Blog

חברים שלום, אחת מטרות הבלוג היא לאפשר דיון ציבורי סביב המאבק של עובדי מכון ויצמן.

מגיב בשם אופיר שאל את יבשם, הדובר של מכון ויצמן את השאלה הבאה:

יבשם שלום.

אבקש תגובתך לשלטים שהציב מכון וייצמן בחזיתו כהכנה להפגנה ב7/12 .

האם אתה באמת יכול לומר שמישהו מהמדריכים זכה לתנאים אלו טרם ההתארגנות ומניעת העבודה?!?!

מספיק עם השקרים.

יכולתם לציין שאלו תנאים המוצעים כעת לעובדים, כדי להניא אותם מזכותם החוקית להתארגן, למעשה אף אחד ממסורבי העבודה לא זכה מעולם לתנאים הללו.

אמירת שקר, חזור ושוב, לא תהפוך אותו לאמת.

ויבשם ענה

התנאים שתוארו בשלטים הם תוצאה של בדיקה שבוצעה במכון דוידסון לאחר שיחה של מנכ"ל המכון עם כל (או לפחות רוב) המדריכים. הבדיקה נעשתה ברצינות, וחלק גדול מהטענות שהועלו בשיחה נמצאו נכונות – ותוקנו. יותר מזה: בכמה מקומות התנאים שופרו מעבר לדרישות המדריכים. לא היה צורך בהתאגדות או במחאות. שיחה פשוטה ועניינית הספיקה. המדריכים קיבלו הודעה בכתב על התיקונים והשיפורים שבוצעו, אך למרבה ההפתעה והאכזבה, כמה מהם המשיכו להפיץ בציבור מידע שקרי על התנאים שכבר אינם בתוקף.

נדב אהרוני כתב:
כנראה שלעובדים ולהנהלה יש הגדרות שונות ל”העסקה פוגענית”. כאשר לא משלמים לעובדים שלושה חודשים, כאשר חלק משעות העבודה אינן זוכות לתגמול בשכר, כאשר מפוטרים עובדים ללא ידיעתם, כל אלה ועוד, לעניות דעתינו, מהווים העסקה פוגענית. מסתבר שההנהלה מגדירה זאת כ”חום ואהבה”. אגב בניגוד להנהלה יש לנו את כל המסמכים והראיות כדי לבסס את טענותינו אודות התנאים.

אנחנו רואים הרבה מהתגובות של ההנהלה. לחזור על סיסמאות כמו “העובדים מועסקים בתנאים מצויינים”, “מכון ויצמן מכיר בזכותם של העובדים להתארגן”, “מטרת העובדים היא לחבל וליצור פרובוקציות” לא יהפכו אותן לנכונות.

עד עכשיו העובדים והציבור לא קיבלו תשובה לשאלה פשוטה: מדוע ההנהלה מסרבת להכיר ולהידבר בנציגות עובדים חוקית ולגיטימית?

אתייחס לטיעון החדש והמקורי של ההנהלה לפיו אם מחברים את סכום המשרות של העובדים יחד כאילו היו נתוני צמיחה במשק אז מקבלים 3-4 משרות ולכן אין בסיס להתארגנות. ראשית, הטיעון מבוסס על העובדות, אני למשל עבדתי כמעט כל יום בשבוע מספר שעות בחודשים שלפני המועד בו החליטה ההנהלה למנוע את עבודתינו. כמוני יש עוד רבים. אם אנחנו עובדים כל כך מעט מדוע ההנהלה נדרשת לבטל את רוב רובן של הפעילויות במוזיאון מרגע שהיא מנעה מאיתנו להגיע לעבודה? מעבר לכך אפילו אם נקבל את ההנחה הזאת, זכויות עובדים אינן מותנות בהיקף משרה. זכות ההתארגנות מגיעה לכל עובד באשר הוא עובד. לפי ההגיון שמוצג כאן אולי גם ההנהלה רשאית לעכב את תשלום השכר החודשי ביחס ישר להיקף משרת העובד. מעבר לכך שיש עובדים שעבדו במקום 5, 6, ו-8 שנים, האם עלינו להסיק מהדובר כי אם ההעסקה היא לתקופה מוגבלת מותר למנוע מהעובדים זכויות המגיעות להם במשך תקופה זו?

בנוגע לסעיף 4 של התגובה, ההנהלה התנתה את המשך עבודתם של העובדים בכך שיתחייבו מראש להימנע מכל פעולה ארגונית בו בזמן שההנהלה מסרבת להכיר בהתארגנות זו. לפיכך “לחזור לעבוד על פי הסטנדרטים המקובלים במכון דוידסון” הכוונה לחזור לעבוד כעובדים לא מאורגנים הנתונים לחסדי הנהלה שברצונה להעסיק אותם בכל דרך שתחפוץ (כפי שנאמר מפורשות ע”י סגן נשיא המכון ישראל בר-יוסף).

בניגוד למה שדובר המכון טוען לפני שנה עובדי המכון שבתו למשך יום בעוד שעובדי דוידסון לא הצטרפו לשביתה מכיוון שלא היו שם ארגוני עובדים.

“הטענות תוקנו זה כבר” כיצד הדבר בא לידי ביטוי?

ההנהלה הסכימה להידבר עם העובדים ללא הכרה בנציגותם רק לאחר למעלה מחודש שסירבה לעשות כן ולאחר שהעובדים הכריזו סכסוך עבודה.

העובדים הספיקו לדון עם ההנהלה רק בחלק קטן מן הבעיות ואז חזרה ההנהלה והתחמקה מלהיפגש איתם.

