23 מאי 2010
מסעות בפלסטין 1852-3
בימים האחרונים אני סובל ממחסור בביוגרפיות טובות. סיימת בשבוע שעבר ביוגרפיה על פריקלס, ושאלתי 
עוד ביוגרפיה חביבה על גריבלדי. אך זאת האחרונה לא סיפקה את תשוקתי לסיפור טוב שהוא גם ביוגרפיה. כדי למצוא מזור לעניין זה, פשפשתי בספריה שירשתי מסבי ז"ל. באחד המדפים האחוריים מצאתי ספר שנקרא ٍSinai & Palestine. הספר יצא לאור ב-1856, ונכתב על ידי ארתור פרנהיין סטנלי. סטנלי היה הדאקן של ווסטמינסטר ותיאולוג באוקספורד. הוא נחשב לתיאולוג הליברלי המוביל של זמנו.
בחורף 1852 ועד אביב 1853, סייר ארתור עם שלושה מחבריו במצרים, בפלסטין (א"י), בלבנון ובסוריה. את רשומות המסע שלו הוא ערך בעזרת חבריו מאוקסופרד לספר בן 530 עמ'.
לתקופה זאת, שבה ערכו סטאנלי וחבריו את מסעם, יש חשיבות עבור השאלה שבה עוסקים ציונים, לא-ציונים, פלסטנים ושאר באי עולם, המנסים להבין האם באנו לארץ חרבה, או שמא הורשנו עם ערבי רב.
לפני שאמשיך בסיפור אותו מביא ארתור, אומר כי מבחינתי, אין ההיסטוריה רלוונטית ביותר לקונפליקט בו אנו נמצאים. בין אם היתה זאת ארץ טרשים, ובין ארץ מיושבת היטב, הרי שכיום יושב כאן עם/קבוצת אנשים שאינו זוכה למדינה משלו או לזכויות שוות בתוך מדינת ישראל. אין זה גם מעניין אותי במיוחד מי התחיל את המריבה. מעניין אותי יותר לברר כיצד ניתן לפתור את הקונפליקט. ברור כי להיסטוריה יש משמעות, אך העתיד הוא החשוב יותר לפתרון הנחוץ.
אך יחד עם זאת, כאשר ניגשים להבין את מקור הבעיות, כדאי לרדת לשורש האמת, עד כמה שניתן. לא על מנת לשכנע מישהו מהצד השני (מימלא לא יאימנו), אלא כדי להבין תהלכים.
בשנים האחרונות, השתדלתי להעשיר את ידיעותיי לגבי גורמי הסכסוך והבנת הדרכים השונות לפתרון הסכסוך. אחד הנושאים שהטרידו את מנוחתי, היה הניסיון להבין מה היה גודל האוכלוסיה הערבית שחיה בארץ, לפני הגעת העליות הציוניות. האם באמת הגענו לארץ לא נושבת כפי שמספרים הספרים שעליהם גדלנו, או שמא, באנו לארץ נושבת מלאת ערב רב. כיוון שנוהג לי לקרוא גם ספרות שאינה נמנת עם הסילבוס שמשרד החינוך ממליץ עליו, המידע שקראתי החל לגרום לי להרהר אחר אמיתות המידע שלימדוני בבית הספר, בנוגע למצבה של ארץ ישראל, בתרם העליות הציוניות. ההערכות שראיתי בספרים החיצוניים דיברו על ארץ שיושבה תמיד בכ-250 – 300 אלף תושבים.
המידע האמין ביותר שעמד לראשותי, הוא סקר שערכו הבריטים ב-1922, ושם נמנו 486,177 מוסלמים, 71,464 נוצרים ו-83,790 יהודים(1).
מעניין שאותו ספר מציין כי בירושליים ישבו ערב מלחמת העצמאות כ-99 אלף יהודים בירושליים ורק 33 אלף ערבים. הספר לא מציין כמה מהיהודים ישבו בעיר העתיקה, אך מידע אחר, שאינני מצליח לאחזר אותו, מצאתי מספר כי גם בעיר העתיקה היה רוב ליהודים.
הספר מתאר כי עיקר האוכלוסיה הערבית לא ישבה בערים, אלא באזורים הכפריים.
