מבט פילוסופי

בשבוע האחרון נפלו אצלי שני אסימונים חשובים. הראשון קשור לראיית עולם, והשני ליחסים שבין האינטלגציה, המנהיגות והציבור.

חצי הכוס המלאה

כפי שאלו מכם שמכירים אותי יודע, אני בעל חלומות. יש לי חלום שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה שיוויונית, אנושית, הוגנת וטובה (דמוקרטיה ישירה). אי מאמין שבזכות הדמוקרטיה הזאת, ילך ויתישב הסיכסוך הערבי-יהודי. אני מאמין שאנו יכולים לפתח חברה מוסרית, טובה ומשגשגת.

אלו חלומות גדולים מבחינתי, והדרך אליהם היא ארוכה. בדרך יש לכאורה הרבה מכשולים, קשיים, אנשים שנוהגים בצורה שמחבלת ביכולת להשיג את החזון. כל אלו גורמים לתסכול רב, לכעס ולפעמים אף לשנאה. כאשר אדם חי כך במשך שנים, הוא עלול להפוך לפסימי, נרגן וכועס.

השבוע הסתבר לי משהו. התבוננות על המכשולים, וכעס עליהם הם מסוג הרעלים שאנו מטפטפים לעצמנו לוריד, והוריסים את האופטימיות וההנאה שבתהליך השינוי.

הבנתי, שכמו כל תהליך שינוי, כדי שהוא יקרה, אנו נדרשים להסתכל על ההצלחות. להתעודד ממה שכבר השגנו. לטפוח לעצמנו ולאנשים בקרבתנו, על השכם. לחגוג כל יום מחדש את ההשגים, את ההצלחות, ואת הטוב.

עדיין להסתכל קדימה, אבל מתוך ידיעה שעשינו משהו, ודברים מתקדמים. לדעת שאנו אולי לא נסיים את המלאכה, אבל יהיו כאלו שימשיכו אחרינו. "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב' י"ט). תהנה מהמסע, מהחברים שאתה פוגש, מכל הטוב.

מאז שהאסימון הזה נפל לי, ראיית החיים שלי השתנתה, ואני נהנה מן היום יום.

בקרוב אצל מי שמעוניין בכך

האינטלגנציה

מידי פעם מתייעצים בי לגבי מאבקים/מאהבים של דמוקרטיה ישירה. כאשר אני נשאל לגבי מבנה הארגון, אני בד"כ מציע להכניס לקבוצה אנשי מחקר, שינסו לברר את הדרך הטובה ביותר למימוש הצלחת המאהב/מאבק. זאת מתוך ההבנה שאלו שניחנו בתכונות מנהיגות, ונדרשים להניע את הציבור הגדול, אינם בהחלט הכי נבונים, מלומדים או יודעים כיצד להוביל את הציבור להצלחת המאהב/מאבק. לעומתם, האינטלגנציה, אמורה לעסוק בשאלות של חוכמה, תבונה וידיעה, והם אלו שאמורים לראות את הדרך בצורה הטובה ביותר (אני יודע שיש פער… אדבר עליו בהמשך).

נראה שאצלנו בארץ לא התפתחה תרבות כזאת של שיתוף בין החוקרים (אני קורא להם אינטלגנציה)למנהיגות. אינני מכיר מספיק מקומות אחרים ואינני יודע מה טיב הקשרים במקומות אחרים. הדבר בארץ נראה כך:

כלומר, ההנהגה (כחול), מובילה את הציבור למאבק/מאהב. האינטלגנציה חושבת שצריך ללכת למקום אחר, או לא בטוחה לגבי דרכה. כך יוצא שאנו כקבוצה, לא מתנהגים בשיא התבונה. כדי להשיג את מטרתונו, אנו נדרשים לכן לא פעם לרטוריקה אלימה, הפגנות כוח וכיוב'.

המקרה המיטבי, להבנתי הוא המקרה הבא:

זה המצב בו האינטלגנציה גיבשה דרך מספיק ברורה לגבי פתרון הבעיה. היא מקיימת קשרים עם ההנהגה. משפיעה ומושפעת מהציבור, ובאופן כללי מעצבת במידה מספקת את התודעה הציבורית. במקרה הזה, אם האינטלגנציה גם מחוברת למציאות, בצורה טובה, אנו כציבור יכולים לנוע ביתר תבונה.

אך בכוונה סימנתי כוכבית. הכוכבית אומרת שצריכה להיווצר התיצבות פרדיגמתית.

התיצבות פרדיגמתית מתרחשת בשתי מיקרים. במקרה הראשון הוא שהפוליטיזציה של הקבוצה גברה על המחקריות. זהו מקרה שלילי, שעלו להוביל להיווצרות קונספציה שגויה, ולהוביל את הציבור לסכנה. מצב כזה נוצר כאשר אין מקום לחופש הביטוי, יש מלחמות אגו, ואי מוכנות לחקור באמת ובתמים.

