Blog

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

נראה כי הציונות נמצאת כיום באובדן דרך. מהי ציונות? מה תפקידה? למה היא נועדה? האם די לנו לשבת בארץ טרשים זאת, כדי להציל את העם היהודי? אינני חושב כך. "בלא חזון יפרע עם", אמר בן גוריון. וצ'רצ'יל הראה כי בלא אמונה בחזון הגדול של החירות, בריטניה לא היייתה עומדת בפני גרמניה הנאצית, וארה"ב לא הייתה מצטרפת למלחמה, כדי להכריע לבסוף את גרמניה הנאצית, המשעבדת. רוסיה לחמה בשם חזון הקומוניזם והשנאה לנאציזם.

כדי לקום ולהגן על עצמך, אתה צריך להאמין במה שאתה עושה. אתה צריך להאמין כי מה שאתה עושה חשוב יותר מחייך.

חישובו רגע על החייל הזה שיוצא למלחמה. חישבו על חייל המילואים הישראלי, שיוצא מביתו, לתעסוקה או למלחמה (כמו מלחמות לבנון הראשונה והשנייה). היכנסו לדמותו:

אתם יוצאים למלחמה, מאחוריכם אתם משאירים, פאב, בילויים, משפחה, חברים, עבודה, אישה, אהובה, ילדים. הכדורים מתחילים לשרוק מסביב, פגזים מתרסקים מימין ומשמאל. המוות אורב בכל רגע, מחכה… מחכה לזמן לא ידוע. האם אתם תהרגו, האם החבר יהרג? הינה קליעים עפו לידכם. הפעם ניצלתם, אך האם גם בפעם הבאה תינצלו? המח"ט אמר לכבוש את העיר, אך האם כדאי להצטרף לפלוגה, או שאפשר לחפש איזו סיבה כדי לברוח מהקרב? אולי עדיף היה לא לשרת כלל במילואים, להישאר בבית ולראות את כל הבלאגן בערוץ שתיים. להשאיר את הסכנה לחבר'ה שאוהבים מלחמות. הרי לי יש לאן לחזור.

נכון שאנו נהנים לעשות מילואים עם החבר'ה, אך לי יש דברים יותר חשובים לעשות, אני רוצה להתקדם בעבודה, להצליח, ובעיקר למות בזקנה טובה. בוא נוותר על המילואים.

כן חברים, זה כבר לא סוד. פחות אנשים מתגייסים לצבא, עוד הרבה פחות נשארים לעשות מילואים. החיים הפרטיים של יותר ויותר אנשים, מקבלים עדיפות, ביחס לחובת השרות: חובה שהיא אומנם צו מדינה, אך היא גם צו מצפוני, וקיומי במדינה הזאת.

סון טסו, בספר המלחמה האגדי "חכמת המלחמה", כתב

"ביום שיצטוו לצאת לקרב, אפשר יגעו חייליך בבכי, כשהיושבים מרטיבים את בגדיהם והשוכבים מורידים דמעות על לחייהם. אך תן להם ויבואו בין המצרים, ואז יראו את גבורותם של צ'ו או קואיי" (סון טסו, חוכמת המלחמה, הוצאת מערכות, מהדורה חמישית, 1977, עמ' 66)

אין האדם החופשי, יוצא למלחמה, אלא אם אין הוא רואה ברירה. אין הוא יוצא למלחמה אם אין ניחתת עליו מלחמת אין-ברירה.זאת הסיבה שגם האנגלים וגם הצרפתים, נמנעו מתקיפת גרמניה, בין ספטמבר 1939, לאפריל 1940. זאת הסיבה לכך שבלגיה, נורבגיה והולנד, נמנעו ממלחמה בגרמניה, עד שזאת יצאה להתקפה נגדם. וכולם, מלבד האנגלים נלחמו עד לשלב בו הם ראו כי הנזק בהמשך הלחימה רב מהתועלת – אז הן נכנעו.

כך גם אנו הישראלים, אנו נוותר על מלחמות מלחמות ברירה. לחמנו כאריות במלחמת העצמאות, לחמנו כאריות בקדש (כשהיה נדמה שנאצר מאיים על חרותינו). לחמנו בעוצמה במלחמת ששת הימים, כשהיה נדמה שעוד מעט עומדים לחסלנו. כך גם עשינו במלחמת יום-הכיפורים. מלחמת לבנון הראשונה, כבר התחיל להיווצר בנו בקעים. עדיין הסולידריות הישראלית ורוח האחווה פיעמה בנו, אך הציבור הנמנה עם השמאל, התחיל לאבד את האמון בהנהגה ובכורח לצאת למלחמות. יותר ויותר גילויי אי שביעות רצון ואי רצון להתגייס לשרות מילואים בלבנון ארעו. להערכתי, לא סתם צה"ל החליט לוותר ולא להכניס ללבנון לאחר 86' חיילי מילואים. כי אז, היה המרי בעם הולך וגדל. גם השירות ביש"ע החל לכרסם בצבא המילואים ובמוטיבציה של ציבור השמאל לשרת במילואים. נכון, עדיין היו ושינם לא מעט אנשי שמאל שמשרתים במילואים, אך חלקים רבים, בשקט בשקט עזבו את המילואים. אם פעם לא הייתה בעיה לגייס מילואימניקים לחודשיים, כיום כבר מורידים את הישרות ל-24 ימים. אם פעם מילואימניקים היו הולכים בלי לחשוב פעמים, היום צריך כבר לדאוג להם להטבות, כדי שיבואו. במלחמת לבנון השניה, חוסר ההחלטיות של המפקדים, וההוראות הלא החלטיות, נבעו כנראה גם מכך, שהם חששו שתקום התמרמרות בציבור, במידה שיהיו לנו נפגעים. אילו היתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, הציבור היה מוכן לספוג הרוגים, ובתנאי שהמדינה תנצל.

נראה כי כיום, על אף היצוג הדומיננטי של חובשי הכיפות בקורס קצינים וביחידות הקרביות, גם שם מתחילה להתכרסם האידאולוגיה שדוחפת את הלוחם הדתי. ההתנתקות גרמה לחלק מהציבור הזה, לא לראות בצה"ל צבא לגיטמי. ואם לא יעשה דבר, יתכן גם האידאולוגיה שדוחפת את החייל הדתי להתגייס לקרבי תחלוף ותואבד.

ישנם שלושה אלמנטים מרכזים שמניעים חייל אליי קרב. האחד הוא צורך קיומי. השני הוא היותו חייה חברתית והשלישי הוא האידאיולוגיה שבה הוא מאמין, המורה לו שיש משהו גדול ממנו שבסכנו את חייו, הוא שומר עליו.

הצורך הקיומי מתבטא אצלנו במלחמות אין ברירה אמיתיות: אנו מאמינים שאם ישמידו את מדינת ישראל, נושמד גם אנחנו. העולםהערבי והעולם הכללי יטרוף אותנו, כפי שטרף אותנו במשך 2000 שנים.

החברותיות: החברותיות, עלולה להיות משענת קנה רצוץ, כיוון שאדם שרואה כי רוב חבריו אינם מתגייסים לסדיר או למילואים, הוא יקבל לגיטמציה לא להתגייס. ולכן החברותיות יעילה רק כאשר יש נהירה חברתית להתגיסות.

האידיאולוגיה: היא הכוח המניע החזק ביותר: היא עמוד השידרה שמוציאה אנשים אליי-קרב. היא המקנה להולך בדרכה מבט בהיר המכוון אותו במעשיו. אך בעולם המערבי, נדמה כי האידאולוגיה חלפה. נראה כי היא מהווה כלי בידי אידאולוגים או בידי "נביאי זעם" להוציא עמים שלמים לקראת מלחמה. הפלשתינאים משתמשים באידאולוגיה, כדי להוציא את בניהם למלחמה נגדנו. היא מספרת סיפור של מסכנות וחמס מצדנו. של אונס, והרעלת ילדים. של גניבת אדמה. אין זה משנה כרגע האם ה"נרטיב" שהם מספרים נכון, החשוב הוא שהפלשתינאים מאמינים בו ויוצאים למלחמה נגדנו.

אצלנו נראה כי אבדה האידאולוגיה. כל מה שנשאר זה צורך קיומי ואמונה שהגויים יהרגו אותנו, אם מדינת ישראל תושמד. ה"בר-רפאליים", לאט לאט ילכו וירבו. הם יבינו כי ניתן כיום להטמע בגוים, להתחתן עם גוי טוב ולהעלם לתמיד מהרדאר של הגויים.

מי שישאר כאן, הם רק אלו שאימנו כי אנו משרתים משימה גדולה יותר. אלו שיהיו מוכנים לסכן את עצמם עבור המטרה הזאת.