לא הצלחתי למצוא מידע מהימן מה היתה כמות האוכלוסה הערבית לפני המנדט הבריטי. ג'ואן פיטרס מציגה מידע הלקוח ממספר מקורות, המערכים שאוכלוסיית הארץ מנתה בשנים 1872-1882 בין 300 אלף ל-400 אלף תושבים. מתוכם 34 אלף יהודים (בעיקר בערי הקודש), פחות ממחצית האוכלוסיה מוסלמית, 65 אלף בדויים-נוודים, ו-55 אלף נוצרים (ומבלי להתייחס לשאר עדות הארץ) (2).
משנת 1882 – 1895, נראה שמספר המוסלמים כמעט הוכפל (על פי מחקרים של הגאוגרף הצרפתי ויטל קינה -Cuinet). ב-1882 העריך קינה את מספר המוסלמים בכ-141 אלף וב-1895 בכ-252 אלף. את העליה הדראסטית הזאת הזאת, ניתן לשייך לא רק לחקלאות היהודית ולתעשיה היהודית, אלא לשינוי טכנולוגי בסֱפֱנות הים-תיכונית, שבאותה תקופה עברה מן המפרש אל מנוע הקיטור. ההתפתחות בתחבורה הימית איפשרה לתוצרת חקלאית מפלסטינה/א"י להגיע לאירופה המתפתחת במהירות שאיפשר לפירות להישאר טריים. התפתחותה של אירופה באותה תקופה, גם היא היוותה בסיס להגדלה משמעותית ביצוא מפלסטינה/א"י לאירופה. כתוצאה מכך, בעיקר סביב יפו עלו ופרחו פרדסי התפוזים שתנובתם יוצאה לאירופה. גם מפנים הארץ, משכם ומהשומרון, זרמו מוצרי חקלאות לנמל יפו ומשם הושטו לשווקים העולמיים. ההתפתחות הכלכלית שסיפקה פרנסה למספר גדול והולך של אנשים, ביחד עם חדירתה של רפואה אירופאית שהביאו האירופאיים בשנות ה-50 של המאה ה-19, עשתה את שלה, ואוכלוסית הארץ החלה לגדול בצורה משמעותית. ליהודים היתה השפעה על גידול האוכלוסיה הערבית בארץ, אם כי לא ברור מה מידתה. פיטרס טוענת, באמצעות סימוכים רבים כי גדילת האכולוסיה הערבית אינה מבוססת רק על ריבוי טבעי, הנתמך בכלכלה ורפואה מתפתחת, אלא הגדילה באוכלוסיה מתבססת גם ואולי בעיקר על הגירה מארצות שכנות. הפרנסה הרחבה והרפואה המתקדמת, עשו את שלהן והארץ הלכה והתמלאה בתושבים חדשים.
הנתונים של פיטרס מספרים על מצב האוכלוסיה החל מ -1872. ואילו המהפכה המסחרית והביראותית החלה כ-20 שנה לפני כן. מ-1882 ועד 1895 גדלה האוכלוסיה המוסלמית בארץ מ-141 אלף ל- 252 אלף. כלומר גידול של פי 1.78 ב-13 שנים, או 6% בשנה. כיוון שאנו יודעים כי המסחר החל בשנות ה-50 של המאה ה-19, והמדידות המוסמכות הראשוניות נערכו 30 שנה לאחר תחילת הפריחה, קשה להעריך מה היתה כמות האכולוסיה תרם השינוי המסחרי (סביר להניח שקצב הגידול השנתי לא תמיד היה 6%). אם נלך לאחור על לפי קצב הגדילה הנ"ל, נוכל להעריך כי ב- 1850 היו בפלסטינה/א"י כ – 70 אלף תושבים מוסלמים. זאת נשמעת הערכה פרועה למדיי, אך בינתיים זאת ההערה הטובה ביותר שאני יכול להעלות, לאור המידע המצוי בידי.
