מבט פילוסופי

בעקבות הפוסט הקודם, התפתח דיון בדלת האחורית ביני לבין חברי, האוחז בתפיסות סוציאל-דמוקרטיות. הוא שאל אותי, מה הפתרון לסיכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת תשובתי לחברי.

אשאיר לכם לשפוט.

כיבוש הפלסטינים:
אכן, יש כאן עם/ציבור כבוש, ללא זכויות. יש כאן מדינה בעלת אידאה ליברלית, שלא יכולה להיות ליברלית, כאשר היא מחזיקה מיליוני בני-אדם ללא זכויות. יש כאן סיכסוך אלים ארוך שנים. על כך אין מחלוקת בינינו.

היכן מתחילה המחלוקת?
בראיית ההיסטוריה.
אציג את ההיסטוריה שבה אני מכיר.

יש כאן שני עמים. לשניהם חזקה שווה על הארץ הזאת (ראו הרחבה בפוסט הזה). שניהם נאבקו להחזיק אותה. מי בכיבוש העבודה, ומי בהתנגדות אלימה, ומי בדיפלומטיה ושיתופי פעולה.
עם אחד היה עם מערבי, דמוקרטי (הקונגרס היה דמוקרטי, ומכאן כל מבנה הממשל הציוני). עם אחר היה פלאחי, שמרני, רקוב משנים של מסורת עות'מנית מושחתת עד היסוד. עם אחד פעל יותר בדיפלומטיה (אם כי גם באגרסיביות כשהיה צריך), ועם אחר בפרצי אלימות. ברור שהכוחות לא היו שווים. אנו הינו חזקים יותר, מאוחדים יותר, ממושמעים יותר, והשפעתנו על אומות העולם היתה גדולה בהרבה.

לאט לאט כמובן, הערבים גם למדו להשפיע על העולם. הם ניצלו את פרישתם המשמעותית באזור בעל חשיבות אסטרטגית עליונה, ביחסים הבינ"ל. הבריטים הבינו זאת, והתחילו להצר צעדנו, כדי לרצות את הערבים.

סופו של המאבק הפוליטי-כוחני, היתה הצעת האומות של כ"ט בנובמבר. עוד לפני סיום המנדט הבריטי, שני הצדדים יצאו למלחמה. כך זה כשאין הסכמות. כשהסתיים ששון הקרב, נשארנו עם קוי 1949. כך נחלקה לבסוף הארץ, על פי מאזן הכוח הצבאי.

הפלסטינים כמובן לא קיבלו מדינה. אנחנו כן. למה? כי ירדן סיפחה את הגדה, ומצריים את עזה. רק ב-1964, הצליחו הפלסטינים להקים מחדש ארגון עצמאי, שיהווה הבסיס לתחייתם הלאומית. הארגון הזה, מתחילתו נבנה על תפיסת עולם טרוריסטית, כוחנית. כך הוא גדל וכך הוא התעצב. הוא הלך והתעצם, עד שאיים על הממלכה ההאשמית. זה נגמר במרחץ דמים של ספטמבר 1970, כשהארגונים הלוחמניים הפלסטינים בורחים ללבנון. שם, בתוך שנים בודדות, הם הצליחו להביא את זרע הפורענות למלחמת אזרחים. לבנון, מדינה מערבית ומשגשגת, בתוך שנים בודדות, מרגע שקיבלה את הפלסטינים הפכה לארץ מדממת ומרוסקת, בה נמשכה מלחמת אזרחים כמעט 10 שנים. את הטרור, שהביאו הארגונים הפלסטינים ובראשם אש"פ, זכה לראות כל בית לבנוני. מעשי הפשע היו לשגרה. ב-1982, לאחר שהטרור גלש במשך כמה שינם לגבולה הצפוני של ישראל, נכנסה ישראל ללבנון וכבשה אותה עד קו ביירות, וגירשה את אש"פ לתוניס. על לבנון שב לנחות שלום פנימי-יחסי, ועלינו מלחמה עם ארגון החזבאללה השיעי.

הארגונים הפלסטינים הראו בפעם השניה, שהם אינם סובלנים, ומחרחרי מלחמה הם.

ב-1993, לאחר שהשמאל, החליט להביא אותם חזרה לארץ בתקווה לשלום, הראו הפלסטינים את תכונותיהם המוצלחות לערער את האזור, ולגרום לטרור ומלחמה. זאת למרות שהוצע להם בדרכי שלום רוב שטחי הגדה, וזאת בתקופה שהמתנחלים לא מנו מאות אלפים, כפי שהם כיום.
אבל הארגונים הפלסטינים, שנבנו סביב טרור ואימה, לא יכולו לשנות עורם. הם עשו, מה שהם ידעו לעשות. על יד מושטת לשלום, הם ענו בפיצוץ אוטובוסים ברחובות ישראל.

ב-2000, לאחר כישלון השיחות, הם ניסו עוד פעם לרסק את ישראל (שנראתה להם חלשה, בגלל הנסיגה מלבנון). אלא שהפעם ישראל היתה מוכנה היטב, וידעה לצפות את מעשיהם, וריסקה במהירות יחסית את האלימות הפלסטינית. הפעם ישראל, הבינה שעליה להתחיל לקדם ממשל פלסטיני הבנוי על יסודות של שלום, ודמוקרטיה, ולא על שמרנות, דיקטטורה ואימה. מאז, אני מרגיש שישראל בוחשת בממשל הפלסטיני, היא מנסה לכוון להתפתחות של משטר דמוקרטי-ליברלי או לפחות, משטר מתון, אצל הפלסטינים.

