מבט פילוסופי

את שחרורו של גלעד שליט אני מקבל ברגשות מעורבים. רגש אחד מגלה שמחה גדולה, על חזרתו של חייל שישב בשבי לא-אנושי במשך חמש שנים. שמחה על עם שהיה לו אכפת מאותו חייל, והפעיל כוח ציבורי  מתמשך כדי להשיב את גלעד.
אך מצד שני, רגש של כעס, על שחרורם של מאות מחבלים, רוצחים שפגעו באזרחים. מחבלים שההיסטוריה מעידה שחלקם יחזרו למעגל הטרור הפעיל, וחלקם יכנסו חזרה לשורות ארגוני הטרור, ויסיעו לצמיחתם ופריחתם של ארגוני טרור.

איך מיישבים בין שני הרגשות?

מבחינה מתמטית, מדובר על חיים של אדם אחד שניצל, אל מול עשרות ומאות אזרחים ישראלים שעלולים להרצח בידי המשוחררים. מבחינה ערכית, יש כאן עוד ערכים חשובים. ערכים של אחדות, של ערבות, של נאמנות ואמון. החברה הישראלית, הראתה שערך הערבות והנאמנות, גדול בה מאד. הערך הזה, הוא זה שמחזיק עמים בחיים, וגורם לחברה לצמוח. זה הערך שבזכותו, אנו ערבים זה לזה, ויכולים לפעול ביחד, כדי לשנות את המציאות. הערך של ערבות הדדית ואמון הוא, להבנתי, ערך גדול מחשבון הצדק או האי-צדק שמציעים המספרים של חילופי האסורים, ובזכות הערך הזה, אנו ישראלים.

צ'רצ'יל כרגיל, מיטיב לתאר את חשיבות ערכי-העל הללו. כאשר הוחלט על הפינוי הבלתי אפשרי מדנקריק, הגנרלים הבריטים חששו כי הפינוי יביא לאובדן של חלק גדול מהצי, וצ'רצ'יל ענה להם "הצי בונה ספינה במשך שלוש שנים. יקח לנו לבנות מסורת חדשה במשך שלוש מאות שנים. הפינוי ימשך!" (Churchill, Winston.The Second World War. Vol. 2, Their Finest Hour.1949 Houghton Mifflin Company:p. 229)

עוד מאמרים התומכים בעמדה זאת:

- ארי שביט – נצחון הערבות ההדדית הישראלית

- יעלון: השקט ביהודה ושומרון עומד להשתנות

הערה לסיפור שהתפרסם במי-ווינט, בנוגע לסילוק נהג דרוזי, בעקבות תלונות תושבים.

לפני שאני מצטרף לתחושת הכלימה על מעשה שכזה, אני רוצה דווקא לשבח מאד את אנשי השכונה שבה אני תושב

כשהורה מאחת השכונות, פנה אלי עם הסיפור על "הנהגים הערבים", אני הייתי מזועזע מההתיחסות שלו, והבעתי את שאת הנפש שלי, אך הוספתי שאם ירצה, אפרסם בפורום, בגלל ערך חופש הביטוי. הוא שאל אותי האם נושא הנהגים הערבים/דרוזים יכה הדים בשכונה, ואני אמרתי לו, שלהערכתי לא.

בפועל, כאשר הועלה הנושא, כמעט כל אנשי השכונה ביטלו את הטענה או הגנו על הנהגים הדרוזים, והתיחסנו לבעיית הזמנים. אני גאה מאד באנשי השכונה שלי.

ועדיין, אני מצטרף לתחושת הבושה והכלימה, לכך שהיתה בינינו קהילה שלא בלמה התנהגות כזאת, שגרמה לסילוק נהג דרוזי (ומבחינתי גם נהג ערבי-אזרח-ישראל (גר)).

בתקווה שנלמד את הלקח, ונלמד לכבד ולאהוב את הגר, כפי שרוצה מאתנו הקב"ה. בלי אהבה הגר, לא יהיה לנו מקום בארץ הזאת.

—זעזוע נוסף—
אני גם מזועזע מהדרך בה עיתון במדינת ישראל מעז להכפיש ציבור שלם, בגלל קומץ. בכתבה נכתב "הורי התלמידים ביישוב קדומים החליטו לצאת למתקפה נגד חברת "אפיקים" האמונה על הסעות ילדיהם לבתי הספר."
לא מדובר בהורים, אלא בקומץ. קומץ שלא קיבל גיבוי, ובמידה רבה ננזף. גם היום, בדיון על הכתבה, הביעו הורים זעזוע מהתנהגות הקומץ.