כדי להשלים את הערכה הזאת, ניתן לפנות לאנשים שביקרו בארץ בשנות ה-50 של המאה ה-19. באותה תקופה החלו נוסעים נוצרים לערוך מסעות בא"י/פלסטינה. כמעט כולם מתארים ארץ טרשים, בעלת אוכלוסיה דלילה . לי היה קשה לסמוך על דבריהם ועל ציוריהם, כיוון שמדובר בנוצרים, שהושפעו מכתבי הקודש. לא יכולתי להעריך האם גם הם, כמו בהציונים הראשונים, הושפעו מחזון הארץ השוממה של נביאי ישראל. לא יכולתי להעריך עד כמה הנוסעים באותה תקופה הושפעה מהידיעה המוקדמת שלהם בכתבי הקודש, ועד כמה הם מתארים מראה אמיתי. הקריאה בספרו של ארתור סטנלי, הציגה לפני מראה שבעיניי נתפס כאמין יותר. ארתור היה איש אוניברסיטת אוקספורד, וכך גם חברו למסע ת'אודור ולרונד. הספר כתוב בצורה מאופקת מאד, והתיאורים של ההאזור נשמעים אמינים. הספר נכתב ב-1856, בעקבות מסע שנערך ב1852-1853. בדיוק ערב המהפכה החקלאית/תעשתית של פלסטינה/א"י. הכותב מלווה את הידע התנ"כי שלו, בתיאורים מהמסע. באחד הפרקים ארתור מנסה ליישב בין אותה ארץ זבת חלב ודבש שקרא עליה בספרי הקודש, לבין השממה שבה הוא מבחין (עמ' 118).
הוא מנסה להסביר מדוע הארץ כה שוממה. הוא טוען שלאחר שיערותיה נכרתו ונעלמו, הארץ הפכה לחמה יותר ומדברית יותר. הוא מתאר מספר כפרים, אך הוא מבחין יותר בנוודים בודדים. בשומרון כמעט אין ישובים קבועים. אין הוא כותב על גודל האוכלוסיה, אך הוא מתאר את מצבה ההתישוביתי של פלסטינה/א"י כארץ מלאת חרובות, ומעוטת ישוב. הוא קורא לה ארץ החורבות (עמ' 115).
הארץ עזובה. יש בה מיעוט אוכלוסיה, וניכר שפעם הארץ היתה מיושבת לפחות עשרת מונים יותר. ארתור מתאר ישובים ערביים, אך הישובים מפוזרים מאד ואינם גדולים. לרמלה, הוא קורא כפר. הוא מציין כי רוב הכפרים נושאים שמות יהודיים.
שכם, אותה הוא מתחיל לתאר בעמוד 231 , נחשבת בעיניו היפה והמפוארת בישובי השומרון. אין הוא מתאר את גודל האוכלוסיה. ציורים מתהקופה, מקשים להעריך את גודל הכפר/עיר. בסקר של 1922 מנתה העיר 23 אלף תושבים. תמונה מ1918 מראה ישוב, שרק בקושי יכלו להיכנס אליו 23 אלף איש. וכיוון ששכם היתה מקור של גידולים חקלאיים, וחוברה אליה מסילת רכבת, יש לשער שעיקר גידולה בא לה בעקבות ההפכה המסחרית, ולכן אני מעריך שהאוכלוסיה ב1850, עמדה על לא הרבה יותר מ -12 אלף, ויתכן אף שמנתה שמונת-אלפים תושבים (מ1882 ועד 1922 האוכלוסיה המוסלמית בארץ גדלה מ140 אלף ל- 486 אלף).
התיאור של ארתור סטנלי, נראה מהימן למדי. מי שמעוניין לקרוא עוד מהספר, יכול לקרוא את ההקדמה כאן: http://www.sendspace.com/file/uyzf2p, והקטע המתייחס בכלליות לפלסטינה כאן:http://www.sendspace.com/file/n93yac.
