ארכיון הנושא 'כללי'

09 נוב 2016

מדוע טראמפ ניצח, או איך הצלחתי לזכות בהתערבות על פיצה

ברגעי כתיבת הפוסט הזה, רגע לפני שאני יוצא ליום עבודה עמוס מיוחד, נראה שטראמפ הולך לנצח.

במהלך החודשים האחרונים, התערבתי עם ידיד, שהוא חוקר תקשורת מהאקדמיה, שטראמפ ינצח (על שני מגשי פיצה). הויכוח בינינו החל עוד כשטראמפ התחרה על תפקיד המועמדות, טענתי שטראמפ יהיה המועמד של הרפובליקנים, בתקופה שהוא עוד נראה כמועמד לא רציני. הבסיס לניבוי שלי, אינו ניחוש סתמי, אלא שתי תיאוריות שפיתחתי בתחום מדעי המדינה. תאוריית ה-PFC/FFFF והערכים, ותיאורית ההקצנה ברשתות החברתיות. תיאוריות שלא פרסמתי, אך הרצתי אליהן, או כתבתי בעבודת סמינריון (תאוריית השתיקה ברשתות חברתיות, ראם דה-האן וטל ירון, 2015). את עבודת הסמינריון הגשנו לכנס התקשורת הישראלית, והיא נדחתה (לדעתי מסיבות פוליטיות). השתמשתי בתיאורה הזאת, כדי לנבא גם את הדרכים למנוע את הטרור. ואכן דרכים אלו יושמו, חצי שנה לאחר שכתבתי את הפוסט.

הנה מכתב שכתבתי לידידי ב-17 ליולי, לפני יותר מחודש וחצי, בו הסברתי מדוע לדעתי טראמפ ינצח:

(ראו בעיקר את הסיום: "לדעתי בימים האחרונים, ואולי בשעות האחרונות, טראמפ יצור מהפך. ")

trump-pix

הסיבה לכך שטארמפ ככה"נ ינצח, היא שברשתות החברתיות, לימין יש כיום יתרון, והרשתות החברתיות, הן בעלות כוח השפעה רב, שמטה את ההצבעה, בכ-5 עד 10% לטובת הימין, בשעות האחרונות. עיקר השפעתן של הרשתות מגיע בימים האחרונים, ואף בשעות האחרונות. הסיבה לכך שלימין יש יתרון ברשתות החברתיות, מתוארת במחקרון קטן שערכנו ראם דה-האן ואני במסגרת סמינריון, על אלימות ברשתות החברתיות בשנת 2015. על פי המחקרון, לימין יש יכולת גבוהה יותר ליצור יותר אלימות ברשתות, בעוד לשמאל אין אפשרות כזאת.  האלימות, גורמת להשתקת היריבים, וגורמת לרוב המשתתפים בדיון שאינם נוקטים באלימות להרגיש שהקול הדומיננטי, הוא הקול של האלימים. כתוצאה מכך, מרבית הציבור המאזין (99% מהשותפים לדיון), נוטים לקבל את הצד הדומיננטי של הדיון. וכיוון שכך, ההשפעה החברתית של הימין ברשתות החברתיות גדולה יותר (ראו ספירלת השתיקה)…. מי שמעוניין להבין את המנגנון, יקרא את עבודת הסמינריון דה-האן ושלי.

לרשתות החברתיות יש השפעה בעיקר בשעות האחרונות (אך השפעה זאת ניבנית במשך חודשים), כיוון שאז המתלבטים מחפשים דרכים להכריע, והדרך שהכי תשפיע עליהם, תהיה חבריהם ברשתות החברתיות. (אנו מאד מושפעים חברתית – ראו תיאוריית הקונפורמיות).

התיאוריה השניה שבה אני משתמש, היא תיאוריית ה-FFFF\PFC – והערכים השונים, שיש לימין ולשמאל (תיאוריה שמבוססת גם על Heidt 2012). שמראה שלימין ולשמאל יש ערכים שונים, וערכים אלו באים לידי ביטוי בפרשנות שונה של העולם. פרשנות שגורמת לכך שמה שיראה לאיש שמאל כשלילי, יראה לאיש ימין כחיובי, ולהיפך. על פי תיאוריה זאת, כאשר עיתונאי מהשמאל (והרוב הם כאלו), מתאר משהו שלילי על מועמד ימני, אנשי הימין יפרשו את המקרה באופן חיובי, וכך יצא שהשמאל יכול לבנות את מועמדי הימין. וזה אכן מה שקרה לטרמאפ. בגלל שהוא משך כל כך הרבה תשומת לב של עיתוני השמאל, וככל שעיתוני השמאל הלעיזו על טראמפ, כך אנשי הימין בארה"ב, ראו את טראמפ באופן חיובי יותר.

הגאונות של טראמפ היתה בכך שהוא ניצל את האפקט הזה. כל אמירה מעוררת פרובוקציה שלו, עוררה את עיתוני השמאל לסקול אותו, ובפועל, גרמה לו להראות באופן יותר ויותר חיובי בעיני ציבור הבוחרים של הימין.

 

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments תגובה אחת »

12 פבר 2014

מי כובש את הפלסטינים?

השאלה שלעיל, "מי כובש את הפלסטינים?", נשמעת מוזרה. הרי התשובה ברורה, לא? צא החוצה וראה. יש שם צבא ישראלי שדואג שהפלסטינים לא ימרדו, והנה אתה מציג שאלה כ"כ מוזרה וברורה? מה הסיפור שלך?

רגע לפני שתמליצו לאשפז אותי במוסד לבריאות נפש הקרוב, הרשו לי לקחת אתכם לסיור מעניין במאה שנים של היסטוריה. מאה שנים של ההיסטוריה של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. סיור, שאולי בסופו, תבינו שהשאלה לא כ"כ מוזרה. סיור שבסיומו אולי תראו שאנו לא היחידים שאחראים למצב הנוכחי. שלטנגו, אולי צריך שניים.

כבר ב-1922 הוצע לפלסטינים לקחת חלק בממשל בארץ ישראל. ממשלת המנדט ביקשה, בהתאם לכתב המנדט, שהיה מקובל על האומות, להקים מועצה דמוקרטית למחצה שתנהל את ענייני ארץ ישראל. באותה מועצה היו 12 מקומות נבחרים, בהם 8 נציגים למוסלמים ושני נציגים ליהודים. הפלסטינים סירבו להשתתף בבחירות והחרימו את המועצה, ואת הסיכוי שלהם להשפיע.

הפלסטינים החרימו את המועצה, כי הם האמינו שהם, בהיותם הרוב, צריכים לשלוט בא"י. הם לא ראו בטענות היהודיות משהו שיש להתחשב בו. הם לא היו מוכנים לקבל את הלגיטימיות של טענות היהודים לחזקה על הארץ.

מאז תחילת הסכסוך, הפלסטינים דגלו בתפיסה קיצונית שאינה לוקחת בחשבון את הלגיטימיות של האחיזה של היהודים בארץ ישראל. הם לא ראו את התנ"ך כבסיס ללגיטימיות. הם לא ראו את ההיסטוריה הידועה לכל, כבסיס לשיבת ציון. הם לא ראו ברדיפות הנוצריות או בהשמדה הגרמנית, סיבה לאפשר ליהודים לשוב לארצם. הארץ היא שלהם, ורק שלהם, וזאת העמדה בה דבקו, ובה הם דבקים עד היום.

גם היהודים לא היו חסידים גדולים של הנרטיב הפלסטיני, אך לאורך הדרך הם ידעו להיות "ריאל-פוליטיק", ולהתכתב עם המציאות. אם זה הסכם פייסל-ויצמן מ-1919, ואם זה ההסכמה לתוכנית החלוקה (שלא איפשרה הקמת מדינה ב-1947).

רג'יב נשאשאבי, ראש עיריית ירושליים, 1923-1935. מהפלג המתון של הפלסטינים.

רג'יב נשאשאבי, ראש עיריית ירושליים, 1923-1935. מהפלג המתון של הפלסטינים.

הפלסטינים, בנוסף על ראיה חד-מימדית וצרה, גם לא גילו שום מידה של התפשרות, והתכתבות עם המציאות. בקרב האליטה הפלסטינית, התקיים מאבק בין הנשאשאביים לחוסיניים. הנשאשאבים היו מוכנים לקיים דיאלוג ושיתוף פעולה עם המנהיגות הציונית. הם היו מתונים יותר, אך החוסינים ניצחו. החוסינים הביסו את הנשאשאבים, והובילו את הפלסטינים למאבק אלים בישוב היהודי ובממשל הבריטי, במאבק שכונה "המרד הערבי הגדול". בהיסטוריה הפלסטינית, הקיצונים תמיד ינצחו את המתונים. כאשר שככו הקרבות ב-1939, נשארה המנהיגות הפלסטינית מרוסקת. הפלסטינים נשארו ללא מנהיגות. ללא מנהיגות קיצונית וללא מנהיגות מתונה. הם היו מפוררים. וכאשר תשע שנים לאחר מכן היה עליהם להלחם על ביתם, הם גילו אפס יכולת התנגדות, וקרסו, וכך הגיע הנכבה שלהם. אסון, שהפלסטינים הביאו על עצמם, בנטיה שלהם ללכת תמיד לפתרונות הקיצוניים.

ב-1947, עוד ניתנה להם אפשרות לקבל לפתרון מתון, על פי הצעת החלוקה, אך הם סירבו, כנראה בהניחם שבכוח הזרוע יצליחו למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. הם טעו, ושילמו על כך במחיר יקר מאד. הם הובסו, ואיבדו את המדינה שלהם לארצות חזקות מהן. לירדן ולמצריים. לירדנים לא היתה שום כוונה להקים מדינה פלסטינית, וכך גם לא למצרים. ישראל, גם היא לה התכוונה לתת להם מדינה.

