בתגובה לדיון על "הנהג הדרוזי", כתבתי כי הערבים הם גרים. בתגובה כתב לי אחד מתושבי השכונה (השם יפורסם אם ירצה בכך), כי הערבים אינם גויים. זה מכתבו ולאחר מכן תשובתי:

ערבים אינם גרים:

ערב טוב טל.

"נלמד לכבד ולאהוב את הגר כפי שרוצה מאתנו הקב"ה"

האמנם כך רוצה מאיתנו הקב"ה?
זאת מניין לך?
הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה רז:
שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

בספר החינוך מופיע:

שנצטוינו לאהוב הגרים, כלומר שנזהר שלא לצער אותם בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמול אותם חסד כפי הראוי והיכולת. והגרים הם כל מי שנתחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר [דברים י´, י"ט] ואהבתם את הגר כי גרים הייתם. ואף על פי שיכללהו כמו כן הציווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך [מצוה רמ"ג], שהרי גר צדק בכלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיוהדת לו באהבתו. וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו [מצוה של"ח], הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיוחדת לו באמרו וגר לא תונה [מצוה ס"ג], ואמרו בגמרא [ב"מ נ"ט ע"ב] שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו´, ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר:

לאור כל זאת, יתכן וניתן לחלוק על התנהגות אנשי קדומים בנוגע ליחס כלפי הנהג, אך לא ניתן להתווכח לגבי ההגדרה של המושג גר.

ערביי ישראל אינם גרים.

ערבים הם אזרחים (התשובה שלי)

ערב מצוין,

אכן אני מסכים כי על פי פרוש מסויים של רבנים מסוימים, גרים שבתנ"ך הם גרי צדק. אך אני למדתי שיש רבנים שיפסקו אחרת, ומימלא,  רב רב ופסיקותיו. כל אדם מישראל עושה לו רב, וכל רב, ועשה לו רבנים משלו, על פי פרושיהם. כל אחד על פי תפיסת עולמו, וכך יוצא שפירושיהם רחוקים מאד אחד מהשני, עד שבני ישראל שומרי כשרות, כבר מתקשים לשבת אחד עם השני, ונדרשים לשאול זה לכשרות השני, כדי לשבת לאותו שולחן. ובחצרות החרדים, גם לא מתחתנים אנשים מעדות ישראל השונות. כך שאני לא סומך על הרבנים, גם אם באמצעים של רטוריקה ומילים, הם מנסים לשכנע אותי לסמוך עליהם. מי שמעוניין לסמוך על הרבנים, כמובן מוזמן. צדיק באמונות יחיה, ואני אולי לא צדיק, אבל משתדל להסתכל על המציאות בצורה נקיה עד כמה שאוכל.

ככלל, אני מוצא בפרוש הרבנים מקור לחוכמת-דורות, אך לא מקור לברור מוסר-אמת. כדי להבין את המוסר שאליו התכוונו הנביאים, אני פונה חזרה למקור – לתורה, לנביאים ולכתובים. הלוך וחקרתי אותם שתי וערב, כדי לנסות להבין למה התכוונו מי שכתבו את התנ"ך. לצערי, תלמידים הלומדים בישיבות כמעט שאינם יודעים את התנ"ך, ואין רואים את הסתירות בין פרושי הרבנים לאמירות ברורות ונהירות של התנ"ך. כך לדוגמא, בעוד בתנ"ך כולו אין התייחסות לשכר ועונש בעולם הבא, לרבנים יש טענה כי מי שלא מאמין בשכר ועונש בעולם הבא הוא כופר. אך לתנ"ך אמירה הפוכה לחלוטין. כך לדוגמא, ניתן לראות כי גם בקהלת, וגם באיוב, יכלו החברים או שלמה המלך לצאת משאלת הקיום, בתשובה פשוטה כמו השכר ועונש בעולם הבא. אך אף אחד מהם לא טען כך, על אף שזאת היתה התשובה הפשוטה ביותר. מדוע הם לא טענו כך? כנראה מאותה סיבה שאסרו ניחוש ועובדת כוכבים. התנ"ך, כך נראה, מאמין בעולם הזה, ובשכר ועונש בעולם הזה (וכך הם כל העונשים המתוארים בתנ"ך על רבבותיהם). ואילו ניחוש ועבודת כוכבים ואמונה בעולם הבא, מביאה לכשפים ומרמה והובלת בני אדם כסומאים, מבלי שיוכלו לראות את האמת הפשוט, שמארץ תצמח.

