הפוסט פורסם במקביל בבלוג של התנועה לדמוקרטיה ישירה
בתגובה לפוסט "על החרות" נדב פרץ (דרומי) שאל את השאלה הבאה:
מה הקשר בין חירות – במובן בו אנו רגילים להשתמש במושג – לבין היעדר שחיתות? יכול להיות ששחיתות פוגעת בחירות, במובנים מסויימים – אבל זה עדיין לא אומר ששחיתות היא ההיפך מחירות. מה נותנת לך ההגדרה הזו? מדוע לא להגיד שהתנאים לאושר הם חירות, שליטה עצמית, היעדר שחיתות ושלום עולמי?
כדי לנסות לענות לנדב (וגם לעצמי), אספר סיפור שהייתי עד לו:
כשהייתי תלמיד לתואר שני באוניברסיטת תל–אביב, נוצרה בעיית חניה. האוניברסיטה הגדילה את כמות הבינינים בתחומה, על חשבון שיטחי חניה, וכתוצאה מכך התרבו מספר האנשים שעבדו באוניברסיטה ובמקביל קטנו מספר מקומות החניה. כדי לפתור את הבעיה, הנהלת האוניברסיטה, ביקשה לקחת את זכות החניה מהחלשים ביותר, קרי תלמידי תואר שני.
תלמדי התואר השני, באוניברסיטת תל–אביב, כבקיאים בהלכות הסוציאליזם והכוח המאורגן, קמו והתארגנו סביב הנהגה מקומית, שהוקמה לטובת העניין. הנהגת התואר–שניים השמיעה איומים שאם לא יינתנו לנו מקומות חניה, יפסיקו תלמידי תואר שני לתרגל וללמד. הרוחות התלהטו, שיחות המסדרון גברו, והיינו בטוחים, שהנה עוד רגע הנהלת האוניברסיטה תתקפל, ותיכנע לדרישתנו. כוחנו הפנימי גבר, רוחנו עלזה, ואז לפתע נדמו קולות הקרב.
במשך כמה ימים תהיתי מדוע נאלם המרד. האם יכול להיות שהאוניברסיטה הסכימה לבקשתנו, וההודעה על כך תרם הגיעה אלינו? לאחר בירור קצר, גיליתי שהסיבה לכך היא שהנהלת האוניברסיטה הייתה בקיאה יותר מאיתנו בענייני ארגון מרידות. הפטנט שהיא מצאה להכנעת המרידה היה פשוט. היא העניקה לחבורת הצעקנים, ש"הנהיגו" אותנו מקומות חניה, וכך במחיר אפסי מבחינתה בא המרד לקיצו.
הפטנט הזה של ריפוד הצעקנים והמנהיגים הוא כנראה נפוץ מאד במחוזותינו. ויקי קנפו, שהיתה גיבורה לאומית במאבק החד–הוריות זכתה באופן לא מפתיע בהצעות עבודה מהממשל:
בהרצאה לפני סטודנטים באוניברסיטה העיברית היא אמרה:
"נפגשנו עם כמה שרים, מאיר שטרית למשל, וכמעט כל שר שנכנסתי אליו הציע לי ג'וב כזה שהייתי אמורה להגיד מה אכפת לי מהמאבק. שטרית אמר לי: 'תלכי הביתה, דיברתי כבר עם בזק. יפתחו שלוחה של 144 ואת תהיי המנהלת ותעסיקי אמהות חד הוריות'. אמרתי לו: 'אתה יודע מה? מתאים לי, אבל קודם נראה מה קורה עם המאבק'".
הדבר כל כך מקובל כנראה, שהדובר של השר שיטרית בניסוח פתלתל אכן מאשר את דבריה:
"השר מאיר שטרית מקיים מו"מ עם חברת בזק במטרה להעביר את אחד ממרכזי שירות 144 לדימונה. המו"מ נמשך כבר מספר חודשים, וכאמור לא הסתיים. בפגישה שקיים עם נציגות החד הוריות, הציע השר שטרית לויקי קנפו לגייס עשרות נשים חד הוריות לעבודה במוקד. השר לא שכח את הבטחתו, וכשיסתיים המו"מ ישמח לראות את ויקי וחברותיה מצטרפות למעגל העבודה של מוקד 144".
