כמהות, היא חלק ממנה.
בדיון מעמיק, אני מאמין שכולנו נקבל גם את עיקרון הבחירה החופשית שלפיו כל אחד יכול ואף מחוייב לנהוג לפי צו מצפונו, יהיה אשר יהיה (כאשר הוא מוכן כמובן לקבל על עצמו לשלם את המחיר, במקרה שהוא פועל בניגוד לחוק …).
אך לא בהשקפות הפרטיות שלנו – בעמידה על דעתנו או בהתפשרותנו – אנחנו עוסקים.
השאלה היא שאלת הצביון הכללי שלנו כעם – מהי השבת הלאומית שלנו?
כדי לענות לעצמנו את התשובה, עלינו להתכנס לדיון שאליו נגיע נקיים מדעות פרטיות (ה"דתיים" וה"חילוניים"), מתוך צניעות, ענווה והקשבה הדדית ועבודה משותפת לבירור מהות השבת השבת הפנימית ואופייה החיצוני, כפי שהועבר אלינו מהדורות הקודמים, כולל ההתפתחויות בנות זמננו.
תוצאת הדיון צריכה להגדיר את מהות השבת הישראלית הקולקטיבית ואת אופיה באופן שכולנו נסכים עליו בלי הרגשה שמישהו או מישהי מאיתנו התפשרו.
אדגיש שהכוונה היא לצביון השבת הציבורי, בחיי הכלל (ולא לאופן שכל פרט אמור להתייחס אל השבת, שהרי עניין זה יישאר תמיד נתון לבחירה החופשית).
כתואה מדיון זה, אם יצליח, ניתן יהיה לקיים שבת משותפת שתשמור על הצביון הכללי, תוך השארת חופש מלא לפרט במסגרתו הפרטית.
האם אנחנו מוכנים לדיון אמיתי כזה?
אני לא בטוח שכבר הגענו לשלב הזה, אך אשמח להיווכח אחרת …
עוז,
אינני יודע לגבי הפסח. אני יודע שבד"כ בין דתיים, כאשר יש דתיים המחמירים יותר בכשרות, הולכים על פי המחמירים. זה די מקובל בציבור הדתי. אם כי עליי להגיד שענין הכשרות, הוא עניין אחר, הקשור לצערי לפלגנות שלדעתי מפלגים חלק מהרבנים בעם ישראל.
אורי,
השבת עצמה אכן תתקים. השיחה היתה על הזמנה של עשרות אנשים לטיול בשבת בקדומים. כמה מכוניות שיחנו חוץ לשכונה, לא יפריעו לשבת לדעתי. יש כאן רכבים שנוסעים בשבת בין השכונות (בעיקר בשכונות הבוגרות יותר, בהם יש ילדים שחזרו בשאלה).
שחל,
אני בעד.
שחל –
שבת ישׂראלית תהיה הישׂג ענק וחידוש כביר. מוגזם לצפות לזה כבר עכשיו.
המטרה להבנתי היא שבת משותפת, ואחת המטרות של שבת משותפת היא לחלוק חוויות ורעיונות, בדרך, בין השאר, לשבת ישׂראלית.
***
טל –
אם תכנית הטיול בעייתית (עשׂרות מכוניות; התהיינה? אתמהה…) אפשר לוותר עליה בינתיים. גם ארוע וארוח מוגבלים יותר יהיו התקדמות.
אורי,
כן, החלטנו להסתפק הפעם במפגש יותר חברי, ופחות כלל-ישראלי. זאת אכן התקדמות, ועלינו לברך עליה.
@ מאת ד"ר אוֹרי אמיתי: (16)
חשוב לי לציין שהבאתי אומנם את "ללכת בכל דרכיו" אבל התכוונתי להציע מובן/פירוש אחר
אומנם מקובל ש"כל דרכיו" זה להיות נאמן לכל המצוות שלו מקטנה ועד גדולה, אבל בחרתי להציע פירוש אחר.
דרכי הקוסמוס (האלוקים בשפה אחרת) הן רבות ושנות, הישות הקולקטיבית היא כל הדרכים, דרכי הקפדנות על מצוות שאתה הצעתה בפירוש וגם דרכי הביקורת החילונית שהיא חלק מהישות "ישראל" כולה. בפירוש הזה כל דרכי האל אינה רק דרך אחת אלה גם דרכים סותרות, מה שמשותף אליהן שהן מכוונות לטוב עליון.
