ארכיון הנושא 'Satyagraha'

10 מרץ 2017

תשובה למחנך יגאל לוינשטיין: נשים בצבא

בעיתונות ובתקשורת מתחוללת כרגע סערה מסויימת סביב דבריו של המחנך יגאל לוינשטיין, (סליחה שאינני קורא לאנשים "רב"… שהרי המשנה אמרה "שנא את הרבנות", ואין לי עניין לשנוא איש).

אינני רוצה להתייחס לשפתו של יגאל, שבעיני אינה מכבדת מחנך, וכל אדם. בוודאי שאינני רוצה להיכנס לדרך שבה מזלזל מאן דהוא באמא שלדעתו נמצאת במצוקה. לא זו דרכה של תורה. ובטח לא לדרך הסטיריאוטיפית בה מצויירות אשכנזיות ו"בנות הפריפריה". במדינה שלנו, כך קיוותי, אדם הוא אדם, בזכות מעשיו, ולא בגין מוצאו. אבל נניח לכך. אני רוצה להתיחס לסוגיה העיקרית שמחנך במכינה דתית-לאומי העלה: נושא שרות הנשים ביחידות קרביות, והיכולת של בחור צעיר דתי-לאומי לשרת ביחידות מעורבות.

אחת הטענות העקרוניות נגד שירות נשים ביחידות קרביות, הוא שנשים חלשות יותר מגברים, והצבא מוריד את הרף כדי שהן תוכלנה להשתלב ביחידות לוחמות. ובכך, לטענת המתנגדים, נפגעת עוצמתו של הצבא.

נשים אכן חלשות יותר פיזית. אין ספק בכך. מסת השריר שלהן קטנה יותר. אך חולשה פיזית, מעולם לא היתה קרטריון לנצחון במלחמה מודרנית. למעשה, גם באטוס התנ"כי חוזק פיזי מעולם לא נחשב בסיס לנצחון. לא עוג מלך הבשן, לא "ענקי הארץ", ולא דוד הקטן שלחם בגוליית הענק. מה שנחשב הוא היסוד המוסרי. אבל גם מעבר לתחומיו של הסיפור התנ"כי, לא החזקים מנצחים, אלא אלו שיודעים לגייס ציבור מוסרי יותר. לכן הספארטאנים, על אף כוחם, לא היו אימפריה, בעוד האתונאים הדמוקרטיים היו אמפריה. לכן המדינות הדמוקרטיות ניצחו בשתי מלחמות עולם, ובמלחמה הקרה.
כוחו של צבא אינו נובע מכוחם הפיזי של חייליו, אלא מכוחם המוסרי של אנשיו, ויכולת ההתארגנות שלהם. היכולת להעלות ביקורת, ולהרגיש שהמדינה הזאת שלי.
ובכ"ז, נשים לוחמות וגברים לוחמים באותה פלוגה? באותו טנק? באותו נגמ"ש? נשים שנהרגות, מרוטשות לידך? איך אפשר להילחם כך?
אינני יודע? אלו דברים שאין לנו עדיין ניסיון לגביהם. אבל כך גם לגבי מיליון ואחת דברים אחרים שקורים בעידן הזה. זה שלא שמענו על דברים כאלו אינו פוסל את הדבר.
יהיה עלינו לנסות ולבדוק, כיצד הגדודים המעורבים מתנהגים במצבי חירום. האם נפגעת יכולת הלחימה שלהם, המוטיבציה שלהם?

בבריה"מ נשים לחמו בהצלחה גדולה מאד. הן היו צלפיות מוכשרות מאד.  טבעו של השמרן, שדברים חדשים מעוררים בו קבס. אך הקבס של השמרן, אינו פרמטר למוסריות. היפר-שמרנים בעולם, פעמים רבות רואים במדענים יהודים ואנשי כלכלה יהודים כאיום. האם זה הופך את השמרנים לצודקים? שמרנות איננה ערך מוסרי שעליו האנושות צריכה ללכת. הליברליות היא זאת שהפכה את העולם לטוב יותר כלפי חלקים הולכים ומתרחבים בציבור. מוסרי יותר וצודק יותר.

ובכל זאת, כיצד בחור דתי-לאומי צעיר בין 20 לערך, יכול לשרת ביחידה בה יש נשים?
כמו שיהיה עליו להסתדר במקום עבודה בו יש נשים. הוא עומד לבלות את 45 השנים לאחר השחרור, במקומות עבודה בו יש נשים רבות. חלקן יהיו קולגות שלו, חלקן בוסיות שלו וחלקן כפופות לו. יהיה עליו למצוא דרך לחיות בשלום עם הזכות לחיות עם אשתו, מבלי לחשוק באישה אחרת, ובטח לא לגעת באחרת.
תורה אמיתית נבנת במקום שבו החיים האימיתיים מתרחשים. והחברה של המאה ה-21 בישראל, מעודדת כל אדם, בין אם הוא אישה, גבר, נמוך או גבוה, בעל העדפה מינית כזאת או אחרת (ובלבד שאינו פוגע באחר), ללכת אחר חלומותיו. זוהי מהותה של חברת צדק. חברה בה האלמנה או האישה איננה שוב יצור נמוך דרג, כפי שהיא היתה בתקופת התנ"ך ולמעשה עד לפני כמה עשורים.

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, יהדות, תנ"ך Comments תגובה אחת »

02 אוק 2015

על הקשר המוזר בין חוקי הירושה המוסלמים לבין גלי פגועי הטרור

הפיגוע הנורא שהתרחש אתמול בערב, מצטרף אל גל קשה של טרור פלסטיני המתחולל בשנה האחרונה ביהודה ושומרון. גל בו נרצחים אנשים בדרכם לעבודה. אנשים החוזרים ממשחק כדורסל. אנשים כמוך וכמוני, שאיתרע מזלם להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. הגל הזה של טרור, הוא חלק מגלי טרור שנמשכים מאז ראשית הישוב. מאה שנים של טרור שבא בגלים. גלים גלים. יש גלים קטנים ויש גלים גדולים. מה הוא הכוח המניע של הגלים? מה מוביל להתפרצויות המחזוריות הללו?
יש שיגידו כי הכיבוש או המאבק על ארץ-ישראל/פלסטין, הוא המניע לטרור. יש שיגידו שאם רק יסתיים הכיבוש, הכל ירגע. יש שיגידו שזאת תופעת טבע, ותמיד הפלסטינים ימשיכו בטרור. אני מעוניין להציג גישה אחרת. תמצית של עבודת סמינריון שערכתי עבור הקורס "אליטות במזרח התיכון" של פרופ' רמי גינת בו ביקשתי לענות על השאלה מדוע הפלסטינים אינם מצליחים לייצר משילות. כלומר, מדוע הם תמיד מפוצלים? מדוע בכל פעם שהם מתבקשים להגיע להכרעה, המנהיגות הפלסטינית מתפוררת? כך למשל היום, הפלסטינים מפוצלים לחמאס ופת"ח. הם אינם מצליחים לייצר ממשלה שעובדת ביחד ומקבלת החלטות. דוגמא בולטת לחוסר המשילות הזאת התרחשה ב-2006. לאחר שישראל יצאה מרצועת עזה, אבו עבאס דרש מחמאס לא להקים זרוע צבאית עצמאית, החמאס התנגד, והקים זרוע כזאת. הזרוע הזאת שימשה ב-2007 לכבוש את עזה מידי הרשות. אם משווים תהליך הפלסטיני לתהליך לתהליך שעבר על הישוב ערב הקמת מדינת ישראל, ניתן להבחין בשונות. כאשר הוקמה המדינה, שלושת ארגוני הלחימה של הישוב, שהיו שייכים לשלושה זרמים שונים (ההגנה, האצ"ל והלח"י), אוחדו לגוף לחימה אחד – לצה"ל. לא שלא היו התנגדויות, אך באמצעים נחמדים יותר או פחות, שלושת הפלגים איחדו את גופי הלוחמים לגוף אחד שנשלט על ידי הממשלה. זה לא קרה אצל הפלסטינים. עד היום, לפלסטינים יש עשרות אירגוני לחימה, שלפעמים נלחמים נגדנו, ולפעמים נלחמים אחד בשני.

הפיצול במנהיגות הפלסטינית אינו חדש. גם ב-1936, ערב המרד הגדול, זרמים פלסטינים נלחמו ביחד ולחוד. במחקר שערך חלידי (Kahlidi 2001) על הסיבות לכשלון המרד, כמו גם לכשלון הפלסטינים ב-1948, הוא מצא מנהיגות מפולגת, שמתפרקת לרסיסים. הריסוק שעברה המנהיגות הפלסטינית ב-1936 עד 1939, היווה רק קדימון להתפוררות המוחלטת שלהם ב-1948. כאשר פרצה המלחמה, המנהיגות ברחה מהארץ, ואחריה עוד כ-700 אלף פלסטינים נסו. גם לאחר שהוקם אש"פ ב-1964, הוא לא זכה למנהיגות מאוחדת. לאורך כל תקופת קיומו כארגון טרור, אש"פ התאפיין בפיצולים ובפלגנות. לא פעם ארגוני פת"ח לחמו בארגוני פת"ח אחרים. ב1984, לחם הארגון "פתח-אינתיפדה", ברשאותו של אבו-מוסא, פרקציה של פת"ח, כנגד ארגון האם פת"ח. ב1994, כשהנהגת אש"פ הגיע ליהודה שומרון וחבל עזה, בעקבות הסכמי אוסלו, המנהיגות לא הצליחה להשיג אחיזה. פיגועי הטרור שהתגברו בשנת 1994, הובלו בעיקר על ידי החמאס. מתוך 32 פיגועי טרור שבוצעו בשנה 1994, 12 בוצעו על ידי החמאס, 3 על ידי הג'יאהד האיסלמי, עשרה על ידי לא מזוהים, ורק שני פיגועים על ידי חברים בפת"ח או במשטרה הפלסטינית (מקור). החמאס וארגוני טרור אחרים, שלא משויכים לאש"פ, הובילו לגל של פיגועים. אש"פ רק נגרר אחריהם.

fatahhamas617_MPW77_26548מדוע אם כן אין מנהיגות מאוחדת או לפחות ממשל מאוחד אצל הפלסטינים? זאת היתה השאלה שעניינה אותי. ומה שמצאתי, היה מעניין אף יותר.
מצאתי מספר דברים שהתמיהו אותי וגילו לי דבר מה על החשיבות של כוחות בחברה האנושית שלא הייתי מודע לחשיבותן, לפני המחקרון הזה. מעניין מה תחשבו אתם על הממצאים שלי. אשמח להערותיכם בסוף הפוסט.

אחד הדברים שמצאתי, הוא שבאופן כללי, בעולם הערבי-מוסלמי, מצב הדמוקרטיה הוא הגרוע ביותר בעולם. יותר גרוע אפילו מהמצב באפריקה. חוקרים שניסו להסביר את הסיבות לכך מצאו מספר הסברים שונים. ההסבר המעניין הראשון מבחינתי, נמצא בעבודתו של קורן (Kuran 2004). קורן מראה שבאסילאם ישנם חוקים חברתיים, שבמבט ראשון נועדו להיטיב עם העם, אך בדיעבד, גורמים לכך שהעם יהיה חלש יותר. החוקים הללו נועדו לאפשר חלוקה טובה יותר של ההון, ולמנוע מתאגידים כלכליים לקום. על פי חוקי הירושה המוסלמים, אדם חייב להוריש 2/3 מהונו לכל צאצאיו בצורה שווה. ורק בשליש אחד מהונו הוא יכול להוריש כטוב בעיניו. החוק השני הוא החוק שאינו מכיר בהתאגדות-כלכלית. כל עסקה שנעשית באיסלם, היא בין אנשים. היא אינה יכולה להתבצע בין חברות, כפי שהדבר מותר במערב. התוצאה היא שכל הסכם כלכלי, הוא בין מספר מצומצם של אנשים, וכל הסכם תקף, כל עוד האנשים הללו חיים.

שני החוקים הללו גרמו לכך שהון לא יוכל להצטבר בקרב מוסלמים לאורך הדורות. כמו כן, לא יוכלו לקום תעשיות או חברות-כלכליות גדולות. והחוקים הללו הובילו לכך שברבות השנים, כאשר במערב התפתחה תעשיה מפותחת, שהובילה להתפתחות מעמדות עשירים (ועצמאיים מהממשל), ולהתפתחות מעמד ביניים נרחב שהתבסס על התעשיה המתקדמת, בעולם האיסלאם לא יכלו לצמוח מעמדות כאלו או כלכלות שעליהן יכול היה לצמוח מעמד ביניים.