מדוע אם כן עברו הרבנים לאמונה בעולם הבא? חבריי ואני מעירכים כי התחזקות ההליינסטיות  במאה ה-3, וה-2 לפנה"ס, עם הנאות הגוף, והאיום על חיי היהודים, וההכנות למרד החשמונאים, הובילו לכך שיהיה צורך להבטיח תמורה  ושכר בעולם הבא. כך למשל, יוספוס פלאביוס (המאה ה-1 לספירה), מתאר היהדות, שהיתה מחולקת לארבעה תורות: את הצדוקים כלא מאמינים בעולם הבא. הפרושים (מהם יצא הזרם הרבני) האמינו בגלגול נשמות, והאיסיים (מהם כנראה יצאו הנוצרים) האמינו בעולם הבא, והסיקריקים היו על פי תיאוריו נבלים ברשות התורה. בגלות, הרבנים גם אימצו את השכר והעונש בעולם הבא. אמונה שמקורה בדת הפרסית הזוראיסטרית. שבתורה שלהם יש פרק שלם שמסביר בדיוק מדוע רשע וטוב לו צדיק ורע: כי יש עולם הבא ושם ניתן גמול לצדיקים. בתנ"ך, אין שום איזכור לכך, ובמידה רבה, יש התנגדות גורפת לתפיסה הזאת. תפיסה, שמסיבות היסטוריות כאלו ואחרות, אימצו הרבנים.

ונחזור לגרים.

מאמר יפה מאד של אראל סגל, מסביר יפה מאד, על פי התנ"ך, מדוע "גר = אדם שעזב את ארצו ועמו ובא לדור בארץ נכריה באופן קבוע (מהגר)". עיקר הטענה היא שהשימושים השונים בתנ"ך במילה גר, מראים שהפרוש הנכון יותר של המילה גרים, היא מהגרים. אתם מוזמנים להיכנס למאמר, ולהיווכח.

כלומר, הכוונה לתושבים זרים, שבאו לגור בישראל, אך הם לא בעלי זכויות אזרח. הם לא היו חלק מהמערך השלטוני, ומטבע הדברים, היו חלשים בפני החוק והממשל. ולכן התנ"ך ציווה עלינו להגן עליהם. המקבילה היום, אלו העובדים הזרים, שמקבלים עליהם את חוקי המקום, אך אינם בעלי זכות בחירה.

ואכן הערבים לא נמצאים במעמד גרים. הם נמצאים במעמד גבוה יותר. הם אזרחים במדינת ישראל. תושבים כמוני וכמוך. הם קיבלו על עצמם בפועל את חוקי מדינת ישראל ואת ריבונותה. ולכן הם שווים לנו בכל דבר ועניין. והפליה של אדם על רקע דתו נחשבת עברה על פי מגילת העצמאות, ובוודאי על פי חוקי מדינת ישראל.

מבחינת התנ"ך נראה שסיפור אוריה ושאר גיבורי דויד הם המקבילה לדרוזים. ומבחינת כותבי ספר שמואל, אוריה הוא כאחד הישראלים, ודוד נענש כאשר הרג אותו. אינני זוכר שהתנ"ך התייחס ישירות לאזרחים קבועים שאינם יהודים שאינם לוחמים למען ישראל. אך העדר היחס השלילי, מראה כי הם היו חלק ברור מישראל, ואולי נמנו עם עם-הארץ, שהתנ"ך לא מתייחס אליו באיבה. לכן אפשר להסיק, שעל פי התנ"ך, הערבים-הישראלים, כל עוד הם חלק מהשלטון הישראלי הם אזרחים, גם על פי התנ"ך, וזכויותיהם שוות לזכויות היהודים. אם המגרים זכאים לאותו צדק של היהודים, על אחת כמה וכמה עם הארץ.

תודה שהעמדת אותי על טעותי. אך עדיין, מה שנעשה על ידי קבוצה בקדומים, נראה כנוגד את מוסר התורה והנביאים.

 

הערה לסיפור שהתפרסם במי-ווינט, בנוגע לסילוק נהג דרוזי, בעקבות תלונות תושבים.

לפני שאני מצטרף לתחושת הכלימה על מעשה שכזה, אני רוצה דווקא לשבח מאד את אנשי השכונה שבה אני תושב

כשהורה מאחת השכונות, פנה אלי עם הסיפור על "הנהגים הערבים", אני הייתי מזועזע מההתיחסות שלו, והבעתי את שאת הנפש שלי, אך הוספתי שאם ירצה, אפרסם בפורום, בגלל ערך חופש הביטוי. הוא שאל אותי האם נושא הנהגים הערבים/דרוזים יכה הדים בשכונה, ואני אמרתי לו, שלהערכתי לא.

בפועל, כאשר הועלה הנושא, כמעט כל אנשי השכונה ביטלו את הטענה או הגנו על הנהגים הדרוזים, והתיחסנו לבעיית הזמנים. אני גאה מאד באנשי השכונה שלי.

ועדיין, אני מצטרף לתחושת הבושה והכלימה, לכך שהיתה בינינו קהילה שלא בלמה התנהגות כזאת, שגרמה לסילוק נהג דרוזי (ומבחינתי גם נהג ערבי-אזרח-ישראל (גר)).

בתקווה שנלמד את הלקח, ונלמד לכבד ולאהוב את הגר, כפי שרוצה מאתנו הקב"ה. בלי אהבה הגר, לא יהיה לנו מקום בארץ הזאת.

—זעזוע נוסף—
אני גם מזועזע מהדרך בה עיתון במדינת ישראל מעז להכפיש ציבור שלם, בגלל קומץ. בכתבה נכתב "הורי התלמידים ביישוב קדומים החליטו לצאת למתקפה נגד חברת "אפיקים" האמונה על הסעות ילדיהם לבתי הספר."
לא מדובר בהורים, אלא בקומץ. קומץ שלא קיבל גיבוי, ובמידה רבה ננזף. גם היום, בדיון על הכתבה, הביעו הורים זעזוע מהתנהגות הקומץ.