האפשרות החיובית נגרמת כאשר, האינטלגנציה עסוקה במחקר, תיאורתי ואימפרי טוב עד כמה שניתן. ואז נוצרת הסכמה רחבה לגבי הדרכים שבהם יש לפתור את הקונפליקיטים ובהן יש להוביל את הציבור. במקרה הזה, אכן תיווצר הדרך הנהירה שתאפשר לציבור ולמנהיגיםלבור להם דרך יעילה את התנועה ליעד הרצוי.

פרדיגמה מחקרית טובה שתהיה לנו

אתון עיוורת כתבה לי מכתב נחמד מאד על אגו כבסיס הבעיות של החברה (תגובה מס' 20), והרגשתי שמה שאתון עיוורת כתב/ה שווה פוסט תגובה בפני עצמו.

תמצית דבריה של אתון עיוורת:

הבעייה העמוקה היא האופן שבו אנחנו מבינים את המציאות והאופן שבו אנחנו קשורים ב”אני” שמניע אותנו. כל הפעילות שלנו מהרגע שאנחנו מתעוררים ועד לרגע שאנחנו נרדמים היא סביב התחזוקה של האני הזה. אנחנו פועלים רוב הזמן להשיג עבורו. מכיוון שכך, כל רעיון שבנוי על בונבולנטיות – בסופו של דבר תמיד ימתמוטט, כי ה”אני” מטבעו שואף להגדיל את עצמו. האני הזה כמובן גם מתרחב ל”שלי” ( החברה שלי, המעמד שלי, המשפחה שלי, העם שלי וכו’).
פתרון יסודי אפשרי יחיד, לעניות דעתי הענייה, היא בין אדם לבין עצמו- במובן של השחרור מהעריצות הזאת של העבדות הזאת. כל אוטופיה אחרת נועדה לכישלון, אתה לא יכול לשכנע מישהו אחר להספיק לעבוד את אלוהי ה”אני” וגם אם תצליח לשכנע והאיש/ה שמולך ירצו מאוד להשתחרר מעולו של זה – גם אז זה לא נתון.

וזאת תשובתי לאתון עיוורת:

אתון יקר/ה?

תודה תודה. אשמח גם להכיר אותך.

אני חושב שמה שאתה קורא לו “אני” או “אלוהי האני”, הוא מה שאנו נוהגים לכנות אגו.

אתה אומר שהדרך להיפתר מהאגו, היא לבצע ניתוח להסרתו ברמה האישית. האם תוכל לתת הסבר יותר מדוייק כיצד מבצעים ניתוח כזה קשה?

אגיד לך מה הרגשתי, כשניסתי להיפטר מהאגו (בהצלחה חלקית בלבד, כמובן).

הכלי שעזר לי לנסות להיפטר מהאגו, היתה ההיסטוריה, הפילוסופיה והחקירה של אנשים סביבי.

ההיסטוריה:
ככל שלמדתי יותר היסטוריה, למדתי עד כמה רצונותינו, מאוויינו, שמחתנו, הן ברות חלוף. רומא ומשתאותיה התקיימה. אנשי זימה, הלכו וזקנו, ואיתם נַבל יצרם. נשים יפות הזדקנו, ועם הזקנה נבל חינן. החיים חולפים מהר, ומי שעסוק בזימה רוב ימי בחרותו, מוצא את עצמו משארי מעט אחריו. והמעט שהוא משאיר, הוא בד”כ הרס וחורבן. חורבן לדורות הבאים. כאשר אדם אינו שולט ביציריו, ואינו משתמש בשיכלו לנווט את עצמו בחייו, הוא עלול למצוא את עצמו נואף כנגד אם ילידיו. על פי רוב הדבר מביא לגרושים שפוגעים בילדיו. הוא מקשה מאד את החיים על ילדיו. במקום שילדים אלו יגדלו מתוך אמון בקשרים שבין בני אדם (כפי שאמור להיות בתא משפחתי) הוא גדל הם חשדות, ויש סיכוי טוב שהוא בעצמו יתקשה ליצור אמון באנשים אחרים. בקיצור… אדם החיי על יצריו, ולא לומד לשלוט בהם באמצעות מוחו, סביר להניח שיחריב עוד קצת. עמים חרבים, כאשר מסה קריטית כל שהיא נפרצת, ואז העם יורד מגדלותו, ויחד איתו, אזרחים הופכים להיות משועבדים לעמים אחרים. כך למדתי מההיסטוריה.

ההיסטוירה לימדה אותי, שאם אני רוצה להשאיר משהו לאחרים, ובעיקר לצאצאי, חברי, משפחתי, עמי, עלי להשתמש בשכל (פילוסופיה), ולנווט את יצרי כדי שישרתו את מטרות השכל.

פילוסופיה:
המאבק בין היצרים לשכל הוא קשה. על פי רוב, ליצרים כוח גדול מאד (במיוחד אם אתה סובל מ-ADD, כפי שאני סובל). אבל אם אתה נחוש מספיק, ועסוק בללמוד מכל קרב שניהלת, היכן טעית, ומה לעשות כדי לנצח בקרב הבא, אתה לאט לאט לומד לשלוט ביצירים ולהכפיפם לרצונך.

