מבט פילוסופי

טוב, עכשיו זה הנושא החם. הפעלת האלימות נגד חיילי צה"ל על ידי "אנשי-ארץ-ישראל-השלמה". כל התקשורת קוצפת, וחבריי מתנגדי-ארץ-ישראל-השלמה, כותבים "מחיר של המשך הישיבה בשומרון וביהודה הופך גבוה משנה לשנה. אם חו"ח תפרוץ כאן מלחמת אזרחים, האחריות והדם על ידי מי שממשיכ/ה לשבת בשטחים ולגלגל עיניים לשמים. "

כלומר, אני אשם. בראוו, כך עושים לינץ' ציבורי בקבוצה שיש לה אידאולוגיה שונה משלך. נופת צופים, שיא הדמוקרטיה. ממש נפלאות הליברליות.

חבר'ה, תרדו מהעץ הגדול שאתם מטפסים עליו, ותתחילו לחשוב כמו שליברלים אמורים לחשוב, ולא כמו קופים שמרנים, בבונים מחרחרי ריב ומדון.

כדי לחשוב כמו ליברלים, יש לחפש קודם כל את ההבנה של כל הצדדים בסיפור. האבן שהורמה על המח"ט, לא התחילה בקומץ האנשים. לסיפור של האבן, קדמו תהליכים רבים שהובילו אל האלימות.

כן, כן, אני יודע. אסור להרביץ. בטח שאסור להרביץ. מה פתאום. זה אסור.

האלימות של תג-מחר לא הופיעה פתאום, יש לה שני צדדים. הצד האחד, הוא קבוצת רדיקליות בקרב המתנחלים, שמאמינות בכוח, כגורם מרתיע הן כלפי הערבים והן כלפי הממשל. צד זה היה יכול להשאר קטן, אילולא, היתה לצידו ממשלת ישראל, שהסבירה לציבור (לא רק הכתום) שבמקום הזה אין באמת דמוקרטיה (כמה מפתיע).

הציבור הכתום למד על בשרו, את מה שלמדו 450 אלף אזרחים ביולי-ספטמבר 2011:

במדינה הזאת, השלטון עושה מה שהוא רוצה. שרון העביר את ההתנתקות, בניגוד לדעת הליכוד, ולהצבעת 70 אלף מתפקדי הליכוד. ואז הציבור הכתום, הבין שכאן לא הדמוקרטיה משחקת, אלא כוח-פוליטי-ברוטאלי. את ההתנגדות השלווה של המתנחלים לפינוי, לא הוכירו.

אם הציבור הזה, עוד חשב שאסור להפעיל אלימות, באה הממשלה והראתה לו שהדרך היחידה לפעול, היא אלימות ועוד אלימות.

אם פעולה של בניית בתים, כאקט פוליטי. אקט הדומה מאד לאקט הפוליטי של הפולשים לבתים עבור מחאת הדיור, הסתיימה מצד הממשלה באלימות, אז איזו פעולה נשארה עוד בפני נוער אקטיביסטי? כן… ניחשתם נכונה. הנוער האקטיבסטי-הרדיקלי (זה שלא רואה את המציאות כמורכבת) גילה שתג-מחיר, זאת הדרך שלו להשפיע על המדינה, ולהחזיר לה מכה אחת אפיים.

הנוער הזה, למד שאם הוא רוצה לפגוע בצה"ל, עליו לפגוע היכן שכואב לו. כמו שצה"ל פוגע בו, כך הוא פוגע בחזרה בצה"ל.

לממשלה היה תפקיד מכובד ביותר בהסלמת המצב, והפיכת תג-מחיר לגיטמי בעיני ציבור הולך וגדל של ימנים-רדיקליים.

עד כאן סיפור הנוער האקטיבסטי של ארץ-ישראל-השלמה.

עכשיו, נלך לנוער אחר. או בעצם לפעילים אחרים. חברי, אוריאל, ומכרתי לירון, הלכו להפגין לפני שבועיים נגד משהו בתל-אביב. אוריאל, הוא בחור שקט, רגוע מאד. לוקח לו זמן עד שהוא אומר את דברו. חבר וותיק מהתנועה לדמוקרטיה ישירה. לירון, אשת חיבורים, פעלה כדי לחבר את אנשי כנסת-פתוחה, התנועה לדמוקרטיה ישירה, איידמוס, משמר הכנסת, לכדי קבוצה אחת. אוריאל הצטרף להפגנה, ופגש שם אדם שמוכר לו. הוא ראה שהאדם הזה עם שן שבורה, ושאל אותו לסיבת שבירת השן. הבחור סיפר לאוריאל ששוטרים הכו אותו ושברו לו את השן.

