במסגרת הסדנא לידע ציבורי אנו בוחנים כיום שלושה מודלים לשיתוף ציבור. שלושת המודלים הם מודלים פעילים ואף וותיקים בשיתוף ציבור ובחשיבה יצרתית. המודלים שבחנו היו המודלים של Osborn-Parnes, המודל של Hurson, והמודל של OpenIDEO (ראו איורים מצורפים, עבור שני המודלים הראשונים). הוסבורן-פרנס והורסון הם מודלים וותיקים, משנות ה60 וה-80, וOpenIDEO הוא מודל חדש, שפיתחה חברה IDEO, שמתמחה כבר שנים בחשיבה יצרתית לעסקים.

מודל הורסון – לחצו להגדלה

במבט ראשון קשה להבין מה היחודי בכל אחד מהמדולים, וקשה להבין איזה מודל עלינו לבחור לשיתוף ציבור מוצלח. אך הבנת רקע בקבלת החלטות מאפשרת לנו לראות את ההבדלים בין המודלים. אחד המודלים החשובים בתחום, שיכול לסייע לנו הוא מודל שהפיץ Sam Kaner, בספרו Facilitator's guide to Participatory decision-making . בספר קנר מראה כי דיון מתחיל קודם כל בשאלת שאלות על הנושא. תפקיד שאלת השאלות, הוא לאפשר התפתחות הבנה משותפת ושפה משותפת. שני רכיבים אלו מאפשרים לקבוצה לאחר מכן, בשלב הצעת הפתרונות ליצור פתרונות שהגיונם מובן לכלל חברי הקבוצה, ולכן ניתן גם לדון עליהם מתוך הבנה משותפת.

מודל אוסבורן-פרנס – לחצו להגדלה.

על פי המודל של קנר, הורסון עוסק בהיבטים המורכבים של הבעיה, בהבנת סיבותיה, בהבנת הגורמים שבבעלותם נמצא התחום (Key stakeholders), והמושפעים מהבעיה (primary and secondary stakeholders). גורמים שנקראים כמכלול, בעלי-עניין (stakeholders). הבנת הרשת של בעלי העניין, חשובה מאד לפתרון בעיות חברתיות, והיא זאת שמאפשרת לנו לערב את כל הגורמים הרלוונטים כדי להגיע לפתרון מוסכם. הדרת בעלי עניין, היא אחד הגורמים העיקריים לכך שמיזמים גדולים נתקלים בהתנגדות. לכן הורסון משקיע מאמץ גדול בהרחבת הידע בבעלי-העניין. שימוש במודל הורסון, מאפשר לפתח תהליך השתתפותי, שבו משתתפים כל הנוגעים בדבר, ולכן יש לו פוטנציאל דמוקרטי גבוה יותר. באמצעותו, ניתן לזהות אוכלוסיות חלשות שאינן משתתפות בתהליך, ולדאוג לכך שיהיו להן נציגי בשלבי פיתוח הפתרונות.

הורסון אינו משקיע רבות בפתרון הבעיה. את זה עושה טוב יותר מודל אוסבורן-פרנס. למעשה, אוסבורן-פרנס יוצא משלב הגדרת הבעיה של הורסון, מגדיר עתיד רצוי, ומתחיל לחקור את הבעיה, לפני שהוא מציע לנו לגשת לפתרון. כאן הבנת הבעיה, היא הבסיס למציאת פתרונות מעמיקים יותר. הוסבורן-פרנס גם עוסק במציאת חלופות ובתעדוף שלהן.

פתרון נוסף, הוא הפתרון של OpenIDEO. מודל זה למעשה אינו מגדיר את הבעיה, אלא רק שואל אותנו כיצד ניתן לפתור את הבעיה. הוא מצרף שלב ראשוני של ״השראות״: פתרונות שכבר ניתנו לבעיות דומות. ולאחר מכן מאפשר מגוון רחב מאד של פתרונות. כדי לסנן את הפתרונות השונים, נערך סינון על פי כמות התמיכה בכל הצעה (applause). וכך מתוך מאות הצעות, הציבור בוחר את עשרים ההצעות הטובות ביותר.

הבעיה היא שכבר ראינו שלייק, או מחיאות-כפיים, אינן מדד טוב לסוג הפתרון. בד״כ לייק יראה האם הפתרון עומד יפה בתוך מסגרת ערכים שאנו מאמינים בהם, אך הוא לא בוחן ריאליות של הפתרון ואינו מתעמק בהבנת פתרון עצמו. בכך לדעתי, חולשתו של הפתרון של OpenIDEO. הוא אינו בוחן את יעילות הפתרון, אלא בעיקר את הנראות הערכית של הפתרון. המודל הנ״ל גם אינו מעמיק בפתרון הבעיה, כיוון שאינו חוקר כלל את הסיבות לבעיה, ואת רשת בעלי-העניין. . בכך להערכתי, הוא יוצר המון פתרונות פופולריים אך לא ישמים.

כיוון שאנו עוסקים בתהליכי קבלת החלטות רחבות משתתפים, אשר אמורות לסייע לרשות מבצעת למצוא את הפתרונות האופטימליים, הרי שמודל OpenIDEO אינו מתאים להחלטות של גופים ביצועיים, או להחלטות של גופים מחוקקים. הוא אולי מתאים לגופים שרוצים להיחשף למגוון רחב של פתרונות' ואינם מחויבים לישום הפתרונות.

