בהמשך לפוסט שכתבי על החירות, שגיא העיר את ההערה הבאה:
לפני ימים מספר נכחתי בכנס שעסק בהצגת חקירותיהם הפילוסופיות של אנשי אקדמיה חכמים בתחום הפסיכואנליזה, שם התחלתי לשים לב שהפילוסוף המודרני שם את מסמן האדון “חירות” כתפילין מול עיניו.
אנחנו איננו החברה של החופש. בני אדם אינם חופשיים, או במילותיו של פרויד “האגו אינו אדון בביתו”. אנחנו החברה של ההתענגות.
עדיין לא הבנתי משגיא מהוא בדיוק התענגות על פי המשנה הלאקיאנית ששגיא מאמין בה, אך למיטב הבנתי יש לעונג קשר לאושר (אני מקווה שבהמשך הדיון שלנו שגיא יעמיד אותי על הקשר או אי הקשר). בפוסט זה אנסה להסביר את הקשר בין חרות לאושר.קצת קשה להגדיר מה הוא אושר. כל אחד מאושר מדברים אחרים. אבל ניתן לומר שיש מספר אירועים שיחשבו על ידי לא מעט אנשים כאושר. להיות מאוהב ונאהב זה הוא אושר. להיות מוערך ואהוב על ידי אחרים זהו אושר. להיות חברותי ולרכוש חברי אמת זהו אושר. לשגשג זהו אושר. לגדל ילדים ולראות אותם פורחים ומשגשגים זהו אושר.
ובכן, כיצד החרות קשורה לאושר?
אדם שהוא עבד, או אדם ששייך לעם משועבד או אדם הכפוף למדינה דיקטטורית, נסגרות בפניו אפשרויות רבות לחופש. רבות מהבחירות של אדם החי בחברות כאלו נקבעות על ידי אחרים. אם נולדת כצמית בימי הביניים, לא הייתה לך אפשרות לבחור לך כלה כרצונך, או לבחור לך את מסלול חייך. עבודתך מיום היוולדך ועד יום מותך נקבעה לעבודת השדה. אם חשבת שתוכל חסוך קצת כסף כדי שילדיך יצאו לחרות, הרי שהמיסים הדרקוניים והשיעבוד הכספי לאציל כבר הבטיחו שלא תוכל לעשות זאת. אם היית אישה עד לפני חמישים שנה, היית מוגבל מאד ביכולת שלך למצוא פרנסה המתאימה לכישוריך. אם היית אישה בחברה המסורתית, דעתך הייתה נחשבת לדעתו של כלב.
לעומת זאת, אם ניקח את החרות מדרגה ראשונה (החרות המערבית הקלאסית), נראה שהיא מאפשרת לך לפעול בצורה חופשית כדי להשיג את אושרך. מאחר ואינך משועבד כעבד, אתה יכול לחפש לך את בחירת לבך. אתה יכול לבחור לך מקצוע שיאפשר לך לפרנס ולהתפרנס. אתה יכול ליצור קשר זוגי, ולגדל את ילדיך. ואם תעשה כל אלו בתבונה, ועם קצת מזל, יכול להיות שתהיה איש או אישה מאושרים, על פי כל הפרמטרים הנ"ל.
אלא שאנו יודעים שהמציאות מורכבת יותר. בכל אחד מאיתנו יש תסביכים המונעים מאיתנו להיות מאושרים. לכן בתהליך פסיכולוגי או בתהליך של תיקון מידות, עלינו להיפתר מהתסביכים הללו. בנוסף עלינו לשלוט ביצרנו כדי להיות מאושרים. אכילת שוקולד באמצע הלילה, על אף שהיא מהווה חופש מדרגה ראשונה, אינה עושה אותנו מאושרים בטווח הרחוק. בגידה בבן הזוג, לא בונה את מערכת היחסים בין בני הזוג, ולא משפרת את ההרמוניה בגידול הילדים. הרמוניה שממנה נבנים הילדים להמשך חייהם.
היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, ולכוון את חייך בהתאם גם היא תנאי לאושר. אדם שעובד בפרך מערב ועד בוקר, וחושב שהכסף והעבודה הם העיקר, עלול לגלות בערוב ימיו שהוא פיספס את הקשר עם ילדיו, ושילדיו גדלו ללא יד מכוונת ובונה.