אבל הפלסטינים לא אמרו נואש. שוב הם פנו לכוח הזרוע, כדי לפתור את בעיותיהם. הם ניסו להפיל את המשטר בירדן, ולהקים בירדן את מדינת פלסטין. וכמו תמיד הם הפסידו. את המלך חוסיין לא עשו באצבע, ובמבצע צבאי קשה, בספטמבר 1970, הוא חיסל את קני ההתנגדות, וגירש את ההנהגה הפלסטינית המילטנטית. הנהגת הפלסטינים ברחה ללבנון, ושם בתוך שנים בודדות, הם עשו את מה שהם יודעים לעשות טוב יותר מכולם, לחרחר מלחמה. לבנון, שהיתה הפאריז של המזרח התיכון, הפכה בתוך שנים בודדות לארץ זוועות, שבה פלסטינים נלחמו בנוצרים, ונוצרים בפלסטינים וכולם לחמו בכולם.

כוחם של הפלסטינים גבר בלבנון, והם החלו מאיימים על הגבול הצפוני של ישראל. רצח ילדים בבתי הספר ובגני הילדים, לא היה מחוץ לרפטואר המקובל על ההנהגה הפלסטינית. ומדינת ישראל החליטה לחסל את האיום, ולגרש אותם מלבנון. מ-1982 עד 1985 התחולל גירוש של ההנהגה הפלסטינית מלבנון, בתחילה על ידי ישראל, ולאחר מכן על ידי הסורים.

ב-1987, הציבור הפלסטיני ביו"ש, ניסה להתנער מהשלטון הישראלי. במשך שש שנים נאבק, עד שהביא את מדינת ישראל, ב-1993, לחתום עם הפלסטינים על הסכם אוסלו, שנועד להביא להקמתה של מדינה פלסטינית. ראשי אש"ף הוזמנו לחזור מתוניס לישראל, ולהקים מדינה פלסטינית. אבל גם הפעם, במקום להתמקד בהקמת מדינה, התמקדה ההנהגה הפלסטינית בהמשך הטרור והאלימות.

בשנת 2000, משכשל סבב השיחות הנוסף על הקמת מדינה פלסטינית, שבו הפלסטינים לאלימות ב"אינתיפדה" השניה. הפעם נדרש יותר זמן, אך לבסוף גם סבב האלימות הזה רוסן. ב-2006, כאשר בלחץ האמריקאים, נערכו בחירות חופשיות לרשות הפלסטינית, גבר, כמו תמיד ב100 השנים האחרונות, כוחם של הקיצונים בציבור הפלסטיני, והחמאס זכה ברוב קולות. שוב ניצחו הקיצונים, שקראו להשמדתה המוחלטת של מדינת ישראל. שנה לאחר מכן, כאשר ישראל השאירה את הפלסטינים לנפשם בעזה, התגברו המתחים בין המחנות הפלסטינים, והצד הקיצוני, חיסל את הצד היחסית מתון (הכל יחסי), והשתלט על עזה.

גם הפעם, כשאובמה שם את כל יהבו על סיום הסיכסוך, יגידו הפלסטינים לא לסיום הסכסוך, ולא להקמת מדינה פלסטינית.

כיצד קורה שבמשך 100 שנות הסכסוך, מקפידים הפלסטינים "להחמיץ כל הזדמנות להקמת מדינה פלסטינית?" כיצד זה קורה שאין להם עדיין מדינה?

אני חושב שהסיפור הוא כאן, העדר יכולת משילות. לפלסטינים אין תרבות שלטונית שמאפשרת להם לשלוט. בואו נזכור, ששעד שהגיעו לכאן הציונים, לא היו הפלסטינים מעולם עם. מעולם לא היה להם ממשל משלהם. הם מעולם לא שלטו בעצמם. וזה בשונה מרוב העמים שנכבשו, שכן שלטו בעצמם, לפני שנכבשו.בהעדר מסורת של שלטון עצמי, קשה מאד לנהל מדינה בצורה מסודרת. ולכן הפתרון הקל ביותר, הוא לצאת למלחמה נגד עם אחר כדי להתגבש. זאת הסיבה שביסמארק יצא למלחמה נגד צרפת ב-1870 , כדי לאחד את הנסיכויות הגרמניות שבמשך מאות שנים היו מפורדות. אין כמו מלחמה כדי לאחד. עם שאין לו תרבות שלטונית, עלול לגלוש מהר מאד למלחמות פנימיות. בסיטואציות כאלו, הקיצונים הם אלו שמנצחים. לכן גרמניה בחרה במנהיג קיצוני במיוחד, כמו היטלר, שעזר לגבש אותה כאומה. לכן גם ראינו את נאצר מחזק את שלטונו על ידי הפניית השנאה של ההמונים לעבר ישראל. ולכן אנו רואים שבכל פעם שהיה על הפלסטינים להחליט, הם החליטו את ההחלטות הקיצוניות ביותר. כשאין לך תרבות שלטונית, המלחמה היא המוצא שלך, והשלום אינו אופציה. יש קשר בין איכות תרבות השלטון, לנטיתו להקצנה.

AP0XMRK103-Main-2011-05-08T16-18-28&91;1&93;.687Z917811_waהדפוס הזה ימשך גם בעתיד. אבו מאזן נראה מתון, אך הוא אינו יכול לקבל החלטה מתונה. אם יכיר במדינת ישראל, ואם ישראל תשאיר את הפלסטינים לבדם בתוך גבולות 1967, הממשל הפלסטיני יתרסק, ושוב יעלו הקיצונים בדמות החמאס או אף גורמים קיצוניים יותר, ושוב ישראל תצטרך להיכנס כדי להפסיק את הטרור, ושוב נחזור אל המראות הקשים של ליל הסדר במלון פארק, וסבארו.

עד היום לא החמיצו הפלסטינים הזדמנות להקים מדינה משלהם, לא בגלל ישראל, אלא בגלל שמעולם לא ידעו להחזיק במדינה. וכל מנהיג פלסטיני יודע, שהקמת מדינה כזאת, משמעותה מוות ואובדן, לו ולחבריו (ראו את ההערה של בוגי":”אבו מאזן חי וקיים על חרבותינו. ברגע שנעזוב את יהודה ושומרון הוא גמור") . נראה שהפלסטינים יעדיפו עוד עשרות שנים לעסוק בהתכתשות עם ישראל, ולא להקים מדינה משלהם. המצב הנוכחי הוא המצב המתאים ביותר להנהגה הפלסטינית. במצב זה הם יכולים להנות מדמי סיוע מערביים שמגיעים בעיקר לכיסיהם האישיים (ראו את את הדיווח על הדו"ח של האיחוד האירופאי שמראה ש- 2.7 מילארד דולר מכספי הסיוע האירופי בשנים 2008-2012 "נעלמו". את הכספים של סואה ערפאת ועוד סיפורים רבים על שחיתות). כל עוד תוכל ההנהגה הפלסטינית לשמר מראית של שאיפה לשלום, המצב שלהם יהיה טוב. הם יזכו להיות עשירים ובטחונם ישמר. השלום, הוא הדבר המסוכן ביותר עבור אבו מאזן וחבריו. הם לעולם לא יסכימו לו. הם ימשיכו להאשים את ישראל בכל, אבל להגיע להסכם, לא יגיעו.

הציבור הפלסטיני עצמו, יודע שהוא מרומה, והמוטיבציה שלו להקים שלטון "צודק" תגבר. אלא שכמו בכל פעם, במקום להקים שלטון מתון ושומר חוק, הם יבחרו את הקיצונים, שמשום מה הפלסטינים עדיין מאמינים שיביאו צדק. הפלסטינים לא למדו שקיצוניות אינה מביאה צדק, אלא עוד אומללות. הם לא למדו עדיין שהקיצוניות לא תספק להם מדינה או בטחון, אלא רק עוד מאבק בו יקיזו את דמם לשווא.

לא העם הפלסטיני ולא ההנהגה הפלסטינית מוכנים ללכת לשלום או למדינה עצמאית. בטחונם המוחלט, כמו לפני 100 שנים שהארץ כולה שלהם, הוא זה שמשאיר אותם ללא מדינה. כל עוד לא ילמדו הפלסטינים לשלוט בעצם, וכל עוד לא ילמדו מתינות, אין לנו עם מי לעשות שלום, ולא יהיה כאן הסכם שניתן לסמוך עליו.

אם כך, מה לעשות?

הדבר הראשון הוא להבין, שעם הפלסטינים, כל עוד לא ישפרו את המשילות שלהם, לעולם לא נוכל לחתום הסכם. גם אם ההסכם יחתם, הוא לא יהיה שווה את הניר עליו הוא נחתם. כמו שלא היה שווה ב-1993, כמו שלא היה שווה ב-1997, וכמו שהוא לא שווה היום. הפלסטינים לא בנויים למדינה, ולא יסכימו למדינה. הם מעדיפים לשמור את מצב המלחמה, וזה האינטרס הראשון שלהם. וגם אם ידברו במתק שפתיים על שאיפתם לשלום, אל תאמינו. 100 שנים הם הוכחה הכי טובה לכך שאין להם עניין במדינה. עלינו להבין שפתרון באמצעות הסכם, לא יהיה, ואם יהיה הוא לא יחזיק מים. עלינו להבין שפתרון שתי המדינות (לפחות בהסכמה), אינו אפשרי, ועלינו לוותר עליו.

הדבר השני הוא להבין שהפתרון תלוי בנו, וככל הנראה רק בנו. קיים הפתרון של ההיפרדות החד-צדדית. וכפי שראינו בעזה, הוא לא מוצלח במיוחד. אם נפנה אליו, ישלוט החמאס ביו"ש, ונצטרך להתמודד עם חמאסטן חמושה בחצר האחורית שלנו.
פתרון אחר הוא פתרון שמציע בנט, אבל אינני מאמין שהוא יהיה מוסכם על מישהו. אני דווקא נוטה לפתרון של זבולון כלפה, להעניק זכויות מלאות לפלסטינים. נכון, זה ידרוש מאתנו להפסיק להיות בדלנים, ולשאוף להכיר בכל אדם כאדם, ללא קשר לדתו. נכון, זה יאתגר אותנו להמציא את היהדות כדת ליברלית, המסוגלת לשמור על הגר, ולדאוג לחיים שווים, וזה ידרוש מאתנו למצוא דרכים להכיל את הקיצוניות הפלסטינית (שלא תעלם במהרה). אבל, הי, האם זאת לא מטרת היהדות, כפי שביקש אותה מאתנו הקב"ה לפני 3000 שנים? להקים חברת צדק, גם לגר, ליתום ולאלמנה? האם זה לא התגשמות חלום הנביאים? האם זה לא החיבור המושלם בין יהודית לדמוקרטית?