אני מציע שתפנו לעצמכם כשלוש וחצי שעות, לראות את אחד הקורסים החשובים שתראו בשנה הקרובה: "קורס בהתרסקות". הקורס, שמוצג על ידי כריס מרטנסון, ד"ר לנוירוטוקסיקולוגיה, מתאר את ההשפעות של מחסור במשאבים, מחסור באנרגיה והבעיות הכלכליות, שעלולות להביא למשבר עולמי בעשור הקרוב.

סיכום מצוין של הקורס בהתרסקות, כמו עוד הרבה דברים מצויינים, ניתן למצוא באקו-ויקי.

לאחר שתצפו בסדרה המאד מומלצת הזאת, המשיכו לביקורת שלי על הסדרה:

(לגרסא האנגלית)

מי שאין לו את הזמן, מוזמן לצפות בפרק 18, המסכם את כל הקורס.
—-

ראיתי את כל הסדרה, מתחילתה ועד סופה.

כאדם חוקר, אני לא אוהב שמציגים לי תמונת מצב פטליסטית-דטרמיניסטית, אך בסדרה יש כדי לעורר מחשבה.

הלכתי לברר דברים בעצמי, וראיתי שהתמונה מורכבת יותר. הנה כמה נקודות שעלו:

מילה בנושא דמוקרטיה ישירה – מסתבר שלממשלות יש נטיה מדאיגה לצייר תמונת מצב הרבה יותר טובה ממה שהיא באמת. כך בסדרה רואים כי בעוד מדד המחירים האמיתי עולה פלאים, המדד שהממשלה מדווחת עליו, הוא שיקרי (מי ששם לב, גם בישראל המדד לא משקף את עליית המחירים האמיתית). כך לגבי מדד התעסוקה. בישראל למשל יש 43% לא מועסקים, והממשלה לא מדווחת. היא רק מדווחת על מי שנמצא בלשכות האבטלה (והיא גם דואגת, שלאנשים ימאס להגיע לשם לאחר זמן מה). באמצעות כלי ניטור של דמוקרטיה ישירה, נוכל לראות כי הממשלה מדוות אמת, ושהמצב מטופל ברצינות, ולא על ידי סילוף המציאות.

peak oil – אומנם סביר בהחלט שאנו מתקרבים לתפוקת השיא, אך בפועל המחירים לא עולים, אלא יורדים בתקופה האחרונה, דבר המראה כי עליית המחירים מההסטריה האחרונה, היא תוצר ספקולציה, ולא תופעה אמיתית.
בינתיים, נראה כי ל"אנרגיה מתחדשת", כמו קולטים סולרים על הגגות, תחנות רוח ואמצעים אחרים, יכולים להחליף חלק גדול מאנרגיית הנפט. כבר כיום, מבלי שהיא הפכה לחיונית, האנרגיה הזאת מהווה 10% מתצרוכת האנרגיה העולמית. ברור שנצטרך למטב את השימוש שלנו באנרגיה, ואז סביר להניח שנראה יותר ויותר תחבורה ציבורית, שמונעת בחשמל. לי זה דווקא נשמע טוב. לגבי מתכות, נראה לי שנראה יותר ויותר מחזור של מתכות (כבר היום רואים יותר מחזור). כך שנראה לי שאנו בהחלט נעים לכיוון של עולם ירוק יותר.

אינפלציה – אומנם, כפי שמתואר בסרט, הסיבה לאינפלציה, היא הדפסת כסף על ידי המדינה, אך יש לכך סיבה. כשבררתי מדוע פתחו את הבנק המרכזי, הסתבר שהוא נוצר כדי לענות על בעיה של "פאניקות" בגלל מחסור בנזילות הבנקים.
בארה"ב, שלפני הבנק המרכזי, היתה תופעה סידרתית של "פאניקות". לבנקים היו קשיי נזילות, ואם היה נראה שאזרחים לא יוכלו למשוך את הכסף שלהם מהבנק, היתה נוצרת פאניקה, כולם היו צובאים על הבנק, ומנסים למשוך את הכסף, וכך בנקים היו מתמוטטים יחד עם כספי ההשקעות שהיו בהם.
כדי למנוע זאת, הקימו את הבנק המרכזי ב-1913. בארה"ב, יש מקרה יחודי של בנק מרכזי שהוא חציו בבעלות הבנקים וחציו בבעלות המדינה (אם כי ההנהלה נבחרת על ידי הנשיא).
בישראל, לעומת זאת הבנק המרכזי הוא בבעלות מלאה של המדינה, אך פועל באופן עצמאי. מטרת הבנק המרכזי, הוא להוות סוג של "כרית", בשעות משבר, כדי להדפיס כסף, ולשמור על הנזילות. המחיר הוא כמובן אינפלציה, אך זאת עדיפה על קריסת הבנקים (שמתרחשת כאשר יש הצמדה לזהב).
לא ברור האם יש פתרון טוב יותר לבעיות האינפלציה וחדלות הפרעון. אם אינני טועה, בישראל יש צוות ניהול כלכלי מצויין (כולל אולי את "נערי האוצר"?) שדואג שהממשלה לא תחרוג ותעמוד בתקציב, וכך נמנעת בעיית האינפלציה. כאן בישראל האינפלציה הממשית, היא ככל הנראה תוצר של הריכוזיות.
באירופה למשל, יש בעיה ליצור אינפלציה, כיוון שכל מדינות האיחוד מחזיקות מטבע אחד, ולמדינה בודדת אסור להדפיס ארו. כתוצאה מכך, מדינות אירופה הופכות בקלות, טרף למחסור נזילות ולכן גם לחדלות-פרעון. הדרך היחידה להתגבר על כך, היא להזרים כסף ממדינה למדינה, על ידי הלוואות, אך הדבר יוצר משברים פוליטיים קשים שאנו עדים להם.