אנשים אחרים:
כאשר אתה מבקש ליצור שינוי, אתה מבין שעליך ליצור את השינוי עם אנשים אחרים. אחד הדברים הראשונים שאדם נבון לומד, הוא שבני אדם אחרים אינם סובלים אנשים עם אגו גדול. ולכן חשוב ש”תצניע לכת עם אלוהיך”. חושב להשאיר מקום תמיד לאגו של אחרים. אבל יחד עם זאת, מעשיך, תבונתך, צריכים להתפתח ולגדול. את האגו תשאיר בבית. היה מוכן ללמוד מכל אדם. היה מוכן לתת מקום למחשבותיהם של אנשים אחרים.

אני יודע שזה לא קל, אבל כמו כל דבר שאתה מתרגל לעשות מספיק זמן, הוא הופך לטבע שני שלך. אם אתה מקפיד לעשותו תקופה העולה על שלושה חודשים, אזזה גם יהפוך להיות טבע ראשון שלך.

זהו… זה לא אומר שהצלחתי לנצח את האגו. אינני יודע להסירו, כפי שאתה הצעת. אבל לפחות הוא מאופסן בהקפאה עמוקה, עד כמה שידי מסוגלת להגיע.
האם יש לך פתרונות טובים יותר?

האם לכם יש פתרונות טובים יותר? אנא שתפו אותנו

הפוסט פורסם במקביל בבלוג של התנועה לדמוקרטיה ישירה

בתגובה לפוסט "על החרות" נדב פרץ (דרומי) שאל את השאלה הבאה:

מה הקשר בין חירות - במובן בו אנו רגילים להשתמש במושג - לבין היעדר שחיתות? יכול להיות ששחיתות פוגעת בחירות, במובנים מסויימים - אבל זה עדיין לא אומר ששחיתות היא ההיפך מחירות. מה נותנת לך ההגדרה הזו? מדוע לא להגיד שהתנאים לאושר הם חירות, שליטה עצמית, היעדר שחיתות ושלום עולמי?

כדי לנסות לענות לנדב (וגם לעצמי), אספר סיפור שהייתי עד לו:

כשהייתי תלמיד לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, נוצרה בעיית חניה. האוניברסיטה הגדילה את כמות הבינינים בתחומה, על חשבון שיטחי חניה, וכתוצאה מכך התרבו מספר האנשים שעבדו באוניברסיטה ובמקביל קטנו מספר מקומות החניה. כדי לפתור את הבעיה, הנהלת האוניברסיטה, ביקשה לקחת את זכות החניה מהחלשים ביותר, קרי תלמידי תואר שני.

תלמדי התואר השני, באוניברסיטת תל-אביב, כבקיאים בהלכות הסוציאליזם והכוח המאורגן, קמו והתארגנו סביב הנהגה מקומית, שהוקמה לטובת העניין. הנהגת התואר-שניים השמיעה איומים שאם לא יינתנו לנו מקומות חניה, יפסיקו תלמידי תואר שני לתרגל וללמד. הרוחות התלהטו, שיחות המסדרון גברו, והיינו בטוחים, שהנה עוד רגע הנהלת האוניברסיטה תתקפל, ותיכנע לדרישתנו. כוחנו הפנימי גבר, רוחנו עלזה, ואז לפתע נדמו קולות הקרב.

במשך כמה ימים תהיתי מדוע נאלם המרד. האם יכול להיות שהאוניברסיטה הסכימה לבקשתנו, וההודעה על כך תרם הגיעה אלינו? לאחר בירור קצר, גיליתי שהסיבה לכך היא שהנהלת האוניברסיטה הייתה בקיאה יותר מאיתנו בענייני ארגון מרידות. הפטנט שהיא מצאה להכנעת המרידה היה פשוט. היא העניקה לחבורת הצעקנים, ש"הנהיגו" אותנו מקומות חניה, וכך במחיר אפסי מבחינתה בא המרד לקיצו.

הפטנט הזה של ריפוד הצעקנים והמנהיגים הוא כנראה נפוץ מאד במחוזותינו. ויקי קנפו, שהיתה גיבורה לאומית במאבק החד-הוריות זכתה באופן לא מפתיע בהצעות עבודה מהממשל:

בהרצאה לפני סטודנטים באוניברסיטה העיברית היא אמרה:

"נפגשנו עם כמה שרים, מאיר שטרית למשל, וכמעט כל שר שנכנסתי אליו הציע לי ג'וב כזה שהייתי אמורה להגיד מה אכפת לי מהמאבק. שטרית אמר לי: 'תלכי הביתה, דיברתי כבר עם בזק. יפתחו שלוחה של 144 ואת תהיי המנהלת ותעסיקי אמהות חד הוריות'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? מתאים לי, אבל קודם נראה מה קורה עם המאבק'".