עלי להגיד, שלאחר הקריאה בספר, אני יותר ויותר משתכנע כי קודם למהפכה החקלאית-מסחרית של 1850 בפלסטינה א"י, כנראה לא היו כאן הרבה תושבים ערביים. יתכן מאד כי רובם של התושבים שחיו אז היו צאצאי היהודים והשומרונים, כפי שבן-גוריון העריך, ואילו עיקר האוכלוסיה הערבית היגרה לא"י/פלסטינה החל משנות ה-50 של המאה ה-19 ואילך, כפי שטוענת ג'ואן פיטרס, וכפי שמחזקים מחקרים גנטים שמראים כי רוב אוכלוסיית הארץ הערבית, דומה ליהודים אך היא מכילה גם עירוב גנטי עם אוכלוסיות אחרות. כלומר, ככל הנראה חלק גדול של האכולוסיה הפלסטינית הגיע לכאן רק זמן קצר לפני ההתישבות היהודית, ובמידה גדולה גם נסמך עליה, לאחר שזאת החלה מכה שורש ומתפתחת. האוכלסיה המקורית, היא מצאצי היהודים. (המחקר לא מדבר על כך, אך סביר להניח שגם מצאצאי השומרונים ששיגשגו בשומרון ערב הכיבוש המוסלמי).
מה זה אומר לגבי הסכסוך היום? אולי קצת צריך פחות להקשיב לתעמולה הפלסטינית. אבל באופן כללי, גם אם יסתבר שהמסקנה הנ"ל קרובה יותר לאמת, מאשר הטענה הפלסטינית, עדיין יש לפתור בצורה כזאת או אחרת את הקונפליקט עם אוכלוסיה גדולה של פלסטינים/ערבים/מהגרים, שחיים כאן ומאמינים שהם גרים כאן כבר אלפי שנים. אוכלוסיה שבפועל כיום, אין לה זכויות בתוך מדינת ישראל, וזאת שנחשבת אזרחית, חשה כסוג ב'. מה הפתרון? עדיין אין לי לכך תשובה ברורה. אך זה לא עניינו של פוסט זה. מטרת הפוסט היא לשפוך עוד קצת אור על מה שקרה כאן ב-160 השנים האחרונות.
מקורות:
Sinai and Palestine: In connection with their history (1856) Arthur P. Stanly.
(1) The Middle East, A poltical and Economic survey (1950), Royal Institute of International Affairs
(2) ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם (1988), הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 238-239
בימים האחרונים אני סובל ממחסור בביוגרפיות טובות. סיימת בשבוע שעבר ביוגרפיה על פריקלס, ושאלתי עוד ביוגרפיה חביבה על גריבלדי. אך זאת האחרונה לא סיפקה את תשוקתי לסיפור טוב שהוא גם ביוגרפיה. כדי למצוא מזור לעניין זה, פשפשתי בספריה שירשתי מסבי ז"ל. באחד המדפים האחוריים מצאתי ספר שנקרא ٍSinai & Palestine. הספר יצא לאור ב-1856, ונכתב על ידי ארתור פרנהיין סטנלי. סטנלי היה הדאקן של ווסטמינסטר ותיאולוג באוקספורד. הוא נחשב לתיאולוג הליברלי המוביל של זמנו.
בחורף 1852 ועד אביב 1853, סייר ארתור עם שלושה מחבריו במצרים, בפלסטין (א"י), בלבנון ובסוריה. את רשומות המסע שלו הוא ערך בעזרת חבריו מאוקסופרד לספר בן 530 עמ'.
לתקופה זאת, שבה ערכו סטאנלי וחבריו את מסעם, יש חשיבות עבור השאלה שבה עוסקים ציונים, לא-ציונים, פלסטנים ושאר באי עולם, המנסים להבין האם באנו לארץ חרבה, או שמא הורשנו עם ערבי רב.
לפני שאמשיך בסיפור אותו מביא ארתור, אומר כי מבחינתי, אין ההיסטוריה רלוונטית ביותר לקונפליקט בו אנו נמצאים. בין אם היתה זאת ארץ טרשים, ובין ארץ מיושבת היטב, הרי שכיום יושב כאן עם/קבוצת אנשים שאינו זוכה למדינה משלו או לזכויות שוות בתוך מדינת ישראל. אין זה גם מעניין אותי במיוחד מי התחיל את המריבה. מעניין אותי יותר לברר כיצד ניתן לפתור את הקונפליקט. ברור כי להיסטוריה יש משמעות, אך העתיד הוא החשוב יותר לפתרון הנחוץ.
אך יחד עם זאת, כאשר ניגשים להבין את מקור הבעיות, כדאי לרדת לשורש האמת, עד כמה שניתן. לא על מנת לשכנע מישהו מהצד השני (מימלא לא יאימנו), אלא כדי להבין תהלכים.
