את התשובות (או לפחות את ההצעה שלי לתשובות) ניתן למצוא באתר הוויקי של קהילת קוד פתוח אינטלקטואלי. ברוח הוויקי, אתם מוזמנים לשנות, להציע ולשפר (אם אצם רוצים להציע שינוי מהותי מומלץ שנדון על כך בדף השיחה).
מי שכבר קרא על עקרון הצדק ביהדות, יכול לפנות ישר לעקרון השני – עקרון עבודת המקדש
אני לא יודע, אך בינתיים שווה לעקוב אחר ההתפתחות דרך הבלוג של ערן להב. באופן כללי, נראה לי שווב 3.0 מתבסס על חיפוש מידע על ידי מבני חיפוש מידע של קישורי משמעות, בדומה לדרך שבה המוח האנושי אוגר ידע.
לפני שאני ממשיך בפוסט על יהדות וצדק, פגשתי פוסט מומלץ, בבלוג "דיסוננס קוגניטיבי". הפוסט בודק מה הסיבה לאחוזים הגבוהים של המשרתים בקרבי, מקרב הקיבוצים, המושבים (וגם בהתנחלויות, למרות שאינן מוזכרות במפורש בבלוג).
המשך…
כחלק מהשאלה הגדולה שהצבתי, "האם יהדות ודמוקרטיה יכולות ללכת ביחד?", התחלתי להראות בפוסט הקודם כי על פי ישעיהו וירמיהו הבסיס להכל הוא הצדק והמשפט. העקרון הזה כל כך חשוב עד שירמיהו מציין שהקב"ה הוא הצדק החסד והמשפט (ירמיהו, ט', כ"ב – כ"ג) . בנוסף ביקשתי להראות כי גם ג'והן לוק, אבי הדמוקרטיה המודרנית מראה כי הבסיס לחברה האנושית הוא הצדק והמשפט.
כדי לבסס טוב יותר טענתי, אראה כי רעיון הצדק והמשפט מופיע במקומות רבים אחרים בתנ"ך.
הנביא מיכה:
הנביא מיכה מתנגד גם הוא לעבודת הקורבנות, ומוסיף ומדגיש שהקב"ה רוצה מאתנו משפט, וחסד וצניעות עם האלוהים:
"הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי-שמן; האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי. הגיד לך אדם, מה-טוב; ומה-ה' דורש ממך, כי אם-עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם-אלוהיך" (מיכה, ו', ז' – ח')
תרגום: האם הקב"ה ירצה באלפי אילים? בנחלים של דם? האתן את אשר יצרתי (את בעלי החיים), להקריב? אומר לך מה הקב"ה רוצה שתעשה. הוא רוצה שתעשה משפט בין בני אדם, תעשה חסד ותצניע לכת עם אלוהיך.
ירמיהו במקום אחר:
בנבואתו של ירמיהו אל מלך יהודה, שלום בן יאושיהו:
"הוי בונה ביתו בלא-צדק, ועלייותיו בלא משפט; בריעהו יעבוד חינם, ופועלו לא ייתן-לו. האומר, אבנה-לי בית מידות, ועלייות, מרווחים; וקרע לו, חלוניי, וספון בארז, ומשוח בששר. התמלוך, כי אתה מתחרה בארז; אביך הלוא אכל ושתה, ועשה משפט וצדקה–אז, טוב לו. דן דין-עני ואביון, אז טוב; הלוא-היא הדעת אותי, נאום-יהוה. כי אין עיניך וליבך, כי אם-על-בצעך; ועל דם-הנקי לשפוך, ועל-העושק ועל-המרוצה לעשות" (ירמיהו, כ"ב, י"ג – י"ז)
תרגום: אבוי למי שבונה את ממשלתו בלי צדק ומשפט. הוא יהיה עובד חינם לשכניו, ולא יצליחו מעשיו. אתה האומר (שלום בן יושיהו) אבנה לי בית מפואר. אתה מנסה להתחרות באביך (יאושיהו). הרי הוא בנה את ביתו על משפט וצדק, ולכן טוב לו. הוא דן עניים בצדק. הרי משפט צדק היא הדרך לדעת את הקב"ה.