כל מי שהתנסה בגידול ילדים יודע איזו מלאכת אומנות של ריסון והבנה נדרשת מההורה כדי לגדל את ילדו בצורה טובה. הריסון וההבנה הללו, גם הם דורשים עבודת מידות ותיקון עצמי רב. לכן כדי להגדיל את הסיכוי לאושר לטווח ארוך, על האדם לדעת לשלוט ביצריו ובתסביכיו, ולא שהללו ישלטו בו. זאת היא חרות מדרגה שנייה, ומרגע שאדם השיג חרות זאת גוברת הסבירות שהוא יהיה לאדם מאושר.
אבל לא הכל תלוי באדם. כדי להגדיל את הסבירות לאושר, יש עוד שלבים שעלינו לעבור, והם לאו–דווקא קשורים בנו בצורה ישירה. במדינה בה יש סיאוב ושחיתות במערכות השלטוניות, אתה עלול לגלות שכספי ציבור שנועדו לעזור לשפר את חיינו, נשפכים ללא הועיל. שכספים שמיועד לחינוך הדור הבא נעלמים בחורים שחורים. שרמת הפשיעה עולה (כיוון שמערכות השפיטה והאכיפה אינן יעילות) ואז אתה מגלה שנהג עם עשרות עברות תנועה, יכול להרוג בני משפחה או חברים, ובאחת לקטוף את אושרם ואושרך. או שאתה נשלח למלחמה המנוהלת בצורה שערורייתית ומסכן את חייך לחינם. או שבעיות חברתיות רבות אינן מטופלות כמו שצריך, כיוון שבממשל יושבים מקורבים במקום אנשים מוכשרים. היכולת להגיע למדינה ולשלטון מתוקנים, יש לה השפעה גדולה על אושרם של בני האדם, וזוהי חרות מדרגה שלישית.
אבל גם לאחר שהשגנו מדינה מתוקנת וטובה, עדיין ישנו סיכוי. שנאבד את האושר. מלחמות בין מדינות ובין עמים יש להן מחיר. ככל שהמלחמה אכזרית יותר וקשה יותר, יותר אנשים אובדים. יותר משפחות נשארות אומללות, ויש סיכוי שעם שיפסיד, יאבד אפילו את חרות היסוד. דרגת החרות הרביעית. זאת היא חרות בה אנו מצליחים לתקן לא רק את עצמנו, כמו בדרגה השנייה, לא רק את מדינתנו, כמו בדרגה השלישית של החרות, אלא גם במישור הבין–לאומי. זוהי הדרגה שמאפשרת להשכין שלום בין עמים ומאפשרת לעמים רבים לפרוח ולשגשג. כשצ'רצ'יל ורוזוולט החליטו על הקמת האומות המאוחדות, הם חשבו בדיוק על דרגת החופש הזאת.
אלו ארבע הדרגות ואלו קישריהן, כפי שאני מבין זאת, לאושר. ומי שלא של יצליח להשיג אושר גם לאחר שארבעת החרויות יושלמו, תמיד יהיה מוזמן לקחת פרוזק 
מכיר את "החופש לגור מתחת לגשר"?
חירות היא אחד מהרבה פרמטרים לאושר. בהחלט לא היחיד, ולא בטוח שהעיקרי.
אילו עוד פרמטרים לדעתך, חוץ מחרות (וממה שהוזכר בפוסט) דרושים בשביל אושר?
קראתי קצת על "החופש לגור מתחת לגשר". הכוונה, אם הבנתי נכון היא שכל מה שהחופש בעצמו נותן לעני, זה את החרות לישון מתחת לגשר, ושאין בכך תועלת רבה.
אחת הדרכים לנסות לפתור את זה היא הדרך בה אתה מאמין – סוציאליזם. אני בהחלט מאמין בסוציאליזם, אך לא זה הקיים כיום, אלא סוציאליזם מתוך חרות, ולא מתוך אירגוני עובדים מושחתים ומשרדי סעד מסואבים. אנסה להסביר.
