מבט פילוסופי

ארגוני שינוי רבים מתרכזים במאבק. במאבק נגד משהו. מאבק הוא תבנית חברתית שקל לעבוד איתה. היא מגדירה רשעים וטובים, היא מאחדת, כי האויב המשותף והמסוכן, מאלץ אותנו להתגבר על חילוקי הדעות בינינו. היא קלה, כי למעשה לא צריך לעשות הרבה, אלא רק להתנגד, לרכל, ומידי פעם ללכת עם החבר'ה להפגנה. ובעיקר היא קלה, כי היא דורשת מאתנו להפעיל מרכז פשוט במוח הקדמון, שיודע להגיב באגרסיביות או בבריחה. היא לא דורשת מאתנו מחשבה רבה. ויותר מכך, את שטף האנדרנלין אנו מקבלים בקלות, רק מעצם ההזכרות באויב הנורא, הדורש חיסול מידי.

הבעיה הגדולה של ארגוני מאבק, שהם מרכזים את האנרגיות שלהן בפירוק ובחיסול התנגדות. בכך הם רק מעצימות את הצד השני, ובעצם עוזרות ליריב להבנות ולהתחזק. ועוד יותר גרוע מכך, האנרגיות אינן מופנות לבניה. ואז, אם וכאשר סוף סוף אנו מנצחים במאבק, למעשה לא הכנו תשתית לבנייתה של חברה מתוקנת יותר, אלא התמחינו בהרס חברה אחרת. את מירב האנרגיה והחשיבה שלנו (אם בכלל) הפננו לריסוק ההתנגדות. ואם וכאשר מצליחה המהפכה (והיא בד"כ לא מצליחה בחברה דמוקרטית), למעשה הגופים שאנו מקימים אז, הם בדיוק אותם גופים כוחניים, המשתיקים דיון ויוצרים ואוליגרכיה. הם אינם מסוגלים להתקיים ללא אויב, שיאחד את השורות, ואז ארגונים כאלו הופכים להיות מכורים למלחמה.

לאחר ההתנסות בארגוני מאבק, הבנו כדי  כי יש צורך בשיטה אחרת. בשיטה המבוססת על בניה. שיטה שעיקרה אינו שנאה, אלא אהבה. אהבה לזולת, כבוד לזולת, חיבור לזולת. פיתוח תהליכי בניה משותפים, והגעה להסכמות משותפות. אנו מתבססים על תבונה ורגישות לאחר. אנו לומדים, איך אפשר לבנות כאלו ארגונים, שיתמקדו בצורה טובה, ומושכלת, וישמרו על רוח חברית. אנו מחפשים דרכים לגרום לפעילות להיות מהנה, ובונה ומקדמת.

אנו בהחלט בתחילת הדרך. על הקבוצות הללו, ניתן למנות את אקלי, המפלגה הישירה, מפגשים טובים ו"ואהבת". הסרטון הבא, שצולם על ידי נרי, נערך על ידי יאיר, והשתתפו בו אן, גלילה ואני, מסביר את מטרת קבוצת ואהבת, ומהיכן היא באה.

הרבה אהבה,

טל

מאמר זה התפרסם בבטאון התושבים של קדומים.

רובינו מבינים את המושג דמוקרטיה, כשלטון הציבור על המדינה. אך בתת-המודע אנו מרגישים שאיננו חיים ממש בדמוקרטיה. אנו מרגישים שקשה לנו להשפיע על המדינה. לפעמים אנו גם מרגישים שאינטרסים צרים מנהלים את המדינה. גם ברמה העירונית קשה להרגיש דמוקרטיה. למרות שהמצב בקדומים, להערכתי טוב יותר מאשר במועצות אחרות, עדיין רוב התושבים בישראל מתקשים להניע תהליכים ברמה העירונית. יש משהו מאד מסורבל בשיטה המכונה דמוקרטיה, שמייאשת חלק מאיתנו לפעול בה, ולהשפיע על עתידנו העירוני או המדיני.