למעשה הדרך היחידה לצבור הון לאורך דורות, היא להיות נאמן למלוכה ולשרת אותה. מקור ההון בעולם הערבי היתה מערכת המיסים שהושתתה על העמים הערבים ועל הסוחרים שנעו במרחבי האימפריות המוסלמיות. וכדי להנות מן ההון הזה, היה עליך להיות מקורב לשלטון. היה עליך לזכות בחסדיו, ולהיות נאמן לו. כך הפך השלטון בעולם המוסלמי לכל-יכול. שלטון ללא עוררין, שכל האליטות נשארות נאמנות לו. מי שנטש את חיבוקו של השלטון, שוב לא יכול היה להבטיח לו או לצאצאיו עושר.
בעולם המוסלמי, כבר מראשיתו, דאג השלטון לחזק את עצמו ולהחליש מתחרים. המנהיגות המוסלמית צמחה כבר מראשיתה, מתוך חצי האי ערב, והמזרח התיכון. אזור שהיה משופע בשבטים נודדים (בדואים). שבטים אלו לא היו מורגלים לשלטון, ובמידה רבה היו ועדיין מקור לסיכסוכים ולמריבות. הם איימו על השלטון המוסלמי, וכדי להתמוד עם האיום, היה על מנהיגי העולם המוסלמי, להחליש את כוחם של השבטים. השלטון דאג לגייס את לוחמי השבטים, וליישבם במקום רחוק, כך שיאבדו את זיקתם השבטית. השלטון דאג לקרב אליו את ראשי השבטים, ולהופכם לתלויים בשלטון. השלטון דאג לצ'פר את מי שהיה קרוב אליו, ולהחליש את מי שאיים עליו. כך צמח שלטון ריכוזי מאוד בעולם הערבי. שלטון עריצות, שלא היה צריך להתחשב עוד באליטות עצמאיות. השלטון פשוט החליש אותן, וכך מנע איום.

העדרם של אליטות עצמאיות, כתוצאה מחוקי האיסלאם, כמו גם מסורת שלטונית שדאגה לרכז את כל הכוח בידי השלטון הובילה לעריצות ושחיתות. והיא גם הובילה לתופעה שעליה אנו משלמים עד היום.

בניגוד למערב, שבו התפתחו אליטות כלכליות עצמאיות מהשלטון. אליטות שיכלו לבוא בדרישות, ולדאוג לעליית זכיות קניין וחופש הביטוי, כמו גם להופעת הפרלמנטים, בעולם הערבי לא צמחו אליטות כאלו. סיפור של המגנה כרטה, היא עדות להתליך כזה. ב1215, זכו הברונים האנגלים להקמת הפרלמנט הראשון, כיוון שהמלך היה זקוק לכספים הברונים כדי לנהל את מלחמותיו. לאורך השנים, כוחן של האליטות העצמאיות הלך וגדל, ואיתן גם הזכויות שהמלכים נאלצו להעניק להן. בעולם האיסלאם זה לא קרה, כי הדרך היחידה להיות אליטה לאורך זמן, היא להיות נאמן לשלטון.
אולי זאת הסיבה שבגללה מצב הדמוקרטיה במזה"ת, רע מהמצב באפריקה. באפריקה, עד כמה שידוע לי, נשארו ראשי השבטים באפריקה עצמאיים, ולכן היה על המנהיגות להתחשב בהם. בעולם הערבי, ראשי השבטים, איבדו מכוחם, והשליטים לא נדרשו להתחשב בהם.

עד כאן, על הסיבה לחולשת הדמוקרטיה בעולם הערבי, והסיבה לשלטון העריצות הנפוץ כל כך באזורינו. אך יש לשיטת הממשל הזאת גם השלכות קשות עלינו. על ישראל. הסיבה לכך היא בתופעה אופיינית שנוצרת בסוג כזה של שלטון וסוג כזה כלכלה.

בעולם המערבי, כאשר אדם מאבד את ראשות הממשלה, או ראשות השלטון, יש לו לאן ללכת. לא חסרים ראשי ממשלות, שהתעשרו בתקופה בה לא היו בהנהגה (ע"ע, אהוד ברק ומגדלי אקירוב). הקרקע הכלכלית בארצות המערב, היא כר נוח לקליטת מנהיגי שלטון שירדו מגדולתם. בעולם הערבי אין זה כך. ברגע שמנהיג של מדינה ערבית מאבד את השלטון אין לו לאן ללכת. ההון, ככמעט כולו נובע מקשרים עם השלטון. ועכשיו, לאחר שהודח, שוב אין הוא מהווה עניין עבור השלטון. נהפוך-הוא. עכשיו הוא מהווה איום, ולכן המנהיגות החדשה תעשה הכל כדי להרחיק אותו מהשלטון. ויחד עם ההרחקה, גם יאובד עתידו הכלכלי של המנהיג (אלא אם כן דאג לשמור רזרבות ליום גשום בחשבון בנק בשוויץ (כפי שעשה ערפאת, ורבים מראשי השלטונות בעולם הערבי)). כתוצאה מכך, התחרות על השלטון בעולם הערבי, היא על הכל או לא כלום. מרגע שהגעת לעמדת השלטון, לא תניח לאף אחד לאיים עליך. כל מתחרה יסולק בדרך זאת או אחרת.
אין תופעת ההכל-או-לא-כלום פוסחת על הפלסטינים. בספרו A state of failure, מתאר שנזר (2013) את המהלכים השונים של אבו-מאזן לסלק מתחרים. אבו מאזן מאשים את מתחריו בפשעים, ושופט אותם לשנות מאסר. הוא מעליל עליהם, רק כדי לדחוק אותם מעמדות איום. הוא עושה זאת בשקט, אך הדבר דומה למה שפוטין עושה ברוסיה. אפילו רפורמטור גדול וחשוב כמו סאלם פיאד, שהיה אמור לתקן את הממשל הפלסטיני, סולק כאשר הרפורמות שלו הפריעו לאבו מאזן, לשלוט שלטון יחיד.
מדוע אם כן תופעה ההכל-או-לא-כלום חשובה לעניינו? מה אכפת לנו אם הפלסטינים חיים תחת שלטון יחיד? הסיבה לכך שהתופעה הזאת חשובה עבורינו, היא שהיא מהווה את הכוח המניע לגלי הטרור נגד ישראל.

איך זה קשור? אנסה להסביר:

בכל חברה אנושית קיימים טיפוסי אלפא. טיפוסים שמבקשים לשלוט ולהנהיג. טיפוסים אלו נהנהים מהכוח שניתן בידיהם. הם נהנים לנהל את העולם כרצונם. וכדי להשיג זאת, הם מוצאים דרכים לאסוף תחתם אנשים נאמנים שיסיעו למנהיג להגיע לגדולה. התופעה רווחת בעולם האנושי, כמו גם בעולם הטבע בכללו. התעשייה מנצלת תוכנות אלו, כדי למנות מנהלים. אנשים שמשתמשים במשאבי התעשיה כדי לשכור עובדים, ולהובילם לפיתוח והתרחבות המחלקה והתעשייה. גם במרחב הפוליטי קיימים אנשים כאלו, שמובילים את מפלגתם או את רכיבי המפלגות שלהם, כדי להגיע להשפעה וגדולה. במערכות השלטון הדמוקרטי, התחרות בין טיפוסי האלפא הללו היא הוגנת. יש כללים ברורים והתחרות היא אפשרית. מחר אתה יכול להיות ראש ממשלה, ומוחרתיים, ראש אופוזיציה. כדי לעלות לשלטון, אין צורך להפעיל אלימות. חוקי המשחק ברורים, ומי שמפסיד, יכול להמשיך לשגשג במקומות אחרים. לא כך הדבר בעולם הערבי. כאן התחרות היא על החיים ועל המוות.

ולכן, האליטות שנמצאות בשלטון אינן מוכנות לתת מקום לאליטות חדשות. המינוי בעולם הערבי הוא עד המוות, בין אם הוא נגרם מזקנה, ובין אם הוא נוצר כתוצאה ממרד מוצלח. וכיוון שהמינויים בעולם הערבי הם כל כך ארוכים, אליטות חדשות אינן יכולות לצמוח. האליטות הישנות דבקות לכסאן, והחברים החדשים בארגון, תקועים למטה. אך כמו שאמרנו, טיפוסי אלפא אינם חובבים גדולים של שעמום והעדר יכולת להתקדם. הם שואפים לגדולה. ואיך הם עושים זאת? הם מגייסים יותר משאבים, כדי לגייס יותר כוח לדחוק את עצמם כלפי מעלה.
ואיך מגייסים משאבים בעולם הערבי? בעולם המודרני מגייסים משאבים על ידי גיוס תרומות מתומכים עשירים. אבל כמו שהסברנו, בעולם הערבי, האליטות העשירות הן חלק מן השלטון. מה יעשה אם כן טיפוס אלפא צעיר? איזה כח הוא יגייס? אה….. את הכוח היחיד שעומד לראשותו בשפע בעולם הערבי. בהעדר תעשיה מפותחת, העולם הערבי מתאפיין באכלוסיות חלשות ועניות רבות. וכדי להניע את האוכלוסיות הללו, כל מה שצריך לעשות, הוא לעורר זעם. האוכלסיות הללו, הסבלות מחרפת קיום, קלות להתססה. ואת מי אפשר להאשים בכל החוליים של החברה? האם את המנהיגות הישנה של הפלסטינים שאינה מוכנה לזוז ממקומה? אולי, אך זה לא ממש חומר טוב לסיפורים מתסיסים. החומר הטוב ביותר, הוא סיפורי אגדות. סיפורים על שדים ושטנים. סיפורים על נבלים הפועלים מאחורי הקלעים, כדי לפגוע באוכלוסיה המסכנה הזאת. ומי יכול להיות הנבל הראשי באגדה כזאת? ובכן, הנבלים האולטימטיבים באגדות הללו, הם לא אחרים מאשר אנחנו. כן אנחנו היהודים. לאו דווקא היהודים שחיים בישראל. כל היהודים באשר הם. הם אלו שמנהלים את העולם, ומצמיתים את הערבי המסכן.

arabcartoons07אגדות אלו שהיו קיימות מזה שנות דור בעולם המערבי, זכו לתחייה מחודשת בעולם הערבי (קישור). אגדות הללו, שלא היו מביישות את גבלס, קיימות בכלי תקשורת רבים בעולם הערבי, כולל התקשורת הפלסטינית שחתומה איתנו על הסכמי-פרו שלום. האגדות הללו נפוצות מאד, והן אלו שמלבות את השנאה ליהודים. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל "יודין רין" היחידי שהצליח להתבצע במאתיים השנה האחרונות לא היה בידי הגרמנים, אלא בידי הערבים. בתוך עשור או שניים, כול העולם הערבי נוקה מהיהודים, בזכות פרעות ושנאה הולכת וגוברת ברחובות ערי העולם הערבי.
בישראל המצב עוד הרבה יותר "טוב". הנוולים נראים יותר ברור, כשהם כובשים ומנדים את האוכלוסיה הפלסטינית. תחת הכיבוש הישראלי, הסיפור ברור יותר. האשמים הברורים והמיידים, הם הישראלים. לא חס וחלילה המנהיגות המושחתת, שלא מצליחה להקים מדינה לעם הפלסטיני כבר למעלה ממאה שנים. לא הרשות הפלסטינית, שלא הצליחה לנצל את ההזדמנות של אוסלו כדי להקים מדינה. לא אבו-מאזן שוויתר על ההצעות הנדיבות של אולמרט. לא הם. הם לא האשמים. מי שאשמים, הם מי שביקשו לצאת משטחי יו"ש, אך נאלצו לחזור, כיוון שהטרור הפלסטיני היה בלתי נסבל.

ואכן, טיפוסי אלפא הללו מגייסים את ההמונים, על ידי ליבוי שנאה וסיפורי אימיים על הישראלים. זאת הסיבה שכיום מתחוללת התחממות סביב מסגד אל-אקצא. התחממות שנובעת מהצורך להסיט וללבות אש, כדי להניע את גלגלי המהפכה, לא נגד הישראלים, אלא נגד אליטות השלטון הפלסטיני. להתחממות הזאת, קדמה שנה של מתחים פנימיים עזים בתוך הפת"ח (כתבה באל-מוניטור).
ואז, מה עושה השלטון הפלסטיני? האם הוא יכול להשאר אדיש? לא הוא לא יכול. כדי לא לאבד את הלגיטמיות, האליטות הפלסטיניות מצטרפות לחגיגה. מנחם קליין שחקר את הסיבות לפרוץ האינתפדה השניה טוען, שלאירועים קדמו מתחים פנים-פלסטינים. המתחים הללו התפוצצו באוקטבר 2000, בעקבות עליית שרון להר הבית. וכאשר הפכו המתחים הללו לאלימות גלויה נגד ישראל, נאלץ הפת"ח להקים ארגון טרור משל עצמו, כדי להישאר לגיטמי (Klein 2002). גם ברגותי במשפטו טען את אותה טענה. הוא אמר כי הפת"ח הקים את ארגון חללי-אל-אקצא כדי להישאר רלוונטי בעיני הציבור הפלסטיני (זהו הארגון שממנו יצאו רוצחי איתם ונעמה היקן).

