מבט פילוסופי

השלטון המרכזי מתחיל להתפרק, אם נרצה בזאת ואם לאו. במקומו מתחילות לעלות צורות שלטון ישירות יותר, בהן העם הוא הריבון. לאט לאט נוצרות התרבויות שיאפשרו לעם לשלוט.

עכשיו מצטרפת להתפרקות גם מערכות חברתיות יותר ממסדיות, כמו המתמחים. כתבה בהארץ מאתמול (20 ליולי)  אומרת את הדבר הבא:

"המדינה הגישה בקשה דחופה לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, בכדי שתוציא צווי מניעה כנגד הרופאים המתמחים, לאחר שבמהלך היום יצאה שביתת הרופאים משליטה ובבתי חולים שונים החלו התארגנויות עצמאיות של רופאים מתמחים שנטשו את המחלקות."

אני מעריך שהסיבה לכך שדווקא המתמחים הם אלו שיצאו משליטת השלטון המרכזי ולא עמיתיהם הוותיקים יותר, קשורה לכך שהצעירים מחוברים יותר למהפכת הרשתות החברתיות, בעוד עמיתיהם המבוגרים, אינם מחוברים לרשתות החברתיות. לכן, לצעירים יש יכולת טובה יותר לתאם את עצמם באופן עצמי, מתוך תהליכי הסכמה רישתיים ועצמאיים. לעומתם הוותקים עדיין נסמכים על השיטה ההירכית-מוסדית לתיאום בינהם. ההבדל הזה, הוא שמאפשר לשלטון המרכזי לכפות על הותיקים את רצונו, אך אינו מאפשר לו לשלוט בצעירים, הפועלים מתוך תיאום והסכמה. כדי להציל את עצמו, קורא השלטון למערכת הענישה, ומקווה כי באמצעות יראת העונש, יחזרו הצעירים למרותו.

בימים אלו, התארגנויות העצמאיות, מתרחשות יותר ויותר בקלות, כאשר חלקים נרחבים בציבור לומדים ליצור לעצמם שלטון משלהם מעל גבי הרשתות החברתיות, ומצליח לתאם את עצמם ביעילות. ככל שתרבות העצמאות הזאת תתרחב, ואנשים יבטחו יותר ויותר בעצמם כי הם יכולים לשלוט בגורלם, וככל שמנגנונים חדשים לניהול דמוקרטיה ישירה יתפתחו, כך תחליף הדמוקרטיה הישירה את דמוקרטיית הנציגים העתיקה.

אתמול בערב היינו במאהל ברוטשילד, והיה מקסים. התחושה היתה שהחבר'ה מלאי רוח טובה, אך מתקשים בקבלת החלטות שתשקף את רצון רובם.

אני מציע כאן תהליך, שאולי יוכל לעזור לקבל החלטות בצורה טובה יותר . אשמח להצעות שיפור. אם אהבתם את הרעיון, שתפו אותו דרך הפייסבוק או טויטר בתחתית הפוסט.

במתחם ברוטשילד, ישנם הרבה שיחות פרטיות ומעגלי שיח. מה יקרה, אם כל מי שחושב/ת שיש לו/ה פתרון ודרך להביא לשינוי המצב, יעברו במעגלי השיח ויאספו חתימות. בראש הדף יופיעו עיקרי ההצעה שלו/ה. לקראת הערב, תארך אסיפה, שבה יבחרו האנשים שיש להם מקס' חתימות בדף. כדי לוודא, שהחתימות לא זויפו, כל מי שיבחר, יצטרך לעבור שוב את בחירת הקהל. האחראים יודיעו כי לפלוני יש X חתימות, והקהל יצטרך לאשר בהרמת ידים (כל מי שחתם לו ירים יד). רק אם יראו כי יש תאימות סבירה בין החתימות להרמת הידים, הוא/היא יוכלו לעבור לשלב הבא.

החמישה שקיבלו הכי הרבה חתימות, יקבלו כל אחד כ-10 דקות לנאום בפני כלל הקהל. הקהל יוכל להגיב במחיאות כפיים. בסיום ההרצאות, כל אחד כזה יוכל לאסוף סביבו קואליציה, שביחד תנסה לשפר את ההצעה. וינסו ביחד להציע דרך יותר ברורה איך להניע את תהליך השינוי הארצי.

מומלץ כי את ההצעה שלהם הם יפרסמו בקבוצת הפיסבוק, להמשך דיון ברשתות החברתיות.

למחרת התהליך יתחיל מחדש, רק שהפעם כבר יהיו לאותם המובילים עוד אנשים שיעבדו איתם. הם ינסו לשפר את ההצעה, וביחד להפיץ את המסר, ולאסוף ביחד חתימות עבור ההצעה. כך הדבר יחזור מידי יום, וכל ערב ינאמו 5 הדוברים עם מס' החתימות הרב ביותר.

כך לאט לאט יווצרו קואליציות הסכמות. מתוך אותן 5 שישרדו את התהליך, יווצר הגיבוש של אנשים שיודעים לעבוד ביחד, והם יניעו את תהליך השינוי (רצוי מאד, שזה יקרה בתהליכים דמוקרטים).