רק לאחר כחודשיים מפגישתם האחרונה ולאחר שהנושא הגיע לתקשורת העובדים קיבלו הודעה על כך שתנאי העסקתם משונים באופן חד צדדי תוך התעלמות מוחלטת מחלק מהבעיות שהועלו בפני ההנהלה.

חלק מהתנאים החדשים אף מהווים הרעת תנאים ביחס לתנאים הקודמים (שההנהלה עצמה טוענת שדרשו תיקון).

העובדים לא נהנים מלעמוד בשמש ולהפגין. אולם נמאס להם שההנהלה מעסיקה אותם באופן פוגעני. יותר משמדובר כאן באינטרס של עובדים לקבל להזיק להנהלה תמימה, יותר הגיוני בעיני שההנהלה עושה כל שביכולתה למנוע מהעובדים להתארגן כדי שלא תיאלץ להעסיק אותם באופן הוגן.

אלה הן העובדות ומי שמוצא לנכון לעוות אותן כדי להוריד ממנו לחץ ציבורי, ספק אם המדיניות שבה הוא נוקט ראויה להצדקה

במאמר שהופיע היום בהארץ באנגלית, מדווחת רותי סיני כי בצעד חסר תקדים, הנהלת אוניברסיטת תל-אביב דרשה שהקלינקות המשפטיות של האוניברסיטה יפסיקו לייצג את עובדי מכון ויצמן. בכתבה נטען כי הלחץ הגיע לאחר שחיים הררי, נשיא מכון דיוידסון, כתב לרקטור אוניברסיטת תל-אביב דן לויטן, מכתב מחאה על כך שהקליניקות מסייעות לעובדים בתביעת מכון ויצמן. פרופ' ישראל בר יוסף, סגן נשיא ויצמן אמר כי זאת היתה בקשה אישית של חיים הררי. אבל מקורות אחרים טוענים כי גם דניאל זייפמן, נשיא מכון ויצמן, ביקש שהקלינקות יפסיקו לסייע לעובדים. 

פרופ' אלון הראל, מהאוניברסיטה העיברית טוען כי זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקלינקות המשפטיות שמופעל לחץ עליהן להימנע מתביעת גוף אחר.

אם מה שכתוב על ידי רותי סיני נכון, אני חושב שאנו עדים כאן לחשיפה מדאיגה של מארגי כוח, המופעלים מאחורי הקלעים, כדי לפגוע בדמוקרטיה. היכן הפרדת הרשויות? היכן נקיון בית המשפט? היכן הייצוג השווה לכל נפש? היכן לא תטה משפט?

תשובת יבשם, בשם מכון ויצמן:

חיים הררי הביע את מחאתו על הנזק שעובדי אוניברסיטת תל-אביב התומכים במדריכים המוחים, גורמים לפעילות החינוכית של מכון דוידסון. לא הופעל "לחץ", ולא התבקשו בקשות. על מה שקשור באוניברסיטת תל-אביב יהיה עליך לשאול את אנשי האוניברסיטה.

חברים בוקר טוב,

דובר מכון ויצמן מגיב לטור שלי, שבו טענתי כי יש לקדם חקיקה שתאפשר לכל אדם להתאגד, ותפגע במעסיקים שינסו למנוע התאגדות, כפי שמכון ויצמן כנראה מנסה.

יבשם עזגד, דובר מכון ויצמן:
7.12.2008

טל,

הבה נישאר על הקרקע המוצקה של העובדות.

1. תנאי העבודה בגן המדע מעולם לא היו "פוגעניים". הגן מנוהל בהווה ונוהל בעבר בחום ובאהבה. טענה זו, הנמצאת בבסיסו של הניתוח המלומד שמציע טל, היא חסרת בסיס, וממילא מסקנות הדיון אינן תקפות. יחסי העבודה בין המדריכים למנהלי הגן, היו  מצוינים. הטענות שהעלו המדריכים נבדקו ואלה שנמצאו צודקות – תוקנו זה כבר.

2. מכון ויצמן למדע (שאליו מסונף מכון דוידסון), ידוע כמעסיק הוגן ושומר חוק. חלק מהעובדים מועסקים בו במסגרת הסכם קיבוצי וחלק אחר – בחוזים אישיים, על-פי ההקשר. עובדה היא שבמשך 60 שנות קיומו של המכון לא הייתה בו אפילו שביתה אחת.

3. מעט פרופורציה לא תזיק: מדריכי גן המדע עובדים בממוצע כ-20 שעות בחודש – חמש שעות בשבוע – (מלבד שני מדריכים העובדים יותר), למשך תקופה מוגבלת (בדרך כלל, חלק מתקופת לימודיהם באוניברסיטה). היקף העסקתם הכולל של כל מדריכי גן המדע יחד, שווה לשלוש עד ארבע משרות מלאות.

4. שערי גן המדע פתוחים לפני כל עובד שירצה לחזור ולעבוד על-פי הסטנדרטים המקובלים במכון דוידסון. דלתם של מנהלי גן המדע ושל הנהלת מכון דוידסון פתוחה לפני כל עובד שירצה להביע את דעתו, או להעלות טענות ובקשות. כך היה בעבר וכך יהיה גם בעתיד.