האם אנו משרתים מטרה גדולה יותר?

אני מאמין שכן.

והמטרה היא אותה מטרה שהוליכה את בן גוריון ואנשיו. היא נמצאת בשני המשפטים שציטטתי לעיל:

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

היהדות התייחדה תמיד בתכונות של צדק, חסד, ומשפט. המשנה והגמרא הינם ספרי צדק ייחודיים שנוצרו במאות הראשונה עד החמישית. התורה, עיקרה היא תורת צדק וחסד. השמאל הוא ציבור גדול הלוחם על צדק, והמטיף לחסד. הדתים הם ציבור חסד שאין כדוגמתו (ויעידו על כך מוסדות הצדקה הרבים שמגזר זה מפעיל). הקהילה היהודת התייחדה תמיד בעזרה הדדית שאין כדוגמתה. גם בארצות הברית, שבה משפחות נפרדות ומתרסקות, המשפחה היהודית עדיין נחשבת חמה יותר מלוכדת יותר. הקהילות היהודיות הינן קהילות חסד, המסייעות לחלשים בארה"ב ובארץ. הערבות והחברות בעם ישראל, היא מדהימה, ויעידו על כך המטיילים הישראלים,שפוגשים מטיילים ישראלים אחרים ברחבי העולם.

נכון, הלכנו ואיבדנו את דרכנו. החברות נשחקת. הצדק הלך לאיבוד. המדינה מסתאבת. הערבות ההדדית, כבר לא מה שהייתה פעם. אבל עדיין… יש בנו זיק של הדברים הללו.

רק אם נבין כי עלינו לחפש שוב את הצדק (של הדת ושל השמאל). רק אם נבין כי ללא חסד, לא נשרוד, רק אם נבין כי ללא משפט, ירקבו מוסדות המדינה. רק אם נשאף באמת ובתמים להבין מה הוא צדק, וכיצד מקיימים חסד, יהיה לנו סיכוי לשרוד במקום הזה…. יהיה טעם להשיארותנו כאן.

נכון, אמרו לנו שאין צדק, ואמרו לנו שאי אפשר לעשות צדק…. שטויות… אלו מילים של חסרי אמונה, שלא חיפשו מספיק ולא יגעו מספיק. צדק, חסד ומשפט, אפשריים גם בינינו וגם ביננו לבין הפלשתינאים… פשוט לא חיפשנו מספיק.

בתקופה האחרונה מעסיקה אותי השאלה, מדוע פרצו מלחמות העולם הראשונה והשנייה, ומדוע נוצר הנאציזם? הניסיון לתת פתרון לתשובות אלו, הוא חלק מהניסיון להבין כיצד האדם פועל? מה מניע אותו? כיצד חברה פועלת וכיוב'.

 כדי להבין זאת קראתי את הספרים "The Proud tower" של ברברה טוכמן, את הסדרה של צ'רצ'יל "The second world war" (כרגע אני לקראת סופו של הספר השני), "חיילי הרשע" של תום שגב (ספר המנסה להסביר מדוע מפקדי מחנות הריכוז התגייסו לאס אס, והשתתפו במעשי ההשמדה), וכן קטעים רלוונטים מוויקיפדיה האנגלית. אני נעזר בתיאוריות המתארות את האדם כיצור המונע על ידי פרמידת הצרכים של מאסלו, כדי לבנות מכניזם המסביר את התהליכים החברתיים.

את התשובה לחלק הראשון של השאלה "מדוע פרצה מלחמת העולם הראשונה" עוד לא מצאתי. נראה כי ההסבר כרוך בתחושת העוצמה שהייתה לגרמנים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ובהתדרדרות העוצמה של האימפריה העותומנית והאמפריות המערביות (צרפת ואנגליה). אבל נראה שמצאתי פתרון המניח את הדעת לגבי התפתחות הנאציזים ופרוץ מלחמת העולם השנייה.

נראה כי היסוד למלחמת העולם השנייה נובע ממלחמת העולם הראשונה, ומתהליכים חברתיים שהתרחשו לאחר המלחמה.

צ'רצ'יל נותן שתי סיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה. האחת היא שארה"ב חייבה את בעלות בריתה (צרפת ואנגליה) להחזיר לה את ההלוואות שהיא נתנה להן בזמן המלחמה, והמדינות הללו, נאלצו לדרוש מגרמניה שתפצה אותן על ההוצאות של המלחמה. תהליך זה יצר לחץ כבד על הכלכלה הגרמנית, והיה בין הגורמים שהביאו לקריסת הכלכלה הגרמנית בין שתי מלחמות העולם. הסביה השניה, על פי צ'רצ'יל, היא שכאשר הנאצים עלו לשלטון, הציבור בברטיניה שרוח הפצפיזם שלטה בו בבריטניה טען כי יש להשוות את הצבאות של גרמניה, צרפת ואנגליה. הפצפיסטים טענו, כי איזון בין הצבאות יגרום לכך שאף מדינה לא תתקוף אף מדינה, ולכן יש להתיר לגרמניה להגדיל את צבאה מ-100 אלף חיילים (כפי שהתיר הסכם וורסאי), לצבא בגודל מלא. ולכן, כאשר הנאצים התחילו להגדיל את הצבא שלהם, הפצפיסטים שרוחם שלטה אז בבריטניה, ראו את ההתפתחות בעיין יפה ובריטניה וצרפת לא הענישו את גרמניה על שבירת הסכם וורסאי. גם כאשר גרמניה כבשה ריינלנד (שטח מפורז בין גרמניה לצרפת), את אוסטריה ואת חבל הסודטים של צכוסלובקיה, הציבור הפצפיסטי לא ממש התנגד, כיוון שגרמניה כבשה רק איזורים בהם היה מיעוט גרמני או שהיו חלק מגרמניה. רק לקראת כיבוש חבל הסודטים, נוויל צ'מברלין הפצפיסט, הבין שפניה של גרמניה אינן פונות לשלום, והוא ניסה למנוע את כיבוש חבל הסודטים, על ידי הסכם עם היטלר. כאשר גרמניה פנתה לכיבוש החלקים הגרמניים של פולין, בריטניה וצרפת התאחדו ואיימו שאם גרמניה תכנס לפולין, הן תכרזנה מלחמה על גרמניה. כאשר גרמניה אכן התחילה לכבוש את פולין, אנגליה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה ב-1 לספטמבר 1939, אך הן לא עשו דבר עד שגרמניה תקפה אותן באפריל 1940. בכל התקופה הזאת, שבין תחילת ההתחזקות של הצבא הגרמני ועד כיבוש פולין, יכלו צרפת ובריטניה לעצור בקלות יחסית את גרמניה. צבאה של גרמניה לא היה כשיר עדיין למלחמה כוללת, והיה ניתן להביסו בקלות, רק לאחר שהצבא הגרמני התאמן באש חייה על אוסטריה וחבל הסודטים, ובעיקר לאחר כיבוש פולין, היה הצבא הגרמני מוכן למלחמה כוללת נגד צרפת ובריטניה. בכל אותה העת, על פי הסכמי וורסאי, יכלו צרפת ובריטניה לכבוש מחדש את גרמניה ולהכריח אותה להתפרק מנשקה, וזאת במחיר נמוך מאד של חיי אדם (בריטניה שילמה במלחמת העולם בחייהם של 400 אלף חיילים ו- 60 אלף אזרחים; ארצות הברית שילמה בחייהם של 300 אלף חיילים; הרוסים שילמו בחייהם של 25 מיליון חיילים ואזרחים; היהודים שילמו בחייהם של 6 מיליון אזרחים, ועוד עמים איבדו מאות אלפי אזרחים וחיילים).