לא ניתן לעשות זאת ביום, גם לא בשנה, וגם לא בעשור.

אבל מי שמסתובב היום ביו"ש, יודע היטב, שהממשל הפלסטיני היום, מאפשר היום לפלסטינים יותר שגשוג, ממה שהיה פעם (עדיין השחיתות גדולה מאד, אבל לפחות יותר ויותר פלסטינים נעשים עשירים).

יקח זמן עד שהפלסטינים יוכלו לקיים דמוקרטיה-ליברלית. עד אז, עלינו לשחק איתם משחק קח-תן, ולבדוק שהם לא נופלים לאנרכיה אלימה. זאת התוכנית. לבנות מדינה ליברלית-דמוקרטית לידינו. זה לא קל, אבל ראינו איך הליברלים יודעים להשפיע במזרח-התיכון. כל מה שעלינו לעשות, הוא לסייע לליברלים להקים כאן מדינה ברת-קיימא וליברלית.

מה יהיה מצבם של המתנחלים?

לא יודע. אם שתי האוכלוסיות ישכילו לחיות אחת ליד שניה, ללא אלימות, אזי שתיהן תחיינה בשלום וביחסי שכנות. אם לא, אני מניח שבסופו של דבר, המתנחלים יצטרכו ללכת. לכן לדעתי, אם מישהו יגרש אותי מביתי, זאת דניאלה וייס והנערים שהיא מחנכת לאלימות, ולא השמאל. היא להבנתי, האיום על ההתישבות ביו"ש.

בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.

נראה לי שכל הסרטון נכון בהגדרה, אלא שיש שתי טעויות קטנות וחשובות:

1) ההחלטה השניה ב-47 לא היתה על כל שטחי יו"ש, אלא נתנה חלק קטן מהארץ ליהודים. יחד עם זאת מדינות ערב והפלסטינים ביטלו את תוקף החלוקה, בכך שהפרו אותה וניסו לכבוש את ישראל.
2) הן הכרזת בלפור והן ההחלטה ב-1922, קבעה שעל היהודים לא לפגוע בזכויות התושבים המקומיים. ישראל בהחלט פגעה בזכויות, ולכן, לדעתי נוצר כל הקונפליקט. כדי שהחלטות של 1922 ו-1917 יתקבלו, עלינו להעניק שיוויון זכויות מלא לפלסטינים.

כמובן, שאנו לא רוצים בכך, כי זה יפגע בזכות ההגדרה העצמית שלנו, ולכן עלינו למצוא פתרון לכך. מהו הפתרון? בהמשך….

ביום חמישי האחרון השתתפתי במפגש מרגש בין מתנחלים מאיתמר, מתנחלים מקדומים ואנשי שמאל מרחבי הארץ. המפגש היה במסגרת קבוצת ואהבת, ששמה לעצמה למטרה ליצור חברה המבוססת על אהבת האדם, ועל חיפוש המשותף, תוך ניסיון לחיות חיים פוריים בארץ הזאת.

הקבוצה מנסה לגשר על פערים אידאולוגיים, ומעודדת שיח מברר על תפיסות העולם השונות, ועל הדרך לחיות כאן ביחד. אלא שמסתבר שקיימים פערים גדולים בין תפיסות העולם. פערים גדולים, בין אנשי-שמאל, למתנחלים. בין אנשי-שמאל לפלסטינים (עוד לא התקיים דיון בין מתנחלים לפלסטינים, כך שאיננו יודעים האם יש פערים ומהם אותם פערים). הניסיון לגשר על תפיסות העולם הללו נראה מתסכל ביותר. לפעמים אף חסר סיכוי.

אני מציע, שאם נאמץ את כלי החקירה המתאימים אולי נצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכנו. אנסה להדגים זאת באמצעות המחלוקת שהתגלתה במפגש האחרון של הקבוצה.

המחלוקת:

המפגש התחיל בשיח שיוויוני, על מה משמעות הפסוק ו"אהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), עבור כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו הציג השקפת עולם נפרדת על הפסוק, ודי ברור היה כי רוב המשיבים הדתיים רואים בצורה שונה את הפסוק, מאנשי השמאל. בעייני אנשי השמאל, הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך היה "לאהוב את כל בני האדם", ובעיני הדתיים הייתה משמעות הפסוק "לאהוב את עם ישראל". הבדל פשוט זה, גרם למתח בין האוניברסליסטיים (שמאל) ללאומיים -הדתיים (מתנחלים). בעייני האוניברסליסטיים, המחשבה הלאומית, המקומית היא קשה מנשוא. מדוע, אין יכולים הלאומיים לצאת מגדרם, ולהושיט יד לעמים אחרים? האם אין סיכוי שמהמקום הזה תצא אהבה בין מתנחלים לערבים? הדבר תסכל חלק מהאוניברסליסטים. אולי אף יצר רגשות שליליים כלפי הדתיים.