תזכורת לכל התומכים בעובדים: 

היום (שביעי לדצמבר) בשעה 15:30 מול שער מכון ויצמן, הפגנה גדולה בדרישה ממכון ויצמן לאפשר לעובדים להתארגן (לפרטים באתר כוח לעובדים)
ולהמשך המשפט…..
ראו את המכתב הבא שמופיע בתוכנית לחינוך משפטי קליני באוניברסיטת תל-אביב:

הודעה מיום 4 בדצמבר 2008:

התוכנית הקלינית למשפט ורווחה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ליוותה מזה מספר חודשים את התארגנותם בארגון עובדים של עובדי גן-המדע, המנוהל על ידי מכון דוידסון בחצרי מכון וייצמן למדע. במהלך החודשים האחרונים הפעילו הנהלות מכון דוידסון ומכון ויצמן לחצים להפסיק את הייצוג על ידי עורכי הדין של הקליניקה. לדעתנו לחצים אלה מהווים התערבות בלתי ראויה בחופש האקדמי, פגיעה ביחסי עורכי הדין עם לקוחותיהם ומהווים חלק אינהרנטי מהפגיעה בחירות ההתארגנות של העובדים. לחצים אלה מסיטים את הדיון משאלת זכות העובדים להתארגן לשאלות של מיצובן של הקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל-אביב בפרט ובאוניברסיטאות בכלל. הפקולטה למשפטים הבהירה שלא תאפשר ללחצים מסוג זה להשפיע על עבודת הקליניקה בפרט והקליניקות בכלל, ואפשרה לקליניקה להמשיך בייצוג.

עם זאת, בנסיבות העניין ועל מנת למנוע חשש שייצוג העובדים יושפע משיקולים מוסדיים, הוחלט ביוזמת עורכי הדין והאחראים האקדמיים במרכז הקליני, ובשיתוף עם נציגות העובדים, להוציא את ייצוג העובדים בגן המדע לעורכת דין חיצונית. זאת, בין היתר, על מנת להבטיח את השבת הדיון המשפטי והציבורי לשאלה העיקרית – מימוש זכותם של עובדים הרוצים להתארגן בארגון עובדים ולנהל מו"מ קיבוצי על זכויותיהם.

מה דעתכם?

נדמה לי שאין מחלוקת כרגע על מהות הסיכסוך. שני הצדדים מסכימים שהמחלוקת נעה סביב שאלת היכולת של העובדים להתארגן.

יבשם, דובר המכון כותב:

מכון דוידסון אינו מונע ואינו מתנגד להתאגדות העובדים. באותה עת הוא שומר על זכותו החוקית להעסיק עובדים באמצעות חוזים אישיים.

ואילו העובדים רוצים להתארגן תחת אירגון העובדים כוח לעובדים .

אם כן מה הבעיה? הרי אנו מדינה חופשית. כל אחד יכול לעשות ברכושו מה שהוא רוצה. מכון ויצמן רוצה להעסיק את עובדי מכון דיוידסון רק בחוזים אישיים, והעובדים רוצים להתאגד. על פי המשנה הזאת, העובדים יכולים להתאגד בכל דרך שנראת להם מחוץ לכתלי המכון, והמכון יעסיק רק עובדים לא מאוגדים. כל כך פשוט.

אז זהו שלא…. אם גם לכם נראה שמשהו לא תקין כאן, אז בואו ננסה להבין את שורש הבעיה.

העניין כאן הוא חופש ההתארגנות. בחברה דמוקרטית, חשוב שכל אחד יוכל להתארגן כפי שהוא רוצה. ההתארגנות מאפשרת לכל אחד מאיתנו לשנות את המציאות בה אנו חיים. לקבוצה יש כמעט תמיד יותר כוח מאשר ליחיד. היא יותר יעילה, יותר כלכלית ויותר משפיעה.

מפעלים כלכלים הם דוגמא להתארגנות כזאת . מפעל מתחיל לרוב ביוזמה של אדם בודד. לפעמים היוזם עושה בעצמו ניסיונות ראשוניים לבדוק את יתכנות יצור המוצר, אבל במוקדם או במאוחר הוא יצטרך לפעול עם אחרים כדי לייצר את המוצר ולשווקו. הוא יזדקק לאנשי מקצוע מתחומים שונים. מנהלים, אנשי מכירות, פועלים, מתכנתים, אנשי ניקיון ועוד. הוא יאגד את האנשים באמצעות שיתוף מסויים במשאבים (משכורת, מניות וכיוב').הוא למעשה יקנה מהם את יכולתיהם בעבור תמורה כספית. לפעמים במפעלי הי-טק, הוא גם יתן להם תמורה נוספת כמו טיולים, תחושת שייכות וכיוב'. ביחד הם ייצרו קבוצה שתיצור מוצר שניתן למכור בשוק.

במשק קימות עשרות אלפי ואולי מאות אלפי קבוצות כאלו. כולן מאורגנות סביב שיתוף משאבים, בתמורה לכוח עבודה . היכולת להתארגן ולשתף פעולה מתוך רצון פנימי ובחירה חופשית, הכרחית לקיומו של משק מודרני.

אלא שבתוך הסיפור האידאלי הזה אנו מפספסים משהו. לא כולם יכולים להתארגן. אם תשימו לב, אתם כצרכנים מאד מתקשים להתארגן, ולכן יותר משאתם שולטים במוצר שאת רוצים, שולטים אנשי השיווק בכם. כבר שנים ידוע כי מפעלים מייצרים מוצרי שנועדו להתפרק מהר, כדי שאתם תרכשו חדשים במקום. אם הינו מתארגנים כצרכנים, הינו מצליחים לגרום לחברות הללו לייצר מוצרים ברי-קיימא. המבנה של המשק גורם לכך שלצרכנים רגילים יהיה קשה להתאגן, אבל יש צרכנים שיודעים להתארגן, ואכן קובעים את הטון.