אך טענותיו של צ'רצ'יל, אינן מסבירות מדוע עלה דווקא הנאציזם ופרח בגרמניה. אני מוצא שהסיבה לכך נובעת כנראה מהדרך שבה הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, באביב 1918 פרצו הגרמנים את ביצורי הצרפתים והבריטים. גרמניה הייתה בטוחה כי היא על סף הכרעה, אך באותו שלב נכנסה ארצות הברית למלחמה, ובשיתוף פעולה צרפתי-בריטי-אמריקאי, הצליחו בעלות הברית להדוף את הגרמנים. בינתיים, בגרמניה עצמה התחילו ההפגנות האנטי-מלחמתיות להתפשט. הרעב והקיצוב ואחוזי התמותה העצומים בקרב החיילים, נתנו רוח גבית לתנועות הסוציאל-דמוקרטיות ולקמוניסטיות לצבור כח ציבורי. כאשר התחילה מתקפת מאת הימים של בעלות הברית, ההפגנות מבית התחילו להשפיע על הצבא ועל ההנהגה. בעלות הברית במשך מאה ימים, מאוגוסט ועד נובמבר, הצליחו לשבור את קו החזית הגרמנית ולהתקדם בצורה עיקבית אל עבר גרמניה. הגרמנים לא הצליחו לגייס מתנדבים חדשים והצבא התחיל להישבר מורלית. התומטטות הסופית של גרמניה לא באה מידי בעלות הברית, אלא מתוך הצבא שלה. כאשר כאקט של ניסיון אחרון לעצור את בעלות הברית, הפיקוד הגרמני העליון פקד על הצי לתקוף את הצי הבריטי, מלחים גרמנים התמרדו. הם ראו בהתקפה זאת פעולת התאבדות. מרד המלחים הלך ותפס תאוצה, ובגרמניה פרצה המהפכה הגרמנית שהביאה להתמוטטות הצבא, ולהקמת רפובליקת ויימאר. מי שניצח בסוף המהפכה היתה המפלגה הסוציאל דמוקרטית, אך יחד עם זאת המפלגה הקומוניסטית, ניסתה להשתלט על גרמניה. המאבק בין שתיהן, והתפתחות הנאציזים גרמו לאי יציבות שלטונית בזמן רפובליקת וייאמר.

תום שגב מתאר בספרו "חיילי הרשע" את ההיסטוריה האישית של מפקדי מחנות הריכוז של האס אס. אצל חלקם מופיע תסכול גדול ממלחמת העולם הראשונה. תום שגב, אינו מפרט מי הם אלו שבעייני הנאצים היוו גייס חמישי שהפיל את גרמניה. אך נראה שלאור ההיסטוריה שמראה כי המפלגות שהיו פעילות במהפכה היו סוציאליסטיות-דמוקרטיות וקומוניסטיות, לא פלא הוא שהראשונים שנכנסו למחנות הריכוז לא היו היהודים, אלא דווקא הקומוניסטים.

בנוסף, כפי שצ'רצ'יל תיאר, היווה המשבר הכלכלי הקטסטרופלי שפקד את גרמניה בזמן רפובליקת וייאמר, בסיס אישי של חלק מפקדי המחנות להצטרפות למפלגה הנאצית. המפלגה הבטיחה לעשות סדר ולטפל ביסוד האנטי-גרמניים שפועלים בגרמניה. היא הבטיחה ליצור שוב אומה, שערכים של עבודה, משפחה ונאמנות עומדים בראשה. בתוך הכאוס שאחז ברפובליקה, המפלגה הנאצית כבשה עוד ועוד לבבות, בהבטיחה סדר ופוריות כלכלית.

כחלק ממצע המלחמה ביסודות האנטי-גרמניים, בחרו הנאצים להלחם בקומוניסטים וביהודים וגם בפילוסופים שנחשבו בעלי פילוסופיה "יהודית", כמו אנשי המעגל הווינאי. המלחמה בקומוניסטים יצרה פרדוקס כאשר היטלר וסטאלין חתמו על הסכם מוטלוטוב-ריבנטרופ, שקבע אי-לחימה בין הדיקטטורות ואיפשר לגרמניה לרכז מאמץ במלחמה במערב. לבסוף, כפי שאנו יודעים, היטלר אכן תקף את רוסיה, כאשר השעה הייתה נוחה לו.

היהודים עצמם, נחשבו בעייני האנטי-שמיים, כגורם נוסף לכישלונה של גרמניה. במחצית הראשונה של המאה ה-20, הייתה ליהודיי גרמניה השפעה גדולה. היו יהודיים שהיו מעשירי העולם והיוו חלק ממעגלי ההשפעה האירופאיים. הפילוסופיות שהם יצרו ויכולתם האינטלקטואלית שבאה לידי ביטוי באקדמיה, יצרו "פילוסופיות יהודיות" שפגעו באומה הגרמנית. החלק של היהדות שלא היה מעשירי העולם, ולא הצטרף להשכלה הגרמנית (קרי, היהודים המסורתיים) היה "לא יפה", "תת-אדם" שביקש לזהם את הדם הארי הטהור. כל אלו ועוד, יצרו אצל הנאצים תמונה של אויב שיש להשמידו בכל מחיר. והם עשו זאת, כפי שרק גרמנים יכולים לעשות.

המשך…

מעל דפי ה"ארץ" ובמקומות אחרים נשמעו טרוניות רבות כנגד האלימות המילולית של הטוקבקיסטים. כותבים וקוראים רבים הביעו שאט נפש מהאלימות המילולית, ההשמצות וחוסר הסבלנות של חלק מהטוקבקים. היו כאלו שהציעו להגביל את האלימות המילולית על ידי חובת הזדהות של המטקבקים ואף על ידי חקיקה מתאימה בנושא.

אני מציע שהבעיה שאנו עדים לה, אינה נובעת מוולגריזציה של ההמונים, אלא דווקא מאי הבנה של אופי התקשורת החדשה וטבע האדם, הגורמת להתנגשות בין התקשורת הישנה לתקשורת החדשה. מי שישכיל להבין את אופי השינוי שיוצר האינטרנט יוכל לנצל את המדיום החדש כדי להעביר את דעותיו בצורה יעילה יותר.אחד הכלים המשמעותיים להבנת השינוי שהתקשורת עוברת כיום, היא תיאוריה שפיתח מרשל מקלוהן. בשנות ה-60 כתב מרשל מקלוהן ספר שנקרא "Understanding Media", בו הוא מראה ששלוש מהפכות בטכנולוגיית של התקשורת לאורך ההיסטוריה, גרמו לשלוש מהפכות חברתיות. המפכה החברתית הראשונה נגרמה כתוצאה מהמצאת הכתב האלף-ביתי. הכתב גרם לכך שהמחשבה האבסטרקטית שאפיינה את התרבויות הקדם-כתביות, התחלפה בחשיבה מסודרת ולוגית. המפכה השנייה נגרמה כתוצאה מהמצאת מכונת הדפוס-סדר של גוטנברג. מכונת הדפוס אפשרה להחליף את שיטת העתקה הידנית של ספרים לשיטת הדפסה סדרתית ומסחרית, וכתוצאה מכך איבדה הכנסייה את השליטה בהעתקת ספרים. טכנולוגיית הדפוס אפשרה לקבוצות חדשות לשכפל ולהפיץ ספרות חדשה ויצרה קרקע להופעתן של מהפכות תרבותיות משמעותיות באירופה, כמו הרפורמציה, הרנסאנס והמהפכה המדעית. המהפכה השלישית נוצרה מהופעת המדיה האלקטרונית. מהירות העברת המידע באמצעות הרדיו והטלוויזיה אפשרו למידע להציף את הגלובוס בתוך שברירי שנייה, והפכה את כדור הארץ ל"כפר גלובלי" (מושג אותו טבע מקלוהן בספרו "The medium is the massage"). השינוי הזה גרם לדיון הרציונאלי שאפיין את האליטות הקדם-אלקטרוניות, להפוך לדיון צעקני, רועש ו"פופוליסטי", כפי שאנו עדים לו לא פעם בתוכניות אקטואליה הנוכחיות. אך יחד עם זאת, בגלל ההון הכבד שיש להשקיע כדי להקים רשתות תקשורת, השליטה במידע עדיין נשארה בידי קומץ של קבוצות תקשורת, בעלי עיתונים, עורכים, וקבוצות השפעה מצומצמות.

