ציון יום הנכבה באוניברסיטת תל-אביב שימש עילה למחלוקת ציבורית. אני מציע שבדמוקרטיה אין לנו סיבה לפחד מהסיפור הפלסטיני . אומנם הנרטיב הפלסטיני מדגיש אלמנטים כאלו ואחרים, והוא נועד בעיקר להשחיר את מדינת ישראל ולשמש כלי לחיזוק הלוחמנות הפלסטינית והחלשת העמדה הישראלית בעיני העולם, אלא שהוא נרטיב, וככל נרטיב הוא ניתן להפרכה, או לביקורת.
לצערי בימין אנשים חושבים שהדרך להתמודד עם נרטיב הוא להשתיק אותו ולמנוע את הבעתו בזירה הציבורית. אני לא חושב שזה עובד. ציבור נחוש ודבק במטרתו וחכם (ובעניני תעמולה הפלסטינים לוקחים אותנו בכיס הקטן), יצליח להעביר את הנרטיב שלו, ואף להציג אותנו כדיקטטורים המונעים בכוח הזרוע את סיפור הנרטיב הפלסטיני.
בנרטיבים, חבריי, לא נלחמים באמצעות כוח. אין בכך שום יעילות. להפך, כך הסיפור מקבל הרבה יותר ביטוי וחשיבות.
הדרך להתמודד עם נרטיב, הוא להקשיב לו בתשומת לב ולהעמידו לביקורת. ולהפריך אותו, אם הוא שיקרי.
הנה הביקורת שלי על סיפור הנכבה.
זה נכון עובדתית שהפלסטינים ברחו במלחמה. יש לי יסוד סביר להניח שאנו עזרנו להם לקבל החלטה לברוח. ובעיני, זאת התנהגות סבירה למדי בזמן מלחמת קוממיות (כל עוד לא נעשים פשעי מלחמה, אלא יש יותר שימוש בתעמולה שגורמת לאנשים לברוח מבתיהם).
אלא שלתהליך הזה גרמה התנהגות בעייתית של הפלסטינים. מאז ומעולם (ובעצם עד שנת 2003) הפלסטינים בחרו במודע בפתרון המלחמה על פתרון הדיאלוג. כתוצאה מכך, הם רוסקו על ידי הבריטים ב1936-9, ואיבדו את שדרת המנהיגות שלהם. הם העדיפו לצאת למלחמה נגדנו עוד לאחר הכרזת כ"ט בנובמבר, בהנחה איוולית שאנו נהיה החלשים ונברח. הם שילמו את המחיר על כך. הפלסטינים ללא היו מוכנים לקבל את פתרון החלוקה והפסידו במלחמה.
בנרטיב שלהם, יש האשמה רק של ישראל. זהו נרטיב ילדותי ואינפנטילי. זהו נרטיב שלא לוקח אחריות על חייהם של הפלסטינים. זהו נרטיב שמתעלם מהחלק שהפלסטינים לקחו בתהליך. זהו נרטיב, שכל עוד יחזיקו בו הפלסטינים, הם לא יוכלו להקים מדינה אחראית שתנהל באחריות את חייהם של הפלסטינים. על כל צרותיהם הם יאישמו אותנו. זהו נרטיב שיותר משהוא פוגע בנו, הוא פוגע בפלסטינים ומשאיר אותם עם מפגר הזקוק לחמלת העולם. עם כזה אינו זכאי ואינו ראוי שתהיה לו מדינה.
רק עם שמחליט לקחתת על עצמו אחריות, ולבחון את מעשיו הוא עם הזכאי למדינה ויכול גם לנהל מדינה ברצינות.
הציונות החלוצית הצליחה במעשיה, לא כי הטילה אחריות על אחרים. היא לא הטילה אחריות על הקב"ה. הא לא התלוננה על מעשי הגויים (אם כי היא מחאה נמרצות). היא לא התלוננה על התקשורת העולמית, או אדישותם של היהודים בעולם שלפני מלחמת העולם השניה. הציונות החלוצית הצליחה, כי אנשיה לקחו אחריות מלאה על מעשיהם וקידמה ופעלה והפעילה את כל תבונתה ומרצה כדי ליצור מציאות שבה מדינת ישראל תיווצר.
כל עוד הפלסטינים ימשיכו להטיל אחריות על אחרים, לא תהיה להם מדינה שבה ניתן לחיות בשלווה ובבטחה.