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ." (דברים, י',10)
הפירוש הזה הוא פירוש חילוני כמובן, אבל אני מרגיש איתו נח. ברור לי שהלוקחים את התנך באופן מוסרתי יקראו את הטקסט כפי שאתה הצעת ואני מציע לקרוא את הטקסט כחילונים שחושבים שגם דרכם מתהווה המציאות באהבה בכל ללבנו וכל נפשנו.
הערה אישית
אני חושב שהמטרה של הקבוצה היא להפגש. שבת הוא יום מיוחד שיוצר תנאים של פניות ולכן חשבנו לארגן אירוע בסוף שבוע. אבל הסתבר כי אין הדבר פשוט.
אני רואה את מטרת הקבוצה ליצור את התנאים להכרות, פיתוח שיתוף פעולה והרחבה של אנשים ברשת העשייה כדי שבסופו של דבר נתרום ברמה החברתית לבנייה חברה אזרחית פורה, יציבה, מכבדת, מכילה ולמופת במדינה שלנו.
מצטרפת לגלילה בבקשה להסיר סופית את השימיש במילה "נכות".
נכות מסמלת חסר כלשהו, כאשר היותי אדם דתי היא תוספת. נכון- התוספת לעיתים מגבילה ונתפשת כמצמצמת
אבל בעיני מי שבפנים היא מלאה כל טוב.
אתן דוגמא מתחום אהוב עלי- האוכל (תומאסו- אני מקוה שזה יאפשר לך להבין למה עם כל הרצון שלנו לחיבור קבוצתי אין בידינו את היכולת להתנהג בצורה שונה)
אדם הבוחר בטבעונות מוסיף עליו מגבלות שונות משום שהוא מאמין בכל ליבו שהן תורמות לעצמו ואולי אף לעולם כולו.
כשיגיע לארועים חברתיים יברור מבין האוכל את המתאים לו. הוא ישמח להתארח ורוב מארחיו ידאגו לו ל"התאמות אישיות" כשהוא יארח הוא ישמח מאוד לבשל ממטעמיו. וודאי שהוא לא יכבד את אורחיו עם סטייק עסיסי. זה נוגד את דרכו. האורחים לא יעלבו. אולי הם רק ילכו אחרי זה למסעדה טובה.
לעולם אף אחד לא יבקש ממנו לטעום רק טיפטיפונת מהנקניקיה. זה לא יעלה על הדעת.
אפשר להמשיך עם עוד אין ספור דוגמאות…
גלילה- כשתכירי אותי תביני שאני גרועה בהאבקות. פיזית ומטאפורית כאחד…
כל טוב
זהבה יקרה
אני הולכת להרוס לך את הסיפור:
אני צמחונית שמבשלת לבאי-ביתי בשר. מה לעשות? יש לי גיס שאומר:
ארוחה שאף-אחד לא שילם בחייו איננה ארוחה.
במוצ"ש יתקיים מפגש רביעי של "ואהבת". אשמח להכיר אותך ולארח אותך, כמו גם את חברי הקבוצה כולם, מתאים לך/כם?
מבטיחה להתאים את הארוח לכללי-הכשרות שתנחו אותי מראש.
ואני קניתי לירון קוניאק במפגש השני
(לא משנה שאורי טען ששילמתי מחיר שערוריתי על זה)
הקבלה בעייתית- אני מודה…
גם אני סבור ש"שׂיח הנכות" אינו מקדם אותנו.
יש בעיה עם אלכוהול?
יש בעיא עם אלכוהול בעיקר מרגע שהוא נגמר.
אכן, המחיר היה שערורייתי. אבל הקוניאק נשתה לרוויה.
בקשר לצמחונות –
יש ויש. יש המקפידים והתמחשבים, ויש המבשלים בשׂר ושאינם אוכלים אותו.
אצלי במשפחה יש צדדים שמציבים אתגרים מצד הצמחונות לא פחות מאלה שמציבים שומרי-כשרות.
אין בעיה עם אלכוהול במידה
העניין הוא בהבדלי המנטליות האדירים שבהקשר לאלכוהול (ולכל התוספות האחרות שהיו במפגשים)
כמובן שיש את האיסור לפגוע בגוף שלנו ולשם נכנסים איסור הגזמה באלכוהול, איסור עישון עפ"י רבנים רבים כמו הרב אבינר, הרב גדעון עזרא ועוד…
טל, זו מחשבה מעניינת, אבל נראה לי שיש יותר דמיון בין היהדות והאסלאם מאשר הצדק לבדו (כנ"ל לגבי הנצרות והחסד), אלה כותרות גדולות שקשה להביע באמצעותן את כל מה שהדתות האלה מייצגות ואת הדמיון והשוני ביניהן.
