היום ראיתי זאת שוב. את אותם מראות שלא ראיתי כבר 22 שנים.
אז הייתי בן 16, וגרתי בכפר סבא. העיר השכנה לקלקיליה. הייתי עובר במזרח העיר, ורואה את "שוקי העבדים". כך נקראו אז האזורים שבהם התאספו הפלסטינים שחיכו שמישהו יתן להם פרנסה. גם אז, היו נימוקי השוק החופשי חזקים כמו היום. נאמר שאם אינם רוצים לעבוד, יכולים הם לעבוד בערי הפלסטינים. וטענו שאנו משפרים את רמת החיים שלהם. שהכסף שהם מקבלים הוא טוב יותר מאשר הכסף שיקבלו בירדן. כל הטיעונים הללו היו נכונים. אבל המראה הזה לא השתקף בעיני הפועלים. כשהסתכלתי בעיניהם, ידעתי שהם רואים זאת אחרת. הם רואים את ההתיחסות הניבזית של המעסיקים אליהם. את הצורך להאבק כמו כלבים מזים, על חתיכת בשר רקוב. כן, הם הביאו לחם הביתה בסוף היום, אבל עד אז הם עברו השפלות. העיניים שלהם סיפרו אז הכל. ואני,נער בן 16, ידעתי שמשהו לא טוב הולך לקרות. ידעתי, אך ליבי לא ניבא לי מה. כעבור חודשים בודדים, המבט הזה הפך לאניתיפדה אלימה. ואני ידעתי מה.
אני זוכר שכשראתי את המבט הזה בעינהם, ואת התעמרות וההשפלה שספגו ממעסיקיהם, ידעתי שהולך לקרות אסון. ידעתי שהמצב לא היה תקין. אבל לא היתה לי דרך להשפיע. לא ידעתי איך לתקן. כל הטענות שלנו היו נכונות, ובכל זאת בסוף הכל עמד על דבר אחד. על עלבון והשפלה. על תחושה שמעמדך אינו שונה ממעמד של כלב. לפחות כלב מלטפים מידי פעם.
לא. לא הייתי שמלאני יפה נפש. הייתי ימני, וגם היום אני לאומי, אוהב עמי. תושב התנחלות, מאוהב בארצו ישראל אשר מרכזה ביהודה ארץ היהודים, ובשומרון, מרכז חיי ישראל. אך ידעתי כי כאן יש גֵרים, ואסור לנו באיסור חמור לנהוג בהם כפי שנהגנו.
המראות הללו חזרו אלי היום. גם היום עברתי באותו מקום, ופלסטינים המשחרים לעבודה, המתינו בכניעות נרפסת לבוס הישראלי השחצן והמתנשא, שיזרוק להם כמה שקלים, בתמורה לעבודה קשה (אני יודע שיש מעבידים הוגנים וישירים, אך מה לעשות גם מעבידים אגואיסטים ונצלנים לא חסר). אלא שהפעם המראה היה אחר. אלו היו הניצולים הבודדים מהשואה הכלכלית שהפלסטינים כפו על עצמם. אלו היו הנבחרים, שהצליחו לצאת מיו"ש, לגוש דן. הם ידעו שכשהם יחזרו הביתה, הם יהיו מלכים, ביחס לאחיהם העניים. עוני, שהשלטון הפלסטיני הביא עליהם בשאיפתו למלחמה, ובשחיתותו הנוראה.
אינני יודע האם העלבון ישוב ויצוף. ככל שיותר פלסטינים יצאו לשוק הגוש-דני, כך ירגישו העובדים את עצמם פחות בני מזל. וגם ההצע ההולך וגדל של עובדים, מן הסתם יוריד את התשלום שמשלמים המעסיקים. והתחרות על כל מקום עבודה תגדל. ויחד איתה, יגדל העלבון והעליבות אל מול המעסיקים הישראלים.
המראות דומים, אך נדמה לי שכיום אפשר יהיה למנוע זאת. הסיבה לכך שחלק מהמעסיקים משפילים את העובדים, היא שהפלסטינאים אינם מוגנים כמונו או כמו העובדים הזרים, בשכר מינימום ותנאים סוציאלים. הם מועסקים בשחור. אין להם הגנת ממשלה. ההצע הרב של הפועלים מאפשר להעסיקם גם בשכר של 5 ש"ח לשעה. בהעדר חוזה מעוגן, כל יום זאת מלחמה חדש על הפרנסה.
להבנתי, אם אנו רוצים למנוע האינתיפדה הבאה, עלינו לעשות דבר פשוט. עלינו לדאוג שכל פועל שמגיע לגוש דן, יהיה חייב לקבל תנאי מינימום הגיוניים. שמעסיק צריך לקבל אישור כדי להעסיק פלסטיני. כך יווצר חוזה בין הפלסטיני לישראלי, והלז יהיה חייב להעסיקו בשכר הוגן יותר וביחס טיפה יותר אנושי.
בהתנחלויות אגב, יש צורך בחוזה הדדי, בגלל תקנות צה"ל. כך נוצר מצב של תלות הדדית ויחסים סימביוטים יותר. למיטב ידעתי המשכורות בהתנחלויות, הן די סבירות. אינני יודע כמה מרוויחים בגוש דן, אך אני משער שעובדי קבלן בתהנחלות מרוויחים יותר, והיחס אליהם קצת יותר הוגן.