בדיון שנערך בעקבות ההתכתשות בין אנשי "הפורום להגנת ההשכלה הגבוהה", וחוקרים "ניאו-ליברליים", עלתה סוגיה מאתגרת. אני טענתי שאנשי הפורום משתמשים ברטוריקת חסרת נתונים ולכן פסולה, בעוד שהחוקרים הליברליים, משתמשים ברטוריקה מבוססת נתונים, ולכן לגיטמית.

בתגובה כתבה אורנג'ר, ש""נפלת" במלכודת אפשרית של רטוריקת "לתת לעובדות לדבר בעד עצמן" – שלא היית עירני וביקורתי מספיק כדי לקחת בחשבון שגם הצגת נתונים יכולה להוות אמצעי רטורי פחות חיובי ממה שעשית ממנו." כלומר, אורנג'ר טוענת מראש שהעדפתי את הששימוש בנתונים מספריים או בראיות על פני רטוריקה שאינה משתמש בנתונים ונתונים מספריים. וזאת עשיתי, מבלי סיבה, פרט להעדפותי האישיות.

כדי לענות על השאלה הזאת, אני פונה דווקא לפוקו (ותודה ליונתן שחם, ששלח לי בדואר את ספרו של פוקו "סדר השיח").

להמשך קריאה

נראה כי העצומה נגד שעון החורף, מלמדת כמה דברים:

מאתים שלושים וחמש אלף החתימות, מעידות כי יש אהדה רחבה בציבור לשימור שעון הקיץ. מספר כל כך גדול של חתימות הוביל לבאז בתקשורת ההמונים, אך לא היה ניתן לתרגם את הבאז הזה להשפעה ממשית על הכנסת. הציבור עדיין לא מצליח להשפיע ביעילות על הדרך בה מתנהלת המדינה. אילו הינו חיים בדמוקרטיה ישירה כמו בשוייץ, די היה בכך כדי להביא ליצירת משאל עם. אך כיוון שאיננו דמוקרטיה ישירה, עלינו לפנות אל הנציגים שלנו בכנסת, כדי שיחוקקו את החוק לקיצור שעון החורף.

הדרך לגרום לכך, היא באמצעות שדולה למען החוק. שדולה  שתיצור את ההתגייסות המתאימה של חברי הכנסת,  עד לחקיקת החוק. לצורך הקמת שדולה אזרחית, יש צורך בקבוצה קטנה אך נחושה מאד של מנהיג/ים שיובלו את השדולה.

אנו זקוקים למנהיגים שיובילו את השדולה עד לסיומה המוצלח של המשימה.

השאלה היא האם יש בתוכנו המנהיגים הללו?

הובלת שדולה כזאת דורשת מאמץ והשקעה לאורך זמן. אך מי שיוביל כזאת שדולה יזכה לאהדה רחבה בציבור, ולהוכרה מציבור ענק. יהיו לו הרבה יועצים מנוסים וטובים בדרך, וחברים חשובים לדרך, והוא יוביל את הציבור להשפעה. האם אתם מכירים מישהי או מישהו שינהגו שדולה כזאת?

אני אשמח לתרום מניסיוני בארגונים דמוקרטיים, כדי לסייע לאותם מנהיגים להקים שדולה אזרחית ודמוקרטית, שתתבסס על כוח הציבור.

אם אתם מכירים כאלו אנשים, אנא צרו בינינו קשר.

בברכה,

טל

בעידן ה-web2.0, הרשת הופכת לכלי לשינוי. אחת הדוגמאות לכך, היא הקמפיין למניעת גירוש העובדים הזרים. אומנם מרבית הפעולות למען העובדים הזרים נעשות בתקשורת ההמונים, אך חלק מההתכתבות והתאיום נערכת מעל גבי האינטרנט. כך נוצרת רשת תומכת רחבה מספיק שיכולה לסייע בהנעת המהלך.