בעיני, המצב של שוק חופשי מלא, הוא מצב חרות מדרגה ראשונה, בו אנו מוצאים את עצמנו כבולים בחבלי-יצרינו למארג הכסף המניע את המשק. אם אנו מצליחים לעלות למדרגה השניה של החרות אני בהחלט רואה איך אדם מבין שהוא משועבד לכסף, ובמקום זאת,הוא לומד לשלוט ביציריו, ומתוך כך בעצמו. בדרגה השניה ובדרגה השלישית, הוא מבין שכדי שהוא ישגשג, חשוב שגם אחרים ישגשגו, ובינהם גם העניים. הוא מבין שכדי לשגשג, הוא צריך להתארגן ביחד עם אחרים. התארגנות כזאת לדעתי צריכה להיות על בסיס חופשי, ולכן על בסיס של דמוקרטיות ישירות פנים-חברתיות (לאו דווקא ברמה המדינית). התארגנויות היררכיות, כפי שקיימות כיום באירגוני עובדים הן פוליטיות מאד, ולכן נוטות לשחיתות ולסיאוב. (ראה על כך מאמר של עמי וטורי – "דמוקרטיה עכשיו – על ההשחתה והעתיד של האיגודים המקצועיים " – 8/3/2007 – העוקץ).
אני בהחלט רואה התארגנויות עובדים כחלק מדרגות גבוהות של חרות. אך התארגנויות אלו צריכות למיטב הבנתי לפעול בשיטה ישירה, בה רצונו של כל אדם בא לידי ביטוי.
יש כאן שתי טענות נפרדות:
הראשונה נוגעת לקשר בין שוק חופשי לחירות. העובדה שקוראים לשוק 'חופשי' לא אומרת שמי שנמצא בו נהנה מחירות. השוק החופשי מספק חופש צרכני – אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה עם הכסף שלך, בהנחה שיש לך כסף. אבל זה פן אחד של החירות, ולא החשוב ביותר (לטעמי לפחות).
הקפיטליזם, לעומת זאת, מגביל את החופש בהרבה דרכים אחרות. בקפיטליזם קיצוני, כמו בארה"ב וכמו שהולך ומתבסס בישראל, לאדם אין ברירה אלא להסתמך על השוק כעל מקור לפרנסה. אם הוא לא עובד, הוא מסכן את קיומו החומרי (זה לא חייב להיות לחם – הדוגמא הבולטת בארה"ב היא ביטוח בריאות). המשמעות של זה היא צמצום משמעותי של הבחירה שלו – ראשית, הוא לא יכול לבחור שלא לעבוד, או לעבוד פחות, לתקופה מסויימת. שנית, היכולת שלו לבחור מקום עבודה מוגבלת מאוד – אם הוא יתפטר ממקום העבודה שלו לפני שמצא אחד חדש, הוא מסכן את קיומו החומרי. גם החירות שלו במקום העבודה מאוד מוגבלת – הוא חייב לעשות כל מה שהבוס שלו רוצה, פן יפוטר. לבסוף, אני לא מקבל את ההנחה שזה שכל אחד יכול לקנות כל דבר אם יש לו כסף זה חירות. ההנחה הזו מתבססת על ההנחה של שוויון ההזדמנויות – רק אם כל אחד יכול להגיע לעושר, יש משמעות לקשר הזה. אבל הנחת שוויון ההזדמנויות היא בעייתית מאוד. מה הסיכויים של אפרו-אמריקאי שנולד למשפחה ענייה בהארלם (או לצורך העניין, בדואי שנולד בכפר לא מוכר) להשיג סכום משמעותי של כסף? ואם הסיכוי הזה אפסי, מה המשמעות של האמירה 'הוא חופשי, כי אם היה לו כסף הוא היה יכול לעשות מה שהוא רוצה'?
ההסתייגות השנייה נוגעת להשוואה בין חירות לבין אושר. כמו שאמרתי, חירות היא רק אחד המרכיבים של אושר. אדם רעב, חולה או חסר בית לא יהיה מאושר גם אם יהיה חופשי (מכיר את פירמידת הצרכים של מאסלו?).