כרגע זה נשמע אתגר גדול, אבל זה אתגר ששווה לעמול בשבילו.

לסיכום: מספר הפעמים שהפלסטינים אמרו לא למדינה פלסטינית

  1. 1922 – לא לממשל משותף, שבו ישמרו זכויותהם – המועצה של פלסטינה.
  2. 1923-1936 – לא לשיתוף פעולה עם הציונות.
  3. 1936-1939 – מאבק בבריטים.
  4. 1947 – לא לתוכנית החלוקה.
  5. 1948-1993 – כיבוש.
  6. 1994 – לאחר הסכמי אוסלו, פניה לטרור.
  7. 1997 – לאחר הסכמי וואי, פניה לטרור.
  8. 2000 – פניה לטרור.
  9. 2006 – פניה לשלטון החמאס.
  10. 2009 – אמירת לא, למאמצי אולמרט, שהציע להם גם את ירושליים.
  11. 2014 – הפלת מאמצי קרי?

והנה מספר הפעמים שהיהודים ויתרו על חזון ארץ ישראל השלמה:

  1. 1919 – הסכם פייסל-ויצמן, לחלוקת הארץ.
  2. 1922 – ויתור על עבר הירדן.
  3. 1947 – הסכמה לתוכנית החלוקה (למרות שמשמאל וימימן היו שהתנגדו).
  4. 1956 – ויתור על סיני
  5. 1978 – ויתור על סיני, לטובת הסכמי שלום עם מצריים.
  6. 1993 – ויתור על מרבית יש"ע לטובת הסכם השלום עם הפלסטינים.
  7. 1997 – ויתורים נוספים בהסכם וואי.
  8. 2000 – מוכנות להחזרת שטחים נרחבים – אהוד ברק.
  9. 2009 – מוכנות לוותר על חלקים מירושליים – אוהד אולמרט.

האם הדפוס לא ברור?

מידע רלוונטי

הפלסטינים אינם יכולים להתקיים כלכלית

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments 7 תגובות »

06 אוק 2013

מה גורם להתחממות ביהודה ושומרון?

ניסיון הרצח של הנעם גליק בת ה-9 מפסגות, מצטרף לשורה ארוכה של פעילויות חבלניות עוינות הולכות ומתגברות ביו"ש כלפי אזרחים וכלפי צה"ל. באף אחת מהכתבות שקראתי לא מצאתי הסבר מספק לסיבה להתגברות הפיגועים. המשותף לכל ההתקפות שהן לכאורה ספורדיות. לא מחבלים מאומנים, אלא פלסטינים שהחליטו מסיבה כל שהיא לצאת ולפגוע בצה"ל או בישראלים. החשד המיידי אמור ליפול על החמאס שמתנגד לשיחות על הסכמי-הרגיעה שהרשות וישראל מקיימות. למיטב זכרוני, כמעט בכל פעם שבהן מתקיימות שיחות רציניות החמאס ולפעמים גם חלק מארגוני הפת"ח, מעודדים פיגועים. ההתרחשות הזאת תואמת את  תורת משחקי המלחמה שמראה שכאשר קיצונים מזהים תהליכים של נורמליזציה בין הקבוצות, הם פועלים כדי לייצר מצב אלים יותר שגורם לאוכלוסיות רחבות להימנע מהנורמליזציה, ולשמר את מצב הלוחמה. המצב של התגברות הטרור מתאים לכאורה לדפוס שבו החמאס מקצין את הארועים כדי למנוע נורמליזציה.

אלא שאינני בטוח שמדובר כאן דווקא בחמאס. ביום שישי האחרון, כאשר רכבתי על אופניי בין בית-אריה לפדואל, שמעתי צעקות מהמואזין של כפר עלבון או רנטיס שנשמעו בהחלט "ג'יאהד". המואזין לא אמר זאת פעם אחת, אלא חזר על המילה כמה פעמים, בכעס ובזעם, כאילו הוא קורא למאמיניו עכשיו לקום ולפרוע ביהודים. קשה לי להאמין שמואזין יכול לקרוא בקולי קולות לג'יאהד מבלי שהרשות, שנחשבת בין הפלסטינים כיודעת-כל, תדע על כך ותמנע את ההסתה. גם אצלנו בכפר השכן: קדום, יש מסורת של כמה שנים של מאבק לשחרור אדמות. מאבק שמנוהל באחריות הרשות. זאת כחלק מניסיון של הרשות לשמור את המאבק העממי על אש קטנה, אך מספיק חזקה כדי לעלות למודעות הישראלית.
העובדה המחשידה בכל הסיפורים היא שבאף אחת מהכתבות, צה"ל והשב"כ שמן הסתם יודעים את סיבת הארועים לא מספקים הסברים מניחים את הדעת. כאילו מישהו מלמעלה מבקש מצה"ל ומהשב"כ לא לדווח על סיבת ההתחממות. את ההסברים, מספקים דווקא הפת"ח עצמו (שדובריו מתורגמים באדיבות האתר "מבט לתקשורת הפלסטינית"). כך באתר הפייסבוק של הפת"ח ניתן שיר הלל לזה שכיוון אקדח על ילדה בת 9 וירה. או שבמהלך השיחות ממשיך הפת"ח לקדש טרור.

אם גורמים בפת"ח משבחים את הטרור, ומצד שני אבו-מאזן דן עם נציגי ישראל על הסכמי שלום, כיצד הדבר מסתדר? לדעתי התשובה היא פשוטה, והיא מסתדרת עם תורת המשילות. כפי שכתבתי בתחילת השיחות, אבו-מאזן אינו מעוניין בשלום או בהסכמי-קבע. הוא מפחד מהם. הוא יודע שהוא יאבד משילות אם יפרוץ לו פתאום שלום. לפלסטינים אין יכולת משילות, והמאבק עם ישראל מסייע לפלגים הפלסטינים לשמור על אחדות. ההסכמים, אם יחתמו,  יובילו להתפתחות "אביב פלסטיני". זאת הסיבה שהרשות ממשיכה לקדם הסתה נגד ישראל. הסתה שהולכת ומניבה פירות עבור הפת"ח. ובחסותה נורות מטווח קצר ילדות בנות 9.

מה דעתכם?

מקדים את זמנו 🙂

בחלק זה, אני בודק, האם הארועים התגלגלו כפי שחזיתי בזמן כתיבת הפוסט על ההסכמים (30 ליולי 2013)

בוגי מאשים את הרשות – 25 לדצמבר 2013

נתניהו מאשים את הרשות בגל הטרור – 3 לינואר 2014

שטייניץ מעלה בכנסת את דו"ח ההסטה של הרשות – 5 לינואר 2014.

גורם פלסטיני מודיע שההסכם יביא לפיצוץ (כפי שחזיתי) – 26 לינואר 2014

 

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments 21 תגובות »

20 דצמ 2012

פוסט אורח: שמאל וימין ושליטה – עוז פרייר

שלום,
את הטקסט הזה כתבתי ברגע של השראה, ובעקבותיו פתחתי את קבוצת הפייסבוק הזאת:
https://www.facebook.com/groups/573132892713227/
כשהרעיון הוא שאנשי ימין ואנשי שמאל יוכלו לדון בקבוצה, בהתאם לרציונל שמוצג כאן.
אם זה מדבר אליכם, אתם מוזמנים להפיץ את הטקסט אם או בלי קשר לקבוצה.
תודה,
עוז
——————————————————————–
שלום לכם ימנים. אנחנו השמאל.

לפני כמה עשרות שנים, אנחנו היינו הבוס במדינה. הרמנו את האף, הסתכלנו עליכם מלמעלה, סתמנו פיות כשלא אהבנו את מה שאמרתם.
כן, אנחנו קצת מגעילים.

כשהאנשים שלנו שלטו בכל מוקדי הכוח, היה קל לחשוב שהדרך שלנו היא היחידה ושכל מי שמפריע לנו לעשות את מה שבא לנו, הוא טיפש שלא ראוי להתייחסות, והוא גם איש רע. את המנהיגים שלכם תקפנו לא על העמדות שהביעו, אלא על האופי שלהם, על פרטים אישיים לא בהכרח רלוונטיים.
קראנו להם כוחניים, רגשניים שקרנים טיפשים ומושחתים. לא שזה לא נכון, – טוב לפעמים גם פשוט המצאנו דברים- אבל אם נהיה כנים, את כל התכונות השליליות האלה לא המציא הימין.

העיקר הוא שסיפרנו לעצמנו תמיד שאנחנו צודקים והימין טועה, ומכיוון שלעולם לא הקשבנו ולא באמת דיברנו עם הימין, באופן טבעי, טעינו. וטעינו שוב, וכשהימין אמר לנו שאנחנו טועים התעצבנו ולא תיקנו.
ככה זה, בכל חזון יפה ככל שיהיה יש חורים. וכשאלפי, ועשרות אלפי ומאות אלפי ולבסוף מליונים מפסיקים להאמין בו ועוברים למשהו אחר, כנראה שהם בכל זאת צודקים איפושהו. האמת שאנחנו עדיין לא כל כך בטוחים איפה – פשוט לא הקשבנו.

אבל לא לשם כך אנחנו כאן, העניין הוא שאמנם טעינו, אבל בכל זאת, בהרבה דברים צדקנו. ואנחנו רואים אתכם, הימין, ועכשיו אתם יושבים על כס השלטון.(טוב, אנחנו עדיין לא לגמרי עזבנו- נשארנו טיפה בצבא באקדמיה בתקשורת ,בבית המשפט העליון..) עכשיו אתם אוחזים במושכות הכוח, מחוקקים, מעבירים תקציבים, שולטים בעיתונים ובגדול מתחילים להרגיש קצת שיכורים מכוח. ממש כמונו בימים הטובים.

