ואם כבר בעיניני משחקים פוליטים, הנה משחק פוליטי מעניין נוסף.

10 נקודות למי שינחש נכונה מי כתב את המילים הללו:

רמז: האיש הוא דמות מוכרת מאד

חברים שלום,

קודם כל תודה לכל הקוראים. לכל אלו שהפנו אחרים למאמר הזה, ולכל המגיבים. כשכתבתי את הפוסט, היו לי מחשבות ראשוניות על המלחמה שאנו מנהלים כאן. התגובות של כל מי שהגיב, ונימק את טענותיו, לימדו אותי רבות, וגרמו לי לחשוב מחדש על המצב ועל אופציות שונות וחדשות. אנא המשיכו כך. דיון עם נימוקים, הוא דיון מלמד. הגדלת הדיון, כמובן תסייע להרחבת הידע שלנו.

מספר תגובות:

"אני מאמץ נקודת מבט ערבית"

כל חוקר, יודע שעליו להתרחק ממושא המחקר שלו, אם הוא רוצה להבין טוב יותר את מושא המחקר (במקרה הזה, הסיכסוך הפלסטיני-ישראלי). אין זה אומר שאינני חלק מהעם שלי. אני אישית גר בשומרון, בהתנחלות, ונהנה ומחובר עד עימקי נישמתי לקהילה בה אני חיי, ולתנ"ך ממנו ינקתי חלק גדול מאישיותי, מגיל צעיר מאד. שומרון ויהודה, בשבילי הן ארץ אבותי. כאשר קוראים את התנ"ך, רואים שרוב הסיפורים מתחוללים באזור יהודה ושומרון. שילה, עלי, אלון מורה, עמק דותן, מכמש, ירושליים, גלבוע. יחד עם זאת, אינני מתעלם מהמציאות שהשתנתה מאז ימי התנ"ך. סביבי יושבים אנשים שבעבר היו משוללי זכויות. כיום, לאחר מאבקים קשים, מנהיגיהם ניסו להקים מדינה פלסטינית, אבל בגלל סיבות כאלו ואחרות (ועל הסיבות הללו ראוי לקיים דיון שלם), המנהיגים שלהם לא הצליחו להקים מדינה. והאנשים הללו נמצאים בפועל תחת שליטה צבאית. אני אישית לא חושב שזאת אשמתנו הישירה. אני חושב שממשלות ישראל עשו הרבה כדי שתקום כאן מדינה פלסטינית ריבונית. מהכרותי את הרשות הפלסטינית, היא כל כך מושחתת, ולכן כל כך תאוות מלחמות, ולכן מעולם הם לא הצליחו להקים כאן מדינה. במקום להפנות את המשאבים האדירים שהאירופאים שלחו להם, לאפיקים של בניה, העדיפו מוסדות הפת"ח להעביר את הכספים לאירגוני טרור ולכיסיהם הפרטיים של המנהיגים הפלסטיניים. התושב הפלסטיני הפשוט, לא ראה כמעט כלום מהכסף הגדול שהגיע מהמערב.

ולכן, אולי בניגוד לחלק מחבריי בעלי תפיסת העולם השמאלית, אינני חושב שיש להטיל את כל האשמה עלינו. לפלסטינים יש חלק גדול מאד בהצלחה שלהם למנוע שלום ושגשוג.

אגב למי ששאל. אינני שמאל ואינני ימין. אני פשוט חושב, ומנסה למצוא פתרונות שונים לבעיה. אני אולי מדבר כמו איש שמאל (ולכן אנשים חושבים שאני איש שמאל), אבל אני חיי בשומרון, ויודע שלימין יש לא מעט דברים חכמים ללמד אותנו. לכל אחת מהשיטות, שמאל או ימין, יש יתרונות וחסרונות. החוכמה היא להפיק את היתרונות מכל שיטה, וליצור כאן פתרון חכם יותר, מושכל יותר, מיודע יותר. אני בטוח שכולנו נרוויח אם נקשיב אחד לשני, במקום להתבצר בעמדותנו.