הסיבה לקושי נובעת בראש ובראשונה מהצורך לקבל החלטות ביחד (אילו היתה כאן דמוקרטיה שבה כל אחד יכול להצביע ישירות על התנהלות המדינה או העיריה), או הקושי של השלטונות העירוניים או המדיניים לרצות גורמים רבים ככל הניתן.

אלא שכל זה הולך ומשתנה, בעידן בו האינטרנט מהווה כלי יום-יומי לתקשורת לקהלים רבים. לראשונה מתאפשר סוג חדש של דמוקרטיה פעילה, בקנה מידה גדול. דמוקרטיה שניתן לכנותה, דמוקרטיה של שיתופי פעולה.

דמוקרטיה של שיתופי-פעולה מתפתחת על בסיס רשתות אינטרנט שכונתיות או עירוניות.
תושבים בכל שכונה ובכל עיר יכולים לפתוח קבוצת דיון , ולנהל את ההתקשרות בין התושבים. שיתופי הפעולה בין התושבים נעשים על ידי כך שאחד מהתושבים מציע רעיון ברשת השכונתית, שמוצא חן בעיני עוד כמה תושבים. ביחד, בשיטה שנדבר עליה בהמשך, מתארגנים כמה תושבים בקלות, ויוצרים ארוע חברתי או ארגון חברתי עבור כלל הקהילה. ככל שאנו לומדים לשתף פעולה טוב יותר, כך קל להניע יותר תהליכים.

אחד הרזים הגדולים ביותר בדמוקרטיה חדשה זאת, היא שככל שמבינים טוב יותר את רזי התורה, וככל שפועלים על פיהם, כך היא מצילחה יותר. אבל על כך, באחת הפעמים הבאות, בע"ה.

לשאלות ועזרה, ניתן לפנות לטל ירון

ניתן לשאול את השאלות בתגובות למטה ואשתדל לסייע.

זוכרים את הסיפורים שלי על קבוצה של אנשי שמאל ומתנחלים הנפגשים פעם בחודש, ומדברים, נוטעים עצים עושים מעשים, מנסים לקבוע יסודות חיובים בחברה הישראלית, ומגשימים חלומות ביחד?

הנה הזדמנות להצטרף אל הקבוצה. בתחילת חודש ניסן, 5 באפריל, בשעה 20:30 ניפגש שוב, והפעם לדיון על "הגאולה מנקודת המבט שלי".

דוד בן-גוריון כתב: "יש צורך לסול דרך לחזון אחרית הימים, שגדולי הרוח באומה האמינו בו תמיד" דוד בן-גוריון.

כיצד כל אחד מאתנו רואה את הגאולה, או את העדרה. האם לשמאל חזון גאולה? האם הוא יכול לדור בכפיפה אחת עם חזון גאולה דתי? ומהם חזונות הגאולה הדתיים? לוויתן ושור הבר, או איש תחת גפנו ותחת תאנתו? איך מביאים את הגאולה? שאלות אלו ועוד, יעסיקו אותנו במפגש הקרוב.

אנא הצטרפו דרך הארוע בפייסבוק.

אשמח לראותכם,

טל

במפגש האחרון של "מפגשים טובים" , עלתה לדיון השאלה "מהם גבולות הסובלנות לאחר". השאלה הזאת חשובה בחברה דמוקרטית. נהוג שאנשי ימין (לאומיים) נותנים בשאלה זאת משקל יתר לבטחון המדינה, בעוד אנשי שמאל (אוניברסליסטים) נותנים משקל יתר לזכויות אדם. מעניין היה לראות כיצד התפתח הדיון, לאור הכלי החדש שנקרא אקלי, ומאפשר מבט-על על השאלה הזאת.