בשנים האחרונות, השתדלתי להעשיר את ידיעותיי לגבי גורמי הסכסוך והבנת הדרכים השונות לפתרון הסכסוך. אחד הנושאים שהטרידו את מנוחתי, היה הניסיון להבין מה היה גודל האוכלוסיה הערבית שחיה בארץ, לפני הגעת העליות הציוניות. האם באמת הגענו לארץ לא נושבת כפי שמספרים הספרים שעליהם גדלנו, או שמא, באנו לארץ נושבת מלאת ערב רב. כיוון שנוהג לי לקרוא גם ספרות שאינה נמנת עם הסילבוס שמשרד החינוך ממליץ עליו, המידע שקראתי החל לגרום לי להרהר אחר אמיתות המידע שלימדוני בבית הספר, בנוגע למצבה של ארץ ישראל, בתרם העליות הציוניות. ההערכות שראיתי בספרים החיצוניים דיברו על ארץ שיושבה תמיד בכ-250 – 300 אלף תושבים.
המידע האמין ביותר שעמד לראשותי, הוא סקר שערכו הבריטים ב-1922, ושם נמנו 486,177 מוסלמים, 71,464 נוצרים ו-83,790 יהודים(1).
מעניין שאותו ספר מציין כי בירושליים ישבו ערב מלחמת העצמאות כ-99 אלף יהודים בירושליים ורק 33 אלף ערבים. הספר לא מציין כמה מהיהודים ישבו בעיר העתיקה, אך מידע אחר, שאינני מצליח לאחזר אותו, מצאתי מספר כי גם בעיר העתיקה היה רוב ליהודים.
הספר מתאר כי עיקר האוכלוסיה הערבית לא ישבה בערים, אלא באזורים הכפריים.
לא הצלחתי למצוא מידע מהימן מה היתה כמות האוכלוסה הערבית לפני המנדט הבריטי. ג'ואן פיטרס מציגה מידע הלקוח ממספר מקורות, המערכים שאוכלוסיית הארץ מנתה בשנים 1872-1882 בין 300 אלף ל-400 אלף תושבים. מתוכם 34 אלף יהודים (בעיקר בערי הקודש), פחות ממחצית האוכלוסיה מוסלמית, 65 אלף בדויים-נוודים, ו-55 אלף נוצרים (ומבלי להתייחס לשאר עדות הארץ) (2).
משנת 1882 – 1895, נראה שמספר המוסלמים כמעט הוכפל (על פי מחקרים של הגאוגרף הצרפתי ויטל קינה -Cuinet). ב-1882 העריך קינה את מספר המוסלמים בכ-141 אלף וב-1895 בכ-252 אלף. את העליה הדראסטית הזאת הזאת, ניתן לשייך לא רק לחקלאות היהודית ולתעשיה היהודית, אלא לשינוי טכנולוגי בסֱפֱנות הים-תיכונית, שבאותה תקופה עברה מן המפרש אל מנוע הקיטור. ההתפתחות בתחבורה הימית איפשרה לתוצרת חקלאית מפלסטינה/א"י להגיע לאירופה המתפתחת במהירות שאיפשר לפירות להישאר טריים. התפתחותה של אירופה באותה תקופה, גם היא היוותה בסיס להגדלה משמעותית ביצוא מפלסטינה/א"י לאירופה. כתוצאה מכך, בעיקר סביב יפו עלו ופרחו פרדסי התפוזים שתנובתם יוצאה לאירופה. גם מפנים הארץ, משכם ומהשומרון, זרמו מוצרי חקלאות לנמל יפו ומשם הושטו לשווקים העולמיים. ההתפתחות הכלכלית שסיפקה פרנסה למספר גדול והולך של אנשים, ביחד עם חדירתה של רפואה אירופאית שהביאו האירופאיים בשנות ה-50 של המאה ה-19, עשתה את שלה, ואוכלוסית הארץ החלה לגדול בצורה משמעותית. ליהודים היתה השפעה על גידול האוכלוסיה הערבית בארץ, אם כי לא ברור מה מידתה. פיטרס טוענת, באמצעות סימוכים רבים כי גדילת האכולוסיה הערבית אינה מבוססת רק על ריבוי טבעי, הנתמך בכלכלה ורפואה מתפתחת, אלא הגדילה באוכלוסיה מתבססת גם ואולי בעיקר על הגירה מארצות שכנות. הפרנסה הרחבה והרפואה המתקדמת, עשו את שלהן והארץ הלכה והתמלאה בתושבים חדשים.