הדתיים מצדם אמרו, כי הדרך היחידה עבורם לפרש את התורה (ששם מופיע הפסוק), היא על ידי  הפרשנים המקובלים, ועל פי אותם פרשנים, לא ניתן לצאת מגדר הפירוש, שאהבת לרעך כמוך, משמעו אהבה לעם ישראל בלבד. כדי לפשר, הציע מרדכי אשר, כי יש אפשרות לראות שני משפטים באותו משפט, והרב יצחק חמו, הציע פשרה, בכך שאין זה אומר כי שאר בני האדם אינם אהובים, אלא שהם "חביבים" שנאמר "חביב אדם שנברא בצלם". והציע חמו, כי יש פער בין הערבות ההדדית שבין אנשים מאותו העם, לבין היחסים שבינם לבין עמים אחרים.

אך נראה שהתסכול בין שני הצדדים נשאר. הצד הדתי כעס על כך שמנסים לאלץ אותו להענות לציווים שאינם נובעים מתפיסת עולמו, והצד האוניברסליסטי, נשאר מתוסכל מהראיה הצרה (לתפיסתו) של הדתיים, שלא נראה שניתן לשנותה.

והרי למסקנות השונות יש משמעות שונה לכל אחת מהקבוצות. עבור האוניברסליסטיים, אם המתנחלים לא יצאו מאהבת ישראל הצרה שלהם, לא יהיה ניתן להגיע לחיבורים אל הפלסטינים. עבור הדתיים, נמאס שהאוניברסליסטים מנסים לכפות עליהם עקרונות ושיטות שאינן מכבדות את המסורת, מתנגשות עם תפיסת עולמם, ודוחפות אותם למעשים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם.

מה ניתן לעשות?

אני חושב שהדבר הראשון שאנו נזקקים לו הוא סבלנות, והרבה. כל התהליכים הללו דורשים זמן חיבור, והמון אמון בן בני-אדם. הדבר השני הוא פתיחות. לא יתכן שיגיע צד אחד הבטוח שהצדק אצלו, ויצפה שרק הצד השני ישתנה. צריך להיות מוכן ללכת לתהליך שינוי הדדי, ארוך שידרש לצורך חיים משותפים. ככל שהצד האחר יראה כי הצד השני לומד ממנו, כך יהיה מוכן ללמוד הוא בעצמו מהצד הראשון. הדבר השלישי, הוא חיים משותפים, פעילויות משותפות, ומחשבות משותפות על הדרך המשותפת. את זה ניתן להשיג במפגשים, ובמעשים משותפים, ובדיונים משותפים. לפעמים החיים המשותפים, יש להם כוח יותר מאשר לכל תיאוריה, והם מחברים בן בני אדם ומאפשרים את התזוזה הסמויה והטובה מהעמדות הראשוניות של שני הצדדים.

ההבדלים הפרשניים:

אך יש גם צד פרשני, אידאולוגי שאין להתעלם ממנו. צד זה הוא קשה לשינוי. ההבדלים הפרשניים יוצרים לכאורה מצב בו לא ניתן להסיק את אותן מסקנות משתי פרדיגמות שונות.  לכל מערכת פרדיגמתית (או תפיסת עולם), היוצאת מאותה מערכת ראיות, ינבעו הסקים שונים. כך למשל, אם נראה ברק, יאמר המדען כי זהו תוצר של הכוחות החשמליים, שהם פרי חוקיי הטבע הפסיביים, בעוד האדם הדתי יאמר כי הברק הוא תוצר רצון האל. הפסוק ואהבת לרעך כמוך, בפרשנות האוניברסלית משמעו אהבת כל בני האדם, ובפרשנות הדתית, משמעו אהבת ישראל.

הניסיון האינטואיטיבי הראשוני של אנשי-מדע, הוא בד"כ לקעקע את יסודות האמונה של האחר. השיטה המדעית נועדה כדי להפריך פרדיגמות שאינן מבוססות ראיות, ולהשאיר על תילן פרדיגמות שעומדות במבחן ההפרכה. אלא שבעולם הדתי אין זה כך. האדם הדתי, מבסס את משנתו על אמונה, על דבר שאינו מוכח. יתרה מכך, הסיבה שאדם בוחר להיות דתי (בהנחה שהוא בוחר) היא שהדת מעניקה לו חליפת כללים ואמונות המאפשרת לו חיים טובים ושלווים. הניסיון לקעקע את האמונה הדתית, יזכה מצד המאמין להתנגדות, שכן אין המדען מפריך רק את התשתית לאמונה הדתית, אלא לכל אורך החיים השלו של המאמין.

לעומתם, אנשים דתיים, המתמודדים עם הטענות המדעיות, מעדיפים פעמים רבות לוותר על דיונים אלו, כיוון שאין להם הכלים הידעתיים והדיונים להתמודד עם טענות אלו. גם הבקיאים שבהם, פעמים רבות מרגישים ששיח זה אינו מתאים להם.

לכן, מומלץ ואף כדאי (אלא אם כן הוגדר דיון תיאולוגי) לוותר על דיון מסוג זה.

הדרך האחרת, היא פשוט לבחון את המציאות, ולראות כיצד ניתן להגיע משתי הפרדיגמות השונות למסקנות שיאפשרו שיתוף פעולה.