את הדיון יזמה רוני, ואודי באומן ליווה אותה באמצעות אקלי. הדיון עצמו היה מחכים, אך קצר מידי. לכן, אני מנצל את פלטפורמת הבלוג ואקלי כדי להביא את הדיון לכלל הקבוצה ולקוראי הבלוג הזה, כדי שנגדיר את הקונפליקט  מחדש, וננסה להגיע לתובנות ואולי אף להסכמות. הנה הדיון, לעיונכם (כדי לעדכן, עליכם להירשם לאקלי, להתחבר ולהצטרף לקבוצה של "מפגשים טובים", ולאחר מכן להצטרף לדיון על "גבולות הסובלנות").

להמשך קריאה

הכותרת בידיעות אחרונות צעקה הבוקר "חרפת הרבנים". ההתנהלות של רבני הערים מרגיזה רבים בציבור השמאלני. מנגד, יכול להיות שיקומו אנשי ימין ודתיים-לאומיים שיצאו להגנה מיידית על הרבנים. נראה שדווקא רבני צוהר, מוציאים פסק הלכה הפוך לפסיקת רבני הערים. שום דיון רציני לא נעשה בנושא. כל צד יתבצר בדעותיו. הבלוגרים ההומניסטים יקטרו עד כמה האיום הגזעני מתעצם במדינה, הטוקבקיסטים יקללו את הסמולנים ואנו נכנס שוב לדיון של כוח ומאבק שעיקרו "כל דאלים גבר". השאלה הנשאלת היא, האם התופעה הזאת היא הכרח, או שניתן לשנותה?

להמשך קריאה

מעשים טובים, מלווים כמעט תמיד בצרות עין. גם הפעם זה קרה. בדרכנו אל המפגש נכתבו כמה מכתבי התנגדות למפגש. אציג לפניכם שני מכתבים אופיינים, מימין ומשמאל:

מימין:

ממליצה לכם להיכנס לקישור שבמייל המקורי, לקרוא את המכתב של בן-עמי מהשמאל, ולקרוא את המכתב של טל ירון מהימין,

כדי לראות איך שוב הימין מתרפס ומתנצל, והשמאל מביא את דעותיו האנטי-מתנחליות רק בלי לקרוא בשמות גנאי

באמת תודה

(בתקציר – כל אחד מהצדדים אמור לעשות צעד מבחינה מוסרית לכיוון הצד השני. אז מהימין נדרש לגנות את פעולות התג מחיר, ומהשמאל נדרש לכתוב למתנחלים בלי שמות גנאי. וואו, באמת התקדמות. רק בבקשה, כשאתם יורקים עלינו, שזה לא יהיה מהמקפצה)

ומשמאל:

כשתעשו מפגשים במקומות שלא מחייבים אותי לתת לגיטימציה לזה שבעיניי הוא מתועב כתנאי יסוד להשתתפות בהם, אשקול. אז גם תוכלו לקרוא לזה "הידברות". בינתיים, בזה שאתם עושים את זה על אדמה אנוסה אתם מדירים מהדיון כל מי שלא מוכן לתת בגופו לגיטימציה לכיבוש ולהתנחלות.

להמשך קריאה

יונתן שחם, סיפר לי כי אתמול בהפגנה למען ילדי העובדים הזרים, היו כ- 6000 מפגינים. שתי כתבות והתמונה הבאה הן עדות לכך.

בפוסט הקודם טענתי כי אנו מטפלים כאן בסימפטום, ולא במוקד הבעיה: השחיתות.

יונתן העיר בחוכמה, כי הנה הגיעו להפגנה ששת-אלפים איש ואישה ושמעו על הדלת המסתובבת, שנגרמת מהשחיתות. אומנם מקור ההפגנה הוא רחמים ופלורליזם, אבל אולי דרך ההפגנה הזאת, אנשים יבינו שוב, שחלק גדול מהבעיות שלהם מקורו בשחיתות הממשל. רבות מהבעיות לא היו מתרחשות אילו מצאנו דרך לבטל את השחיתות.

למעשה החבורה שבה מסתובב יונתן, היא הדרך לשנות כאן דברים. מתאחדים להם כמה אנשים אידאליסטים ומוכשרים ביותר, ומתחילים לשגע את המדינה. מי שרוצה לדעת איך לשנות ולהשפיע, ילך וילמד אצל החבורה של יונתן, שאירגנה את הפסטיבל הזה.