עוד מילה טובה לגבי דמוקרטיה ישירה – כשהיינו בשגרירות השוויצרית, הקונסליות, התלוננו שהעם מנע מהשלטון להצטרף לגוף האירו. מסתבר שהעם צדק. שוויץ היא מדינה משגשגת מאד מבחינה כלכלית, ואם היא היתה נכנסת לגוש האירו, היה עליה לחלץ את ספרד, יוון,פורטוגל, אירלנד ועוד מדינות….

בעקבות הפוסט על התאונה, ידידה טובה סיפרה על התחושות שחוותה לאחר תאונה שעברה לפני 15 שנים. היא סיפר כי לטראומה היתה השפעה שיש בה כדי לשנות את האישיות.

בעבר גם סבלתי מפוסט-טראומה קלה, שנבעה ממלחמת לבנון השניה. ושמתי לב שאת שתי החווית ניהלתי בצורה שונה, ונראה שהתוצאה שונה. במכתב זה אשתף אותכם בתובנות שלי, ואשמח לחשוב יחד איתכם, האם יתכן כי אופן התיחסות מסויים לארוע יכול להפחית את האפקטים של ארועים קשים. מכתב זה מנסה לעזור לנו להבין טוב יותר איך אולי, ניתן לעבור ארועים קשים בשלמות רבה יותר.
——
שלום רותי (שם בדוי)

אינני בטוח. לא עבר מספיק זמן כדי לדעת מה יהיה מצבה של הטראומה, אבל בינתיים, נראה שהיא בסדר גמור.
זה לא הפעם הראשונה שאני חווה פוסט טראומה. את הראשונה הרווחתי במלחמת לבנון השניה. אז לא הייתי מודע לה. הייתי "גבר-גבר", קשוח. הסתכלתי על הכול בצורה לוגית, התמודדתי. בזמן הארוע לא פחדתי. הייתי קר רוח. כאשר שבתי הביתה, לא חשפתי בפני אישתי את האימה שהכחשתי, לא בכיתי (הרי הייתי גבר-גבר) אלא שעם הזמן, היא התחילה להופיע ולהתחזק. כשהייתי רואה חייל, תחושות מאד קשות עלו אצלי. התחלתי לשנוא את צה"ל. היו לי ביטויים מאד קשים כלפיו. לפעמים הייתי נזכר ברגע שלפני שהקרב, כאשר היה ברור כי אני עומד לההרג (היינו ממקומים במקום גרוע, שבו סביר ששהאויב או כחתינו יהרגו אותנו). הזכרונות הללו, שעלו בהמשך מעצמם,  גרמו לי להרגיש רע מאד (הקרב לא התרחש בסוף, ולכן הסוף היה טוב).

לא ידעתי איך להתמודד איתה. עם הזמן היא קהתה. היום אני שמח לא לעשות מילואים, אבל הטראומה כבר די נשכחה.

כשאני בוחן מדוע היא השפיעה עלי, בעוד הנוכחית, נראת כתקינה למדי, נדמה לי שזה קשור להבדל עיקרי אחד: כעס. הבדל נוסף, שאני מזהה הוא היכולת לבכות.

אחרי המלחמה, שנאתי את הגנרלים של צה"ל. במלחמה ראיתי את מצעד האיוולת מול עיניי. כעסתי עליהם שהם סיכנו את חיינו בחוסר תבונה שכזה. הכעסים רק הלכו והתעצמו, ונראה כי הם נקשרו לחוויה שלפני הקרב. התמונה שלפני הקרב, ניקזה אליה כעס עצום, וכל פעם שניזכרתי בתמונה, גם גאה הכעס האגור על צה"ל.