בזמן האחרון, המאבק נתן דגש חדש על האינטרנט. חברי הקבוצה שפועלים למען ילדי העובדים הזרים, הקימו אתר שבו אזרחים מבקשים ישירות מביבי להגן על הילדים:

http://bibidontdeport.com/

באתר חתומים נכון לכתיבת שורות אלו 545 חותמים. ככל שכמות החתימות תגדל, כך תהיה לבקשה כוח פוליטי גדול יותר עבור הממשלה. ההערכה שלי היא שכדי שהבקשה הציבורית תשפיע, היא צריכה לעבור את ה-20 אלף. אם הם יצרפו את 3900 התומכים שלהם בפייסבוק, אז יש סיכוי להגיע למספר ראשוני סביר.

אני אישית עדיין בהתלבטות לגבי ילדי העובדים הזרים, ואני מניח שעוד רבים אחרים מתלבטים. מדינת ישראל, נועדה להיות מדינת היהודים. מדינה שתשמור על הציוויון היהודי שלה. הוספת עובדים זרים, לא תתרום לשימור הציוויון. מצד שני, חלק מהציוויון היהודי, זאת החמלה, והצדק, והשיוויון לגר.

אבל אז נשאלת השאלה, האם מתוך רחמים, לא נטביע את עצמנו? נמצא את עצמנו עם מיליוניי תושבים אזרחים לא יהודים? נאבד את הזהות שלנו? נאבד את הזכות להגדרה עצמית? ויותר גרוע, האם לא נאבד שוב את המולדת של העם היהודי, ונאלץ לחיות בחסדי הגויים?

באופן כללי, אני חושב שאיזרוח עובדים זרים, אינה בחירה חכמה. אנו בהחלט צריכים לדאוג לכך שמי שבא לעבוד כאן יזכה בתנאים שווים או קרוב לשווים לעובד הישראלי. אני בהחלט בעד מלחמה שערה בשחיתות הסובבת את כל עניין העובדים הזרים. אך עובד זר, צריך לעזוב את הארץ בתום התקופה. אם הוא יולד כאן ילד, אז הילד חוזר איתו לארצו. אסור לתת פרס לכאלו שהתחמקו מהחוק והצליחו לגדל כאן ילדים במשך 10 ו-15 שנים.

אלא אם כן, וועדה שניתן לסמוך עליה (העדפה היא כמו בשוויץ, שוועדה של אזרחים, תבחן האם להשאיר כאן אדם), צריכה לראות שהאדם מזדהה עם ערכי מדינת ישראל, מוכן לתרום לחברה, אוהב את ישראל ומוכן לנסות ולהשתלב.

האזרחים הללו צריכים להיות משולבים בחברה הישראלית, ולא להיכנס לגטאות. איננו צריכים עוד צרות, מכיוונם של גטאות חדשות. מספיק לנו עם הגטאות שאנו מכניסים אליהם את הבדויים ואת הגטאות שיצרו החרדים. כרגע אנו כנראה במהלך של פתרון אתההשתלבות של ערביי ישראל בחברה. הוספת מאות אלפי עובדים זרים, תערער את היסודות הדמוקרטים שעליהם בנויה החברה.

לחברה היהודית, יש מספיק דילמות לפתור ברב-תרבותיות הנוכחית. אסור, להבנתי, שיפתח פתח לזרם רחב של זרים. עדיף שיוקומו וועדות מקומיות לקבלה על בסיס הכרות אישית של עובדים זרים, כך שעקרונות הקולגיליות, האחווה והחמלה, יבוטאו בצורה שלא תביע לערעור הדמוקרטיה הישראלית.

אני לא בחנתי את ילדי העובדים הזרים, ואינני יודע האם הם עומדים בקריטיריונים של השתלבות בחברה הישראלית. גם לא מונתה עדיין ועדה כזאת שאני יכול לסמוך עליה. לכן, מבחינתי אינני חותם על המכתב הזה.

אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.

גם אן פרגוסון חשבה כך, ולכן היא קיימה מחקר תצפית אנטרופלוגי (pdf) על קבוצה שיתופית דמוקרטית, שפעלה בהצלחה למעלה מ-14 שנים. במאמר הנוכחי אני מבקש לסכם את דבריה, ולנסות ללמוד מה הם הגורמים שמאפשרים לארגון להישאר דמוקרטי.

המשך בבלוג החדש….

את סיפור המאבק בין ההודים לאירופאים בדרום אפריקה, מתחיל גנדי בתיאור המצב שהביא לפגיעה בהודים.