הלו, מה עם מבחני התאמה? מה עם שקיפות שלטונית בנוגע להעדפות אחראי כזה או אחר בשלטון הציבורי. כנראה שהשר שטרית וחברי הממשלה האחרים שכחו מזמן מהם נהלים תקינים בשירות הציבורי.
השיטה הזאת להשתקת מאבקים, היא בעצם תוצאה של חולשה אינהרנטית שקיימת בהתארגנויות ריכוזיות. היא מאפשרת לשלטון להשקיט בקלות התמרמרויות ציבוריות, במחיר אפסי מבחינת השלטון. היא מקדמת אנשים פוליטים, השואפים לכוח ולשררה ולשחיתות, על חשבון צרכי הציבור, כמו , שכנראה קרה גם במקרה של שונשיין.
המקרה של שונשיין, יכול להמחיש עד כמה המערכת הריכוזית פגיעה לשחיתות ולהגעה להסכמים נוחים לשלטון. להזכירכם, בסוף 2007, הסטודנטים יצאו למאבק לשיפור תנאיהם. בין מנהיגי המרד היה איתי שונשיין, יו"ר התאחדות הסטודנטים. בתחילה נראה ששונשיין הוא אביר אמיתי. לוחם זכויות בלב ובנשמה. הוא אפילו נפצע במהלך התקלות עם שוטרי היס"מ. אלא שלקראת סוף המאבק, נראה היה שלשונשיין היו אג'נדות משלו. שאותן הוא קידם, מול מחאה הולכת וגוברת של הסטודנטים. שונשיין וקבוצת ההנהגה הרשמית של המאבק חתמו על פשרה שלא התקבלה כנראה על ידי חלקים נרחבים של הציבור הסטודנטיאלי. ההערכה היא שלשונשיין היו אג'נדות פרטיות משלו, שלא תאמו את האג'נדות של כל האספסוף הזה שנקרא סטודנטים, שבשמם הוא הגרם נזק למערכת ההשכלה הציבורית, ולסטודנטים עצמם.
לשיטה האירגונית הריכוזית, יש יתרונות ביכולת שלה לארגן הפגנות ומחאות, אך היא גם נושאת את היכולת של השלטון לדכא את הההפגנות והמחאות הללו. במשך שנים אני שומע סוציאליסטים מתלוננים על כך שכל מחאה ציבורית מיד מושתקת, אך הם אינם מבינים, להערכתי, שהסיבה שהמחאות הללו מושתקות, נובעת מכך שהשיטה שבה נוקטים הציבורים הללו, מאפשרת מראש לשלטון לדכא את המחאות.
וכאן מגיעה התשובה לשאלה של נדב, מה בין חרות לבין אושר? או בקונספציה שתוצג כאן, מה בין חרות ליכולת של האדם הפרטי לקדם אג'נדות, שלדעתו ישפרו את חייו ויאפשרו את שגשוגו (וישפרו את היכולת שלו להיות מאושר)?
הבעיה באירגון ריכוזי, היא שלראשי האירגון יש כוח כמעט מוחלט על התנהלות האירגון. וכפי שאומר החוק, שבניצחיותו הוא כמעט מקביל לחוק הכבידה,"הכוח משחית". כדי להתגבר על כך, יש להעביר את הכוח למקומו הטבעי – לאנשים שבשמם המנהיגים מדברים.
יש לאפשר לאזרח להתארגן באופן חופשי, ולהתפזר באופן חופשי. יש לאפשר לחברי הקבוצה להיות הקובעים הסופיים לגבי קבלת ההחלטות, התנהלות האירגון, עיצוב הדרישות ועוד. המנהיגים יכולים לדון עם באי–כוח הממשל, אך את אישור ההסכם יש להפקיד בידי כל חברי הקבוצה. כך תינטל מידי המנהיגים היכולת הבלעדית להכריע בעיניני המאבק או ההתארגנות. וכך גם תעלם במידה רבה היכולת להשחית את האירגון (בוא לא נשלה את עצמנו, תמיד תהיה שחיתות, אבל היא לפחות תופחת). בנקודה זאת ד"ר אורי אמיתי העיר הערה נכונה. צריך שיהיה כוח בידי הציבור גם למנוע השבתה של האירגון, כדי למנוע ממנהיגות קיצונית ולא מאוזנת להוציא את האירגון לשביתה, שבסופו של דבר תגרום נזק לכל הנוגעים בדבר.
