השגת שלום הוא אולי אחד התהליכים החמקמקים והקשים ביותר שאיתו מנסה המין האנושי להתמודד. המלחמה, כך נראה, היא חלק בלתי נפרד מטבע האדם, והשכנת הפיוס לא תמיד פשוטה היא. הנושא מעסיק אותי זמן רב, ולאחרונה הצטברו מספר תובנות ממספר תחומי עיסוק שבעיני שופכים אור על היכולת להשכין שלום. אציג לכם את תמצית המסקנות, ואבקש מכם לבחון, האם יכולות תובנות אלו להוביל ליותר שלום באזור. אשמח לשמוע את דעתכם.
בפוסטים שכתבתי על היווצרותן של מלחמות, נראה היה שאת הגורמים למלחמה ניתן לתאר בסכמה הבאה:
הציור ממחיש את התופעה שרוטשילד ולייק דיברו עליה, שכאשר נעלמת המנהיגות שמסוגלת לאזן בין קבוצות שונות, יווצרו מאבקי כוח בין הקבוצות השונות על המשאבים. בהעדר יכולת לבטוח אחד בשני ולסמוך אחד על השני (נושא שעליו הרחיבו לייק ורוטשילד), חוסר האמון בין הקבוצות מתרחב, ובהשפעת הקיצונים וחוסר זהירות של המנהיגים, הולך ומתפתח קונפליטק שעלול לגלוש לאלימות ומלחמה.
רוטשילד ולייק, ציינו במאמר אחר, כי כדי למנוע סיכסוך, חייב להיות ממוקם בראש הקבוצות גורם מרסן שנהנה מלגיטימציה וסמכות בעיני הקבוצות השונות. לאורך כל ההיסטוריה, כינונה של סמכות ראשה (כמו אבן הראשה), היתה הבסיס ליציבות שלטונית. בימי האנרכיה האנגלית (1135-1153), כאשר היה משבר בהורשת המלוכה, נכנסה אנגליה למלחמה ארוכה סביב השאלה מי ימלוך. באופן כללי, לאורך ההיסטוריה האנגלית, בכל פעם שהיה משבר מלוכה, הברונים השתדלו למצוא מלך חדש, לפני שהמדינה תכנס למלחמת אזרחים נוספת. כמעט בכל מקום בו נעלמה אבן הראשה המלכותית, נכנס האזור למלחמה. בארצות שבטיות, בהן לא התפתח מוסד המלוכה, כמו אירלנד וסקוטלנד, היו מלחמות השבטים עניין שבשגרה במשך מאות בשנים.
ככל שהתפתח הממשל בארצות המערב, כך הלך תהליך האיזון בין האוכלוסיות והשתפר. התפתחות הדמוקרטיה בשוויץ (1291) באנגליה (סוף המאה ה-17), לאחר מכן בארצות הברית (1776), ולבסוף באירופה (תחילת המאה ה-20) הביא לייצוג נרחב יותר של הזרמים השונים באוכלוסיה ולהתפתחות ממשל לגיטמי ויציב שאפשר למדינות המערביות להשיג יציבות פנימית גבוהה יותר.
דליברציה:
למעשה, ככל שממשל מצליח להשיג דליברטיביות (דיוני) טובה יותר, כך הוא יציב יותר, וכך הוא מצליח למצוא פתרונות טובים יותר עבור האוכלוסיות השונות.
נקח לדוגמא שלבים שונים של דליברציה.
השלב הראשוני, הוא העדר דליברציה בכלל. מצב זה קורה בין שבטים. אם ראשי השבטים אינם מצליחים להגיע להסכמות, ואין להם דרך לאכוף את ההסכמות, השבטים יתחרו על המשאבים השונים, ובמוקדם או במאוחר יצאו למלחמה אחד בשני.
בשלב השני, עולה לשלטון מלך מוסכם, שמצליח לרסן את הכוחות השונים. המלך מהווה מקור סמכות וגורם מפשר ומכריע בין האצילים, שהם בעצם בעלי הכוח על האזורים השונים בממלכה. למלך יש גם אפשרות לקבל החלטות ביחד עם האליטות, וגם כוח לכפות את מרותו במקרה של חוסר ציוט. כך הוא מבטיח העדר מלחמות פנימיות. כאשר מלך אינו ניכן ביכולת דיון טובה, ואינו יודע לייצר הסכמות, יתחילו הברונים הנמצאים תחתיו, לחתור תחתיו וינסו למקסם את המשאבים העומדים לראשותם על ידי מרידה במלך והדחתו. כדי למנוע זאת, בדרך כלל, במוקדם או במאוחר, המלכים הקימו מועצת אצילים שאיתם התייעצו המלכים לפני קבלת ההחלטותיהם.