בכל מקרה, לצערי אני עדיין לא מבינה מספיק בשלושתן כדי לפרט יותר אבל ברור לי שאם קורס שלם באסלאם לא הספיק כדי להגדיר אותו, דיון כזה (שבכלל עוסק במשהו אחר וסתם נדחפתי כנציגת האסלאם) בטח שלא..
בקשר לשבת והכהנים, אתה בטוח יודע טוב ממני, אבל זו שאלה מעניינת ואפנה אותה בצינורות המקובלים לאנשים שמבינים באסלאם קצת יותר ממני, אולי תהיה תשובה מעשירה.
שבת שלום וסוף שבוע נעים,
רוני.
ערב טוב לכולם.
תודה לטל על הרמת הכפפה, ותודה לכל המגיבים, באיפוק ובדרך ארץ.
ראשית הכינוי "חילוני" וולגרי מאד בעיני. אני לא יודע אם "לא דתי" מוצלח יותר, אבל "חילוני"….?
שנית אני האחראי על הדימוי ל"נכים". הביטוי נאמר, כפי שאמרתי בזמנו, ביחס לחברי במילואים, שראו את הדתיים "דופקים" אותם, ו"מה פתאום אנחנו כל הזמן צריכים להתחשב בהם? שגם הם יתחשבו בנו!". אז במקום להשתמש ב"שוט" של "פקודות הצבא אומרות כך וזהו", השתמשתי בגישה האחרת. וגם במקומות אחרים, במקום להיכנס עם הראש בקיר – ביקשתי פשוט התחשבות. משמעות הדימוי היא בהחלט גם קו הצבת קו אדום: אני לא יכול ללכת ל"שם". לא בגלל שאני לא רוצה, אלא משום שאני באמת לא יכול. ואם משמעות הצבת הקו היא ש"לא משחקים – שברו את הכלים" – אז שזו תהיה המשמעות. לא בכעס, ולא בטרוניה. כנראה שאיננו יכולים עדין לצעוד יחדיו במסלול זה. אני חייב לומר כאן, שהצבת הקו נעשית באמת במקום בו להכרתי איני יכול להתגמש. אולם עד לקו זה – קיימת נכונות ופתיחות אמיתיים ללכת לקראת, ולחפש מכנה משותף הוגן ואמיתי. אין הבדל בין הקווים של שנינו. בהחלט צודק ירון בן עמי, ש"נכות" אינה בבחירה, ואילו "נכות" זו היא כן בבחירה. אולם בשורה התחתונה, זהו קו אדום. אני לא חוצה אותו. ואני (לא עושה טובה אלא באמת) מבין מי שעבורו הקו הירוק – אדום.
ביחס לדיון כאן, אני מסכים עם תום (3), שסלע המחלוקת הינה שאלת מקור הסמכות. ודוקא בגלל זה, אני לא מבין אותך תום (בהמשך) בנסיון שלך ליצור סימטריה. אני מסוגל להגדיר את המצב שלי. ותפקידך להגדיר את המצב שלך. אם עבורך, "בילוי שבת דתית" (לצורך העניין) או חציית הקו הירוק הינם גם כן סוג של "נכות", סוג של קו שאינך מסוגל לחצות – אזי אני מבטיח לכבד קו זה ביותר, ולעשות הכל שלא לגרום לך אי נוחות בחציית קו זה. ואנו נמשיך להיפגש, ולפעול וחפש נתיבים לחברה טובה יותר – כמו שאני מצפה שיכבדו את הקו האדום שלי. עצם נכונותך לחצות את הקו האדום שלך, אינה יכולה למנף חצייה מקבילה שלי של קווים אדומים כאלו או אחרים אצלי.