וכך לסיכום, הנה התהליך בקצרה. השלטון בעולם הערבי הוא במצב של הכל-או-לא-כלום. מי ששולט לא מאפשר למתחרים לעלות מלמטה. העולם הערבי אינו משופע בתעשיה, באליטות כלכליות עצמאיות או במעמד ביניים מפותח. ולכן הדרך לאיים על השלטון, היא להתסיס את השטח, ולצבור אוהדים אלימים. האלימות הזאת, שמכוונת נגד האליטות, בסופו של דבר מתפרצת נגדנו. וזאת היא תורת הגלים בכמה שורות. פעם בכמה זמן, המתחים הללו שנצברים במשך כמה שנים, עולים על פני השטח, ומתפרצים. כאשר הם מתפרצים, הפלסטינים נכנסים להתנגשות בישראל. ישראל בתמורה מחסלת רבים מטיפוסי האלפא הללו או כולאת אותם, והשטח שקט לכמה שנים, עד שצומח גל טיפוסי האלפא הבאים, שגם הם מלבים את השנאה, עד שהיא שוב עולה ומתפרצת, וחזור חלילה.

ואם כן, כיצד מפסיקים את גלי הפיצוץ הללו?

אינני חושב שהתשובה היא בסיום הכיבוש. יהיה צרוך להפסיק לשלוט בעם אחר, אך אין לזה קשר לפתרון האלימות. גם בפלסטין, עדיין תתקיים מנהיגות הכל-או-לא-כלום, וגם בה יחולו גלי אלימות, שיופנו נגדנו בדרכים כאלו או אחרות. פעם בכמה שנים נזכה לסבב אלים עם הפלסטינים, בדומה למה שקורה כיום בעזה.

לדעתי הפתרון נמצא במקום אחר.

הוא נמצא בסיבה הראשונה. העדרה של כלכלה משגשגת ועצמאית בקרב הפלסטינים. כלכלה שיהיו בה בעלי הון שיעשו את כספם ללא תלות ברשות. כלכלה המבוססת על תעשיות מתקדמות, שבה צומח מעמד ביניים רחב. אני מאמין שהעם הפלסטיני מסוגל לכך. על פי דוח האו"ם, הפלסטינים הם אחד העמים הערביים המשכילים ביותר. לאורך השנים, הפלסטינים הפגינו חריצות רבה. הם בנו חלק גדול מהבניינים בישראל. כל מה שנדרש מהם, אלו תנאים להתפחות עסקים. עליהם להנות מהיכולת ליזום, ולבנות אימפריות כלכליות. אימפריות שלא יהיו תליות ברשות, ולא בישראל.
כדי להצליח לעשות זאת, על האיחוד האירופי וארה"ב, לדאוג לכך שיתקימו התנאים המשפטיים והשלטונים שיאפשרו צמיחת עסקים. עליהם לוודא שפיתוח עסקי אינו תלוי במתן שוחד לפקידי ממשל. בכוחם של האיחוד וארה"ב לעשות זאת, כיוון שהם המסבסדים הגדולים של הרשות. עליהם לעודד מנהיגות כמו זאת של סאלים פיאד. עליהם לאפשר לאבו-מאזן לפרוש, ולאפשר עליית מנהיגות חדשה בתוך הפת"ח.

הכלכלה החופשית הזאת, תאפשר את צמחיתה של אליטה פוליטית חדשה. כזאת שאינה נדרשת להסתה ואלימות, אלא לקדם את האינטרסים של מובילי הכלכלה הפלסטינית.
כדי לעצור את הגלים, ולאפשר סיכוי לחיים נורמלים במזה"ת, צריך לשנות מספר דברים, והעיקרי שבהם, הוא לאפשר את צמיחתה של כלכלה מתקדמת פלסטינית. על ישראל, לסייע במהלך, ואף להנהיג אותו, כיוון שחיים נורמלים עם הפלסטינים, הוא קודם כל אינטרס אישי שלנו.

יחוסים

Khalidi, R. (2001). The Palestinians and 1948: the underlying causes of failure. In E. L. Rogan & A. Shlaim (Eds.), The war for Palestine: rewriting the history of 1948 (p. 252). Cambridge: Cambridge Univ Press.

Kuran, T. (2004). Why the Middle East is economically underdeveloped: historical mechanisms of institutional stagnation. Journal of Economic Perspectives, 71–90.

Klein, M. (2002). The origins of Intifada II and rescuing peace for Israelis and Palestinians. October, 2, 50–51.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, איסלאם, אישלאם, הסיכסוך הפליסטיני-ישראלי, פוליטיקה Comments 11 תגובות »

06 מאי 2014

מכתב ליום העצמאות: מה למדנו מהמחאה, ומספר המלצות להמשך הדרך

israel_flag
מדינת ישראל הצעירה הונעה על בסיס כוחו של חזון. חזון להקמתה של חברת מופת. מי שביטא את החזון היה דויד בן גוריון שאמר באחת מהרצאותיו את הדברים הללו:

…ארץ מכורתינו, מקום שהנביאים ציוו לאנושות את החזון הגדול, אשר לא קם עדיין, על אחווה אנושית וצדק חברתי, אהבת-רע ושלום עמים. בלי שפך-דמים, בלי כפיה ושלטון, מתוך קביעה חופשית ומאמץ מוסרי… בנויה על עבודה יוצרת בת חורין, קרקע הלאום, עזרה ואחריות הדדית, שיוויון ושיתוף, שיש עמה גם מבנה חברתי משוכלל וגם מסד כלכלי איתן – צירוף אידאלי שלא נמצא עדיין בשום ארץ אחרת

דוד בן גוריון,1942 , במערכה, כרך רביעי, עמ' 41

שבעים שנים עברו מאותו נאום, והדור הנוכחי אינו מוותר על הפיכתה של המדינה למדינת מופת. הדור החדש ממשיך במאמץ, ופועל בלא לאות לשפר את המדינה כדי שתהווה בסיס לחברת המופת. במהלך המחאה השתתפו אלפים בתהליך מיוחד של כתיבת חזון משותף. זהו חזון ארוך בן עשרה סעיפים. שווה לקרוא את כולו בקישור לעיל. ראשיתו של החזון בהגדרת ערכי הבסיס של אותה חברה:

ערכי היסוד של כל חברה מתקדמת חייבים להיות שוויון זכויות, הזדמנויות וחובות, סולידריות, התפתחות בת קיימא, צדק חברתי, תקשורת חופשית, חופש מידע, תחרות ויזמות חופשית ודאגה לרווחת הפרט והסביבה.

עלינו לפעול להבטחת זכויות אלו באופן נגיש לכלל אזרחנו: הזכות לדיור, תעסוקה, התקיימות בכבוד, חופש תרבותי ודתי, שירותי בריאות וביטחון תזונתי, חינוך, חופש ביטוי, השתתפות פוליטית, ביטחון אישי, חופש תנועה, פנאי וחיים אישיים חופשיים.

מתוך חזון המחאה, קיץ 2011.

מאז קיץ 2011, עברו מיליוני ליטרים של גזים בצינורות קידוח לוויתן. חלק ממהדברים שביקשנו אכן נענו על ידי הממשלה, כמו שינוי שעון הקיץ, פיקוח על מחירי הגבינות, חוק חינוך חינם לילדים מגיל 3. מעמדם של הטייקונים התערער והם נמצאים כרגע תחת עינה הבוחנת של התקשורת וההממשלה. תספורת זה כבר לא מה שהיה פעם. הבנקים נמצאים תחת ביקורת. אבל עדיין חלק מהותי מהנושאים עדיין לא טופלו. מחירי הדיור המשיכו לעלות, פערים חברתיים לא קטנו, מעמד הביניים הולך ונשחק, הריכוזיות עדיין גבוהה, אוכלוסיות חלשות כמו ניצולי השואה ממשיכות לחיות בעוני.

מה אנו יכולים ללמוד ממה שהצלחנו לקדם ומה אנו יכולים להסיק מהמקומות בהם עדיין לא הצלחנו ליצור שינוי?

אני חושב שנקודת החוזק העיקרית של הפעילות לשינוי חברתי, מגיע מן הרשתות החברתיות. הרשתות החברתיות הפכו לכר לדיון ולהצפת נושאים חברתיים חשובים אל פני השטח. התקשורת הישנה, שעדיין מחזיקה ברוב ההשפעה על דעת הקהל בישראל, נאלצת להתחרות עם אחיותיה הצעירות ברשתות החברתיות, ולכן מפרסמת את מידע רב שמקורו ברשת. נושאים שלא מטופלים בתקשורת הישנה, מטופלים בתקשורת החדשה, וצוברים תהודה רחבה ברשת. כדי להישאר רלוונטית, צריכה העיתונות להקשיב לדעת הציבור, וכך הלחצים התת-קרקעים המבעבעים ברשת, עולים אל תוכניות האקטואליה וכותרות העיתונים. אחת הדוגמאות הבולטות היא מחאת דויד הנחלאוי, שמהווה למעשה את המרידה הגדולה ביותר שביצעו חיילים צה"ל מעולם. מחאה שזכתה לעשרות אלפי לייקים, שיתופים וממים. התקשורת הממסדית, לא יכלה להתעלם מכך. היא אמנם ניסתה להכיל את מרד החיילים, אך לא יכלה שלא לשדרו. כך גם  לגבי הטיפול בגז, ובשאר מרעי-בישין שבעבר היה נוח להתקשורת להתעלם מהם. אם בעבר משאבי ישראל ניתנו כמעט בחינם, כיום כל משקיע במשאבים יודע שהוא יעבור בחינה ציבורית רצינית. הרשת מהווה כר יעיל למדי להפצת מסרים שמטרידים את הציבור, והיא אחד הכלים המשמעותיים שעומדים לראשותינו.

אינטראקציה עם חברי ממשלה וכנסת באופן יום-יומי

גם הפולטיקאים למדו להכיר בכוחן של הרשתות החברתיות. לפיד ובנט עלו לשלטון בזכות עבודת פייסבוק מעולה. פוליטיקאי שמאבד את הקשר עם הציבור עלול לשלם במהירות בלגיטימיות שלו. לפיד שלא מקפיד לשמר על חזות פייסבוקית טובה, הולך ומאבד ממעמדו, וככה"נ יהיה לו קשה לשקם את מעמדו לקראת הבחירות הבאות. בנט ממשיך לטפס, כמו גם פייגלין וסתיו שפיר שעושים עבודה טובה. הפולטיקיאים מבינים שהם צריכים לזכות מאתנו לתשואות על בסיס יום-יומי כדי שיהיה להם מספיק כוח ציבורי לקראת הבחירות הבאות. מעולם לפני כן לא נזקקו לנו הפוליטקאים על בסיס יום-יומי שכזה, וגם זה שינוי לטובה בכוחינו להשפיע.

הפולטיקאים למדו שאם הם רוצים להפוך לכוכבים, כדאי להם לרצות את הציבור על ידי מעשים ולא רק על ידי דיבורים. כחלון שהצליח להציל אותנו מסחיטתן של חברות הסלולר, הפך לגיבור לאומי השווה עשרה מנדטים. "כחלוניזציה" הפכה אחד הכוחות החשובים ביותר בפירוק הריכוזיות. רמי לוי, בעל רשת השיווק הזולה ביותר, הפך גם הוא לגיבור לאומי.

חשיבות העמותות

אומנם חלק גדול מהכוח הציבורי נמצא באינטרנט, אבל כיום זהו אינו הכוח היחיד שפועל. גם העמותות השתדרגו ביכולת שלהן להשפיע. חלק גדול מהעבודה שמאפשרת לעם להשפיע, היא עבודה שנעשית על ידי עמותות מאורגנות כמו "המועצה הישראלית לצרכנות", שסקרה ומצאה את הרשתות הזולות ביותר. או האגודה לחופש המידע שגילתה את חשבון הגלידה של הזוג נתניהו. ארגונים שפעלו בחסות הקרן הישראלית החדשה למען העלאת תמלוגי הגז, ובכך הגבירו את ההכנסות של המדינה מן הגז. "הסדנא לידע ציבורי" שחושפת את פעילות הח"כים ואת תקציב המדינה. עמותות אלו ורבות אחרות, חושפות מידע ציבורי, ומעלות אותו ביעילות לסדר היום הציבורי. יחד עם אותן עמותות פועלים שני עיתונים חשובים. החשוב שבהם לדעתי הוא עיתון דה-מרקר בהנהגת גיא רולניק, שחושף מידע רב על הריכוזיות במשק. גם גלובס משתף פעולה עם המחאה החברתית.