זה קורה כי לא קיימת תקשורת יעילה בין הצרכנים. הצרכנים פזורים על פני שטחים גדולים, ואינם מתקשרים אחד עם השני. רק כדי להמחיש את הנקודה, נסו לחשוב מה הי קורה אילו סוכן טלפונים זולים היה מנסה להתקיים רק על מכירת מרכולתו לחברי קיבוץ גדול. מהר מאד היו החברים מספרים אחד לשני, שהטלפונים גרועים. המידע היה זורם מהר, והחברים היו מחפשים טלפונים אחרים מסוכן אחר.

העסקים למעשה מנצלים את המצב בו הצרכנים לא מאוגדים, כאשר הם עצמם מאוגדים. לדוגמא, ניתן להעריך בבטחה שחברות הסללולרי או הבנקים מתאמים בינם לבין עצמם מחירים. כך הם יוצרים לעצמם עמדת כוח, ואילו אנו המפוזרים, נמצאים בעמדת החולשה. אפשר למכור לנו שקרים פעם אחר פעם, ואנו לא נוכל לעשות כלום. זאת כיוון שאנו חייבים לקנות מאחד הגופים שנמצא בתיאום עם שאר הגופים המוכרים.

דבר דומה כאשר אדם מתבקש להתקבל לעבודה. המתמודד על מקום העבודה מגיע כבודד, אל מול אירגון מאוגד. אנשי כוח האדם והשכר יודעים מה התשלום והתנאים המקובלים בשוק. מבחינתם המועמד הוא עוד מוצר הדרוש להם להשגת התוצר, והם ינסו להגיע לתנאים המינמליים הדרושים כדי לרכוש את כוח האדם הדרוש.

אם הכשרתו של המועמד היא נדירה, דרושה מאד למעסיק, והרווח של המעסיק מהעסקת העובד יהיה גבוה, המעסיק יהיה מוכן לשלם למועמד סכומי כסף גדולים ולהעניק תנאים כדי שהמועסק יהיה מוכן לעבוד אצלו. אבל כאשר הכשרתו נמוכה. ההצע של עובדים מהסוג הזה גבוה, המעסיק ישלם מעט מאד. למעשה המעסיקים בעובודות הפשוטות וההמוניות בתחילת המאה ה-20, שילמו שכר שבקושי איפשר לשכירים להתקיים. כיום קיימים חוקי עבודה, המחייבים את המעסיק לשלם שכר מינמלי, שמתחתיו אסור למעביד לרדת.

למעשה כאן אפשר לאמר שבחיבור שבין מעסיק למועסק מתרחש שוק חופשי אמיתי. שוק המתנהל על פי הצע, ביקוש ותועלת כלכלית. אלא שעלינו להבין שה"מוצר " שאנו עוסקים בו הוא אדם ולא חפץ. צריך לזכור שכל המערכת הדמוקרטית והכלכלית, תפקידה לתמוך בחברה שבה מירב האנשים נהנים מחרות, ואפשרות מקסימלית לחפש את אושרם. בני אדם חלשים, שה"מוצר" שהם מסוגים לייצר הוא נמוך ערך ונמצא בשפע בשוק, ידחפו אל תחתית דרוג השכר. חלקם אף יתקשה לקיים חיים פוריים. אם לא היו חוקי עבודה, סביר להניח ששכרם יהיה כה נמוך, שהם בקושי יוכלו להביא לחם לבית המחסה בו ישכנו.

אחת הדרכים לפתור את הבעיה, היא לחייב את המעסיקים לתנאי מינימלים, כמו תשלום לפנסיה, שכר מינימום, וכיוב'. אבל כמו שאנו יודעים, חוקים נבראו כדי שנוכל לעקוף אותם. חברות כוח אדם, פיטורים כל תשעה חודשים וכיוצא באלו טריקים חביבים, מאפשרים למעסיקים לעקוף את החוקים. ובכך לדרדר אזרחים רבים אל קו העוני.

לדעתי, הדרך הנכונה יותר, היא ללמד בני אדם להתאגד. כאשר בני אדם מאוגדים, הם יכולים בצורה יעילה לדרוש את התנאים הסבירים למחייתם. הם אינם צריכים פיקוח מלמעלה. הם אינם נדרשים לבתי משפט. הם יכולים לעבוד ביחד ולהיות מאורגנים, ולהגן על התנאים שלהם בעצמם.

הבעיה היא שרוב המעסיקם בשוק החופשי מאד לא ישמחו להעסיק עובדים מאוגדים. זה יאלץ אותם לשלם יותר עבור ה"מוצר" שלהם (קרי, האדם העובד עבורם). ואכן מכון ויצמן מנצל את הזכות שהעניקה הדמוקרטיה לחופש ההעסקה. ויצמן רוצים להעסיק בחוזים פרטיים (כלומר, עובדים לא מאוגדים), ואם העובדים רוצים להתאגד, שיעשו זאת במקום אחר. הדרך להתגבר על הבעיה הזאת, היא לחייב על פי חוק כל מעסיק שמעסיק בני אדם, לאפשר להם להתארגן במקום עבודתם. כל פגיעה בניסיון להתארגנות (כמו שעושים במכון ויצמן), תחשב כעבירה קשה, והמעסיק יאלץ לשלם קנס כבד. הקנס שהוא ישלם, יהיה על התייחסות לבני אדם כאל סחורות, או בעצם על ניסיון להחזיר את החברה אל תנאי העסקה שתאמו לתקופת העבדות השחורה בארה"ב.