ובכלל, כל הדיון סביב השבת והדתיים – לא רלוונטי מבחינתי. אני באמת לא מבין מדוע זה העניין. אנחנו חבורת שמאל וימין (או ימין ושמאל, ומי שרוצה) שמנסה להפיל מחיצות – קודם כל בינה לבין עצמה, ב"אזור החיכוך" של המפה הפוליטית. בעל הבלוג כאן מעיר, שהחלוקה של ימין ושמאל אינה בהכרח חלוקה של דתיים ולא דתיים. ואכן, נפגשנו כמה פעמים בעבר, והתחושה הייתה, שהמעגלים עדין הדוקים מאד, לא נפרצו, לא כולם התבטאו כראוי, ו"הזמן לא הספיק", ומכאן המחשבה על מפגש ופעילות ממושכים, יותר, ומכאן הועלה (כך למיטב הבנתי) רעיון המפגש בשבת. הטיול והפריחה תפסו עליו טרמפ מאוחר יותר. השבת קדושה בעיני, אולם לא הכרחית לרעיון המפגשים. אם מסתדר – סבבה, אם לא – נחפש יחדיו דרכים אחרות למפגש.
ירון (10), אכבד כל הגדרה של אורחות חייך. ואכבד מאד את אורחות חייך, גם בלי הגדרה. אבל "יהדות" כבר תפוס. כמו שלא יעלה על דעתי לומר "אני משחק כדורגל עם הידיים, ויש לי את כל ההוכחות שכך שיחקו בהתחלה", ולא אצפה שדברי יתקבלו ב"פתיחות", אין טעם לומר "יש לי הגדרה חדשה שהמצאתי ליהדות". קרא לזה בשם שאתה רוצה. יהדות כבר תפוס. אתה רוצה לטעון שהבנתך והגדרתך ליהדות הם האמיתיים – אדרבה, שכנע! בינתיים לא השתכנעתי, (ואני מכיר את התאוריות ביחס לצדוקים). ואל תשכח, נדמה לי, כי לכל הדעות, יש ערך קריטי ל"מסורה" בהגדרת היהדות. על כן, נא, הוכח כיצד הגדרתך מחוברת למסורת רציפה בצורה זו או אחרת. ומשם נמשיך.
טוב זהו, בינתיים… ולא שמתי לב – פיספסתי את שיחת הועידה…
מורדי
מורדי –
ראשית, "חילוני" מלשון "חול", מי שחייו אינם קדושים כל הזמן. לי אין בעיא עם הביטוי הזה, אלא דוקא עם הקדושה.
מאידך, כשנפטר סבי ע"ה, נשאלה אמי על-ידי הפקיד בבית-העלמין אם אנחנו "דתיים", "מסורתיים", או "רגילים". אם "חילוניים" צורם לך, "רגילים" מתאים בהחלט.
יהדות וכדורגל: נהדר שהבאת דוקא דוגמא זו. שׂא נא עיניך מערבה, אל מעבר לים התיכון ומעבר לאוקיינוס האטלנטי, ותראה שם מאות מיליוני אנשים שאת הכדורגל שלהם משׂחקים דוקא בידיים. למעשׂה, בכל קבוצה יש רק שׂחקן אחד שמותר לו לבעוט בכדור, והוא נמצא מעט מאד על המגרש. עבור שאר השׂחקנים מדובר בעברה חמורה על חוקי המשׂחק. יש גרסא מקבילה גם באוסטרליא, ואף רגבי נקרא בזמנו football. לדעתי הוכחת היטב את צדקתו של ירון בנקודה זו.
שנית, בדוא"ל שהגיע ממך הזמנת את מי שיתארחו אצלך לצעוד בבוקר אתך לשכונה הצפונית, או לסוע במכונית. במילים אחרות, אתה לא מבקש לכפות את השבת שלך על אף אחד. אז באמת שאין כאן ויכוח.
אבל השבת כן חשובה, והיא כן נושׂא לדיון. נרצה או לא, עבור רובנו זה היום החופשי היחיד בשבוע. לכאורה חופשי גם שישי, אבל לרוב מוקדש יום זה להכנות לשבת, והלחץ גדול להספיק וכו' (קל וחומר בדיקטטורא של משכימי הקום).
לא צחקתי כשהצעתי לעיל לדרוש עוד יום חופש בשבוע.