המהפכה הרביעית, שאותה מקלוהן לא צפה, הייתה הופעת האינטרנט. האינטרנט כמו קודמיו, הרדיו והטלוויזיה, מאפשר מעבר מידע גלובלי ומהיר. אך בניגוד לקודמיו שאפשרו מעבר מידע חד צדדי, מהאליטות לציבור, מאפשר האינטרנט מעבר מידע רב כיווני בין כל המחוברים לרשת האינטרנט, בעלות זולה ושווה לכל נפש. למעשה כמעט כל אחד יכול להביע את דעתו על ידי הקמת בלוג, דיון בקבוצות דיון, הגבה בטוקבק, פתיחת אתר אינטרנט והפצת סרטי וידאו ותמונות שהופקו בצורה ביתית.עבור מי שלא השכיל להבין את השינוי, ההצפה בידע הרב-כיווני, עלולה להראות כמערכת כאוטית ללא מכוון, אשר מאיימת להטביע כל טיפת היגיון. מערכת בה אין אינטליגנציה מכוונת ושולטת. בה שטף של פטפטת בלוגית תטביע את הידע האיכותי בתוך ים של מלל, צלילים ותמונות קיקיוניות. אך מי שלמד להכיר את האינטרנט יכול לראות שדווקא מתוך הכאוס הזה, מתחילות לעלות ולצמוח צורות ידע חדשות ומעניינות. למעשה, כל צורת החשיבה הקבוצתית הולכת ומשתנה. אם בעבר רעיונות זרמו מהאליטות להמונים, כיום, בזכות הטכנולוגיה הרב-כיוונית, נעלמים מוקדי עיצוב דעת הקהל הישנים, ובמקומם עולה ספקטרום רחב יותר של מוקדי ידע. את העורכים והכתבים מחליפים בלוגרים וכתובים בפורומים. אם בעבר האליטות הישנות יצרו סט מצומצם של רעיונות, כמו ליברליזם, קומוניזם או סוציאליזם, הרשת מאפשרת לרעיונות חדשים רבים להתפתח. הרעיונות החברתיים של המאה ה-20, שמיצו כבר את עצמם בדיונים של האליטות הישנות, זוכים לרענון ופרץ יצירתיות בתוך הבלוגוספירה. גם אופי הדיון ילך ומשתנה. אם בעבר כדי להופיע במדיה האלקטרונית היה צורך לספק סנסציה, לפעול בצורה חריגה או להיות מחובר למעצבי דעת הקהל, כיום ע"י דיון סובלני ונבון, בבלוגים, פורמים, וויקיפדיה, פודקסטים ובוידאוקסטים, Digg ועוד, האדם הפרטי יכול להפיץ את דעותיו. בעידן האינטרנט, הבלוגרים המשמעותיים באינטרנט [ראו www.technorati.com] אינם בלוגרים הכותבים הצורה סנסציונית או מינית, אלא דווקא בלוגרים המסוגלים ליצור תקשורת אנושית, אינפורמטיבית ומחכימה.

אם תורתו של מקלוהן נכונה, אנו נהיה עדים בעתיד הקרוב למהפכה מחשבתית חדשה. אנו נהיה עדים לכך שרעיונות ילכו וישתנו, ודיון ליברלי ודמוקרטי יותר יפרוץ. אם בעבר רעיונות צריכים היו להיצבע בגווני שחור ולבן, כדי שההמון יקלוט אותם בקלות, הרי שהדיון האינטרנטי, הופך את צבעי האידיאות למגוונים יותר ואישיים יותר. כל אחד יכול להביע את הגוון שהוא מאמין בו על פני קשת האידיאות החברתיות שמסתובבות ברשת, ואולי אף ליצור אידיאות חדשות.דווקא התנגשות הטוקבקיסטים שאנו עדים לה כיום במהדורת האינטרנט של העיתונים, יכולה להאיר את השוני המהותי בין התקשורת הישנה לתקשורת החדשה. בעוד התקשורת הקדם-אינטרנטית נוהגת להכתיב דעות "נכונות" ו"לא נכונות", הקהל האינטרנטי מסרב לקבל אמיתות מוכתבות. ניתן לפרש את התגובה האגרסיבית והנרגנת שאנו עדים לה דרך הטוקבקים כתגובה אינסטינקטיבית של הגולשים למנוע את הכפייה הרעיונית שמכתיבה התקשורת הישנה. לכן מי שרוצה לשנות את דעת הקהל, צריך להבין שלפניו יש כיום מדיה אחרת שדורשת דיון ארוך, רב משתתפים, ודמוקרטי, ולא הכתבה מלמעלה של אמיתות. במקום טורי דעות שבהם הכותב מוריד את האמת מהר סיני, יש לפנות לרשתות בלוגים שינהלו דיון ארוך טווח עם קהלי היעד. כך, ניתן לקוות, יופרה הדיון הציבורי בישראל ובעולם בכלל.

דוגמא לדיון כזה בין כותב לקהלו, ניתן לראות במאמר של ה – Wall Street Journal:

המאמר: http://online.wsj.com/public/article/SB118358989440157536.html?mod=blog

הדיון: http://forums.wsj.com/viewtopic.php?t=608

חברים שלום,

כפי שאתם יודעים, עיקר עיסוקי הוא בפילוסופיה של המדע ובאפיסטמיולוגיה. תחום העיסוק שלי דורש מהמתמחים בו לחקור לעומק את האמיתות שרוב בני האדם מקבלים כמובן מאליו. ולכן, אחד התחומים שמרתקים אותי לאחרונה היא ההתנגשות בין המערב לאיסלאם הקיצוני. בין תרבות שיש בה ליברליזם מחשבתי לבין האיסלאם הקיצוני שניכן בראיה אבסולטית של ה"אמת".

על פי האמונה הרדיקלית של האיסלאם, מוחמד הוא נביא האלוהים, מוריד האמת המוחלטת, והפרשנות של המופתיים הרידקלים לדיברי מוחמד הם הפרשנות היחדיה האמיתית. האיסלאם הקיצוני מאמין שכדי להביא שלווה לעולם, על האיסלאם לכבוש את העולם, ולהביא את הנוצרים והיהודים תחת כנפיו. בדרך לכיבוש העולם כל אמצעי כשר. אם יהיה צורך במלחמת גוג ומגוג, בדמותה של פצצה אטומית, נראה שמוסלמים רדיקליים לא יהססו להשתמש בפצצה. ההרג שמותיר האיסלאם הרדיקלי ברחבי העולם, לא מותירה ספק בדבר כוונותיו.

[gv data = "tFsCZinp_gw&NR=1"][/gv]

הניסיון של המערב להתמודד עם הבעיה המוסלמית הוא רב-גוני. יש כאלו שמנסים לצמצם את ההבדלים ולקרוא לשלום בכל מחיר.

[gv data = "WWyJJQbFago&feature=dir"][/gv]

קצת קשה לי בגישה הזאת שבה נוקט הארגון שנקרא Avaaz.org, אך בכל זאת חתמתי על העצומה. האירגון מנסה להראות שאנחנו דומים, ולכן כל המאבק מיותר. אך אין זה נכון. חיצונית אנחנו אכן דומים, אך בתוך השכל של כל אחד מאיתנו יש עולם שונה ואחר. לאורך ההיסטוריה ראינו איך אנשים בני אותה ארץ נלחמים אחד בשני עד מוות בגלל הבדלי האמונות. כאשר ג'ונתן סופיט, כתב את "מסעי גוליבר" הוא תיאר את התכונה המוזרה שלנו להילחם על השקפות עולם בסיפור שלו על המרידות כנגד הקיסר שפקד לשבור את הביצה בצד הצר שלה. כך או כך, ההיסטוריה מלאה סיפורי קרבות ומרחצאות דמים בעקבות מחלוקות בין השקפות עולם.

אחת הדרכים לנסות להתמודד עם הצד השני הוא לקטול אותו בדרך סרקסטית כפי שעושה הבריטי החביב הזה:

[gv data = "HhN6CG1zCRc"][/gv]

אך יחד עם זאת סרקזם, הוא כלי מצוין לפי דעתי להגדיל שנאה בין הצדדים, ולא להוריד אותה. אף אחד לא אוהב שלועגים לו.

דרך אחר היא לנסות להבין את הצד השני, דרך עניים מערביות, מילטנטיות ומפוחדות, כפי שעושה התחקיר הבא ב- Fox News:
[gv data = "dDxkcwkqbRw"][/gv]

(ניתן למצוא בקלות את שאר חלקי התוכנית בקטעי ווידאו הקשורים לסרטון)

אך גם להציג את האויב שלך בדרך קיצונית לא בדיוק עוזר להתמודד איתו. זה רק עוזר לזרוע פאניקה.

אולי הדרך הטובה יותר היא להבין אותו:
[gv data = "9HimblMraFw"][/gv]

(גם כאן ניתן למצוא את הקישורים לשאר החלקים של הסרטון)

לאחר שאתה מבין את התרבות והרעיון שעומד מאחורי התרבות שמאיימת עליך, אולי תוכל למצוא פתרון. יתכן שתמצא דרך להביס אותה, או שמא תמצא דרך להידבר איתה ולהגיע לשלום. בכל דרך שתבחר, כדאי מאד שנדע מי עומד לפנינו, לטוב ולרע. אחת הבעיות עם אידאולגים משמאל ומימין היא שהם נוטים להיות מושפעים מהתופעה שנקראת Theory leaden observation. התופעה הזאת נפוצה מאד אצל רובנו, וכנראה שאצל אידיאליסטים היא משפיעה קצת יותר. Theory leaden observation גורמת לנו לבחור מתוך המציאות המורכבת רק את הנתונים שמתאימים לראיית העולם שלנו. לכן ניאו-קומוניסטים (שמאל חדש) נוטים לראות את האיסלאם הרדיקלי כציבור של מסכנים ועשוקים הקם להילחם במערב הדורסני. ולעומתו הימין האמריקאי, רואה באיסלאם את הרע המוחלט הפוגע בכל היקר לנצרות הפרוטסטנטית הליברלית, ולכן מחפש את המלחמה עמו.