הדבר כל כך מקובל כנראה, שהדובר של השר שיטרית בניסוח פתלתל אכן מאשר את דבריה:

"השר מאיר שטרית מקיים מו"מ עם חברת בזק במטרה להעביר את אחד ממרכזי שירות 144 לדימונה. המו"מ נמשך כבר מספר חודשים, וכאמור לא הסתיים. בפגישה שקיים עם נציגות החד הוריות, הציע השר שטרית לויקי קנפו לגייס עשרות נשים חד הוריות לעבודה במוקד. השר לא שכח את הבטחתו, וכשיסתיים המו"מ ישמח לראות את ויקי וחברותיה מצטרפות למעגל העבודה של מוקד 144".

הלו, מה עם מבחני התאמה? מה עם שקיפות שלטונית בנוגע להעדפות אחראי כזה או אחר בשלטון הציבורי. כנראה שהשר שטרית וחברי הממשלה האחרים שכחו מזמן מהם נהלים תקינים בשירות הציבורי.

השיטה הזאת להשתקת מאבקים, היא בעצם תוצאה של חולשה אינהרנטית שקיימת בהתארגנויות ריכוזיות. היא מאפשרת לשלטון להשקיט בקלות התמרמרויות ציבוריות, במחיר אפסי מבחינת השלטון. היא מקדמת אנשים פוליטים, השואפים לכוח ולשררה ולשחיתות, על חשבון צרכי הציבור, כמו , שכנראה קרה גם במקרה של שונשיין.

המקרה של שונשיין, יכול להמחיש עד כמה המערכת הריכוזית פגיעה לשחיתות ולהגעה להסכמים נוחים לשלטון. להזכירכם, בסוף 2007, הסטודנטים יצאו למאבק לשיפור תנאיהם. בין מנהיגי המרד היה איתי שונשיין, יו"ר התאחדות הסטודנטים. בתחילה נראה ששונשיין הוא אביר אמיתי. לוחם זכויות בלב ובנשמה. הוא אפילו נפצע במהלך התקלות עם שוטרי היס"מ. אלא שלקראת סוף המאבק, נראה היה שלשונשיין היו אג'נדות משלו. שאותן הוא קידם, מול מחאה הולכת וגוברת של הסטודנטים. שונשיין וקבוצת ההנהגה הרשמית של המאבק חתמו על פשרה שלא התקבלה כנראה על ידי חלקים נרחבים של הציבור הסטודנטיאלי. ההערכה היא שלשונשיין היו אג'נדות פרטיות משלו, שלא תאמו את האג'נדות של כל האספסוף הזה שנקרא סטודנטים, שבשמם הוא הגרם נזק למערכת ההשכלה הציבורית, ולסטודנטים עצמם.

לשיטה האירגונית הריכוזית, יש יתרונות ביכולת שלה לארגן הפגנות ומחאות, אך היא גם נושאת את היכולת של השלטון לדכא את הההפגנות והמחאות הללו. במשך שנים אני שומע סוציאליסטים מתלוננים על כך שכל מחאה ציבורית מיד מושתקת, אך הם אינם מבינים, להערכתי, שהסיבה שהמחאות הללו מושתקות, נובעת מכך שהשיטה שבה נוקטים הציבורים הללו, מאפשרת מראש לשלטון לדכא את המחאות.

וכאן מגיעה התשובה לשאלה של נדב, מה בין חרות לבין אושר? או בקונספציה שתוצג כאן, מה בין חרות ליכולת של האדם הפרטי לקדם אג'נדות, שלדעתו ישפרו את חייו ויאפשרו את שגשוגו (וישפרו את היכולת שלו להיות מאושר)?

הבעיה באירגון ריכוזי, היא שלראשי האירגון יש כוח כמעט מוחלט על התנהלות האירגון. וכפי שאומר החוק, שבניצחיותו הוא כמעט מקביל לחוק הכבידה,"הכוח משחית". כדי להתגבר על כך, יש להעביר את הכוח למקומו הטבעי – לאנשים שבשמם המנהיגים מדברים.

יש לאפשר לאזרח להתארגן באופן חופשי, ולהתפזר באופן חופשי. יש לאפשר לחברי הקבוצה להיות הקובעים הסופיים לגבי קבלת ההחלטות, התנהלות האירגון, עיצוב הדרישות ועוד. המנהיגים יכולים לדון עם באי-כוח הממשל, אך את אישור ההסכם יש להפקיד בידי כל חברי הקבוצה. כך תינטל מידי המנהיגים היכולת הבלעדית להכריע בעיניני המאבק או ההתארגנות. וכך גם תעלם במידה רבה היכולת להשחית את האירגון (בוא לא נשלה את עצמנו, תמיד תהיה שחיתות, אבל היא לפחות תופחת). בנקודה זאת ד"ר אורי אמיתי העיר הערה נכונה. צריך שיהיה כוח בידי הציבור גם למנוע השבתה של האירגון, כדי למנוע ממנהיגות קיצונית ולא מאוזנת להוציא את האירגון לשביתה, שבסופו של דבר תגרום נזק לכל הנוגעים בדבר.

