לאחרונה, יותר מידי טקסטים שקראתי גרמו לי לדרוש מעצמי חשבון נפש ציוני. לא שאני ציוני שיכלי, אלא שגדלתי בבית ציוני, ולכן אני מגדיר את עצמי כציוני ריגשי, שחונך לציונות משחר נעוריו. אינני יכול להגדיר את עצמי כציוני שיכלי, כיוון שבמשך שנים רבות רבות אינני מצליח לנמק לעצמי בצורה הגיונית, מדוע עלי להיות ציוני. נדמה כי כל מה שמחזיק אותי כציוני, אלו טראומות השואה שספגתי בבית (דור שלישי לשואה), ומורשת צבאית וציונית משפחתית. אבל מבחינה הגיונית לא הצלחתי לענות לעצמי עדיין על מספר שאלות שחותרות תחת תראומת השואה, וההקניה של הציונות. אחת מהן היא מדוע להמשיך לחיות במקום הקשה הזה ולא להגר לארצות הברית ולהיטמע בגויים? נראה שהיהודים משגשגים שם, ואם ירצה השם, הייתי יכול להתחתן עם "שיקסה" (גויה), וילדי, אחר דור אחד או שניים, היו שוכחים שהם צריכים לסחוב על גבם את העול הזה שנקרא "יהדות". למעשה, כשאני מסתכל מסביבי, התהליך הזה כבר קורה. שניים מקרובי המשפחה שלי נישאו לגויים. אחת אחרת, עושה מאמצים כנים להתחתן עם גוי. כך שניתן בהחלט לראות כיצד הדור שלי, מאמץ לעצמו ראית עולם לא יהודית. ואולי תוך כמה דורות, אם תהליך זה ימשך, תעלם היהדות החילונית.
שאלה אחרת שטרם הצלחתי למצוא לה פתרון, היא הבעית המוסריות של מדינת ישראל. החרם האקדמי הבריטי על ישראל, גורם לי לשאול מדוע דווקא הבריטים, שאינן ידועים בשנאת ישראל, יובילו את המאבק בכיבוש הישראלי. הרי, כאשר אני שומע אליטות ישראליות מדברות על הגורמים האנטי-ישראלים בעולם, תמיד מיחסים את האנטי-ישראליות לאנטישמיות של הגורמים האנטי ישראלים. ואילו הבריטים, שהעניקו לנו בשני לנובמבר 1917, את הצהרת בלפור, היו אלו שהעניקו לנו את המדינה (או הבית הלאומי, כשפת ההצהרה), לא יכולים להיחשד באנטישמיות.
בימים אלו אני קורא את הספר של ג'ון בגוט גלוב "A Soldier with the Arabs", שבו מתאר גלוב, את חייו כמפקד הליגיון הערבי, שלחם נגדנו במלחמת העצמאות. גלוב, מעיד על עצמו, שהתנדב לשרת בצבאות ערב, כי התאהב בערבים. הוא מסביר בפתיחה לספרו כי מבחינתו להקמת המדינה היהודית לא היה ואין בסיס מוסרי. הארץ הזאת, היתה שייכת למאז ומעולם לאוסף רב של שבטים ויחידות אתניות. היהודים (או למעשה צאצאי שבט יהודה) הם רק מיעוט קטן שחיי כאן, ולכן הוא אינו מבין מדוע צריך להעניק ליהודים מדינה דווקא כאן בישראל (פלסטינה בשפתו), על חשבון מיליון ערבים שחיו כאן. גלוב מוסיף ואומר, כי הישראלים מתחילת דרכם בחרו לא לנסות ולהבין את הערבים, ובמקום זאת פנו לדורסנות ולמאבק. לכן, לטענת גלומב, אנחנו נאלץ לחיות על חרבנו (הספר פורסם ב- 1957).
במאמר אחר שקראתי באינטרנט, מתוארים כל הזוועות, שיוצר הכיבוש של הפלסטינים בידי מדינת ישראל. אנחנו אולי יכולים להתכחש, אבל מניסיוני, ומניסיון רב שנים, בהיסטוריה האנושית, כיבוש של עם אחר אכן משחית את האדם הכובש, ואין זה משנה אם הכובש הוא יהודי או גוי. ושוב אני יכול לשאול את עצמי, מדוע עדיין יש לי זכות לחיות בארץ הזאת?
נראה כי הנימוק המקובל באליטות הקיימות, הוא שאנו עם נרדף הזכאי להגדרה ולחיים עצמאיים [ראו לדוגמא מאמרה של רות גביזון]. בספרון שהוציא פרופ' יחזקאל דרור (שהיה אחד מחברי וועדת אגרנט), מציין דרור, כי בעבור העקרון העליון לזכותינו לחיות, מותר לנו גם להשתמש באלימות, אפילו בצורה לא מוסרית.