הרי גם המתנחלים, וגם אנשי השמאל מבינים שיש מקום לחיים משותפים של ישראלים ופלסטינים ביחד. בין אם זה בפתרון פוליטי של שתי מדינות עם גושי התיישבויות, ובין אם מדובר על מדינה מעורבת. ולכן, כל צד, יצטרך להסיק מתוך הפרדיגמה שלו את המסקנות שיאפשרו פיתוח  דרכים לחיים משותפים. התורה הפרשנית, מראה כי הפרשנות היא גמישה ויכולה להתאים עצמה למציאות, גם בלי תהליך ההפרכה המדעי. כך יכול כל צדיק לחיות באמונתו,  שהרי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה"  (מסכת אבות, א', י"ז). כפי שהציע יצחק חמו, חביב אדם שנברא בצלם, ויש בכך מספיק כדי לדרוש שלום גם בשכנינו הפלסטינים, שאין הם עובדי אלילים, אלא מאמינים באותו אל (על פי הרמב"ם). ומצדם לא יבקשו האוניברסליסטים לכפות תפיסת עולמם על כל באי עולם, ויכבדו תפיסות עולם שונות, וישאפו לשינוי על ידי המעשה של החיים ביחד.

ואם בכל זאת חשקה נפשכם בשינוי פרדיגמות?

א' המקום היאה לכך, הוא דיון תיאולוגי, שבו כל המשתתפים מעוניינים בכך. ואם דיון מעשי אתם מחפשים, הרי שפרדיגמה צריכה להביא לשגשוג המאמינים בה. חיי המעשה הם המשפיעים. לפי כך, יהיה על האוניברסליסטים להראות שהפרדיגמה שלהם מובילה את האדם לחיי שגשגוג ושלווה טובים יותר, וכך נכון גם לגבי הדתיים. ואולי הטוב יותר, הוא שילמדו אחד מהשני, את הטוב אצל השני ויקדמו ויעודדו שיפור באורחות חייהם, למען יטב להם, ומה שפסול יבטלו.

מה דעתכם? מה ביקורתכם? היכן עלי לשפר? האם יש לכם הצעה אחרת?

בעקבות המפגש בקדומים, התפתחו מספר שיחות באינטרנט (כאן, כאן, כאן). לפחות שתים מההתכתבויות עלו לטונים מאד לא נעמים, של העלבות, פגיעה וכעס.

שיחה רגועה בין שני מתכתבים מקדומים ומהשמאל-הלאומי, הפכה לפיצוץ לא נעים. וכיוון שאני מכיר את מי שכעס כל כך, קצת התפלאתי. לא הבנתי מהיכן הזעם, מהיכן חוסר הפרופורציה. כשדיברתי איתו טלפונית, הוא היה זועם ונרגז, גם במושגים שלו. לקח לי זמן להבין מדוע הוא נרגז. מה שהיה כתוב בטקסט של בר-הפלוגתא שלו לא הצדיק את הכעס.

אבל אז הבנתי. הבנתי כי גם לי זה קרה פעמיים. באחד הדיונים בפייסבוק, סביב פרשת זועבי, נכנסתי כניסת אמוק בפעיל שמאל שאיתו שיתפתי פעולה בעבר. הטונים בדיון הפכו להיות אלימים וצרחניים, חסרי פרופורציה והיסטריים. מילה אחת שלי, היה בה כדי לפוצץ את בן השיח שלי.

ואותו דבר קרה לי, כעבור כמה שבועות, עם אותו אדם, אלא שהפעם, אני הוא זה שהתפוצץ. מילה אחת שלו, שבסיטואציה אחרת, היתה מתפרשת כחסרת משמעות, נראתה לי כיסוד לתוקפנות עזה שלו כלפיי.

כשבדקתי לאחר מכן את עצמי, הבנתי שהיה כאן משהו לא פרופורציואנלי. משהו געש בי, והוא לא היה קשור כ"כ לבחור, אלא יותר, למה שייצג. אני חושב שזאת היתה פוסט-טראומה מודחקת, שקיננה בנו.

כל אחד מאיתנו היה בסטרס באותם שנים קשות שבין 1992 ל 1999. כל אחד מאיתנו אגר את הטראומה, והדחיק אותה, כדי לנסות לקדם את החזון הפוליטי שלו. אבל כנראה שיש סוג מסויים של מפגשים ואופי מסויים של אינטראקציות, שמציף את הפוסט-טראומה, וגורם לתגובה העצבנית להתרחש.

יתכן שרבים מאיתנו נושאים איתם את הפוסט-טראומה של השנים ההן. ואז נשאלת השאלה, האם לעולם נישא אותה? האם נצטרך להמתין עד שאחרוני הדור ההוא יחלפו מן העולם, כדי להצליח לקדם כאן משהו משותף? או שניתן לגרום למשקעי העבר להחלש, ולאפשר לנו לשוב ולפעול ביחד.

אני יודע שיש הרבה טיפולים לפוסט-טראומה. הטיפול העדיף עלי, הוא לחזור לשם, ולספר לכם עליה. אני מבקש שלא תשפטו אותה. אל תגידו לי שטעיתי, ולא הבנתי. כי זאת היתה החוויה הסוביקטיבית שלי. מה שאתם יכולים לעשות, זה פשוט לספר את שלכם. אני אשמח להבין איזה טראומה, כל אחד מאיתנו סוחב מהתקופה ההיא.