דרום אפריקה, מהווה חבל ארץ גדול ועשיר מאד ביבולים חקלאיים. החבל גם עשיר מאד בתושבים אפריקאיים מקומיים. כאשר הגיעו האירופאיים לדרא"פ, הם גילו את המצב הנ"ל, וקיוו לחבר בין שני המשאבים וליצור הון גדול. הם ביקשו לחבר בין עבודה כושית זולה לחקלאות בשפע (המילה כושי, באה מהשם של אפריקה בתנ"ך – כוש. ולכן כושי, הוא תושב אפריקה). אלא שהם גילו שהכושים אינם ששים לעבודה. לכושים הספיקה עבודת אדמה מינמלית בעונת החקלאות כדי לספק לעצמם את כל צרכיהם. המעות הזעומות שהתכוונו המתיישבים האירופאים לשלם לכושים משום מה לא פיתו אותם.

להמשך קריאה

אני קורא כרגע את ספרו של מהטמה גנדי על מאבקו הלא-אלים בדרום אפריקה - SATYAGRAHA IN SOUTH-AFRICA, כדי לנסות להבין כיצד ניתן לקדם מאבק לא אלים. הצורך במאבק לא-אלים עלה אצלי, כאשר ליוויתי את מאבק עובדי מכון וייצמן. אז זיהיתי שהמאבק, שלווה בשנאה, אינו אפקטיבי, וגורם לפירוד ופירוק החברה. עובדי הביטחון שעד תחילת המאבק היו חברי העובדים, נאלצו להיאבק עמם, ושנאה ומשטמה התפתחו בין הקבוצות. סופו של המאבק, שהעובדים נפגעו, המאבק לא הוכרע, ואנשים משני הצדדים נשארו פגועים. לדעתי, המאבק של העובדים היה צודק, אבל האמצעים לא היו נכונים.

המאבק הזה הוביל אותי לחפש דרך לנהל מאבק בצורה לא אלימה וללא שנאה. כשחנן כהן קרא על ההתלבטות שלי, הוא שלח לי קישור לספרו של מהטמה גנדי, על המאבק הלא אלים (תודה חנן  ). גנדי קרא למאבק Satyagraha, שמשמעותו, דבקות באמת.

על פי ויקיפדיה האנגלית, למאבק יש שני עקרונות בסיסים. האחד הוא שעל הנאבקים לדבוק באמת, ללא חשש וללא פחד. על הנאבקים להיות מוכנים אפילו להיענש על הדבקות באמת. העיקרון השני אומר שעליך להתנהג בכל המאבק כאזרח שומר חוק. גם אם תוקפים אותך, אסור לך להגיב באלימות. מטרת המאבק היא להביא את הצד השני להכרה בעוולות שהוא גרם.

מיד כשקראתי את הערך בויקיפדיה האנגלית, הבנתי שזה סוג המאבק שאני מחפש. דיונים רבים באינטרנט, וגם דיונים עם ידידי-חברי והחברותא שלי, עדו שטינברגר, לימדו אותי שאם אתה דבק באמת, ושומר על כבוד כל המשתתפים בדיון, יש לך סיכוי אופטימלי, להביא את הדיון להיות ענייני וחיובי. דיון כזה גם מרבה אהבה בין המשתתפים.

בימים אלו אני קורא את הספר של גנדי כדי להבין את שיטתו לעומק. עדיין אינני בטוח שניתן להעביר את העיקרון הזה בשלמותו לחברה הישראלית. כדי שמאבק כזה יצליח, חייבת להיות אמת מוסרית אחת ברורה. העדרה של אמַת מידה מוסרית ברורה, מקשה על הצופים במאבק להכרע מי המוסרי, וכתוצאה מכך,לא מופעל לחץ על הפוגע.

לדוגמה, בדיון במאבקי עובדים, לכל צד יש מסכת טיעונים המראה את מוסריותו. למעסיק יש את המוסר של השוק החופשי, ולעובדים את המוסר המרקסיסטי. מטרתה של הסאטיאגראה, הוא לדבוק באמת, ולפעול באהבה. אבל במצב בו נמצאת החברה המערבית, לא נראה שהצלחנו למצוא אמת משותפת. כתוצאה מכך נעלמת מאתנו היכולת לקבוע האם צד הפועלים הוא המוסרי, או צד המעסיקים. ולכן, במאבקי אמת, מהסוג שגנדי קידם, אנו עדיין עומדים בפני בעיה.