מימון עמותות

כאן לדעתי הגיע הזמן להתבגר ולהבין שקיום העמותות הללו דורש מקורות מימון. אומנם חלק מן העמותות מתקיים מסכומים קטנים ביחס למידת פעילותם, אך בלא תורמים גדולים,
העמותות הללו אינן יכולות להתנהל ביעילות לאורך זמן. היכולת של הציבור לקיים מנגנונים שיגנו עליו, תלויה בכסף גדול. כסף שנועד למשכורות, למחקר, ליח"צ. חלק מן הכסף (כנראה חלק קטן מידי) מגיע מתורמים פרטיים כמוך וכמוני, ואילו החלק הארי מגיע מקרנות אירופאיות ומן הקרן החדשה לישראל. אני יודע שהקרנות הללו, אינן אהודות על חלק מן הציבור הישראלי. קרנות כאלו תרמו גם לארגונים שבעיני המיין-סטרים נחשבים אנטי-ציוניים. לאחר לא מעט מחקר על הקרנות הללו, אני מוצא שמטרת הקרנות האירופאיות והקרן החדשה, אינה "לקדם את סוף הציונות", אלא להקיים חברה סוציאל-ליברלית יותר ולסייע לאוכלוסיות חלשות (בינהם גם הפלסטינים). גם אם איננו מסכימים עם כל העקרונות של הקרנות הללו, וגם אם אנו מדמיינים שהקרנות הללו עלולות להביא ל"סוף הציונות", הרי שבעולם המציאותי, כדי לקיים מאבק, יש צורך בשיתופי פעולה עם בעלי אינטרסים דומים, גם אם לא כל האינטרסים זהים. באותה מידה שהישוב שלי (קדומים, שבשומרון) מתפתח בין היתר בזכות עזרה של נוצרים אוונגליסטים, שמטרתם הסופית לזרז את מלחמת גוג ומגוג ולנצר את היהודים, הרי שזה לגיטמי לשתף פעולה עם הקרן החדשה. אם רוצים להקים מנגנונים מתפקדים, יש צורך לחבור לתורמים גדולים ולשתף איתם פעולה. התנאי החשוב הוא לשמור על הזרמת הכספים שקופה, וגם על תהליכי קבלת ההחלטות שקופים לביקורת ציבורית, וזאת כדי לוודא ששיתוף הפעולה מקדם את האינטרסים המשותפים, ולא פודע באינטרסים של החברה בישראל.

כך שכיום לציבור הפעיל בפייסבוק, בשיתוף פעולה עם ארגונים אזרחיים וחלק מהעיתונות יש לא מעט כוח פוליטי. העם רוצה צדק חברתי, ויש לו לא מעט כלים להשפיע על כך.

ובכל זאת לאן עלינו להתקדם?

על שאלה זאת קשה לענות, בעידן שבו הטכנולוגיה משנה את כללי המשחק על בסיס יום-יומי, קשה לנבא את העתיד. ובכל זאת, אציע שעלינו להתקדם בארבעה נושאים עיקריים.

שיפור יכולת ההשפעה דרך הרשתות החברתיות

לדעתי, אנו רחוקים מניצול מיטבי של הרשתות החברתיות להנעת תהליך השפעה. עלינו ללמוד ולהבין טוב יותר את הכוח של האינטרנט ליצור שינוי. עלינו ללמוד לנהל קמפיינים ולמנף גלי ביקורת ביעילות גבוהה יותר, ולהגיע בעצמנו, ללא עזרת המדיה הישנה לקבוצות ודפים של עשרות אלפים ומאות אלפים. עלינו ללמוד להקים אגודות ועמותות שיתעלו את הרצונות לצורך שינוי חברתי.

מתפקדים
בנוסף, עדיין לא הצלחנו לפקוד מספיק אזרחים אכפתיים למפלגות הגדולות. עלינו לראות כיצד ניתן לגבש כוח יעיל באמצעות "מתפקדים" ולאפשר לכוח הזה להשפיע ישירות על חבריי הכנסת.

שימוש במדדים אובייקטיביים למדידת ביצועי הממשלה ואומדן השיפור

הממשלה עדיין רחוקה מאחריות משמעותית כלפינו. רוב המידע שיש לנו על הממשלה, מקורו בספינים, טריקים שיווקים ורטוריקה פופליסטית. המצב הזה מאפשר לממשלה ולכנסת לא להדרש לשאת באחריות לביצועיהם. בהעדר מדדים מדוייקים, איננו יכולים להתמודד ביעילות עם טענות של "רני רהבים" למיניהם. וכל כדי לבקר ביעילות ובהוגנות את הממשלה והכנסת עלינו להשתמש במדדים אובייקטיבים. מדדים אובייקטיבים כאלו קיימים בעולם המערבי.

כך למשל על פי מדד השחיתות הבין-לאומי, אנו מקבלים את הציון 6 מתוך 10 (ככל שהציון גבוה יותר, כך המדינה נקיה יותר משחיתות). המדד הבינ"ל הזה שהפך להיות מקובל בעולם, מראה כי בישראל רמת השחיתות מהגבוהות בעולם המערבי. עבור חלקנו המחשבה על כך שהממשל בישראל מושחת, אינה נעימה לאוזן. יש כאלו מאתנו שמנסים לרומם את המצב ולטעון שאנו אור לגויים. אך גם אלו מאתנו שחושבים כך, לא יכולים להתעלם מכך שלא מעט שרים בממשלות ישראל, כולל שרים דתיים, ישבו או יושבים מאחורי סורג ובריח, ובתקופה הקרובה יתכן ויצטרף אליהם ראש ממשלה לשעבר. המצב בישראל מבחינת שחיתות גרוע למדי, ומדד אובייקטיבי כזה יכול לתת לנו אינדקציה אובייקטיבית, על פיה נמדוד את ביצועי המששלה. בכל שנה נוכל לבוא אל ראש הממשלה ולשאול אותו "מה עשית כדי לשפר את רמת המוסר והיעילות הממשלתית?.

גם במשרד החינוך המצב לא טוב. גם שם במדדים בינ"ל מראים שאנו נמצאים הרחק מאחור. גם כאן המדדים הללו, יכולים להוות עבורינו כלי למדידת השתפרות. וגם כאן נוכל לבוא אל שר החינוך ושאול אותו, אדוני השר, מה עשית כדי לשפר את מצב החיוך? האם ישראל השתפרה השנה במדדים הללו?

אותו דבר אמור במדדים נוספים כמו מדד אי-השיוויון (מדד ג'יני), שבו אנו נמצאים במקום ה-70 בעולם, מאחורי הודו עם מערכת הקאסטות שלה. ישנם עוד מדדים רבים וחשובים שבאמצעותם ניתן למדוד את תפקוד הממשלה. מדדים כמו מדד החופש הכלכלי, מדע התפוקה לנפש, מדד התעסוקה ועוד.

אם נלמד להשתמש במדדים הללו, יהיו לנו כלים שבאמצעותם יצטרכו הפוליטיקאים להראות שהצליחו, ועל פי אותם מדדים נמדוד את הצלחתם. ככל שיהיו בידינו נתונים מהימנים יותר, כך נוכל לבחון את נציגינו ולהעניק להם כלי לאומדן אובייקטיבי לתיפקודם. כך נוכל לוותר על הספינים התקשורתיים ומעשי היח"צנות השקריים שנועדו להכות אותנו בסנוורים ולמנוע מאתנו להטיל את מלוא האחריות על הנציגים שבחרנו.

עבודה זאת נועדה כנראה בעיקר לחבר'ה של הסדנא לידע ציבורי ולעמותות שפעולות יחד איתה.

התאגדות לחזון משותף ופעולות משותפת

לבסוף, עלינו למצוא דרך להתאגד לא רק סביב מה שכואב, עלינו גם לפעול למען העתיד שאנו מבקשים ליצור. אם נדע להתאחד גם סביב מה שאנו רוצים שיקרה, אזי נצליח להניע כאן תהליכים. בתחום זה, אנו עדיין יש לנו כברת דרך ללכת בה. אבל אני בטוח שאם נקשיב, נלמד ונשתפר, גם בכך נצליח.

לשנה הבאה בחברת מופת עוד יותר טובה

 

[subscribe2]

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha Comments 3 תגובות »

06 פבר 2014

מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

 

 

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, איסלאם, דמוקרטיה, הסיכסוך הפליסטיני-ישראלי, חרות, יהדות, לאום, מלחמה, פוליטיקה, שלום, תיקון חברתי, תנ"ך, תנ"ך, תעמולה Comments 16 תגובות »

13 אוק 2013

יש לי חלום… שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה דיונית

לקוראי היקרים שלום, יש לי שאלה אליכם, בנושא הפיתוח של דמוקרטיה דיונית, והאם לפנות להקמת עמותה או להקמתו של עסק. אשמח לשמוע דעתכם (גם אם אין לכם ניסיון בתחום).

רקע:

יש לי חלום. חלום בן עשר שנים, שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה כזאת שבה הציבור באמת ישפיע. דמוקרטיה כזאת שבו צרכיהם של אוכלוסיות הולכות ומתרחבות ילקחו בחשבון, ובד בבד, פתרונות מבריקים יצמחו, מתוך חוכמת ההמון ותבונת החכמים.

מאז 2008, הייתי פעיל בתנועה לדמוקרטיה ישירה, בה חשבנו רבות כיצד ניתן לקדם דמוקרטיה ישירה, איך דמוקרטיה ישירה צריכה לפעול וגם למדנו רבות על דמוקרטיות ישירות בעולם (אתונה ז"ל, שוויץ וחלק ממדינות ארה"ב). לאט לאט התבהר לי כי כדי לקדם דמוקרטיה ישירה, יש צורך לשפר את תרבות הדיון, ובכלל יש לבנות תהליכי דיון שיאפשרו למאות, אלפים ואף מאות-אלפים להשתתף בדיון ולקבל החלטות מושכלות, נבונות וטובות לטווח הקצר ולטווח הארוך. לשם כך, יחד עם אזי לב-און, ראש בית הספר לתקשורת באריאל, ארגנו בין 2011 ל- 2012, שישה מפגשים של מומחים וחוקרים בתחום הדיון בקבוצות גדולות. לאחר המפגשים שהיוו עבורי בסיס לסיעור מוחות מדהים, התחלתי לחקור יותר לעומק את תהליכי הדיון, ופיתחתי ויקי שעוסק בתחום הדמוקרטיה הדליברטיבית. במקביל, גם עזרתי לעיריית רעננה לקדם תהליכי דיון פנים ארגוניים שיאפשרו לעובדים ליזום וליצור מיזמים בתוך העירייה. ההתנסות בעיריית רעננה סייעה לי להבין את המורכבות שבקבלת החלטות בתהליכי ממשל. תהליכים שאינם תמיד "נוחים" לקבלת החלטות רציונלית לגמרי (ולפעמים דווקא כן). מה גם שלאחרונה לאור ספריהם של דן אריאלי, ג'ונתן הייט ודניאל קאהנמן, אני יותר ויותר נוטה להניח שיש לגשר בין "החשיבה הלא-רציונלית" שבה אנו פועלים רוב הזמן (כן, גם הרציונליסטים שבינינו), לבין יכולת לקבל החלטות מושכלות לטובת הכלל. בקיצור גילתי אתגר מרתק.

אבל האתגר הגדול עוד לפני, וכאן אזדקק את עזרתכם.

השאלה:

השאלה שאני עומד לפניה היא מה לעשות. בעוד כמה שבועות נגמר החוזה שלי בעיריית רעננה, ואני פנוי לדרך חדשה. נראה שעומדות לפני כמה אפשרויות לקדם את חזון הדמוקרטיה-הדיונית. האחת היא להקים עסק פרטי, בו אספק סיוע בשיפור קבלת החלטות לקהלים גדולים, לגופי ממשל וחברות עיסקיות. האפשרות השניה היא לנסות להקים עמותה, וחברי אורי אמיתי, הציע שאקים עסק חברתי, אך אינני בטוח שקל להקים עסק כזה.מרתין לותר קינג - יש לי חלום

הנה האופציות שאני רואה כרגע (ואם יש לכם/ן אחרות, אשמח לשמוע). לכל אחת מהאפשרויות יש יתרונות וחסרונות.