לכן, אני מציע שדווקא שילוב של מודל הורסון, שמיועד להבנת הבעיה ושותפיה, ולאחר מכן מודל הוסבורן-פרנס, שמאפשר להבין את הבעיה בצורה מעמיקה יותר, הם אלו שיאפשרו לייצר פתרונות טובים יותר לגופים מחוקקים ומבצעים.

בנוסף אני מציע שהצבעות לייק, אינן המדד המתאים למציאת פתרונות מורכבים. במקומם, הייתי מציע שילוב של הערכות ביקורתיות. צריך לזכור, כי הטכנולוגיה המתקדמת והמדע לא התפתחו על בסיס "לייקים" אל על בסיס ביקורת. לכן עלינו להכניס מדד שיאפשר למביני עניין להעריך את היתכנות של הפתרונות. כמו כן, עלינו לנסות להכניס עוד פרמטרים לבחינת הפתרון שיאפשרו לבדוק את ישימותו, כמו הערכת עלויות ומשאבים אחרים הנדרשים לביצוע הפתרון. המקום של הערכת לייק, חושב לדעתי רק בשלב האחרון, כאשר אנו מבקשים לבחור בין שתי אלטרנטיבות ששתיהן עמדו במבחן ההפרכה והביקורת. רק לאחר שההצעות עמדו במבחן ההיתכנות ניתן להשתמש במדד הפולריות, שהוא גם מדד הערכים הציבוריים.

מה דעתכם?

היום, יום חמישי, מתקיים מפגש הקמה של מפלגת-העם. מפלגה שמכוונת ככל הנראה להיות מפלגה ישירה. הערכתי האישית שגם אם תקום המפלגה היא לא תצלח, במתכונתה הנוכחית, אלא אם כן תימצא התוכנה לניהול של מפלגה שכזאת, וכללי ניהול שיאפשרו לציבור הרחב להשפיע.

כאשר לציבור אין כלי יעיל (ומקוון) לנהל את המפלגה, היא תיפול במוקדם או במאוחר לכוחו של חוק הברזל של האוליגרכיה. ינהלו אותה הקבוצה המשקיעה ביותר, ואם היא תשרוד את הפלגנות שמאפיינת אירגונים שבהם אין לציבור כלים לנהל את המפלגה, היא תהיה מפלגה אוליגרכית, כמו כל מפלגה אחרת.

הסיכוי היחידי, להערכתי, של המפלגה שמוקמת עכשיו להיות מפלגה ישירה, היא לחבור לאנשי "מפלגה-פתוחה" מבית הסדנה לידע ציבורי, שמפתחים כלי לדמוקרטיה ישירה, עבור מפלגה. אם אנשי המפלגה החדשה יאמצו את הכלי וישתמשו בו לניהול המפלגה, יש סיכוי שתהיה לנו מפלגה ראשונה ישירה.

את שחרורו של גלעד שליט אני מקבל ברגשות מעורבים. רגש אחד מגלה שמחה גדולה, על חזרתו של חייל שישב בשבי לא-אנושי במשך חמש שנים. שמחה על עם שהיה לו אכפת מאותו חייל, והפעיל כוח ציבורי  מתמשך כדי להשיב את גלעד.
אך מצד שני, רגש של כעס, על שחרורם של מאות מחבלים, רוצחים שפגעו באזרחים. מחבלים שההיסטוריה מעידה שחלקם יחזרו למעגל הטרור הפעיל, וחלקם יכנסו חזרה לשורות ארגוני הטרור, ויסיעו לצמיחתם ופריחתם של ארגוני טרור.

איך מיישבים בין שני הרגשות?

מבחינה מתמטית, מדובר על חיים של אדם אחד שניצל, אל מול עשרות ומאות אזרחים ישראלים שעלולים להרצח בידי המשוחררים. מבחינה ערכית, יש כאן עוד ערכים חשובים. ערכים של אחדות, של ערבות, של נאמנות ואמון. החברה הישראלית, הראתה שערך הערבות והנאמנות, גדול בה מאד. הערך הזה, הוא זה שמחזיק עמים בחיים, וגורם לחברה לצמוח. זה הערך שבזכותו, אנו ערבים זה לזה, ויכולים לפעול ביחד, כדי לשנות את המציאות. הערך של ערבות הדדית ואמון הוא, להבנתי, ערך גדול מחשבון הצדק או האי-צדק שמציעים המספרים של חילופי האסורים, ובזכות הערך הזה, אנו ישראלים.

צ'רצ'יל כרגיל, מיטיב לתאר את חשיבות ערכי-העל הללו. כאשר הוחלט על הפינוי הבלתי אפשרי מדנקריק, הגנרלים הבריטים חששו כי הפינוי יביא לאובדן של חלק גדול מהצי, וצ'רצ'יל ענה להם "הצי בונה ספינה במשך שלוש שנים. יקח לנו לבנות מסורת חדשה במשך שלוש מאות שנים. הפינוי ימשך!" (Churchill, Winston.The Second World War. Vol. 2, Their Finest Hour.1949 Houghton Mifflin Company:p. 229)

עוד מאמרים התומכים בעמדה זאת:

– ארי שביט – נצחון הערבות ההדדית הישראלית

– יעלון: השקט ביהודה ושומרון עומד להשתנות

בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.