לירון, עוד מפגינה "אלימה"

פתאום, משום מקום, התפרצו שוטרים, ועצרו את הבחור הזה שוב. אוריאל שביקש להגן עליו, צעק "הי הם עוצרים אותו". מיד צעק מפקד השוטרים לעצור גם את אוריאל. כמה שוטרים התנפלו עליו והכניסו אותו לניידת. אוריאל יאושם מאוחר יותר בהתקהלות אסורה ובהתנגדות למאסר. באותה הפגנה, גם לירון תעצר. היא תהיה העצורה הנשית היחידה. לירון תזרק למאסר לבד, לא לפני שהיא תוכה על ידי שוטרים. החבורות הכחולות,  על פי עדויותיה היא ועל פי עדותו של אוריאל, לא ירדו במשך ימים. לירון נשפטה שלא בפניה, ונפתח נגדה תיק פלילי. מאוריאל הוחרם האיפון (שבו הוא צילם את הההפגנה), וממשתתף אחר גם הוחרם הסלולרי, ונמחקו תמונות מההפגנה.

גם לירון וגם אוריאל נפגעו מאלימות המשטרה, שפועלת כאילו אין לה דין ואין לה דיין. משטרה אלימה ופוגענית, שאינה מבחינה בין שמאל לימין (יאמר לזכותה).

אלא שכאן מסתיים הדימיון בין נוער הגבעות, לאוריאל ולירון.

בשיחות שהיו לי עם שנייהם, היה ברור שהפעולה שיש לנקוט, איננה השבת אלימות כנגד אלימות. היה ברור לשניהם, שיש לבנות כאן דמוקרטיה מתפקדת.

זאת גם אמירתי לחבריי, נוער הגבעות. אלימות לא תביא דבר. היא רק תאפשר הפעלת יותר אלימות, ותאפשר לצבא להפעיל יותר אלימות נגדכם, ובסופו של דבר היא תאפשר למדינה להפעיל יותר אגרסיביות נגד כלל תושבי יו"ש.

אני מעריך שלא תקישבו להמלצותי. משום מה אתם מעדיפים את דרך האלימות, ומצדיקים אותה. קטונתי מלשכנעכם. לכן, לא אל מצדיקי האלימות דבריי, אלא אל חבריי הליברלים מימין ומשמאל. כן, אתם שמאמינים שצריך לתקן את הדמוקרטיה על ידי יותר שקיפות, על ידי יותר דיבור, על ידי יותר כבוד, ופיקוח על הממשלה. עלינו לפעול במשנה מרץ לרסן את הממשלה, ולא לתת לה להשתשמש באלימות נגד אזרחים, ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות. עלינו לפעול במרץ על מנת לבנות כלי פיקוח על הממשלה. עלינו לבנות כלים טובים יותר לדיון ציבורי. עלינו לקדם תרבות שיח, שנמנעת מהתלהמות.

וכן, עלינו להגיד לנתניהו, ולליברמן, ולשאר שרי ישראל, אתם שותפים לאלימות. רסנו את המשטרה, ואת האלימות שהיא נוקטת.

עלינו להגיד לתקשורת שמכסה על אלימות המשטרה, אתם שותפים ביצירת מציאות אלימה, ובהשתקת חופש הביטוי.

אכן, רבותיי השרים וראש הממשלה, צריך לעצור הפגנות אלימות, אך עליכם למצוא דרכים לא אלימות לעשות זאת. כי אם אתם מפעילים אלימות. אם המשטרה נוהגת באלימות, ואם שוטרים מתנהגים כקלגסים משוללי רסן, הפועלים מעל החוק, אז גם האזרחים לומדים להפעיל אלימות. שלטון אלים, הוא שלטון חלש, ואם תלכו בדרך הזאת, סופה ללבות עוד ועוד שנאה, מימין ומשמאל.

רבותי, יהה השלום על כולנו. שובו איש איש לפעולתו למען הדמוקרטיה, בדרכי שלום.

חופש הביטוי, הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. בלי חופש הביטוי, לא ניתן לבקר את המדינה, ולא ניתן ליצור תהליכי תיקון ושיפור, הדורשים לתיפקודה של מערכת מדינית-דמוקרטית ברת-קיימא.

לכאורההחוק למניעת מימון זר לעמותות, עלול לפגוע בחופש הביטוי. הוא עלול לפגוע ביכולת של המיעוט, לשאת קולו ברמה, ולהשמיע את ביקורותו כלפי הממשל.