וממש כמונו אתם כבר לא באמת צריכים להתמודד מול מה שאנחנו אומרים.. אם אתם רוצים, אתם יכולים להדביק לנו תיוג, נאמר "בוגדים" וזה כבר יסתום לנו את הפה. וכמונו, אתם הולכים לעשות טעויות.
האמת היא שאנחנו מודאגים, בגלל שהרבה מהטעויות שאנחנו עשינו לא ממש תוקנו, הן קצת ירדו מהשיח. ועכשיו הטעויות שלכם ייערמו על הטעויות שלנו ואנחנו מודאגים שמדובר ביותר טעויות ממה שמותר למדינת ישראל לעשות.

לטובת כולנו ראוי שאנחנו נביט למציאות בעיניים ולא נשקע כל אחד בחלומות שלו,חוץ מזה, החברים השמאלנים שלי אומרים שאם כולם היו חושבים בהגיון ומקשיבים לטיעונים שלהם כולם היו מצביעים לשמאל. החברים הימנים של אומרים את אותו דבר רק הפוך.
אז בואו נבדוק את זה.
בואו נעשה משהו חיובי ונדון על שאלות המחלוקת שלנו מתוך הקשבה ולגופו של עניין.
בשביל זה נפתחה הקבוצה הזאת.

אנחנו מזמינים אותכם להוכיח שאתם צודקים ולעמת את העמדות שלכם עם אנשי השמאל. להראות למה אתם צודקים, ולמה אנחנו טועים.
מתוך דיון ענייני שבו שני הצדדים לא משמיצים ולא פוסלים זה את זה -אנחנו לא רוצים להסתיר מעצמנו את המציאות. דיון שבו אנחנו מקשיבים אחד לשני ואף לומדים אחד מהשני.

אם נלמד זה מזה, השלטון לא יתחלף כשהמחנה השולט ימיט על עצמו חורבן, אלא כשהמחנה שמנגד יציג חזון טוב יותר.במקום לנוע מכשלון לכשלון נתקדם מנצחון לנצחון.

Posted by מאת ozfraier נושאים Filed under כללי Comments 10 תגובות »

02 אפר 2012

לקראת מחאת הקיץ הקרובה: בונים פתרון חברתי-כלכלי בקוד פתוח

התחושה היא כי המחאה עולה ומתארגנת לקראת הקיץ הבא. עליית מחירי הבנזין, עליית מחירי המזון, נראה כי הממשלה לא הצליחה ליישם את מסקנות וועדת טרכטנברג ביעילות, וגורמת למתח אזרחי הולך ומצטבר. מתח שילך ויגאה ככל שיתקרב הקיץ ואיתו האפשרות להתארגנות המונית בנוסח מאהלי-רוטשילד. כיום יותר ויותר אזרחים מבינים שכולם נפגעים, ואם לא נשים בלמים על הממשלה, היא תמשיך להתנהל בהתאם לרצונם של לוביסטים ובעלי אמצעים, ולא על פי צרכי הציבור.

השנה הפעלת הלחץ על הממשלה צריכה להיות טובה יותר ויעילה יותר. בשנה שעברה המחאה היתה צעירה ולא מנוסה וכשלה בטווח הבינוני. השנה עלינו להפיק לקחים ולהגיע יותר מוכנים. עלינו להגיע עם שדרות עם רחבות יותר. שדרות שיודעות מה הן רוצות.  במהלך החורף ארגונים שצמחו מהמחאה הלכו והתארגנו, הלכו ניסיון כיצד לפעול ביחד. האסיפה הארצית, מאהלי-החינוך, מאחדים-את -המאחדים, מהפכה של אהבה ועוד ארגונים רבים פעלו בבמהלך החורף ליצור את התשתית למחאה הבאה. ארגונים רבים פעלו מאז המחאה ועד היום, וכולם מחפשים את הדרך לאגד ביחד קהלים הולכים ומתרחבים. מחפשים דרכים לחבר מתוך בחירה ושיתוף פעולה.
הדרך לעשות מתרחשת על ידי יצירת דרך משתופת ופתרונות משותפים. בקיץ האחרון הסיסמא המשותפת שתפסה אחיזה בציבור היא "צדק חברתי", אך לא הרבה מעבר לכך. הקיץ עלינו להגיע ברורים ומדוייקים בהרבה.

כדי שמחאה תתפוס בקרב קהלים סולידיים יותר, על מסרי המחאה להיות מבוססים יותר, ברורים יותר ומקובעים במציאות. פתרונות אחראיים, שייקחו בחשבון את מרב השיקולים, ולא יסתפקו בכרזות פופלאריות. הציבור, ברובו שמרן מבחינה כלכלית. המשמעות של שמרן אינה שהוא לא מוכן לתת כסף לחלשים, אלא שהציבור רוצה מדיניות בטוחה שתשא פרי ותהיה טובה לכלל הציבור לטווח הארוך. כדי לשכע את הציבור הרחב לתמוך במחאה, על אנשי המחאה להציע פתרון כלכלי יעיל, מבוסס ובר-קיימא. פתרון שיעלה ביכולתו על הפתרונות הנוכחחים של הממשלה.

מטרתה של המחאה, לדעתי היא בצורך לשנות את סדרי העדיפויות, ולתת לאזרחים לאחר ששקלו את צעדיהם ודנו על כך, להגדיר לממשלה את דרכה. ולא לתת לבעלי-כוח-פוליטי לנהל את המדינה עבור האינטרסים הפרטיים שלהם.

כדי להשיג מטרה זאת, עלינו למצוא דרך ליצור הסכמות רחבות סביב הדרך הכלכלית-חברתית.

כיום הולכים ומפותחים כלים שיאפשרו לציבור לקבל החלטות בקבוצות גדולות. "עורו" מפתחת כלי לדמוקרטיה השתתפותית. הסדנא לידע ציבורי (המופלאה) מפתחת את "מפלגה פתוחה" פלטפורמה בקוד-פתוח עבור כל מפלגה שתרצה להשתמש בפלטפורמה הזאת (כנראה שמפלגת העבודה תהיה הראשונה לאמץ את הפלטפורמה). גם אקלי הולכת וניבנת, אם כי כרגע היא אינה מיועדת לקהלים גדולים. אף אחת מהפלטפורמות עוד לא פעילה לגמרי, או נוסתה בזמן אמת. אינני יודע אם הן תהיינה מוכנות הקיץ, או שנצטרך להמתין עוד קיץ. ולכן, עלינו לפתח הסכמות באמצעים הקיימים ולא לחכות עד שהפלטפורומות יהיו פעילות.

להלן אציע מתווה אפשרי לפיתוח הסכמות רחבות לקראת המחאה:

1. הימנעות משיח מתלהם ושיפור תרבות הדיון. באופן כללי, החלטות טובות מתקבלות כאשר אין לחץ רב מידי (ויחד עם זאת עדיין יש זמן-יעד ברור).  כל ארגון או אדם שרוצים להשתתף בדיון הציבורי מומלץ כי אימצו לעצמם את תרבות הדיון, ויכבדו את זולתם.  עיקרה של תרבות הדיון, היא שכולנו חכמים, כולנו מעוניינים בטוב, וביחד נצליח להרכיב פתרון טוב יותר ומתאים למרבית האזרחים, אם לא לכולם. באמצעות תרבות הדיון נוכל לבנות ביחד תשתית ליצירת הסכמות.

2. קהילות שונות העוסקות  בתחומים קרובים ינסו לסכם את הידע המקובל במדיה-ויקי. כל דף כזה יכיל ארבעה אלמנטים. 1) הרקע של הנושא 2) הגורמים המשפיעים על הנושא 3) פתרונות שונים לבעיה  אשר ידורגו על פי גודל הקבוצה התומכת בהם בפייסבוק. 4) בסוף יופיע הפתרון המקובל ביותר, על פי מספר תומכים, מבין מי שהשתתף בדיון.

3. יש לשאוף להעביר את הדיון לפייסבוק ולדפי הוויקי. כיום פעילים ארגונים רבים במפגשי פנים אל פנים. אומנם מפגשים אלו חשובים ביותר, אך הם מאפשרים רק לציבור קטן ביותר להשתתף. אלו בדרך כלל חבר'ה צעירים חדורי מוטיביציה, או אנשי שמגיעים מהמעמדות המבוססים בעלי ההשקפה הליברלית אשר יכולים להרשות לעצמם לבלות זמן רב בניסעות ברחבי הארץ. רוב הציבור יתקשה לנהל דיונים ארוכי טווח במפגשי פנים-אל-פנים. לכן חשוב להעביר חלק משמעותי מהדיונים לזירת הפיסבוק, שבה נמצאים חלקים גדולים מהציבור. כדי שהדיונים הללו יצליחו, יש לערב בקבוצות הללו אנשים בעלי השקפות שונות (כדי להמנע מחשיבה קבוצתית) ויש לשאוף לשיח-בונה. כלומר שיח שבסופו יווצרו תובנות משותפות. הפתרונות שימצאו, יכתבו בויקי.

4. כדי שתרבות ההסכמות תתפוס תאוצה, צריכים להיות שנים עד שלושה ארגונים קטנים שיהיו מוכנים להשקיע את מרצם בכתיבת ויקי. ברגע שארגונים אחרים יראו את התוצאות, הם יבינו את התהליך ויצטרפו ביתר קלות. כך, כמו בקהילת הקוד הפתוח, אנו נבנה תוכנית כלכלית-חברתית בקוד פתוח.

5. הפתרונות שיוצעו יורחבו ויארגנו כך שניתן יהיה להסביר אותם לציבור הרחב. פתרונות אלו, הם יהוו תשתית לדרישה האזרחית בקיץ 2012. הפתרונות יוצגו לקהל דרך התקשורת ויעומדו לדיון במעגלי הדיון שיתעוררו ברחבי הארץ. פתרונות אלו יהיה מבוססים, ברורים ואמינים מהפתרונות הממשלתים שאינם בהירים לציבור. כך יווצר הבסיס הלגיטמי של דרישת השינוי בעיני קהלים שעד כה נמנעו מהצטרפות למחאה. לגיטמציה שתחייב את הממשלה לפעול על פי הדיון הציבור המושכל.