מצד שני, מי שחי בארץ בשנות השישים והשבעים יודע שארגוני עובדים יכולים להיות מכת מוות לעסקים. מי שאירגן את העובדים בעבר היתה ההסתדרות, שיש הטוענים כי היא ארגון דיקטטורי. היא היתה כל כך חזקה, שהיא יכלה לסחוט מהמעסיקים כל דבר. כולל חיוב להעניק קביעות לעובד (בעיקר אם המעסיק היה המדינה). במצב כזה, עסקים אינם יכולים להתחדש. העקרון הפיטרי עובד שעות נוספות, ומפעלים קורסים. זאת גם היתה ועודנה אחת הבעיות של הקיבוצים. קיבוצים רבים סבלו בגלל שקשה להיפטר מחבר בעייתי. הדבר הזה מביא להרס מערכות חברתיות, ירידה ביעילות הכלכלית וליצרת מרירות. לכן, ברור מדוע היום מעסיקים כמו מכון ויצמן חוששים משובם של אירגוני העובדים.

אלא שאירגון כוח לעובדים, אינו אירגון ההיררכי מהסוג שאנו מכירים בארץ (לאירגונים היררכים, ראו אירגון המורים, אירגון הסטודנטים וכיוב'). כוח לעובדים מביא בשורה סוציאל-דמוקרטית הישר מהסקנדינביות. מי שהקים את הארגון הוא ד"ר עמי וטורי, ששהה בסקנדינביות, ולמד על הדרך בה מתנהלים ארגוני העובדים במדינות הסקנדינביות ובאירופה המערבית. מסתבר שדרכי עבודתם של האירגונים הסקנדינביים, מצליחה לייצר גם את האזרחים המאושרים ביותר בעולם, וגם תמ"ג לנפש מהגבוהים בעולם.

הארגונים הללו פועלים על פי מנגנונים של דמוקרטיה ישירה, שדואגת לכך שלעובדים תהיה השפעה גדולה על התנהלות הארגון בו הם פועלים, ומאפשרים לאירוגנים רבים לפעול ביחד ובתיאום. הדמוקרטיזציה העמוקה של האירגונים, מאפשרים לאירגונים הללו לא להיות קיצונים. מצד אחד הם מהווים איזון כוחות יעיל מול המעסיקים, ומצד שני הם הופכים למעשה שותפים למפעלים ולעסקים. השותפות הזאת גורמת לכך שהעובדים יהיו מעורבים בהחלטות המפעלים, ולכן יריגשו מחויבות להצלחת המפעל. למעשה האירוגונים יוצרים מצב בו  לעובדים יהיו מניות השפעה על המפעל. כל זה יוצר הרמוניה טובה יותר בין הפועלים למעסיקים. יוצר מחויבות, ויוצר יחס אנושי יותר.

מכון ויצמן רואה בעצמו מעסיק הוגן. אך אנו רואים (ראו את העדות של סמדר חזן), שבלי הגנה טובה של אירגון עובדים, הדברים מתדרדרים מהר מאד לתנאי העסקה פוגעניים. על פי התיאור של סמדר, קרה שעובד קיבל 70 ש"ח לחמש שעות עבודה. כלומר 14 ש"ח לשעה. המכון העמיס על המדריכים קבוצות גדולות במיוחד. דבר שגרם לסיכון הילדים. כל הדברים הללו לא היו קורים, אם העובדים היו מאוגדים ויכולים להפעיל לחץ, הרבה לפני שקורה אסון, או לפני שהינו מגיעים למצב של העסקת עובד בגיר, בשכר של 14 ש"ח לשעה.

עכשיו נשאל השאלה, האם מכון ויצמן, רוצה להמשיך להעסיק עובדים בתנאים מחלישים. בתנאים שמתאימים לסחר בבני אדם. או שאנשי מכון ויצמן רוצה להוביל את מדינת ישראל גם בהעצמת העובדים שלהם. האם מכון ויצמן רוצה לראות בבני אדם מוצר עובר לסוחר. או שאנשי מכון ויצמן רוצים להיות חוד החנית של חברה טובה יותר, סולידרית יותר. חברה של אנשים, לא של מוצרים.

בתוך תוכם, יודעים אנשי הנהלהת מכון ויצמן, כי הם רוצים לקדם חברה טובה יותר. חיים הררי, האדם שיסד את מכון דיוידסון, הקים את פרויקט פר"ח. מהפרויקטים החינוכיים החשובים ביותר. פרויקט שבו חונכים בוגרים עוזרים לילדים המגיעים מבתים חלשים. אותו חיים הררי, הוא גם ממנהלי המאבק נגד העובדים. אולי הררי שכח את מה שעשה בשנות השמונים. אולי הוא שכח שכדי לבנות חברה טובה, החזקים צריכים לעזור לחלשים. אז אם הוא שכח, בואו נזכיר לו. בואו נזכיר להררי ולשאר חברי ההנהלה, שהמדינה הזאת נבנתה בערבות הדדית ובתמיכה שלא היתה כדוגמתה. המדינה הזאת תלויה בערבות ההדדית הקיימת בינינו. ביכולת שלנו לעזור אחד לשני. היא לא תיבנה אם נמשיך במנהג הנפסד, שבו אדם משמש כסחורה או מוצר.

מכון ויצמן הוא מהמכונים המובילים בעולם בתחום המדע. הוא הוביל את מדינת ישראל בבניית  תשתית הבטחון ובבנית יכולות מדעיות. השאלה היא האם מנהלי מכון ויצמן גם יבינו שעליהם גם להוביל בתחום האנושי והחברתי.

התשובה תלויה בהנהלה.