מה דעתכם? האם זה יצליח? מה ניתן לשפר? האם יש לכם פתרון אחר?

מעיר האוהלים המוקמת כיום ברחבי הארץ ועד הקוטג' בסופרים, עולה קריאה ברורה לשינוי. המחירים הגבוהים של הסלולרי, מוצרי המזון והדיור, כולם מצביעים על בעיה במשק הישראלי. הצרכן הישראלי מרגיש שחולבים אותו, ודוחקים אותו לשפל המדרגה הכלכלית. רגע לפני שהוא מגיע לשם, הוא מקים צעקה.

אבל איזו צעקה? על מה?

הציבור יודע להגיד שכואב לו. הוא מרגיש בעליית המחירים המסיבית והוא מבקש לשנות את המצב. אלא שלאנשים לא ברור מה צריך לעשות כדי לשנות את המצב.  בהעדר הסכמה, האנרגיה  הציבורית מתפוגגת. ויותר גרוע מכך. חלק מהציבור המתקומם, מאשים חלק אחר בציבור. מפגינים מצד אחד במפה מערבבים בתוך עיר האוהלים את בעיית הצד האחר, וכך גורמים לפרוד גדול בתוך המחנה. פירוד שמביא לנטישת המאבק, בידי חלקים רחבים מהציבור.  לדוגמא, ההתכתבות בקבוצת "שבוע הזעם":

בנוסף לפרוד הישיר, אני מציע גם לאותם שמרגישים שהמאבק שייך להם, לחשוב עוד פעם אם הם רוצים להזכיר את המילה סוציאל-דמוקרטיה, או להעדיף ח"כים של השמאל. אם תתייגו את את המאבק כסוציאל-דמוקרטי או מאבק של השמאל, תשארו עם מעט מאד כוח פוליטי לשינוי. ה"שמאל" מסיבות כאלו ואחרות, נחשב סדין אדום בעיני רוב הציבור (על הסיבות לכך, בפעם אחרת). לכן אם אתם באמת חפצים שינוי, אל תדברו על שמאל, או על סוציאל-דמוקרטיה. פשוט תעשו את זה. תהיו סוציאל-דמוקרטיים. תהיו חברתיים. דברו על שינוי חברתי. דברו על דמוקרטיה אמיתית, ועל עבודה של כל הציבור ביחד למען שינוי המצב הכלכלי. דברו בשפה שהציבור אוהב. בשביל זה, צריך לוותר על האגו, ולהבין שכדי לעשות שינוי, צריך להפסיק להשתמש בסמלים מפלגים. יש לשאוף להתאחדות סביב השינוי, ולא סביב השמות. יש לאפשר לכל הציבור לעבוד ביחד.

איך הציבור יכול לעבוד יחד?

קל להתאגד כשאתה קטן. לחברות השולטות על כלל המשק קל להתאגד. קרטל נוצר כאשר יש רק שלושה או ארבעה גופים ענקיים השולטים במשק. כך שכמה שיחות טלפון, כמה מנגנונים פשוטים, והנה כל המחירים בשוק עולים ביחד. גם לממשלה, יחסית קל להגיע לתיאום. מטבחון קטן של בעלי השפעה פוליטית, וכל הממשלה מתארגנת כאיש אחד.

לעומתם, הציבור מונה מיליונים. איך יכולים מיליונים להתאחד? זאת שאלה שהטרידה רבות את אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה (תנועה שחברים בה אנשי שמאל וימין כאחד (ולראיה, הכותב כאן הוא מתנחל)).

אחד הפתרונות, נקרא יוזמה אזרחית בהסכמה. בתהליך של אבלוציה דיונית, מתפתח פתרון מוסכם על רוב הציבור. כאשר עולה שאלה רושמים אותה בדף ויקי. בדף הויקי, כל אחד יכול להציע פתרון. מבחינתנו, גם 7 מיליון יכולים להציע רעיונות. כל אחד על פי דרכו ועל פי הבנתו. אלא שכדי להגיע לראש רשימת ההצעות, הרעיון צריך לצבור תומכים רבים. ככל שלרעיון יש יותר תומכים, כך הוא עולה ביחס לשאר ההצעות. לבסוף, לאחר פרק זמן מוגדר, או לאחר שרעיון מסויים עבר סף מסוים, ניתן שבוע לעוד רעיון להתחרות בו. בסוף השבוע, שני הרעיונות עם הכי הרבה תומכים, עומדים להצבעת הציבור הרחב. הרעיון שיבחר, יהיה הבסיס ליצירת השינוי בהסכמה רחבה.

כך יווצרו הסכמות ציבוריות רחבות, שעברו תהליך אבולוציה של דיון והסכמה, ולציבור יהיה כלי חזק בידיים להתאחד. את המשך ההתנהלות, יובילו מפתחי הרעיון הנבחר באמצעות דמוקרטיה-ישירה, תוך שמירת הציבור בדיון, ומתן מקום להצבעות ולהסכמת הציבור, ובחירה והדחה של בעלי תפקדים מרכזיים. כך תיווצר תנועה ציבורית-ישירה, שתביא לשינוי במשק הישראלי.

 איך מתחילים לפעול?