שלמה המלך
מלכות שלמה היוותה את נקודת השיא במלכויות בית ראשון. שלמה היה בעל שטח הממלכה הגדולה ביותר, עושרו היה רב וחוכמתו יצאה למרחקים. הסיבה לכך, על פי הסיפור התנ"כי, היא שהדבר היחיד ששלמה ביקש מהקב"ה, הוא לדעת לשפוט נכון:
בגבעון, נראה ה' אל-שלמה–בחלום הלילה; ויאמר אלוהים, שאל מה אתן-לך. ויאמר שלמה, אתה עשית עם-עבדך דויד אבי חסד גדול, כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב, עימך; ותשמור-לו, את-החסד הגדול הזה, ותיתן-לו בן יושב על-כיסאו, כיום הזה. … ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את-עמך, להבין, בין-טוב לרע: כי מי יוכל לשפוט, את-עמך הכבד הזה. וייטב הדבר, בעיני אדוניי: כי שאל שלמה, את-הדבר הזה. ויאמר אלוהים אליו, יען אשר שאלת את-הדבר הזה ולא-שאלת לך ימים רבים ולא-שאלת לך עושר, ולא שאלת, נפש אויביך; ושאלת לך הבין, לשמוע משפט. הנה עשיתי, כדבריך; הנה נתתי לך, לב חכם ונבון, אשר כמוך לא-היה לפניך, ואחריך לא-יקום כמוך. וגם אשר לא-שאלת נתתי לך, גם-עושר גם-כבוד: אשר לא-היה כמוך איש במלכים, כל-ימיך. ואם תלך בדרכיי, לשמור חוקיי ומצוותיי, כאשר הלך, דויד אביך–והארכתי, את-ימיך." (מלכים א', ג', ה' – י"ד)
ספר משלי
ספר מישלי הוא ספר חינוך, בו נאמרים דיברי חוכמה רבים, שמטרתם בין היתר ללמד אדם לשפוט בצדק ולעשות משפט:
בני, אם-תיקח אמריי; ומצוותיי, תצפון איתך.
להקשיב לחכמה אוזנך; תטה ליבך, לתבונה.
כי אם לבינה תקרא; לתבונה, תיתן קולך.
אם-תבקשנה ככסף; וכמטמונים תחפשנה.
אז–תבין, יראת יהוה; ודעת אלוהים תמצא.
כי-ה', ייתן חכמה; מפיו, דעת ותבונה.
יצפון לישרים, תושייה; מגן, להולכי תום.
לנצור, אורחות משפט; ודרך חסידיו ישמור.
אז–תבין, צדק ומשפט; ומישרים, כל-מעגל-טוב.(משלי, ב, א' -ט')
איוב
איוב הוא ספר הצדק האבסולטי, בו הקב"ה עצמו עומד למשפט האדם. בספר מסופר על כך שהקב"ה משבח את צדיקותו של איוב. השטן ששומע זאת, טוען כי הסיבה לכך שאיוב צדיק, הוא כי הקב"ה העניק לו כל טוב (איוב היה עשיר מאד במושגי הזמנים ההם). כדי להוכיח לשטן כי איוב ישאר נאמן גם ללא גמול, הקב"ה מרשה לשטן לקחת את כל קינינו ובריאותו של איוב. השטן הורג את ילידיו של איוב, משמיד את כל רכושו, ופוגע בו במחלת עור איומה. לשמע האסון שנפל על איוב באים לנחמו שלושה חברים, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי. שלושתם מאמינים כי אם קרה אסון לאיוב, אז בוודאי חטא איוב נגד הקב"ה. איוב מצדו יודע כי הוא היה צדיק לגמרי, ואין קשר בין מעשיו לאסון שקרה לו. רוב הספר נע סביב הויכוח בין החברים לאיוב. לבסוף, איוב קורא את הקב"ה למשפט. הוא רוצה להבין כיצד הקב"ה מפיל עליו עונש. הקב"ה פונה ישירות לאיוב, ומנסה להוכיח אותו על חוצפתו. איוב צנוע מול הקב"ה, אך אינו מוותר על צדקתו. הוא רק מבקש שהקב"ה, יסביר לו מדוע נפל עליו האסון. לבסוף נכנע הקב"ה לכוח האמת, ואומר לחברים, כי איוב צדק. הקב"ה מכפיל את עושרו של איוב פי שניים, ונולדים לו שבעה בנים ושלוש בנות, שהיו היפות ביותר שהאדם הכיר. ואיוב האריך ימים והגיע לגיל מאה וארבעים.
סיכום בכל הדוגמאות שהצגתי בפוסט הנוכחי ובפוסט הקודם, הראיתי כי לצדק ולמשפט תפקיד מרכזי ביהדות. בפוסט הבא, אנסה להציג, מי להערכתי כתב את התנ"ך, וכיצד נכנסו אליו גישות נוספות שהכניסו את עבודת המקדש כעיקרון חשוב נוסף ביהדות.
כחלק מהשאלה כיצד יכולה יהדות ודמוקרטיה לשבת בכפיפה אחת, אני אציג טענה כי עיקר היהדות הוא החיפוש והישום של צדק ומשפט.