ואם עסקינן בשחיתות, יש כאן מאמר מבריק על שחיתות. אם מישהו רוצה לעזור לי בתרגום המאמר, אודה לו מאד. ממולץ להעביר את המאמר לגוגל-טרנסלייט, להמירו ולשלוח לכל מי שרוצה להשתתף בתרגום דרך גוגל-דוקס. את המאמר המוגמר אשמח לפרסם, בציון שם המתרגמים. אם מישהו רוצה לקחת את התירגום על עצמו ולפרסמו בבלוג שלו, אשמח ליצור קישור לבלוג של המתרגם.

לקוראי הבלוג הקבועים שלום,

בתקופה האחרונה אינכם שומעים ממני רבות. זאת כיוון שאני עסוק בפרנסה, ובתהליכים דמוקרטיים אימפריים. בצד הדמוקרטי, אני מתנסה בדמוקרטיה שקמה במקום מגורי – קדומים, וכן בפרוייקט אקלי.

חלק מתושבי קדומים שאינם מכירים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, בה אני חבר, תמהו על פשר הפעלות בקדומים. במכתב המצורף, אני מסביר מהי התנועה לדמוקרטיה ישירה, ומדוע אני חבר בה.

המכתב המקורי, נכתב לקדומבע, והוא פורסם שם בגרסא מקוצרת. כאן אני מביא את הגרסא המלאה, ומכין מקום לשאלות ותשובות.

מוזמנים להתעניין, ולשאול שאלות.

——–

מהי דמוקרטיה ישירה, ומה היא עושה בקדומים?

שקיעה מעל תל אביב, כפי שהיא נראת מקדומים (התמונה מאתר המועצה)

לאחרונה קורה משהו חדש בנוף של קדומים. קבוצות של תושבים יוצרות התארגנויות ופעילויות הגורמות לשינוי והעצמה. חלק מהפעילות קשורה ל"תנועה לדמוקרטיה ישירה".

נראה שחלקנו מנסה להבין מהי דמוקרטיה ישירה, ומהי אותה תנועה לדמוקרטיה ישירה ש”פועלת” כאן בקדומים. אנצל במה זאת כדי להסביר במה דברים אמורים.

את התחלתה של התנועה לדמוקרטיה ישירה מבחנתי, ניתן למצוא במלחמת לבנון השנייה. באותה מלחמה השתתפתי כקצין ולוחם. הרגשתי כיצד המערכת הביטחונית אינה מתפקדת. כיצד מערכות הפיקוד כשלו מסיאוב ופוליטיזציה. מרמות השטח, ועד ראש הממשלה ושר הבטחון, ניתן היה להרגיש, שהפוליטיקה המסואבת, ולעיתים אף המושחתת של מדינת ישראל מחלחלת לתוך צה"ל ופוגעת ביכולת התפקוד שלו.

התחושה הזאת, שאיננו חיים בדמוקרטיה, אלא נשלטים על ידי מערכות פוליטית מסואבות, ליוותה אותי מספר שנים לפני המלחמה. התהליך שקדם להסכמי אוסלו, הגירוש, וההטיה התקשורתית, לימדו אותי שאנו אומנם נקראים דמוקרטיה, אך בפועל איננו דמוקרטיה. כוחות פוליטיים נסתרים, הם ששולטים בנו.

מצאתי, כפי שמצאו אחרים לפני, שהשחיתות והסיאוב הפושות במערכות הממשל, הן פועל יוצא של אותם כוחות-פוליטיים. אותם גורמי כוח פוליטיים מאפשרים לאינטרסים הפרטיים שלהם לגבור על המקצועיות ועל המטרה הראשונית שלשמה הוקמה מדינת ישראל.