גם בארוע הנוכחי היה עלי להתמודד עם כעסים. אני יכול לכעוס על מע"צ, ועל הפלסטיני שנהג בפראות, ואולי על חבר שמשום מה לא יצר קשר, או תשומת לב שלא קיבלתי (אם כי בהחלט קיבלתי מספיק תשומת לב). אני מרגיש שקל מאד ליפול למלכודת הכעס. יש כל כך הרבה דברים שמשתנים פתאום, שכעס הוא כמעט בלתי נמנע. אלא שהפעם החלטתי לא לכעוס. אני בוחר להסתכל על הדברים שניתן לעשות. ברגע שמתגנבת טיפת כעס למחשבותיי, אני עוצר ואומר, בסדר…. מה כן ניתן לעשות? מה אפשר לקדם? איך אפשר לפתור את הבעיה, בלי להיתקע? החשיבה החיובית הזאת, עוזרת לי בנתיים להעביר את החופשה בנעימים, ולהנות מהכיף שלהיות עם משפחתי קצת יותר. אומנם הגבס מקשה על הכתיבה, אך בכ"ז אני כותב דברים חשובים עבורי, וההרגשה בסה"כ טובה.

שכנה אמרה לי שהתמונות יחזרו. כרגע אני מרגיש שהתמונות כבר לא חשובות. התמונה מהתאונה כבר לא עולה (אלא אם אני מעלה אותה בכוונה). אולי מה שעזר להן להעלם, היתה הכתיבה של הפוסט. לאחר שקראתי אותו 10 פעמים, הוא כבר נמאס עלי. חוויתי את החוויה עד תום, והרכב לא עושה לי את זה.

בארוע הנוכחי, גם בכיתי. בכיתי עם אישתי ובכיתי לבד. אני חושב שהבכי היה טוב מאד. באורע של המלחמה, הייתי גבר גבר, ו"לא נתתי לזה להשפיע עלי". ההבנה שבכי הוא תהליך חשוב בהחלמה, התחזקה אצלי לאור עדות של מישהי שסיפרה לי שבארוע בו היא היתה מעורבת, היא ניהלה את הארוע בקשיחות, ולא הרשתה לעצמה להיות חלשה ולבכות. עד היום היא סובלת מחרדות הקשורות לארוע.

להתפרק, לבכות נראת לי תרופה כל כך חשובה.

אבל את ההבדל העיקרי, אני מרגיש בצורת ההתבוננות. אני מרגיש שההבדל הגדול בין שני הארועים, היא הדרך בה מתבוננים על מה שקרה. מאד נוח לכעוס, אבל אם מתעלים מעל עצמנו, ובוחרים לאהוב את כל מה שקיבלנו, החיים נראים אחרת. אני מרגיש שהתבוננות באהבה על העולם, יכולה לעשות ניסים.

 

מה דעתכם?

 

באהבה,

טל

השעה היתה 16:17, יום שני ה-29 לאוגוסט. אמרתי שלום לאישתי ולבנות, ויצאתי לעבודה. ב16:18 התנעתי את הרכב, ונהגתי במסלול המוכר לכיוון מרכז הארץ. הכל היה על מי מנוחות, לא היו טרמפיסטים שביקשו טרמפ, וחציתי בקלילות את רחבי הישוב. ביציאה מן הישוב, פניתי ימינה אל כביש מס' 55, והאצתי את הרכב. שיטטתי בין הסרפנטינות היפות ואז הגעתי לירידה קלה. היום היה יפה, ככל שאר הימים בשומרון.  הבטתי קדימה אל הגבעה במעלה הכביש, בה נהרגו תחיה רוקח ונחמה מגל. היו מאחורי הגבעה שמיים יפים וכחולים. ואז ראיתי אותו מגיע במהירות. ג'יפ פלסטיני אפור וגדול. הוא נכנס למסלול שלי, התנגש בגדר הבטיחות ונזרק חזרה אל הכביש. החושים שלי נדרכו. לא הצלחתי להבין לאן הוא יגיע. לא ידעתי האם הוא ישאר צמוד למסלול שלי, ואז אוכל לחמוק על ידי מעבר לנתיב הנגדי, או שהוא ינתז לנתיב הנגדי, ואז סטיה שלי אל הנתיב הנגדי, תגמר בתאונה חזיתית. לרדת לשוליים לא יכולתי, כי מע"צ ביטלו את השוליים ותחמו את הכביש הצר, בגדרות בטיחות. למעשה מע"צ לא השאירו לי הרבה ברירות.

זאת לא היתה הפעם הראשונה ששמתי לב לסכנה של הגדרות של מע"צ. הבנתי כבר לפני כמה חודשים, כאשר קבעו אותן, כי הן טומנות בחובן סכנה עצומה. הבנתי שאם רכב סוטה מהמסלול שלו, הרכב שמגיע מהכיוון הנגדי אינו יכול לברוח לשוליים ונאלץ להשאר במסלול התנגשות ישיר אל מול הרכב הבא ממולו.

למזלי, כבר חשבתי מה אעשה במקרה כזה. היה ברור לי שאם אין לידי נוסע, עלי לנסות לחמוק לנתיב הנגדי, ולנסות להחלץ, אך אם לא יוותר לי מקום לברוח, אאלץ להתנגש כך שהפגיעה תהיה בצד שליד הנהג, ואני אשרוד את התאונה. אם היה לידי מישהו, אז ההחלטה היתה הרבה יותר קשה. על זה חשבתי כמה וכמה פעמים כשחלפתי בין הגדרות הקטלניות של מע"צ.

