אנשים רבים?
שנים רבות אני עוסק בדליברציה (יצירת הסכמות בקבוצה), ושמתי לב לתופעה מעניינת. אנשים ברוב הפעמים מעדיפים לריב, יותר מאשר למצוא פתרונות מוסכמים.
התופעה הזאת מתרחשת במגוון רחב מאד של סוגי ארגונים. למשל, כשנסיתי לסייע למובילי מחאה לפעול ביחד, מתוך אינטרס משותף, היה מאד קשה להביא אותם להסכמה. לכל אחד או אחת מהם היתה אג׳נדה משלו.ה. כל אחת נלחמה על דרכה, ולא ראתה דרך להתפשר, כדי לחבור לעוד קבוצות מחאה.
כשהצטרפתי לדיון של קהילה, שאנשיה רבו על נושא כל שהוא, ניסתי למצוא דרך להגיע לפתרון מוסכם. אז גילתי שחברים בקהילה, מנסים לסלק אותי, כדי שדרכם היא זאת שתנצח. הם ראו בניסיון שלי להגיע להסכמות, איום על דרכם.
בארגונים בהם יש מנהיגים, גילתי שעל פי רוב, המנהיג.ה לא אוהבים שנוצרת הסכמה, השונה מדעתם האישית. המנהיגים הם אלו שרוצים לשלוט, על פי דרכם, גם אם בקרב הקבוצה אין הסכמה על הדרך.
באופן כללי, מצאתי שמצב המלחמה, נפוץ בהרבה ממצב של שלום. עובדים בארגונים ממשלתיים, וגם חברות עסקיות, מנהלים לא פעם מלחמות פוליטיות פנימיות, שאינן לוקחות שבויים, וזאת על חשבון טובת הארגון בהם אותם אנשים עובדים.
במשך זמן רב, ניסתי להבין, מדוע מצב המלחמה התוך-קבוצתית, שברור לכולם שמביא לפגיעה בקבוצה, נפוץ הרבה יותר ממצב של שלום. מדוע ארגון טוב, שבו אנשים עובדים ביחד, או מתקיימים ביחד, ללא יחסי איבה פנימיים, וללא מלחמות, הוא החריג.
להלן הצעה למנגון שיכול להסביר את התפוצה הרחבה של מאבקים תוך-אירגוניים.
למה אנשים רבים?
כדי שקבוצה תוכל לפעול ביחד, עליה להגיע להסכמה. עליה להגיע להסכמה על היעדים, והדרכים להגיע ליעדים. עליה להגיע להסכמה, על הדרך לקבל החלטות. עליה להגיע להסכמה כיצד לתגמל את מי שפועל לטובת הקבוצה, וכיצד להעניש מי שפועל בניגוד לטובת הקבוצה. עליה לפתח קודים פנימיים של התנהגות ראויה בתוך הקבוצה, כך שכל אחד מחברי הקבוצה, ירגיש בנוח, וירגיש שייך לקבוצה. עליה לארגן טקסים שיחזקו את החוסן הקבוצתי, ועוד החלטות רבות.
ככל שהקבוצה גדלה, כך קשה יותר להגיע להסכמות. כמות קוי התקשורת עולה בריבוע. כמות הצרכים שכל חבר קבוצה נדרש להם, עולה, תפיסות העולם מתרבות, והתובנות השונות של כל אירוע ואירוע גדלים עם גדילת הקבוצה. האישויות השונות, ותפיסת עולמן מתרבות. למעשה, הגעה להסכמה מעמדות שיוויוניות, היא כמעט בלתי אפשרית ללא טכנולוגיות סופר-מתקדמות. ולכן, האנושות הלכה ופיתחה שיטות שונות להגעה להסכמות, כדי שהקבוצה תצליח לפעול.
כל עוד האנושות התנהלה בכפרים קטנים, או בשבטים קטנים, יכלו ההחלטת להתקבל על ידי ״זקני השבט״ (לדוגמא, בדרום אפריקה, ביהדות, בשבטים בדואים) או במקרים חריגים על ידי ״אמהות השבט״. נציגים מבוגרים של אנשי השבט, ישבו יחד במועצה (لشورى בערבית) ויצרו בינהם את ההסכמות.