"אימוץ העמדה הערבית 2"

טענו שאני מאמץ את נקודת המבט הערבית. שוב, אני בוחר בנקודת נטרלית. אם הערבים טוענים שהברחנו את הפלסטינים, והישראלים טוענים שהפלסטינים ברחו, או שהם נענו לקריאה של ההנהגה הערבית לצאת מהארץ, כדי שצבאות ערב יוכלו לחסל את ישראל, אני אשהה שיפוט עד שיהיה לי מידע מספיק מגובש שיראה מה היא האמת (במגבלות האפיסטמיולוגיה).

התפיסה המקובלת, גם בקרב השמאל הציוני, היא שהנרטיב, הוא הדבק של החברה, וסיפור הנרטיב הציוני, הכרחי לפעולתנו יחד כאומה מלוכדת. אני טוען שזאת לא הדרך הנכונה. היהדות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מערכת המחפשת את האמת. זאת מערכת אמונות, שהגיבורים הגדולים שלה אינם גיבורי טלה-נובלה, כמו באמונות הפרסיות, היווניות או המצריות. חיפוש האמת והמשפט היא הנר לרגליהם של כותבי התנ"ך. המלך הגדול ביותר, והמשגשג ביותר בתנ"ך (שלמה) זכה בכל עושרו, בגלל שביקש מקב"ה בקשה אחת – לדעת להיות שופט המבחין בין טוב לרע (מלכים א', ד' – י"ד). ספר משלי, המיוחס לשלמה, אומר לנו כי חיפוש האמת באמצעות הבינה והחוכמה, הם היסודות לעבודת הקב"ה, ולהגעה לשלום ושיגשוג.

המשנה והגמרא, המורכבות ממסכת ארוכות של משפט וניסיון לחפש משפט טוב יותר על ידי דיון בין אנשי חוכמה. אני חושב שבמידה רבה החוכמה הזאת דעכה בגלות. אבל כאשר הוסרו הכבלים שארגו עשרות דורות סביב חופש המחשבה היהודי, הפכו צאצאהים לגדולי החוקרים המדעיים וולגדולי ההוגים. אינשטיין, פרוייד, הוסרל (הפילוסוף שממשיכיו יצרו את הפוסט מודרניזם), קארל פופר, ורבים אחרים. הצלחתם היתה כה גדולה עד ש- 27% מכלל זוכי פרס נובל במדעי הטבע הם יהודים. גם בקומוניזם, שהיה בסיס למהפכה שעיקרה צדק ושיוויון, היה ליהודים חלק גדול מאד. מרקס, היה ממוצא יהודי, וחלק גדול מהמפכנים הראשיים, גם הם הגיעו ממוצא יהודי. מי שחושב שמדובר בגזענות, אני אציע לבדוק את עצמו שנית. היהדות היא תרבות המקדשת את החשיבה המורכבת (לימוד הגמרא). היא תרבות שנאלצה לשרוד 2000 שנה ממסחר, ולא יכלה להתפרנס מעבודת אדמה. שני הגורמים הללו, והצורך לשרוד כקהילות במשך 2000 שנים, בוודאי השאירו את חותמם על עמינו, גם לאחר שחלקנו נטש את הגמרא לטובת רעיונות ההשכלה.

לכן, אני טוען שהרוצה לבנות עם, אל לו לפנות לרעיונות הלקוחים מעמים אחרים, שבהם הנרטיב הוא הדבק של ההמונים. אני מציע לו לחפש את עצמנו, את מהותנו, את חיפוש האמת, הצדק והחסד. גם אם זה חיפוש קשה, זה יהיה החיפוש שיבנה אותנו מחדש, ויבנה אותנו כמי שאנחנו. מחפשי אמת, צדק, משפט וחסד. כלפינו פנימה, וכלפי שכנינו. ואם זה יקרה, יתכן שחזון הנביאים יתקיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה".לאלו שחוששים שהאמת תפגע בנו, אומר שחיים על השקר, אף פעם לא הוכיחו את עצמם כערובה להצלחה, רק לכיליון פנימי ומתמשך. זה נכון ברמה האישית, וזה נכון ברמה הלאומית. ובנוסף, ב"נרטיבים" אפשר לשבור חורים ולשרוף פרות קדושות. באמת, הרבה יותר קשה לחבל, אם מתקיימת חברה דמוקרטית השואפת לקיום דיון ביקורתי ושיוויוני.
"מוסד, שב"כ ושאר מבצעי CIA"