ולגבי ההגדרות שלך לחירות – העובדה שתקרא לדברים 'חירות' לא תשנה שום דבר או תשפר את הטיעון שלך. מה הקשר בין חירות – במובן בו אנו רגילים להשתמש במושג – לבין היעדר שחיתות? יכול להיות ששחיתות פוגעת בחירות, במובנים מסויימים – אבל זה עדיין לא אומר ששחיתות היא ההיפך מחירות. מה נותנת לך ההגדרה הזו? מדוע לא להגיד שהתנאים לאושר הם חירות, שליטה עצמית, היעדר שחיתות ושלום עולמי?
נדב שלום,
קודם כל תודה על הדברים המאירים.
אנסה לענות לדבריך, דבר מול דבר, אך בכל מקרה כדי לענות על דבריך, אדרש לפוסט שלם. אני מקווה לכתוב את הפוסט הזה במהרה, בע"ה.
גם בעיניי שוק חופשי איננו חרות אמיתית. הוא רק חרות ראשונית. אך אם בוחנים את מה שמתרחש בפועל, יש יותר מהעבדות מאשר מהחרות. אנשי השיווק מתמחים בשיעבוד הצרכן, דרך יציריו ללקוח שלהם. הם מנצלים את חולשות האנוש, כדי שיקנה עוד ועוד. רק כדי להמחיש זאת, תנסו לברר עם עצמכם, כמה פעמים קניתם דבר שלא ממש הייתם צריכים, או שלא עשה אותכם מאושרים בטווח הארוך. האם אתם שולטים בקניות או שהקניות שולטות בכם.
לגבי שיעבוד העובדים: חשוב לזכור שגם בטבע, חיה או אדם שלא יצאו יום יום לעמול בשביל מזונם, לא יחזיקו זמן רב מעמד. השיעבוד של העובדים (וגם של המעסיקים) הוא גם חרות, אך חרות ראשונית בלבד. לכל אחד מאיתנו יש את היכולת (בהתאם ליכולותיו) לבחור את דרכו. השוק החופשי מציע מגוון רחב של סוגי עבודה, ואפשרויות ליוזמה פרטית. יחד עם זאת, כפי שציינת יש בכך עדיין שיעבוד רב. כדי להתגבר על כך יש צורך ברמת חרות אישית וחברתית רבה יותר. כדי להשיג אותה, אדם צריך להבין מה העיקר והטפל בחיים. הוא צריך לפתח יכולת חסכנות, ואז הוא יכול לעשות מה שידידים טובים שלי עושים. דני ותמר, שניהם אנשים העוסקים במקצועות הי-טק. כתא משפחתי הם חיים בחסכנות, ופעם בכמה שנים כל אחד מהם פורש מעבודתו לתקופה ארוכה (בסביבות שנה, אם אינני טועה), ואז הם עושים את מה שהם רוצים. תמר הלכה ללמוד תואר שני בהיסטוריה, ולקחה חוג באומנות. דני, לאחר שתמר חזרה מחופשתה עזב גם הוא אתה עבודה, והלך לעסוק בדברים שמענינים אותו. כך למעשה הם מקיימים את החוק המאד חברתי של התורה: את חוק "שנת שמיטה". פעם בשבע שנים, הם שומטים את מקור פרנסתם, ויוצאים לעשות לעצמם.
די ברור שלא כל אחד יכול לעשות זאת. בשביל זה אתה צריך, מעבר למידת החסכנות, גם משכורת סבירה. לא לכולנו יש יכולת להשיג משכורת כאלו. כדי להצליח לעשות זאת עבור ציבורים רחבים, עלינו לפעול במישור החברתי (מה שאני מכנה חרות מדרגה שלישית). עלינו להגיע למצב כמו בסקנדינביות. אך כדי להצליח לעשות זאת אנו צריכים לאמץ כמה מדפוסיהן. בפוסט, בע"ה, אני אנסה להסביר כיצד לדעתי ניתן להשיג זאת.