הייתה זאת מלחמת לבנון השנייה, שהעירה אותי מתרדמתי. הבנתי שאי אפשר עוד להמשיך כך. ההיסטוריה מראה שהסכנה הגדולה ביותר לקיומה של מדינה אינו אויב חיצוני, אלא השחיתות הפנימית הקיימת במדינה. אם לא נתעורר בזמן, ואם לא ניצור פוליטיקה נקייה, שמממשת את רצון הציבור, ואם לא ניצור שלטון נקי ויעיל, המדינה עלולה להתקרב לסופה.

הבעיה הזאת מטרידה כיום רבים במדינה. בחיפושים אחר פתרון, מצאתי שלמעורבות האזרחים בשלטון יש קשר שלילי לרמת השחיתות הממשלתית. במהלך החיפושים אחר פתרון, פגשתי עוד כמה אנשים שחשבו על פתרון דומה. התארגנו והקמנו את התנועה לדמוקרטיה ישירה .

אחת המסקנות שהגענו אליהן, היא ששינוי ברמת המדינה, יש להתחיל בשכונה ובישוב. כדי ליצור דמוקרטיה ברמת המדינה יש קודם כל ליצור תרבות של דמוקרטיה והשתתפות אישית וחברתית, ברמה המוניציפלית. אי אפשר לדרוש שהציבור ישפיע על רמת המדינה, מבלי שהציבור יודע להשפיע ברמת השכונה או הישוב.

רצינו לראות האם הדבר אפשרי. האם יש דרך שבה הציבור יכול להשפיע על חייו ברמה המוניציפלית או השכונתית. פעלנו לטובת העניין בתל-אביב (התנועה לדמוקרטיה ישירה סייעה לפורום הדמוקרטי של"עיר לכולנו"),עזרנו לקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות לעצב תקנון דמוקרטי, והקמנו עוד מספר פרויקטים דמוקרטיים. את הניסיון להקים שכונה דמוקרטית וישוב דמוקרטי-ישיר אמרתי שכדאי לנסות בקדומים. מעבר לכך שקדומים היא המקום בו אני גר, ואותו אני אוהב, ידעתי כי כאן יש קהילה של אנשיי עשיה. אנשים בעלי מעורבות חברתית ואכפתיות. הצעתי את הרעיון לשכניי, והם הסכימו. כשהתחלנו את הפעילות בקדומים, הדגשתי, שזה תהליך התנסות חדשני, שאנו מנסים לקדם, וציינתי שאני חבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה.

התחלנו לפעול בקדומים צפון. הקמנו וועדים, ופורום שכונתי. המטרה הייתה לפעול ביחד, כדי לעצב לעצמנו חיים כפי שהיינו רוצים להגשים אותם. וועדת חינוך, וועדת תרבות, וועדת שיפור פני השכונה, וועדת גיבוש. התחלנו בטוב, וראינו גם טוב. הסיפור של קדומים צפון, הגיע לגבעה, ווגם שם שמעו על הפעילות, וביקשו עזרה בנושא הנוער. גם כאן, פעלנו באותה גישה. התקהלנו, וחשבנו מה אנו רוצים לעשות. הצטרפו עוד אנשים, ונוצרה הקבוצה למען הנוער.

כאשר בעיית המוגנות האישית נודעה, נשים אחרות ביקשו שנארגן פעילות ציבורית כזאת, באותה מתכונת. כאן לא הצלחנו. ולשמחתנו היה זה ראש המועצה שהצליח יותר והקים את הפורום למוגנות אישית.

פעילות כזאת, יכול/ה כל אחד/ת מכם לארגן, באם ימצא עוד "משוגעים לדבר". ניתן להתארגן על כל נושא ועניין.

אז מהי דמוקרטיה ישירה, וכיצד היא יכולה לעזור לנו כישוב וכעם ישראל?

דמוקרטיה ישירה, היא סוג של דמוקרטיה, השואפת למעורבות ישירה של האזרחים בכל רמות הממשל. מרמת השכונה, ועד רמת המדינה. היא נועדה לחזק את יכולת הציבור להשפיע, על חשבון יכולתן של קבוצות כוח מסורתיות, כמו בעלי הון, אליטות למיניהן, אמצעי התקשורת ועוד.