אלא שלא מדובר כאן בזכות דיבור רגילה. מדובר כאן ביכולת ביטוי משודרגת, של כל מי שנהנה מהיכולת לשבת כל היום ולכתוב, לשמור על קשרים ולהופיע במקומות הנכונים. זאת פריבליגיה רק של אלו שמישהו משלם להם עבור כתיבתם.

לאזרח הרגיל אין את הפריבליגיה הזאת. הפריבליגיה הזאת, ניתנת רק למי שמשרת אינטרסים של בעלי ממון שמאפשרים לו את הדיון. כך נוצר מצב בו רק בעלי הממון, באמצעות שליחהם יכולים להתבטא ברמה המדינית.

ברור שכיום עסקים ובעלי הון, מנצלים את הכספים העודפים שלהם, כדי לשפר את מעמדם, באמצעות יח"צ, כתבות קנויות, שליטה בעיתונים ועוד.

מדוע אם כן, לא יכולים ארגונים פוליטיים להעזר בכספי חו"ל?

כי כאן מדובר באינטרסים זרים למדינה. מי שמסבסד את הארגונים הללו, אין לו אחריותיות כלפי מדינת ישראל. כאשר הוא משלם לשכירי עת, הוא בעצם מנסה להשפיע על המערכת הפוליטית הישראלית, לטובת האינטרסים שלו, מבלי שהוא לוקח בחשבון את האינטרסים הישראליים.
כמו שלנשיא אובמה אין זכות הצבעה בישראל, כך גם לאיחוד האירופי אין זכות הצבעה בישראל. אם יקרה כאן אסון, לא האירופאים ולא האמריקאים ישלמו את המחיר. אזרחי ישראל ישלמו את המחיר.

עם כל הכוונות הטובות של האירופאים, אין להם זכות להשפיע על הפוליטיקה הישראלית.

נכון, לבעלי ההון יש עודף השפעה על התקשורת הישראלית. אבל כבר ראינו שהדרך להתמודד איתם, אינם ארגוני שמאל, אלא מעגלי שיח גדולים ורחבים. מעגלים שנובעים מהציבור, ולא מארגון שממומן על ידי האירופאים. נהפוך הוא, ברגע שנכנסו ארגוני השמאל הממונים לתמונה, הם רק הפריעו למחאה.

סביר להניח שבלא תרומות חו"ל, מרבית ארגוני השמאל יסגרו. אני חושב שיהיה זה יום טוב מאד לדמוקרטיה, כיוון שאז השמאל יבין שכדי לשרוד, עליו לפנות לציבור הישראלי, ולא לאירופאים. השמאל צריך להבין שהוא חלק מהחברה הישראלית. זה יהפוך את השמאל לפחות מנוכר, ויותר בעל אינטרס בחברה הישראלית, ובהצלחתה.

יכול להיות שאז ישוב ויעלה אותו שמאל ישן של פעם, שהחברה הישראלית היתה בראש מעיניו, והוא הרגיש עצמו יסוד לה. השמאל הציוני.

מאמרים רלוונטים

מאמר המראה ששלום עכשיו פועלת על פי אינטרסים של מדינות זרות, ובעצמה נפגעת מכך.

יגאל רמב"ם, מיוזמי המחאה, ואיש מקסים ונעים הליכות, נעצר על ידי היס"ם (היום)

בשקט, בשקט מחוץ לכותרות, ממשלת ישראל סוגרת את כל המאהלים, ובכך מפרקת את כוח הציבור להביע את דעתו. מאהלים, הם הבסיס לדמוקרטיה חייה ונושמת כמו שראינו כאן בשבועות האחרונים. האם הממשלה מנסה להשתיק את הציבור, ולפרק את כוחו להתנגד לה?

כחלק מדיונים שהתפתחו אצלנו בשכונה ,על הצטרפות או אי הצטרפות למחאה, העלה איציק וייס, רעיון חתרני

עיקר הרעיונות שעלו אצלנו בשכונה, מדברים על כך שעל האדם הפרטי לקחת אחריות על מעשיו. לו יש את הכוח לשנות, ועליו לשנות את דרכיו. המתנגדים להצטרפות למחאה, נוקטים בגישת השינוי מבפנים. זאת גישה רווחת ביהדות-הדתית-לאומית. כנראה מתוך הגישה הזאת, הציע איציק את טענתו. אני ממליץ לכם לקרוא את דבריו, ולנסות להתמודד איתם. זה תרגיל נחמד בחשיבה שוברת פרדיגמות, וגם ניסיון להבין בכלכלה.