ניתן להשיג את חופש ההתארגנות המלא, אם יודעים מתי להשיג אותו. אם מנסים להשיג אותו לאחר שההכרעות הושגו, כמו במקרה של שביתת הסטודנטים האחרונה, יהיה זה כמו לנסות לסגור את שערי האורווה לאחר שהסוסים ברחו. אז כבר אובד העניין בקרב הציבור השובת. התיסכול והיאוש גדלים, והמנהגים קטפו כבר את הדיבדנדים שלהם. השלב הנכון הוא שלב הקמת ההתארגנות. כאשר המנהיגים מבקשים לרתום את הציבור. אז המנהיגים רגישים ופגיעים, והם יחתמו על כל מסמך סביר כדי לרכוש את אמון הציבור.

בשלב זה יהיה צריך להציג מסמך מחייב שעליו יחתמו כל באי ההתארגנות. מסמך זה ידרוש את חופש ההתארגנות. הוא ידרוש שכל החלטות של ההתארגנות יגיעו לאישור על ידי כלל ציבור המתארגנים, באמצעות הצבעות דמוקרטיות. הוא יאפשר לקיים הצבעת אמון ואי-אמון במנהיגים, ולהחליף אותם במידה שהציבור יחוש שהמנהיגים אינם משרתים את צרכיו. הכוח להתארגן לא ינבע מהמנהיגים אלא מהציבור המונהג. מרגע שיאסף אחוז מסוים של חתימות, תתאסף כלל הקבוצה לקבלת החלטות. כך ימנע המקרה שבו שונשיין ניסה למנוע את הדחתו על ידי אי כינוס הקבוצה המחליטה. באמצעות החוזה הזה, הציבור הופך להיות חופשי להחליט על הדרך הטובה ביותר המתאימה לו.

זאת החרות להתאגד, אך גם להתפרק, זאת החרות להיות שותף להתארגנות, אך גם חרות להשפיע על מהלך ההתארגנות והחלטות ההתארגנות. והיא נדרשת כדי שהתארגנויות ציבוריות יצליחו לטווח ארוך.

כיום ההתארגנויות הן בכפיה. לאזרח אין הרבה השפעה עליהן, כפי שמציין ד"ר עמי וטורי בגדה השמאלית:

"בניגוד לאיגודים מקצועיים דמוקרטים [, בהסתדרות] אין כל יכולת לאספת חברים במקום העבודה לדחות את ההסכם הקיבוצי המוצע להם או להאריך שביתה. כך יכול המרחב/האגף לאיגוד מקצועי לחתום הסכמים מעל ראשיהם. “ [מתוך תגובה שכתב וטורי בגדה השמאלית ]

כתוצאה מכך אובד אמון הציבור בהתארגנויות. הוא לומד כי כל ההתארגנויות הללו אינן משרתות את מטרותיו, אלא את מטרותיהם של ראשי האירגונים והבירוקרטים האירגוניים. מי שמעוניין להחיות את הסוציאליזם, אל לו להאשים את ה"שוק החופשי" בהתפרקות הסולידריות. עליו להבין שהסוציאליזם, נכון להיום במדינת ישראל, פועל בצורה ריכוזית שגורמת לשחיתות, סיאוב ואובדן האמון של הציבור בשיטה הסוציאליסטית.

כדי להחיות את הגישה הסוציאליסטית, עלינו להבין שללא דמוקרטיזציה של המערכות הסוציאליסטיות, עד כדי דמוקרטיה ישירה, אין לגישה החברתית סיכוי לתפוס חזקה משמעותית בציבור הישראלי.

רק כדי להמחיש עד כמה חשובה הדמוקרטיזציה להבראת הסוציאליזם נציין את המקרים הסקנדינבים. רבים מהדוגלים בסוציאליזם מציגים את הסקנדינביות כדוגמא לכך שסוציאליזם יכול להביא לשיגשוגה של מדינה. אך הם אינם מודעים לכך שהסוציאליזם של הסקנדינביות אינו מבוסס על ארגונים היררכים, אלא אירגונים שבהם מונהג סוצילאיזם מחרות, או סוציאליזם בדמוקרטיה ישירה, כפי שמעיד המאמר הבא של ד"ר עמי וטורי, שהתפרסם ב"העוקץ" [לא מצאתי דרך יעילה לקשר למאמרים בהעוקץ ולכן הנה קישור לעוקץ, או העתק של המאמר באתר של השכונה שלי (אם למישהו מהעוקץ יש התנגדות לכך, אוריד את המאמר מהאתר של השכונה)].

מי שחפץ בשגשגוג כלל האוכלוסיה, על פי השיטה הסוציאליסטית, נדרש להבין שעליו להעניק חרות גדולה יותר למתארגנים, וללמדם לשמור את החרות הזאת בתוך האירגונים.

בהמשך לפוסט שכתבי על החירות, שגיא העיר את ההערה הבאה:

לפני ימים מספר נכחתי בכנס שעסק בהצגת חקירותיהם הפילוסופיות של אנשי אקדמיה חכמים בתחום הפסיכואנליזה, שם התחלתי לשים לב שהפילוסוף המודרני שם את מסמן האדון “חירות” כתפילין מול עיניו.