רבים רואים ביהדות, דת עתיקה המכילה בתוכה מצוות, מסורות ואופן חשיבה יחודי. לכל זרם ביהדות יש את הדרך שלו לראות את היהדות. הזרם הדתי לגווניו, רואה ביהדות, ציווי אלוהי, דרך חיים שיש לקיים את בה את חוקיו של הקב"ה, לפרטי פרטים, כשמטרת הפעולות הן להביא את המשיח ואחרית הימים. היהדות הדתית רואה בתורה, בנביאים, בכתובים ובתורה שבעל-פה, כמביאי דברו של הקב"ה, וכמקור הסמכות לצווי החיים. לעומתם, הזרם החילוני רואה את היהדות כדרך חיים מסורתית, בעלת ציביון של חגים ומנהגים, שיש בידי האדם הפרטי לקבל או לדחות, על פי שיקול דעתו. היהדות או היהודים נתפסים על ידי הזרם החילוני, על פי תפיסות אירופאיות של עם ולאום. מאפייני החיים החילונים נקבעים על ידי המסורות המקובלות עליהם, והן על ידי זרמי מחשבה, כמו סוציאליזם, קפיטליזם, לאומיות וקומוניזם, שמקורם באירופה וארה"ב. בזרם החילוני, מקור הסמכות הוא המדע וההיגיון האנושי.
אך האם אלו עיקרי היהדות, כפי שראו אותם מכונני היהדות? כדי לבחון את השאלה אני מציע לחזור לתנ"ך אל ישעיהו בן אמוץ, אשר ניבא בממלכת יהודה בשנים 759 לפנה"ס עד סביבות 710 לפנה"ס. נבואת ישעיהו כמו גם נבואת נביאים רבים אחרים התקיימה סביב נפילות ממלכת ישראל וממלכת יהודה.
בתחילת ספרו, אומר ישעיהו את הדברים הבאים (לכל פיסקה אני מוסיף תרגום לנוחות אלו שלא בקיאים בשפה התנ"כית):
"למה-לי רוב-זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי. כי תבואו, ליראות פניי–מי-ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי. לא תוסיפו, הביא מנחת-שוא–קטורת תועבה היא, לי; חודש ושבת קרוא מקרא, לא-אוכל אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח; נלאיתי, נשוא. ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם–גם כי-תרבו תפילה, אינני שומע" (ישעיהו, א' י"א – י"ד)
תרגום: אינני רוצה את הזבח שאתם זובחים לי בבית המקדש (דבר הקב"ה). נמאס לי מכל האילים, והבהמות המפותמות. ודם פרים וכבשים ועיזים לא רציתי. מי ביקש מכם להגיע לבית המקדש. אל תביאו לי מתנות חינם. קידוש החודש (מנהג הנהוג עד היום בחברה הדתית), שמירת שבת, ימים קדושים. כל חגיכם שנאה נפשי (הקב"ה הוא השונא). וכאשר תתפללו, אינני שומע.
מדוע ישיעהו אומר דבר כל כך קשה? האם אין העיקר של היהדות תפילה, שבת, הבאת קורבנות לקב"ה? כנראה שלא. לפי המשך הפסוק ניתן להבחין בעיקר היהדות:
"ידיכם, דמים מלאו. רחצו, היזכו–הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיניי: חדלו, הרע. למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ; שפטו יתום, ריבו אלמנה." (ישעיהו, א' ,ט"ז – י"ז)
תרגום: באחריותכם דם של אנשים חפים משפע שנרצחו. הפסיקו את מעשיכם הרעים. לימדו היטב כיצד לעשות משפט, למדו את הרשעים ללכת בדרך הטוב, צרו מערכת משפט שבה לחלשים בחברה (היתום והאלמנה, בחברה העתיקה), יזכו למשפט הוגן, כמו גדולי העשירים.
כלומר, עיקר היהדות הוא לשפוט בצדק בני אדם?
כנרא שכן. וראו את המשפטים הבאים הלקוחים מתוך ישיעיהו:
"איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה; מלאתי משפט, צדק ילין בה–ועתה מרצחים. כספך, היה לסיגים; סובאך, מהול במים. שרייך סוררים, וחברי גנבים–כולו אוהב שוחד, ורודף שלמונים; יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם." (שם, א', כ"א – כ"ג)
תרגום: כיצד נעשתה ירושליים למקום של שחיתות. אני (הקב"ה) לימדתי אותה לעסוק במשפט ובצדק, ועכשיו מלאה היא מרצחים. עם ישראל מרמה במסחר, מנהיגיו, מושחתים, וחברי פושעים. כל המנהיגים אוהבים שוחד. והמנהיגים שכחו לשפוט את העם בצדק.
המיקרה האחרון מוכר לנו? (מנהיגים מושחתים, אוהבי בצע, חברי פושעים)?
וישעיהו ממשיך.
"ה'במשפט יבוא, עם-זקני עמו ושריו; ואתם ביערתם הכרם, גזילת העני בבתיכם. מה-לכם תדכאו עמי, ופני עניים תטחנו" (ישעיהו, ג', י"ד – ט"ו)
תרגום: הקב"ה ישפוט את המנהיגים, שגזלו את העניים.
"ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה." (שם, ג', ז')
תרגום: הקב"ה, קיווה שעמו ישפוט בצדק, והנה שחיתות, וצעקות הנגזלים.
ישעיהו ממשיך בדוגמאות רבות אחרות בנוגע למרכזיות המשפט והצדק (ראו: ה', י"א; ה', ט"ז; ה', כ'; ט' ו'; י, א'; כ"ו ב').
אך מדוע המשפט והצדק הם מרכז עולמו של הקב"ה? את התשובה ניתן למצוא דווקא אצל ג'והן לוק, פילוסוף בריטי בן המאה ה-17, והוגה הדמוקרטיה המודרנית.
"הנה השימוש הבלתי צודק בכח הוא הקובע מצב של מלחמה כלפי אדם אחר. כי מי שפורץ לתוך ביתי, ומשלח אותי מתוכו בחוזק יד או מי שנכנס לביתי בדרך שלום ועל ידי השימוש בכוח מרחיק אותי מתוכו, – שניהם עושים דבר אחד, אם נניח שנתונים אנו במצב כזה שאין לנו שופט משותף עלי אדמות אשר אוכל לפנות אליו לעזרה, ואשר שנינו אנוסים לציית לו; אם כן השימוש הבלתי צודק בכח הוא המעמיד את האדם במצב של מלחמה כלפי אדם אחר" (לוק, על הממשל המדיני, פסקה 181).
"כשמקימים בני-אדם חברה, עיקר התכלית שלנגדם היא שיוכלו ליהנות מקנינם בשלום ובבטחון, והמכשיר והאמצעי העיקרי לתכלית זו הם החוקים הנקבעים באותה חברה". (שם, פסקה 134)
כלומר, על פי לוק, אם בני האדם רוצים לחיות בחברה מדינית, עליהם לכוננן מערכת חוקים, צודקת, שבה שופטים ישפטו משפט צדק בין יריבים. ללא משפט צדק זה, תידון החברה למלחמות פנימיות ולהתפוררות, ולכן המשפט והצדק הם יסוד החברה.
ואכן מוסיף ישיעהו ואומר:
"ויגבה ה' צבאות, במשפט; והאל, הקדוש, נקדש, בצדקה." (ישעיהו, ה', ט"ז)
תרגום: עוצמתו של הקב"ה במשפט, והאל מקודש על ידי ההלוכים בדרכו בעשיית משפט צדק.
קידוש השם נעשה, על יד צדק ומשפט, ולא על ידי תפילה, וחג ומועד (יש לקרוא צדקה , כצדק).
וגם ירימיהו הנביא מוסיף:
כה-אמר ה' צבאות, אלוהי ישראל, היטיבו דרכיכם, ומעלליכם; ואשכנה אתכם, במקום הזה. אל-תבטחו לכם, אל-דברי השקר לאמור: היכל ה' היכל ה', היכל ה' המה. כי אם-היטב תיטיבו, את-דרכיכם ואת-מעלליכם: אם-עשה תעשו משפט, בין איש ובין ריעהו. גר יתום ואלמנה, לא תעשוקו, ודם נקי, אל-תשפכו במקום הזה; (ירמיהו, ז, ג' – ו').
תרגום: הקב"ה ישוב אליכם, אם לא תבטחו בדבר השקר, שבית המקדש יצילכם. אלא, היטיבו את דרככם, עשו משפט בין איש לרעהו, שיפטו בצדק גר, יתום ואלמנה. ואל תגרמו לשפיכות דמים במקום הזה.
ומדגיש:
"כה אמר ה', אל-יתהלל חכם בחכמתו, ואל-יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל-יתהלל עשיר, בעושרו. כי אם-בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי–כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ: כי-באלה חפצתי, נאום-ה'." (ירמיהו, ט', כ"ב – כ"ג)
הן על פי דבירי ישעיהו והן על פי דברי ירמיהו, עיקר חפצו של הקב"ה, הוא עשיית הצדק והמשפט. ירמיהו אף מגדיל לומר כי למעשה הקב"ה = חסד משפט וצדק.
אחד הנושאים שמעסיקים בלוגרים כמו מקס הזועם, יהונתן קלינגר, כוסית עם אובססיה שואה, האזרח דרור ואותי, היא השאלה כיצד ניתן לייצר השפעה חברתית מתוך הבולגוספריה? קלינגר חושב כי הסיבה נעוצה בכך שאין לנו זנב ארוך. מקס ציין כי אנו למעשה איננו מדברים אחד עם השני אלא אחד ליד השני, ולכן נדב פרץ הקים את בלוג-דבייט. יונית מוזס (כוסית עם אובססיה שואה), תמיד אוהבת לשאול, אך איננה מספקת תשובות. ודרור מקדם פרויקת של כלכלה ברת-קיימא.