בהצלחה,

טל

מכתבו של איציק (פורסם בהסכמתו)

בס"ד

הבנקים אשמים בהכל.

והציבור מטומטם לכן הציבור משלם.

כלומר,

בסופו של דבר, עצם האפשרות להוציא כסף שאין, כלומר, להיכנס לאוברדרפט, יוצר את המצב שאנשים מוכנים לקנות דברי מותרות.
דברי מותרות אלו כבר מזמן הפכו למיינסטרים. אם זה סלולר לכל בן בית, טלויזיה רב ערוצית, מעדני חלב כל יום, דירה גדולה, או נוחה, או במרכז.. רכב חדש ולא יד שנייה. וכו…
כל זה נוצר כי זה נהיה אפשרי. בגלל היכולת הטכנית שלנו לשלם קצת יותר ממה שבאמת אפשר.
ברגע שהמותרות נהיו סטנדארט, וכל אחד צריך ורוצה, הביקוש נהיה גדול, וכשיש ביקוש, המחירים עולים… ככה זה. אף אחד לא פראייר, ואם יש לו אפשרות להרוויח, הוא יעשה את זה.
גם כאן בשכונה בתי שופ המצויינים עלו 200,000 ₪ וכך כל פעם מישהו ניסה להעלות את המחיר. וביקש 300, ראה אחר, וביקש 400, ראה אחר כי טוב וביקש 450. הפראייר התורן ששילם, העלה את מחיר בתי שכונתנו ב100%.
ככה זה עובד..
הרי אם נקים קבוצת פייסבוק שבה חברים כל העלי הדירות שמוכנים כאות סולידריות חברתית להוריד את מחיר השכירות ב15%, היא תהיה כנראה ריקה.
אף אחד לא מוכן להיות פראייר. והציבור שמשלם, שזה אנחנו הוא המטומטם. ואז הוא צועק לממשלה.
נכון, יש היצע דירות שצריך לשחרר.. ואת זה מנסים לעשות עכשיו. נכון יש ריכוזיות… אבל היכולת שלהם להעלות ולתאם מחירים נובעת בראש ובראשונה מההסכמה שלנו לשלם.
ושוב למה מסכימים? כי זה ניתן ואפשר. (על ידי הבנקים)
הרי אם זה לא היה ניתן, לא הייתה ברירה וכל אדם היה צריך (אחרי תהליך קשה ביותר) לרדת ברמת החיים שלו, אם זה בדירה, ברכב, במזון… אבל זה היה מאזן את המצב.
כי בסופו של דבר המחירים היו יורדים לרמתם ההגיונית.
ובכן,
לדעתי אם יבטלו את האפשרות לאוברדראפט. המחירים ירדו כעבור חצי שנה.

איציק

אתמול בערב היינו במאהל ברוטשילד, והיה מקסים. התחושה היתה שהחבר'ה מלאי רוח טובה, אך מתקשים בקבלת החלטות שתשקף את רצון רובם.

אני מציע כאן תהליך, שאולי יוכל לעזור לקבל החלטות בצורה טובה יותר . אשמח להצעות שיפור. אם אהבתם את הרעיון, שתפו אותו דרך הפייסבוק או טויטר בתחתית הפוסט.

במתחם ברוטשילד, ישנם הרבה שיחות פרטיות ומעגלי שיח. מה יקרה, אם כל מי שחושב/ת שיש לו/ה פתרון ודרך להביא לשינוי המצב, יעברו במעגלי השיח ויאספו חתימות. בראש הדף יופיעו עיקרי ההצעה שלו/ה. לקראת הערב, תארך אסיפה, שבה יבחרו האנשים שיש להם מקס' חתימות בדף. כדי לוודא, שהחתימות לא זויפו, כל מי שיבחר, יצטרך לעבור שוב את בחירת הקהל. האחראים יודיעו כי לפלוני יש X חתימות, והקהל יצטרך לאשר בהרמת ידים (כל מי שחתם לו ירים יד). רק אם יראו כי יש תאימות סבירה בין החתימות להרמת הידים, הוא/היא יוכלו לעבור לשלב הבא.

החמישה שקיבלו הכי הרבה חתימות, יקבלו כל אחד כ-10 דקות לנאום בפני כלל הקהל. הקהל יוכל להגיב במחיאות כפיים. בסיום ההרצאות, כל אחד כזה יוכל לאסוף סביבו קואליציה, שביחד תנסה לשפר את ההצעה. וינסו ביחד להציע דרך יותר ברורה איך להניע את תהליך השינוי הארצי.