שלום שלום אורי
לו יהי, ו"התחמקת" ממשל הכדורגל… להביא דוגמאות אחרות? אני יכול להסכים, שיש שורשים ל"מנהגים השונים" ביחס למשחק. ומשום כך, "רשאי כל בעל מסורת" להמשיך ולקרוא למורשתו "כדורגל". אבל לא על זה ירון מדבר. הוא מדבר על "יהדות – חדשה הקיימת ומושרשת…" ולכן זו התחמקות ולא תשובה. אני מוכן לדון ואפילו להתווכח, ואפילו "ללכת מכות בנועם" כדרכו של תם, עם אלו שטוענים לקיומה של יהדות אחרת. אולם "יהדות – חדשה הקיימת ומושרשת כאן עשרות שנים, שאף עיצבה לעצמה דפוסי שבת משלה" בלשונו של ירון משמעה התחלה של משהו חדש, הטוען לשם שכבר תפוס.
מורדי
מורדי –
אם הבנתיך כראוי, ובהמשך למשל הכדורגל, הרי שהשאלה היא דמוקרטית בעיקרה. החזקה על השם מוכרעת בכל דור ודור באורח דמוקרטי, כלומר, למי יש מחנה יותר גדול. בינתיים, ודאי שלמסורת בן שנות אלפיים.
אבל לנו לא רק מסורת יש, אלא גם תקוה, והיא אינה צעירה ולו ביום אחד. להיות עם חופשי בארצנו. חופשי, גם מכבלי מסורת שאף שיש המחבבין אותם, הם אינם נהוגים ולעתים אף אינם קבילים על חלק לא מבוטל של הציבור. חופשי גם מבחינות אחרות, במ"ה בב"א.
התקפת ראשי התיבות היא מכה מתחת לחגורה!
לעצם הענין – ודאי שאינך צודק. ולו כדבריך, מתי קו התפר בין הדורות, שה"מותג" יהדות "נפתח להצבעה דמוקרטית"? בכל שנות חיי לא זכורה לי סיטואציית הצבעה שכזו. יהדות היא שם תפוס! גם אם היא מתגוונת (משנה גוונים) מדור לדור, היא עושה זאת על פי חוקיה הפנימיים, המוכרים והידועים. ממש, ולהבדיל, כמו שההתאחדות לכדורגל רשאית לשנות חוקי משחק כאלו ואחרים מעת לעת. אמנם (ידעתי שתרצה לתקוף אותי כאן) אין כאן "התאחדות" רשמית של נציגי היהדות. אבל כהיסטוריון תודה שהשם הזה היה מזוהה עם הנהגה מסויימת, ועם "נהלים ברורים" לגבי מי איך ומתי רשאי לקבוע כללים ביהדות.
אגב, סטטיסטית יתכן ובנקודת זמן היו יותר יהודים רפורמים מאשר יהודים שראו עצמם מחוברים לאורטודוקסיה. איך קרה שהשם לא היגר למחוזות אלו? כי "יהדות" רפורמית זו, כמו אחיותיה האחרות הפזורות בבית הקברות של ההיסטוריה (למה באל"ף?) התפרקה / מתפרקת, דוקא משום ששינוי השם היה כסות למהות מתבוללת. לצערי הרב! אחוז ההתבוללות בחלקים מיהדות ארה"ב עולים על 80%.
מורדי
מורדי –
דומני שאתה מבלבל בין דמוקרטיא לבין משטר נציגים. בדמוקרטיא העיקר אינו ההשתתפות בהצבעות, ולו תהינה תכופות, אלא הפעילות האזרחית השוטפת. אם תרצה, הדמוקרטיא נמדדת בין (השאר) בצמצום המרחק בין הפרטי לאזרחי. בארץ אנחנו לא קרובים/ות אפילו לזה, למען הסר ספק.
לגבי היהדות הרפורמית: בזמנה, היו גם היו לה חלק ונחלה בהגדרת ה"יהדות". זו אמת היסטורית, המבוססת על עובדות אינספור.
החרבן הגדול של יהדות זו הגיע, כמובן, עם היטלר.
ואין כאן מה להשוות עם היהדות הרפורמית באמריקא. זו קדשה לה את דת המקום, היא עבודת הממון. לא תכחיש שיהדות אמריקא עשׂתה עבודה כבירה בתחום זה. אבל היהדות הרפורמית בגרמניא לא רק היתה עשירה (והיא היתה, אוֹהוֹ כמה שהיתה). היא גם העמידה מתוכה ענקי רוח כבירים. לולי שש שנות שואה ומשואה, כי אז היה היום יריב אימתני בפני היהדות הרבנית על בכורת ישׂראל. את אלטנוילנד כתב הרצל בגרמנית, כידוע.