אני מציע לנו, להימנע מהאפקט של theory leaden observation, ולנקוט בגישתו של דקארט, לפני שאנו חושבים שהבנו מה הסיפור כאן: "השהו את החלטתכם, עד שיהיו לכם עדויות מוצקות" (או עד שלא תהיה לכם ברירה ותצטרכו להילחם…)

שלכם,

טל

במהלך החודש הקודם יצא לי לדון עם מספר בלוגרים [אליסה, חברי הקפיטליסט היומי, עופר סיטבון, וירדן] בנושאים של חופש הביטוי,  סוציאליזם קומוניזם וליברליזם. כדי לעשות לעצמי סדר בראש, ואולי להוות כר לדיון בהמשך, אני מבקש לסכם את מה שלמדתי, על בסיס מערכת הגיונית בסיסית ואחידה (פרדיגמה אחידה).

למרות שהמערכת הפרידיגמתית המתבקשת בנושאים כאלו, אמורה להיות מערכת שמדעי החברה יצרו, אינני יכול לבסס את הטענה על בסיס פרדיגמה ממדעי החברה, כיוון שלמיטב הבנתי, מדעי החברה תרם כוננו מערכת פרדיגמתית יציבה. במקום זאת, אתבסס על מערכת יצבה שמקורה במדעי החיים. הפרדיגמה שבה אשתמש תהיה המערכת הסוציוביולוגית שמתארת את החברה דרך הרכיב הבסיסי שלה: האדם, כיצור שהתפתח בברירה טיבעית.

התיאוריה שאנסה לבנות כאן, תהיה מטבע הכתיבה בבלוג, שיטחית למדי וממוקדת באספקטים מאד צרים של השפעות האדם על החברה ולהיפך. כמו כן ברור לי שמי שלמד במדעי החברה, יתקשה לקבל את הפרדיגמה שאני מסרטט כאן, ולכן אשמח לשמוע את הערותיכם ולדון על המקובלות של הפרדיגמה הסוציוביולוגית.

המשך…

 

עזה נפלה בידי החמאס…. פצצה התפוצצה בקבול והרגה 35 אנשים…. כוחות אמריקאים יצאו לקרב נגד כוחות של אל-קאידה בעירק…פעילים אנרכיסטים הפגינו נגד וועידת ה-G8… חיזבאלה חטף שני חיילים ישראלים בגבול הלבנון, ומלחמת לבנון השנייה פרצה… אירגוני שמאל מתנגדים למלחמה בעירק… העולם כמרקחה לאחר ה- 9/11 .

נראה כי אחד-עשר לספטמבר, סימן את תחילתו של עידן חדש. עידן בו המערב והאסלאם פתחו במלחמה כמעט ללא מעצורים אחד כנגד השני, על ידי טרור, כיבושים והרס הדדי. אך מי שיבחן היטב את מאבקי הכוחות יגלה כי למעשה יש כאן שלוש כוחות הנלחמים במאבק הגלובלי. הכוח האחד הוא די ברור: האסלאם הרדיקלי. הכוח השני אינו המערב, כפי שנהוג לחשוב, אלא הליברליזם וכוחות השוק החופשי. הכוח השלישי, שמצטייר כאופוזיציה לליברליזם ולשוק החופשי, וחלקו הדומיננטי שרוי אף הוא במערב, הם כוחות הצדק, השוויון והאחווה העולמיים, או כפי שאולי ראוי להגדיר זאת, הכוחות הניאו-קומוניסטיים. בוא נבחן רגע מה הם האינטרסים של כל אחד מהכוחות:

הליברליזם – הליברליזם היא שיטה שהתפתחה במהלך מאות השנים האחרונות באירופה ואחר כך בארה"ב. נראה כי לליברליזם יש קשר הדוק לכוחות השוק החופשי. הולנד שנחשבת למדינה ליברלית מאד הורכבה מסוחרים פלנדרים שלחמו במעצמות השכנות, על מנת לזכות בסחר באופן חופשי. האוניברסיטאות והמדע התפתחו על בסיס חופש המסחר והביטוי שהערים השיגו לעצמן במהלך ימי הביניים. בארה"ב, חופש הביטוי והשוק החופשי, הפכו כמעט למילים נפרדות. ולכן בסופו של דבר יש קשר הדוק בין היוזמה הפרטית לבין חופש הביטוי.

האיסלאם – האיסלאם היתה דת רדומה ורקובה למדי עד לסוף המאה ה-20. ההיסטוריה המפוארת של האיסלאם נקברה תחת מאות שנים של שחיתות ועירבוב מיותרים בין דת לפוליטיקה. נראה כי דווקא רוחות הליברליזם הם שהעירו את הדת הענקית הזאת מתרדמתה. המערב, שבשנות השישים והשבעים נחשב למקור הכוח והעוצמה, חדר אל החברה המוסלמית וערער אותה מיסודותיה. חופש הביטוי, אפשר לבני נוער ערביים לשבור מסורות עתיקות. נשים ערביות הלכו בלבוש שלא תאם את הקודים המסורתיים. הכבוד שניתן לזקנים, הוחלף בכבוד שניתן למותגים כמו קוקה-קולה וליוויס. המערב, בכוונה או שלא בכוונה, הלך ופירק את החברה המוסלמית ושבר בה טאבו אחר טאבו. האיסלאם, אינה הדת הראשונה שנתקלה בכוחות ההרסניים של הליברליזם. הנצרות והיהדות גם הן נתקלו בליברליזם, וכל אחת פיתחה לעצמה מנגנון הגנה אחר. הנצרות גייסה את כל כוחה התיאולוגי כדי להתמודד מבחינה רעיונות עם רוחות הליברליזם. היהדות נסגרה בדלת אמות התורה (החרדים) או נסחפה עם הזרם (חילונים). אך בשביל האיסלאם, המפגש עם רוחות הליברליזם בא רעה, בו הוא היה חלש מכדי להתמודד תיאולוגית עם הליברליזם. ולכן התגובה של חלקים קיצוניים באיסלאם הפכה להיות תגובה חזקה ואלימה. חלקים אחרים, שעדיין לא ברורה השפעתם, בכל זאת מנסים להתמודד עם הבעיות שמציב הליברליזם. בניגוד לדימוי הפרימטיבי שהיה לאיסלאם, תגובת האלמנטים הקיצוניים באיסלאם לאתגר הליברליזם הייתה חכמה מאד. ארגונים כמו החמאס והחיזבאללה, הבינו שדרכם אל האוכלוסייה היא דרך מוסדות צדקה. במשך שנים הם פעלו לרווחת האוכלוסייה המוסלמית. בעיני האוכלוסיה, על רקע שלטונות חילוניים כושלים ומושחתים, העזרה של האיסלאם הקיצוני נראתה ברכה משמיים. האיסלאם הרדיקלי, הלך ותפס אחיזה באוכלוסיה. ובמקביל, קבוצות אלו גידלו דורות של תלמידים שתמכו במאבק אלים בליברליזם (או במערב). בסוף המאה ה-20, כוחות אלו היוו מסה קריטית מספיק גדולה, כדי לגרום לתבערה עולמית. התבערה פרצה תחילה בישראל, לאחר הסכמי אוסלו, אך גם בלבנון, בעירק, ב-9/11, באפגניסטן, באירופה. כוחות האיסלאם הקיצוני בחרו ללחום באמצעות שילוב של טרור וניצול המדיה האלקטרונית כדי להביס את המערב.

הכוחות הניאו-קומוניסטיים. כוחות אלו, אמונים על ערכי הצדק, השוויון והאחווה. כוחות אלו, הם המשך ישיר או עקיף של רעיונות מרקסיסטים ואנרכיסטיים שהופיעו בסוף המאה ה-19. הרעיון שבבסיס הקמתם, היה סוג של קאונטר-רפורמציה לשוק החופשי. הם ניסו לרסן את כוחם של בעלי התאגידים הגדולים ובעלי המפעלים, ואף במקרה של הגוש הסובייטי, למחוק כל יוזמה אישית בשוק.  גם כיום, לאחר חורבן הגוש הסובייטי, אירוגנים אלו פועלים כדי לרסן את כוח השוק ואף להכחידם. אירגונים חברתיים מנסים לשבור את הכוח של השוק החופשי. אירגונים ירוקים, מנסים למצוא דרכים לרסן את הפגיעה בסביבה של המפעלים וטייקוני השוק. 