הנה הכנתי דף השאלה, לעניין מחירי הדירות. ואיתו גם הכנתי דף הסברים ראשוניים לסיבת עליית המחירים (דף זה נדרש כדי שנידע איך ניתן לפעול ביעילות כדי להתמודד עם הסיבות). ואפילו הצעתי הצעה ראשונית. אתם מוזמנים  להציע הצעות משלכם, להוסיף על שלי, ובעיקר לפרסם את הפוסט הזה או כל אחד מדפי הויקי הרלוונטים.

בואו נזוז!

לקראת הראיון אצל אברי גלעד (שלא התממש בסוף), ניסיתי לחשוב מה אנו בעצם מציעים לציבור. מה עושים עם הציבור שיגיע בעקבות צפיה בתוכנית? מה אותו ציבור יפגוש כאשר יגיע לשערי המפלגה הוירטואלית שלנו?

פתאום הבנתי, שכרגע אין לנו דבר להציע לציבור הרחב, מלבד הרבה הבטחות יפות. באתר הוורד-פרס של המפלגה הישירה אנו מציעים להם כמה הכרזות יפות ואולי מלהיבות, ואפשרות להרשם להשאיר לנו את הדוא"ל שלהם, כדי שנעשה איתו אלוהים יודע מה…

בפייסבוק, אנו קצת מדברים ומעלים רעיונות ועונים לתשובות, אבל ממש אפשרות להצביע אין לנו שם. גם הפיסבוק וגם האתר, הם כלי תעמולה, לאפשרות של הקמת מפלגה.

אבל מה תרומתם של המגיעים החדשים? כיצד הם יסיעו לקדם את הקמת המפלגה?

השאלות הללו הטרידו אותי ולקראת הראיון והכריחו אותי לעשות סדר במחשבות על הקמתה של המפלגה הישירה. מדי פעם אנו נדרשים לעשות סדר, כדי לדעת לאן אנו רוצים להתקדם. אני מעלה את התובנות שלי, לעיונכם ולתגובותיכם.

התפתחויות אחרונות

לאחרונה, התחלנו לעשות חוגי-בית, ולהופיע בתקשורת, ואז עלתה השאלה, מה עושים עם כל המצטרפים החדשים? לאן שולחים אותם, מה הם עושים? אחת התשובות היתה, שיחלקו פליירים, ויצרו עוד חוגי בית.

טוב, מה עושים עם אותם עשרות ומאות, ואלפים שהתקשורת וחוגי הבית יביאו? האם הם באמת ירצו להמשיך רק להיות עוד גל של תועמלנים ומפיצי התודעה? הרי חלקם לפחות ירצה להשפיע. ואיך הם ישפיעו? על מה הם ישפיעו?

הרי ההבטחה שאנו נותנים להם, היא שהם יוכלו להצביע לכנסת. כלומר, הדרך לעשות זאת, היא להקים אתר מפלגה שדרכו יוכלו כולם להצביע על חוקי הכנסת. ועד שהאתר יוקם, יהיה עליהם להסתובב עם תחושת חוסר יכולת, או איזו ציפיה רחוקה שיום אחד יהיה כאן אתר. להם לא יהיה הרבה מה לעשות בנידון.

המפלגה בסופו של דבר אמורה להיות צינור לציבור לתוך הנכסת.  כרגע אנו גם לא לגמרי סגורים על הדרך בה הציבור יצביע. הציבור שהגיע זה מקרוב, יסתכל על פעילי המנגנון המתווכחים זה עם זה, ולא יראה תוצאות בזמן קצר, ופשוט יעזוב את המפלגה. לכן עלינו להביא מוצר עובד, לפני שאנו עושים שיווק המונים. מוצר שנותן להם הרגשה-סימולציה שהם יכולים לשלוט בכנסת. עלינו לפתח "צינור-לכנסת" עובד.

כבר יום, ברור שאין מדובר סתם בהצבעות רוב. הרי אם נשתמש רק בצינור פשוט, יצביע הציבור בעיקר בהצבעות פופליסטיות, ויוציא שם רע לדמוקרטיה הישירה. קחו למשל את אתר "חוקים" שחרת על דגלו את האמירה הבאה:

מטרת האתר הינה לאפשר לכל גולש להעלות הצעת חוק שלדעתו צריכה להופיע בספר החוקים של המדינה, ולקבל תגובות מהגולשים.
השאיפה היא שהאתר יכיל כמות גדולה של אנשים שיובילו מהפכות וירימו הצעות חוק מוצלחות מהאתר אל הכנסת ובכך לבטא דמוקרטיה אמיתית – שלטון העם!

באופן עקרוני, אנו יכולים ליצור שיתוף פעולה עם האתר, ולהתחיל לרוץ לכנסת, אלא שהאתר סובל מכשל בסיסי. כל אחד יכול להעלות הצעת חוק (עד כאן טוב ויפה, ומתאים לאג'נדות שלנו). אלא שהצעה אינה חייבת להיות מנומקת, ואינה מציגה את הדילמות איתן צריך החוק להתמודד. לא כמה עולה החוק, ואין דרך יעילה להציג ביקורת נגד החוק.  יש בהצעות יותר פופליזם, וקיים חוסר יכולת אמיתית להעמיד התנגדויות רציניות.