הטראומה שלי:

הטראומה שלי התחילה ב-1987, שלושה חודשים לפני פרוץ האינתיפדה הראשונה. אני זוכר את עצמי מתבונן על עובדים פלסטינים בשוק העבדים במזרח כפר-סבא. אני זוכר את המבט בעינייהם, ואת ההבנה שהם הגיעו לנקודת השפלה כל כך עמוקה, עד שהם לא יוכלו לסבול זאת, והר הגעש שלהם עומד להתפרץ. ידעתי שמשהו לא טוב עומד לקרות, ולא הייתי יכול להשפיע על המצב. שלושה חודשים לאחר מכן, האינתיפדה הראשונה פרצה.

הטראומה השנייה שלי התחילה לקראת החתימה על הסכמי אוסלו. ההסכם שעבר על חודה של מיצבושי, בגלל מי שיהפוך לאחר מכן לסוחר סמים, עמד להכניס לגבולות הארץ חבורה של מרצחים. לא עבר זמן, והעסק התפוצץ. פיגועי טרור, פרצו, והשלטון הישראלי, טחו עיניו מראות. כל ניסיון למחות, פשוט נעלם מעיני הציבור. שריד הקריב אותנו כ"קורבנות שלום", ברוב שחצנותו. התקשורת סתמה את פינו. הפגנות שהלכנו אליהן, ובהם היו עשרות אלפים ואף מאות אלפים, פשוט נעדרו ממסכי התקשורת. המצב הלך והחמיר. היה נראה באותה תקופה שאש"פ יהיה כמו סרטן בתוך ישראל. והממשלה צוחקת עלינו. מה שהשפיע יותר מכל, היתה אמירת הפרופלורים של רבין. כל מה שעשינו כדי להתריע בפני הסכנה הקיומת, הוגדר כרוח…. כפרופלורים. קולנו הושתק. קולו של הימין המתון הושתק, ורק קולם של האלימים ביותר מבינינו נשמע. גם כאן לא יכולנו להשפיע על האסון המתקרב ובא. בסוף, מישהו רצח את ראש הממשלה, ואני הואשמתי. למה? האם אני תמכתי ברצח? האם אני רצחתי?

הטראומה השלישית היתה קשורה לשהותי בשנים 1995 – 2001 באוניברסיטת תל-אביב. באותה תקופה היתה האוניברסיטה מעוז השמאל. היה מקובל שאם אתה לא שמאל, אז לא יכול להיות שאתה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב. לתומי, חשתי שאני במדינה בה חופש הביטוי הוא קדוש, ולכן הופתעתי כאשר השמעתי דעות ימניות, נחשבתי בזוי. באותה תקופה נשמר חופש הביטוי באוניברסיטה רק לשמאלנים. אבל הדבר הגרוע ביותר היה בכל פעם ששאלו אותי איפה אני גר, ואמרתי בצופים או בקדומים. כשבני שיחי הבינו שזאת התנחלות, היה המבט מתחלף למבט של תיעוב. אני לא אשכח את המבטים הללו. לקראת סוף לימודי באוניברסיטת תל-אביב, מישהי שהיינו בקשרי עובדה טובים, שאלה אותי היכן אני גר. כששוב ראיתי את המבט הזה, לא יכולתי יותר, הכעס והעלבון עלה והתפרץ. פשוט הפנתי את עיניי ובכיתי, כמו ילד. זה היה מבזה.

לאחר מכן עברתי לאוניברסיטת בר-אילן. שם לאף אחד לא היה אכפת אם השמעתי דעות שמאלניות או ימניות. שם לאף אחד לא היה אכפת היכן אני גר. פתאום הרגשתי חופשי. פתאום הרגשתי, שהשפיות חוזרת אלי. שמותר לי להיות מי שאני.

אלו הטראומות שלי. האם גם לכם יש טראומות מאותה תקופה?

הדיון ביוצרים שלום, ממשיך, וכאן נמצאים עוד שלושה פרקים לדיון. תהנו. אשמח כמובן להערות והארות.

תקציר הטענה שלי: כדי שניתן יהיה להתחיל בשלום, הפלסטינים צריכים להתייצב כעם בעל מנהיגות אחידה, יציבה, נקיה משחיתות, ומקובלת על הציבור.

להמשך קריאה

הצטרפתי לקהילה הנהדרת של יוצרים שלום. זהו החלק הראשון בדיון שהתעורר שם. אמור להגיע עוד פרק בשיח בינינו. אשמח להערות/הארות:

הארוע הקשה אתמול, הוא סימפטום לבעיה הרבה יותר עמוקה בחברה הישראלית. אנו אומה בהיסטריה. אנו כל הזמן נאבקים. התגובות שלנו הן אגרסיביות, בין אם אנו נמנים על הימין ובין אם אנו נמנים עם השמאל. חבריי בימין מעודדים הפעלת כוח. חבריי בשמאל מתוסכלים מהמדינה, ונאבקים לשלום או נגד הימניים, או עבור מה שזה לא יהיה (לשמאל יש הרבה מאבקים, כך שקשה למנות אותם כבר). כולם כאן במאבק, לחיים ולמוות.

אם החברה הישראלית היתה אדם אחד, אז היתי אומר שהיא משתמשת בעיקר בהיפוטלמוס ובאמיגדלה. שני אזורים במוח, האחראים בין היתר על תגובות אימפולסיביות ועל אגרסיביות. אזורים אלו שייכים למוח הקדום שלנו והם משמשים לפעולות פשוטות יחסית. כאשר אנו מאוימים, או רעבים, או צמאים, או צריכים יחסי-מין, אלו האזורים שמופעלים. הם אינם יודעים מורכבות. המערכות הללו יודעות לקבל החלטות פשוטות למשל הילחם-או-ברח. כדי לווסת את הפעולות הפשוטות הללו התפתח באבולוציה (הקב"ה יצר, לבריאתנים שבינינו) אזור במוח שנקרא פרפרונטל-קורטקס. זהו האזור הקידמי במוח, והוא מסייע להבין מצבים מורכבים, ולווסת התנהגות מורכבת הרבה יותר. באזור הזה אגורה כנראה רוב החוכמה שיצרנו במהלך חיינו.