בשלב הבא של ההתפתחות הדליברטיבית, הוקמו פרלמנטים, שלכאורה ייצגו את העם. בראש הפרלמנטים עמדו ראשי ממשלות, שהיוו את אבן הראשה השלטונית. אך עיקר תהלכי הדיון וההסכמות אמורים להערך על ידי נציגי העם. אותם תהליכי דיון שנערכו בפרלמנט, מובאים להכרעה בהצבעת רוב הנציגים.
לא כל הפרלמנטים יעילים בתפקודם. ישנם פרלמנטים שהיו מורכבים מפרגמנטים קטנים מידי של מפלגות, ולכן לא יכלו להגיע להסכמות. כך קרה ברפובליקת ויאמר, שבגלל שיטת הבחירות, ללא אחוז חסימה, גרמה לכך שהפרלמנט הויאמרי יהיה מורכב מרסיסי מפלגות. הדבר הביא לחוסר אפשרות לקבל החלטות, ולבסוף לאובדן האמון של העם הגרמני בפרלמנט. גם בישראל, הפרלמנט מתקשה לקבל החלטות בגלל ריבוי המפלגות, ולכן בפועל מי שמנהל את המדינה זאת הממשלה ולא הכנסת.
אחת הבעיות הגדולות של פרלמנטים יצוגיים, היא שבגלל הצורך להיבחר ולהיות פופליסט, לא פעם הופכים הדיונים לפולמוסיים ולא עניינים (contestation). הדיון הופך לתעמולתי, ומלחמת גרסאות מפתחת. מצב זה יוצר מצב של התלהמות, ומוביל להעדר יכולת ליישב מחלוקת, חוץ מאשר באמצעות הצבעת רוב ודריסת המיעוט.
דיון טוב אינו פולמוסי, אלא דיון ענייני, שנועד למצוא הבנות רחבות יותר והסכמות רחבות יותר. כיוון שהכנסת לא מסוגלת לנהל דיונים מחברים, היא מוצאת את עצמה מיותרת לא פעם, ונאלצת להשאיר לממשלה לנהל את המדינה. הממשלה יכולה לעשות זאת, כיוון שבה מתרחשים יותר דיונים עניינים ומחברים.
באופן כללי, ככל שדיון מצליח לחבר אינטרסים ורצונות של קהלים גדולים יותר, ציבורים גדולים יותר נהנים מחלוקה הוגנת יותר של המשאבים. כך נוצר שלטון לגיטמי יותר. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך, הוא תהליך הדיון שמתרחש בממשל השוויצרי. ממשל זה מתאפיין בתהליכי דיון רחבים יותר, ובייצגות גבוהה יותר של הציבור באזורי קבלת ההחלטות. בגלל ההיסטוריה העתיקה של שוויץ בנושאי דמוקרטיה ישירה, הציבור השוויצרי רגיל לדון הרבה כאשר הוא עומד לקבל החלטה. בגלל היות שוויץ דמוקרטיה ישירה (או יותר נכון, דמוקרטיה מעורבת), האזרחים גם יכולים להתערב באופן ישיר בקבלת החלטות של הפרלמנט. כנראה כתוצאה מההשפעה הגדולה של האזרחים על הממשל באמצעות תהליכי דליברציה משופרים, שויץ הפכה למדינה ניטרלית לפני 350 שנים, ונשארה כך עד היום. למרות היותה ממוקמת, בדומה לישראל בצומת דרכים חשובה בין אימפריות, שוויץ נהנתה משלום ארוך, בגלל חוסר התערבותה בענייניהן של מדינות אחרות, ובגלל המוכנות של אזרחיה להגן בחירוף נפש על שוויץ.
שוויץ היא דוגמה לכך, שמדינה שבה יש תהליכי דליברציה המסוגלים לאזן בין רצונות של אוכלוסיות רחבות, זוכה לשקט ולשלום ולשלווה ולשגשוג.
ישראל איננה מדינה כזאת. בישראל מתקיים דיון פולמוסני, בין שברי מפלגות. דיון שלא נועד לאחד, אלא נועד לרסק את הצד השני ולשבור את כוחו. כתוצאה מכך, ישראל מתנהלת על פי מאבקי כוחות פולטים, אשר לעולם מדירים את המיעוט או את החלשים פוליטית. דבר זה יוצר קרעים בחברה הישראלית, ומקשים עליה ליישב מחלוקות בשלום.
הדבר חמור עוד יותר אצל הפלסטינים. הפלסיטינים הם עדיין עם שבטי בעיקרו (השבטיות נקראת בפיהם, חמולות). כעם, הפלסטינים קמו מתוך מלחמה, והם משמרים עדיין הרבה ממנטליות המלחמה. כתוצאה מכך, הפלגים הפלסטינים עדיין לוחמים בינהם, לפעמים אפילו באלימות. יחד עם זאת, תחת שלטון ישראל, ובשיתוף פעולה עם האמריקאים, מבססים לעצמם הפלסטינים לאט לאט את הרשות, ומקנים לה יציבות שלטונית. יכולת הדיון אצל הפלסטינים עדיין רחוקה משלמות בלשון המעטה, אך היא משתפרת. במקום מאבק בין הפלגים, נראה שהולכת ונוצרת יציבות. אך יציבות זאת היא שברירית עדיין. סביר להניח שאם יצא צה"ל מיו"ש, תתרסק הרשות הפלסטינית, והחמאס יעלה, כפי שהוא עלה במצריים. כתוצאה מכך יהפכו הפלסטינים לפלגנים יותר, מילטנטים יותר ושמרנים יותר. סביר להניח שגם כתוצאה מכך, אנו עלולים לראות יותר מאבק עם הישראלים.