חלק מהמבקרים התנגדו למבצעים נוסח ה-CIA של הפלת מדינות. יש כיום לא מעט סרטים באינטרנט וספרים*, הטוענים בצורה משכנעת מאד, שבגלל אינטרסים כלכלים ואחרים, ארצות הברית, באמצעות ה-CIA, הפילה והמליכה ממשלות ברחבי העולם. רוב ההמלכות הללו היו של רודנים שהיו נוחים לרצות את ארה"ב, וגרמו לסבל גדול לאוכלוסיה המקומית. לכן למבצעי החלפת ממשלות, יצא שם רע מאד.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה של הבריטים, רואים שגם הם שלטו בממשלות והחליפו ממשלות, והקימו תחתן ממשלות דמוקרטיות. כך הצליחו הבריטים להשתלט על מלזיה, ולהופכה לדמוקרטיה. הבריטים שלטו באימפריה הענקית שלהם, בעיקר באמצעות שליטה בממשלות, ויצירת ממשלים דמוקרטיים. רוב האימפריות האירופאיות האחרות, השאירו אחריהן קולוניות מפגרות ומושחתות. בחלק לא קטן של הקולוניות הצרפתיות והספרדיות, שוררת שחיתות איומה ומלחמות אזרחים עד היום. לעומתם, הבריטים השאירו מדינות דמוקרטיות מפותחות, כמעט בכל מקום ממנו יצאו. ועד היום המדינות הללו מרגישות חברות תחת דגל משותף. אני חושב שיש לה נו גם מה ללמוד מהבריטים.
וזה מביא אותי לנקודה הבאה בתגובות של הקוראים.

 על תעמולה memetics ושקרים אחרים.

יש אנשים בעולם, הרואים בישראל, מדינה אימפריליסטית. אני חושש שזה אכן נובע, כפי ששי ציין, ממסע תעמולה יותר ממציאות. במיוחד עם מסתכלים על המפה הבאה:

לבריה"מ לא רק שיש והיה שטח הגדול בהרבה מכל אירופה והשטח הארי של אסיה נמצא תחתיה, היא החזיקה מדינות חסות רבות בשאר העולם. המגה-איפריה הזאת, עשתה את רוב הכיבושים שלה באלימות, ובתעמולה קשה. חלק גדולה מהשיח היום מושפע קשות מהתעמולה שהמגה-איפריה הזאת ייצרה, וממשיכיה עדיין מייצרים.

עקרונית אין לי בעיה עם תעמולה. גם בתעמולה יש שמץ של אמת. החוכמה היא לנהל דיון ביקורתי לאור עובדות, ולא להיגרר לטענות דמגוגיות. אני בטוח שבחלק של הדברים של הקומוניסטים יש אמת, כמו גם באלו של הקפיטליסטים. לא צריך לפסול קטגורית את הרעיונות, רק בגלל שהרעיונות נבעו משתי אימפריות מתחרות. עדיף לנו כי נפתח דעה עצמאית משלנו, כדי שנוכל ללמוד לנווט את סירתנו הדלה בים הסוער.

זהו לבינתיים,

מחכה להערותיכם וביקורתכם,

טל

————————————
* לדוגמא, "ההיסטוריה העממית של הארצות הברית", הווארד זין.