לאחר קריסת הגוש הסובייטי, לא נשאר לניאו-קומוניסטים כוח פיזי להישען עליו במלחמתם נגד השוק החופשי. עיקר כוחם נובע מאידאולוגיות מושחזות היטב וקהילות אינטקטואליות, המסוגלות להפיץ את הרעיונות הניאו-קומוניסטיים בצורה מעולה.

 במלחמה הגדולה שאנו עדים לה (ובמידה רבה, אף סובלים ממנה), קשה להבחין מי צודק ומי לא. כל הצדדים משתמשים ככול יכולתם בדמגוגיה כדי לשכנע את הקהל להאמין בהם. טייקוני השוק החופשי והמדינות הליברליות, מצליחים להשיג שליטה ניכרת בתקשורת. הניאו-קומוניסטים, מעבירים את הרעיונות הדוגמאטיים שלהם דרך דיון סטריאוטיפי באוניברסיטאות. האיסלאם מעביר את המסר שלו באמצעות טרור והטפה במסגדים. לכל קבוצה יש את האמת שלה, ואין האמיתות הללו באות במגע אחת אם השנייה, אלא רק דרך כלי המלחמה. לכל קבוצה יש את האמת שלה, שבשמה היא נלחמת, ואין היא רואה דרך לגשר על הפער, אלא באמצעות מאבק. אחת הדרכים למנוע את המאבק היא להגיע למשא ומתן, ולנסות להגביל במידה מסוימת את השאיפות של כול אחת מהקבוצות. בד"כ, לאור הניסיון היסטורי, ניתן להבחין כי כוחות ניצים מגיעיםלמשא ומתן רק לאחר שאנשים רבים כבר שילמו מחיר כבד בחייהם וברכושם. הקבוצות מגיעות למשא ומתן, לאחר שימצו את המשאבים האנושים שלהם, והן מוכנות להגיע לפשרה. לפעמים הפשרה היא זמנית, עד ששוב אחת הקבוצות צוברת מספיק כוח כדי להפר את ההסכם, ולפעמים היא מאריכה ימים. אך בכל מקרה, חייהם של רבים מאד יקופחו בטרם תגיע הפשרה.

דרך אחרת למנוע את המאבק, היא על ידי ירידה לשורש הקונפליקט וניסיון לפתור את הבעיות שבסיס הקונפליקט בצורה כזאת שתפתור את הבעיות של הניצים. כדי למצוא פתרון בדרך זו לקונפליקט, עלינו לענות על שאלות כמו "כיצד ניתן לפתח כלכלה מצליחה, ובמקביל לשמור על זכויות שוות לכל אדם, ועל סביבה בריאה.". הרוצה למנוע סכסוך בין ליברליזם לאסלאם, צריך לענות על השאלות כמו, "כיצד ניתן לתת לאדם חופש בחירה מלא, ובמקביל לא לפגוע במרקם החברתי המסורתי?", או "כיצד ניתן לשלב בין תפיסות של האמת האבסולוטית של הדתות (והמוסלמית בפרט) לבין רעיונות של חופש הביטוי וההגות המערבית המודרנית?"

 רבים יחשבו שלא ניתן למצוא פתרון לבעיות אלו, אך תחושתי היא שאנו איננו מסוגלים למצוא להן פתרון, לא בגלל שפתרון כזה אינו בנמצא, אלא בגלל הרגלנו לחשוב בצורה שטחית ומיידית. אם נלמד להבין את הרכיבים החברתיים והכלכליים לעומק, אני מניח שנוכל למצוא פתרון לבעיות המרכזיות של הסכסוך. ואולי, מי יודע, אף נצליח לחסוך בחיי אדם.

החרם של האקדמיה הבריטית הוא ככל הנראה סנונית ראשונה בחרם עולמי שעלול לצבור תאוצה. מתוך מכתבים שקראתי (ראו התיחסות מלאה יותר אצל יונית), עולה הרושם שבעולם הצליחו לעשות לנו דמוניזציה. אני מניח שהדמוניזציה הצליחה כיוון שהערבים הרבה יותר חכמים ממה שנראה לנו, והם פועלים במשך תקופהבצורהננכונה עם אירגונים עולמיים והתקשורת העולמית. מצד שני נראה שגם אנו תרמנו לדמוניזציה בכך שאיננו פועלים נכון בתקשורת העולמית. אם אני מבין נכון, נראה שהסיבה לכך היא בילבול שקיים אצלנו לגבי הכיבוש/חזרה-לנחלת-אבות, וחוסר יכולת להציג תמונה ברורה של צדק או אי צדק של העניין. אני חייב לומר שגם אצלי הבילבול הזה שורר, ואינני מצליח להגיע להחלטה. לכן כדי לנסות להבהיר לעצמי את עמדתי בנושא, השתדלתי להתעמת עם אחד מגדולי מבקרנו – ג'ון פילר. ג'ון פילגר הוא ככל הנראה עיתונאי בעל שם, הידוע בעמדות האנטי ישראליות שלו, וביכולת שלנו לצייר תמונה חד-צדדית וריגשית (מעין גדעון לוי עולמי). בחודש שעבר הוא כתב מכתב שזכה לתפוצה לא רעה באינטרנט. בתגובה, אני מבקש לכתוב לעצמי ואחר כך לאנשים אחרים בעולם, מכתב שיסביר לי היכן אנו נמצאים והיכן הצדק נמצא.

אשמח אם תוכלו להגיב ולהעיר (המכתב נכתב באנגלית לצורך תפוצה בפורומים המתאימים).

תודה,

טל

On 22 of May this year, John Pilger wrote an article which bears the title "Imprisoning a whole nation". In this article Pilger pictured Israel as imprisoning the Palestinians, starving them, killing their children, causing them to kill each other. I could, as many of the Israelis probably would have done if they read Pilger's article, to dismiss it as anti-Israeli, anti-Semitic, or just pro-Palestinian propaganda. I could, as other did, say that it is a pilgerian writing (a very emotional one sided presentation of the situation, aimed at getting tears and attention. This style of writing was named after John Pilger himself).  But I choose to try to use Pilger's harsh critique to try to mirror to myself the and to my friends, the situation on which we Israelis had come in to during the last forty years, since we occupied Samaria, Judea and the Gaza strip. I believe that every individual that see himself as a wise and intelligent man or woman, must view Pilger's critique in a much border perspective than that Pilger gave us. Nevertheless we must confront some truths which Pilger rose in his most incommode way.

The first good question that Pilger's arguments raise is: Do an occupied people under international law have the right to use arms against the occupier's forces (see paragraph three)? Well, I checked with an expert in international law, and such a law does not exist. Basically it can not exist because the international laws were created under mutual agreement between governments around the world. It is clear that in order to make such law like Pilger's law, the occupied people had to sign an agreement with the oppressor, and we know that such an agreement was never signed, and probably can never be signed. Although the international laws of war are valid only to governments that signed the mutual agreement, today these laws become an international standard, and so we can say that they must be obeyed by Israel and the Palestinians. These laws were meant to regulate wars between states and not between states and a guerilla or terror organizations. This problem may most clear if we examine the demand of the war laws that both sides will distinguish between the fighting forces and the civilians in very clear signs. When a state is fighting a guerilla or terrorist it is obvious that its fighting forces are distinguished by clear signs, but it is also clear that guerilla and terrorists fighters do not distinguish themselves.  This disobedience to the international law, of course breaks the obligation of the state to fight according to the international law. But this means that according to the international law, no occupied people can fight their occupier, without breaking this law.

I think that the "international law" which  Pilger speaks of, is not a written international law, but common idea that oppressed people may fight their oppressor to get their liberty. The question that must be raised is what are the legitimate means that the oppressed may take in order to gain their liberty, and what may the legitimate force the oppressor may use, in order to oppress disobeying groups inside the state? In a pure democratic regime, the answer may be clear: no violence may be needed, if the separation was conducted under fair democratic voting, as the case in Quebec, in which a voting prevented the separation of Quebec from Canada. If no such democratic procedure was conducted, other ways of persuasion may be taken from the side of the oppressed. There are basically no limits to the means the oppressed may take, but it is obvious that the state may also react in the same means to defend itself. The harsher the violent from the oppressed, the harsher the reaction of the state may take.

When the oppressed try to make their best root to liberty they may look at some lessons from the past and the present. In the Imperialist age, when the West controlled vast lands and inhabitants far from it's original countries, terror and guerilla fighting was a good mean to drive the imperialist countries out of the land. But this procedure may not be so useful when guerilla and terrorists attack the states in their homeland. This we can see from many cases, where the Basque didn't gain independence from Spain, despite years of terror. Northern Ireland, did not gain it's independence on terrorist grounds, but it may gain it's independence on democratic agreement, according to Belfast agreement. In Israel, the Palestinians were very close to gaining their freedom after five years of legitimate democratic protest (in the Intifada of the Stones, 1987 – 1992). They started to lose the Israeli support   to a Palestinian state, when they returned to terrorist activities in the year 1994 and until today.