על הדיון שהתפתח כאן וכאן, עונה יבשם עזגד, הדובר של מכון ויצמן כך:

חברים, לא ברור למה יש לכם צורך במילים רבות כל כך. העניין פשוט:

1. העסקה בחוזים אישיים היא חוקית ומקובלת (רוב העובדים בתקשורת ובהיי-טק מועסקים בדרך זו).
2. רוב מוחלט של הטענות הכלכליות של העובדים תוקנו. אין סיבה כלכלית למאבק.
3. גם שיבושים אינם היתר להתפרעות, גרימת נזקים ולפריצה. (ולמתעניינים בסמנטיקה: חפשו במילון את המונח "אימוץ שביתה").

בהשך להתכתבות עם מכון ויצמן, ובהמשך לתגובות העובדים להתכתבות, הנה תגובת עמי וטורי, יו"ר אירגון כוח לעובדים.

אנא שימו לב, העובדים וכוח לעובדים קוראים להפגנה ביום ראשון הקרוב
עמי וטורי
ניראה כי הנהלת מכון ויצמן דוגלת בגישה שאם חוזרים על משהו מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת אף שאינו כזה.
כוח לעובדים עונה על כל התנאים המופעים בפסיקה כמגדירים ארגון עובדים. תנאים המופיעים במסגרת בג”ץ עמית. אין בישראל רשם ארגוני עובדים ולכן ארגון הוא אירגון עובדים אם הוא עומד בכל התנאים הללו. המידע המפורט על כך הועבר במלואו להנהלת מכון דוידסון. אלא שזו בעצת עורכי דינם החליטו כניראה כי הם בית מישפט וכי הם יפסקו על דעת עצמם מיהו אירגון עובדים ומי אינו כזה. עם כל הכבוד להנהלת מכון ויצמן, למכון דוידסון ולמשרד עורכי הדין שלהם (והאמת היא שעבורי לפחות התנהלותם שוללת מהם את הזכות לכבוד כלשהו) הם אינם בית מישפט. כוח לעובדים ציין בפניהם כמה פעמים כי שמורה להם הזכות לפנות ולערער בפני בית מישפט על עצם היותו של כוח לעובדים אירגון עובדים. אך עד כה הם נימנעו מביצוע פעולה זו.
באשר לכך שזכותם להתעלם מהתארגנות העובדים. החוק אינו אוסר על מעסיק להתעלם מרצונותיהם של עובדיו. אך החוק גם מתיר לעובדים לישמור בידיהם את נשק השביתה בדיוק עבור מעסיקים מסוגו של מכון ויצמן. למכון ויצמן אין לכן שום זכות חוקית לפגוע בהם בגלל סירובם המוצדק לוותר מראש על זכות השביתה. עקב כך מניעת הכניסה מהעובדים המאורגנים לתחומי מכון ויצמן ומניעת העבודה מהם רק בגלל שסרבו להיכנע לדרישה לא לגיטימית זו הן הפרות חמורות של אמנות בינלאומיות וקרוב לודאי שגם הפרה של החוק הישראלי.

הנה תגובת העובדים להתכתבות עם ההנהלה

אך לפני כן, העובדים ואירגון כוחלעובדים מבקשים להזמין אותכם להפגנה גדולה שתערך ביום ראשון

סמדר חזן
שימו לב, שאנשי המכון מתעקשים להציג את שיבושי העבודה שלנו במסגרת סכסוך העבודה כ”שביתה”:

“אם היה פה סכסוך עבודה כדין – עיצומים אינם בניגוד לחוק. יחד עם זאת, שביתה היא הימנעות מעבודה. שביתה אינה היתר להתפרעות”

יואילו נציגי המכון להסביר, למה הם מתבלבלים בין שני המושגים הנ”ל,
ואני אחזור שוב-
שיבושים במסגרת סכסוך עבודה *לעומת* שביתה.

מדריכי גן המדע לא הכריזו על שביתה.
שוב?
מדריכי גן המדע לא הכריזו על שביתה.
שוב כדי שזה ייקלט הפעם?
מדריכי גן המדע *לא* הכריזו על שביתה.
הם הכריזו על סכסוך עבודה, שבמסגרתו, מותר להם וחוקי להם ורצוי להם לקיים *שיבושים* (ולא שביתה!!!) במהלך העבודה הסדירה.

השיבוש היחיד שביצענו היה יציאה להפסקה מרוכזת במהלך יום העבודה, במהלכו אכלנו יחדיו צהריים, סיפרנו למבקרי הגן על הסיבות למאבק שלנו, וחזרנו לעבודה.

ההנהלה מתעקשת לציין כי שבתנו. הם מוזמנים להציג מסמך שמעיד על כך שהכרזנו על *שביתה* ביום שבו עשינו שיבוש. או ביום שבו אמרו לי ללכת הביתה כשהגעתי לעבודה כרגיל, בלי להודיע לי על כך מראש.

עוד ציטוט המראה כי להנהלה יש דיסוננס רציני בין שתי המילים הנ”ל:

“העובדות אינן נכונות. לעובדים מותר לשבות ולמעביד מותר לא לקבל עבודה חלקית”

שוב?

העובדים לא שבתו. הם נקטו בשיבושים חוקיים. הם ביצעו את עבודתם באופן מלא- והקבוצות שנשארו קיבלו את ההדרכה במלואה.

דבר נוסף:
“ביקשה ההנהלה כי מי שלא מתכוון לבצע עבודה – שלא יבוא לגן”-
ההנהלה דרשה מאיתנו להתקשר תוך כמה שעות מקבלת המייל (יחס מאוד אישי) למנהל הגן ולהבטיח כי איננו מתכוונים לשבש את העבודה.
לא שלא נבצע עבודה- אלא שלא נשבש אותה.