הנה, תנו לסיפור הנכבה לעלות בפומבי, ואיתו העלו בבקשה גם ביקורת ציבורית ושפטו את סיפור הנכבה. אם יש בו שקרים חישפוהם בפומבי, ואם יש בו אינפנטיליות, דברו על כך. רק דבר אחד אל תעשו. אל תנסו לעצור אותו על ידי סתימת פיות. זה לא דמוקרטי וגם מאד לא נכון בטווח הארוך.
היי ירון,
הערות קצרות, ברשותך:
א. איני מכיר בימין גורמים משמעותיים ה"מפחדים מהנרטיב הפלסטיני" או המנסים "להשתיק אותו". הימין המרכזי מבקש לא לתת לסיפור גיבוי תקשורתי תעמולתי מוקצן, וכן לדון בסוגייה ההסטורית כשלעצמה, ולאו דוקא בהקשר ליום הנכבה.
ב. מרבית האנשים מן הימין אינם מתכחשים שהבריחה היא גם תוצר של גירוש יזום על ידי הכוחות הישראלים (באופן פיסי או תעמולתי). וממילא, אין התכחשות לצער ולסבל של פרטים כאלו ואחרוים מן האוכלוסייה הבורחת. אולם שאלת הפרופורציה קריטית כאן באבחנת הנרטיב. "ה"בריחה לא הייתה בשל כך, אלא בשל הנסיבות שתארת בעדינות. ועל כן, קביעת יום בלוח השנה, מעניקה לכך רובד "לאומי" פלסטיני, ומקשה על ההפרדה הזו.
ג. יש לראות את המכלול בו הנכבה משקחת תפקיד. מדובר ברצף של התייחסויות למדינת ישראל, בו היא מושמצת על על צעד ודעל ובמנותק מן המציאות. (חרמות אקדמאיים, משטים על האסון שהמצור מחולל בעזה, דו"ח גולדסטון ועוד) הסיפור הזה, גם אם יסופר באופן הכי "נייטראלי" הינו עוד זרע בשדה של פורענות. היחס אליו צריך להיות כמו אל חבריו.
ד. וכמו בדוגמאות האחרות ההתמודדות העיקרית שלנו היא עם הסייענים מבית המזינים את האירועים הללו בכסף במוטיבציה ובארגון.
מורדי
טל, אם אתה מתכוון להילחם במשהו באמצעות עובדות, כדאי שתפתח ספר היסטוריה.
היום יש קונצנזוס בקרב ההיסטוריונים שהנכבה מורכבת ממקרים של עזיבה מרצון וגם ממקרים של גירוש פיזי – קרי, שצה"ל העמיס אזרחים על משאיות והוריד אותם מהצד השני של הגבול. הוויכוח הוא על כמה מקרים היו מכל סוג (וזה עוד לפני שנכנסנו לטענות על מעשי טבח).
בנוסף, גם אם הטיעון 'ככה זה במלחמה' מחזיק מים, עדיין זה משאיר את השאלה למה אחרי המלחמה ישראל לא איפשרה למי שברח לחזור לביתו.
מעבר לזה, הטיעון שלך – 'הם התחילו, אז מגיע להם' – הוא בעייתי מצד אחד, ומנוגד לדין הבינלאומי מצד שני. העובדה שהמנהיגים של צד אחד התחילו במלחמה, לא מצדיקה פשעי מלחמה כלפי אזרחים שהיו לחלוטין בלתי-מעורבים.
למרבה הצער המלחמה בנרטיבים היא תמיד דו-צדדית.
זה מצער לא רק שהימין אינו מוכן להכיר בקיומה של הנכבה, אלא גם שהשמאל מתקשה להכיר באחריות (הלא בלעדית, יש להדגיש) של הצד הפלסטינאי לאסון שבא עליו.
כל העניין הזה, של שחור או לבן, של גירוש או בריחה, של אשמים או חפים מפשע, זוהי התבצרות מיותרת הנובעת מצדקנות, משני הצדדים.
נראה לי עדיף להכיר שהדבר הזה אכן קרה, כמו שקרה בהרבה מקומות בעולם, אגב. כחלק מהסכם שלום יש לשאוף לא לזכות שיבה אלא למנגנון פיצוי הולם, שיכיר בעובדה שאכן כבשנו (במובן של conquest, ולא occupation) שטחים ובתים שבהם חיו אנשים כמה ימים לפני.