לי נראה כי עוד לפני שאנו מצליחים ליצור השפעה מחוץ לבלוגספריה, אנו נכשלים ביצירת השפעה בתוך הבלוגוספירה. דיונים שמתעוררים בבלוגוספריה גוועים להם ללא מסקנות ברורות. במסעותי אחר שינוי חברתי, הצלחתי עד כה לנהל דיון מהותי ומוצלח רק עם האזרח דרור, שחתום על האתר וויקי-קריטיק. לצערי תוצאות הדיון היו שווקי-קריטיק תשאר מוגבלת לשיח של הכלכלה האקולוגית והכלכלה ברת-הקיימא.
להערכתי אין זה מקרה שהדיון האמיתי היחידי שהצלחתי לקיים התנהל בפלטפורמת וויקי. הפלטפורמה של וויקי מאפשרת לדיונים להתמשך על פני זמנים בלתי מוגבלים, כאשר כולם יכולים לעקוב אחר הדיון ולהשתתף בו, ולתקן בקלות אחד את השני. בעוד שבדיון בבלוגוספריה, הדיון מתאבך ונעלם לאחר מספר פוסטים או תגובות.
כיוון שכך, אני חושב שאם אנו מעוניינים בהשפעה חברתית, עלינו להעביר חלק מהדיון לוויקי. לשם כך הוקמה קהילת קוד פתוח אינטלקטואלי, שתוכל להוות בסיס לדיון מהותי ורציני, והן לגיבוש רעיונות, באופן משותף
את הנושא הראשון אני מבקש להעלות. הדיון מהווה חלק מהשיח הכלל ישראלי העוסק הן במדינת כל אזרחיה והן במדינה יהודית ודמוקרטית. סוגיה זאת נידונה רבות, ותרם נמצא לה פתרון הולם. בנושא הקונפליקט היהודי-דמוקרטי ניתן למצוא באינטרנט את גדי טאוב, רות גביזון, ואלישע הס. בנושא הדמוקרטיה היהודית והמיעוט הערבי, ניתן לצפות בסיכום של דיון שנערך במכון לדמוקרטיה (המלצה, פנו לכם כשעתיים לטובת הדיון, כיוון שלא ניתן לעצור את הסרט). כל אחד מהנושאים הללו עוסק בבעיות שמציבה השלטון הדמוקרטי, אל מול הרצון במדינה יהודית. הוא עוסק במתח שבין חילונים לדתיים, בין יהודים לערבים.
כיוון שעמדות כל הצדדים ידועות וברורות לכל הבאים בשערי הדיון (ומי שלא, מוזמן לעיין בדיונים ובסרט שציינתי). אני אציע כי ניתן לפתור את הבעיות הללו אם נבין טוב יותר מהי היהדות ומה היא הדמוקרטיה. לשם כך אני אצור דיון בין התנ"ך לג'והן לוק, ולג'והן סטיוארט מיל, שהם עמודי התווך של היהדות, הדמוקרטיה והליברליזם בהתאמה. אני אציע פרשנויות חדשות, ואתם כמובן מוזמנים להפריך את הפרשנויות שלי, להתווכח, ולהציע פרשנויות משלכם.
את הדיון אקיים בקהילת קוד פתוח אינטלקטואלי, ומדי פעם אעדכן בבלוג הנוכחי.
שלכם,
טל
מצטער על הפוסט הקצר, אבל נתקלתי בסרט ממולץ לצפיה, ואני חייב לרוץ. הסרט אומנם צר-פרספקטיבה, אך מעורר מחשבה ללא ספק. הסרט עוסק בהשתלטות התאגדים על החברה המודרנית.
תהנו.
[gv data="http://video.google.com/googleplayer.swf?docid=7813977090950551863&q=the+corporation&hl=en"][/gv]
כן… ותודה לרן יניב הרשטיין, על ההפניה.
בדיון מתמשך על היכולת של הציבור להשפיע על הממשל, מציעה יונית (כוסית עם אובססיה שואה), בפוסט "Ordnung muss sein", כי כדי ליצור שינוי חברתי יש ליצור רעיונות שיאחזו בהמונים.
זו עדיין נותרה הפואנטה בעיני, שבלעדיה אין כלום. גוף אחד, קול אחד, שמושך אחריו מספיק אנשים כדי להזיז משהו. שום דבר לא זז בלי מסה קריטית, בלי אלפי ועשרות אלפי אנשים מחוייבים לשינוי. אם אתה לא מאמין שיכול להיות כאן דבר כזה, אתה לא מאמין באפשרות לשינוי.
“אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא אוחזת בהמונים”.