ניתן להשיג את חופש ההתארגנות המלא, אם יודעים מתי להשיג אותו. אם מנסים להשיג אותו לאחר שההכרעות הושגו, כמו במקרה של שביתת הסטודנטים האחרונה, יהיה זה כמו לנסות לסגור את שערי האורווה לאחר שהסוסים ברחו. אז כבר אובד העניין בקרב הציבור השובת. התיסכול והיאוש גדלים, והמנהגים קטפו כבר את הדיבדנדים שלהם. השלב הנכון הוא שלב הקמת ההתארגנות. כאשר המנהיגים מבקשים לרתום את הציבור. אז המנהיגים רגישים ופגיעים, והם יחתמו על כל מסמך סביר כדי לרכוש את אמון הציבור.
בשלב זה יהיה צריך להציג מסמך מחייב שעליו יחתמו כל באי ההתארגנות. מסמך זה ידרוש את חופש ההתארגנות. הוא ידרוש שכל החלטות של ההתארגנות יגיעו לאישור על ידי כלל ציבור המתארגנים, באמצעות הצבעות דמוקרטיות. הוא יאפשר לקיים הצבעת אמון ואי–אמון במנהיגים, ולהחליף אותם במידה שהציבור יחוש שהמנהיגים אינם משרתים את צרכיו. הכוח להתארגן לא ינבע מהמנהיגים אלא מהציבור המונהג. מרגע שיאסף אחוז מסוים של חתימות, תתאסף כלל הקבוצה לקבלת החלטות. כך ימנע המקרה שבו שונשיין ניסה למנוע את הדחתו על ידי אי כינוס הקבוצה המחליטה. באמצעות החוזה הזה, הציבור הופך להיות חופשי להחליט על הדרך הטובה ביותר המתאימה לו.
זאת החרות להתאגד, אך גם להתפרק, זאת החרות להיות שותף להתארגנות, אך גם חרות להשפיע על מהלך ההתארגנות והחלטות ההתארגנות. והיא נדרשת כדי שהתארגנויות ציבוריות יצליחו לטווח ארוך.
כיום ההתארגנויות הן בכפיה. לאזרח אין הרבה השפעה עליהן, כפי שמציין ד"ר עמי וטורי בגדה השמאלית:
"בניגוד לאיגודים מקצועיים דמוקרטים [, בהסתדרות] אין כל יכולת לאספת חברים במקום העבודה לדחות את ההסכם הקיבוצי המוצע להם או להאריך שביתה. כך יכול המרחב/האגף לאיגוד מקצועי לחתום הסכמים מעל ראשיהם. “ [מתוך תגובה שכתב וטורי בגדה השמאלית ]
כתוצאה מכך אובד אמון הציבור בהתארגנויות. הוא לומד כי כל ההתארגנויות הללו אינן משרתות את מטרותיו, אלא את מטרותיהם של ראשי האירגונים והבירוקרטים האירגוניים. מי שמעוניין להחיות את הסוציאליזם, אל לו להאשים את ה"שוק החופשי" בהתפרקות הסולידריות. עליו להבין שהסוציאליזם, נכון להיום במדינת ישראל, פועל בצורה ריכוזית שגורמת לשחיתות, סיאוב ואובדן האמון של הציבור בשיטה הסוציאליסטית.
כדי להחיות את הגישה הסוציאליסטית, עלינו להבין שללא דמוקרטיזציה של המערכות הסוציאליסטיות, עד כדי דמוקרטיה ישירה, אין לגישה החברתית סיכוי לתפוס חזקה משמעותית בציבור הישראלי.
רק כדי להמחיש עד כמה חשובה הדמוקרטיזציה להבראת הסוציאליזם נציין את המקרים הסקנדינבים. רבים מהדוגלים בסוציאליזם מציגים את הסקנדינביות כדוגמא לכך שסוציאליזם יכול להביא לשיגשוגה של מדינה. אך הם אינם מודעים לכך שהסוציאליזם של הסקנדינביות אינו מבוסס על ארגונים היררכים, אלא אירגונים שבהם מונהג סוצילאיזם מחרות, או סוציאליזם בדמוקרטיה ישירה, כפי שמעיד המאמר הבא של ד"ר עמי וטורי, שהתפרסם ב"העוקץ" [לא מצאתי דרך יעילה לקשר למאמרים בהעוקץ ולכן הנה קישור לעוקץ, או העתק של המאמר באתר של השכונה שלי (אם למישהו מהעוקץ יש התנגדות לכך, אוריד את המאמר מהאתר של השכונה)].