המחשבה הזאת כנראה חלפה בראשי, כאשר הבנתי שנלכדתי במלכודת שמע"צ הכינה, בחוסר תבונתה הבלתי נלאה. עברתי לנתיב הנגדי, וניסתי להחלץ מהג'יפ שהסתער עלי במהירות גבוהה. אני לא זוכר אם בלמתי. הכל היה מהיר מידי. אני חושב שכל הארוע מתחילתו ועד רגע ההתנגשות, ערך לא יותר משתיים עד שלוש שניות. אבל המון מחשבות אוטומטיות רצו לי בראש. סטטיתי לנתיב הנגדי, בתקווה להחלץ מההסתערות.

עכשיו, כבר היה מאוחר מידי לכל תמרון. הקבינה האימתנית של הג'יפ דהרה מולי במהירות עצומה, אני זוכר אותה גדולה ומתנשאת מעלי. עכשיו הבנתי שכבר לא ניתן לעשות דבר. נשאר עוד חצי מטר להתנגשות, ושום דבר לא יעזור.

היה בי עצב קל, על אשתי והבנות, אבל בעיקר סקרנות (טוב, לא היה לי ממש הרבה זמן לעבד דברים). היתי סקרן לראות איך זה להיות בתוך תאונת דרכים חזיתית. איך עוצמת המתכת הגועשת פועלת ומשפיעה על גוף האדם. זה היה ניסוי מהסוג שאני מעריך יותר מכל. ניסוי בגוף ראשון. הערכתי שאם אמות, לא ארגיש הרבה. המהירות גדולה מכדי להשאיר אותי גוסס. קיוותי שאם אשאר בחיים, אוכל לתפקד לאחר הארוע.

עכשיו, כבר ידעתי שזה בא. הנה נשמע קול המתכת המתרסקת, ששמעתי כאשר הייתי עד לתאונות אחרות. העולם נעשה לבן. לא ידעתי האם זהו הלם המעבר למוות, או שמא דבר אחר. כשהתפזר העשן, ראיתי שאלו כריות האויר.

הרכב עשה צלחת ועף 180 מעלות מהכיוון המקורי בו היה. ואז הרגשתי שהרכב הפלסטיני נוגח בי שוב מאחור. זה נורא עיצבן אותי. לא מספיק שנכנסת בי חזיתית, אתה עוד נכנס בי מאחורה? מסתבר שהסאגה לא נגמרה. הרכב הפלסטיני הכניס אותי בתוך גדר הבטחון של מע"צ והיא זאת שעצרה את שנינו, כשהרכב שלי משמש כרית אוויר של הג'יפ הפלסטיני.

הייתי שלם. ריח העשן, הדאיג אותי מאד. מיהרתי לחלץ את עצמי מחגורת הבטחון, ולפרוץ את הדלת החוצה. בדקתי שאין אף אחד שידרוס אותי כשאני יוצא החוצה, והלכתי מהר אל מאחורי הג'יפ הפלסטיני. הרגשתי כאב בקרסול ימין. אולי נקע. הלכתי מהר, כדי להעביר את הכאב. לאחר שהכאב הראשוני עבר, נעמדתי והסתכלתי על הארוע. כלי רכב אחרים שעברו בסמוך נעצרו להגיש עזרה. הפלסטני יצא מהג'יפ ושאל אותי האם הכל בסדר. אמרתי לו שכן. לא היה לי עליו כל כעס. רק צורך ענייני לסיים את הכל, לראות שהכל מטופל כמו שצריך.

מאד כעסתי על עצמי, שלא הצלחתי להתחמק. איזה חוסר כשרון, כך להתנגש. ידעתי שהשניות האבודות שבהן לא הצלחתי לקבוע לאיזה כיוון הג'יפ נוסע לא איפשרו לי לקבל החלטה טובה מספיק, כדי לחמוק מהתאונה. הרגשתי שנהג טוב יותר ממני, היה מצליח לחמוק מהארוע ללא פגע. בניתוחים מאוחרים יותר, הבנתי שהיה קשה מאד לחמוק מהתאונה, בהינתן הבעיה לחזות את כיוון ההתקדמות של הג'יפ. אז הכעס נרגע.

פנים ידידותיות התחילו להופיע, ולהציע עזרה. היה נראה לי שאני רואה שם חברים קרובים, וחברים מהשכונה. כולם הציעו לי לשתות, אבל לא רציתי. הודתי להם ואמרתי שאני לא מרגיש צורך. נראה לי שעדיף בלי מים בשלב זה. הרגשתי את חוסר היכולת לסייע לאדם פצוע תאונה. אבל הרגשתי שלראות כל כך הרבה פנים ידידותיות, היתה העזרה הכי טובה שיכולתי לקבל. היה בזה משהו מאד מנחם ומאד חם. זה עזר.