אתמול פירסם סינטיפיק אמריקן כי מגילת מתקופת דויד המלך התגלתה באזור בית שמש. במגילה יש חמש שורות שמתוכן הצליחו לפענח עד עכשיו שלוש מילים "מלך, עבד ושופט". אם הפרסום שהופיע בסיינטיפיק אמריקן נכון, אזי יש לנו עדות מתקופתו של דוד המלך שיכולה לשפוך אור על תעלומת מלכות בית דוד.

מוזר עוד יותר שבעיותנות בארץ לא מצאתי עדות למידע הזה. האם מישהו מכם מכיר את הסיפור הזה?

שבוע טוב,

טל

על החרות.

תרבות המערב היא תרבות של חרות. חרות אישית, שבאה לידי ביטוי ביכולת לבחור מה תעשה בחייך. היא מושתת על שלוש זכויות יסוד שהחברה המערבית מעניקה לחבריה. הזכות לחיים, הזכות לרכוש וחופש הביטוי. החרות היה הדגל שאיחד את ארה"ב ובריטניה במאבקן נגד הדיקטטורות של מדינות הציר, במלחמת העולם השנייה. מאות אלפי חיילים ואזרחים בבריטניה ובארה"ב הקריבו את חייהם כדי לשמר אותה. גם כיום, במלחמה בין האשׂלאם הרדיקלי והמערב, החרות היא נושא המאבק.

אחת הסיבות למאבק בין האשׂלאם הרדיקלי למערב היא תוצרי החופש המערבי. סעיד קוטוב, מהאידיאולוגים הראשיים של תנועת האחים המוסלמים כותב על אחד מתוצרי המערב:

The American girl is well acquainted with her body's seductive capacity. She knows it lies in the face, and in expressive eyes, and thirsty lips. She knows seductiveness lies in the round breasts, the full buttocks, and in the shapely thighs, sleek legs — and she shows all this and does not hide it.

 בתרגום: "הנערה האמריקאית מכירה את יכולות הפיתוי של גופה. היא יודעת שהוא נמצא בפנים, בעיניים המאירות ובשפתיים הצמאות. היא יודעת שהפיתוי נמצא בשדיים עגולות, בישבן מלא, ירכיים מעוצבות ורגלים חלקות. – והיא מראה את כל זה ולא מסתירה את זה."

 תוצרי החרות המערבית אינם מרגיזים רק את המושׂלמים הרדיקליים. היא גם מרגיזה, להבדיל אלפי הבדלות, חלק מהוגי הדעות של הציבור הדתי-לאומי:

 "זו הצרה של הציבור הדתי (ואפילו חלק מהציבור התורני) מול התרבות המערבית-חילונית. האויב שלי לעולם לא יהיה סַפָּק התרבות שלי. זה שיש כאלו שעדיין קוראים "ספרות יפה" חילונית, זה שיש כאלו שעדיין קונים עיתוני "ידיעות אחרונות", "מעריב" או "הארץ", או מתעדכנים דרך ynet או nrg, זה שיש כאלו שעדיין מאזינים בקביעות לבלבולי המוח, שלא לומר לשטיפת המוח של שדרני הרדיו החילוניים-שמאלניים, וכמובן זה שיש כאלו שעדיין מחזיקים טלוויזיה בבית, כל הדברים האלו הם שגורמים לחדירתה הנוראה של הטומאה למחננו, וכולם נובעים מזה שתרבות המערב לא מוגדרת בצורה מספיק ברורה, היא אויב". שלום פרידמן, ערוץ 7

יש אולי חלק מהקוראים החילוניים של בלוג זה, שיגיבו באיבה רבה להתבטאויות אלו של הוגים מסוימים בציבור הדתי-לאומי ושל האשׂלאם הרדיקלי. אבל אני חושב שדווקא היכולת להירגע, ולנסות להבין את שורשי הביקורת, יכולה לפתור הרבה בעיות, ללמד אותנו דבר מה על החופש ואולי אף להחליף עימות מזוין בדיון תרבותי. לשם כך יש לדון עם האנשים שמתנגדים לך, ולנסות להבין את השקפת עולמם.