מי שחפץ בשגשגוג כלל האוכלוסיה, על פי השיטה הסוציאליסטית, נדרש להבין שעליו להעניק חרות גדולה יותר למתארגנים, וללמדם לשמור את החרות הזאת בתוך האירגונים.
דוגמא להמחשת ההערה שלי ששובצה בטור:
ההחלטה על שביתת המרצים השנה התקבלה ללא הצבעה מאורגנת, למיטב ידיעתי אפילו ללא דיון הולם. מדוייק יותר לאמר שהיא הונחתה מלמעלה.
המאבק היה מוצדק מאד, לטעמי, וכתבתי על כך רבות בבמות שונות. דרך המאבק, שוב לטעמי, היתה שגויה. לא מעט חברות וחברים בארגוני הסגל הבכיר העדיפו שביתה "פוליטית", שתאחד שורות עם המורים ותגרור צווי ריתוק והחרפת המשבר. לא מעט אחרים/ות חשבו שהשביתה כולה מיותרת, ושעלינו להמשיך ללמד כרגיל. והיו מי שחשבו שצריך ללמד, אבל להפסיק לחקור ולשמש בועדות ציבוריות, להעיד בבתי-משפט וכיו"ב.
אינני יודע איזו דעה היתה גוברת בסופו של דבר, ולעולם לא נדע, שכן הדיון לא נערך לפני שהתחילה השביתה, אלא רק לאחריו. בשלב הזה כבר אי-אפשר היה למחות ברצינות, כדי לא לפגוע במאבק עצמו, שעל צדקתו הסכימו כמעט כולם.
התוצאה – ציבור החוקרות והחוקרים נותר אדיש ברובו. הנהגה שלא שאלה לדעתו ביציאה לשביתה, לא יכולה לצפות להתגייסות לאחר שההחלטה התקבלה. לעומת זאת, מאבק שינוהל על ידי ארגון עובדים דמוקרטי, יוכל לסמוך על התגייסות רחבה יותר של הציבור.
אם אני לא טועה, החוק בבריטניה מחייב ששביתה תאושר בהצבעה של כל חברי הארגון שעומד לשבות.
הי מרק,
הפניה חשובה. אנסה למצוא אותה
תודה 😛
מרק –
*כל* חברי האיגוד? כך לא תאושר אף שביתה אף פעם.
אורי – זו בדיוק המטרה….
טל – טל, הבעיה שלך היא לא עם שחיתות אלא אם נציגות.
אין שום הבדל – בהקשר שבו אנו דנים – בין החלטה מושחתת של נציג לבין החלטה שסתם לא מקובלת עלי. בוא נניח לרגע ששונשיין הוא אדם צדיק ותם, ושאין לו מניעים זרים. הוא באמת עשה את מה שהוא חושב שטוב לסטודנטים. זה לא משנה את העובדה שבזה שמסרת את חופש ההחלטה לנציגים, ויתרת על חלק מיכולת ההחלטה שלך.
השאלה של נציגים היא שאלה מורכבת. מצד אחד, ברור שיש כאן ויתור. מצד שני, האם באמת יש לך יכולת לקבל החלטות במגוון הנושאים שנדרשים מכל הנציגים הנבחרים שלך? האם אתה יכול להביע דיעה מלומדת בכל הנושאים שעלו השבוע על שולחנה של הכנסת*? האם אתה יכול לעמוד במשימה הזו ועדיין לעבוד במשרה מלאה? האם אתה יכול לעשות זאת בכל אחד מהתחומים שבהם מישהו מייצג אותך – ממועצת העיר, דרך איגוד העובדים ועד לעמותה התנדבותית לפי בחירתך?
השאלה של נציגות אכן מעוררת בעיות קשות, של יחס בין ויתור על יכולת החלטה לבין שמירה על דיון רציני ומעמיק בנושאים שונים. המחשבה שהפתרון הוא פשוט לוותר על הנציגות מחייב דין וחשבון מאוד נרחב על אופן קבלת ההחלטות בחברה מתועשת מודרנית. אני מעדיף פתרונות שמנסים לצמצם את הפער הזה ולגשר עליו. כקריאת יסוד בנושא, אני ממליץ לקרוא את רוברט מיכלס, 'חוק הברזל של האוליגרכיה'.