כתוצאה מכך, הצעות פופליסטיות זוכות בו ברוב גדול. רוב הציבור, אם יאמרו לו כי כך יתנהלו ההצבעות לכנסת, ידחה אותן בבוז, ובצדק. לעיתים הוא אף ייחרד מהצבעות כאלו. למשל הצבעה בעיתית כזאת, שמודגמת על ידי דמוקרטיה ישירה היא היוזמה האזרחית בסן-פרנסיסקו על איסור ברית המילה. מקרים כאלו יוציאו שם רע לדמוקרטיה הישירה ויקשו עלינו לשווק ביעילות את המפלגה.

שינוי חשיבה

אם אנו רוצים לזכות לתמיכה רחבה, עלינו להציג פתרונות מספיק טובים שיתנו תחושה לציבור שהכלים שאנו בונים מאפשרים קבלת החלטות ראויה. כדי לזכות בתמיכה, צריך לפתח מנגנון יותר מתקדם שיאפשר דיון מושכל. דיון כמו קטעי הוידאו המוטמעים של עופרה וליאב, וכמו ההצעות שעוברות ברירה טבעית של רותם ואוריאל. אולי שילוב מסויים של מובילי דעה, ושל באי-כוח.

בניית צינור טוב, אינה דורשת ציבור גדול ורב, אלא צוותי מחשבה וצוותי מפתחים שיודעים לעבוד ביחד, כדי להציע סוגי צינורות שונים. הדמוקרטיה של המפלגה תתבטא עבור הציבור הרחב בכך, שלציבור ינתנו אפשרויות שונות לבחור מבין כלל הצינורות שיפותחו עבורו.

הפיתוח של הצינורות השונים שבהם הציבור יעביר את דעתו, יפותח כמו כל כל פרויקט קוד פתוח אחר. באמצעות דיקטטורים נאורים, ועל בסיס קוד פתוח.

התמקדות בפיתוח בשלב זה

אם כך, למעשה עלינו להתמקד בשלב זה בגיוס של מפתחים ואנשי מנגנונים דמוקרטיים. עלינו להציב את השאלות הניצבות בפני הדמוקרטיה הישירה, ולאפשר לצוותים השונים להציע פתרונות שונים. עלינו להתרכז באיסוף אנשי הקוד הפתוח, למיניו, ולאפשר להם לפתח את המוצרים שלהם. תרומתנו תהיה ביצירת תשתית אירגונית לצוותים הללו, ויצירת פלטפורמה משותפת שבה כל המצביעים של המפלגה יוכלו להצביע דרך המנגנונים השונים.

אם אכן זה המנגנון, הייתי מציע להתמקד בגיוס ופיתוח תוכנה בשלב זה, ולהשקיע פחות בגיוס המונים.

מה דעתכם?

הבהרה

פוסט זה אינו מיועד לשקף את רוח כלל אנשי המפלגה הישירה. אלו דברים שאני רואה, מנקודת מבטי האישי, על מצבנו, ועל השאיפות לעתיד, כפי שאני רואה אותן.

שתי דרכים שהן אחת

במהלך החודש וחצי האחרונים התמלאה הכוורת של המפלגה בהרבה עבודה והרבה דיונים. אנו יוצקים את התוכן, מעצבים את דפוסינו הדמוקרטים, מתכננים תוכנות ומתנסים בבעיות אותן מזמנת לנו הדמוקרטיה, כפי שאנו מעצבים אותה.

כרגע אני מבחין בשני כוחות הפועלים על המערכת המפלגתית.

כוח אחד, שאומר "תכלס". בואו נביא הרבה אנשים. בואו נסגור את הכל בהצבעות פשוטות. בואו נקים מפלגה כמו כל מפלגה אחרת, עם היררכיה ואוליגרכיה וכוח פוליטי מרכזי שמחליט מה עושים עבור כולם.

כוח אחר אומר שהיינו רוצים לנהל את הכול מתוך דיון, מתוך מחשבה, מתוך בחינה של הדברים.

לכל אחד מהכוחות יש יתרון וחסרון. ההערכה היא שמפלגה היררכית, המנוהלת על ידי מרכז-כוח קטן וברור, לא תצליח לצבור מספיק כוח להתרומם (אלא אם בעל הון כבד יפרנס אותה ויביא אותה לקלפי). סביר להניח שריכוז כוח בידי קבוצה קטנה, יביא למלחמות סכינאות, ועוד סביר להניח כי למפלגה כזאת, שתצהיר שהיא מעוניינת להביא לחקיקה שתוביל לדמוקרטיה ישירה כמו שוויץ, לא יהיה אינטרס אמיתי לחוקק חקיקה פרו-דמוקרטית-ישירה.

הסיבה לכך נובעת מ"כלל היפוך האינטרסים". כלל זה אומר, שמפלגה עולה לשלטון, כדי לשרת קודם כל את נושאי המשרות בה, ורק אחר כך את ציבור הבחורים. הדבר הזה נכון למפלגה, כמו שהוא נכון לכל ארגון.  ולכן יהיה אינטרס למפלגה, מרגע שתגיע לכנסת, לדואג למצב כזה בו המפלגה תהיה גדולה מספיק כדי לדאוג למשרות וחלוקת שלל לבעלי הכוח בה, אך לא מספיק כוח ולא מספיק חקיקה, שתממש את רצון הבוחר, ותביא בעקבות כך, לירידה במוטיבציה של הבוחרים להצביע שוב למפלגה.