ישנם ממצאים המראים כי אנשים הנוטים לאגרסיביות מפעילים פחות את הפרפורנטל קורטקס. על פי הממצאים הללו, נראה ששאנו הישראלים, בין אם אנו אנשי ימין ובין אם אנו אנשי שמאל, כמעט ולא משתמשים בפרפורנטל-קורטקס. אנו מעדיפים את תגובת הילחם-ברח, על פני ניסיונות להבנות כאן מהלך מורכב ומתוחכם.

אני משוכנע כי באופן אישי, אנשים אכן מפעילים את הפרפורנטל-קורטקס. אני בטוח שביום-יום לא כולנו פועלים באגרסיביות. יש בנו חמלה, ויש בנו התחשבות, ויש בנו הקשבה. אך בכל הנוגע לחיינו המשותפים, נראה שאנו בנסיגה חמורה.

מדוע זה קורה? אינני חושב שאנו עם פחות נבון מעמים אחרים (למעשה יש ממצאים אימפרים שמראים את ההפך). אני חושב שלמצב הזה חברו מספר גורמים. אנסה למנות אותם. אשמח אם תמצאו עוד גורמים:

1. היסטוריה ארוכה של רדיפות - העם היהודי נרדף במשך 1700 שנה לפחות (ב-300 השנים הראשונות של הגלות, גם הנוצרים נרדפו. אח"כ הם השתלטו והתחילו לרדוף אותנו). זה מפתח תחושת פרנויה קלה.
2. משבר מנהיגותי – במשך מאות רבות של שנים, סמכנו על ההרבנים שימצאו עבורינו תשובות. החל מהמאה ה-18, איבדנו בהם אמון. הלכנו לחפש את האמת בהשכלה, אך לא השכלנו למצוא דרך בה ההשכלה תוביל אותנו. אנו נידפים ברוח, ואיננו מצליחים לגבש הסכמות רחבות חדשות. גם מי שחיי כיום בחברה הדתית, מבין שלא כל הפתרונות אצל הרבנים.
3. היסטוריה של פלפלנות – במקום שתרבות הגמרא תלמד אותנו כיצד לחפש את האמת, על ידי מחלוקת, חקירה וישוב הדעת, היא התחילה ללמד אותנו סכולסטיקה. המטרה בדיון אינה לחפש את האמת, אלא להראות מי יותר חכם. הפלפלנות הגמרתית, גרמה לנו לאבד את העיקר. כלומר את הענווה הדרושה לחיפוש האמת. את ההקשבה שנועדה כדי ללמוד. את ההתבנונות בעולם בצורה ישירה, ובחינת התאוריות על פי המציאות.  במקום להבין כי האמת/הקב"ה גדול/ה מאתנו, אנו חושבים שיש בידינו להשיג את האמת. ואנו נוהגים ביהירות, כאילו אנו המצאנו את האמת.
4. פוליטיקה ותקשורת של המונים – אחד הדברים שכל פוליטיקאי מתחיל מבין, זה שהוא צריך לצייר את העולם בסיסמאות קליטות, אם הוא רוצה קהל תומכים. הסיסמאות הללו צריכות לצייר את המחנה שלו בלבן ואת היריב כשחור. כך גם בנויות הכותרות של העיתונים והתקשורת. עולם של שחור ולפעמים טיפונת לבן. פיתחו כל עיתון, ותראו שם תמיד "רצח, שחיתות, אונס,שוד, מעילה, טרור". גם הפוליטיקה הקיצונית, וגם התקשורת ההמונית, פועלות על אותו מנגנון ברח-או-הילחם. אחד הדברים שאנו יודעים שקורה למערכת הזאת, היא שהיא מעוררת ערנות ועניין. היא התפתחה בתקופה שבעלי חיים היו צריכים לזהות טורף או יריב מייד, ולהחליט אם לברוח או להילחם. כל אלו שלא התענינו בסיטואציה, נטרפו או הוכו. כך שאנו מתוכנתים גנטית להגיב לאינפורמציה הזאת. הבעיה היא שהמערכת הזאת כ"כ חזקה וכ"כ ממכרת (כן, ניתן להתמכר לאלימות), שאנו איננו יכולים שוב להפעיל את הפרפרונטל-קורטקס.

מה ניתן לעשות? כיצד מפעילים  שוב את הפרפרונטל קורטקס?

לשם כך, עלינו להצטייד בכמה שלבים נפשיים (אתם מוזמנים להוסיף עוד, אם אתם מכירים).