* לפני ההערה הצינית המתבקשת, אני די בטוח שהנציגים שלי בכנסת – קרי, אלו שהצבעתי עבורם בפריימריז ובבחירות הכלליות – יכולים לעשות זאת.
נדב,
הצגת חלק לא מבוטל מהבעיות שעומדות בפני כל מי שרוצה להציע מערכת דמוקרטית ישירה. הפתרונות שאציג כאן מנסים לענות על הקושיות שהאעלת. אלו רק רעיונות 0.001, שמהם אנו מנסים לפתח גישות אפשריות לדמוקרטיה ישירה. כל ביקורת עניינית עליהן תועיל.
הגדרת הבעיה:
אין לי בעיה עם הנציגות כנצגיות (במידה שהיא תיאורתית אכן מייצגת את רצוני, ולא את רצונה). הערך של חופש אינו ערך בפני עצמו. מרגע שנכנסתי לחברה, אני מאבד חלק מהחופש (בתמורה לבטחון ודיבדנדים אחרים). הבעיה היא שמרגע שאני נותן לאחרים לייצג את הרצון שלי, ישנה נטיה טיבעית לאותם נציגים, להשתמש בכוח שהם קיבלו ממני, לתועלתם האישית. מי שחי במדינת ישראל, או למד היסטוריה יודע שמי שמרכז אצלו כוח חברתי נוטה כמעט תמיד לשחיתות ולפעילות למען אינטרס פרטי ולא ציבורי. אלו שלא עברו השחתה, הם המיעוט הצדיק שאינו מלמד על הרוב. החופש כאן, הוא חופש להשפיע ולקדם את מטרות הציבור, ולא מטרות אישיות.
מערכות מדיניות מול אירגונים:
עוד ידרש הרבה זמן ומחשבה כיצד לנהל מערכות דמוקרטיות ברמת המדינה. אבל לקבל החלטות דמוקרטיות ברמת האירגונים, אינה נראת לי בעיה גדולה. ראשית אפשר לשאול את ד"ר עמי וטורי, כיצד מנגנונים כאלו פועלים בסקנדינביות, וגם לצאת וללמוד מהם.
קבלת החלטה בארגון קטן של 30,000 סטודנטים גם היא אינה נראת לי בעיה. לכל תלמיד יש כרטיס סטודנט אלקטרוני. כבר לפני 10 שנים השתמשו בו לצורך הצבעה לוועד הסטודנטים.
כדי לאשר הפגנה על ידי רוב הסטודנטים, דמויות פוליטיות יצטרכו לפרסם את האג'נדה שלהם (למשל על ידי הקמת בלוג פעיל ואטרקטיבי ופורומים שידברו לאורך כל הדרך עם ציבור הסטודנטים). מרגע שהסטודנטים יחושו שהם אכן משפיעים על המערכת, והם לא משרתים פולטיקאים אינטרסנטים בתחילת דרכם, הם באופן טבעי יהיו מעורבים יותר בפוליטיקה. ככלל, ככל שאתה נותן לאדם יותר להשפיע, הוא יהיה מעורב יותר. וכאשר אינך יכול לכפות על הסטודנטים שביתה, אתה נאלץ לדבר איתם יותר, להניע ולתת להם יותר חופש השפעה.
שאלת: "האם באמת יש לך יכולת לקבל החלטות במגוון הנושאים שנדרשים מכל הנציגים הנבחרים שלך? … האם אתה יכול לעמוד במשימה הזו ועדיין לעבוד במשרה מלאה?"