ועוד אקשה עליך. הנה היהדות הרבנית של ימינו, שנמצא לה מפלט ברכיבה על אתונו של אתחלתא דגאולה (סוציאליזם רוסי, כזכור), שזכתה למתת החסד מאת ב"ג, שנהנית ברוב אגפיה החרדיים מפטור משירות צבאי מחד, ומקצבאות מרובות מאידך, משׂגשׂגת מספרית בארץ הקודש. ואיזה ענקי רוח היא מעמידה? מי הוא גדול תלמידי הדור, גאון וחכם שהיהדות כולה מתבשׂמת מאורו?
ב"ה
השאלה האחרונה ממש מקוממת. לא די בכך, שכל מוקיון במדינה הזוכה על חשבוננו לשעת שידור בפריים טיים, ומדבר על אחוריה של חברת כנסת נחשב ל"איש רוח", אתה עוד מצפה שאעמיד לצידו אחרים?
יש ויש. די והותר. רבנים ואנשי רוח, שבינם לבין המדיה מפרידה תהום ענקית, וממילא – איש לא מכיר אותם. כאיש אקדמיה, ערוך לעצמך מחקר קטן: כמה חיבורים הוצאו לאור בתחום היהודי – דתי, וכמה בכל שאר הנושאים, בישראל. תתפלא.
לא השאלה מקוממת, אלא המציאות.
אצל החרדים, הגדוילים הצעירים נושפים בעורף ה-90. האם יש להם דור המשך? אדרבא, נקוב בשמות. נברר יחד מה הדעה הציבורית אפילו במחנם הם על גדולתם בתורה.
ובציונות הדתית מה? תמיכה באנס המורשע שדרדר את נשׂיאות ישׂראל לתהומות שלא נודעו מאז קום המדינה. יודע מה? מאז ומעולם. איזה מנשׂיאי ישׂראל היה אי-פעם אנס? ועל סמך מה הם תומכים בו? זו המנהיגות.
כבר הבהרנו לא פעם בינינו שיש פערים כבירים בין תפיסותינו את המציאות. בזו שלי, הרבנות תאבד בזמן הקרוב את המונופול על היהדות. השם ממש לא תפוס (ומשיח לא מצלצל).
אורי ומורדי,
לתחושתי הממסד באשר הוא הולך ופושט את הרגל.
בדיוק כמו היאוש ממוסדות השלטון הממשלתיים, גם הממסד הדתי מאבד את הראש כדי לשמור על כסאו
ומתרחק לו מהדת אל מי יודע איפה.
ליאור –
מסכים, וראי/ה גם מדינות ערב סביבנו.
מורדי –
רצה הגורל, ואני דוקא מכיר חלקים לא מבוטלים מעולם הלמדנות הרבני. החיבור החשוב ביותר – ואני מזמין אותך להתערבות ארוכת-טווח בעניין הזה – מגילת תענית של פרופ' ורד נעם, יצאה לא מבין כתלי בית-המדרש, אלא דוקא ממגדל השן. לא מפליא, אגב, כיון שפרופ' נעם לא היתה זוכה כלל ללמוד תורה לעומק, אילו נולדה, ר"ל, למשפחה חרדית.
ב"ה
ככה זה, כששעות על גבי שעות אנו נדרשים לזכור את שושנה דמארי או עוזי חיטמן (זמרים אהובים עלי!) בתוכניות על גבי תוכניות ברדיו ובטלויזיה, ומתעלמים מאחרים, שתרבותם שונה, סדרי חייהם שונים ואפילו "גיבוריהם" הם אחרים לחלוטין. אני לא חושד בך, אבל אני חייב לומר את המשפט הבא: ככה זה כשבית יש רק ב"האח הגדול", וגורמה מחייב לטגן שרצים בעודם חיים, והמקבילה לטולסטויי היא בלונדינית אהבלה.