אם רצוננו ליצור חברה מוסרית, שפועלת מתוך הכרת האמת והמוסר, ולא מתוך אלימות וכפיית דעתנו על הזולת, עלינו לנסות להגיע לאמת משותפת, ולהגדרות מוסריות מוסכמות. אני יודע שחלקכם יכפור באפשרות להגיע לאמת מוסכמת. הרשו לי כמובן לכפור בראיה פוסטמודרניסטית שכזאת. הכשרתי המדעית, וההכשרה שרכשתי בפילוסופיה של המדע, לימדה אותי שאנו כקבוצה נוכל למצוא אמת משותפת רחבה מאד. תהליך מציאת האמת המשותפת אינו קל, והוא דורש חקירה משותפת ארוכה מאד. נצטרך להעלות תאוריות ולהפריכן על ידי עובדות. לחזור ולשפר את התיאוריות, עד שנגיע לתיאוריות שיתארו את המציאות המוסרית בצורה קוהרנטית ושלמה. זה לא יהיה קל, אבל אני חושב שזה יהיה כדאי, וגם אפילו מהנה.

בבלוג זה, אני מקווה להעלות דילמות בערכי המוסר שעליו אנו חיים, ולנסות ביחד אתכם/ן לחפש מקום לדיון משותף, שדרכו נמצא אמת משותפת.

בעקבות המשחק במצפן הפוליטי שערכנו כאן, ומשחק דומה שערכו בפורום הסטודנטים של בן-גוריון, שאיתמר שלח, צצו אצלי מספר מחשבות מעודדות.

קודם כל נראה שכל מי שהשתתפ/ה, בין אם הצביע/ה לליברמן, לליכוד, לירוקה-מימד ולחד"ש, נמצא/ת בצד הליברטני של המפה. למה זה חדשות טובות? כי אז יש סיכוי שמילה מסוימת בעיברית תעלם. המילה הזאת, ששחקו אותה עד דוק בשנות ה-90 , והכבידה על כל דיון נורמלי, תעלם. המילה נקראת "פשיסטים".

עכשיו אחרי שקברנו את המילה ההיא (ז"ל = זכרונה לרעה), והבנו שכולנו ליברטנים במידה רבה, אפשר להתייחס להבדלים בינינו, שבעיניי אינם משמעותיים כלל.

הצד השמאלי במפה מאמין שאם יופחת הרכוש הפרטי, ורוב המשאבים ינוהלו על ידי המדינה, תפרח כאן חברה אמפטית יותר, שוחרת שלום יותר, הומנית יותר. יש צד אחר, שאיתמר הוא המייצג היחיד שלו במשחק כאן, אך לא במשחק בפורום, שאומר, אם לאדם ולתאגיד תהיה הזכות לרכוש פרטי, תפרח כאן חברה חופשית יותר, ומתוך כך גם טובה יותר.

הבדל לא כזה גדול  כפי שהוא נראה בהתחלה.

הניסיון מלמד שכאשר כוח מרוכז בידי מעטים, המעטים נהנים מהכוח הזה. יהיו אלו פקידי אוצר חמדנים, ח"כים, אנשי המנגנון הבירוקרטי או סתם בעלי ממון. כולם ישמרו עבורינו על השמנת, וילקקו את השפתיים בהנאה.

הניסיון של חבריי באגף הסוציאליסטי, לרכז את המשאבים בידי הכנסת והממשלה , כדי לקדם את החלשים, יביא שוב להקמתם של מוסדות מסואבים, שחיתות ממשלתית לתפארת, כפי שהיתה בימי מפ"אי, וכפי שהיא מתקיימת עד ימינו אנו.

לעומתם, הניסיון של חבריי מהאגף של השוק החופשי, גם הוא יביא לאותה תופעה.  השוק החופשי מאפשר למוכשרים, לזריזים ,למתחכמים ופירסומאים ולשאר Übermensch, לנהל את העולם עבור החלשים, הנדכאים וסתם בוהי טלויזיה, סוחבי אוברדרפטים, ותת אדם אחרים. והם עושים זאת טוב מאד.