לכן, אם אנו רוצים שלום עם הפלסטינים, עלינו לסייע בידהם להפוך ליותר דליברטייבים. כמובן שגם אנו צרכים ללמוד להיות הרבה יותר דליברטיביים.
כיצד הופכים לדליברטייבים?
דליברציה, היא אומנות הדיון המחבר. זאת אומנות שאנו מתחילים ללמוד אותה. ישנן כיום לא מעט קבוצות בציבור הישראלי שהולכות ומפתחות את יכולת הדיון המחבר. אחת מהן היא קבוצת "מפגשים טובים", קבוצה אחרת היא "ועדת החינוך של מאהל רוטשילד" ועוד קבוצות. אך לצערנו, עד כמה שאנו כקבוצות קטנות נדע לנהל דיון מחבר, לא דרכנו יגיע השלום. כדי להגיע לשלום, על המארג השלטוני להגיע ליכולת להפוך לדליברטיבי.
על מנת להגיע למצב של שלטון דליברטיבי, אין ספק שעלינו כקבוצות קטנות לפתח את יכולת הדליברטיביות, אך עלינו לשאוף להרבה יותר מכך, עלינו לשאוף להכניס אל השלטון המדיני מערכות דליברטיביות. עלינו למצוא דרכים שבהם אזרחים יהיו שותפים בקבלת החלטות. עלינו לדאוג שאזרחים ידעו לדון בכל עיר ובכל מקום בצורה דליברטיבית חיובית. עלינו לדעת לדון בין זרמים שונים, חילונים, דתיים, חרדים, מתנחלים, ערבים, פלסטינים ועוד. עלינו להטמיע את התרבות הזאת, עד שנדע כיצד לעשות זאת תחת כל גבעה רעננה, עד שהתרבות הדליברטיבית תחלחל עד המוסדות. ואני מאמין שאם נדע לעשות זאת, טוב יתחילו המוסדות השלטוניים ללאמץ בחום את המודל הדליברטיבי החיובי. עדות לכך הכוחות הפוליטיים יאמצו את השיטה במהירות נמצאת בועידת מפלגת העבודה הקרובה, שבנויה בנוסח שולחנות העגולים שנוצרו בסיום המחאה.
כאשר תושבי ישראל הגדולה ידעו לדון בצורה חיובית, או אז, הם ידרשו בקול ברור מהכנסת לאפשר להם להכניס תהליכים דליברטיביים חיובים, בהם משתתף כל הציבור. או אז, נדע כבר ליצור תהליכי דיון עם הפלסטינים, שיביאו להסכמות רחבות.
ולכן נראה לי שהמשימה שלנו, היא לפתח את תרבות הדיון המחבר ברחבי הציבור הישראלי, ואם אפשר גם הפלסטיני.
עוד מילה על דיון מחבר:
דיון מחבר לא נוצר בסביבה פוסט-מודרניסטית, ניו-אייג'ית או קונסטורקטיביסטית. לא הכל הולך, לא הכל נכון, ולא הכל נרטיב. דיון מחבר, הוא דיון שבו אנשים מדברים על האמת כפי שהיא נתפסת בעיניהם, וביחד, מנסים לייצר אמת גדולה יותר, רחבה יותר. דיון מחבר, מאפשר לכל אחד להביא את הסיפור שלו לשלוחן, אך הוא מאפשר גם ליצור סיפור שלם יותר. בדיון מחבר, חלק מהאמיתות מופרכות, כיוון שהן אינן עומדות בתהליכי הפרכה. אם לטענה אין ראיות, היא נופלת. אין זה אומר שאת הכל צריך לבסס על ראיות קבילות. לפעמים אפשר להסתפק בכך שאנשים מרגישים טוב אם החלטה כזאת או אחרת, גם אם אין לה הוכחות ברור מישוש. אך בסה"כ, בדיון מחבר, אנו הולכים ומוצאים דרכים לפעול, שיהיו מוסכמות על ציבורים הולכים ומתרבים.
אם נדע ליצור את התרבות הזאת ברחוב הישראלי, משם יגיע הדיון-המחבר לכנסת. אם נלמד לנהל דיון מחבר עם הפלסטינים, יוכל הציבור הישראלי והפלסטיני, למצוא דרכים ליצור פתרונות משותפים, שיהיהו טובים לשני העמים.
להבנתי, זאת הדרך לשלום. מה דעתכם?