דמוקרטיה כזאת מאפשרת למנוע את אותם מחטפים, שהביאו עלינו החלטות נמהרות ללא קונצנזוס, כמו הסכמי אוסלו, והחזרת גוש קטיף.

דמוקרטיה כזאת, כאשר יודעים כיצד לפעול באמצעותה, מאפשרת לציבור להתארגן בצורה פעילה ולהיות שותף מלא בקבלת החלטות המדינה (למעט אולי החלטות ביטחוניות, שבהן אין אפשרות לציבור לקחת חלק, מטעמי בטחון מידע).

דמוקרטיה ישירה אינה חלום. היא קיימת בצורה כזאת או אחרת בשווייץ ובחלק ממדינות ארצות הברית וקנדה. מדינות אלו זוכות לשגשוג וצמיחה, בגלל שהפוליטיקה שלהן נקייה יותר. לאזרחים יש כוח להחליף מנהיגים סוררים, ולחוקק חוקים, ולדחות חוקים שהעבירה הכנסת. הן יציבות מאד מבחינה שלטונית, ויש בהן שאיפה לקונצנזוס.

העמים השווייצרים, הקנדים והאמריקאים, אינם מוצלחים יותר מאיתנו, ובכל זאת יש להם אמירה ברורה בפוליטיקה של מדינתם.

לדמוקרטיה הישירה, כפי שאנו מנסים לפתח (יש סוגים שונים של דמוקרטיה ישירה) יש יסוד חזק מאד בתורת נביאינו. היא מושתתת על ערכים של צדק ומשפט. על מעורבות חברתית וחסד. היא מחזקת את הקהילתיות, ואת הפעולה המשותפת.

אני מאמין, כי לקהילתנו יש אפשרות להאיר את הדרך לאחרים, בעשיה, במעורבות, וביכולת שלנו, לנהל את חיינו כקהילה אחת גדולה ודמוקרטית.

האתרים של התנועה:

אתר ראשי: kol1.org

בלוג: iddb.blogli.co.il

בפוסט מעניין, מעלה דובי קננגיסר השערה כי דמוקרטיה דיונית אינה מאפשרת פרוגרסיביות.

הטענות וההשערות שדובי מעלה לגבי דמוקרטיה דיונית, הן מענינות וחשובות לכל מי שדוגל בדמוקרטיה ישירה.

דמוקרטיה דיונית

לפני שאתייחס להשערות ולטענות של דובי, ולדרכים להתגבר על הבעיות שדובי מציג, חשוב להבין בקצרה מהי דמוקרטיה דיונית.

בדמוקרטיה דיונית יש שאיפה שהציבור יקבל את ההחלטות שלו לאחר דיונים מעמיקים והוגנים. מכיוון שקשה להביא ציבור המונה מיליונים לדיונים משמעותיים, פותחה שיטה שבה מוגרלים אזרחים מתוך האוכלוסיה. מתוך האזרחים שעלו בהגרלה, נבחרים כאלו שיהוו חתך מייצג של האוכלוסיה. אותם אזרחים, עורכים במשך מספר ימים דיונים מקיפים על הצעת החוק, ומציגים את מסקנותיהם לציבור הרחב (דוגמא מאורגון, והסבר מהארגון AmericaSpeaks).

התהליך של הדיון הנטרלי, אמור להתגבר על בעיות של הטיה בעקבות אינטרסים מסחריים, ואינטרסים אחרים. התהליך הדיוני נועד לספק לאזרחים מקור מהימן לקבלת החלטות, שיהיה נקי המשפעות חיצוניות.

דמוקרטיה דיונית מקדמת שמרנות?

אלא שבדוגמא שמציג דובי בפוסט שלו, נראה כי מתרחשת תופעה שונה ממה שציפינו. דובי מראה כי יתכן, שלדיון-הממוקד, יש פחות השפעה ממה ששיערו מתכנני הפתרון. על פי ההשערה, רק במצב שבו הציבור אינו מבין מספיק את ההצעה, תהיה נטיה להסתמך על החלטות האזרחים-הדנים. אך כאשר ניתנת אפשרות לכלל האזרחים להבין יותר לעומק את החוק, הציבור יטה לא לקבל את מסקנות האזרחים-הדנים. דובי מוסיף ומשער, שהאזרחים יטו לחקיקה שמרנית בנסיבות כאלו.