אנחנו איננו החברה של החופש. בני אדם אינם חופשיים, או במילותיו של פרויד “האגו אינו אדון בביתו”. אנחנו החברה של ההתענגות.

עדיין לא הבנתי משגיא מהוא בדיוק התענגות על פי המשנה הלאקיאנית ששגיא מאמין בה, אך למיטב הבנתי יש לעונג קשר לאושר (אני מקווה שבהמשך הדיון שלנו שגיא יעמיד אותי על הקשר או אי הקשר). בפוסט זה אנסה להסביר את הקשר בין חרות לאושר.קצת קשה להגדיר מה הוא אושר. כל אחד מאושר מדברים אחרים. אבל ניתן לומר שיש מספר אירועים שיחשבו על ידי לא מעט אנשים כאושר. להיות מאוהב ונאהב זה הוא אושר. להיות מוערך ואהוב על ידי אחרים זהו אושר. להיות חברותי ולרכוש חברי אמת זהו אושר. לשגשג זהו אושר. לגדל ילדים ולראות אותם פורחים ומשגשגים זהו אושר.

ובכן, כיצד החרות קשורה לאושר?

אדם שהוא עבד, או אדם ששייך לעם משועבד או אדם הכפוף למדינה דיקטטורית, נסגרות בפניו אפשרויות רבות לחופש. רבות מהבחירות של אדם החי בחברות כאלו נקבעות על ידי אחרים. אם נולדת כצמית בימי הביניים, לא הייתה לך אפשרות לבחור לך כלה כרצונך, או לבחור לך את מסלול חייך. עבודתך מיום היוולדך ועד יום מותך נקבעה לעבודת השדה. אם חשבת שתוכל חסוך קצת כסף כדי שילדיך יצאו לחרות, הרי שהמיסים הדרקוניים והשיעבוד הכספי לאציל כבר הבטיחו שלא תוכל לעשות זאת. אם היית אישה עד לפני חמישים שנה, היית מוגבל מאד ביכולת שלך למצוא פרנסה המתאימה לכישוריך. אם היית אישה בחברה המסורתית, דעתך הייתה נחשבת לדעתו של כלב.
לעומת זאת, אם ניקח את החרות מדרגה ראשונה (החרות המערבית הקלאסית), נראה שהיא מאפשרת לך לפעול בצורה חופשית כדי להשיג את אושרך. מאחר ואינך משועבד כעבד, אתה יכול לחפש לך את בחירת לבך. אתה יכול לבחור לך מקצוע שיאפשר לך לפרנס ולהתפרנס. אתה יכול ליצור קשר זוגי, ולגדל את ילדיך. ואם תעשה כל אלו בתבונה, ועם קצת מזל, יכול להיות שתהיה איש או אישה מאושרים, על פי כל הפרמטרים הנ"ל.
אלא שאנו יודעים שהמציאות מורכבת יותר. בכל אחד מאיתנו יש תסביכים המונעים מאיתנו להיות מאושרים. לכן בתהליך פסיכולוגי או בתהליך של תיקון מידות, עלינו להיפתר מהתסביכים הללו. בנוסף עלינו לשלוט ביצרנו כדי להיות מאושרים. אכילת שוקולד באמצע הלילה, על אף שהיא מהווה חופש מדרגה ראשונה, אינה עושה אותנו מאושרים בטווח הרחוק. בגידה בבן הזוג, לא בונה את מערכת היחסים בין בני הזוג, ולא משפרת את ההרמוניה בגידול הילדים. הרמוניה שממנה נבנים הילדים להמשך חייהם.

היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, ולכוון את חייך בהתאם גם היא תנאי לאושר. אדם שעובד בפרך מערב ועד בוקר, וחושב שהכסף והעבודה הם העיקר, עלול לגלות בערוב ימיו שהוא פיספס את הקשר עם ילדיו, ושילדיו גדלו ללא יד מכוונת ובונה.

כל מי שהתנסה בגידול ילדים יודע איזו מלאכת אומנות של ריסון והבנה נדרשת מההורה כדי לגדל את ילדו בצורה טובה. הריסון וההבנה הללו, גם הם דורשים עבודת מידות ותיקון עצמי רב. לכן כדי להגדיל את הסיכוי לאושר לטווח ארוך, על האדם לדעת לשלוט ביצריו ובתסביכיו, ולא שהללו ישלטו בו. זאת היא חרות מדרגה שנייה, ומרגע שאדם השיג חרות זאת גוברת הסבירות שהוא יהיה לאדם מאושר.