מומלץ כי את ההצעה שלהם הם יפרסמו בקבוצת הפיסבוק, להמשך דיון ברשתות החברתיות.

למחרת התהליך יתחיל מחדש, רק שהפעם כבר יהיו לאותם המובילים עוד אנשים שיעבדו איתם. הם ינסו לשפר את ההצעה, וביחד להפיץ את המסר, ולאסוף ביחד חתימות עבור ההצעה. כך הדבר יחזור מידי יום, וכל ערב ינאמו 5 הדוברים עם מס' החתימות הרב ביותר.

כך לאט לאט יווצרו קואליציות הסכמות. מתוך אותן 5 שישרדו את התהליך, יווצר הגיבוש של אנשים שיודעים לעבוד ביחד, והם יניעו את תהליך השינוי (רצוי מאד, שזה יקרה בתהליכים דמוקרטים).

מה דעתכם? האם זה יצליח? מה ניתן לשפר? האם יש לכם פתרון אחר?

אני מאמין שמאבק אינה הדרך שבה נוכל לשנות כאן משהו. ברגע שאתה פונה בשנאה אל מישהו או משהו, אתה לא יודע היכן זה מתחיל והיכן זה נגמר. אתה יוצא בכעס על משהו, וכבר אתה מקים לך אויבים. האויבים הללו אינם בובות קרטון, אלא אנשים שנפגעים ממך, ויוצרים התנגדות. ההתנגדות מפרקת את היכולת להשפיע, ולצובר אהדה רחבה. היא מונעת מגופים פוליטיים רחבים להתאחד למען מטרה משותפת.

פעילי המאהלים נעים מזעם ובכך מפספסים את היכולת לרתום. הם גירשו את מירי רגב ואת חולדאי, ויצרו שנאה כלפיהם מקבוצות רחבות בציבור. ובכך פיספסו חלק מהתמיכה שהיתה להם, אילו הובילו תהליך פוליטי, שיצור הרבה יותר לגיטמיות.

רק כדי להמחיש זאת, הנה התכתבות קטנה בקבוצת המאבק, שמראה את הפירוד שהתנהגות אגרסיבית יוצרת. עלינו למצוא דרך מאחדת.

אגב, חדי העיין בוודאי ראו שסימנתי את התגובה כלייק – זאת פשוט כדי להעביר לחבריי את הדיון.

Us Now from Banyak Films on Vimeo.

פרשת ויקיליקס האחרונה, היא אבן בוחן מרתקת בדרך של המערב אל נושא חופש הביטוי. מצד אחד, הפרשה חשפה את רשתות הקשרים התת-קרקעית שבין ארה"ב למדינות המערביות והערביות. היא חשפה שארה"ב ריגלה אחר האו"ם, ואחר הגרמנים, וגם קצת אחרינו. היא ממשיכה לחשוף סודות גדולים ואף אסטרטגיים. ומן הצד השני, היא הראתה ששליטי ערב המתונים למעשה מעונינים בחיסול האיום האיראני.

לעיתים נדירות בהיסטוריה, מעצמה עולמית מופשטת ערום ועריה בפני כל העולם, בצורה כה חושפנית בזמן אמת. הילד שחשף את ערוותה של ארה"ב ברבים הוא גיק מחשבים מטורף, שהכניס את עצמו לגוב האריות כדי לספר את האמת שבה הוא מאמין.  יש מבין מנהיגי המערב הקוראים לחיסולו הפיזי. אחרים פשוט מנסים לחסלו בתהליכים יותר "דמוקרטיים". ובעיקר בעלי הכוח מנסים לסגור עליו מכל הכיוונים. הוא עיצבן אותם כהוגן.

אסאנג' מעמיד אותנו בפני שאלה מעניינת. הפאניקה שהוא עורר בקרב הממשל בארה"ב ובמקומות אחרים במערב מובנת. חלק מהמחילות הסודיות שבאמצעותן הם ניסו לשלוט בעולם ולהופכו למקום בטוח, נחשפו. בטווח הקצר רודנים הם אלו שיהנו מפרותיה של החשיפה של ויקיליקס. משטר האיטולות באיראן יוכל להציג את ניסיון ההפיכה הירוקה כשיתוף פעולה בין המהפכנים לארה"ב וישראל, ובכך להחליש סיכוי למהפכה נוספת. שיתוף הפעולה של רודני ומלכי הארצות הערביות, נתפסים ככמשתפי פעולה עם המערב לחיסולה של אימפריה איסלאמית עולה, וכך שלטונם מתערער. האיסלאם הפונדמנטליסטי הרוויח מהפרשה בטווח המיידי.