As Pilger said, the oppressed may have the right to fight their oppressor, but in a democratic regime, the states also have the moral right to defense their selves from terror attacks, in the same means that the oppressed initiated on the state's peoples. Though, for the oppressed, it is most advisable to choose legitimate democratic means, in order to get the best results.  If a democratic state, like Israel, had engaged in a terrorist rebellion, it may have the right to react in violence, but I think it would not be the wisest choice. In the modern world, where the electronic media has so much power, and pictures of poor and miserable people have much more power the an intelligent debate, we may harm ourselves in reacting violently to the terrorist violence, although way may have a good moral cause for doing so. And even if the electronic media was not present, reacting in large scale violence is not recommended, because, it only causes more oppressed people to try to retaliate to unjust violence of the state, and so strengthen the terrorist groups. Also, we must try to separate between the terrorists and the nonfighting population, by treating the nonfighting population with much respect and enabling them to live a prosperous and safe life.

Israel, I believe, must try to act with much more wisdom and grace, then she acts today, in order to reduce the violence of the Palestinians extremists, and to bring the majority of the Palestinians to negotiate democratically on a Palestinian state.

לאחרונה, יותר מידי טקסטים שקראתי גרמו לי לדרוש מעצמי חשבון נפש ציוני. לא שאני ציוני שיכלי, אלא שגדלתי בבית ציוני, ולכן אני מגדיר את עצמי כציוני ריגשי, שחונך לציונות משחר נעוריו. אינני יכול להגדיר את עצמי כציוני שיכלי, כיוון שבמשך שנים רבות רבות אינני מצליח לנמק לעצמי בצורה הגיונית, מדוע עלי להיות ציוני. נדמה כי כל מה שמחזיק אותי כציוני, אלו טראומות השואה שספגתי בבית (דור שלישי לשואה), ומורשת צבאית וציונית משפחתית. אבל מבחינה הגיונית לא הצלחתי לענות לעצמי עדיין על מספר שאלות שחותרות תחת תראומת השואה, וההקניה של הציונות. אחת מהן היא מדוע להמשיך לחיות במקום הקשה הזה ולא להגר לארצות הברית ולהיטמע בגויים? נראה שהיהודים משגשגים שם, ואם ירצה השם, הייתי יכול להתחתן עם "שיקסה" (גויה), וילדי, אחר דור אחד או שניים, היו שוכחים שהם צריכים לסחוב על גבם את העול הזה שנקרא "יהדות". למעשה, כשאני מסתכל מסביבי, התהליך הזה כבר קורה. שניים מקרובי המשפחה שלי נישאו לגויים. אחת אחרת, עושה מאמצים כנים להתחתן עם גוי. כך שניתן בהחלט לראות כיצד הדור שלי, מאמץ לעצמו ראית עולם לא יהודית. ואולי תוך כמה דורות, אם תהליך זה ימשך, תעלם היהדות החילונית.

שאלה אחרת שטרם הצלחתי למצוא לה פתרון, היא הבעית המוסריות של מדינת ישראל. החרם האקדמי הבריטי על ישראל, גורם לי לשאול מדוע דווקא הבריטים, שאינן ידועים בשנאת ישראל, יובילו את המאבק בכיבוש הישראלי. הרי, כאשר אני שומע אליטות ישראליות מדברות על הגורמים האנטי-ישראלים בעולם, תמיד מיחסים את האנטי-ישראליות לאנטישמיות של הגורמים האנטי ישראלים. ואילו הבריטים, שהעניקו לנו בשני לנובמבר 1917, את הצהרת בלפור, היו אלו שהעניקו לנו את המדינה (או הבית הלאומי, כשפת ההצהרה), לא יכולים להיחשד באנטישמיות.

בימים אלו אני קורא את הספר של ג'ון בגוט גלוב "A Soldier with the Arabs", שבו מתאר גלוב, את חייו כמפקד הליגיון הערבי, שלחם נגדנו במלחמת העצמאות. גלוב, מעיד על עצמו, שהתנדב לשרת בצבאות ערב, כי התאהב בערבים. הוא מסביר בפתיחה לספרו כי מבחינתו להקמת המדינה היהודית לא היה ואין בסיס מוסרי. הארץ הזאת, היתה שייכת למאז ומעולם לאוסף רב של שבטים ויחידות אתניות. היהודים (או למעשה צאצאי שבט יהודה) הם רק מיעוט קטן שחיי כאן, ולכן הוא אינו מבין מדוע צריך להעניק ליהודים מדינה דווקא כאן בישראל (פלסטינה בשפתו), על חשבון מיליון ערבים שחיו כאן. גלוב מוסיף ואומר, כי הישראלים מתחילת דרכם בחרו לא לנסות ולהבין את הערבים, ובמקום זאת פנו לדורסנות ולמאבק. לכן, לטענת גלומב, אנחנו נאלץ לחיות על חרבנו (הספר פורסם ב- 1957).

במאמר אחר שקראתי באינטרנט, מתוארים כל הזוועות, שיוצר הכיבוש של הפלסטינים בידי מדינת ישראל. אנחנו אולי יכולים להתכחש, אבל מניסיוני, ומניסיון רב שנים, בהיסטוריה האנושית, כיבוש של עם אחר אכן משחית את האדם הכובש, ואין זה משנה אם הכובש הוא יהודי או גוי. ושוב אני יכול לשאול את עצמי, מדוע עדיין יש לי זכות לחיות בארץ הזאת?

נראה כי הנימוק המקובל באליטות הקיימות, הוא שאנו עם נרדף הזכאי להגדרה ולחיים עצמאיים [ראו לדוגמא מאמרה של רות גביזון]. בספרון שהוציא פרופ' יחזקאל דרור (שהיה אחד מחברי וועדת אגרנט), מציין דרור, כי בעבור העקרון העליון לזכותינו לחיות, מותר לנו גם להשתמש באלימות, אפילו בצורה לא מוסרית.

הנימוק של זכותינוו לחיות, נראה לי בעייתי. הוא נראה לי בעייתי, כיוון שאם אני בחור ליברלי, קוסמופליטי, אינני חייב לחיות דווקא כאן, על חשבון רמיסת זכויותהם של בני עם אחר? האם לא עדיף שאהגר לארץ אחרת, כמו קנדה או ארה"ב, שם אוכל לאבד את זהותי היהודית  ולחיות ללא נקיפות מצפון? מדוע אני חייב לחיות דווקא כאן?

במשך שנים השאלות האלה (ורבות אחרות) הציקו לי, ולא ברחתי מהן. לא טאטאתי אותן מתחת לשטיח. אני מאמין שאני יכול להסביר לעצמי מדוע עלי לחיות דווקא כאן… האם גם אתם יכולים להסביר לעצמכם מדוע אתם צריכים לחיות דווקא כאן?

טל

 

יש כאלה שטוענים שהמטריקס הוא סרט מדע בידיוני, שאין כל אפשרות שהוא יתקיים. יש הטוענים שהמטריקס יכול להתקיים, אך עדיין אין לנו את טכנולוגיית המחשבים שתאפשר לנו ליצור את המטריקס. אני טוען שאנחנו כבר בתוך המטריקס.

כדי להבין כיצד נכנסנו למטריקס וכיצד היא מתקיימת, יש להבין מספר דברים בביולוגיה, ובמערכת ששולטת בנו. למערכת הזאת קוראים מערכת התיגמול (Rewarding system).זאת היא מערכת עצבים הקיימת במוח, שמתגמלת אותנו על מעשים שאנו עושים. אם לדוגמא, מישהו חייך אלינו, זרם של אופואידים יזרום למערכת התגמול, ואנו נחוש תחושות נעימות. אם נצפה בטלויזיה בסידרה מרגשת, שוב זרמים של ניורטרנסמיטורים יזרמו למערכת התגמול ואנו נרגיש נעים. למעשה, כל התחושות הנעימות שלנו, כתוצאה ממעשה שעישינו וגם תחושות לא טובות, מרוכזות במערכת הזאת. כתוצאה מכך אנו הופכים ליצורים התלויים בפעולות שנעשה או נראה, כדי להתרגש ולהנות. אנו משעובדים למערכת הזאת, בלעדיה לא נהיה "מאושרים". אנשים שהמערכת הזאת אינה עובדת אצלם בצורה נורמלית מפתחים הפרעות שונות. אנשים שהניורוטרנסמיטורים שלהם מועברים בצורה לקויה יפתחו דיכאון. אחרים, שאינם מקבלים מספיק ניורוטרנסמיטורים, יתנהגו בצורה היפר-אקטיבית כדי ליצור גירויים חזקים יותר, שיאפשרו להם להנות כמו אדם רגיל.