אבל לא הכל תלוי באדם. כדי להגדיל את הסבירות לאושר, יש עוד שלבים שעלינו לעבור, והם לאו-דווקא קשורים בנו בצורה ישירה. במדינה בה יש סיאוב ושחיתות במערכות השלטוניות, אתה עלול לגלות שכספי ציבור שנועדו לעזור לשפר את חיינו, נשפכים ללא הועיל. שכספים שמיועד לחינוך הדור הבא נעלמים בחורים שחורים. שרמת הפשיעה עולה (כיוון שמערכות השפיטה והאכיפה אינן יעילות) ואז אתה מגלה שנהג עם עשרות עברות תנועה, יכול להרוג בני משפחה או חברים, ובאחת לקטוף את אושרם ואושרך. או שאתה נשלח למלחמה המנוהלת בצורה שערורייתית ומסכן את חייך לחינם. או שבעיות חברתיות רבות אינן מטופלות כמו שצריך, כיוון שבממשל יושבים מקורבים במקום אנשים מוכשרים. היכולת להגיע למדינה ולשלטון מתוקנים, יש לה השפעה גדולה על אושרם של בני האדם, וזוהי חרות מדרגה שלישית.

אבל גם לאחר שהשגנו מדינה מתוקנת וטובה, עדיין ישנו סיכוי. שנאבד את האושר. מלחמות בין מדינות ובין עמים יש להן מחיר. ככל שהמלחמה אכזרית יותר וקשה יותר, יותר אנשים אובדים. יותר משפחות נשארות אומללות, ויש סיכוי שעם שיפסיד, יאבד אפילו את חרות היסוד. דרגת החרות הרביעית. זאת היא חרות בה אנו מצליחים לתקן לא רק את עצמנו, כמו בדרגה השנייה, לא רק את מדינתנו, כמו בדרגה השלישית של החרות, אלא גם במישור הבין-לאומי. זוהי הדרגה שמאפשרת להשכין שלום בין עמים ומאפשרת לעמים רבים לפרוח ולשגשג. כשצ'רצ'יל ורוזוולט החליטו על הקמת האומות המאוחדות, הם חשבו בדיוק על דרגת החופש הזאת.

אלו ארבע הדרגות ואלו קישריהן, כפי שאני מבין זאת, לאושר. ומי שלא של יצליח להשיג אושר גם לאחר שארבעת החרויות יושלמו, תמיד יהיה מוזמן לקחת פרוזק

יש כאלה שטוענים שהמטריקס הוא סרט מדע בידיוני, שאין כל אפשרות שהוא יתקיים. יש הטוענים שהמטריקס יכול להתקיים, אך עדיין אין לנו את טכנולוגיית המחשבים שתאפשר לנו ליצור את המטריקס. אני טוען שאנחנו כבר בתוך המטריקס.

כדי להבין כיצד נכנסנו למטריקס וכיצד היא מתקיימת, יש להבין מספר דברים בביולוגיה, ובמערכת ששולטת בנו. למערכת הזאת קוראים מערכת התיגמול (Rewarding system).זאת היא מערכת עצבים הקיימת במוח, שמתגמלת אותנו על מעשים שאנו עושים. אם לדוגמא, מישהו חייך אלינו, זרם של אופואידים יזרום למערכת התגמול, ואנו נחוש תחושות נעימות. אם נצפה בטלויזיה בסידרה מרגשת, שוב זרמים של ניורטרנסמיטורים יזרמו למערכת התגמול ואנו נרגיש נעים. למעשה, כל התחושות הנעימות שלנו, כתוצאה ממעשה שעישינו וגם תחושות לא טובות, מרוכזות במערכת הזאת. כתוצאה מכך אנו הופכים ליצורים התלויים בפעולות שנעשה או נראה, כדי להתרגש ולהנות. אנו משעובדים למערכת הזאת, בלעדיה לא נהיה "מאושרים". אנשים שהמערכת הזאת אינה עובדת אצלם בצורה נורמלית מפתחים הפרעות שונות. אנשים שהניורוטרנסמיטורים שלהם מועברים בצורה לקויה יפתחו דיכאון. אחרים, שאינם מקבלים מספיק ניורוטרנסמיטורים, יתנהגו בצורה היפר-אקטיבית כדי ליצור גירויים חזקים יותר, שיאפשרו להם להנות כמו אדם רגיל.

בעבר, הינו צריכים לפעול רבות כדי לספק את מערכת התגמול. הינו צריכים ללמוד ליצור קשר טוב עם אנשים, כדי לזכות מהם לחיבוק ואהבה. הינו צריכים לעבוד קשה, כדי להצטיין ולקבל חיזוקים. הינו צריכים להתעלות מעל עצמינו כדי לקבל תחושת high.

היום המצב שונה. יש לנו "מערכות תומכות מערכת-תגמול". הטלויזיה מספקת רבים מהריגושים שהמערכת צריכה. מרכזי הקניות מספקים ריגושים אחרים. פורנו גם הוא יוצר עבורינו ריגושים. שוקלדים וממתקים מספקים לנו תחושות נעימות. אנחנו בקלות יכולים, לספק את מערכת התגמול שלנו. ואפילו נראה לנו שאנו השגנו את החופש האולטימטיבי. לצערי חלק מאיתנו התחיל לצרוך ישירות את החומרים שמספקים תחושה טובה למערכת התגמול – כן! סמים. סמים מחקים את הניורוטרנסמיטורים ו/או משנים את המעבר של הניורוטרנסמיטורים למערכת התגמול. שוב לא צריך להתאמץ כדי להשיג את כל מה שאבותינו כל כך התאמצו כדי להשיג. לנו יש מזה בשפע, ואנחנו חופשים!