כן, אני מסכים שחרות אינה שווה לאושר. אך אני אטען שהיא בסיס ליצירתו של אושר, עבור קהלים רחבים מאד (את עיקר הטיעון אנסה להציג בפוסט). כדי להגיע לרמות העליונות של סיפוק הצרכים (מימוש עצמי, וכבוד והערכה), יש צורך בחברה בה קיימת חרות בסיסית. במשטר דיקטטורי או במשטר בו הממשלה קובעת עבורך מה אתה תעשה, מופעל הרבה כוח וסמכות, אשר פוגעת לא פעם בכבוד האדם, ובוודאי אינן מאפשרות לו לבחור את דרכו למימוש עצמי. גם בשוק החופשי יש פגיעה בכבוד האדם, אך אם נצליח להגיע לחרות אישית וחרות חברתית (הרמות השניה והשלישית של החרות), אני מאמין שנצליח להביא למצב בו האדם יוכל לזכות בכבוד והערכה רבים יותר. אדם שמבין שאינו משועבד לבוס (כי הוא מאמין בעצמו, וביכולותיו, והוא צבר לעצמו חסכונות), יכול לדרוש מהבוס שלו יותר כבוד. אדם שלמד לשלוט ביציריו ואינו מתרגז כאשר תוקפים אותו, יכול ליצור תקשורת עם האנטגוניסטים שלו, ולהביא אותם לידי שלווה והערכה הדדית.
כדי לעזור לחולה ולנזקק, יש צורך בסיוע של חסד ברמה האישית והחברתית. בפוסט אנסה להראות, שהללו אכן דורשים גם הם חרות.
לגבי השמות:
השימוש שאני עושה בשמות תלוי בקונטקסט השיחה. את הדירוג לארבע החרויות לא יצרתי בשיח עם סוציאליסטים, אלא בשיח עם דתיים יהודים, נוצרים ומוסלמים (ראה את הפוסט "על החרות”). הוא נועד להראות שמה שהמערב מכנה חופש הוא רק חופש בסיסי מאד שכל עוד אנו נשארים רק בו, הוא משעבד את האדם (בהתאם לטענותיהם). אבל ללא החופש הבסיסי הזה, לא תיתכן החרות האישית (חרות מדרגה 2) שזה מה שמחפשים אנשים דתיים מכל הדתות, ולא יתכן חופש חברתי ובין-לאומי שזה מה שמבטיחה תורת ישראל.
בשיח בין חילונים אני הייתי מכנה את הדרגה הראשונה “חרות בסיסית", את הדרגה השנייה "חרות אישית", שלישית- “חרות חברתית", והרביעית "חרות בין-לאומית".
אם אני מבין נכון, אתה שואף לחרות השלישית והרביעית. אתה מבקש לשחרר את בני האדם מהכפייה שאתה מזהה בשוק החופשי, ברמה החברתית, על ידי בניית מוסדות סוציאליים טובים. ואתה מבקש להביא שלום בין העמים (או לפחות בין ישראל למדינות ערב).
בפוסט, אני מקווה להראות מדוע, כדי להשיג את מבוקשך (וגם מבוקשי) נדרש מעבר שלם לאורך החרויות, ולא ניתן לדלג על אף שלב בדרך.
אני מקווה שעניתי לפחות על חלק מדבריך. ואם לא, אנא הער לי על כך. בכל מקרה, אתה עיקר הנימוקים אני אוכל להציג בפוסט.
בברכה,
טל
עד כמה שאני מבין, אושר תלוי במידה מועטה במצב ( בעיקר אם המצב אינו מאפשר סיפוק צרכים בסיסיים במדרג הצרכים, של מאסלו למשל ), ובמידה רבה יותר בנגזרת של פונקציית המצב – כלומר, השינוי. לכן, למשל, הייתי מצפה שאיכר-ואסאל בימי הביניים יתן תוצאה דומה במדד אושר ( שאלון תקני ), לזו של אזרח במדינה דמוקרטית-ליברלית מודרנית. אבל אני מסכים ששינויים בכיוונים שהראית מגבירים אושר, עד שאפקט ההליכון משתלט שוב.
לא תיתכן חירות בחברה שלנו.
זוהי חברה שמוכנה למכור לך חירות בתמורה לחופש שלך, ליושרה שלך.
כן, אלף את עצמך להיות מועיל..ואז תהיה "מאושר". כי תהיה לך חירות כלכלית.
חירות כלכלית זה מאד נעים אך אין זה חופש, אין זו חירות.
החברה שלנו אינה מתירה לאדם להיות הוא עצמו, אינה מקבלת את השוני, היא פוחדת מעצמה ולכן אינה מתירה לפרט להיות הוא עצמו.