1. להיגמל מהאלימות התקשורתית – הימנעו עד כמה שניתן לחשיפה לטלויזיה, לרדיו ולעיתונות הנייר (איך שהוא, העיתונות האינטרנטית הרבה פחות אלימה). מי שלא יודע כיצד נגמלים, מוזמן לפנות למוסד הגמילה הקרוב. אני מבטיח לכם שהאלימות שאתם נחשפים אליה, מסוכנת יותר מסמים אחרים שאתם עלולים לפגוש.
2. להיגמל מפוליטיקה אלימה – אם אתם מזהים פוליטקאי שמנאץ אחרים, היו בטוחים שהוא דואג לאינטרסים שלו. עיזבו אותו, באמש'כם, ותתחילו לדאוג לעצמכם ולעתיד ילדכם. אל תחשבו שתצאו למאבק והוא יצליח. מאבק גורר מאבק מן הצד השני. אלימות, מגדילה אלימות. זה נכון אם אתה איש ימין או איש שמאל.
3. היו אוהבי אדם – חביב אדם שנברא בצלם. אהבה מגבירה את שחרור הסרטונין. היא מעלה את תחושת העונג, ומחלישה את ההרצון לאגרסיביות.
4. תתחילו להשתמש יותר ויותר בפרפורנטל-קורטקס שלכם. במקום להגיב אוטומטית, תנסו לשפוט את הסיטואציה מהמקום של האדם שעומד מולכם (בצדק תשפוט עמיתך). תתקשרו איתו, תדונו איתו, תנסו להבין איך הוא רואה את הדברים. אל תגיבו מיד. חישבו. באינטרנט היום, ניתן למצוא המון אנשים מעניינים (בעיקר בבלוגים). תלבנו איתם סוגיות.
5. ענווה - העיקר הוא לא אתם, אלא חיפוש האמת. הקשיבו, נסו לראות האם הוא רואה משהו שאתם לא רואים. גם אם הוא נראה לכם פחות חכם מכם, עדיין יש מה ללמוד מכל אחד (שהרי, איזהו החכם? הלומד מכל אדם).
6. אם בדקתם, וחקרתם וראיתם שאדם טועה, ואף פוגע באחרים העמידו אותו במקומו. אהבה, אינה סיבה לא להוכיח אדם כשצריך. חינוך ילדים טוב, נבנה על אהבה, אך גם על גבולות של אמת. הדבר נכון גם בבני אדם בוגרים. הוכיחו רק לאחר שבררתם היטב איתו שאכן  כך הם פני הדברים. ואם עדיין הוא ממשיך בהתנהגות פסולה, פשוט הוכיחו אותו. הדבר גם נכון למדינות ולעמים אחרים.
7. תכתבו בפייסבוק, אבל אל תשכחו את הבלוגים – מטבעם, הבלוגים הם מקום לדיון יותר מורכב, ולהבעת עמדות יותר מורכבת. אם אתם מעוניינים להשתמש יותר בפרפורנטל-קורטקס שלכם, אמצו לכם בלוגרים. במיוחד אמצו כאלו שהם ברי-פלוגתא שלכם. כך תזכו לראות את המציאות מכמה פרספקטיבות.
8. גבשו חזון לפתרון הסכסוך – הפרפרונטל-קורטקס, נועד למצוא עבורינו דרכים להתנהלות מוצלחת בעולם. הוא לא נועד רק לשעשועי חשיבה. תחשבו, ותאמצו את הראש למצוא פתרון טוב. העלו אותו לבלוג שלכם, תדונו איתו עם אחרים. אם רעיון של מישהו אחר מצא חן בעיניכם, תעתיקו, ותשפרו קצת. כמובן אל תשכחו לציין מהיכן לקחתם את הרעיון (כל המביא דבר בשם אומרו, כאילו הביא גאולה לעולם (מסכת אבות)). מתוך הדיונים הללו, אולי יעלה פתרון שיהיו לו הרבה תומכים, מקרב אנשי המעשה. אם הוא יהיה ממש טוב, הם ילכו על זה, וישנו את המדינה.
9. השתמשו במנגנון- ברח-או-הילחם רק כשממש צריך. הפעילו אותו כשמישהו מאיים ישירות על החיים שלכם. ממילא כאשר האיום הוא חברתי, לא תצליחו להשפיע באמצעות מנגנון ברח-הילחם, מלבד בשעת קרב. לכן מנהיגים גדולים, הם אנשים רגועים, היודעים את הדרך, ויודעים לצעוד בה בבטחה. הם יובילו את אנשיהם לקרב, רק כשלא תהיה ברירה.

מדוע שזה ישנה?

אם אתם קוראי בלוגים, אז אתם נמנים עם מה שנקרא אינטלגנציה (אינטלגנט יחשב בעיניי ככל מי שמוכן לחשוב או לכתוב מעבר לשורה בטוקבק או בפורום). אנו אומנם מיעוט, אך אנו מיעוט שמוכן להפעיל את הפרפורנטל-קורטקס שלו ברמה הפוליטית. אם נגבש הסכמות רחבות בתוכנו, והן יהיו מוסכמות על ציבורים גדולים, המידע הזה ידלוף הלאה, וישפיע מחוץ למעגלי הבלוגים. הוא ידלוף לפייסבוק ולעיתונות ההמונים, ומשם לשאר הציבור. ככל שנצליח לגבש הסכמנות רחבות יותר על חיינו המשותפים במדינה ועם הפלסטינים, כך גם ילכו ויתפשטו ההסכמות הללו בכלל האוכלוסיה. הבלוגוספירה היא סוג של בולה (מועצת 500) שיש לה כוח השפעה רב, מרגע שגיבשה הסכמה רחבה.