אנחנו חופשים? לא. ממש לא. כאן נכנסת המטריקס לפעולה. אלא שבמקום חשמל שהאדם מיצר עבור המכונות, בסרט מטריקס, במטריקס האמיתי אנחנו מיצרים כסף עבור המשווקים. כשאנו צופים בטלויזיה אנו נחשפים לפרסומות, ואנו מושפעים מהן. אנחנו חיים כל כך עמוק בתוך תרבות הצריכה עד שאיננו מרגישים כמה אנו מושפעים מהפרסומות. אנחנו צורכים הרבה מעבר למה שהורינו צרכו. אנחנו נכנסים לאוברדרפט, כדי לממן את התאווה הכמעט בלתי נשלטת לקניות. אנחנו עובדים כמו משוגעים שעות נוספות, כדי לממן לילדנו הצרכנים, את הצעצוע החדש. אנחנו חולמים על אוטו טוב, שיכלה לפחות כ-37,000 ש"ח בשנה מכספינו. נקנה דירה יפה, עם חדר לכל ילד, שתעלה לנו (כולל מחיר ההלואה) כמיליון ושלוש מאות אלף שקלים עד מיליון וחצי שקלים. אנחנו עובדים קשה מאד כדי לספק את תאוויתינו, שמספקות כסף רב למפרסמים. אנחנו נאכל הרבה, ואז נלך למכוני כושר או דיאטה כדי להוריד את כל "חטאינו" (וגם שם נשאיר סכום כסף נאה).

הילדים שלנו, שצורכים מנת יתר של טלויזיה, כי להוריהם לא היה מספיק זמן בשבילם (כי הם היו צריכים לפתח קרירה כדי לספק את הצריכה הגדולה), הופכים לצרכנים מעולים עבור המפרסמים. אתם יכולים לראות איך, כמו במטריקס אנחנו מחוברים לעוד ועוד חוטים, של קשר אל המכונה. אנחנו עובדים יותר קשה, כדי להזרים כסף למכונה. אנחנו הופכים להיות עבדים של עצמנו ושל המכונה, שנקראת קפיטליזם.

אלו מאיתנו, שלקחו את הגירסא הקשה של המטריקס, שנקראת סמים (גם סמים קלים), מחוברים קשה יותר למטריקס. אלא שבמקום לסבסד את המכונה הקפיטליסטית הרגילה, הם מסבסדים את עולם הפשע. הגראס שמעושן ברחבי המדינה מצפון ועד דרום, מסבסד את הבלדרים ואת אירוגני הפשע. הכדורים הנלקחים במסיבות, גם הם שמן למכונה הגדולה שעושה מכם כסף…. הקוקאין הוא פשוט הדבר!, וההרואין, גם מראה לך את הדרך החוצה….

אנחנו מחוברים עד צווארנו למכונה, כמעט בלי יכולת לעזוב אותה.

מה עושים? כיצד ניתן להתנתק מהמכונה? זה כבר תלוי בכם, האם אתם רוצים להתנתק מהמכונה?

באופן כללי, ניתן לומר שלא ניתן לרדת לגמרי מהמכונה. כדי לחיות חיים נורמלים, אנו צריכים לספק את מערכת התגמול שלנו. אנחנו נהיה מכורים למערכת התגמול שלנו, כל עוד נהיה בחיים. גם נחייה באיזה מנזר בודהיסטי, איננו מנתקים ממערכת התגמול, אלא שהמדיטציות הבודהיסטיות מלמדות אותנו ליצור "הארות" ולפתוח "צ'קרות" שלמעשה מפעילות את מערכת התגמול, ללא מעשים אמיתיים. בכל מקום שאליו נפנה נצטרך לפעול בשביל מערכת התגמול, אם נרצה לחיות חיים מאושרים. הדרך היא לכן, לא לנסות להפסיק להנות, אלא ללמוד להנות ממה שהמכונה הקפיטליסטית לא מספקת לנו.

ללמוד להנות מחיוך. ללמוד לתקשר עם בן הזוג. ללמוד לפתח מערכת זוגית טובה (כן זה אפשרי, בעיקר אם נגמלים מהטלה-נובלות). ללמוד להנות מטיול בטבע. ללמוד להנות מהילדים (זה דורש בד"כ שיקום סמכות הורית). ללמוד לא לראות טלויזיה (מומלץ להשליכה לפח הזבל הקרוב). ללמוד לחבק. ללמוד להצטיין בדברים שאתה עושה. ללמוד לתת הערכה לאחרים ולקבל הערכה. ללמוד לכבד. ללמוד לאהוב.

זה לא קל, אבל אם תלכו את כל הדרך תראו שזה שווה את זה.

[System error]