כלומר בסוף, כל אחת מהשיטות שחבריי באגף הניאו-ליברלי או הסוציאליסטי יבחרו, יביאו לאותה תופעה. מעטים ונבחרים יהנו מהעוגה שכולנו אפינו עבורם. כמה ישאר לזקנה בבית החולים? אולי קצת טיח ממגדלי אקירוב.
חלק מהחברים באזור הסוציאליסטי, מנסים להעתיק, בהצלחה נמוכה אם בכלל, מהסוציאל דמוקרטיה המערב-אירופאית. הסוציאל דמוקרטיה המערב אירופאית מבוססת על אירגוני עובדים דמוקרטיים. זאת בניגוד לאירגוני העובדים הדיקטטורים הקיימים כיום בישראל, שעליהם פשוט לא ניתן לבנות סוציאל-דמוקרטיה.

מי שרוצה לקדם סוציאל-דמוקרטיה, או לחליפין, ירצה לקדם חברה אזרחית חזקה, יצטרך ללמוד את רזי הדמוקרטיה באירגונים. בלעדי אירוגנים דמוקרטיים חזקים, לא תתקים כאן חברה חופשית אמיתית. בין אם השקפתך ניאו-ליבראלית, ובין אם השקפתך סוציאל-דמוקרטית, הפתרון יהיה באירגונים אזרחיים/עובדים דמוקרטיים, שיהוו כוח מספיק יעיל נגד ריכוזי הכוח הממשלתיים או של בעלי ההון.

אני רוצה לגלות לכם שהיום אין לנו כמעט דבר מכל אלו.

מבירורים שאני עורך, רוב העמותות/אירגונים בארץ ממונים על ידי מקורות הון כאלו ואחרים. רובם ככולם כנראה, לא דמוקרטיים. וכך יוצא שגם ה"חברה-האזרחית" בישראל, היא למעשה שלוחת ידם של בעלי אינטרסים מכיוונים כאלו ואחרים, ולא מביאת דברם האמיתית של האזרחים בישראל.

חברים,

עד שלא נדע להתארגן באירגונים אזרחיים דמוקרטיים אמיתיים. עד שלא נדע להפעיל דמוקרטיה השתתפותית, המעטים ישלטו בנו. אנו יכולים להתווכח מאה שנים על ימין ושמאל, אבל בסוף יהיו אלו בעלי הכוח שיצחקו. כל עוד לא נלמד להעביר את הכוח לציבור, כל הדיונים בינינו יהיו כמו דיונים של ילדים בגן. הגיע הזמן להתבגר חבריי. הגיע הזמן לצאת ולהצטרף לאירגונים אזרחיים, ולעשות אותם לדמוקרטיים.

כבר זמן רב, שאני מנסה להגדיר את עצמי על המפה הפולטית.

ירדן הוכמן, מצא מצפן פוליטי בינ"ל שמצא חן בעיני.

אז הנה התוצאות:

וזה מציב אותי מאד קרוב לגנדי:

אני באמת אוהב את דרך המאבק של גנדי, ומקווה שאלמד להמיר אותה לחברה הישראלית.

אבל אני חושב שהמצפן הזה, לא בדיוק מתאים לעמדתי.

למעשה אני ליברטן מוחלט, על סף האנרכיזם. כלומר אני מאמין שלאחר שלמדנו גבולות בסיסיים (עשרת הדיברות, למעט שמירת השבת (שאותה אני שומר מבחירה חופשית)) , כל השאר צריך לנבוע מרצון חופשי. מבחינה כלכלית אני מאמין בשוק חופשי. זה אמור היה למקם אותי יותר קרוב למילטון פרידמן. אבל יש עוד מימד שחסר במצפן הזה, והוא הרצון ללמוד לפעול בקבוצה מתוך בחירה חופשית מוחלטת, והאמונה שחיים בקהילות דמוקרטיות מאד ואוהבות מאד, תיצור כוח שיבטל את כלל הרעות של הקאפיטליזם.

כך שלבסוף אני נמצא בצד הליברטני, עם חיי שותפות, מתוך רצון חופשי (שהם שונים לגמרי מחיי שותפות בכפיה, כפי שזה קורה בקומוניזם). לכן, בפועל, אני אכן חוזר לאזור של מהטמה גנדי, אבל בפרספקטיבה מאד ליברלית, ומבחינתי גם מאד יהודית.

שנזכה לימים של חופש, רצון חופשי, כל ישראל חברים וכל באי עולם חברים.

שלכם,

טל