 כדי להבין את שורש הבעיה, דנתי עם חברי, עידו שטינברגר, אברך בישיבה בקדומים (בעיניי הוא תלמיד חכם, אך יש לשער שהוא יתנגד לכל תואר). שאלתי אותו, מה הבעיה עם החופש? האם לא יצאנו ממצרים כדי להיות עם חופשי? מה רע בחופש המערבי? ועידו ענה לי. האם מה שאתה מכנה אדם חופשי הוא אדם חופשי? האם אין הוא משועבד ליציריו? האין הוא משועבד לגחמותיהם של אנשי השיווק?

 וזה העלה אצלי שאלה מעניינת. האם אנו באמת חופשיים? ואם איננו חופשיים, כיצד עלינו להשתחרר.

 תחשבו על זה. עד כמה היצרים שלנו שולטים בנו? עד כמה הם יכולים לפגוע בשגשוג שלנו. קחו את הדוגמא הכי פשוטה של אכילה. חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה במערב סובל מבעיות של עודף משקל. אצל החלק הזה באוכלוסיה היצר לאכול חזק מכל תהליך הגיוני. למי מאתנו שסובל מבעיות משקל, ברור כי עודף המשקל מקצר את חייו, הוא מעלה את הסיכוי לסוכרת, לחץ דם ולאירועים מוחיים. אבל עדיין היצרים לא פעם ולא פעמיים חזקים מאיתנו.

תחשבו על סיגריות. מצרך יקר, שלא תורם כלום לאושרנו. אנשים מעשנים, אינם יותר מאושרים מאנשים שאינם מעשנים. מידי שנה מתים רק בישראל כ- 6000 איש מנזקי סיגריות. בגיל המבוגר מתחילות תופעות של שיעול קשה, אימפוטנציה, סרטן ריאות וסרטן גרון. ובכל זאת חלק לא קטן מהאוכלוסייה משלם הרבה כסף עבור צמח שמגולגל בתוך נייר, ובדרך הוא גורם לחברות הטבק להתעשר.

וזה מעלה את הסוגיה, כיצד הן הצליחו לגרום לנו להשתעבד לרצונותיהן. אחד הדברים המעניינים שראיתי בסרט The century of the self מוצגת היכולת של חברות יחסי ציבור להשתמש בחופש כדי לשעבד אותנו. בסרט מוצג גם הסיפור הבא על אדוארד ברנז, שהיה יוצר התחום של יחסי הציבור. בתחילת המאה ה-20, עישון נחשב מנהג גברי בלבד. אישה שנראתה מעשנת נחשבה דוחה. כאשר התחוללו בתחילת המאה ה-20 מאבקי הספורז'יסטיות בארה"ב, אדוארד ברנז יצר קשר עם מנהיגות הסופרז'יסטיות וסיפר להן כי הסיגריה היא סמל פאלי, ובעצם, על ידי דיכוי הנשים המעשנות, הגברים מסרסים ומדכאים את הנשים. זה כל מה שנדרש כדי להדליק את זיק המאבק לחופש נשי דרך עישון סיגריות. בתהלוכה שהן ארגנו ביחד עם אדוארד ברנז, הן צעדו כאשר הן מעשנות סיגריות, מול מצלמות התקשורת. בכך התחילה אופנה של עישון סיגריות על ידי נשים. בכך גם הצליחו חברות הסיגריות לשעבד אליהן עוד פלח נרחב באוכלוסייה שלא ניתן היה לשעבדו לפני כן.

מסתבר שהיצרים שלנו הם כלי מצוין בידי חברות שיווק ופרסום לשעבד אותנו לרצונות לקוחותיהן. וכך הרצון של החברות המסחריות גובר לא פעם על הרצון הפרטי שלנו.

אך גם ללא חברות הפרסום, היצרים שלנו גוברים לא פעם על רצוננו לשגשג. חיי נישואים תקינים דורשים נאמנות. אך ככל הנראה חלק לא קטן מהאנשים הנשואים לא עומד בפיתוי, ו"הולך לרעות בשדות זרים". הבגידה המינית, נרצה או לא נרצה, היא חלק לא מבוטל משרשת שבסופו של דבר, כנראה מביאה לגירושין. בכך אנו לא רק פוגעים בעצמנו, אלא בבן הזוג הנבגד, ואם יש לנו ילדים, אנו פוגעים גם בהם.