הנתונים של פיטרס מספרים על מצב האוכלוסיה החל מ -1872. ואילו המהפכה המסחרית והביראותית החלה כ-20 שנה לפני כן. מ-1882 ועד 1895 גדלה האוכלוסיה המוסלמית בארץ מ-141 אלף ל- 252 אלף. כלומר גידול של פי 1.78 ב-13 שנים, או 6% בשנה. כיוון שאנו יודעים כי המסחר החל בשנות ה-50 של המאה ה-19, והמדידות המוסמכות הראשוניות נערכו 30 שנה לאחר תחילת הפריחה, קשה להעריך מה היתה כמות האכולוסיה תרם השינוי המסחרי (סביר להניח שקצב הגידול השנתי לא תמיד היה 6%). אם נלך לאחור על לפי קצב הגדילה הנ"ל, נוכל להעריך כי ב- 1850 היו בפלסטינה/א"י כ – 70 אלף תושבים מוסלמים. זאת נשמעת הערכה פרועה למדיי, אך בינתיים זאת ההערה הטובה ביותר שאני יכול להעלות, לאור המידע המצוי בידי.
כדי להשלים את הערכה הזאת, ניתן לפנות לאנשים שביקרו בארץ בשנות ה-50 של המאה ה-19. באותה תקופה החלו נוסעים נוצרים לערוך מסעות בא"י/פלסטינה. כמעט כולם מתארים ארץ טרשים, בעלת אוכלוסיה דלילה . לי היה קשה לסמוך על דבריהם ועל ציוריהם, כיוון שמדובר בנוצרים, שהושפעו מכתבי הקודש. לא יכולתי להעריך האם גם הם, כמו בהציונים הראשונים, הושפעו מחזון הארץ השוממה של נביאי ישראל. לא יכולתי להעריך עד כמה הנוסעים באותה תקופה הושפעה מהידיעה המוקדמת שלהם בכתבי הקודש, ועד כמה הם מתארים מראה אמיתי. הקריאה בספרו של ארתור סטנלי, הציגה לפני מראה שבעיניי נתפס כאמין יותר. ארתור היה איש אוניברסיטת אוקספורד, וכך גם חברו למסע ת'אודור ולרונד. הספר כתוב בצורה מאופקת מאד, והתיאורים של ההאזור נשמעים אמינים. הספר נכתב ב-1856, בעקבות מסע שנערך ב1852-1853. בדיוק ערב המהפכה החקלאית/תעשתית של פלסטינה/א"י. הכותב מלווה את הידע התנ"כי שלו, בתיאורים מהמסע. באחד הפרקים ארתור מנסה ליישב בין אותה ארץ זבת חלב ודבש שקרא עליה בספרי הקודש, לבין השממה שבה הוא מבחין (עמ' 118).
הוא מנסה להסביר מדוע הארץ כה שוממה. הוא טוען שלאחר שיערותיה נכרתו ונעלמו, הארץ הפכה לחמה יותר ומדברית יותר. הוא מתאר מספר כפרים, אך הוא מבחין יותר בנוודים בודדים. בשומרון כמעט אין ישובים קבועים. אין הוא כותב על גודל האוכלוסיה, אך הוא מתאר את מצבה ההתישוביתי של פלסטינה/א"י כארץ מלאת חרובות, ומעוטת ישוב. הוא קורא לה ארץ החורבות (עמ' 115).
הארץ עזובה. יש בה מיעוט אוכלוסיה, וניכר שפעם הארץ היתה מיושבת לפחות עשרת מונים יותר. ארתור מתאר ישובים ערביים, אך הישובים מפוזרים מאד ואינם גדולים. לרמלה, הוא קורא כפר. הוא מציין כי רוב הכפרים נושאים שמות יהודיים.