לעומתם, לתומכים בתהליכי דיון יש שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא שמטבע הדברים, תהליכי דיון הם ארוכים מאד, ולפעמים מתקשים להגיע בעמצאותם לתוצר מוגמר שניתן לעבוד איתו. הבעיה השניה היא אולי קשה יותר לפתרון, היא שנכון להיום, אין תהליכי דיון יעילים לקבוצות העולות על 15 איש, בזמן סביר.

בעיית הדיון, ככמגבלת הגדילה של מפלגה דמוקרטית

ואכן, ניתן לראות שאנו מתמודדים כרגע בדיוק עם תקרת זכוכית זאת. אנו מונים פחות או יותר 15 פעילים, ומתקשים לקבל החלטות בצורה ברורה.

לבעיה הראשונה של הקבוצה הדיונית, מתחיל להסתמן פתרון. אבישי ברודי, לימד אותנו לקבוע לעצמנו זמנים ויעדים. ובמפגשים שלנו אנו קובעים יעדים ומנסים לעמוד בהם. ואנו לאט לאט לומדים לנהל את עצמנו כך שנגיע לידי מעשה.

הבעיה השניה, שהיא הקשה יותר לפתרון, והיא אולי האתגר הגדול העומד לפתחנו. תהליך הדיון, הוא אולי לב ליבו של היכולת להניע ולחבר עוד ועוד אנשים לעשיה ולהתרוממות של המפלגה. ככל שיותר אנשים ירגשו שייכים, משפיעים, ושהמפלגה מתנהלת בחוכמה ובתבונה, כך תגדל המערובות והמוטיבציה לפעול. ככל שנבנה את תהלכי הדיון כך שישקפו את חוכמת ההמון יווצר מוצר טוב יותר, יותר אנשים ירגישו שהשני סנט שהם משקיעים הולכים למקום נכון, והמפלגה מייצרת את התוצרים הדרושים.

פיתוח תהליכי דיון המוניים

אלא שנכון לעכשיו, רוב תהליכי הדיון, מתקשים להגיע להסכמה בקבוצות העולות על 5 אנשים. שיטות מיוחדות שפותחו בשנים האחרונות, מאפשרות דיון אפקטיבי בקבוצות של 15 איש. קיימות גם שיטות דיון של אלפים באמצעות Open Space Technology, אך זאת שיטת דיון הדורשת מספר ימי עבודה, אולמות כנסים, וקשה מאד לעבוד איתה בצורה שיגרתית לאורך זמן. לכן, ככל הנראה יהיה עלינו לפתח כלים לדיון בקבוצות המונות עשרות ומאות אנשים, כדי לאפשר את הדיון היעיל בקבוצות הולכות וגדלות.

הפתרונות

כבר לפני למעלה משנה וחצי חזינו את את הצורך בתהליכי דיון יעילים בקבוצות גדולות, כדי להקים אירגון דמוקרטי אמיתי. ולכן הצוות של אקלי, הקים את אקלי. כרגע אקלי נמצאת בשלב בו היא מסוגלת לסייע בפתרון דילמה במהירות גדולה יחסית בקבוצות של עד 15 איש, אך היא עדיין דורשת שיפור רציני לפני שניתן יהיה להשתמש בה בתהליכים מורכבים ובקבוצות העולות על 15 איש.

במפגש האחרון של המפתחים השתמשנו באקלי, והיא סייעה לבחור באיזו שפה יש לפתח את התוכנה של המפלגה.

אקלי כתובה בקוד פתוח, ואנשי-פיתוח המעוניינים להצטרף אליה מוזמנים.

אמצעי אחר שמיועד לסייע לנו בעיצוב התנהלות המפלגה והחוקים הוא הויקידיון. ויקידיון, הוא ניסיון ישן בתוך התנועה (ובמידה רבה גם קדם לתנועה), שנועד לאפשר באמצעות המדיה-ויקי, דיון מרובה משתתפים. לויקידיון היו הרבה מאד גרסאות, ולאחרונה פותחה גרסא חדשה, שנראה לי שתוכל להצליח במשימתה בקלות יחסית. היא עוד דורשת שיפור, והתרגלות של המשתמשים, אך היא מאפשרת צבירת ידע.

מי שמעוניין להצטרף לפיתוח של כל אחד מכלי הדיון, מוזמן להצטרף לפיתוח של ויקדיון על ידי מעקב אחר ף הויקדיון, ואם מישהו מעוניין להצטרף לאקלי, שיפנה אלי בדואל פרטי (tal.yaron@gmail.com).

סיכום

בכל מקרה, נראה לי ששני הכוחות חשובים במפלגה. גם אנשי התכל'ס, הרוצים תוצאות עכשיו, וגם אנשי הדיון. אנשי התכל'ס מדרבנים ומאתגרים את אנשי הדיון, ואנשי הדיון מנסים לבנות מנגנון טוב, שישמור את הדמוקרטיה ויאפשר למפלגה לצמוח כגוף דמוקרטי אמיתי. אם אנשי הדיון מעוניינים לשמור על הדמוקרטיה של המפלגה, יהיה עלינו לדואג שכלי דיון המונים יהיה מוכן בזמן הקרוב. יהיה זה ויקידיון, אקלי או אמצעי אחר, עדיין הוא התנאי, ככה"נ לשמירתה של המפלגה דמוקרטית בנשמתה.