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments סגור לתגובות על לקראת מחאת הקיץ הקרובה: בונים פתרון חברתי-כלכלי בקוד פתוח

29 דצמ 2011

פסיכוזת המונים

יש כאן משהו מרתק בתקופה האחרונה בה התקשורת החילונית תוקפת ציבורים שונים שאינם מתאימים לאורך חייה. למה היא עושה זאת? אני לא חושב שמדובר בקונספירציה בכוונה תחילה (כמו שבלשכת ראש הממשלה חושבים). אני חושב שהסיבה היא תוצאה של הקצנה שהתחוללה בציבור החילוני בעקבות כשלון המחאה. הציבור הזה ראה איזה כוח יש לו ביד. אנשים הבינו שבאמצעות הרשתות החברתיות, והעבודה המשותפת, אפשר ליצור גל מחאה בגובה 450 אלף איש.

אלא שהגל הזה לא השפיע יותר מידי על הממשלה. הממשלה נשארה חסינה יחסית, ויש חלק לא קטן בציבור החילוני שמרגיש מאוכזב מאד, ומחפש דרכים להשפיע. הנפילה גרמה גם לתחושת מרמור, ואנשים חשים תסכול עצום. כתוצאה מכך, כל ידיעה קטנה כנגד תפיסת עולם חילונית-ליברלית, מיד מקבלת הדים רחבים מאד ברשת, וההדים הללו עוברים לתקשורת.
זה התחיל בחרדה מ"גל" חקיקה "אנטי-דמוקרטי", שאם בוחנים אותו בפרספקטיבה היסטורית, הוא לא שונה בעיקרו מתופעות שהיו כאן כאשר השמאל היה בשלטון. אחר כך זה המשיך בהאשמת כל המתנחלים בהכאת המח"ט, בגלל קומץ חוליגנים, שאינם בשליטת מערכת החינוך של מועצת יש"ע. זאת למרות שהמציאות היא הפוכה לחלוטין. שעורי ההתגייסות לצה"ל, ובמיוחד ליחידות קרביות ולפיקוד גבוהים בהרבה בציבור המתנחל מאשר בציבור החילוני-ליברלי. וזה ממשיך להיסטריה, כאשר סטטאטוס-קוו סביב קוי מהדרין נשבר על ידי  חילוניות, וזוכה להתקפה דווקא מצד הצד הליברלי-חילוני, כאשר מיעוט רדיקלי-חרדי מתנגד לשבירת הסטוס קוו בקללות.

לי נראה שיש לנו כאן פסיכוזת המונים, שמובילה לשיח קיצוני של הציבור החילוני, כלפי ציבורים שאינם מתאימים להשקפת-עולמו.

אני מאמין בדיאלוג, ולא ברור לי כיצד ניתן לחזור למסלול של דיאלוג, חוץ מאשר להשתמש ברשת החברתית, כדי לערער על הקביעות הכוללניות וההיסטריות של החבר'ה.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments 10 תגובות »

30 אוק 2011

לא ההפגנות עושות את השינוי, אלא היכולת של קהלים גדולים ליצור הסכמה

במאמר מבריק כהרגלו, מראה קלי שירקי, כי מה שמפיל ממשלות, והופך מדינות לדמוקרטיות, אינן ההפגנות, אלא היכולת של קהלים גדולים ליצור הסכמות. הוא מראה כי באיראן, החתימה על עצומה של מיליון נשים לליברליזציה, השפיעה יותר מהמאבקים של התנועה הירוקה. ברית המועצות ושלוחותיה נפלה, לא בגלל מאבקים, אלא כי התארגנה אלטרנטיבה של קבוצות גדולות שידעו לעבוד ביחד, ויכלו להחליף את ההממשלה החלשה.

מתי יבינו מארגני המחאה, שמאבקים ומלחמות בשוטרים הם לא אלו שיביאו שינוי, אלא היכולת לנהל דיון הוגן ומשכיל בין מאות אלפי אנשים, היא שתביא את השינוי הרצוי, דיון דמוקרטי, שבו כל אזרח מקבל קול אחד. לשם כך עלינו להפסיק לחשוב בשמאל-ימין, לוותר על האגו, ולהפסיק לנפנף אצבעות אל ראש הממשלה, אלא לחשוב על איך אפשר לפתור את הבעיות שבפניהן עומדת החברה הישראלית.

עלינו לעזוב את הקריאות ל״למדינת רווחה״ או לאי-ריכוזיות. במקום זה עלינו לדון ולחפש ביחד דרכי פתרון טובות יותר. עלינו לשאול את עצמנו באילו דרכים ניתן לפתור את בעיות החברה, ולהתייחס למחקרים המתקדמים ביותר העומדים לראשותינו. עלינו לנהל דיונים משכילים, על האפשרויות השונות, ולא להיתקע בתפיסות המוקדמות שלנו.

מי מצטרף?

השאלה הראשונה שמעניינת אותי האם טרכטנברג טוב ליהודים או לא. למי יש דעות ונימוקים?

שאלות אחרות גם יתקבלו בברכה.

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments 4 תגובות »

28 אוג 2011

האם ניתן ללמוד מאתונה איך לעשות דמוקרטיה במאה ה-21

כבר מראשיתה נחשבה מחאת מחירי המחיה, כמחאה עממית אותנטית. מימיה הראשונים נראה שמובילי המחאה השתדלו לשלב קבוצות אוכלוסיה רבגוניות, ונעשה ניסיון על ידי גורמים מתוך המחאה לקדם שקיפות ודמוקרטיה. אלא שפעם אחר פעם נשמעו תלונות על הנהגה שמתרחקת מהשטח, ועל חוסר ייצוג הולם של המאהלים בפריפריה. שמועות עקשניות שהמחאה היא למעשה מחאה המנוהלת על ידי השמאל בלבד. כדי שהמחאה תמשיך להתקיים, על ציבורים רחבים להרגיש כי דעתם מיוצגת, וכי אין גורמי כוח פוליטים המנהלים את המחאה בניגוד לרצונו האמיתי של הציבור. האתגרים הדמוקרטיים העומדים בפני המובילים הם מסובכים. כדי לעזור בחשיבה על בניית המנגנונים הדמוקרטיים של המחאה, אני מבקש להציג מקרה מיוחד בהיסטוריה שבו נפתרו חלק גדול מהבעיות שאנו עומדים בפניהם. מאמר זה יעסוק בהבנת המבנה הדמוקרטי של אתונה העתיקה, בה שימשו מנגנונים דמוקרטיים מתוחכמים לשמור על הדמוקרטיה המלאה ממנה נהנו האזרחים. המאמר מנסה לבחון האם ניתן להתאים חלק מאמצעים אלו כדי לאפשר למחאה להיות דמוקרטית יותר.

המבנה הדמוקרטי של המחאה כיום

לאור ביקורת הולכת וגוברת על העדר הדמוקרטיה של המחאה, נראה כי בימים האחרונים, נעשה מאמץ להביא לידי ביטוי טוב יותר את רצון הציבור. החלטות שהתקבלו ב-24 לאוגוסט בפורום הארצי לגבי שינוי במבנה הארגוני-דמוקרטי של המחאה, אמורות לשפר את הדמוקרטיה. ההצעת השינוי הארגוני מדברת על כך שיבחרו 10 נציגי מחוזות + 15%-20% נציגות למגזר הערבי + 3 נציגים מגרעין המייסדים. כלומר, הפתרון נועד לשקף בצורה נציגית את רצון אנשי האוהלים ברחבי הארץ. אלא שאם נעקוב אחר תהליך הנציגות נראה כי הייצוגיות הזאת היא חלקית, ולמעשה קולם של המשתתף או משתתפת במחאה הולך ודועך וכמעט הופך חסר משמעות כאשר הוא מגיע לרמה הארצית. דיונים שמתפתחים באוהלים מועברים דרך נציגי המאהלים לנציגים המחוזים ואלו מעבירים את המידע שרכשו (לאחר ששמעו דעות של כמה מאהלים) לאסיפה הארצית. הקול של האזרח השוכן במאהלים הולך ונמוג בהיררכיה הארגונית שהשינוי מציע.

השינוי אמור לשפר את היצוגיות של המאהלים השונים, אך עדיין גם בשינוי זה, קולו של קהל חשוב מאד אינו מיוצג: קולם של מאות-האלפים שהגיעו להפגנות. רוב אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל, אינם יכולים לשכון קבע באוהלים, אך כן יכולים להגיע במוצ"ש להפגנות הגדולות. הגעתם חיונית לייצור כוח פוליטי משמעותי. הם אלו שיוצרים תמונה של מפגן כוח עוצמתי שיכול להרתיע כל משטר בעולם. בהעדר יכולת לייצג את קולם של מפגני המוצ"שים, יתחיל הציבור להרגיש שקולו לא נשמע ורצונו אינו מבוטא, ולכן עלולה התמיכה הציבורית להעלם. כדי לשמר את הכוח הציבורי, על ההנהגה למצוא דרך אירגונית-פוליטית לשקף את רצונם של מאות אלפי האזרחים התומכים במחאה.

תהליך פוליטי-ארגוני-טכנולוגי המאפשר השתתפות יעילה של מאות אלפים, נמצא כרגע בפיתוח , אך ידרשו לפחות עוד כמה חודשים לפתח את התוכנה (בהנחה שימצאו מספיק מפתחים שיצטרפו לפרוייקט). בינתיים, אני מציע שנשתמש בטכנולוגיה ישנה ,שעבדה עבור אנשים אחרים לפני למעלה מ-2400 שנים. טכנלוגיה דמוקרטית שאיפשרה השתתפות שבועית של למעלה מ-6000 איש. מדינה שמנתה כ-30 אלף אזרחים, איפשרה במשך כמאתיים שנה לאזרחיה להשתתף בכל ההחלטות, מההחלטות הקטנות ביותר ועד ההחלטות המורכבות והחשובות ביותר. במהלך 200 השנים הללו היתה מדינה זאת אימפריה דמוקרטית, שממנגנוניה הדמוקרטיים אנו יכולים, היום, במרחק מאות שנים רבות, ללמוד על דמוקרטיה ישירה, שבה אין צורך בנציגים. שבה לכל אזרח היה כוח פוליטי שווה. לעיר-מדינה זאת קראו אתונה, והיא קיימה מנגנונים פוליטים מרשימים ביותר. בפוסט זה אציג את המנגנונים הללו, ואשאל אותכם, מה אנו יכולים ללמוד מאתונה? וכיצד ניתן ליישם מנגנונים אלו במחאה הדמוקרטית שלנו?