ככל שגדלו הקבוצות האנושיות, כך הפכה ההגעה להסכמה לקשה ומורכבת יותר, ועם הגודל הלכה ואבדה היכולת לקבל החלטות בצורה מוסכמת. לכן במשך אלפי שנים, בד״כ ההחלטות התקבלו על ידי מנהיג יחיד.
בדרך כלל, המנהיגים לא החליטו לבד. כדי להפוך ללגיטמים, ולמנוע מאבקים, השליטים הסתמכו על לגיטמיות של השלטון שלהם, כמו למשל, הכרות של הכהונה, בכך שהמלך הוא בחיר האלוהים, או צאצאו של האלוהים, או במקרים אחרים, האל עצמו. יחודיות זאת, מנעה ממתחרים ״לא לגיטמיים״, להתחרות על השליטה, אך דרשה שיתוף פעולה עם מעמד הכהונה.
בהיסטוריה ישנם מקרים בודדים, בהם ארגונים הגדולים מכפר/שבט, הצליחו לנהל את עצמם בצורה דמוקרטית. אחת הדוגמאות הבולטות היא הדמוקרטיה האתונאית, בה כ-30 אלף אזרחים קיבלו החלטות ביחד, על בסיס יחסית שיוויוני. דמוקרטיה זאת, נדרשה ללא מעט נהלים כדי לקיים החלטות דמוקרטיות בצורה שיוויונית. נראה כי בימי הבניים, בעת החלשות הממלכות האירופאיות, היו גם רפובליקות דמוקרטיות קטנות, אך נראה שהן נעלמו, ככל שהממלכות האירופאיות במאה ה-16, התחזקו. עד המאה ה-18, עם המהפכה האמריקאית והצרפתית, כמעט כל סוגי השלטון היו מלוכנים/דיקטטורים. אך עם תחילת עידן הנאורות, עלה הרצון לשיוויון. הוסיפו לכך, שמאז המהפכה הצרפתית, אומות דמוקרטיות יכלו לגייס יותר חיילים (כי העם האמין שהמלחמה שלו), וביחד נוצר הדחף לייצר שלטונות דמוקרטיים יותר. אך גם היום, השלטון ברוב המדינות הדמוקרטיות, אולי למעט שוויץ, נתון בידי ראש ממשלה או נשיא, ואוליגרכיה-נבחרת (חברי פרלמנט) מבקרת את עבודתו ועבודת שריו. כלומר, בסוף, ההחלטה היא של אדם בודד, והוא נעזר לצורך השלטון בחברי ממשלתו. העם רק יכול להחליף אותו ואת מפלגתו פעם בכמה שנים.
כך קורה, כי במשך אלפי שנים, מאז החלו קבוצות אנשיות לגדול מעבר לכפר או שבט, הן החלו להעדיף שלטון יחיד, כדרך להתנהל כקבוצה. האנושות איבדה את כושרה התרבותי, להתנהל שוב בצורה דמוקרטית ושיוויונית, כפי שהיה נהוג בקרב השבטים היותר דמוקרטים, או בקרב ערי יוון העתיקות. אנו מורגלים, גם במקום העבודה, לכך שיש מנהל.ת אחד.ת. ושהיא זו שמחליטה. היא יכולה להתייעץ אבל בסוף, ההחלטה שלה והנורמות הן שלה.
ושוב, הסיבה להזדקקות למנהיגים היא שהחלטות בקבוצות גדולות, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. וככל שהקבוצה גדולה יותר, כך הקושי עולה בצורה אקספוננציאלית. וכיוון שאיבדנו את התרבות והמינהגים שמאפשרים לנו לפעול גם בקבוצות קטנות מתוך החלטה שיוויונית, כך קורה שגם כשאנו בארגונים קטנים, אנו נזקקים למנהיג.ה, שתורה לנו את הדרך.
הצורך במשילות ובמאבקי השליטה.