ודבר אחרון, שאלה היפותטית לחלוטין-
אם העובדים היו מתאגדים דרך הסתדרות העובדים (גוף שאני מניחה שהמכון כן מכיר בו)- האם הם עדיין היו דבקים בטענותיהם?

גיל זאבי

כמה הערות נוספות: העובדים נתבקשו שלא להגיע לגן אלא אם כן יאשרו “שלא לשבש את מהלך העבודה” אם שביתה (שוב אין שביתה היו עיצומים והם נעשו בהתרעה מראש) היא חוקית כפי שנטען מדוע אין העובדים רשאים לעבוד? האם איזשהו עובד בשדה התעופה התבקש לפני כמה שבועות שלא להגיע לשדה התעופה בגלל העיצומים? האם מורים מפוטרים כל שנה שנייה בה שנת הלימודים לא נפתחת? מה ההבדל אם כך? אולי מאיזושהי סיבה נדמה לעומדים בראש מכון דווידסון שהמכון הוא ביתם הפרטי ומי שלא נוהג כנכון בעיניהם יענש ?

אין “תנועת מחאה” אסרטיביות שמגלים עובדים בצורת התארגנות היא נורמה בכל חברה הוגנת. כל מערכת מורכבת מאיזונים ובלמים-מהממשל בארצות הברית ועד התא המשפחתי. לא צריך כל סיבה מיוחדת ע”מ להתארגן. ישנה נורמה לפיה כל הסתייגות ע”י עובד היא מרד. לכל ההנהלה הציונית והחינוכית- לשיעור בדמוקרטיה קראו את “האתוס הליברלי באמריקה”

שיעור בציונות-למרבה האירוניה אחת משביתות העובדים הראשונות בתולדות המשק העברי התרחשה בקו אווירי של 100 מטרים מגן המדע-אורזי תפוזים סרבו לעבוד לאחר שלעובדת שילדה לא אושר לחזור לעבודה. מעניין איך מכון דוידסון הציוני היה נוהג?

חברים שלום,

העניין נעשה עכשיו מורכב יותר. הנהלת מכון ויצמן ענתה על השאלות ששאלנו אותם. עכשיו מששני הצדדים נמצאים על קרקע שווה, נצטרך להשתמש בדיון יותר מורכב כדי להבין מי כאן הצודק.

להלן תשובות ההנהלה. אתם מוזמנים להגיב.
1. האם ההנהלה שוללת מהעובדים את הזכות להתארגן כרצונם

לא. מכון דוידסון אינו מונע ואינו מתנגד להתאגדות העובדים. באותה עת הוא שומר על זכותו החוקית להעסיק עובדים באמצעות חוזים אישיים.

2.אם לטענת ההנהלה, הנהלת המכון  אינה שוללת את זכותם של העובדים להתארגן. כיצד טענה זו באה לידי ביטוי?

כיצד זה אמור לבוא לידי ביטוי? כיצד אתם מבטאים את העובדה שאינכם מתנגדים (אני מקווה) שהמכון יממש את זכותו החוקית להעסיק עובדים באמצעות חוזים אישיים?
הנהלת מכון דוידסון אינה מתערבת בהצטרפותם של עובדים לארגונים מסוגים שונים, לרבות הגוף המכונה "כוח לעובדים". זהו חופש ההתארגנות: החופש להצטרף ולפעול במסגרת ארגון עובדים. אבל, החופש הזה לא מחייב את המעביד לנהל דיאלוג עם ארגון עובדים – בוודאי לא עם גוף שמעולם לא הוכר ככזה בדין.

3. על פי טענת העובדים, התארגנות עובדי גן המדע מונה למעלה מ- 30 עובדים מתוך כ 40-50 עובדים במוזיאון. חלקם של העובדים המתארגנים גבוה בהרבה מהשליש הדרוש בכדי להשיג יציגות. מדוע ההנהלה נמנעת כבר למעלה מ- 130 יום לנהל מו"מ עם נציגות העובדים מטעם ההתארגנות היציגה במוזיאון גן המדע?

המידע המופיע בשאלה אינו נכון. אגב, כדי שארגון יוכר כארגון "יציג" אין די בכך שהוא מייצג שליש מהעובדים. תחילה עליו לעמוד בתנאים שנקבעו בדין     להגדרת "ארגון עובדים". הארגון בו התאגדו חלק מהעובדים אינו עומד     בדרישות אלה ולכן אינו ארגון עובדים וגם אינו יכול להיות "ארגון יציג".  בכל     מקרה, לטעמנו שאלות משפטיות צריכות להתברר בבתי-המשפט.

4. לטענת המכון, המכון מאפשר לעובדים להתארגן. אם כך מדוע רכזת החינוך של מוזיאון גן המדע, ד"ר רוני אשכנזי, מתקשרת לעובדים המאורגנים, מאיימת עליהם ומנסה לשכנע אותם לוותר על זכותם להתארגן? (לטענת העובדים, תועדו 3 שיחות שכאלה)

ד"ר אשכנזי שוחחה עם חלק ממדריכי הגן. שיחה שבין אדם לאדם. לא בין ארגון לעובד. ייתכן שבשיחה עלו חילוקי דעות. ייתכן ששני הצדדים ניסו לשכנע זה את זה בצדקת עמדתם. מכל מקום, מדובר בשיחות על-בסיס אישי. בכל מקרה לא סביר שד"ר אשכנזי איימה על עובדים בעניין כלשהו. לעומת זאת, היא קיבלה שיחת טלפון מאיימת מאחד המדריכים.