כמעט כל אחד מכיר את הצורך להתגבר על יצרים כדי להצליח. האם במקום לעשות עוד עבודה עבור הבוס שתגרום לבוס לקדם אותנו, לא העדפנו לשחק בסוליטר, לדפדף באינטרנט? האם לא העדפנו לעשות דבר מה חסר תועלת במקום לעשות עבודה שהייתה גורמת לנו יותר אושר בטווח הרחוק?

כדי לשגשג ולהצליח בטווח הרחוק, אנו נדרשים למשמעת עצמית. הנרטיב הנוצרי הקלאסי אומר שמספיק שתחליט להתגבר על יצרך, המאבק ביצרים יצליח. סרטי הוליווד מלאים בתרחישים כאלו, בהם הגיבור אינו מתפתה לרע (בין אם זו נערת יפה, או סכום כסף גדול), ולכן בסוף הוא מצליח ונעשה מאושר ואולי אף מעושר. אלא שהחיים אינם כאלו. בחיים, אנחנו מחליטים מיליון פעמים שהפעם נעשה את זה, וכל פעם אנו נכשלים.

היהדות הכירה בחולשתנו. אין היא דורשת שנהפוך לצדיקים ביום אחד. אלא מעדיפה לעזור לנו להבנות צעד אחר צעד, בדרך לשליטה ביצרים. זה מתחיל בהשכמה בה אתה "מתעורר לעבודת הבורא כארי". וכל מי שהתנסה בכך יודע שהיום הופך להיות הרבה יותר פרודוקטיבי, כאשר אתה מתעורר בשעה מוקדמת, ובזריזות. ביהדות, אינך מתעורר לקריאת עיתון או זוועות אחרות ברדיו או בטלוויזיה. אתה מתעורר למנטרה חיובית שמכוונת את שאר פעיליותך ביום. אני אישית אינני נוהג כך, ובמקום זאת אימצתי לעצמי מנהג, לחשוב על הדברים שאני אעשה היום, וכיצד אצליח לבצעם (וזה עוזר מאד). היא אוסרת עליך להיות עם אישה בחדר, בלא נוכחות אדם נוסף. זאת כדי למנוע "טעויות" או "גלישות". היא ממליצה לך לא להרבות שיחה עם האישה, כנראה בדיוק מטעם זה (בעניין זה אני מפרש זאת כשיחה עם אישה שאינה אשתך. יש כאלו שלצערי מפרשים זאת לא להרבות שיחה עם אשתך, שזה בעיני הוראה ההורסת את חיי הנישואין). ויש לה ליהדות עוד מסכת שלמה של עבודת "תיקון מידות" שבעצם עיקר תכליתן הוא לגרום לך לאט לאט להגיע למצב בו אתה שולט ביצרים שלך ולא הם שולטים בך.

רגע לפני שיאשימו אותי בהחזרה בתשובה, אני רוצה לציין, שניתן להמיר את התהליכים הללו בתהליכם מקבילים, שאין בהן אוירנטציה דתית. וגם בחברה הדתית התהליך הזה אינו תרופת פלא. יש חלקים רבים בציבור הדתי-לאומי, שעושים את מה שהתורה והתורה שבעל-פה ציוותה עליהם, מכורח הציווי, ולא מהבנה. דבר זה יוצר עבורם עול ושיעבוד, ובמוקדם או במאוחר, הם או בניהם ינטשו את הדת, לטובת עולם חופשי יותר.

דבר זה מחזיר אותנו לדיון על חופש. המערב מאפשר לאדם להשתחרר מכל עול ומכול ציווי. אך החופש הזה הוא חופש ראשוני בלבד. בחופש זה, האדם משועבד ליציריו, או דרכם, ללקוחותיהם של חברות הפרסום והשיווק.