בחברה שכזו לא יתקיימו החירות השלישית והרביעית שדיברת עליהן לעולם.
סיטי-זן,
אל יאוש 🙂
אין ספק שאנשי שיווק, פירסומאים, יחצ"נים, אנשי הון וכיוב', לא יתנו לך חופש.
אך מי שצריך לתת לך חופש הם לא אותם אנשים, אלא אתה. מרגע שתבין כי האנשים הללו, דרך יצריך שולטים בך (כמו גם יצריך, ללא האנשים הללו), תוכל להבין היכן עליך להתחיל לחפש את החירות. עליך לחפש את החירות, דרך מציאת דרכים לשלוט ביציריך.
הדרכים לכך הן רבות. אני מניח שאם אתה עוסק בזן או מכיר זן (כפי שהכינוי שלך מעיד), את מכיר חלק מהשיטות. ביהדות יש שיטות שנקראות "תיקון מידות" ותפקידן, בתהליך ממושך, ללמד אותך להפוך להיות אדון לעצמך, ולא עבד ליצירך.
כל מה שעובד עבורך הוא מצויין. רק אתה יכול לשחרר את עצמך.
ברגע שקבוצה מספיק דומיננטית תשחרר את עצמה, היא תוכל ללמד אחרים לשחרר את עצמם, וכך לאט לאט יגדל המעגל המשוחרר, עד שבסוף אולי נשיג את החרות השלישית (החברתית).
אמן 😉
חוד-התער,
אני מסכים שבפונקציה אכן יתקבלו מדדים דומים. להערכתי זה נובע מכך שאושר בין היתר נקבע על ידי השוואה שלנו למצב של אחרים. אם צמית בימי הביניים רואה שכולם משלמים מיסים, וכולם נאנחים, והכנסיה מסבירה שזה מבחן אמונה בדרך לעולם הבא, אותו צמית יהנה ממידה נמוכה של אושר, אך בהחלט סבירה. בדיוק כמו שאר בשרו שחי באירופה של המאה ה-21, שמתבאס לאללה, שאין משהו נחמד לראות בטלוויזיה.
ואכן שינוי הוא אחד המדדים שיכולים להבדיל בין הצמית לשאר בשרו בן המאה ה-20. לצמית נועדו חיים קבועים וידועים מראש. שאר בשרו המודרני, יכול לצפות לשינויים לטובה. למשל, קבלה לאוניברסיטה נחשבת או משרה נחשקת.
אבל דבר נוסף שיכול להשפיע, היא ההבנה שאושר אינו תלוי במוצרים חיצוניים. הוא אינו תלוי במסך 50 אינץ', או ברכב יוקרה. הוא תלוי בעיקר ביכולת לממש את עצמך (ראה את פרמידת הצרכים של מאסלו). והיכולת הזאת, תלויה ביכולת השליטה העצמית שלך, ובתובנות שאתה משיג לגבי החיים.
הי טל ירון,
לא התכוונתי לפירסומאים או לאנשי שיווק אלא לחברה כולה. בכללותה.
לשאלה מה שלומך? מה אתה עושה? לעובדה שאנחנו בוחרים להתנהל מתוך פרדיגמות ומוכרחים להכיל כל דבר וכל אחד בתוך קוביה מוגדרת ולסווג אותו : מסוכן-לא מסוכן, מועיל-לא מועיל, יפה-לא יפה וכו'.
מבנה החברה שלנו ד ו ר ש שתנקוט עמדה, תבחר, תתייצב, תישא במוסכמות בעוד שחברה נאורה מ א פ ש ר ת את הבחירה הזו מתוך ידיעה שהפרט יבין את הדבר הטוב עבורו מתוך התנסות.
שליטה ביצרים יכולה להביא לרגיעה, סיפוק ואושר אך גם עלולה לייצר מוסריות ונוקשות.
עבורי חשוב גם להבחין ביצרים האמיתיים שלי ולממש אותם עד תום (דוגמא טובה אלו הברסלבים שרוקדים ברחובות ת"א לצלילי הטראנס) וכך מתבטלים הדחפים המפצים.
שבוע טוב קדוש ומבורך
סיטי