עסק: לעסק כלכלי יש יתרון, שאם הוא מצליח הוא מאפשר לזכות בהכנסות יפות, ובמקביל הוא מאפשר לשפר את הידע בתהליכי קבלת החלטות אמיתיות (שאינן דומות להחלטות שמתקבלות במעבדות המחקר לתהליכי דיון). מצד שני עסק יגרום תחרות עם מומחים אחרים בתחום, וימנע את שיתוף הידע הכ"כ חשוב לפיתוח התחום. וכיוון שמטרתי היא פיתוח התחום, חשובה היכולת לשתף פעולה בצורה נקיה ופתוחה ככל האפשר.

עמותה: לעמותה קיים היתרון של היכולת לפעול ביחד, מומחי התחום, למען פיתוח דמוקרטיה דיונית. מצד שני העמותה היא כלי שקשה להתפרנס ממנו, לפחות בשנים הראשונות. וכיוו שכבר אמרנו שיש צורך בלחם, גם להוזים וחולמים, אינני יודע אם עמותה אפשרית מבחינתי. אבל אולי אני טועה.

עסק חברתי: וואלה, לא יודע. למישהו יש ניסיון מוצלח עם עסק חברתי?

מה עצתכם? כיצד לדעתכם אוכל לסייע בפיתוח דמוקרטיה דיונית? כיצד נוכל ליצור כאן דמוקרטיה מהותית יותר, ויחד עם זאת, לאפשר להוזים ולממשים לחיות בשלום עם מנהל הבנק שלהם?

מה הייתם ממליצים?

 

20131118-095118.jpg

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, דמוקרטיה, דמוקרטיה ישירה, קבלת החלטות, תיקון חברתי Comments 17 תגובות »

28 אפר 2013

כיצד החלה "הסדנא לידע ציבורי"

הסדנא לידע ציבורי, היא אחד הפרויקטים הדמוקרטיים המרשימים ביותר שנוצרו בישראל בשנים האחורנות. ממליץ לצפות וללמוד כיצד מקימים ארגון חברתי מהדרגה הראשונה:

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, דמוקרטיה, דמוקרטיה ישירה Comments סגור לתגובות על כיצד החלה "הסדנא לידע ציבורי"

04 אפר 2013

מדוע אנו מרכלים? וכיצד הרכילות עוזרת לשפר אירגונים דמוקרטיים?

עבר זמן מאז שכתבתי בבלוג, וגם בפייסבוק לא כ״כ ניתן למצוא אותי לאחרונה. העניין הוא שאני די עסוק בפיתוח דמוקרטיה. מאז נובמבר אני עובד בפיתוח תהליכים דמוקרטיים. ממש עובד 🙂

athens1החלום שלי, הוא לראות מדינה בה כל אחד מאתנו משפיע במידה הרצויה לו. בה השלטון משרת את האזרחים ולא את המקורבים לצלחת. מדינה בה אזרחים משתפים פעולה, כדי ליצור מציאות טובה יותר. וכן, אני ממש עוסק בכך. כל כולי עסוק במימוש החלום, עד שאין לי כמעט זמן לחלוק איתכן את החלום.

יצירתה של דמוקרטיה השתתפותית. אינה דבר קל. כבר בתחילת המחקר היה ברור שיש לנו הרבה מאד אתגרים בדרך להגשמת חברה דמוקרטית. שיתוף אנשים רבים בהחלטות יכול להיות כאב ראש ענקי. תעיד על כך כל קיבוצניקית או כל מי שניסה להקים קואופרטיב. עד כמה ששמעתי לאחרונה מ"הבר-קיימא", אסיפות כלליות, הן כאב ראש לא יאומן. מקום לתסכולים. רק תחשבו על ניסיון לקבל החלטות פשוטות, כאשר כל אחד מגיע עם תפיסת עולם שונה ועם פתרונות שונים. כשיש לנו מגוון פתרונות, אי אפשר להצביע עליהם בצורה פשוטה. הצעות מרובות לא ניתן לבחור בהצבעת רוב. קשה לאנשים לבחור ביותר משתי אופציות. בנוסף, באופן טבעי, מי שהצעותיו נדחו מרגיש העדר מוטיבציה להמשיך ולהשקיע. בקיצור, קבלת החלטות בקבוצות גדולות, היא וואחד תהליך מסובך.

אבל, כן. קיימים פתרונות לבעיות שנראות לנו קשות ומסובכות. בתורת הדליברציה (תורת הדיון המושכל) התגלו והתפתחו תהליכים המאפשרים לקבוצה להתכנס להחלטות שיהיו מקובלות כמעט על כולם. הפתרונות הללו עדיין חלקיים, ולמיטב ידעתי אין ממש תהליך מלא שעובד, אך פה ושם אנו מצליחים להביא קבוצות להסכמות.

אני יכול להרצות במשך שעות על הפתרונות שמצאתי, אבל זה יגזול מאתנו את כל הכיף של הבנת התהליך כולו, לכן הפעם אתמקד בפתרון אחד לבעיה רווחת. בעיית העדר שפה משותפת.

והפתרון הוא רכילות…
בני האדם באופן טבעי, חיים בקבוצות, ולכן האבולוציה (או הקב״ה, בהתאם להשקפת עולמכם) ציידו אותנו בכלים לעבודה קבוצתית. אחד הכלים שנועד לאפשר לנו לשתף פעולה, הוא הרכילות.

לרכילות יצא שם רע. רכילות עוסקת בהכפשות, היא עוסקת במידע דל ערך, שאנשים חסרי בינה עוסקים בהם. מדורי הרכילות בעיתונים נחשבים מדורים צהובים ל"נמוכי מצח" (ביטוי שמצאו באאוגניקה – תורת הגזע). אדם רציני לא יעסוק ברכילות. התורה מצווה להמנע מרכילות "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'" (ויקרא י"ט, ט"ז). קיטונות של בוז ניתכו על הרכילות, אך היא עדיין איתנו. מגדול ועד קטן, בין אם נרצה זאת ובין אם לאו, כמעט כולנו מרכלים. מחקרים מראים כי עבור האוכלוסיה הנורמטיבית, הרכילות תופסת שני-שליש מזמן השיחה. 66% מזמן השיחה שלנו מוקדש לרכילות. וואו!!!

אם היא כ"כ נוראה, מדוע אנו מרכלים? דנבר (ההוא ממספר דנבר), הציע שהרכילות התפתחה באבולוציה כדי לאפשר לנו לזהות "נוכלים". כלומר אנשים שמנצלים את טוב ליבנו, כדי להנות משרותינו, ובתמורה אין הם מחזירים דבר או שאינם מחזירים מספיק (Dunbar 2004). ואומנם חלק לא מבוטל מהרכילות שלנו עוסקת בתיאור "נוכלים". אנשים שאינם מתנהגים על פי אמות מידה מוסריות שאנו קבענו. אם תקראו את העיתונות (שהיא למעשה רכילות ממוסדת), תראו כמה מהתוכן עוסק בתיאור של אנשים שאינם "מוסריים" על פי הנורמות שהעורך קבע, ותבינו שדנבר עלה כאן על נושא מעניין. סמורפלד ואחרים (  Sommerfeld et al, 2007), טוענים בהמשך לאותה גישה כי הרכילות מיועדת לאפשר לנו לשמור על מוניטין של חברי הקבוצה הגדולה. באמצעות רכילות אנו יכולים לדעת לכאורה, מה טיב העזרה שאחרים יכולים להציע ועד כמה הם באמת תורמים.

על אף שהערך האבולוציוני של הרכילות לשמירת טוהר המידות של השבט נשמע סביר, אני מעריך כי רכילות נובעת מסיבות הרבה יותר פשוטות. כפי שרובכם בוודאי יודעים, רכילות יכולה להשיג את ההפך ממה שהציעו דנבר וסומרפלד. היא יכולה להציג אדם ישר כשקרן, ולהציג אדם שפל, כצדיק. רכילות מאפשרת לנו ליצור מחנות. לצבוע את בני המחנה שלנו כמוצלחים וטובים, ואת בני הקבוצה המתחרה כרשעים. כך שבפועל, לא נראה לי סביר שתפקיד הרכילות היה במקור לשמור על הצדק. הרכילות כך נראה, משמשת אותנו לדבר אחר, הרבה יותר פשוט. היא מאפשרת לנו לחלוק מידע ריגשי, ולעזור לנו להתמודד עם קשיים ריגשיים שאותם אנו חווים. על ידי כך שאנו מתארים ארועים ריגשיים, אנו גם מאפשרים לאחרים לשמוע על המקרים שלנו, ולעזור לנו בהתבוננות נוספת. היא מאפשרת לנו "לשחרר קיטור" ולעבד את החוויות הרגשיות שלנו, ובכך להקל על העומס הרגשי. היא מאפשרת לנו למצוא נחמה ומגן אצל בני בריתנו. היא בעיקר מאפשרת לנו ללמוד על תהליכים חברתיים בעולם שחבוי מעיננו. כך שהרכילות במקורה, אמורה לסייע לנו לעבד רגשות חברתיים, ולקדם לימוד חברתי. באמצעות הרכילות, אנו לומדים שהשכנה ציפורה, לא מחנכת את הילדים שלה כמו שצריך, כי בעלה אלכוהליסט.  רכילות, עוזרת לנו ללמוד על העולם החברתי. לא סתם, אנו כ"כ נהנים לראות סדרות של טלה-נובלה, בה אנו "לומדים" על חייהם האומללים של העשירים והיפים.

יתר התופעות של הרכילות, הן תוצר לוואי:

לרכילות יש גם תוצרי לוואי. אם ניחנו באישיות שמרנית (כלומר אישיות שאינה מחפשת שינוי, אלא נעזרת בהנמכת העולם החיצון, כדי שנרגיש טוב), הרכילות תשנאסוף או נפיץ תעסוק ברוע שבעולם, וכך תאפשר לנו להגדיר את עצמנו כנעלים וטובים. אם שמעתם פעם מישהו/י שמספרים לכם כל הזמן איך ההוא נפל, ההיא השטתה וההם ממש כישלון, הרי לפנכם אדם שמרני, שמסתכל על החלשים ממנו בחברה, כדי להרגיש עם עצמו טוב. אדם השואף להשתפר, בד"כ ימצא אנשים מהם הוא יכול ללמוד, מיקרים שמהם אפשר ללמוד על הצלחה, וכשלונות של אחרים, פחות יעסיקו אותו (טוב, אני מניח שזה יגדיר את רובינו כשמרנים 😉 )

תוצרים אחרים של הרכילות, היא האפשרות לארגן קואליציות. אם ניחנתם ביכולות מניפולטיביות (יכולות שרובינו רוכשים בגן הילדים), הרי שהעברת מידע-חברתי מגמתי, שבו אתם ובני בריתכם מתוארים כמושלמים, ואילו יריבכם מתוארים כנוכלים, יכול לגרום לשאר חברי הקבוצה להעדיף אתכם, ולהתרחק ממי שסימנתם כאויבים.

התוצרים החיוביים של הרכילות

Judah_and_tamarאבל לרכילות יש גם תוצרי לוואי חיוביים. כיוון שבני אדם נהנים מרכילות, הם בונים באמצעותה עולם מושגים משותף. הם יוצרים שפה, המאפשרת להם בשעת הצורך להתאחד ולפעול כגוף אחד. כאשר נבנו הנרטיבים הלאומיים, היו סיפורי הגבורה המיתיים, הבסיס עליו נבנו העמים. סיפור לאומי טוב, מלא כרימון ברכילות דשנה (התנ"ך הוא אחד מסיפורי הרכילות הנפוצים בעולם. למשל, האם ידעתם שהעם היהודי נוצר מזיווג בין זונה לחתנה? (בראשית ל"ח)). בחברה עיסקית, מאפשרת הרכילות לאדם החדש וגם הוותיק, ללמוד על מבני הכוח האמיתיים (או המדומים) בארגון. הרכילות היא "מורה נבוכים" מדהים למי שחי בארגון. על ידי הרכילות, אנו יודעים מי רב עם מי, וממי צריך להיזהר. הרכילות יוצרת עבורינו שפה משותפת. והיפה הוא שהרכילות, אינה דורשת לימוד, בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תמלא 66% מזמן השיחות של רובינו (אולי חוץ מזמנם של האוטיסטים וההיפר-ליברלים).

מי שיידע להשתמש ברכילות בתבונה, יוכל גם לעצב ארגון חיוני ומנצח. בעולם הטכנוקרטי מבית מדרשם של "מהנדסי תעסוקה", העובד אמור להיות מנוצל עד לתא האחרון בהפקת תוצרת, ולכן במקומות "יעילים" העובד הפשוט יהיה עסוק בעבודה, ולא בשיחות בטלות. אלא שדווקא ה"שיחות הבטלות" הללו, הן אלו שבסופו של דבר יוצרות את השפה המשותפת שמאפשרת לאנשים להבין אחד את השני, ולפעול בשותפות, ולא במריבות, כפי שנהוג באותם "מקומות יעילים".

