על הדיון שהתפתח כאן וכאן, עונה יבשם עזגד, הדובר של מכון ויצמן כך:
חברים, לא ברור למה יש לכם צורך במילים רבות כל כך. העניין פשוט:
1. העסקה בחוזים אישיים היא חוקית ומקובלת (רוב העובדים בתקשורת ובהיי-טק מועסקים בדרך זו).
2. רוב מוחלט של הטענות הכלכליות של העובדים תוקנו. אין סיבה כלכלית למאבק.
3. גם שיבושים אינם היתר להתפרעות, גרימת נזקים ולפריצה. (ולמתעניינים בסמנטיקה: חפשו במילון את המונח "אימוץ שביתה").
דובר יקר,אתה מפספס את העיקר.
🙂
העיקר זה לא התנאים, לא החוזה ולא ההתאגדות או הועד – העיקר זה המאבק החברתי, הרצון של אנשים מסוימים (לרוב בעידוד של אנשי אקדמיה) להלחם ולנסות לשנות.
המטרה היא לא להגיע למצב מסוים – המאבק הוא הוא המטרה.
הרי אם מכון ויצמן היה עובר על החוק זה היה מסתיים בתלונה לבית משפט לענייני עבודה.
אבל ככה היו מפספסים את ההזדמנות להפגין, לקבל מכות ,לכתוב על זה ולהרגיש צ'ה גאוורה.
המלצתי – תבנו מגרש "בוא נשרוף משהו" במכון ויצמן עם מכוניות מוכנות לשרפה וגן שעשועים, זה יהיה הרבה יותר זול מחוזים חדשים.
בהצלחה מבן גוריון, בה עכשיו עובדי הניקיון נאבקים, ומפרים את הסדר בקמפוס בניגוד לתקנון יחד עם אנשי האקדמיה.
הי איתמר… אני חושב שאתה עושה אינדוקציה ארוכה מידי. לא תמיד מה שקורה בבן-גוריון, קורה גם במקומות אחרים 🙂
תגובה ליבשם, קצר ולעניין:
1. התאגדות עובדים היא חוקית אף יותר ומקובלת (במקומות נאורים רבים, במכון ויצמן לא).
2. טענות העובדים אינן רק כלכליות, הן כעת אידיאולגיות ועקרוניות. כסף אינו המניע שלנו, בניגוד למכון, אלא ערכים חברתיים שיונחלו הלאה ע"י המאבק הזה.
3. הפסקת עבודה לשעה, במסגרת שיבושים, אינה "התפרעות, גרימת נזק ופריצה". אנשי המכון עונים רק למה שנוח להם, ולא למה שמנסים לטאטא מתחת לשטיח.