שכם, אותה הוא מתחיל לתאר בעמוד 231 , נחשבת בעיניו היפה והמפוארת בישובי השומרון. אין הוא מתאר את גודל האוכלוסיה. ציורים מתהקופה, מקשים להעריך את גודל הכפר/עיר. בסקר של 1922 מנתה העיר 23 אלף תושבים. תמונה מ1918 מראה ישוב, שרק בקושי יכלו להיכנס אליו 23 אלף איש. וכיוון ששכם היתה מקור של גידולים חקלאיים, וחוברה אליה מסילת רכבת, יש לשער שעיקר גידולה בא לה בעקבות ההפכה המסחרית, ולכן אני מעריך שהאוכלוסיה ב1850, עמדה על לא הרבה יותר מ -12 אלף, ויתכן אף שמנתה שמונת-אלפים תושבים (מ1882 ועד 1922 האוכלוסיה המוסלמית בארץ גדלה מ140 אלף ל- 486 אלף).
התיאור של ארתור סטנלי, נראה מהימן למדי. מי שמעוניין לקרוא עוד מהספר, יכול לקרוא את ההקדמה כאן: http://www.sendspace.com/file/uyzf2p, והקטע המתייחס בכלליות לפלסטינה כאן:http://www.sendspace.com/file/n93yac.
עלי להגיד, שלאחר הקריאה בספר, אני יותר ויותר משתכנע כי קודם למהפכה החקלאית-מסחרית של 1850 בפלסטינה א"י, כנראה לא היו כאן הרבה תושבים ערביים. יתכן מאד כי רובם של התושבים שחיו אז היו צאצאי היהודים והשומרונים, כפי שבן-גוריון העריך, ואילו עיקר האוכלוסיה הערבית היגרה לא"י/פלסטינה החל משנות ה-50 של המאה ה-19 ואילך, כפי שטוענת ג'ואן פיטרס, וכפי שמחזקים מחקרים גנטים שמראים כי רוב אוכלוסיית הארץ הערבית, דומה ליהודים אך היא מכילה גם עירוב גנטי עם אוכלוסיות אחרות. כלומר, ככל הנראה חלק גדול של האכולוסיה הפלסטינית הגיע לכאן רק זמן קצר לפני ההתישבות היהודית, ובמידה גדולה גם נסמך עליה, לאחר שזאת החלה מכה שורש ומתפתחת. האוכלסיה המקורית, היא מצאצי היהודים. (המחקר לא מדבר על כך, אך סביר להניח שגם מצאצאי השומרונים ששיגשגו בשומרון ערב הכיבוש המוסלמי).
מה זה אומר לגבי הסכסוך היום? אולי קצת צריך פחות להקשיב לתעמולה הפלסטינית. אבל באופן כללי, גם אם יסתבר שהמסקנה הנ"ל קרובה יותר לאמת, מאשר הטענה הפלסטינית, עדיין יש לפתור בצורה כזאת או אחרת את הקונפליקט עם אוכלוסיה גדולה של פלסטינים/ערבים/מהגרים, שחיים כאן ומאמינים שהם גרים כאן כבר אלפי שנים. אוכלוסיה שבפועל כיום, אין לה זכויות בתוך מדינת ישראל, וזאת שנחשבת אזרחית, חשה כסוג ב'. מה הפתרון? עדיין אין לי לכך תשובה ברורה. אך זה לא עניינו של פוסט זה. מטרת הפוסט היא לשפוך עוד קצת אור על מה שקרה כאן ב-160 השנים האחרונות.
מקורות:
Sinai and Palestine: In connection with their history (1856) Arthur P. Stanly.
(1) The Middle East, A poltical and Economic survey (1950), Royal Institute of International Affairs
(2) ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם (1988), הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 238-239
מאת טל ירון נושאים 
לאום, שלום 
54 תגובות »
העולם. אנשים שחייהם נגדעו בגלל קונפליקט ארוך ומושך המתקיים בינינו לבין שכנינו. מי בחרב, ומי בקליע, ומי מכוחו של כוח נפץ מרסק. כולם, חייהם נגדעו, הרבה לפני שמיצו את רצונם בעולם הזה.