החוכמה היא לדעת איך לנהל את הרכילות כך שהרוח שתעבור בה, תהיה חיובית ובונה. את הרכילות אי-אפשר לעצור, אבל האתגר העתידי של אלו הרוצים לבנות ארגונים דמוקרטיים-יעילים, תהיה לנסות ולהבין כיצד רותמים את הצדדים החיוביים של רכילות, ומוותרים על הצדדים השליליים.

כך לדוגמא, אם נאפשר מקום בו השיח הוא פתוח, בו ניתן להשמיע ביקורת מבלי להתחבא, בו יש מקום ללמידה והמנהלים מוכנים ללמוד, לאחר ביקורת ראשונית שתנקז את הקושי. כשהעובדים יראו שיש לה תוצאות חיוביות, יתחילו העובדים גם לראות את הצדדים החיוביים, יתחילו להעביר מידע כיצד ניתן לשפר את הארגון, ולמי לפנות כדי שדברים יקרו. אם הביקורת תהיה פתוחה, לא יהיה צורך בהתלחשויות, והעובדים וגם המנהלים יוכלו לתקן בעיות ולהצליח לקדם פרויקטים ביעילות הולכת וגוברת.

הפיכת הרכילות לכוח מועיל, היא רק אתגר אחד בתוך אוסף נרחב של אתגרים הנדרשים לבנייתה של חברה דמוקרטית-השתתפותית. אני מקווה כי בבוא הזמן, אוכל להציג עוד אלמנטים נדרשים, ואוכל להראות דוגמאות להצלחתה של הרכילות.

המון הצלחה, ורכילות מענגת

טל

—-

יחוסים:

Dunbar RI. (2004). Gossip in evolutionary perspective. Review of general psychology 8: 100-110.

Sommerfeld RD, Krambeck HJ, Semmann D, Milinski M. (2007). Gossip as an alternative for direct observation in games of indirect reciprocity. Proc Natl Acad Sci U S A.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, דמוקרטיה ישירה, תיקון חברתי Comments 5 תגובות »

22 נוב 2012

הפסקת האש טובה ליהודים? תלוי מהי האג'נדה הפוליטית של העתון שאתם קוראים

כל אחד משלושת העיתונים הגדולים באינטרנט תיאר אחרת את הסכם הפסקת האש. מהשוני בתגובות, אפשר ללמוד הרבה על האג'נדות של כל אחד מהעיתונים, וגם על הדרך הפגומה בה אזרחי מדינת ישראל מוזנים בידיעות המשבשות את שיקול דעתם.

כדי לעצב את דעת הקוראים, התקשורת משתמשת בתהליך שנקרא מסגור (framing). בתהליך זה כלי התקשורת בוחר להציג את הסיפור על ידי הדגשה של אלמנטים שונים, אשר משרים קבלת החלטות בהתאם למסגור. תהליך המסגור נחשב אפקיטיבי מאד ביכולת שלו להשפיע על החלטות שאנו מקבלים, ויכולתו להשפיע על התת-מודע שלנו נמדדה בניסויים אין-ספור כבעלת השפעה מכרעת.  בדוגמה של הפסקת האש ניתן לראות את ההבדלים בין המסגורים השונים של העיתונים, וכך לראות אילו אג'נדות מסתתרות מאחורי העיתון. לאחר שנראה את המסגורים השונים, אנסה לבחון את המציאות מנקודת מבט רציונלית יותר, ואנסה לשאול את עצמנו, האם הפסקת האש באמת טובה ליהודים.

העתונים

כאשר בוחנים את הכותרות של עתון הארץ אפשר לראות שבכותרת מופיעה ידיעה שגם לאחר הפסקת האש נמשך הירי, וכי ההסכם הוא הישג לחמאס ולמצרים. הכתבה הבאה מתארת זעם כלפי נתניהו. אף מילה עלא נכתבה על כך שההסכם הוא הישג לישראל. גם כשנכנסים לכתבה העוסקת בהישג למצרים, ומתארת את ההסכם, קשה להבין שיש כאן גם הישג לישראל. המסקנה המתבקשת היא שנתניהו כשל ונתפס כמנהיג חלש.

גם Ynet מבנה את הידעות כך שיתקבל הרושם שישראל כשלה, ושהעזתים שמחים. גם כאן הכותרת היא על המשך ירי הרקטות גם לאחר הפסקת האש, ויחד איתה הכותרת הבאה מדברת על שמחה בעזה. בכתבה השלישית בסדר, נתניהו מצטייר כאדם חלש, המבקש לתת סיכוי להפסקת האש, משל היה אחרון המנהיגים הרופסים, המבקשים פיוס.

לעומתם NRG מראה תמונה חזקה של נתניהו עם דגל ישראל עם כותרת "נתניהו: פעלנו באחריות; ברק: המטרות הושגו במלואן". אומנם מוצגת ביקורת על ההסכם, אך היא מתויגת תחת המילה "ביקורת" ומעליה יש תמונה של מופז, שנחשב מועמד מחוסל פוליטית. כלומר, אם יש ביקרות, היא לא עניינית ופוליטית.

ההבדל בין כל אחד מהעתונים נובע כנראה משיקולים פוליטיים שמסתתרים מאחורי כל עיתון. אין זה סוד כי "הארץ" ו-"Ynet" שוטמים את נתניהו. כבר שנים הם מתנגדים להיבחרותו לראשות הממשלה, ולכן הם יפעלו להציג את המידע כך שנתניהו יתפס כחלש. לעומתם מעריב שתמיד היה תמיד מרכז-ימין, ואף סביר להניח שיטה יותר לכיוון הימני לאחר שלאחרונה נקנה על ידי שלמה בן צבי, יעדיף לתמוך בנתניהו כדי לסייע לו לקראת הבחירות.

כל זה הווה וידוע בחוגי תקשורת. אך השאלה היא האם אנו כציבור יכולים לקבל החלטה מושכלת ללא framing. האם אנו יכולים לבחון את הפסקת האש משיקולים רחבים יותר? על מנת להצליח בכך חשוב שהמסקנה תתקבל ללא מניפולציה, תוך בחינה רחבה ככל הניתן. עד כמה שידוע לי, קשה מאד לייצר סיטואציה כזאת. היא דורשת אפשרות לדיון רחב, חף ממניפולציות שליטה (כמו priming, moderation וכיוב'). אני יכול להגיד שפיתוח דיון כזה, הוא חלק מהאתגרים שעומדת בפניה הקהילה הדליברטיבית, אלא שכיום, עד כמה שידוע לי, אין כלי כזה. יש רק כלים חלקיים שניתן להשתמש בהם. לכן בינתיים, אם אנו רוצים לגבש דעה, מומלץ לקרוא מספר מקורות ולנסות לבחון בעצמכם ולקבל החלטה בעצמכם.

ההסכם
כרגע, בהעדר כלי מתאים יותר, אני מבקש לבחון את הפסקת האש מנקודת מבטי, המבוססת על מחקר עצמאי בתורת המלחמה והשלום. אתם מוזמנים כמובן לבקר, להעיר ולהתייחס, כדי ליצור תמונה יותר מאוזנת. אם אקבל ביקרות עניינית, אנסה לתקן את הפוסט, כך שיהיה יותר רחב-מבט.

כדי לבחון את ההסכם, יש קודם כל לקרוא אותו. לשמחתנו זהו הסכם קצר ופשוט שניתן לקרוא אותו כאן:

ההסכם מדבר על כך שישראל לא תתקוף את עזה כולל מהים, מהאויר ומהקרקע, לא תחסל ולא תבצע כניסות לעזה. מצד שני כל הפלגים הפלסטינים יפסיקו פעולות עוינות, כולל הפסקת ירי טילים ותקיפות לאורך הגבול. תהיה פתיחה של המעברים  לאנשים ולסחורות. מצרים תשמש כמתווך ואם יש מחלוקות והשגות מצרים תיודע לגביהן.

באופן ישיר, ההבנות הללו, הן אלו שבגללן יצאה ממשלת ישראל למבצע הקרקעי. המטרה היתה להפסיק את ירי הטילים ופעולות הירי מעבר לגבול. ואכן מטרות המבצע הושגו במלואן. ולכן ברק צודק בטענה שלו כי המטרות הושגו במלואן. גם נתניהו צודק בטענה שלו שהמבצע נוהל באחריות. הפעלת הכוח בוצעה בעוצמה המינמלית הנדרשת כדי להביא את החמאס לחתום על ההסכם, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים ככל הניתן. נתניהו דאג לפני המבצע להשיג את תמיכת המדינות המערביות. הוא לא הכניס את כוח הקרקע לעזה, דבר שהיה עלול לגרום לפגיעה נרחבת באזרחים עזתיים ולעליה משמעותית בהרוגים מקרב כוחות צה"ל. הוא גם לא נשמע לקולות העולים מהימין, הקוראים "להכניס" לעזתים. הקולות הללו, שמופיעים בימין הקיצוני בכל מקום בעולם, אין בהם כדי להביא לרגיעה, אלא כמעט תמיד, הם מביאים להסלמה ולהגררות למלחמות קשות מרובות הרוגים וסבל לשני הצדדים. כך שאכן נראה שנתניהו פעל באחריות ובמידתיות.

אך גם מעבר לכך, יש כאן עוד הישגים חשובים, המתמקדים ביצירת אחריותיות ודיאלוג בין מצרים, ישראל והחמאס. מצרים, שהפכה להיות דמוקרטית, מגלה אחריות. על אף שהשלטון נמצא כרגע בידי האחים המוסלמים. מצרים התגלתה כמתווך הוגן, ולכן בפועל מצרים נכנסת לתהליך של משא ומתן עם ישראל על יצירת יציבות באזור. היא הופכת שותף פעיל ביצירת תהליכי רגיעה עם הפלסטינים. מורסי מתגלה לעת עתה, כמנהיג ריאלי. אין זה אומר שהוא מוותר על חלומו להשמיד את ישראל, כפי שהציעו האחים המוסלמים, אבל הפרגמטיות לפחות כרגע מאלצת אותו להתפשר עם המציאות. דבר שאליו קיצונים אינם נדרשים, עד שהם מגיעים לשלוט במדינה דמוקרטית.

בנוסף יש כאן עוד שני חידושים מעניינים. מצד אחד ישראל לא תתקוף את עזה, ובכך היא תיצור לעצמה שם טוב יותר בעולם, ומצד שני, כל הפלגים הפלסטנים יצטרכו להפסיק אש. כמובן שלא כל הפלגים חתמו, ובוודאי יש פלגים קיצונייים שכן ירצו להמשיך לפתח את הסלמות בעתיד (ואכן עשו זאת לאחר כניסתה לתקוף של הפסקת האש). אך הדבר הזה, מחייב את החמאס שחתם על ההסכם, לשלוט טוב יותר בשטח ולהכיל את הקיצוניות למצב שבו הדעתנות הקיצונית לא תהפוך למעשי אלימות כלפי ישראל. דבר זה יחייב גם את החמאס להפוך לפרגמטי יותר.

הסכם הזה אינו חסין טעויות להבנתי. למשל הפלסטינים יכולים על פי ההסכם להמשיך לתקוף את ישראל דרך סיני, או לחלופין דרך הים. אלא שגם כאן וגם כאן, סביר להניח שהמצרים וחיל הים הישראלי יוכלו למנוע זאת. הם גם יכולים, על פי ההסכם הזה להתחמש עד מעל הראש דרך המעברים הפתוחים. כאן לא ברור מה ימנע מהחמאס, בפעם הבאה שתהיה התדרדרות להיות מצוידים בעשרות-אלפי טילים, שיכריעו את כיפת ברזל. לא ברור מה ימנע את ההתחמשות של החמאס בטילים טובים יותר נגד טנקים ונגד מטוסים. קשה לי להאמין שגורמי הביטחון הישראליים ויתרו בנקודה זאת, ועלינו רק לקוות שיש דרך שבה בעימות הבא צה"ל יוכל להמשיך לפעול ביעילות נגד החמאס, אם וכאשר ניכנס לסבב הבא של אלימות.

ההסכם הזה הוא גם כמובן זמני, כמו כל הסכם הפסקת אש. יתכן מאד כי מצרים תתגלה כמתווך לא הוגן, או שמצרים לא תשמור באדיקות על ההסכם. יתכן כי היא תגלה הבנה ל"חריגות" פלסטיניות מההסכם, ובכך תאפשר יצירת הסלמה מחודשת בעתיד. על פי דיווחים בעיתונות, ההסכם הזה דומה להסכם הקודם, ולכן לכאורה אין כאן שיפור. אלא שלהערכתי, היווצרות היציבות הינה תהליך אורך טווח של התנגשויות, התגבשות הבנה בצד השני שהמלחה בישראל אינה כדאית, עד ליצירת רגיעה. כך למשל ישראל יצאה לכמה וכמה מלחמות בארצות הערביות (העצמאות, קדש, ששת-הימים, יום כיפור), עד שנוצרה הפחתה בכמות הלחימה, והיא מתמקדת מאז במלחמות נגד ארגוני טרור, ולא נגד מדינות (לבנון-1, מבצעים בלבנון, מבצעים בגדה ומבצעים בעזה).