הנימוק של זכותינוו לחיות, נראה לי בעייתי. הוא נראה לי בעייתי, כיוון שאם אני בחור ליברלי, קוסמופליטי, אינני חייב לחיות דווקא כאן, על חשבון רמיסת זכויותהם של בני עם אחר? האם לא עדיף שאהגר לארץ אחרת, כמו קנדה או ארה"ב, שם אוכל לאבד את זהותי היהודית ולחיות ללא נקיפות מצפון? מדוע אני חייב לחיות דווקא כאן?
במשך שנים השאלות האלה (ורבות אחרות) הציקו לי, ולא ברחתי מהן. לא טאטאתי אותן מתחת לשטיח. אני מאמין שאני יכול להסביר לעצמי מדוע עלי לחיות דווקא כאן… האם גם אתם יכולים להסביר לעצמכם מדוע אתם צריכים לחיות דווקא כאן?
טל
קודם כל, ברוך השב לכתיבה….
אני לא מקבל את הדרישה להגירה. הזכות שלי ושלך לחיות כאן לא נובעת משום אירוע היסטורי או השתייכות לאומית – היא נובעת מאותו מקור כמו הזכות של מוחמד מרמאללה. נולדנו כאן, זו הארץ שלנו וזו התרבות שלנו.
כמובן שהזכות הזאת לא נותנת לנו הזדמנות לדכא אף אחד, ואנחנו צריכים למצוא את הדרך שכל מי שיש לו 'זכויות' על הארץ יוכל לחיות בה בשוויון.
את מדינת היהודים קראת?
לציונות היו שתי סיבות עיקריות-
האמונה בכשלון ההתבוללות והאמנסיפציה, והרצון לשמור על הזהות היהודית.
הרבה יהודים הגיעו לישראל כי ארצות הברית סגרה את שערי העלייה.
אם אני מכיר בערך של מגוון המינים ורוצה לשמור על הפרחים ביערות האמאזונאס והטיגריסים בהודו, אני רוצה לשמור גם על התרבות היהודית ולא מוכן שהיא תידרס ע"י תרבות נוצרית או אתאיסטית.
על אירופה, אסיה ואפריקה אני לא סומך.(מה הולך עם אוסטרליה?)
באמריקה כנראה אפשר להשתלב כיהודי בלי בעיות, אבל לך תדע מה יקרה אם השלטון יתערער שם? זו בסך הכל אחת המדינות הכי נוצריות בעולם.
מלבד זאת, אני מעדיף את הצורה של מדינת ישראל כרגע.
והחרם הבריטי ממש מטופש, הבריטים עסוקים כרגע בכיבוש הרבה יותר רציני מזה של ישראל.
לבריטניה יש מסורת של אנטישמיות, ויותר מזה, יש שם עלייה חזקה של מוסלמים.
אני מאמין בגישה של דרומי.
כל עוד אני חי בארץ הזאת, אני רוצה לחיות פה מתוך בחירה ולא מתוך פחד כלשהו מארצות אחרות. בסופו של דבר לא בטוח פה יותר בשביל יהודים מאשר מקומות אחרים. אם אתה חי בארץ מסויימת, לדעתי הסיבה לא צריכה להיות ש"אין לך ארץ אחרת" אלה פשוט שטוב לך שם. נכון שהמצב כרגע לא מושלם פה, אבל אנחנו דוברים עברית וכל המשפחה והחברים נמצאים פה ובתכלס זאת הסיבה הכי טובה לחיות פה כרגע. בשבילי לפחות.
קשה לי לקבל את הטענה שצריך לחיות פה בגלל הסיבה המקורית שבגללה הקימו את המדינה היהודית פה. אני אתאיסט ולכן החלק הדתי לא ממש מעניין אותי. אני יודע שהיתה וגם עדיין קיימת גזענות בעולם כלפי יהדות אבל אני חושב שבאותה מידה יש גזענות כלפי שחורים ובאופן כללי הגזענות היא משהו שמפנים כלפי כל קבוצה שהיא קצת שונה מהשאר. לכן לי נראה ברור שהפתרון צריך להיות שאנשים יהיו סובלניים יותר ויפסיקו להיות גזענים מאשר שיקימו מדינה מפרדת לכל קבוצה קצת שונה של אנשים (ואז צריך להקים מדינה לשחורים, מדינה ליהודים, מדינה לצוענים, מדינה להומואים ולסביות, וכו').
טוב חברים, סליחה על העיכוב… אבל יצאתי למילואים (עוד מעשה ריגשי ציוני, שאני אוהב לעשות), ולכן לקח לי זמן לענות.