לא. אבל לשם כך יש שלוש פתרונות שהוצעו כדי לפתור את הבעיות שהעלת (להרחבה גלוש לאתר של דמוקרטיה ישירה וחפש "שיטות שונות של דמוקרטיה ישירה" – http://tinyurl.com/6z9aja – אשמח אם תעיר הערות בדף השיחה). לכל אחת מהשיטות יש יתרונות וחסרונות, ואף אחת מהן אינה שלמה. אלו רק רעיונות ראשוניים, שמהם אנו מנסים לפתח גישות אפשריות לדמוקרטיה ישירה, אנא הער ובקר…
1. שימוש בכוח הציבורי רק כבלמים. רק במקרים בהם יגויסו כמות קרטית של חתימות אזרחים, יוכלו האזרחים להשתתף בקבלת ההחלטות. יהיה זה תהליך דומה למה שקורה בשוויץ. כל לדוגמא, אם יוצע חוק טל, ותוקם צעקה כנגד החוק, יוכלו אזרחים לגייס נניח מאה אלף חתימות, ואז החוק יצטרך לעבור אישור של הציבור (אישור בהצבעת רוב). כך יבואו להכרעה רק חוקים שיריגזו מספיק אזרחים.
2. דרך אחרת נקראת liquid democracy. בה האזרח יכול למנות נציגים בוועדת הכנסת השונות או בוועדות העירוניות, אך מרגע שהוא מאבד בהם אמון, הוא יכול להסיר את את תמכתו בנציג ולהעביר את קולו לנציג אחר, או להצביע ישירות. לכל נציג יש כוח הצבעה, כמספר האזרחים שנתנו בו אמון. כאן אתה מרוויח גם נציגים ממומחים ,וגם יכולת הצבעת אי-אמון בנציג.
3. אפשרות שלישית, היא גיבוש חוקים כמו בפורמט וויקי. שבו מתפתחים חוקים, על ידי מומחים, אך הם יכולים להיות מבוקרים גם על ידי הדיוטות.
4. ממה ששמעתי מלוביסטים, הנציגים שלנו כיום בכנסת אינם מבינים ברוב החוקים שהם עוסקים בהם. יותר מעניין אותם, מה יצא להם מזה.
אבל אני חש שמה שמציק לך הוא דבר אחר. אני חש שאתה תומך בדמוקרטיה נציגית ברמה האירגונית, כי אתה יודע שקל יותר לנהל הפגנות ומחאות כאשר כופים על ציבור להשתתף במחאות (לדוגמא השבתות ההסתדרות), או השבתת האוניברסיטאות. קל יותר לקבל החלטות בקבוצות קטנות. אשמח אם תרחיב ותסביר מדוע שיטת הנציגים עדיפה באירגונים. אם תרצה, ניתן לך במה לביקורת מלאה בבלוג של דמוקרטיה ישירה, ואם תרצה לעשות את זה אצלך בבלוג, אנו נשמח לעשות קישור לבלוג שלך.
נדמה לי, שהדוגמא שהבאת מראה, מדוע עיקר הבעיה אינו בפורמליזם של הנציגות או תקנות בדבר תהליך קבלת החלטות בארגון. הרי ההתארגנות שתיארת היתה ספונטנית, אד-הוק, לא מוסדרת בחוקים או תקנות. מה מנע משאר הסטודנטים להמשיך את המאבק לאחר שה"צעקנים" קיבלו את שלהם ? ובכן, לרוב האנשים "אין כוח" למאבקים כאלה. אם תדרוש רוב בהצבעה בקרב כל הציבור הנאבק כדי לאשר הסכמים, אני מנחש שחלק קטן מאוד מאותו ציבור יגיע בכלל לישיבה.
הבעיה דומה מאוד בעיני לבעיית הון-שלטון. אפשר להקל עליה בחוקים המנסים להסדיר תרומות לפוליטיקאים, אבל כל עוד אנשים מושפעים משלטים שעליהם 3 מילים או אפילו סתם פוסטרים עם תמונת המתמודד, ההון ימצא דרך להשפיע על הציבור.
לכן שורש התיקון הוא העצמת הפרט, והקניית הרגלים של חשיבה עצמאית ופעילות חברתית. העצמה כזו תיתן תוקף מעשי לתקנות טובות בנושא הון-שלטון, חוקי התארגנות, עיתונות חופשית וכו'.
מאמר מצוין ומאלף 🙂
הבעיה היא מקרה פרטי של מימשל של נציגים. בכל התארגנות שהיא – בכל תחומי החיים – נציגי הציבור מרויחים יותר מהציבור עצמו. דמוקרטיה ישירה – ומוטב חופש מלא – היא אכן הפיתרון.
חוד התער,
טענה מצויינת. אני אנסה לברר אותה, כשאתפנה.