בעבר, הינו צריכים לפעול רבות כדי לספק את מערכת התגמול. הינו צריכים ללמוד ליצור קשר טוב עם אנשים, כדי לזכות מהם לחיבוק ואהבה. הינו צריכים לעבוד קשה, כדי להצטיין ולקבל חיזוקים. הינו צריכים להתעלות מעל עצמינו כדי לקבל תחושת high.

היום המצב שונה. יש לנו "מערכות תומכות מערכת-תגמול". הטלויזיה מספקת רבים מהריגושים שהמערכת צריכה. מרכזי הקניות מספקים ריגושים אחרים. פורנו גם הוא יוצר עבורינו ריגושים. שוקלדים וממתקים מספקים לנו תחושות נעימות. אנחנו בקלות יכולים, לספק את מערכת התגמול שלנו. ואפילו נראה לנו שאנו השגנו את החופש האולטימטיבי. לצערי חלק מאיתנו התחיל לצרוך ישירות את החומרים שמספקים תחושה טובה למערכת התגמול – כן! סמים. סמים מחקים את הניורוטרנסמיטורים ו/או משנים את המעבר של הניורוטרנסמיטורים למערכת התגמול. שוב לא צריך להתאמץ כדי להשיג את כל מה שאבותינו כל כך התאמצו כדי להשיג. לנו יש מזה בשפע, ואנחנו חופשים!

אנחנו חופשים? לא. ממש לא. כאן נכנסת המטריקס לפעולה. אלא שבמקום חשמל שהאדם מיצר עבור המכונות, בסרט מטריקס, במטריקס האמיתי אנחנו מיצרים כסף עבור המשווקים. כשאנו צופים בטלויזיה אנו נחשפים לפרסומות, ואנו מושפעים מהן. אנחנו חיים כל כך עמוק בתוך תרבות הצריכה עד שאיננו מרגישים כמה אנו מושפעים מהפרסומות. אנחנו צורכים הרבה מעבר למה שהורינו צרכו. אנחנו נכנסים לאוברדרפט, כדי לממן את התאווה הכמעט בלתי נשלטת לקניות. אנחנו עובדים כמו משוגעים שעות נוספות, כדי לממן לילדנו הצרכנים, את הצעצוע החדש. אנחנו חולמים על אוטו טוב, שיכלה לפחות כ-37,000 ש"ח בשנה מכספינו. נקנה דירה יפה, עם חדר לכל ילד, שתעלה לנו (כולל מחיר ההלואה) כמיליון ושלוש מאות אלף שקלים עד מיליון וחצי שקלים. אנחנו עובדים קשה מאד כדי לספק את תאוויתינו, שמספקות כסף רב למפרסמים. אנחנו נאכל הרבה, ואז נלך למכוני כושר או דיאטה כדי להוריד את כל "חטאינו" (וגם שם נשאיר סכום כסף נאה).

הילדים שלנו, שצורכים מנת יתר של טלויזיה, כי להוריהם לא היה מספיק זמן בשבילם (כי הם היו צריכים לפתח קרירה כדי לספק את הצריכה הגדולה), הופכים לצרכנים מעולים עבור המפרסמים. אתם יכולים לראות איך, כמו במטריקס אנחנו מחוברים לעוד ועוד חוטים, של קשר אל המכונה. אנחנו עובדים יותר קשה, כדי להזרים כסף למכונה. אנחנו הופכים להיות עבדים של עצמנו ושל המכונה, שנקראת קפיטליזם.

אלו מאיתנו, שלקחו את הגירסא הקשה של המטריקס, שנקראת סמים (גם סמים קלים), מחוברים קשה יותר למטריקס. אלא שבמקום לסבסד את המכונה הקפיטליסטית הרגילה, הם מסבסדים את עולם הפשע. הגראס שמעושן ברחבי המדינה מצפון ועד דרום, מסבסד את הבלדרים ואת אירוגני הפשע. הכדורים הנלקחים במסיבות, גם הם שמן למכונה הגדולה שעושה מכם כסף…. הקוקאין הוא פשוט הדבר!, וההרואין, גם מראה לך את הדרך החוצה….

אנחנו מחוברים עד צווארנו למכונה, כמעט בלי יכולת לעזוב אותה.

מה עושים? כיצד ניתן להתנתק מהמכונה? זה כבר תלוי בכם, האם אתם רוצים להתנתק מהמכונה?

באופן כללי, ניתן לומר שלא ניתן לרדת לגמרי מהמכונה. כדי לחיות חיים נורמלים, אנו צריכים לספק את מערכת התגמול שלנו. אנחנו נהיה מכורים למערכת התגמול שלנו, כל עוד נהיה בחיים. גם נחייה באיזה מנזר בודהיסטי, איננו מנתקים ממערכת התגמול, אלא שהמדיטציות הבודהיסטיות מלמדות אותנו ליצור "הארות" ולפתוח "צ'קרות" שלמעשה מפעילות את מערכת התגמול, ללא מעשים אמיתיים. בכל מקום שאליו נפנה נצטרך לפעול בשביל מערכת התגמול, אם נרצה לחיות חיים מאושרים. הדרך היא לכן, לא לנסות להפסיק להנות, אלא ללמוד להנות ממה שהמכונה הקפיטליסטית לא מספקת לנו.

ללמוד להנות מחיוך. ללמוד לתקשר עם בן הזוג. ללמוד לפתח מערכת זוגית טובה (כן זה אפשרי, בעיקר אם נגמלים מהטלה-נובלות). ללמוד להנות מטיול בטבע. ללמוד להנות מהילדים (זה דורש בד"כ שיקום סמכות הורית). ללמוד לא לראות טלויזיה (מומלץ להשליכה לפח הזבל הקרוב). ללמוד לחבק. ללמוד להצטיין בדברים שאתה עושה. ללמוד לתת הערכה לאחרים ולקבל הערכה. ללמוד לכבד. ללמוד לאהוב.

זה לא קל, אבל אם תלכו את כל הדרך תראו שזה שווה את זה.

[System error]

מבט חטוף בפוסטים ובכתבות של הימים האחרונים, יכול לדכא כל אדם בריא בנפשו. 

נתחיל בנבואת היאוש של יורם קניוק, קניוק, מאנשי הרוח של קום המדינה, רואה כיצד המפעל הציוני הופך לסיוט מוסרי. האיש שהיה חלק מהמסד התרבותי של המדינה, אינו מבין כיצד הגיעה מדינת ישראל למצב זה. הוא אולי יכול לנסות להאשים את המתנחלים, אך הוא היה חלק מהאוליגרכיה ההגותית המדינית של החברה הישראלית. אותה אוליגרכיה שלא הצליחה למנוע את מה שנראה בעיני קניוק כאסון מוסרי.

כתבה אחרת של ישראל הראל, מראה עד כמה האוליגרכיה שקניוק שייך אליה חזקה. הראל אינו מתבייש להסגיר את קיומה של אוליגרכיית קובעי דעות, ומכתירי מלכים. אותה אוליגרכיה של עיתונות ומערכת המשפט, שלא נבחרה על ידך או על ידי, היא זאת ששולטת במדינה. היא זאת שקובעת את הבונטון האינטלקטואלי, והיא זאת שלמרות שלא נבחרה על ידי אף אחד מאיתנו, לא הצליחה לכוון את המדינה לדרך המוסרית.

אולי הסיבה לכך היא, שלאחר שנשבר הרעיון הסוציאליסטי, תחת ניצחון הקפיטליזם, שוב לא לא הצליחה האוליגרכיה להקים מתוכה הוגי דעות רציניים שיחדשו את הרעיון הציוני. יעידו על חוסר הכיוון הרעיוני של הציונות,מכתבו של דרור אטקס, מפקח ההתנחלויות של שלום עכשיו, וחוסר הכיוון המדיני שמשתקף מהפוסט של יונית מוזס.

ואם לא די בחוסר העומק הרעיוני של האליטות שאמורות להציג לנו דרך מוסרית, הרי שבורותו המשוועת של שר התחבורה ומי שהיה הרמטכ"ל, בזכויות אדם,  פשוט יכולה להוציא כל אדם משפיות דעתו.

למזלנו שבת בפתח. עוד מעט נוכל להירגע, ולנפוש מצרות. לאכול ממגדנות של גן-עדן זוטא, ולחזור עם כוחות מחודשים, לתקן מלכות שדי.

שבת שלום ומבורך