על מנת לתפקד, קבוצות צריכות מערכת שליטה, ובד״כ שליט או שליטה יחידים, המתייעצים עם אליטות/קבוצת ניהול. הנהגה הזאת, גם מחזיקה יותר כוח, ולכן בד״כ קבוצת ההנהגה יכולה לתגמל את עצמה יותר טוב. היא נהנת מחופש פעולה נרחב יותר, וככל שמתקדמים לראש הפרמידה, יש לחברי האליטה/ה-C level, יותר כוח להשפיע על התנהלות הארגון, כך שההחלטות יותאמו יותר לאינטרסים של הבכירים. כיוון שההיכולת להשפיע של קבלת ההחלטות הולכות ומתרבות ככל שעולים בפרמידיה, גם היכולת להיטיב עם הצרכים גדלה. בנוסף, המצאות בראש הפרמידיה, בד״כ מלווה בכבוד ויוקרה, והנה יצרנו מוטיבציה של המשתתפים בארגון, לשאוף למעלה, ולהתחרות על מקום קרוב יותר לראש הפרמידה.
המעניין הוא שמי שנמצא במאבק מסוג זה, רואה לא פעם את טובת הארגון, כחלק מהאינטרסים ותפיסת העולם אותה הוא מביא. כתוצאה מכך נוצרת לגיטמיות למאבק. ״אם רק אנצח, מצב הארגון ישתפר״. לדרגי הניהול השונים קשה לראות שהמאבקים הללו, פוגעים בארגון ועלולים להביא לשיתוקו והסתאבותו. אגב, ככל שהארגון מתחיל לדעוך יותר, כך המאבקים יתחזקו, כי אנשים מאמינים, שרק אם הם יגיעו לראשות הפרמידה, ניתן יהיה להציל את הארגון.
הדרכים לפתרון, נמצאות בכמה רבדים אפשריים. הפתרון הקלאסי, הוא פיתוח של הנהלה חכמה, קשובה, שיודעת לנתב בין האינטרסיים הקבוצתיים לאינטרסים האישיים, של כל אחד מחברי הקבוצה. הנהלה שיודעת לקדם אנשים התורמים לטובת הארגון, ולהרחיק כאלו שפוגעים בטובת הארגון. הנהלה, שיודעת לקבל החלטות עיסקיות וארגוניות נכונות. הנהלה כזאת, בד״כ זוכה ללגיטמיות נרחבת, ומפחיתה מאבקים פנימיים.
אלא שהנהלה כזאת, היא היא מצרך די נדיר. מרבית בני האדם, גם בתפקיד ניהול, מתקשים לקבל החלטות כ״כ מורכבות. יש מנהלים שטובים יותר בצד הארגוני, ויש מנהלים שטובים בצד הניהולי, ויש כאלו שבצד העסקי, אך קשה למצוא אנשים שגם יודעים לנהל אנשים, וגם יודעים לקבל החלטות בכ״כ הרבה תחומים. לכן, מאבקים פנים-ארגוניים, כ״כ נפוצים.
פתרונות?
אם כך, אני מציע שהבסיס למניעת מאבקים, ולפיתוח יכולת קבלת החלטות שיטיבו הן עם הארגון והן עם חברי הארגון, נמצא בפיתוח שיטות וטכנולוגיות שיאפשרו קבלת החלטות ופיתוח שליטה בצורה חכמה שתיטיב עם הארגון וחבריו.
כדי לשפר את המצב הקיים, אפשר לדעתי לפעול בשתי דרכים. הדרך הראשונה, והקלאסית, היא לפתוח מתודות ניהול ומימנויות ניהול, שמאפשרות קבלת החלטות מושכלת ורחבה יותר. בדומה לשיטות שהיו קיימות בתקופה השבטית, ובסנהדרין. שיטות אלו אפשרו קבלת החלטות מוסכמות, מושכלות שבהן נשקלו מגוון הצדדים. אני חושב שגם הנהלות מודרניות, יכולות להרוויח משיטות ניהול כאלו. אני יודע מניסיוני, ששיטות אלו אפשרויות גם בקצב החיים המהיר בו פועלות חברות מודרניות.
הדרך השניה לפתרון המורכבות, היא לפתח טכנולוגיות דליברטיביות, שמאפשרות ליותר בעלי עניין, ויותר מומחים להשתתף בתהליך ההחלטה, מבלי שיווצר עומס קוגניטיבי, ומבלי שמשך הזמן לקבלת ההחלטה יתארך. דברים כאלו אנו עושים בדליב.