ולשאלתך, אני יכול לספר לך, כדוגמא, על המחזור שלי, בוגרי ישיבת ההסדר בה למדתי, יצאו ממנה 1 דיין, 3 ראשי ישיבה, 1 מומחה לתלמוד ירושלמי, ועוד סתם יהודים טובים, ואני מקווה שאני ביניהם. ישיבה אחת, מחזור אחד. לא תשמע עליהם כמעט בשום מקום. למעט בציבור המקורב. כדי ל"השוות אות", אזכיר את הרב שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת. גם הוא בן מחזור שלי – אבל מישיבה אחרת (עשינו טירונות יחד!). הוא בהחלט "גויידל" כלשונך, אבל בעיקר משום שהוא עובד עם המדיה. הוא החל את פרסומו בעבודה על שו"ת אינטרנט, באתר "כיפה" ובאתרים אחרים, ומכאן החל פירסומו ו"שיוכו" לעניינים אקטואליים, יותר משיוכם של אחרים. לא הייתי ממהר לקבוע שכל האחרים עליהם הצבעתי קודם – קטנים יותר!
אבל, עזוב, יש בהחלט פערים עצומים ביננו בתפיסתינו את המציאות.
מה שאני לא מבין זה למה ההתעקשות לדבוק ביהדות? מה אכפת לכם להיקרא "דת הגוגלים"? קחו את השקפת עולמכם הנאורה, את אורחות חייכם התרבותיות והעניקו להם שם חדש. מישהו הציע פעם "כנעניות". אני לא ממליץ, כי זה מתחבר טוב מדי לעבודה זרה. (ועוד אפשר להרחיב ולשאול – למה דוקא כאן בארץ המבולגנת הזו…) ואולי ההדבקות ורצון להישאר מחוברים לאותו שורש הם מהותיים? (ולמען הסיר ספק: את דעתי הבעתי לא פעם, אני בן לעם היהודי המכיל את כולנו. מה שיש לי שייך לכולנו. והחיבור ל"כולנו" הזה חשוב לי לפחות כמו החיבור לארץ הקדושה.)
(ועוד לא עניתי לך על הרפורמים… בהזדמנות)
מורדי
מורדי,
נדמה לי שכבר אמרתי לך פעם, אין לך מונופול על היהדות שלי.
יכול להיות שבעיניך היא חסרת טעם, אבל בעיני היא קיימת ואמיתית ולא אתה, או מישהו אחר, יקח לי אותה.
היהדות שלי וההשתייכות שלי ל"שבט" הזה היא חלק מהותי ממני, אפילו אם איני רואה בה דת ממש (אינני אדם מאמין) אלא מורשת.
אגב, אותו ממסד דתי הוא שגורס שארצה או לא, היות שנולדתי לאם יהודיה, הרי שהנני כזאת.
ליאור.
ןשבת שלום 🙂
(למקרה שנמשיך את זה אחריה)
בא לי לזרוק לקלחת ציטוט מהערך בויקיפדיה על מורה נבוכי הזמן שיכול להאיר את נפשם של הכופרים עבור הדתיים שבינינו:
". השער הראשון, "הסמים", מתאר שלוש קבוצות של אנשים דתיים שאמונתם משובשת: אלה העוזבים את יישוב העולם ועוסקים במיסטיקה עד כדי הכחשת הטבע; בעלי האמונות הטפלות המאמינים בשדים ובסגולות, ומבקשים לשלוט בטבע באופן מאגי; ואנשי ההלכה המעשית, המקדשים יתר על המידה את המצוות המעשיות בלי להתייחס לעולם הרוחני שמאחוריהן. בהמשך הפרק הראשון מתוארים שלושה סוגי כפירה, שהם תוצאה של שלושה סוגי אמונה אלו: רציונליזם מטריאליסטי, דטרמיניזם ושלילת הבחירה החופשית, וכפירה במצוות המעשיות. "
נראה לי מהתרשמות חיצונית שהספר הזה מיוחד בזה שהוא שם לב שיש משבר לא רק אצל היהודים אלא אצל היהדות עצמה-האמונות המשובשות ומכאן שיש היגיון אצל הכופרים.
בספר נתקלתי דרך הסיפור הקצר הזה של ברדיצב'סקי "מערפילי הנוער" http://benyehuda.org/berdi/arfiley.html#top שמתאר התרחקות של נער מהמסורת של השטעטל.
ונוסיף לקלחת עוד מאמר של תומר פרסיקו על קרוכמל,והמשבר במחקר המקרא היהדות באוניברסיטה
http://tomerpersico.com/2011/02/20/krochmal
והספר "מורה נבוכי הזמן" עצמו של ר' נחמן קרוכמל במהדורה הישנה זמין בגוגל בוקס
http://books.google.com/books?id=GtUFcSlkpKUC&printsec=frontcover#v=onepage&q&f=false
לא קראתי אבל מעניין אותי לקרוא