איני יודע את המספרים. זאת רק התרשמות ממראה עיניים. העיניים של הפלסטינים בהתנחלויות, הם עניים של בני אדם. העיניים של הפלסטינים בגוש-דן, הם עיניים עצובות. והעיניים הן ראי הנפש.
הפלסטינים עניים הודות למנהיגים הרקובים שלהם, והמנהיגים הרקובים שלנו.
השוק החופשי היה מוציא אותם מהר מכל מהעוני שלהם, ולראייה – הפסקת העבודה שלהם כאן, והגבלת הסחר החופשי על ידי מחסומי צה'ל, הביא אותם בחזרה לעוני שכמוהו לא ידעו מעולם.
שכר מינימום אצל הפלסטינים שהיה זהה לשכר מינימום אצל עובדים ישראלים, לא היה מביא לשיפור תנאי הפלסטינים. הוא היה מביא להרעה. הוא היה מביא לכך שאין כבר שום תמריץ להעסיק פלסטיני, וכל העובדים הללו היו נשארים מובטלים. בדיוק כמו שהם עכשיו.
קל להאשים את המעסיקים. תמיד קל לשנוא את מי שיש לו יותר כסף ממך, על אחת כמה וכמה כשאתה צריך לספק לו משהו שהוא רוצה תמורת הכסף שלו, במקום לקחת אותו בכוח.
קצת יותר קשה להבין שכל חוק שיכריח את המעסיק ה"מרושע" לשלם לפלסטיני ה"מסכן" מעבר למחיר השוק שלו, רק יביא לאבטלה אצל הפלסטינים.
אבטלה שכיום אנחנו כופים עליהם, כשאנחנו משתמשים במחסומים הבטחוניים שלנו עבור הרבה מאוד צרכים כלכליים.
שלום דניאל,
עם הפיסקא הראשונה אני בהחלט מסכים.
עם הפסקא השניה, כבר מתחילה להיות לי מחלוקת. ראה את כל העובדים הזרים בישראל. ישנו שכר מינימום עבורם, והנה הם עדיין מגיעים ממרחק עצום בעשרות אלפיהם. הסיבה היא שחלק גדול מהישראלים לא מוכן לעבוד בעבודות שעובדים הזרים. הערבים הפלסטינאים, בהחלט מוכנים לעבוד בחקלאות, בבניין ובמקומות אחרים.
אין לי שנאה למי שיש לו כסף. אני חושב שאם אדם משיג את כספו, בגלל יוזמתו וחריצותו, יהיה זה אות לברכה בעיניי. הבעיה היא עם סוג מסויים של מעסיקים, שחושב שאם הוא משלם לאנשים, זה מאפשר לו לרדות בנפשם. לצערי פגשתי לא מעטים מאלו.
המצב מחמיר עוד יותר,כשמדובר באינטראקציה בין יהודים לערבים. יש מעבידים יהודים נהדרים, ואנושיים. אבל יש כאלו שאולי מפחד, או תפיסה סטראיוטופית, יש להם תחושה שהדרך היחידה לשלוט בערבים היא על ידי התייחסות אליהם כאל כלבים. לא כולם כאלה. יש רבים שנותנים יחס טוב. אבל יש יותר מידי שמתייחסים לערבי באדנות מיותרת.
אגב, אחד הפתרונות לבעיה הזאת, היא שערבי ישראלי או ערבי פלסטיני יהיה קבלן או מנהל העבודה. כך למעשה הקבלן או מנהל העבודה שמשופשף בעבודה עם יהודים, יוצר עם היהודים כימיה טובה, בעוד הפועל הפשוט בא פחות באינטראקציה. כמובן שהיה עדיף, לו כולו הינו יודעים להתנהג במידת הכבוד של אברהם אבינו. בכך יש לנו מה ללמוד מהערבים.
דניאל – נראה לי שאין לך מושג מה הולך בשטחים…
שלום יונתן,
אז מה לדעתך הולך בשטחים?
טל,
הבעיה איננה עם העובדים הזרים שמגיעים לעבוד כאן. הבעיה היא עם כמות העבודות שבורחות לארצות שלהם, כי כאן עולה יותר מדי להעסיק פועל.
אני לא חושב שצריך להגביל פלסטינאי לעבודות בניין וחקלאות בלבד. מגיע להם להתפרנס בכל תחום שהם רוצים ויכולים, ובכל שכר שהם מוכנים לעבוד תמורתו.
בנושא הפגיעה בכבודם של העובדים הזרים/הפלסטינאים, או תנאים שנראים לנו "ניצול", הרי שזה כמעט תמיד נובע מיחס אסימטרי שאנחנו נותנים למעסיקים, מתוקף מעמד חוקי רעוע לעובדים האלה.
אם העובדים האלה היו כאן באישור, והיו יכולים להיות כאן בלי קשר למעסיק שלהם, המעסיקים לא היו מתייחסים אליהם בצורה שונה במיוחד מלעובד ישראלי.
יונתן –
עם איזה חלק אתה לא מסכים?
דניאל,
מסכים עם הכל. רק הייתי מחזק, את הצורך לתנאי מינימום ולתנאים סוציאלים, הדומים לתנאיו של אזרח ישראלי.
לגבי העדר יחס מחייב בין המעסיק לעובד. מוכן ללכת איתך בנושא זה, כרגע 🙂