5. אם הנהלת המכון מכירה בהתארגנות, מדוע נשלחו לפני כמה מכתבי פיטורין לשניים מהמנהיגים של העובדים? האין זה נראה כניסיון לחסל את ההתנגדות?

שוב, המידע אינו נכון. לא נשלחו מכתבי פיטורים.

6. כיצד יתכן שהבעיות טופלו אם ההנהלה מסרבת כבר יותר מ- 90 יום להידבר עם נציגי העובדים ולשמוע את בעיותיהם?

מכון דוידסון לא זקוק ל"תנועות מחאה" כדי לתקן טעויות שנעשו בתום לב. ברגע שזוהו טעויות – הן תוקנו בלב חפץ. אנו מודים לעובדים שהפנו את תשומת לבנו לטעויות אלה. אומנם, נראה כי יש מספר מצומצם של עובדים שאינם מרוצים מכך שההנהלה מתכוונת להמשיך במתכונת ההעסקה בחוזים אישיים, אבל חשוב להדגיש שההנהלה לא מסרבת לדבר עם העובדים. במהלך 90 הימים המוזכרים בשאלה התקיימו מספר פגישות עם העובדים.  

7. האם ההנהלה מוכנה לטעון כי תנאי העסקתם של העובדים בגן המדע בשנים האחרונות ועד היום וההתנהלות כלפי התארגנות העובדים בחודשים האחרונים היו על פי דין ולא היוו הפרת חוק (ראה את העדויות של סמדר חזן – באמצע הפוסט)?

בהחלט כן. בכל מקרה עבירות על החוק (לכאורה), מן הדין שיתבררו בבתי-המשפט.

8. מכיוון שההנהלה סרבה לקיים מו"מ עם נציגות העובדים, העובדים הכריזו על סכסוך עבודה. במסגרת סכסוך העבודה ולאחר 90 יום של סירוב לקיים מו"מ העובדים נקטו בצעדים ארגוניים שכללו עיצומים מוגבלים של שעה ומחאה בשטח מקום עבודתם. האם מישהו במכון מערער על החוקיות של צעדים אלה?

מדובר בעובדים שמועסקים באמצעות חוזים אישיים. כל טענותיהם הענייניות של העובדים, שנבדקו ונמצאו נכונות, טופלו ותוקנו. אין סיבה כלכלית אמיתית ל"סכסוך עבודה". אם היה פה סכסוך עבודה כדין – עיצומים אינם בניגוד לחוק. יחד עם זאת, שביתה היא הימנעות מעבודה. שביתה אינה היתר להתפרעות. פריצה למכון תוך השחתת רכוש וגרימת סיכון בטחוני     והפרעה לעבודה התקינה – מהווה הפרת חוק, ואף עבירה פלילית.  

9. על פי החוק אסור להרע את תנאיהם של עובדים בשל התארגנותם. ההנהלה דרשה מהעובדים להתחייב שלא לקיים צעדים ארגוניים ובכך לשלול מהם את הכלי המרכזי להשגת זכויותיהם. משלא עשו זאת, נראה כי ההנהלה מנעה מכל חברי ההתארגנות לעבוד וניסתה לשבץ עובדים לא מאורגנים במקומם. האם מניעת עבודתם של עובדים מתארגנים באופן סלקטיבי ומניעה מהם להגיע למקום עבודתם היא צעד לגיטימי וחוקי מצד ההנהלה?

העובדות אינן נכונות. לעובדים מותר לשבות ולמעביד מותר לא לקבל עבודה חלקית. כלומר – אם עובד לא מתכוון לבצע את עבודתו, מותר למעביד לבקש ממנו שלא יגיע כלל לעבודה. לאחר שעובדים הגיעו לעבוד אבל ביצעו עבודה חלקית בלבד (תוך פגיעה בילדי בית-ספר שהגיעו לגן המדע), שיבשו הדרכות וכיוצא באלה, ביקשה ההנהלה כי מי שלא מתכוון לבצע עבודה – שלא יבוא לגן. זה חוקי,     לגיטימי ומתחייב כדי לא לפגוע בקהל הילדים והמבוגרים שמגיע לגן. שוב, לטעמנו, שאלות בענייני חוק ומשפט יש לברר בבתי-משפט. האם נראה לכם הגיוני שמישהו יזמין עובד לעבודה, וישלם לו, כדי שהעובד, במקום לעבוד, יפריע ויגרום נזקים?

10. ודאי ראית את תיעוד התמונות והוידאו של אלימות המאבטחים כלפי העובדים והפעילים. ודאי גם שמעת שאחד הפעילים שהוכה נאלץ לעבור ניתוח בעקבות שבר בברך. לאור זאת האם ההנהלה     עדיין מצדיקה את הכוח שהופעל ע"י המאבטחים.

שני מדריכים מוחים, בלוויית שלושה פעילים פוליטיים "מקצועיים" חדרו לשטח המכון בזחילה מתחת לגדר, במטרה לשבש אירוע. אנשי אבטחה שהגיעו למקום ביקשו מהפורצים לחזור אל מחוץ לשטח המכון. הפורצים לא נענו וניסו לחמוק מאנשי האבטחה. בשלב זה למאבטחים לא נותרה ברירה והם בלמו את הפורצים, תוך הפעלת כוח מינימלי הדרוש לבלימתם. הזכות להפגין (השמורה למדריכים המוחים), אינה כוללת חדירה לא חוקית לשטח המכון, גרימת נזקים ושיבוש פעילויות שונות של המכון.