אלא שלהערכתי אין הדבר כך בטווח הארוך. מהפכת האינטרנט הופכת את העולם למקום שקוף יותר. תעלולי יחב"ל עתיקים כמו אלו שהפגינו מנהיגי המערב, כבר לא עובדים יותר. עין הציבור הפכה חודרנית יותר ואפילו חדרי החדרים האינטמיים ביותר נחשפים באורה של תקשורת חדשה ועזה. העולם הוא שקוף יותר. התקשורת מבוזרת יותר, והציבור נחשף לעוד ועוד תעלולי ממשל לא לגיטמיים. המשטר הישן הולך ומאבד מהלגיטמיות שלו. ואי אפשר יהיה לעצור את זה (אלא אם כן, יכבו את האינטרנט).

בעבר העולם היה רגיל למרכזי כוח ולמניפולצית המונים. התרגלנו ל"נרטיבים" לאומיים. לעיתונות קנויה ונשלטת. הואבסנו בכחש על ידי אלו שחשבו שהחוכמה מרוכזת אך ורק אצלהם. בכך הצליחו שליטי המערב להשתיק ביקורת, ולמנוע התפתחותן של תורות חדשות שאיימו על כוחם. אלו שניסו לערער על כך, נדרשו למאבק חסר תועלת. המאבק הפך קיצוני וחסר מורכבות.

אבל המציאות היא מורכבת יותר מכל "חוכמה" שמרכזים השליטים, או של קיצוני שיחרור למינהם. החוכמה מפוזרת בין כולנו. כל אחד מאיתנו רואה את המציאות בצורה אחרת, ורק תקשורת מבוזרת בין כולנו, שהאינטרנט הוא האמצעי לצמיחתה, היא זאת שהולכת וחושפת את השקרים הישנים, ובמקומם היא מאפשרת לאמיתות חדשות לעלות. אמיתות מורכבות יותר. אמיתות שעוברות ביקורת peer to peer באופן ישיר וגלוי. ומתוך האמיתות הללו יעלו ויצמחו תורות מדיניות ומוסריות חדשות. התורות הללו יעלו ויצמחו בין אם שליטי המערב ירצו בכך ובין אם לאו.

אני חושב שהבסיס לצמיחת התורות הללו הוא הרצון לחיפוש האמת. הבלוגים מאפשרים לנו לעשות זאת. בלוג היא במה שבה כל אחד יכול לפתח נושא ולנהל דיון מחכים עם אחרים. אם נשכיל, גם להקשיב למתדיינים בבלוג וללמוד מכול המשתתפים, אז נצא מהדיונים חכמים יותר. אם נלמד למקד את הדיונים שלנו, ונמצא דרכים לגבש תורות חדשות וידע חדש לאור הדיונים, יצמחו כאן התורות החדשות הללו. לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להצמיח את התורות הללו על ידי שאיפה לאמת המורכבת יותר. על ידי זניחת האגו האישי והעדפת האמת ומורכבותה האינטר-סובייקטיבית.

במציאות החדשה, שבה הידע יהיה הרבה יותר חשוף, יצמחו תהלכים לחקר האמת, ועל בסיסם נוכל לבנות מהלכים נכונים יותר לפתור את בעיותינו. ממרכזי החלטות הנמצאים בידי מעטים, ההחלטות יעבור יותר ויותר למעגלים הולכים ומתרחבים.

אולי ויקי-ליקס גרמה קצת רוח גבית לפונדמנטילסיטיים, אך זאת רוח חלשה ומתפוגגת. לעומת זאת ויקי-ליקס, נתנה רוח גבית עצומה לרעיון הדמוקרטיה החדשה, ועל כך לדעתי, עלינו להסתכל.

עד שהתורות הללו יצמחו, החשיפות יערערו את יכולתו של המערב לקשור קשרי צביעות, ובטווח המידי הדיקטטורים ירוויחו, אך לדעתי בטווח הארוך הדמוקרטיות ירוויחו ממהלכיו של אסאנג'. הוא ושכמותו יכריחו את המדינות המערביות לנהל דמוקרטיה נקיה. אם כך, בואו לא ניתן למרכזי הכוח שלנו, לחסל את אסאנג' ואתר ויקיליקס. בעשותם כך, הם פוגעים בהתפתחות הדמוקרטיה המלאה. אם אנו חפצי דמוקרטיה, באו נניף את דגל ויקיליקס ונעזור להם בכל דרך אפשרית. בואו נשלח מסר לחברי הכנסת שלנו, שאנו דורשים מהם להגן על חופש הביטוי. כל אחד ישלח לחבר הכנסת שהוא מעדיף בקשה לשמור על חופש הביטוי. בואו נעשה את חופש הביטוי בסיס לצמיחתה של חברה דמוקרטית יותר, חופשית יותר, אמיתית יותר ומעורבת יותר.