דרומי,
"נולדנו כאן" – זאת נראת לי התחמקות מהסתכלות ישירה על ההיסטוריה המאד קרובה. סביר להניח שהוריך או הורי הוריך עלו לכאן לארץ מארץ אחרת. ההתנחלות הציונית המסיבית בארץ ישראל התחילה לפני 130 שנה בערך, ולפני כן היה כאן עם אחר שהורשנו אותו. ב1948, גירשנו/הברחנו/ברחו על דעת עצמם (סמן את הרלוונטי מבחינתך) כמיליון ערבים שגרו בארץ ישראל. והוריך/הורי הוריך היגיעו לכאן ותפסו את מקומם. באיזו זכות מוסרית? הטענה שאתה נולדת כאן, היא התחמקות מדיון מוסרי אמיתי. באותה צורה יכולים הדרום אפריקאים להגיד "נולדנו כאן" ולכן הארץ הזאת שייכת לנו. באותה מידה האמריקאים שכבשו ורצחו מיליוני אינדינים, יכולים לומר "זו הארץ שלנו". על איזה שיקול מוסרי אפשר לטעון טענה כזאת? האין הארץ הזאת שייכת יותר לתושבים המקוריים, מאשר למתנחלים זה מקרוב?
אלקטרומגניב,
כן, קראתי את ספרו של הרצל "מדינת היהודים", וכן, אני מכיר את ההסיטוריה הציונית והיהודית די טוב (עזרתי לסכם חלקים עיקרים בהיסטוריה הציונית בוויקיפדיה).
ברור לי מדוע העם היהודי רוצה מדינה (רצון פשוט לקיום). אך אינני מבין מדוע צריך שמורת טבע לחרדים? הרי מי שנשאר יהודי כמעט כמו שהיו יהודים חיים לפני מאות שנים הם החרדים. הללו אף היו מוותרים על "המדינה היהודית". איזה ערך יש בתרבות היהודית החילונית שדורש שימור? ומדוע 3.5 מיליון ערבים צריכים לחיות בגלות בגלל שאתה רוצה לשמר תרבות, שעדיין אינני מבין מה ערכה.
אינני מסכים איתך שהחרם הבריטי הוא "ממש מטופש". האם שמעת על סיבות החרם והנימוקים לחרם ממקור בריטי, או מהתקשורת שלנו, שידועה ביכולת שלה לעוות את המציאות? לפני שתוכל לטעון שהחרם מטופש, עליך להבין את הנימוקים לחרם…
ירדן,
טיעון מעניין… כלומר, אתה אומר שהמדינות צריכות לבסוף להמנע מלהתקיים סביב מאפינים כמו אתניות/תרבותיות/זהות מינית. כרגע זה נשמע הגיוני, אבל עליי להקשות עליך. מדוע לדעתך קמו מדינות ולמה הן עדיין ממשיכות להתקיים. מה מקור הכוח של אנשים להתאגד, כדי להילחם ולהקים לעצמם מדינה ולשמור עליה?
בברכה,
טל
נ.ב.
אולי עלול מישהו לחשוב שאני פוסט-ציוני, אך אינני כזה. השאלות שאני מעלה נובעות מהתחושה שלי שהציונות נחה יותר מידי זמן, והיא אינה מבינה את הקושי והאיום שמציג לה הרעיונות הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני. אני מבקש ללבות דיון, כדי להתמודד עם האיומים הללו, ולנסות למצוא דרכים חדשות להגדיר את מה שאנו עושים כאן. אני חושב שהדבק בין אנשי הארץ הזאת צריך להיות גם רעיוני ולא רק ריגשי (חברים, שפה ותרבות).
מצד אחד, אני מכיר באחריות של מדינת ישראל – או כל ישות מדינית אחרת שתקום בין הים לירדן – למי שגורש מכאן ב-1948. מצד שני, אני לא חושב שאפשר להגיד 'תחזרו למאיפה שבאתם'. הילדים שלי הם רבע מרוקאים, רבע גרמנים, שלוש-שמיניות רוסים ושמינית פולנים. לאן הם צריכים לחזור?
העניין הוא שאני לא חושב שיש סתירה בין השניים – אפשר למצוא פתרון הוגן גם לפליטים וגם לתושבים הנוכחיים, פתרון שיכלול חלוקה של הבעלות.
ועוד הערה – אני לא מסכים שצריך דבק רעיוני בין תושבי הארץ. מה שאתה קורא 'דבק רגשי' הוא מה שאני קורא תרבות והשתייכות לקבוצה – שני מנועים חזקים מאוד, המנועים העיקריים שגורמים לרוב האנשים בעולם לחוש שייכות למקום שבו הם חיים.
???