בינתיים, נראה לי כי אנו עושים זאת בהצלחה רבה.

טל ירון

מאמר זה התפרסם בבטאון התושבים של קדומים.

רובינו מבינים את המושג דמוקרטיה, כשלטון הציבור על המדינה. אך בתת-המודע אנו מרגישים שאיננו חיים ממש בדמוקרטיה. אנו מרגישים שקשה לנו להשפיע על המדינה. לפעמים אנו גם מרגישים שאינטרסים צרים מנהלים את המדינה. גם ברמה העירונית קשה להרגיש דמוקרטיה. למרות שהמצב בקדומים, להערכתי טוב יותר מאשר במועצות אחרות, עדיין רוב התושבים בישראל מתקשים להניע תהליכים ברמה העירונית. יש משהו מאד מסורבל בשיטה המכונה דמוקרטיה, שמייאשת חלק מאיתנו לפעול בה, ולהשפיע על עתידנו העירוני או המדיני.

הסיבה לקושי נובעת בראש ובראשונה מהצורך לקבל החלטות ביחד (אילו היתה כאן דמוקרטיה שבה כל אחד יכול להצביע ישירות על התנהלות המדינה או העיריה), או הקושי של השלטונות העירוניים או המדיניים לרצות גורמים רבים ככל הניתן.

אלא שכל זה הולך ומשתנה, בעידן בו האינטרנט מהווה כלי יום-יומי לתקשורת לקהלים רבים. לראשונה מתאפשר סוג חדש של דמוקרטיה פעילה, בקנה מידה גדול. דמוקרטיה שניתן לכנותה, דמוקרטיה של שיתופי פעולה.

דמוקרטיה של שיתופי-פעולה מתפתחת על בסיס רשתות אינטרנט שכונתיות או עירוניות.
תושבים בכל שכונה ובכל עיר יכולים לפתוח קבוצת דיון , ולנהל את ההתקשרות בין התושבים. שיתופי הפעולה בין התושבים נעשים על ידי כך שאחד מהתושבים מציע רעיון ברשת השכונתית, שמוצא חן בעיני עוד כמה תושבים. ביחד, בשיטה שנדבר עליה בהמשך, מתארגנים כמה תושבים בקלות, ויוצרים ארוע חברתי או ארגון חברתי עבור כלל הקהילה. ככל שאנו לומדים לשתף פעולה טוב יותר, כך קל להניע יותר תהליכים.

אחד הרזים הגדולים ביותר בדמוקרטיה חדשה זאת, היא שככל שמבינים טוב יותר את רזי התורה, וככל שפועלים על פיהם, כך היא מצילחה יותר. אבל על כך, באחת הפעמים הבאות, בע"ה.

לשאלות ועזרה, ניתן לפנות לטל ירון

ניתן לשאול את השאלות בתגובות למטה ואשתדל לסייע.

בשבועות האחרונים אנו מקימים מפלגה ישירה (קונספט ראשוני ניתן לראות כאן). מפלגה שתעביר את קולות הציבור ישר לכנסת. יש לנו הרבה רעיונות מהפכניים כיצד ליצור את הדמוקרטיה הישירה הזאת.

עוד לא גיבשנו את הרעיונות לגמרי, אך אחד הרעיונות הוא שהמפלגה צריכה להתבסס על רצון הציבור וכספי הציבור.

על פי התובנות של גהנדי, ארגון שמובל על ידי אנשים אמיתיים וטובים, יכול להניע כל תהליך ציבורי נדרש. כאשר המוסד מתחיל להסמך על תזרים מזומנים שאינו תלוי בציבור, הוא מתחיל בקריסתו. כל המוסדות הציבורים לכן צריכים להיות תלויים ברצונו הטוב של הציבור.
בפיסקא הלקוחה מתוך Satyagraha in south africa, עמוד 84, גהנדי כתב:

"הניסיון שלי לימד אותי, ששום תנועה אינה עוצרת ממחסור או צורך בכסף. זה לא אומר שתנועה יכולה להתקדם ללא כסף, אבל זה אומר שכאשר יש לתנועה אנשים טובים ואמיתיים בראשה, היא בהכרח תמשוך אליה את המשאבים הכספיים הדרושים. להפך, אני גם הבחנתי שתנועה מתחילה להתדרדר, כשיש לה עודפי כסף. כאשר ציבור מנוהל מאינטרסים של השקעה, אני לא אעז לקרוא לזה חטא, אבל אומר שזה הליך לא תקין. הציבור צריך להיות הבנק של כל המוסדות הציבוריים, אשר לא צריכים להתקיים יום אחד מאשר הציבור חפץ. ארגון שמנהל הון מצטבר, מפסיק להיות מחויב לציבור, ומתחיל להתנהג בעצמאות ובצדקנות עצמית. זה אינו המקום להרחיב על השחיתות של הרבה מוסדות דתיים ופוליטיים שמנוהלים עם תזרים מזומנים קבוע. התופעה כה שכיחה שכל מי שקורא זאת, נתקל בכך."