אם מסתכלים לטווח הרחוק, עצם הכניסה של מצרים כמתווך בחסות אמריקאית, ועצם הצורך של החמאס להשיג שליטה על הקיצונים בעזה, הם תהליכים שיכולים להוביל את החמאס ואת מצריים לתהליכים של דה-רדיקליזציה וליותר אחריותיות. מצרים גם תצטרך להמשיך להיות בקשרים טובים עם ישראל, כדי להמשיך לשמור על היציבות האזורית, שבסופו של דבר, במצב הדמוקרטי הנתון, דרושה לאחים המוסלמים. כל זה יכול להשתנות אם האחים המוסלמים יצליחו להשתלט על המדינה במידה כזאת שהם יאבדו את הבלמים והאיזונים מצד האופזיצה הליברלית, אבל עד אז, ההסכם שהושג, הוא למיטב הבנתי, אבן דרך חשובה בדרך ליציבות ולהפחתת עוינות בינינו לבין החמאס, ולהתפתחות משטר דמוקרטי אמיתי במצרים.

 לסיכום

לפחות כפי שאני מבין זאת (ואני מחכה לביקורת שלכם), ההסכם הזה טוב ליהודים, טוב למצרים וגם טוב לאזרחי עזה. הוא אולי פותח דרך להתחמשות רחבה יותר של החמאס, אך הוא מייצר תהליכים מדינים שיש סבירות גבוהה שיובילו להתמתנות בפעולות כל הצדדים, ולהתפתחות של רגיעה בטווח הארוך. אם לגורמי הבטחון יש פתרונת להתחמשות של החמאס (וסביר להניח שיש להם), אזי גם בטווח הקרוב, ההסכם הזה הוא התקדמות בדרך להתפתחות דו-קיום מתוך סבילות (כלומר, זה לא שנלך לנגב חומוס בעזה, אבל נוכל בעוד כמה וכמה שנים לא לחיות תחת התקפות).

מבחינת ה-Framing והאג'נדות הנסתרות, אנו כישראלים נמצאים בבעיה. הבעיה היא שעתון ליברלי כמו "הארץ", פועל במודע נגד פתרונות ליברלים מסיבותיו הוא. הבעיה היא שאנו אזרחי ישראל מנוהלים על ידי גורמים אינטרסנטים, שנראה שטובת הכלל אינה לנגד עיניהם כאשר הם באים "לעצב" את דעותינו . לנו, כרגע יש בעיה שאנו כחברה. במקום לקבל החלטות ענייניות, אנו  מוסתים לפתרונות אמוציונליים, כיוון שיש גורמים שלמען שיקולים לא עניינים, מוכנים להסית את ציבור קוראיהם נגד האינטרסים של הציבור עצמו.

 

עוד הערה חשובה לסיום:

יתכן כי מצרים, האו"ם וארה"ב הברית לא יהיו מתווכות הוגנות, והן יתעלמו מהפרות של ההסכם באופן לא שיוויוני. אך אנו כאזרחים יכולים לפתח כלי למעקב אחר ההפרות של שני הצדדים, וכך לבחום מי הפר את ההבנות, ומי הוביל להתדרדרות הבאה. אם נצליח לייצר כלי הוגן כזה, ולכלי הזה תהיה גושפנקא של תקפות הנתונים, עצם העובדה שיש עוקב אחרי, תוכל בעתיד להביא את הצדדים להימנע מהפרת הסכם, כיוון שבזמן הפיצוץ הבא, יהיה בידי כלי התקשורת מידע אוביקטיבי לבחון מי מי האשמים. אם רק אחד מכם יגיד שהוא/היא מעוניינים לנהל כלי כזה, אשמח לעזור לו להקים את הכלי, ולפתח קהילה תומכת… לשיקולכם.

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, אשליות, הסיכסוך הפליסטיני-ישראלי, חדשות, חמאס, מלחמה, פוליטיקה, שלום, שמאל, תעמולה, תקשורת Comments 13 תגובות »

19 אוג 2012

כיצד בונים חברה ליברלית – המשך מחשבות בעקבות הלינץ'

בעקבות הפוסט הקודם שעסק בלינץ', התקיים דיון הן בבלוג, והן בפייסבוק. התשובות שענו חבריי וחברותיי, שלחו אותי לחשוב מה ניתן לעשות. איך במקום להתלונן על האלימות הישראלית הגוברת, על הדרדרות הדמוקרטיה, על התמוטטות מערכת החינוך, נוכל לבחור בדרך אחרת. במקום לקטר על ההרס, לחשוב על איך בונים את המדינה הזאת מחדש, כך שתהיה הדבר עליו אנו חולמים. איך במקום לבכות על ההרס, נוכל לחלום על חברה טובה יותר, משכילה יותר, משגשגת יותר ודמוקרטית יותר.

כדי לדעת איך לבנות, אני מציע קודם לזהות את מקור הבעיה. אינני מתיימר לבחון את מקור הבעיה בצורה מקצועית. אני בטוח שיש שיעשו זאת טוב ממני. אני כותב כאן בעיקר בתור אזרח שגדל ליד שכונות מצוקה, שהיו לו חברים משכונות מצוקה, ושכמאמן, ראה שכונות מצוקה, הרגיש אנשים משכונות מצוקה, ועוסק בתיאוריות של שמרנות וליברליות. ההצעות לסיבות לבעיה יכולות כמובן לעמוד לביקורתכם, ואשמח לשמוע האם לדעתכם יש סיבות אחרות. לאחר שנעבור את פרק הסיבות, ארצה להציע פתרונות אפשריים. גם כאן, אפשר יהיה להציע פתרונות אחרים.

הסיבות להקצנה 

נוער אלים היא תופעה נרחבת. בד"כ זהו נוער הגדל בשכונות מצוקה (אך לא רק בשכונות מצוקה). מחקרים בפסיכולוגיה מראים שיש קשר בין שליטה עצמית להצלחה בחיים (self-control). לאנשים הנמצאים ברקע סוציואקנומי נמוך, יש על פי רוב, שליטה עצמית נמוכה יותר. חוסר השליטה העצמית יכול להיווצר מלחץ קיומי (ego deplition) או כתהליך נרכש סביבתי. כתוצאה מחוסר שליטה עצמית, אנשים מקבלים החלטות נמהרות ולא שקולות. החלטות שאחר-כך הם משלמים עליהן מחיר יקר. במצב כזה, אנשים פועלים בצורה יותר אגסיבית, והורסים את מרקם החיים שלהם, את חיי הזוגיות שלהם והקהילה. אלו מקומות שבהם לא פעם, אדם לאדם זאב. במקומות אלו, בהם השליטה העצמית נמוכה, והלחץ הקיומי גבוה, האלימות הופכת להתנהגות מקובלת.

החדשות הטובות הן ששליטה עצמית הוא משהו שניתן ללמוד.  ניתן לרכוש שליטה עצמית, כאשר מתאמנים עליה. זה יכול להיות בתוך מסגרת חינוכית כמו בית-ספר או תנועת נוער או הצבא. זה יכול לקרות כאשר אדם לומד להתמיד בעבודתו. בהדרכה טובה, כמעט כל אחד יכול ללמוד שליטה עצמית. השאלה שנשאל בהמשך, היא איך אנו כחברה וכמדינה, יכולים לסייע לאוכלוסיות רחבות לקנות שליטה-עצמית.

חלק נוסף שקשור לשליטה עצמית, אך הוא שונה וחשוב בפני עצמו, הוא איכות התקשורת. במשפחות מצוקה, מבחינים לא פעם בתקשורת בצעקות (ושוב, לא רק בהן). הדבר נובע ממועקות שיושבות על ההורים, מאובדן הסמכות ההורית, ומחוסר אמצעים וידע כיצד לתקשר בצורה אסרטיבית. אומנות השיחה האסרטיבית, היא אומנות יקרת-ערך ורבת השפעה, גם בשכבות שאינן שכבות מצוקה. אם נדע להקנות לעצמנו, ולשכבות רחבות באוכלוסיה ידיעה באומנות התקשורת האסרטיבית והחיובית, אני חושב שהינו מוצאים את עצמנו מגדלים דור השולט בגורלו בהצלחה רבה יותר.

סיבה נוספת לקיצוניות, היא מצב כלכלי קשה. ככל שלאדם יש שליטה עצמית גבוהה, עדיין מצב כלכלי קשה, מוביל למצוקות. הוא מפרק משפחות, מכניס את ההורים ללחץ, ונותן לילדים תחושות קשות. הלחץ הקיומי מגביר את חוסר השליטה העצמית (ego deplition) וכך מחמיר את המצב.  הוא אינו מאפשר להורים קשיי יום, להשקיע בפיתוח עתיד ילדיהם ושלהם עצמם. גם מצב זה ניתן לשפר, אם ההורים יוכלו למצוא עבודה בעלת הכנסה מספיקה, ובמקביל, ידעו ההורים כיצד לכלכל את משאביהם בתבונה, ניתן יהיה לפתח חברה בה יש פחות מצוקה.

רבים מחבריי, מונים את הרבנים-הקיצוניים, כאלמנט נוסף בהקצנה. אני טוען כי הרבנים-הקיצוניים, רק ניזונים מהמצב. הרבנים, על פי שיטתם, מאמינים שיש בידם להושיע את הקהילה. הם מציעים לאותה קהילת מצוקה מזור. הם מציעים את ניחומי הדת, הצניעות, התפילה לבורא עולם לפרנסה טובה, כבסיס להתאוששות מהמצוקה. בתוך כך, אותם רבנים מתבלים רעיונות של עליונות גזעית-דתית, שמבטיחה עלינות על הגויים, וכך יציאה משאר הצרות. אלו רעיונות שפועלים בכל מקום בו יש מצוקה, ואותם פוליטיקאים-רבנים, יודעים לרכב על גל המצוקות. כאשר נבקש לנסות ולפתור את בעיית המצוקה, נצטרך גם למצוא תחליף לתצורה הקיצונית של הדת שאותה מקדמים אותם רבנים.

לבסוף, בישראל קיימת תופעה של שנאה לאומנית, על בסיס המתח הקיים בין האוכלוסיה היהודית לערבית. מתח זה, וחוסר התקשורת בין שתי האוכלוסיות, יוצר מצב בו הזרות, הופכת לאימה, והאימה הופכת לשנאה, ורצון לפגוע ולהעניש. אנו כמדינת ישראל, עוד לא למדנו כיצד מגשרים על הפערים בין הציבור היהודי לערבי, ואיך יוצרים כאן חיים של דו-קיום. כאשר ניגש לשלב הפתרונות, יהיה עלינו גם להציע פתרון לבעיה זאת.

הפתרונות

אני מעלה כאן רעיונות ראשוניים לפתרון הבעיות, וכמובן אשמח לחוות הדעת שלכם, ולהצעות נוספות.

אני מציע שהמקום הראשון שבו אנו יכולים לעזור לאוכלוסיות אלו, הוא במערכת החינוך. לא זאת הקיימת היום, שכן זאת הנוכחית, אין בכוחה לעשות הרבה. המדובר הוא במערכת אחרת, חדשה, שפועלת על פי עקרונות אחרים לחלוטין. מערכת החינוך היא משאב שניתן לכל האוכלוסיות, כמעט ללא הבדל מעמדי. זהו מקום בו מבלים כמעט כל ילדי מדינת ישראל במשך 12 שנים. מערכת החינוך אמורה להקנות להם כישורים ויכולות שיאפשרו להם לפתח חיים מוצלחים ומשגשים. ולנו כמדינה, לבנות מדינה מודרנית, משגשגת ומתקדמת.