כך על פי יונית, יהיה עלינו למצוא תיאקובעת מספר אלמנטים הכרחייםוריה, שתהפוך לעצמה חומרית. הבעיה היא שאין לנו תיאוריה כזאת . בעבר היו אנשים שהיו מסוגלים ליצר תיאוריות כאלו. קארל מרקס, הנפיק תיאוריה שסחפה עשרות מיליונים ושינתה את העולם. ג'והן לוק, עיצב את הדמוקרטיה המודרנית, ובעיקבות רעיונותיו הפכה המהפכה האנגלית ללגיטימית, וחוקתה של ארה"ב נוצרה. כאשר צורפה הרעיונות של רוסו לרעיונותיו של לוק, נוצר חומר הנפץ שהניע את המהפכה הצרפתית, ולאחריה את המהפכות של אביב העמים. פילוסופים חזקים, הצליחו בעבר ליצור "עוצמה חומרית".
אלא שכיום אין המצב כך. כיום העולם נעשה מורכב יותר, מסובך יותר מידי מכדי שפילוסוף בודד יוכל ליצור רעיונות כאלו. ניטשה כותב על כך ב"מעבר לטוב ולרע" (מעבר לטוב ולרע, אנו המלומדים, פיסקה 205)
"מגדל המדעים נתרחב בהקפו, הצטמח לממדים עצומים ועמו גברה הסבירות, שהפילוסוף יתעייף בעודנו לומד או יכנע ויעצר אי-שם באמצע על מנת ל"התמחות", ולעולם לא יגיע עד ראש המגדל, שממנו יהיה לו מבט כולל, מקיף ומשפיל ראות סביבו…"
הבריות נעשו גם הן ביקורתיות יותר לרעיונותיהם של הוגים, ושוב לא ניתן להניען ברעיונות העבר של סוציאליזם או ליברנטיות.
אם ברצונונו לשנות, יהיה עלינו לפתח רעיונות אמיתיים, שנותנים פתרונות לתחלואי החברה המודרנית. רעיונות שהציבור ירגיש שיש בידהם למצוא מזור מלא ושלם למצוקותיו. רעיונות שהציבור ילך אחריהם.
הפילוסופיה והסוציולוגיה של המדע מראות כי חייבים להתקיים מספר אלמנטים בסיסים כדי ליצור רעיונות אמיתיים.
באופן עקרוני, דבר זה היה צריך להתקיים באקדמיות שלנו, אך לצערי אין הדבר כך. כפי שכבר אמרת י בעבר. מדעי החברה, שאמורים לייצר עבורנו את הפתרונות הנ"ל נגועים בשתלטנות דעתנית. בחוסר פתיחות מחשבתית ובפולטיזציית יתר. כל אלו משתקים את האקדמיה ואינם מאפשרים לה לייצר רעיונות פרדוקטיביים.
לכן אם נרצה ליצור פתרונות אמיתיים עבור חוליי החברה, יהי עלינו להקים קהילה אינטלקטואלית כזאת מהתחלה. כל מה שדרוש לשם כך הם בהתחלה שני אנשים שנושא רווחת האדם יעניין אותם, בעלי דעות כלכליות/חברתיות נוגדות, המסוגלים לדיון אינטלקטואלי ביקורתי. אני מניח שכהקהילה תתחיל להניב תוצרים רעיוניים, יצטרפו אליה בהמשך רבים טובים אחרים.
אני מנסה להקים קהילה כזאת. האם תריצי/ה להצטרף?
ראו זאת כקריאה להקמת קהילה כזאת.
בברכה,
טל
הקישור לסרט הבא מציג את המתרחש בתוך תא לבן אחד. כל גודלו של התא הוא 50 מיקרון (0.05 מילימטר). הסרט ממשיך ומראה את המנגנונים הקיימים בתוך התא. רוחבם של החלבונים שפועלים בתוך התא הוא מננומטרים בודדים ועד עשרות ננומטר (1 ננומטר = מיליונית המילימטר). כל העולם המפולא שתראו בסרטון צפון בתוך תא שהוא כל כך קטן עד שאין לראותו אותו ללא עזרת מיקרוסקופ.
זהו הישג מדהים לביולוגיה, אשר מסוגלת לתאר בפרוט רב כל כך את המתרחש בתא, וזהו מבט מדהים אל פלאי האבולוציה/ בורא (תלוי בהשקפה הדתית של הקורא)
בפוסט ששלח יהונתן קלינגר "רישיון להורות", הציע יהונתן כי יש לתת רישיון להורות, כדי למנוע אלימות. נדב פרץ בפוסט משובח, הסביר מדוע הרעיון של רישיון הורות, יהווה כלי בידי הממשל למשמע את האדם, עד למידת קיצוניות בלתי נסבלת. יחד אם זאת, נדב לא הציג פתרון אחר לבעיית האלימות הגוברת בתוך ומחוץ למשפחה. בפוסט זה אנסה להתוות דרך לפתרון אפשרי. הערותיכם תתקבלנה בברכה.
קלינגר טוען, כי מקור האלימות הוא בחברה שתופסת את האלימות כדרך ולא כאיסור, לאור הסקר שהתפרסם ב-NRG. ועל פי הבסיס התרבותי שניתן למצוא במקורתינו במשפט מספר משלי "חושך שבטו שונא בנו" (משלי, י"ג, כ"ד).