אבי, תודה… או כמו שאומר ידידי אורי אמיתי "לחיי הספינות שבדרך!"
חוד התער,
אני מסכים אם מה שתיארת, אך לאו דווקא בהכרח עם המסקנה הסופית.
יש באוכלוסיה רק מעט אנשים שמסוגלים להנהיג מרד/מאבק. להיות מנהיג דורש הרבה סגולות. מנהיג נדרש ליכולת מנהיגות, שהיא תכונה נדירה. הוא נדרש להבנה נרחבת של המהלכים האפשריים שהקבוצה יכולה לפנות אליהם. הוא נדרש להבין מערכות מחוץ לקבוצה שלו. הוא צריך להיות בעל אנרגיות להניע אחרים למאבק.
במאה ה-14 בצרפת היתה תופעה של צבאות פורעים שנדדו בצרפת ושדדו אותה. הצבאות הללו תמיד התכנסו סביב מנהיג אחד שיכול היה להנהיג אותם, וכל צבא מנה כמה אלפי חיילים. ללמדך שמנהיג אמיתי, הוא דבר די נדיר.
לנסות לחנך למנהיגות זה דבר חשוב. אין לי ספק שחינוך ליוזמה אישית ומנהיגות הוא דבר חשוב. עדיין להערכתי לאחר חינוך למנהיגות נגיע למנהיג טוב ל- 100 אנשים באוכלוסיה.
ולכן עדיין, אנו עדיין נדרשים למנהיגים בכל התארגנות. ולכן במקביל לחינוך למנהיגות ויוזמה, יש עדיין לפתח מנגנונים שימנעו מהמנהיגים לנכס את כוח הקבוצה לתועלתם הפרטית.
יתכן אפילו, שאם נפתח מנגנונים כאלו (כמו אלו שהצעתי בפוסט), אנשים רגילים ירגישו שיש להם השפעה יותר גדולה, וזה יחזק אצלם את תחושת היכולת והיוזמה. ככל שחלקים נרחבים באוכלוסיה ירגישו שיש לפועלם שכר אמיתי וראוי, כך יותר אנשים יצטרפו למעגל היוזמה, וכך תגדל יותר מנהיגים.
נדמה לי שאנחנו מסכימים בעיקרון, שכן כתבתי "העצמה כזו תיתן תוקף מעשי לתקנות טובות…" 🙂 אולי אני מדגיש קצת יותר את הצד של הפרט מאשר את צד המנגנונים.
נרשמתי לקבלת עידכונים ( היה נדמה לי שכבר עשיתי את זה ) אבל זה לא פותר את בעיית התגובות. אוקיי, כנראה שאין מנוס מריסוס. אכיר טובה על כל אותן שנים בהן הצלחתי להתחמק מריסוס, ואלך אל גורלי מתוך הרכנת ראש בפני הבלתי נמנע 8) ( רואים פה אייקונים ? כי אצל כוסית לא )
טל, אני לא בטוח שאנשים נולדים עם תוית של "מנהיג" ו"לא מנהיג". כמו שמציעה שיטת הדמוקרטיה הנוזלית למשל, אתה נותן למישהו להנהיג אותך, אבל ברגע שאתה מרגיש צורך לאזור כוחות ולהנהיג את עצמך, השיטה מאפשרת לך להיות המנהיג.
וחוץ מזה,הייתי שמח להשאר לשוחח אבל אני הולך לישון.
עוז,
אני מסכים איתך שאדם לא חייב להיוולד מנהיג. יש כאלה שזה טבעי להם, כי זה האופי שלהם, או שהחינוך שהם קיבלו בילדותם מאפשר להם את זה. ויש כאלו שמתוך הניסיון לומדים במהלך חייהם להנהיג. אני מסכים שהשיטה מאפשרת לך ללמוד להנהיג.
האם נצליח להגיע למצב בו רוב האוכלוסיה תהיה מסוגלת להנהיג? אני הייתי רוצה לקוות שכן.
בינתיים קשה לבנות על זה.
חברים שלום,
אני יוצא ביום ראשון הקרוב (18/5) לשבועיים מילואים. בע"ה נתראה לאחר מכן.
שמור על עצמך ועלינו, כל הכבוד ולהתראות בשמחות 😛
תודה,
להתראות אכן בשמחות 😛