המערכת הנוכחית אינה מתאימה למשימה זאת. היא בקושי מצליחה להקנות לתלמידיה ידע בסיסי. היא בוודאי אינה מספקת כישורי חיים, או ידע איך לנהל חשבון בנק מאוזן, או מערכת זוגית טובה, או כיצד להסביר את עצמך, וכיצד להיות אסרטיבי. לכן, כאשר אנו מבקשים לתקן את החברה, עלינו להפנות את עיקר משאבנו לתקן את מערכת החינוך. ברור כי הדבר יהיה קשה, אך הוא הכרחי. על מערכת החינוך החדשה יהיה לפתח אצל התלמידים יכולת שליטה עצמית, יכולת ביטוי, יכולת חשיבה, ועוד יכולות הנדרשות לחיים משגשגים. מי ששהה במערכת החינוך יודע גם שבשיטה הקיימת קשה יהיה להגשים השגים אלו. קשה מאד להושיב נערים ללמוד. ולכן, הלערכתי יהיה צורך ליצור שינוי מערכתי. במקום אותו בית הספר שהוא העתק של בתי הספר שנועדו לגדל פועלים צייטנים בראשית המהפכה התעשיתית, יש לפעול על פי הכלל שהציע סופר משלי "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזיקין לא יסור ממנה" (כ"ב, ו'). בתי הספר צריכים לעבור התאמה אישית לכל ילד וילדה, על פי הגישה המתאימה לילד/ה. יש ילדים חקרנים, שרוצים לחקור. יש ילדים שאוהבים ללמוד בצורה טורית, ויש ילדים שמתחברים ללימודים הומניים. ויתכן מאד, כי בנות אוהבות ללמוד דברים שונים מבנים. לכל אחד מאתנו, כבר מגיל קטן יש תפיסת עולם אחרת, אהבה אחרת ומשיכה אחרת. כאשר מכריחים אותנו ללמוד על פי מה שמתאים לכלל, יוצא שאנו מרגישים כלואים במערכת לא לנו. לכן, עלינו לשנות את בתי הספר כך שיותאמו לילדים שונים על פי גישות שונות. בציבור הדתי-לאומי, הדבר נפוץ. בעיקר בישיבות התיכונויות (כיתות ז' – י"ב) יש שפע גדול של סוגים וגוונים של לימוד. בתי ספר לילדים שאוהבים לקבל החלטות לבד, בתי ספר לילדים שאוהבים מוזיקה, בתי ספר לילדים שאוהבים להיות כמו כולם וכיוב'. כל אחד יש לו בית-ספר שמתאים לו.
בתוך בית הספר ילמדו גם כישורי חיים, כמו יכולת לנאום או להיות אסרטיבי (מקצוע הקיים בארה"ב, ולא בישראל), לנהל חשבון בנק מאוזן, לפתח תקשורת טובה יותר. בחוגי ספורט או בפרויקטים ארוכים ניתן ללמוד שליטה עצמית ויכולת מנהיגות. כל אלו יכולים להילמד, בתוך מערכת חינוך שאלה מחובר התלמיד. ולכן הבסיס לשינוי חברתי, הוא ככל הנראה שינוי במערכת החינוך שלנו.

שיפור ביכולת התקשורת: תקשורת היא דבר שאנו לומדים בעיקר בחיקוי. אנו רואים כיצד הורינו מדברים, כיצד הסביבה מדברת, כיצד הגיבורים בטלויזיה מדברים, ואנו מחקים אותם. אך תקשורת טובה ניתן גם ללמוד. ניתן ללמוד זאת בקורסים, אפשר ללמוד זאת בקבוצות למידה (כמו AA רק לתקשורת טובה 🙂 ). תקשורת טובה ושיפור האסרטיביות, יכולים לעשות פלאים לכל אחד מאתנו, בין אם אנו מבוססים כלכלית ובין אם לאו. בין אם באנו ממשפחות קשות יום, ובין אם באנו מהעשירון העליון. באמצעות תקשורת טובה, מפתחים זוגיות משגשגת ארוכת שנים. באמצעות אמפטיה לאחר, אפשר לפתח קהילה טובה יותר. באמצעות אומנות השיחה, אפשר ליצור גשר טוב יותר בין הורים לילדים. חברה שפועלת באמצעות תרבות שיחה בריאה, הופכת להיות חברה בריאה.

מצב כלכלי: מצב כלכלי הוא תהליך שיותר קשה לשנות. אך אם נגיע למצב בו יהיה שכר מינימום, ותנאי עבודה והעסקה טובים, שישמרו על ידי ארגוני-עובדים דמוקרטיים (נוסח כוח-לעובדים), יכולים מרבית תושבי מדינת ישראל להנות מחיים בכבוד, וללא דוחק כלכלי. אם במקביל, נפרק את הריכוזיות במשק, מחירי המחייה ירדו פלאים, ואז כל אחד שירוויח 5000 ש"ח ומעלה יוכל לחיות ברמה סבירה.

רבנים-קיצונים: אותם רבנים קיצוניים, עונים על הצורך בזהות, ובנחמה שמציעה הדת. הציבור החילוני שמעוניין בערכים ליברלים, לא פעם מזניח את הדת. הדת היא צורך כמעט קיומי של רוב האוכלוסיה. בישראל 80% מהאוכלוסיה מאמינים בישות עליונה המנהלת את העולם. בארה"ב מדובר על 95% מהאוכלוסיה. אמונה, היא כמעט צורך קיומי, ואין להזניח אותה. היא חלק מצורך לזהות, צורך בקהילה, צורך בתמיכה חברתית, וצורך בניהול האימה. אסור לנו להזניח את הדת. הדת היא חלק מחיינו, אך עלינו להחזיר ערכים עקרוניים חשובים לדת. עלינו לפתח את הערכים של הדת עליה דיברו נביאי ישראל. דת של צדק, חסד ועשיית משפט. זאת דת שמדברת על כך שיש לעזור לחלש, ויש לעשות משפט צדק בין עני לעשיר, בין נשיאים לפשוטי עם. זאת דת שמדברת על שמירה על כבוד האדם, וזאת דת קהילתית מאד. עלינו לאמץ את היהדות אל חיקנו, ולהפריח בה מחדש את העוצמות שיש בה וכבו לאורך הגלות.

יצירת מרקם חיים טוב יותר בין יהודים לערבים: אחת הבעיות הקשות, הנמצאות מתחת לפני השטח, ועולות במקרים של אלימות של שנאה, נוצרת מחוסר התקשורת בין הקהילות. ככלל, ככל שערביי ישראל יתערו יותר בשוק העבודה היהודי, כך ניתן יהיה להתחיל ליצור יותר חיבור. אך אין להסתפק בכך. עלינו למצוא דרך, באמצעות דיון עם קהילות רחבות של יהודים וערבים, על הדרך לחיות ביחד. עלינו להכיר אחד את השני, את התרבות של השני, ולראות כיצד ניתן לשלב את האוכלוסיות, מבלי לפגוע ביחודיות שלהן, שחשובה לרבים מאותן שתי אוכלסויות.

אני חושב שאנו יכולים לעשות כל אלו. עלינו להתארגן בארגונים, שיעסקו בשינוי החברתי.  השינוי לא יקרה ביום, הוא ידרוש זמן, ולכן חשוב שנתפתח אירגונים שיאפשרו לאנשים לעבוד על השינוי, במשך 10, 20 ואף יותר שנים. על הארגונים לעבוד בכפוף לערכים הליברליים, ולדמוקרטיה-דיונית, ולאפשר לציבור להצטרף לארגונים ולהוות כוח משפיע לאורך זמן, שיצור את השינוי.

ובנוסף, כדי שנוכל לנהל את המדינה, ולא להיות תלויים בגורמים אינטרסנטיים, כאן קיימת תוכנית מורכבת למדי, איך אנו, אזרחי מדינת ישראל, נוכל להשפיע יותר במדינה הזאת.

מה דעתכם?

 

 

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha Comments תגובה אחת »

16 יול 2012

פרשת סילמן, יהדות סוציאליסטית ויהדות דתית, מקרה בוחן ומחשבה

פרשת משה סילמן, היא מקום למחלוקת בין תומכי המחאה למתנגדיה. הראשונים רואים במשה מישהו שכשל בניהול עסקיו ומאשים את המדינה. האחרונים טוענים שעל המדינה היה לטפל במשה סילמן, ולא להפיל אותו לקרשים.

האחרונים, הם בעלי הגישה הכלכלית-חברתית סוציאליסטית, הרואים במדינה ככוח הגדול שצריך לדאוג לאזרחיו, ולאפשר שיוויון בין כולם. על פי תפיסה זאת, המדינה היא האח הגדול והרחום, שצריך לדאוג לכל מגבלותיו, מחסורו וצרכיו של האזרח. אם היתה המדינה ממלאת את תפקיד הרווחה אותו מיעדים להם בעלי תפיסת העולם הסוציאליסטית, היה היום סילמן, כיום איתנו בבריאות מלאה ומשגשג כלכלית.

ביהדות הדתית, גם יש קריאה לחמלה וחסד מעם הציבור, אך היא עושה זאת אחרת. אנשים כמו משה סילמן קיימים בחברה הדתית בשפע לצערנו (זאת חברה שאינה מקדשת את תרבות הצריכה ואת העושר ולכן יש בה לא מעט עניים). אלא שהחברה הדתית אינה רואה במדינה את האח הגדול, אלא יוצרת באדם הפרטי את החובה המוסרית לעזור לאחיו באופן כמעט ישיר. יש בחברה זאת גמ״חים (מוסדות גמילות חסדים) המנוהלים על ידי אנשים מן הישוב. בישוב בו אני גר, קדומים, יש גמ״ח מזון, גמ״ח בקבוקי תינוקות, גמ״ח מיטות תינוקות, יש קופות ציבוריות להלוואות נוחות, יש מתנדבים של ארגון פעמונים, המסייעים למשפחות לצאת מהאוברדרפט. אם אישה יולדת, היא תקבל עזרה מחברותיה במשך השבועיים הראשונים, ועוד היד נתונה. אם אדם נופל למצבו של משה סילמן, יהיה שם את הרב שידע, וידאג לחבר אליו מלווה שיהיה כתף תומכת שתסייע לו. אם תהיה מצוקה, יהיה שם מי שיסייע.

כדי למנוע את הבושה שההזדקקות לחברים מהקהילה, כל העזרה ניתנת כמתן בסתר. רק בעלי הגמ״חים יודעים מי המקבל ומי הנותן, והללו שומרים בקנאות על חשאיות. כך קורה שבקדומים יש על פי המידע העירוני 30% עניים, אך אף אחד לא יודע עליהם. כולם נראים שווים. כולם מקבלת יד תומכת מאנשים בעלי מידות של חסד ונתינה, הנתרמים לעזרה.

היכולת ליצור חברה כזאת, אינה טרוויאלית. היא נובעת ממערכת ציווים שהתורה מורה, כמו "מעשר עני" (התרומות שמהוות את הבסיס לקיום הקופות הציבוריות), או מצוות ביקור חולים. אך היא אינה נובעת רק מחוקים ומצוות שעל האדם לבצע. היא נובעת מחינוך מגיל אפס לעזרה לזולת. ילד שמסייע לחברו, מיד מקבל את התאור ״צדיק״. תואר נחשק ביותר. הילדים חווים בגן סיפורי צדקים המפארים ומאדירים רבנים גדולים שכילדים עזרו וסיעו וחמלו. כשהילד מגיע לבית הספר, החינוך נמשך והעזרה ההדדית הופכת לחלק משמעותי מחייו של הילד והילדה עד שהם הם מגיעים לבגרות, וסיוע לזולת נראה להם דבר מובן מאליו.

בעניין זה גם מסייעת מערכת התגמול שבה מאמינים הדתיים. שכר ועונש בעולם הבא. האדם הדתי מחונך להאמין שאין לו לצפות לשכר ועונש כאן. אם יהיה טוב, הוא לא יראה כאן עושר, אלא העושר והאושר יגיעו בעולם הבא. לכן האדם המאמין עוזר, גם אם קשה לו, כו הוא מאמין שאת גמולו יקבל בעולם הבא. כאן אולי הוא סובל וחסר, אך שם הוא יהנה ממטעמים נדירים, מאושר אלעי.

לסיום,
אני מסכים שהמדינה צריכה לסייע לאזרח, לא להקשות עליו, ולשפר את יעילותה כדי להתאימה לצרכי האזרחים. אך האם בדרישתנו ל״מדינת רווחה״ איננו מפקירים את המובן מאליו? את הצורך האנושי לעזור באופן אישי? את החוסן החברתי הנוצר מעזרה ישירה, ללא תיווך המדינה? את האמפטיה של אדם העוסק במלאכתו מתוך אהבת הבריות, ולא מתוך כך שהמדינה משלמת לו כסף? האם החברה החילונית יכול להקים חברת חסד כזאת, בלא מערך האמונות הדתי?

אולי התשובה היא גם וגם. אבל לפני שאנו מאשימים את המדינה, עלינו להסתכל אל תוך עצמינו ולשאול את עצמנו, האם אנו יכולים להקים חברת חסד וצדק, בעצמנו, לאוו דווקא בתיווך המדינה?

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under Satyagraha, יהדות, סוציאליזם, תיקון חברתי Comments 8 תגובות »