לקחים מאתונה וישומם כיום

כוחה של הדמוקרטיה האתונאית בדמוי

האוכלוסיה באטיקה היתה מחלוקת ל-139 קבוצות, שנקראו deme. הדמוי (רבים של deme), כמו המאהלים של ימינו, היוו את מקור הדיונים והכוח הפוליטי של אזרחי אתונה. המפגש היום-יומי והשיחות בתוך קבוצות קטנות, אפשרו לאזרחי אתונה ואטיקה ללבן נושאים ולגבש דעה לגבי מהלכים פוליטים. כיום איננו מוגבלים רק למאהלים (או לדומי אמיתיים). בזכות הרשתות החברתיות, אנו יכולים להוסיף עוד דמוס רבים שבהם נוכל לנהל דיונים אזרחיים. אנו יכולים להוסיף גם מאהלים וירטואלים בקבוצות דיון בפייסבוק או בכל מקום אחר שאנו אוהבים לשהות בו, ולהשיג את בסיס העוצמה הדמוקרטית שהאתונאים השיגו.

ריבונות הדמוקרטיה האתונאית – אסיפת העם

באתונה (או יותר נכון, באטיקה, הסובבת את אתונה) היו למעלה מ-30 אלף אזרחים, הזכאים להצביע באסיפת העם. מתוכם השתתפו באסיפה כ-6,000 עד 12,000 אלף איש. האסיפות היו על בסיס כמעט שבועי (נערכו כ-40 אסיפות בשנה). האתונאים האמינו בחשיבות ההשתתפות באסיפות, ולכן דאגו לשלם לאזרחים שהגיעו לאספות כ- אובול עד שלושה אובולים ליום (שישה אובולים שווים ליום עבודה של שכיר לא מיומן). האסיפה נערכה בפניקס (Pnyx) מתחם שבו יכלו להתאסף שנים-עשר אלף איש או יותר. הפניקס שכנה ליד כיכר השוק (אגורה), ולקראת האסיפה, כל באי השוק נדחקו לכיוון הפניקס, באמצעות נושאי חבל צבוע בצבע אדום טרי שסגרו על השוק, ודחפו את האנשים לאסיפה.כך הבטיחו האתונאים שמרבית האזרחים האתונאים ישתתפו בישיבות השבועיות הללו.

אם נקביל זאת לימנו, הרי שמספר של ששת-אלפים עד שנים-עשר אלף משתתפים מתוך אוכלוסיה של 30 אלף אזרחים, יהיה שווה להשתתפות של 800 אלף – 1.6 מיליון אזרחים מידי שבוע בהצבעות על חוקים ותקנות ציבוריות. למעשה, מבחינה טכנולוגית, אין לנו שום בעיה לקיים הצבעה בקרב מיליוני בני אדם. מחקרים אחרונים הראו כי לרבים מאזרחי ישראל יש פייסבוק. אמצעי הצבעה דמוקרטי דרך הפייסבוק שנקרא "קולורבים" מאפשר לכל משתתף בפייסבוק להצביע על כל שאלה שתוחלט על ידי המועצה (ראו להלן). ולכן זה רק עניין של מודעות, כדי שנוכל לשחזר שוב את אסיפת העם, דרך הפייסבוק וקולורבים.

דיון במועצה

יחד עם זאת לפני הצבעה יש צורך לנהל דיון מרוכז על נושאי ההצבעה, כדי שהבחירה תהיה מושכלת ומודעת עד כמה שניתן. אלא שדיון בקנה מידה של מיליונים אינו אפשרי כמעט. גם דיון בקרב אלפי אנשים קשה מאד לנהל דיון יעיל. ולכן פיתחו האתונאים את המועצה (boule). המועצה היתה גוף ציבורי שהכין את השאלות לציבור. גוף זה קבע אילו שאלות יעלו, ואיך ינוסחו השאלות. הוא גם קבע מי יעלה לנאום, ומי לא. ברור כי גוף זה החזיק בידיו כוח עצום.

את הכוח העצום הזה פירקו האתונאים, שהיתה להם התנגדות עזה לכל סממן של ריכוז כוח בידי אליטות, על ידי עיצוב המועצה בצורה שתבטיח כי הכוח הציבורי יתחלק היטב בין האזרחים. לכן פעם בשנה נבחרו למועצה 500 אזרחים בהגרלה. על האזרחים היה לעמוד בקריטריונים של תקינות ציבורית, עליהם להיות מעל גיל 30, עליהם היה לעבור בכניסה לתפקיד וביציאה מהתפקיד משפט ציבורי שבחן שהם פעלו בניקיון כפים לטובת הציבור. אזרח לא יכול היה להיבחר יותר מפעמיים לאסיפה, במהלך חייו, והוא אינו יכול לכהן במשך שתי כהונות רצוף.

כיוון שהמועצה היתה הגוף המושל באתונה (מקביל לממשלה אצלנו), וכיוון שהאזרחים שכיהנו במועצה לא היו אנשי מקצוע, מונו לחלק מהתפקידים אנשי מקצוע, אך עיקר העבודה נעשתה על ידי וועדות שקמו בתוך המועצה. כל וועדה מנתה כעשרה חברים, והם התחלפו ביניהם מידי יום בניהול הישיבות. גם כאן, שולמו לאנשי המועצה תשלום כדי שיוכלו להתפנות מעיסוקיהם, אף בפועל העניים לא יכלו להשתתף, ולכן רק המעמדות הבינוניים והגבוהים יכלו להשתתף באסיפה.

כאמור, המועצה הכינה את ההצעות להחלטת האסיפה. את האספה עצמה ניהלו חברי המועצה. נבחרו דוברים בעד ונגד החלטה, ואנשי המועצה ערכו את ההצבעה שאיפשרה לאלפי האזרחים להקשיב לטיעונים, להתווכח בינהם ולהצביע בעד או נגד ההצעה.

אם ננסה להקביל זאת לימינו, הרי שנוכל למנות בהגרלה אזרחים מן השורה, ל"מועצה" (גוף שימנה כמה מאות אזרחים). למועצה יהיו ועדות שונות והיא תוכל להעלות לדיון שבועי הצעות שונות. ניתן יהיה לנהל את הדיונים ברחבי האינטרנט, בבלוגים, בפייסבוק או בכל מקום אחר. והצבעה תערך לקראת כל סוף שבוע באמצעות קולורבים.

מנהיגות

הדמוקרטיה באתונה לא היתה נקיה משגיאות, אך היא הציגה מודל שאיפשר לאזרחים להשתתף בפועל בהחלטות המדיניות, ונתנה להם את היכולת להיות הפוסקים האחרונים במדינתם.

אחת הבעיות שהיתה לדמוקרטיה הישירה באתונה, היא העדר מנהיגות. כיוון שלמועצה נבחרו אנשים בהגרלה, ואנשים אלו היו חשופים לתביעה בגין רשלנות בתפקידם, רובם העדיפו להטיל את האחריות לפתחה של האסיפה. אך כיוון שלאסיפה לא היו כלים מנהיגותיים, אלא רק ובעיקר כלים תגובתיים, היה קשה מאד להצמיח מנהיגות.

את הפתרון ניתן היה למצוא באמצעות הסטרטגים (strategoi) שהיו הגנרלים של אתונה. מידי שנה הם נבחרו באופן אישי, אך בניגוד למשרות האחרות שנבחרו בהגרלה הם נבחרו בבחירות אישיות והם יכלו להיבחר פעם אחר פעם ללא הגבלה. גם הם עמדו לבחינת הציבור באופן שותף, אך בגלל מעמדם ומשך הכהונה הארוכה שלהם, הם אלו ששימשו מנהיגים בפועל.

גם אצלנו יכולה לקום הנהגה נבחרת, בעלת חזון ארוך טווח ויכולת מנהיגות, והיא תיבחר על ידי הציבור, ותזכה למשך כהונה ארוך יותר, שמאפשר אורך רוח, ומנהיגות. הם אומנם לא יהיו הפוסקים האחרונים, אך מעמדם והיבחרותם על ידי הציבור תאפשר להם להניע מהלכים ארוכי טווח.

אמת

חסרון אחר של אתונה, היה שכאשר אדם עמד מול 6000 איש, היה עליו להיות נואם משובח ורטוריקן מופלא, כדי לשכנע את שומעיו, ולהניעם לפעול על פי רצונו. כתוצאה מכך, אומנות הרטוריקה השתפרה פלאים ביוון, ושימשה בסיס לרטוריקה שאנו מכירים עד ימינו. הרטוריקה כבר אז, הצטיינה ביכולתה לרמות את ההמונים, ולהוליכם להחלטות שגויות. לכן, אם אנו רוצים להתאים חלקים מהשיטה היוונית לימינו, עלינו למצוא דרך לנהל דיונים אמיתיים, ביקורתיים ואחראיים, המבוססים על ידע אמת, ולא על סילוף המציאות.

אולי כיום יש הרבה פחות מקום לדמוגוגיה כיוון שהאינטרנט הוא פלטפורמה מבוזרת, המאפשרת ביקורת הדדית יעילה המחלישה את האפשרות לדמגוגויה. אך עדיין, כדאי שנאמץ לעצמנו ככלל תרבות דיון המבוססת על עובדות, ולא על רמיה. מומלץ כי נתבסס על מקורות אמינים, ועל דיון ביקורתי. כיום הסדנא לידע ציבורי, ביחד עם המשרד לשיתוף הציבור, חשפו לקהל הרחב את תקציב המדינה. מידע רלוונטי אחר נמצא באינטרנט. בואו בכל המסמכים הציבוריים שנוציא, נתייחס אל נתוני אמת, ונבסס את כל מה שאנו אומרים.

לסיכום

ריבונות הציבור באתונה נשמרה בקנאו על ידי האתונאים. הם השתמשו באסיפה כגוף הפוסק האחרון, ולא היה כוח שעמד מעליה. האתונאים הכינו הצעות חוק באמצעות המועצה, שאליה נבחרו באקראי, אזרחים כמעט מכל שכבות האוכלוסיה. אזרחים אלו התחלפו בתפקידיהם מידי יום, כך שהכוח לא יוכל להיות מרוכז אצל איש.