בשלב מסויים, שמתי לב, שאני רואה את כל העולם לבן. פנים נעלמו לי, והתקשתי לזהות מי עומד מולי. הבנתי שאני כנראה קרוב להתעלפות. כביולוג, ידעתי שהסיבה היא מחסור חמצן למוח, והדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, היא לשכב. אז ישבתי, ומכשזה לא עזר נשכבתי. איתן, השכן, הניח את ראשו מתחת לידי, והניח לי לשכב על הצד ולנשום. כששכבתי שמתי לב שיש לי קשיי נשימה. לא ידעתי ממה הם נובעים. קיוותי שהם אינם נובעים מדמום תוך ריאתי. אמרתי לעצמי, שאם יש לי דימום תוך ראיתי, ובהעדר חובש עם ציוד מתאים, אני עלול להחנק למוות בתוך כמה דקות. לא ניבהלתי. הערכתי שאין מה לעשות. ידעתי שהזעיקו אמבולנס, והוא לא יוכל להגיע יותר מהר. לכן כל מה שנשאר לי לעשות, זה לשכב ולחכות שיגיע חובש. אז נחתי בשלווה.

ואז הרגשתי שאני חוזר לנשום. כנראה המכה מהתאונה וכריות האוויר הקשו על הסרעפת לעבוד. אבל היא שבה לפעולה, ואני התחלתי לראות שוב את העולם בצורה ברורה. כשהנשימה חזרה, התחלתי להתלוצץ עם איתן. זכרתי שהינו צריכים להיפגש על משהו. אמרתי לו שנראה שזה הזדמנות טובה לפגישה. הוא התלוצץ חזרה, ואמר שכדאי שנחכה להזדמנות אחרת.

עכשיו הרגשתי טוב, וחזרתי לעמוד על הרגליים. הכל בסדר.

שוטר ניגש אלי, וניסה לברר מה קרה. הסברתי לו את פרטי הארוע. הוא לקח את הרשיון של הרכב והביטוח מהרכב, ושאל אותי היכן הרשיונות שלי. ביקשתי משכן, שיביא את הרשיון מהתיק, ונתתי לשוטר. בהתחלה השוטר לא הבין איך זה שהרכב שלי נראה כל כך מעוך, כשנראה היה שהתאונה היא תאונה אחורית. הסברתי לו שהמכה החזתית, כנראה גרמה לצלחת של הרכב, ושהתאונה היתה חזתית. הוא נראה המום קלות*.

בינתיים ביקשתי מהשכנים שיביאו לי את הפלאפון ששכן ליד ידית הגיר. שכן שהלך לרכב, אמר שהוא לא יכול למצוא דבר, כי הכל מרוסק שם. שכן אחר ניסה את מזלו, וכן מצא את הסלולר. הסלולר נראה שלם במבט ראשון, ולכן התקשרתי הביתה. המסך הראה שהצד השני ענה, אך לא שמעתי כלום. הבנתי שמשהו בסלולרי התקלקל. לכן, ביקשתי מאיתן שיאפשר לי לחייג הביתה, ולהודיע לאשתי שהכל בסדר. הסלולרי שלו היה בלי סלולה, אך מהסלולרי הקבוע ברכב, יכולנו לדבר. התקשרתי לאישתי, ובטון הכי אגבי שניתן למצוא אמרתי לה שהכל בסדר, אני שלם ובריא, וכי היתה תאונה חזיתית, ואני יצאתי ממנה ללא פגע. באותו רגע הגיע החובש, וביקש לבדוק אותי. ביקשתי מאיתן שימשיך להסביר לאישתי מה קרה.

החובש התחיל לבדוק, וראה את המכות מהכריות ומהחגורה, אך חוץ מזה הכל היה בסדר. באותו רגע נשמעה בקשה מהפלסטינאים שהיו בג'יפ, שהחובש יבדוק את הילד שהיה מאחורה ומרגיש כאבים ברגל. ביקשתי מהחובש שיגש לטפל בילד, כי אני בסדר גמור. הוא ניגש. זה נתן לי הרגשה טובה להבין שגם ברגעים כאלו, אני מסוגל לחשוב על אחרים. היתה בכך נחמה.

בתוך דקה, הגיע גם האמבולנס וגם הרבש"צ. השוטר התחיל לדבר איתי על גרירת הרכב, והיה ברור שעלי להחליף פרטים עם הפלסטינאים. ביקשתי מהרבש"צ שיקח את הפרטים, ואיתן אמר לי שהוא לוקח את התיק אליו. עכשיו, משהכל היה מסודר ומאורגן, יכולתי לעלות ברגיעה על האמבולנס. החובשים השכיבו אותי על מיטה, והתחילו בנסיעה. הנסיעה הכאיבה לי, כי הקרסול הימני נשאר תלוי באויר, והנקע, שהרגשתי שם כאב. בינתיים התבדחתי עם החובש. הוא התפלא לראות אותי עומד על הרגליים, לאחר תאונה כזאת. היתי שלם, ועם חתכים קלים וכויות מהכריות, וחוץ מזה שום דבר. הם לא ראו הרבה תאונות כאלו שהפצוע נראה כך אחר תאונה חזתית. התחלתי להבין שהיה כאן נס.

כשהאמבולנס של כפר-סבא קיבל אותי, שאל אותי הנהג, אך זה שאני נראה כך, לאחר התאונה שעברתי, ואז אמרתי בדמעות בעיניים, שכנראה שיש בורא לעולם.