מה דעתכם? האם זה הרעיון החשוב לשימור ריבונות הציבור על המפלגה? האם מפלגה יכולה להתקיים כך?

במפגש האחרון של "מפגשים טובים" , עלתה לדיון השאלה "מהם גבולות הסובלנות לאחר". השאלה הזאת חשובה בחברה דמוקרטית. נהוג שאנשי ימין (לאומיים) נותנים בשאלה זאת משקל יתר לבטחון המדינה, בעוד אנשי שמאל (אוניברסליסטים) נותנים משקל יתר לזכויות אדם. מעניין היה לראות כיצד התפתח הדיון, לאור הכלי החדש שנקרא אקלי, ומאפשר מבט-על על השאלה הזאת.

את הדיון יזמה רוני, ואודי באומן ליווה אותה באמצעות אקלי. הדיון עצמו היה מחכים, אך קצר מידי. לכן, אני מנצל את פלטפורמת הבלוג ואקלי כדי להביא את הדיון לכלל הקבוצה ולקוראי הבלוג הזה, כדי שנגדיר את הקונפליקט  מחדש, וננסה להגיע לתובנות ואולי אף להסכמות. הנה הדיון, לעיונכם (כדי לעדכן, עליכם להירשם לאקלי, להתחבר ולהצטרף לקבוצה של "מפגשים טובים", ולאחר מכן להצטרף לדיון על "גבולות הסובלנות").

להמשך קריאה

פרשת ויקיליקס האחרונה, היא אבן בוחן מרתקת בדרך של המערב אל נושא חופש הביטוי. מצד אחד, הפרשה חשפה את רשתות הקשרים התת-קרקעית שבין ארה"ב למדינות המערביות והערביות. היא חשפה שארה"ב ריגלה אחר האו"ם, ואחר הגרמנים, וגם קצת אחרינו. היא ממשיכה לחשוף סודות גדולים ואף אסטרטגיים. ומן הצד השני, היא הראתה ששליטי ערב המתונים למעשה מעונינים בחיסול האיום האיראני.

לעיתים נדירות בהיסטוריה, מעצמה עולמית מופשטת ערום ועריה בפני כל העולם, בצורה כה חושפנית בזמן אמת. הילד שחשף את ערוותה של ארה"ב ברבים הוא גיק מחשבים מטורף, שהכניס את עצמו לגוב האריות כדי לספר את האמת שבה הוא מאמין.  יש מבין מנהיגי המערב הקוראים לחיסולו הפיזי. אחרים פשוט מנסים לחסלו בתהליכים יותר "דמוקרטיים". ובעיקר בעלי הכוח מנסים לסגור עליו מכל הכיוונים. הוא עיצבן אותם כהוגן.

אסאנג' מעמיד אותנו בפני שאלה מעניינת. הפאניקה שהוא עורר בקרב הממשל בארה"ב ובמקומות אחרים במערב מובנת. חלק מהמחילות הסודיות שבאמצעותן הם ניסו לשלוט בעולם ולהופכו למקום בטוח, נחשפו. בטווח הקצר רודנים הם אלו שיהנו מפרותיה של החשיפה של ויקיליקס. משטר האיטולות באיראן יוכל להציג את ניסיון ההפיכה הירוקה כשיתוף פעולה בין המהפכנים לארה"ב וישראל, ובכך להחליש סיכוי למהפכה נוספת. שיתוף הפעולה של רודני ומלכי הארצות הערביות, נתפסים ככמשתפי פעולה עם המערב לחיסולה של אימפריה איסלאמית עולה, וכך שלטונם מתערער. האיסלאם הפונדמנטליסטי הרוויח מהפרשה בטווח המיידי.

אלא שלהערכתי אין הדבר כך בטווח הארוך. מהפכת האינטרנט הופכת את העולם למקום שקוף יותר. תעלולי יחב"ל עתיקים כמו אלו שהפגינו מנהיגי המערב, כבר לא עובדים יותר. עין הציבור הפכה חודרנית יותר ואפילו חדרי החדרים האינטמיים ביותר נחשפים באורה של תקשורת חדשה ועזה. העולם הוא שקוף יותר. התקשורת מבוזרת יותר, והציבור נחשף לעוד ועוד תעלולי ממשל לא לגיטמיים. המשטר הישן הולך ומאבד מהלגיטמיות שלו. ואי אפשר יהיה לעצור את זה (אלא אם כן, יכבו את האינטרנט).

בעבר העולם היה רגיל למרכזי כוח ולמניפולצית המונים. התרגלנו ל"נרטיבים" לאומיים. לעיתונות קנויה ונשלטת. הואבסנו בכחש על ידי אלו שחשבו שהחוכמה מרוכזת אך ורק אצלהם. בכך הצליחו שליטי המערב להשתיק ביקורת, ולמנוע התפתחותן של תורות חדשות שאיימו על כוחם. אלו שניסו לערער על כך, נדרשו למאבק חסר תועלת. המאבק הפך קיצוני וחסר מורכבות.