המון אהבה,

טל

נ.ב.

מותר להעתיק את הפוסט הזה, לשנות אותו, ולעצב אותו כך שתאהבו את הטקסט יותר, ולפרסמו עם או בלי ציטוט המקור (כרצונכם).

אני בהחלט חושב, שהדרך לשלום תגיע משיח בין אישי

יום הזיכרון עבורי הוא יום בו אני נזכר בכל הפנים, האנשים, הנשים, שעברו מול עיני, וחלפו מן העולם. אנשים שחייהם נגדעו בגלל קונפליקט ארוך ומושך המתקיים בינינו לבין שכנינו. מי בחרב, ומי בקליע, ומי מכוחו של כוח נפץ מרסק. כולם, חייהם נגדעו, הרבה לפני שמיצו את רצונם בעולם הזה.

יום הזכרון אומר לי כמה אובדן, וכמה שבר קיים בתוכנו, בגלל הקונפליקט בינינו לבין מתנגדינו. אני יודע שאנו חיים בסביבה קשה. מסביבנו יש מדינות רודניות, המחפשות תרוץ לכישלונן ב"ישראל המרושעת". מסביבנו קיימים משטרים משוחתים, שלצורך קיומם, יוצרים שינאה כדי לקיים את עצמם. מסביבנו מתרקמת ועולה דת מוסלמית קיצונית, המחלקת את העולם לטוב ולרע, ומסמנת את ארצות הברית ואת מדינת היהודים כמרכזי הרוע.

אבל עם כל זה, אני גם יודע שהיינו יכולים ללכת בדרך אחרת, שבה יש פחות אלימות, ויותר הסכמה.

מספרים על תומאס אדיסון, שהתחייב להציג את נורת החשמל עד תאריך מסויים. ככל שהתקרב הזמן, וככל שנעשו יותר ניסויים, היה ברור שכל הניסויים שנערכו עד כה נכשלו. כשהלך והתקרב זמן הסף, פנה עוזרו של אדיסון ואמר לו: "תומס, כבר עשינו יותר מ-200 ניסויים, ועדיין לא הצלחנו למצוא דרך להפעיל את נורת החשמל. מה יהיה? נראה שאנו עומדים להיכשל". אדיסון ענה לו "גילינו כבר 200 דרכים איך לא לעשות זאת. נשארו לנו עוד אינסוף דרכים לגלות איך כן לעשות זאת". בסופו של דבר, אדיסון וציוותו הצליחו להכין את הנורה החשמלית זמן המיועד.

המוח האנושי, הוא מכשיר מדהים, שמאפשר לנו, אם נדע להשתמש בו נכון, למצוא דרכים להשיג את מטרתנו. בינתיים נכשלנו בהשגת ההבטחה התנ"כית, והשאיפה הכתובה על מגילת עצמאותנו "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', ד').אבל נשארו לנו עוד אינסוף דרכים כדי להגיע אל המטרה הזאת.

לשם כך עלינו ללמוד להשתמש בשכלנו. עלינו להפיל מחסומים המונעים משכלנו ומהחשיבה הקבוצתית שלנו למצוא את הפיתרון. מחסומים כמו אגו, שמעפילים אל חיפוש האמת. מחסומים כמו מצבורי כוח פוליטי שמשחיתים כל פינה בארץ הזאת. מחסומים כמו קבעון מחשבתי וחוסר יצרתיות. מחסומים כמו פאנטיות דתית או סוציאליסטית. רעיונות שכל פתרון נמצא בהפעלת יותר כוח (בין אם הוא מופנה כלפי המתנחלים או כלפי הערבים).

כדי להצליח במשימה, יהיה עלינו לעשות מה שעושים כל הממציאים, המדענים והחוקרים. לבוא עם שאלה ולנסות להיות פתוחים לאפשרויות חדשות. לבוא לדיונים עם מוכנות להקשיב, אבל גם עם ראיות טובות לשכנוע. להיות סקרנים, חקרניים. לבוא עם מעט מאד אגו. להיות מוכנים לבנות חברה של חיבה, ולא של שינאה.

אם נלמד לפעול ביחד. נלמד לשאול שאלות ביחד, ולחפש תשובות ביחד ולחוד. אולי נמצא דרך להגיע אל המנוחה והנחלה. אולי יהיו קורבן הרוגי הטרור והמלחמות לא לשווא.

הגיע הזמן, שיום הזיכרון יגיד לנו כל פעם מחדש: עוד לא עשינו די. עוד לא שינינו את המצב. עוד לא הכשרנו את עצמנו לחפש פתרון יעיל לבעיית הקונפליקט הישראלי-ערבי.

אם אתם מאמינים באינסופיות של הטבע, או ביכולתו האין סופית של הקב"ה, האמינו גם שקיים פתרון. מציאת הפתרון תלויה במוכנות שלנו לחפש אותו.

כל יום זיכרון צריך שיזכיר לנו ש"דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה" שחייהם התבזבזו, בעוד אנו מתעסקים לנו באגו הפרטי הקטן שלנו, במקום לחפש ביחד את הפתרון לסיכסוך.

בואו נענה להם, לאחינו ולאחיותינו שאבדו, שאכפת לנו מהם, ושנעשה הרבה, כדי למצוא פתרון לסיכסוך הזה, וכדי להשיג את מה שהבטיחו לנו נביאינו.

מיום של עצב, ליום של שמחה…