העדות שדובי מציג, אכן מאוששת את הטענה ומעלה שאלות לגבי היעילות של התהליך הדיוני.

הבדל בין התהליך הדיוני לתהליך הציבורי

גם אם נניח שלאזרחים-הדנים יש יכולת לחשיבה ביקורתית, עדיין השפעתם של המתדיינים על הדיון הציבורי הרחב נשארת נמוכה. למעשה , אם מקבלים את טענת דובי, הציבור עדיין מקבל את ההחלטות שלו, בתהליך שהוא שונה מהתהליך הדילברטיבי.

מבלי שאבחן לעומק את התהליך שעובר הציבור, גם אני חש, מהניסיון שצברתי בקדומים, שיש הבדל גדול בהחלטות שאליהן מגיע הציבור כאשר הוא שותף לדיון רציני, לבין החלטות שהוא מגיע אליהן ללא דיון שיתופי. משהו בדיון-השיתופי והשווה, יוצר פתיחות לשינוי.

בכך אני מסכים עם דובי.

נשאלת השאלה כיצד ניתן להעביר את הציבור הרחב תהליך של דיון רחב השתתפותי ואפקטיבי?

הבעיה אכן דורשת פתרון. בעולם ובארץ ישנם ניסיונות לפתור את הבעיה.

פיתוח דמוקרטיות מקומיות

פתרון ראשון, שניתן להציג לבעיה, הוא ליצור חברה שתקדם דיונים מעמיקים ברמה המקומית. התפתחות של תרבות דיון מעמיקה ברמה האזורית תוביל להתפתחות תרבות כזאת גם ברמה הארצית, כפי שניתן לראות בשוויץ. להערכתנו ניתן ללמד אנשים להתארגן ברמת השכונה, לפעול כגוף פוליטי, שמגיע להחלטות תוך כדי דיונים. את הדיונים ניתן לנהל דרך פורומים שכונתיים וקהילתיים המבוססים על האינטרנט (הדבר הקיים כיום בישובים קהילתיים רבים), או בהתכנסויות שכונתיות שיערכו באוירה חברית (פרויקט כאלו נערכים בארץ על ידי טובה אברבוך, ועל ידי). ברמה העירונית, מפעיל הארגון E-democracy, פורומים רחבים יותר, המאפשרים דיון עירוני.

פיתוח כלי דיון טובים יותר לציבור הרחב

הפתרון השני שאנו מציעים לבעיה, היא לנסות להבנות את הדיון בצורה כזאת שתאפשר השתתפות רחבה יותר של קהל. הכלי שבאמצעותו אנו מנסים לפתור את הבעיה נקרא Ekkli (קיצור של Ekklesia – אסיפת העם באתונה העתיקה). את התוכנה מפתחים חברים מקהילת דג'נגו בארץ.

הרעיון מאוחרי הפתרון של אקלי, מורכב מכמה רמות:

כדי לצמצם את המידע שהציבור צריך להיחשף אליו, כל ענפי הדיון שאנו מכירים בדיוני אינטרנט רגילים ממוקדים לטענה אחת ולביקורת על הטענה, בדומה לשיטה שמוצגת ב-truthmapping:

הדיון מצומצם ל"אוביקטים מנטלים" (Nodes), המסכמים את כלל הטענות המובילות למסקנה הסופית. בכל אוביקט מנטלי יש טענה וביקורת הטענה. כך שמי שכותב את הטענה צריך לשפר את הטענה, כך שתעמוד בביקורת. המצדדים בטענה יכולים לסכם את טענתם במקום אחד בלבד, והמבקרים יכולים להעמיד מנגד את טענתם במקום אחד בלבד, מול הטענה. כך מתקבל סיכום מתומצת של הטענה והביקורת שלה.