האם ענישה גופנית אכן גורמת לאלימות בחברה?
נתחיל ראשית בתצפיות; כאשר גדלתי כנער בחברה הישראלית, של שנות ה-80, עוד בתרם בג"ץ פסק שאסור להכות ילדים, וענישה גופנית היתה מקובלת יותר, יכולתי ללכת לבית הספר בבטחה יחסית. במקרה הכי גרוע, יכלותי לצפות לאיזה עבריין צעצעוע, שיזמין אותי לגמור את העניין כמו גברים אחרי בית הספר. אירועים כאלו היו נדירים מאד, ובד"כ הסתימו באיומים בלבד. כיום, לאחר פסיקת בג"ץ בנושא, אין זה נדיר שתקרית אלימה בבית הספר, או בפאב עלולה להסתיים ברצח או בחבלות קשות. האלימות החברתית, מאז פסיקת בג"ץ רק עלתה.
יתכן כמובן שגורמים נוספים יצרו את העליה באלימות כמו צפיפות אוכלוסין גוברת וחשיפה לתכנים אלימים יותר בטלויזיה (אנחנו גדלנו על קישקשתא). אני אנסה להראות כי לפסיקת בג"ץ יש קשר לעליה ברמת האלימות.
כדי להראות זאת יש להסביר כיצד ענישה גופנית קשורה לעיצוב אופי האדם. תיואריה שאינשטיין מעלה במכתב – Why Socialism (תודה ל-"כוסית" על הההפניה), תוכל לאפשר לנו לזהות את הקשר. על פי אינשטיין האדם מכיל בתוכו שני הוויות שונות בו זמנית. בהוויה אחת הוא סולטיר ובהוויה שניה הוא חברתי. בראשון שולטים יצרים אגואיסטים, כמו רצון לשמור משאבים לעצמו, דחפים מיניים חזקים ודחף לאלימות. ובשני יצרים חברתיים, כמו רצון לעשות טוב לאחרים ולהיות אהוב. האדם, כך לפי אנשטיין צריך לאזן בין האלמנטיים הללו.
אני אטען כי, במהלך תהליך החיברות, לומד האדם לעכב יצרים אישיים, לטובת רווחים בתחום החברתי. כך לדוגמא, ילד לומד להתחלק עם אחיו בחבילת ממתקים, כדי לקבל שבח ואהבה מהוריו. בתהליך החיברות אנו אמורים, לפתח בילד יכולת הולכת וגוברת לעכב את היצרים האישיים, לטובת יצרים חברתיים.
נראה כי בחברה המודרנית, תהליך החיברות נפגע. הורים המפתחים קריירה, נמצאים פחות שעות עם ילדיהם, ולכן יש להם פחות זמן לחברת אותם. גם כשההורים כבר מגיעים הביתה, הפניות הנפשית והריגשית שלהם הולכת ופוחתת. כיום, תודות לטכנולוגיה, גם אין ההורים צריכים להעסיק את ילדיהם. ישנה טלויזיה (בעלת תכנים אלימים), ומשחקי מחשב, שמחליפים את ההורה בתהליך החיבורת. כתוצאה מכך, אין הילדים לומדים לעכב את הדחפים האישיים. נהפוך הוא, בחלק מתוכניות הטלויזיה ומשחקי המחשב, הילד מקבל פרס על אלימות. חלק מהמדיה המודרנית, נועדה לספק דחפים מידיים, שהם בדרך כלל היצרים האינדובידואליסטים. ולכן כתצאה מחוסר בפניות ההורית ומהשיעבוד למדיה, נוצרת קרקע פוריה לגדילתם של בני-אדם שאינם שולטים ביצרים האישיים שלהם, ולכן האלימות הפיזית והמינית בחברה גדלה.
ועדיין, כיצד תורמת או לא תורמת הענישה הגופנית להורדת או הגברת האלימות?
חלק מהפרקטיקה העתיקה של חיברות השתמשה בענישה גופנית כדי ללמד את הילד לעכב יצרים סוליטריים. כך, כאשר ילד למשל שיקר או גנב דבר מה, הכאב גופני שספג כתוצאה מהמעשה, גרם לו ללמוד להימנע מעשיית המעשה, (לא תמיד זה מצליח, לפעמים הילד לומד לא להיתפס). נכון, שימוש באלימות כלפי ילד מלמדת אותו לפתור בעיות בדרך אלימה, ולכן כנראה במקורותינו הבינו כי הענישה הגופנית היא רק למצער, כאשר שום דבר אחר לא עוזר. כך, המשפט המפורסם שציטטתי בראשית הפוסט נושא את ההמשך החשוב "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שוחרו מוסר" (ספר משלי כולו עוסק בחינוך, ויש בו רק חצי שורה על ענישה גופנית). יתרה מזאת, גם אם נאלץ הורה להגיע לענישה גופנית יש להכיל עליה כללים מגבילים, שאם לא כן, יהפכו את הילד לאלים. במסורת היהודית, נאמר שעיקר עבודת החינוך היא בהוראת המוסר וקירוב הילד באהבה, אל הדרך הראויה (כל אחד יבחר לו את הדרך הראויה, על פי מוסרו האישי). הענישה הגופנית, צריכה לבוא רק באין ברירה, ורק לאחר מחשבה וללא כעס. הענישה גם צריכה להיות מוגבלת למכה חלשה (כמו פליק). אסור בשום שלב שהילד ירגיש שלא אוהבים אותו. הוא צריך להבין שעשה מעשה שאינו ראוי ועל כך הוא נענש, ואין אהבת ההורה תלויה בדבר.