לא הייתי שלם עם האמירה הזאת. אם יש בורא לעולם, אז למה בכלל התנגשתי? ולמה יש כאלו שעשו הרבה טוב ולא נחלצו מתאונות? יותר מאוחר, בשיחת טלפון, יזרוק עדו, החברותא שלי, שכנראה לא סיימתי את המטלות שעלי לבצע בעולם.

כל המחשבות הללו עוברות לי בראש. ואין תשובה ברורה להן. אבל כן היה לי ברור שבשבריר השניה לפני ההתנגשות כשהפגוש האימתני מתנשא מעלי, הערכתי שיש סיכוי גבוה שלא אצא בחיים מהתאונה. לעומת זאת, לאורך ככל ההתרסקות, לא הרגשתי מכה, הייתי בשליטה והבנתי מה קורה.

מצד שני, כל מי שראה את הרכב, לא הבין איך יצאתי משם שלם. הבנות שלי שעברו לאחר התאונה במקום, אמרו שהרכב נראה חצוי. אני עדיין לא ראיתי את הרכב לאחר התאונה.

במהלך נסיעת האמבלונס כבר התקשרתי לאבא שלי (החובש הראה לי שניתן לדבר בסלולר שלי  דרך הרמקול), כי ידעתי שלאישתי אין כרגע רכב (אני הרסתי אותו), וידעתי שאבי ידע לתפעל את הארוע בצורה הטובה ביותר. סמכתי עליו. בנוסף, התקשרתי למאומנות שלי, והודעתי שיש שינוי תוכניות, ונראה שהיום לא נוכל להיפגש.הסברתי שהכל בסדר, ושנקבע מחדש זמן פגישה כשיגמרו הבדיקות בבית החולים. הודעתי גם לחבר'ה מאידומקס שלא אוכל להיפגש איתם הערב.

הכל מאורגן. איזה יופי.

בבית החולים, חיכה לי אבא שלי. נכנסתי לחדר המיון בהליכה. גם שם נראו מופתעים לראות אותי הולך, אחרי הדיווח. אחד הרופאים צחק ואמר שאולי החליפו את התיק הרפואי.  לאישתי (ששכנים הביאו אותה לבית החולים) ולאבי הודעתי שמחר בערב, אני חוזר לרכב על האופניים. אך לאט לאט הסתבר לי שלרופאים יש מחשבות אחרות בנושא. צילום הרנגן ולאחר מכן ה-CT, הראו שיש לי שבר בקרסול. גבס כבד שמכסה כרגע את רגלי, מבטיח כי בששת השבועות הבאים, עלי לשכוח מרכיבת אופניים.

יחד עם זאת, עלינו לראות את הצד הטוב. קודם כל אני חיי. לא טריוויאלי בכלל. לאחר מכן, כל פציעותי מהתאונה הם זוטות, ומסתכמות בשבר קל בקרסול. אני זוכה עכשיו לחופשה של שישה שבועות מכל עבודה (אם כי אני אמשיך את האימונים דרך סקייפ). שישה שבועות שאותם אני מתכוון לנצל לכתיבת מאמרים.

במהלך הזמן הזה, יהיה עלי להתרגל להיות עצמאי עד כמה שאוכל, ולהתרגל לנהל את חיי באמצעות קביים ורגל מגובסת. אישתי בחודש התשיעי להריונה, עושה הכל כדי להקל עלי, והבנות מגלות התחשבות.

זהו, עכשיו לחופשה 🙂

אחרית דבר:

לאחר שהגיע האמבולנס ויכולתי קצת להתפנות למחשבות על המצב, הבנתי שהדבר העיקרי שאני רוצה לדאוג לו, הוא להמנע מ-PTSD (תסמונת פוסט תראומה). לכן, כשאף אחד לא ראה, הרשתי לעצמי לבכות, כדי לשחרר לחץ. כשאישתי הגיעה לבית החולים בכינו קצת ביחד, כדי לשחרר את הלחצים. סיפרתי על התאונה לאבי ולאישתי, ועכשיו גם לכם. זה עוזר לשחרר את המתחים.

מהניסיון שלי עם המאומנים שלי, חלק גדול מהיכולת להתמודד עם פוסט טראומה היא לחזור ולשלוט בחיים. תחושת השליטה מרגיע ומחזירה את האדם להתעסקות בדברים החשובים בחייו. ולכן, אני עסוק עכשיו, בתכנון ובביצעו של משימות שיקדמו את החזון ואת הפרנסה שלי, בשישת שבועות המחלה.

אומנם לא אוכל לנהוג בששת השבועות הקרובים, אבל אוכל לכתוב מאמרים, וזה דבר חשוב בפני עצמו. עם אקלי אוכל לשמור קשר דרך סקייפ. עם התנועה לדמוקרטיה ישירה, דרך דוא"לים, אבל עיקר העשיה שלי תמוקד לכתיבה. אני חושב שאני הולך להנות מהתקופה הזאת.

שלכם,

טל

—-

* בשלב מאוחר יותר סיפרו לי שכשהשוטר ראה את הרכב הוא לא האמין שמישהו יכול לצאת בחיים מהרכב. השוטר בעל ניסיון עשיר (לצערו ולצערנו) בתאונות דרכים.