אני את הבקשה שלי שלחתי ליריב לוין ומיקי איתן (אבירי הדמוקרטיה שאני מאמין בהם). אפרסם תגובתם אם תהיה כזאת.

בדיון שנערך בעקבות ההתכתשות בין אנשי "הפורום להגנת ההשכלה הגבוהה", וחוקרים "ניאו-ליברליים", עלתה סוגיה מאתגרת. אני טענתי שאנשי הפורום משתמשים ברטוריקת חסרת נתונים ולכן פסולה, בעוד שהחוקרים הליברליים, משתמשים ברטוריקה מבוססת נתונים, ולכן לגיטמית.

בתגובה כתבה אורנג'ר, ש""נפלת" במלכודת אפשרית של רטוריקת "לתת לעובדות לדבר בעד עצמן" – שלא היית עירני וביקורתי מספיק כדי לקחת בחשבון שגם הצגת נתונים יכולה להוות אמצעי רטורי פחות חיובי ממה שעשית ממנו." כלומר, אורנג'ר טוענת מראש שהעדפתי את הששימוש בנתונים מספריים או בראיות על פני רטוריקה שאינה משתמש בנתונים ונתונים מספריים. וזאת עשיתי, מבלי סיבה, פרט להעדפותי האישיות.

כדי לענות על השאלה הזאת, אני פונה דווקא לפוקו (ותודה ליונתן שחם, ששלח לי בדואר את ספרו של פוקו "סדר השיח").

להמשך קריאה

בעקבות המפגש בקדומים, התפתחו מספר שיחות באינטרנט (כאן, כאן, כאן). לפחות שתים מההתכתבויות עלו לטונים מאד לא נעמים, של העלבות, פגיעה וכעס.

שיחה רגועה בין שני מתכתבים מקדומים ומהשמאל-הלאומי, הפכה לפיצוץ לא נעים. וכיוון שאני מכיר את מי שכעס כל כך, קצת התפלאתי. לא הבנתי מהיכן הזעם, מהיכן חוסר הפרופורציה. כשדיברתי איתו טלפונית, הוא היה זועם ונרגז, גם במושגים שלו. לקח לי זמן להבין מדוע הוא נרגז. מה שהיה כתוב בטקסט של בר-הפלוגתא שלו לא הצדיק את הכעס.

אבל אז הבנתי. הבנתי כי גם לי זה קרה פעמיים. באחד הדיונים בפייסבוק, סביב פרשת זועבי, נכנסתי כניסת אמוק בפעיל שמאל שאיתו שיתפתי פעולה בעבר. הטונים בדיון הפכו להיות אלימים וצרחניים, חסרי פרופורציה והיסטריים. מילה אחת שלי, היה בה כדי לפוצץ את בן השיח שלי.

ואותו דבר קרה לי, כעבור כמה שבועות, עם אותו אדם, אלא שהפעם, אני הוא זה שהתפוצץ. מילה אחת שלו, שבסיטואציה אחרת, היתה מתפרשת כחסרת משמעות, נראתה לי כיסוד לתוקפנות עזה שלו כלפיי.

כשבדקתי לאחר מכן את עצמי, הבנתי שהיה כאן משהו לא פרופורציואנלי. משהו געש בי, והוא לא היה קשור כ"כ לבחור, אלא יותר, למה שייצג. אני חושב שזאת היתה פוסט-טראומה מודחקת, שקיננה בנו.

כל אחד מאיתנו היה בסטרס באותם שנים קשות שבין 1992 ל 1999. כל אחד מאיתנו אגר את הטראומה, והדחיק אותה, כדי לנסות לקדם את החזון הפוליטי שלו. אבל כנראה שיש סוג מסויים של מפגשים ואופי מסויים של אינטראקציות, שמציף את הפוסט-טראומה, וגורם לתגובה העצבנית להתרחש.

יתכן שרבים מאיתנו נושאים איתם את הפוסט-טראומה של השנים ההן. ואז נשאלת השאלה, האם לעולם נישא אותה? האם נצטרך להמתין עד שאחרוני הדור ההוא יחלפו מן העולם, כדי להצליח לקדם כאן משהו משותף? או שניתן לגרום למשקעי העבר להחלש, ולאפשר לנו לשוב ולפעול ביחד.