כיצד אתה מתכנן למצוא פתרון הוגן ליהודים ולערבים? האם אתה מתכוון למצוא פתרון הוגן לפליטי 48 (למעשה אינני רואה פתרון הוגן, מלבד החזרתם לביתם המקורי)?
מה יקרה אם הערבים ישיגו כאן רוב, ויחליטו להקים כאן מדינה איסלמית, שחיה על פי חוקי השריעה, שבה יהודי לא יכול להצביע? כיצד אתה יכול להבטיח שהערבים לא יפנו לאלימות כדי להשיג כאן שלטון מוחלט, כפי שעשו מאז 1921?
לגבי ההערה שלך, נראה כי היא יכולה לעמוד בימי שלום, אך לא בימי מלחמה (ולפעמים מדינה צריכה להילחם על קיומה). כשבן-גוריון הקים את המדינה, הוא טבע את המשפט "באין חזון יפרע עם" (והחזון שלו היה גאולה סוציאליסטית). צר'ציל, כשהצעיד את עמו למלחמת הגנה על בריטניה, אמר לבריטים "במשך מאות שנים לחמנו כאן על עקרונתינו (ליברליזם ודמוקרטיה), אנו לא ניתן לשום דיקטטורה להכריע חזון של מאות שנים". כשהרוסים יצאו למאבק נגד היטלר, הם יצאו להגנת החזון הקומוניסטי. כשהאמריקאים יצאו למלחמה ביפנים ובגרמנים, הם יצאו להגנת הדמוקרטיה. כל אלו שהזכרתי ניצחו, כי הם האמינו בדרכם והיו מוכנים להקריב קורבן עליון כדי לקיים את הרעיון. האם גם אנו נהיה מוכנים להקריב קורבן עליון כדי לקיים מדינה שרבים מתושביה רואים בה מדינה עם פגמים מוסריים?
יצא לי להילחם במלחמה האחרונה ולחוות מגוף ראשון את איימת המוות. ראיתי אנשים שונים במצבי סכנה וראיתי את דרכי ההתמודדות שלהם. היו אלו דווקא הנהתנים הגדולים, חסרי עמוד השדרה המוסרי, שפחדו מהמוות, שהעדיפו לחמוק מלחימה. ראיתי, איך אנשים מחפשים מסתור, במקום לצאת ולקדם את פני האויב. גם אני, שלא הבנתי את פשר שהייתי במקום ההוא לא ששתי לסכן את חיי (לא הבנתי איך אנו אמורים לפרק את החיזבאלה מנשקו, ולא הבנתי כיצד המצאותי בלבנון תחזיר את השבויים. הייתי מוכן להקריב הרבה, כדי למנוע את ירי הקטיושות, אך הפיקוד הבכיר מנע זאת מאיתנו. הסיבה היחידה שבגללה סיכנתי את חיי, היתה מתוקף צו החברות שבין אנשי הגדוד, אך אינני בטוח שכאשר המצב היה נעשה רע, עדיין אנשים היו ממשיכים לדבוק בצו זה. ראיתי, איך בהעדר סיבה ברורה למלחמה, אנשים נמנעו מלסכן את עצמם במלחמה.
ראיתי איך בחומת מגן, אנשי שמאל מצאו לעצמם תרוצים מדוע לא לסכן את עצמם, וראיתי איך לאחר ההתנתקות ("העקירה" בשפת המתיישבים), אנשי ימין מצאו לעצמם דרך לא לשרת יותר בצבא המילואים. מיעוט הנפגעים בקרב אנשי תל-אביב מראה שאנשים מעדיפים לחיות חיים נהנתנים, מאשר לסכן את עצמם למען הגנת המדינה. במצב כזה, בו תושבי העם רואים במדינה פגמים מוסרים, המוכנות שלהם להקריב מעצמם לצורך הגנת המדינה תלך ותרד, ואלטרנטיבות אחרות ילכו ויתפתחו (הגירה או התחמקות משרות צבאי).
מדינת ישראל, בעתיד הרחוק והקרוב, כנראה תמשיך לעמוד באתגרים קיומים, ובהעדר עמוד שידרה מוסרי פנימי שיהיה מקובל על רובנו, נראה כי חוסננו לעמוד באיומים ילך ויפחת.
כתבתי תגובה ארוכה.
מאוד ארוכה.
ומפורטת, לא סתם.
עם דוגמא עמוקה.
אבל היא נמחקה לגמרי.
אז אני אעבוד עוד קצת על הקפ"א 2.0.
צר לי אלקטרומגניב,
מניסיוני מערכות הבלוגים אינם אמינות מספיק ולכן מומלץ לעבוד על וורד כאשר כותבים תשובה ארוכה. הייתי שמח מאד לשמוע את תגובתך.
להתראות,
טל