על אף שמנגנונים אלו הם דמוקרטיים לגמרי, עדיין יש בהם חלושות שעלינו למצוא להן פתרון במנגנונים המודרניים שאנו מבקשים להקים. עלינו למצוא דרך לפתח מנהיגות בעלת חזון, הניתנת לביקורת הציבור, ועלינו למצוא דרך לבסס את את החלטותינו על מידע מבוסס ואמין. עלינו למצוא דרך לנצל את הידע העצום שהציבור אוגר, כדי להגיע לפתרונות חכמים וברי-קיימא לציבור בישראל. יש לנו דרך לצעוד, אך בינתיים כדאי מאד לנסות להתאים את המבנה הארגוני של המחאה, כך שישקף את רצון הציבור. עלינו להתאים את האמצעים הטכנולוגים העומדים לרשותנו כדי להפוך את המחאה הזאת לעממית ומייצגת נאמנה את רצון הציבור

לאור המידע הנ"ל ומידע אחר הנמצא ברשותכם, איך לדעתכם ניתן לייצג את רצון הציבור בצורה האופטימלית? איך יכולים אנשי המאהלים להוביל למחאה יותר ויותר דמוקרטית?

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments 4 תגובות »

17 יונ 2011

האם שופטים רשאים לנצל לאקונה בחוק?: השגה על תפיסת מקום השופט בחברה הדמוקרטית, שהציע אהרון ברק

לאחרונה אני קורא את סיפרו של אהרון ברק "שופט בחברה דמוקרטית". עוד לא התקדמתי בו רבות, אבל אני עוקב בקפידה אחר הטיעון הלוגי של ברק. הוא בונה את המתודה בכשרון  רב, ומוליך את הקורא צעד אחר צעד, לעבר המסקנות אליהן הוא עצמו הגיע.

לפחות עד השלב בו אני נמצא (עמ' 57), נראה בברור התהליך הלוגי של ברק, כמוביל לחרות משפטית במסגרת החוק (נדמה לי שהוא עתיד להוביל למסקנה, כי במקרים מסויימים בית המשפט צריך להיות מעל המחוקק, אך עדיין לא הגעתי לשם). ברק טוען כי תכופות, החוקים אינם ברור מספיק או שיש בהם חסר (לקונה) או שנחקקו בתקופה קודמת והחברה השתנתה ויש להתאים את החוק למצב הקיים. ברק טוען כי זהו תפקידו של השופט לפרש, כאשר יש חוסר התאמה בין החוק לחיים, כל עוד השופט נשאר במסגרת החוק ופרשנותו הסבירה.

במהלך הדיון, מסביר ברק כי הליגיטימיות של בית המשפט היא יסוד כוחו האמיתי של בית המשפט, ומתוך כך גם יסוד חשוב בדמוקרטיה. ברק מציע לשופט להיות שרוי בתוך עמו, לחוש אותו ולדעת מה מניע אותו וכיצד הוא חושב. על השופט להיות חלק מהחברה ולפעול ולפסוק, בהתאם לערכי החברה בה הוא שופט.

עד כאן, נראה הכל סביר למדי. אלא שבעמוד 57 ב"שינויים בחקיקה ובפרשנותה", מתגלע הפער הגדול בין כוונתו המקורית של אהרון ברק ללגיטמיות ציבורית, לבין הקרע אותו טוען הימין, כי ברק יצר בציבור. קרע אשר הוביל לאובדן האמון של הציבור הימני בבג"צ.

בסעיף זה, ברק מסביר כי לעיתים חוקים מתיישנים, ויש צורך לתת להם פרשנות עדכנית, בהתאם לשינויים שנוצרו בחברה מאז חקיקת החוק. הוא מביא כדוגמא את דיני הנזיקין הישראליים שנחקקה בסוף תקופת המנדט (1947), ונקבע בה בן השאר, כי אם מעשה ניזקין גרם למותו של אדם יהיו התלויים בו זכאים לפיצוי מהמזיק. התלויים הוגדרו כ"בן-זוגו, הורו וילדו". הדיבור בן זוגו הוא תרגום מחייב לעיברית של הנוסח האנגלי מ-1846, שדיבר על "Husband, wife". החוק האנגלי התכוון רק לבני-זוג נשואים. מכאן, טוען אהרון, אין המשמעות המחייבת שזה הפרוש שצריך להניתן לו כיום. החברה הבריטית של המאה ה-19, היתה חברה שמרנית, בעוד החברה הישראלית, לטענתו של ברק (טענה מובלעת) היא חברה שעברה שינוי ליברלי מאז חקיקת החוק והיא מכירה גם בידועים בציבור, במיוחד כאשר יש לידועים צאצא מאותו הרוג.

אהרון אינו אומר זאת במפורש. מבחינתו החברה הישראלית היא חברה ליברלית יותר, שערכי הנישואים המקודשים, של הבריטים במאה ה-19, אינם מתאימים לה. אלא שאהרון ברק חי בחברה שבה יש אוכלוסיה גדולה מאד שבה ערך חיי הנישואים הוא עדיין קדוש ומחייב. הדבר נכון הן בחברה הדתית, הן בחברה המסורתית והן בחברה המוסלמית. בחברות אלו החיים מחוץ לנישואים הם חטא. כאשר אהרון ברק נוקט כאן עמדה, ובעצם מכריז על בני-זוג, כזכאים לתגמול, כאילו היו נשואים, הוא נוקט כאן עמדה האמונה רק על פלח אחד באוכלוסיה. הפלח הליברלי. בכך, לשיטתו הוא, הוא מקעקע, וקיעקע בפועל, את הלגיטמיות של בג"צ בעיני החברה שאינה ליברלית, אשר ככה"נ מהווה ציבור דומיננטי מאד, שיש לו רוב בכנסת.

למעשה, סביר להניח שאהרון ברק לא התכוון לכך במודע. בספרו, הוא מורה לשופטים לא לנקוט בקביעת נורמות מתקדמות, אלא לשרות עם הציבור. הוא אומר במפורש שאין תפקידו של השופט להיות אקטיביסט לשינוי חברתי. ואני מאמין שאהרון ברק לא באמת התכוון לאקטיביזם שיפוטי בסוגיה הנ"ל, אלא שהוא חשב שהוא שרוי בתוך החברה ושבירת מוסד הנישואים היא ערך סביר ומקובל באותה חברה.

סביר להניח שברק טעה בכך, כיוון שהוא אינו באמת שורה בתוך הציבור. סביר להניח שחבריו, והחברה בה הוא מסתובב, היא חברה ליבראלית יותר. הפידבקים שהוא מקבל מחבריו, הם פידבקים של אנשים מהשמאל. וזה בסדר גמור. אין לצפות משופט שילך ויסתובב בין קהלים שונים, וידאג שיהיו לו חברים בקרב החרדים, המוסלמים הדתיים-לאומיים.

למעשה שופט יחיד אינו יכול לעמוד בציפיה של ברק להרגיש את כלל החברה. אפשר לעשות זאת, רק אם יש כמה וכמה שופטים היושבים באותו דין, וברור כי הם באים מרקעים שונים המייצגים את האוכלוסיה בצורה דמוקרטית והוגנת.

כדי לפתור את הבעיה היה ניתן לצפות כי שופט שמזהה חוק שאינו מדוייק מספיק וברור, יחזיר את ההכרעה לכנסת, שהיא הגורם המוסמך היחידי להכריע לגבי יצוג החברה (בהנחה שאנו חיים בדמוקרטיה תקינה). מצד שני ברור שאי אפשר לחזור לכנסת עם כל חוק וחוק שאינו ברור. הדבר יגרום לקריסת המערכת החקיקתית והשיפוטית.

לכאורה נראה שאין לכך פתרון, ועלינו להסתדר עם מה שיש. אלא שפתרון כזה כבר היה קיים בעולם, ואולי נשכח. ביהדות של בית שני, נמצא לכך פתרון, שמקורו ככל הנראה בשילוב בין "הזקנים שבשער" בימי בית-ראשון, ובתי המשפט היוונים של אתונה.

בכל עיר, היה נהוג בזמן בית ראשון כי בשער העיר יושבים זקנים מחכמי העיר, ושופטים בין הבאים לדין. הם היו כמה וכמה זקנים, וכך בעצם מקבלים החלטה בקבוצה, ולא על ידי יחיד (כפי שנהוג כיום בבית המשפט הישראלי). הם היו מתושבי העיר, ולכן הכירו את הקהילה היטב, ושרו עם העם,  בדוק על פי העקרון שאהרון ברק ציין בספרו.

באתונה  היה פתרון אפילו טוב יותר, לכאורה. היו בתי משפט שמנו בין 200 ל-1500 מושבעים. אזרחים פשוטים שנבחרו בהגרלה ושימושו כבוררים בדינים שהובאו לפניהם. אותם אזרחים, היו גם אלו שחוקקו את החוקים באסיפת העם, שנפגשה כמעט כל שבוע. באסיפה הכירעו כ-6000 עד 12000 איש באמפי,לגבי חוקים, שהגישה להם המועצה (שמנתה 500 איש שנבחרו בהגרלה מידי שנה).

אנשי בית שני, יצרו שילוב בין השיטות, והקימו סנהדרין שמנתה 71 חכמים, וגם סנהדריניות מקומיות שמנו 23 חכמים.

בכך, היו לאנשי בית שני, מערכת משפט מתקדמת בהרבה משלנו. וצריך לזכור כי מערכת משפט זאת, התקיימה בחברה אגררית, בה התל"ג לנפש היה נמוך בהרבה מהקיים היום, ולכן לכאורה, המדינה לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק כזאת קבוצת משפט גדולות.

אינני יודע איך הצליחו אנשי בית שני להחזיק גופי משפט כאלו גדולים. באתונה המושבעים, קיבלו כחצי שכר עבודה יומי של פועל, בעבור הישיבה בבית המשפט, ואת המימון לכך הם השיגו מהעשרים (שהרגישו כבוד לשלם מיסים כבדים ביחס לרוב הציבור שלא שילם מיסים כלל).