אני יודע שיש הרבה טיפולים לפוסט-טראומה. הטיפול העדיף עלי, הוא לחזור לשם, ולספר לכם עליה. אני מבקש שלא תשפטו אותה. אל תגידו לי שטעיתי, ולא הבנתי. כי זאת היתה החוויה הסוביקטיבית שלי. מה שאתם יכולים לעשות, זה פשוט לספר את שלכם. אני אשמח להבין איזה טראומה, כל אחד מאיתנו סוחב מהתקופה ההיא.

הטראומה שלי:

הטראומה שלי התחילה ב-1987, שלושה חודשים לפני פרוץ האינתיפדה הראשונה. אני זוכר את עצמי מתבונן על עובדים פלסטינים בשוק העבדים במזרח כפר-סבא. אני זוכר את המבט בעינייהם, ואת ההבנה שהם הגיעו לנקודת השפלה כל כך עמוקה, עד שהם לא יוכלו לסבול זאת, והר הגעש שלהם עומד להתפרץ. ידעתי שמשהו לא טוב עומד לקרות, ולא הייתי יכול להשפיע על המצב. שלושה חודשים לאחר מכן, האינתיפדה הראשונה פרצה.

הטראומה השנייה שלי התחילה לקראת החתימה על הסכמי אוסלו. ההסכם שעבר על חודה של מיצבושי, בגלל מי שיהפוך לאחר מכן לסוחר סמים, עמד להכניס לגבולות הארץ חבורה של מרצחים. לא עבר זמן, והעסק התפוצץ. פיגועי טרור, פרצו, והשלטון הישראלי, טחו עיניו מראות. כל ניסיון למחות, פשוט נעלם מעיני הציבור. שריד הקריב אותנו כ"קורבנות שלום", ברוב שחצנותו. התקשורת סתמה את פינו. הפגנות שהלכנו אליהן, ובהם היו עשרות אלפים ואף מאות אלפים, פשוט נעדרו ממסכי התקשורת. המצב הלך והחמיר. היה נראה באותה תקופה שאש"פ יהיה כמו סרטן בתוך ישראל. והממשלה צוחקת עלינו. מה שהשפיע יותר מכל, היתה אמירת הפרופלורים של רבין. כל מה שעשינו כדי להתריע בפני הסכנה הקיומת, הוגדר כרוח…. כפרופלורים. קולנו הושתק. קולו של הימין המתון הושתק, ורק קולם של האלימים ביותר מבינינו נשמע. גם כאן לא יכולנו להשפיע על האסון המתקרב ובא. בסוף, מישהו רצח את ראש הממשלה, ואני הואשמתי. למה? האם אני תמכתי ברצח? האם אני רצחתי?

הטראומה השלישית היתה קשורה לשהותי בשנים 1995 – 2001 באוניברסיטת תל-אביב. באותה תקופה היתה האוניברסיטה מעוז השמאל. היה מקובל שאם אתה לא שמאל, אז לא יכול להיות שאתה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב. לתומי, חשתי שאני במדינה בה חופש הביטוי הוא קדוש, ולכן הופתעתי כאשר השמעתי דעות ימניות, נחשבתי בזוי. באותה תקופה נשמר חופש הביטוי באוניברסיטה רק לשמאלנים. אבל הדבר הגרוע ביותר היה בכל פעם ששאלו אותי איפה אני גר, ואמרתי בצופים או בקדומים. כשבני שיחי הבינו שזאת התנחלות, היה המבט מתחלף למבט של תיעוב. אני לא אשכח את המבטים הללו. לקראת סוף לימודי באוניברסיטת תל-אביב, מישהי שהיינו בקשרי עובדה טובים, שאלה אותי היכן אני גר. כששוב ראיתי את המבט הזה, לא יכולתי יותר, הכעס והעלבון עלה והתפרץ. פשוט הפנתי את עיניי ובכיתי, כמו ילד. זה היה מבזה.

לאחר מכן עברתי לאוניברסיטת בר-אילן. שם לאף אחד לא היה אכפת אם השמעתי דעות שמאלניות או ימניות. שם לאף אחד לא היה אכפת היכן אני גר. פתאום הרגשתי חופשי. פתאום הרגשתי, שהשפיות חוזרת אלי. שמותר לי להיות מי שאני.

אלו הטראומות שלי. האם גם לכם יש טראומות מאותה תקופה?