הריכוז של הטענה והביקרות למקום אחד מאפשרים למתדיינים לשפר את הטענה ואת הביקורת. הקוראים נדרשים לקרוא רק את הטענה והביקורת הממוקדת.

הקוראים והמשתתפים בדיון יכולים לתת הערכה עד כמה הם מקבלים את הטענה והביקורת. ההערכה שהם יתנו לטענה ולביקורת יופיעו כפסים בצבעים אדום (אינם חושבים שהמשפט נכון), צהוב (לא בטוחים), ירוק (מערכים שהמשפט נכון). כך יכולים המתדיינים להעריך את מידת ההשפעה שיש לטענה ולביקורת על הקוראים.

כאשר הדיון בנוי ממספר טענות, המובילות לפתרון בעיה, אקלי גם יכולה להוסיף על המהימנות של הטיעונים גם את הערכה של הקוראים למידה שבה הטענה תורמת לקבוצה. ולבסוף להציג עבור הציבור הרחב, את הפתרון שקביל את הערכת התקפות הגבוהה ביותר ושזכה להערכה כי הוא תורם לקבוצה במידה הרבה ביותר.

בשיטה הזאת למעשה אקלי מאפשרת למומחים ומלומדים לדון בצורה מאוזנת וביקורתית, ולשפר את הראיות והטיעונים שלהם, ומן הצד השני לאפשר לציבור להשתתף בתהליך ובהערכתו. לבסוף, מוצגת לציבור פתרון שמוסכם על רוב המשתתפים.

תהליכים דומים אך חלקיים ניתן למצוא ב-truthmapping, ובקומפנדיום.

הביקורת שדובי העלה היא נכונה. אני מקווה שאכן נצליח למצוא דרך לאפשר לציבור להשתתף בתהליך דיוני רחב והוגן. נרא כי דיון כזה יכול להוות בסיס לחברה דמוקרטית – משכילה.

על פי התפיסה הסוציאליסטית הקלאסית, הכוח של של המעמד הפרולטריוני נבנה על ידי התודעה המעמדית, והמאבק. הערכה זאת אולי תאמה לעידן השלישי של התקשורת. עידן בו התקשורת נשלטה בצורה ריכוזית, והמאבקים היו צריכים להיות חדים וקיצוניים.

אלא שלשמחתנו, אנו בפתחו של העידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הופכת להרבה יותר מבוזרת. המסרים יכולים להיות יותר מורכבים, והכוח מתחיל לנבוע מתוך הציבור עצמו, ולא משלטונות מרכזיים. בהתאם לזאת, טענתי כי את הכוח הציבורי שנובע מלמטה, יש ליצור דרך אהבה, דיון וחיפוש האמת. עודד גלעד, כינה את השיטה הזאת "מַאהַב" זאת בניגוד ל"מַאבַק" הסוציאליסטי שמבוסס על הפעלת שינאה כנגד קבוצה אחרת, תעמולה ו"תפיסה סוביקטיבית של המציאות". ברוח הזאת של המַאהַב, אנו בונים כיום בקדומים את הקהילות הדמוקרטיות.

השבת אירגנו וועדת קליטה וועדת תרבות שבת משותפת. את פני השבת קיבלנו בשירים ונגינה של חמישה נגנים/זמרים מתושבי השכונה (ראו סרטון בהמשך). לאחר מכן התאספנו לקבלת שבת משותפת לכלל השכונה בבית הכנסת האשכנזי (בגלל שהוא הגדול שבבתי הכנסת). בבוקר השבת, וועדת קליטה אירגנה משפחות לארח משפחות אחרות שהן תרם הכירו. ובסעודה שלישית (הסעודה שלקראת צאת השבת) יצאו המשפחות לארוחות משותפות ברחובות השכונה. לאחר צאת השבת, אירגנה וועדת תרבות ערב מיוחד לנשים.

שיהיה לכולנו שבוע טוב ושנים דמוקרטיות מאד.

טל