אבל המציאות היא מורכבת יותר מכל "חוכמה" שמרכזים השליטים, או של קיצוני שיחרור למינהם. החוכמה מפוזרת בין כולנו. כל אחד מאיתנו רואה את המציאות בצורה אחרת, ורק תקשורת מבוזרת בין כולנו, שהאינטרנט הוא האמצעי לצמיחתה, היא זאת שהולכת וחושפת את השקרים הישנים, ובמקומם היא מאפשרת לאמיתות חדשות לעלות. אמיתות מורכבות יותר. אמיתות שעוברות ביקורת peer to peer באופן ישיר וגלוי. ומתוך האמיתות הללו יעלו ויצמחו תורות מדיניות ומוסריות חדשות. התורות הללו יעלו ויצמחו בין אם שליטי המערב ירצו בכך ובין אם לאו.

אני חושב שהבסיס לצמיחת התורות הללו הוא הרצון לחיפוש האמת. הבלוגים מאפשרים לנו לעשות זאת. בלוג היא במה שבה כל אחד יכול לפתח נושא ולנהל דיון מחכים עם אחרים. אם נשכיל, גם להקשיב למתדיינים בבלוג וללמוד מכול המשתתפים, אז נצא מהדיונים חכמים יותר. אם נלמד למקד את הדיונים שלנו, ונמצא דרכים לגבש תורות חדשות וידע חדש לאור הדיונים, יצמחו כאן התורות החדשות הללו. לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להצמיח את התורות הללו על ידי שאיפה לאמת המורכבת יותר. על ידי זניחת האגו האישי והעדפת האמת ומורכבותה האינטר-סובייקטיבית.

במציאות החדשה, שבה הידע יהיה הרבה יותר חשוף, יצמחו תהלכים לחקר האמת, ועל בסיסם נוכל לבנות מהלכים נכונים יותר לפתור את בעיותינו. ממרכזי החלטות הנמצאים בידי מעטים, ההחלטות יעבור יותר ויותר למעגלים הולכים ומתרחבים.

אולי ויקי-ליקס גרמה קצת רוח גבית לפונדמנטילסיטיים, אך זאת רוח חלשה ומתפוגגת. לעומת זאת ויקי-ליקס, נתנה רוח גבית עצומה לרעיון הדמוקרטיה החדשה, ועל כך לדעתי, עלינו להסתכל.

עד שהתורות הללו יצמחו, החשיפות יערערו את יכולתו של המערב לקשור קשרי צביעות, ובטווח המידי הדיקטטורים ירוויחו, אך לדעתי בטווח הארוך הדמוקרטיות ירוויחו ממהלכיו של אסאנג'. הוא ושכמותו יכריחו את המדינות המערביות לנהל דמוקרטיה נקיה. אם כך, בואו לא ניתן למרכזי הכוח שלנו, לחסל את אסאנג' ואתר ויקיליקס. בעשותם כך, הם פוגעים בהתפתחות הדמוקרטיה המלאה. אם אנו חפצי דמוקרטיה, באו נניף את דגל ויקיליקס ונעזור להם בכל דרך אפשרית. בואו נשלח מסר לחברי הכנסת שלנו, שאנו דורשים מהם להגן על חופש הביטוי. כל אחד ישלח לחבר הכנסת שהוא מעדיף בקשה לשמור על חופש הביטוי. בואו נעשה את חופש הביטוי בסיס לצמיחתה של חברה דמוקרטית יותר, חופשית יותר, אמיתית יותר ומעורבת יותר.

אני את הבקשה שלי שלחתי ליריב לוין ומיקי איתן (אבירי הדמוקרטיה שאני מאמין בהם). אפרסם תגובתם אם תהיה כזאת.

מעשים טובים, מלווים כמעט תמיד בצרות עין. גם הפעם זה קרה. בדרכנו אל המפגש נכתבו כמה מכתבי התנגדות למפגש. אציג לפניכם שני מכתבים אופיינים, מימין ומשמאל:

מימין:

ממליצה לכם להיכנס לקישור שבמייל המקורי, לקרוא את המכתב של בן-עמי מהשמאל, ולקרוא את המכתב של טל ירון מהימין,

כדי לראות איך שוב הימין מתרפס ומתנצל, והשמאל מביא את דעותיו האנטי-מתנחליות רק בלי לקרוא בשמות גנאי

באמת תודה

(בתקציר – כל אחד מהצדדים אמור לעשות צעד מבחינה מוסרית לכיוון הצד השני. אז מהימין נדרש לגנות את פעולות התג מחיר, ומהשמאל נדרש לכתוב למתנחלים בלי שמות גנאי. וואו, באמת התקדמות. רק בבקשה, כשאתם יורקים עלינו, שזה לא יהיה מהמקפצה)

ומשמאל:

כשתעשו מפגשים במקומות שלא מחייבים אותי לתת לגיטימציה לזה שבעיניי הוא מתועב כתנאי יסוד להשתתפות בהם, אשקול. אז גם תוכלו לקרוא לזה "הידברות". בינתיים, בזה שאתם עושים את זה על אדמה אנוסה אתם מדירים מהדיון כל מי שלא מוכן לתת בגופו לגיטימציה לכיבוש ולהתנחלות.

להמשך קריאה