יש לציין, שכנראה הורים בעלי יכולת כריזמתית גבוהה יכולים להוביל ילד אל הדרך המוסרית, ללא שימוש בשום ענישה גופנית, ולוואי שכולם היו כאלה, אך לא כולם חוננו ביכולות כריזמתיות, ולעיתים על אנשים ללא יכולת כריזמה להשתמש בענישה גופנית. אם לא יעשו זאת, יתקשו ללמד ילדיהם לעכב יצרים אגואיסטיים.
לכן, למעשה פסיקת בג"ץ, האוסרת על הכאת ילדים לצורך חינוך, גורמת לעליה ברמת האילמות. אם בג"ץ היה רוצה לתרום למיגור האלימות, היה עליו להגביל את הענישה הגופנית, ולא לאוסרה כליל.
לבסוף, אם עלינו להציע פתרון מעשי, אני חושב שזה יהיה להקים בית ספר להורים שילמד הורים כיצד לחברת את ילדיהם (ועדיף בשיטות יעילות שלא יצריכו שימוש בענישה גופנית). יתכן, שכדי לקבל סיוע מהממשלה, כמו ביטוח לאומי, על ההורים יהיה לעבור בית ספר להורות בציונים טובים.
בדיון שהתחיל מקס הזועם, והמשיך אגם ירוק, עולה תמונה כאותית של השמאל. שני הכותבים מחפשים את התשובה לבעיות השמאל בהנהגה הפוליטית. להערכתי הבעיה של השמאל אינה בפוליטיקה. הבעיה הפוליטית היא תוצר של אובדן דרך. כפי שמקס ציין, תגובות השמאל הן תגובות אינסטנקטיביות של "סמולנים" יפי נפש, המעדיפים את הומניסטיות על פני הפרקטיות.
התגובות הללו מבוססות על מסורת אינטלקטואלית שמקורה במאה ה-18 וה-19, שמגבשיה האינטלקטואלים האחרונים פסקו לנשום אי שם במאה ה-20. התיאוריות הללו התאימו לכינונן של הדמוקרטיות האירופאיות והאמריקאית, אך הן אינן עונות על הבעיות של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. הן התאימו כאשר המעצמות האירופאיות היו אימפריות ששלטו על עמים בקצווי תבל, אך הן לא תוכננו לפתרון בעיות כמו בבלקן, בעירק, או בישראל/פלסטין, בהן עמים וקבוצות אתניות נאבקות לחיים ולמוות על פיסת אדמה אחת. התיאוריות הדמוקרטיות-ליברליות לא נועדו לפתור את הבעיה שהאיסלאם הקיצוני מציב למדינות אירופה ולישראל.
גם הסוציאליזם סובל מבעיות קשות של ניוון וסיאוב (מומלץ לקרוא על הניוון של הסוציאליזם בפרק הראשון בספרו של עמוס עוז, כל התקוות). הניוון נוצר, על פי עמוס עוס, ממדיניות רווחה שמאפשרת לאזרחים לא לעבוד (או לפחות לא לדווח שהם עובדים) ועדיין לקבל כסף. בנוסף, מוסדות בהן העובדים מקבלים קביעות, הופכים למנוונים. במיוחד קשה להתווכח עם ההצלחה של היי-טק, המבוסס על כלכלה חופשית ופראית. נכון, לקפיטליזם יש נקודות שחורות, ואפילו שחורות מאד, אבל בסה"כ, כל אדם נורמלי יעדיף לעבוד בארה"ב, מאשר ברוסיה שלפני הפריסטרויקה.
הבעיה היא שלשמאל אין הוגים רציניים, שיגדירו מחדש את אידאות השמאל מול עולם מסובך. רוב השמאלנים שפגשתי, עדיין ממשיכים לדגול באידאות ישנות, מבלי להבין שאבד עליהן הכלח. עד שלא נבין שיש כאן בעיה רעיונית, נמשיך לצעוק סיסמאות ולא להבין מדוע האזרח הנורמלי ימשיך לראות בשמאל, הוזים יפי נפש.