אני מניח שהסיבה שהם הצליחו להחזיק גופי שפיטה כאלו גדולים ומשופרים, היא בגלל שהחברה היתה הרבה יותר ליואלית, כתוצאה מכך שכלאדם הרגיש שהצדק נעשה איתו, והוא זה שמחוקק את החוקים, יהיה מוכן להשקיע הרבה יותר. גם החכמים, ככל הידוע לי לא עסקו רק במשפט, אלא עסקו במלאכות. יתכן, שמכשתש כוחם במלאכת השדה, הם עברו לשבת בשער העיר ולשפוט. היה זה ניצול טוב של זקני העדה.

בכל מקרה, שווה לדעתי ללמוד מהתקופה ההיא רבות. למעשה, מהות היהדות, כפי שאנו מכירים אותה, היא המשנה והגמרא, והפרשנות, שמקורם באותם בתי משפט. יסוד היהדות היה הצדק.  צדק שנבע בדיוק מהמשיטה אותה מציע אהרון ברק, אך בהבדל אחד קטן. כדי להתגבר על בעיית הסקטוריאליות, אנשי בית שני ואתונה, מינו שופטים מקומיים רבים שדנו בכל דין, והיו תושבי המקום. והמשפט הגדול היה בסנהדרין, שמנתה 71 זקנים חכמים.

כיום אנו במשטר אוליגרכי (נבחר), וכך גם נראת שיטת השפיטה שלנו. של אוליגרכיה מנותקת המעיזה לחשוב שהיא עושה צדק, כאשר שופט אחד יושב בדין (גם 9 שופטים בדינים מיוחדים אינו דבר המתקרב ל-71 שופטים).

אני בטוח שאם אנשי בית שני היו מגיעים היום לירושיליים, הם היו מזועזעים לראות איזו מערכת משפט מקוקלת הקימו צאצאיהם. אנחנו יכולים לשנות את זה. אבל בשביל עלינו להקים דמוקרטיה ישירה, כמו באתונה, ובמידה מסויימת כמו בבית שני.

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments 27 תגובות »

06 מרץ 2011

בונים חברה

נפגשנו הפעם בקדומים, קבוצה של אנשים שאמונתם נטועה בשמאל, ואנשים שאמונתם נטועה בתורה ובתושב"ע. למפגש של טשולנט, טיול אביבי לפסגת הר-חמד, ומשם תצפית על נחלת שבט מנשה, בהדרכתו המקסימה של דביר רביב ממדרשת חלקת השדה. לאחר ששבנו מן הטיול חווינו מרעיונותיו של הרב-קוק, בדיון שהנחה משה.  את השבת קינחנו בסעודה שלישית ובשיחה על המשך הדרך.

היתה שם תרומה של כולנו. של אנשים שחציית הקו הירוק אינה הדבר הקל ביותר שעשו (הן מבחינה אידאולוגית, והן מבחינת החשש). של אנשי תל-אביב שאינם רגילים בעליות הקשות של נוף השומרון, אך בכל זאת נענו לאתגר. לחברות שהלכה והתפתחה. למשפחות קדומים שהתארגנו לארוח מלא חיבה ואוכל רב. לאווירה מרתקת וליכולת להתגבר על טיפוס הררי, על בטן מלאה טשולנט ומיני מגדנות אחרות.

עלו כמה וכמה נושאים לדיון במהלך השבת. כל הנושאים ראויים ודורשים עוד ליבון. הפעם אני מבקש לדון על נושא הדרך. לכולנו עוד לא ברורה לגמרי הדרך בה אנו מבקשים ללכת, ויחד עם זאת מתקבלת התחושה שיש בה משהו חבוי ומבורך בהמשך.

אני מרגיש שלאט לאט מתחילה להתחוור לנו הדרך. אולי השיחה המעניינת שהעביר משה, על הרב קוק, היא אחת מפתחי הדרך. ההבנה שאנו חלק משלם, הגדול מסך חלקיו. שכל אחד מאתנו אוחז בחלק מהתשובה. הלאומיים, הדתיים, האוניברסליים. שכדי להבין את שלושת החלקים הללו, הבונים את האחד, ואת הרבים, יש צורך לנטוש את הדרך הישנה של מחלוקות וביקורות, ולחפש דרך איך ליצור כאן את אותה חברה עתידית עליה אנו עמלים.

בתורה יש משהו. בלאומיות יש משהו. באנושיות (הומניזם) יש משהו. ביחד כנראה שיש להם אמירה מרתקת על דרכי חיינו.

לתורה ולנביאים יש חלקים אוניברסליים, חלקים לאומיים וחלקים קדושים. כל אחד מאתנו מתחבר בקלות לחלק המתאים למבנה נפשו, ומשמיט חלקים אחרים. אולי ניסיון להתמודד עם הרדיקליות של התנ"ך, יחשוף בפנינו את הדרך לצועד בה.

לתורה ולנביאים יש אמירה מהפכנית ביותר על דרכו של ישראל ועל דרך העולם. התורה, ובעיקר הנביאים, טוענים כי מלך או מלכות, היא מאיסה בקב"ה. כאשר זקני ישראל באים אל שמואל ומבקשים שישים עליהם מלך ככל הגויים (שמואל א', ח', ד' – ה'), מתרגז שמואל על ישראל כי ביקשו לשים מלך לשפוט אותם (שם, שם, ו'). ואז הקב"ה עונה לו "לא אותך הם מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (שם, שם, ח'). כלומר, באמירה של הקב"ה לשמואל, יש שלילה חריפה מאד של המלוכה. במצב המתוקן, ישראל אינם נדרשים למלך. הם  נדרשים לידיעת תורת הקב"ה, ואילו היו ישראל נוהגים על פי תורת הקב"ה, היו חופשיים ממלך, והיה מתקיים הפסוק "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה" (ישעיהו, ב', ד' ומיכה, ד', ד').

חיים ללא מלוכה, אינם הדבר הרדיקלי היחיד שמבקשת מאתנו התורה. היא מבקשת מאתנו להשמיט את מלאכתנו ביום השבת, ופעם בשבע שנים לשבות מעבודת האדמה (שבימנו, ניתן לשער שהכוונה היא לצאת לשנת שבתון). והיא מבקשת שפעם בשבע שנים, נשמוט חובות. כלומר, אם אדם לווה משכנתא מהבנק, היא תושמט, ותתאפס, בשנה השביעית. והתורה מבקשת מאתנו שפעם ביובל (49 שנים), מצב המשק יתאפס, כל הרכוש יוחזר לבעליו המקוריים, והמסחר יחל מחדש.

כדי לבנות את התורה הזאת, מוקמת מערכת  של צדק ומוסר, המתבטאת ב"~ לא תחמוד…דברים של רעך~". ואהבת לרעך כמוך, הגשת עזרה ליריב. ועוד כאלו וכאלו דברים היוצרים את חיי האומה, ללא צורך במלוכה. אלא רק בחיי מוסר מיוחדים.

רבות מהבקשות/ציווים של התורה נראו לבני הדורות הקודמים, בלתי אפשריים. איך יכול לקום עם ללא מלך? איך יכול להתקיים משק, ללא ריבית? איך יכולה חברה להפסיק לגדל מוצרי חקלאות פעם בשבע שנים? איך כל האנשים במשק יכולים לצאת לשבתון? אלו דרישות שנראות בלתי אפשריות, עד שבפועל ביטלו אותן חז"ל, כנראה עד תיקו. חכמי הדורות, הגו וחלמו על ימי הגאולה, אך לא היו בידהם תשובות שיאפשרו לחברה היהודית להתקיים, כאשר דרישות כל כך רדיקליות נדרשות מן היהודים.

אולי חלק מתפקידה של הקבוצה, היא להתחיל לברר כיצד תתאפשר חברה כזאת? חברה מוסרית, שאינה זקוקה למלך. חברה שיש בה שבתות, ושבתונים, חברה שיש בה שמיטת חובות, ואהבת לרעך כמוך.

בעיניי צריך לחול גם עוד שינוי. שינוי בדרך המחשבה.  ברור לנו שקל לשאול שאלות, ולהעלות ביקורות, להראות לאחר היכן הוא טועה. אבל הרבה יותר קשה והרבה יותר פורה, לחפש דרך חדשה ולבחון אותה ולעצב אותה. בתוכנו יש אנשי/נשות מעשה ואנשי/נשות מחשבה ובעיקר אכפתיות עצומה לעם ישראל ולחזון הגאולה. אני מציע שהדרך שלנו תהיה דרך של חציבת דרכים חדשות לחיבור הציבור הכללי.  דרך של כינון דרכי מוסר. דרך של בחינת אבני נגף, וישורן. דרך של התמודדות עם דילמות והצעת פתרונות שיתקבלו בקונצנזוס-רך. זאת דרך של הנהגה ויחבור. דרכו של נחשון. לא עוד ישיבה והמתנה לאחרים שיעשו את המלאכה, אלא אנו. אנו נעשה את המלאכה.

והנה כמה פרוייקטים שנוכל לקחת על עצמנו, מלבד פרויקטים רבים וטובים אחרים.

  • לבדיוק איך ניתן להביא למצב כזה שחילונים ודתיים ישבו ביחד לשולחן אחד בקלות (גם כשדתי מתארח אצל חילוני וגם כאשר חילוני מתאחר אצל דתי). לגבש הלכות, ולכתוב אותן כדף פתוח לכלל ישראל וגריו. אולי יש לצרף רבנים מתאימים (שנאמר עשה לך רב (מסכת אבות)), שיוכלו לסייע בכתיבת ההלכות המתאימות.
  • לבחון בצורה רצינית כיצד ניתן ליישם שמיטת חובות, ולהציע לכך מסמך עמדה שיעמוד בביקורת רצינית.
  • לבחון כיצד ניתן ליצור פעילויות רבות משותפות, של התנדבות ועשיה.
  • ואולי הכי חשוב, לבחון את התורה ולראות מה היא אומרת לנו היום, ואיזו דרך מוסרית רדיקלית היא מציעה לנו. לבחון אותה מול החשיבה המודרנית וליצור היזון חוזר בינה לבין ישראלים החיים בחברה שואפת חרות אישית וציבורית.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments 57 תגובות »