כדי להשתחרר עוד שלב, על האדם להגיע למצב בו הוא שולט ביציריו, ומגיע באמצעות רצונו, ויצריו הנשלטים, אל מטרתו. זהו השלב אליו חותרות הדתות המערביות. אך כל הדתות הללו, אינן מבינות כי השלב הראשון הוא בסיס הכרחי לשלב השני. בהעדר השלב הראשון, הציווי הדתיים הופכים לכפיה, וכשיש כפיה, האדם יבקש בסופו של דבר להפיל מעל עצמו את הכפיה. באישלאם הרדיקלי, מתקשים לקבל זאת, ומשתמשים באלימות כדי להכריח את האדם להיות "חופשי מיצריו". אך גם באישלאם המתון, ביהדות ובנצרות, בהם אין כופין על אדם את החופש באלימות, עדיין מצפים שהאדם יהיה חופשי מכוח ציווי. בכך הם מחטיאים את כל עבודת המידות, שאמורה לבוא מבחירה חופשית, מרצון פנימי. רק באמצעותן יכול האדם להגיע למדרגת שגשוג ומוסר גבוהים.

אך יש עוד שלב לחרות. השלב השלשי הוא השלב בו החברה עצמה הופכת לחברה מוסרית. בו תהליך תיקון המידות הוא לא רק של האדם הפרטי, אלא גם של החברה בה הוא חי. בה אין שרים מושחתים, נשיאים רודפי בצע ומין. בו האדם מזדהה עם החברה, בו הוא מרגיש שהיא חברה מוסרית, מצליחה ומשגשגת. אבל אלו עוד ימים רחוקים. בינתיים, אנו נמצאים בין השלב הראשון לשני.

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

נראה כי הציונות נמצאת כיום באובדן דרך. מהי ציונות? מה תפקידה? למה היא נועדה? האם די לנו לשבת בארץ טרשים זאת, כדי להציל את העם היהודי? אינני חושב כך. "בלא חזון יפרע עם", אמר בן גוריון. וצ'רצ'יל הראה כי בלא אמונה בחזון הגדול של החירות, בריטניה לא היייתה עומדת בפני גרמניה הנאצית, וארה"ב לא הייתה מצטרפת למלחמה, כדי להכריע לבסוף את גרמניה הנאצית, המשעבדת. רוסיה לחמה בשם חזון הקומוניזם והשנאה לנאציזם.

כדי לקום ולהגן על עצמך, אתה צריך להאמין במה שאתה עושה. אתה צריך להאמין כי מה שאתה עושה חשוב יותר מחייך.

חישובו רגע על החייל הזה שיוצא למלחמה. חישבו על חייל המילואים הישראלי, שיוצא מביתו, לתעסוקה או למלחמה (כמו מלחמות לבנון הראשונה והשנייה). היכנסו לדמותו:

אתם יוצאים למלחמה, מאחוריכם אתם משאירים, פאב, בילויים, משפחה, חברים, עבודה, אישה, אהובה, ילדים. הכדורים מתחילים לשרוק מסביב, פגזים מתרסקים מימין ומשמאל. המוות אורב בכל רגע, מחכה… מחכה לזמן לא ידוע. האם אתם תהרגו, האם החבר יהרג? הינה קליעים עפו לידכם. הפעם ניצלתם, אך האם גם בפעם הבאה תינצלו? המח"ט אמר לכבוש את העיר, אך האם כדאי להצטרף לפלוגה, או שאפשר לחפש איזו סיבה כדי לברוח מהקרב? אולי עדיף היה לא לשרת כלל במילואים, להישאר בבית ולראות את כל הבלאגן בערוץ שתיים. להשאיר את הסכנה לחבר'ה שאוהבים מלחמות. הרי לי יש לאן לחזור.

נכון שאנו נהנים לעשות מילואים עם החבר'ה, אך לי יש דברים יותר חשובים לעשות, אני רוצה להתקדם בעבודה, להצליח, ובעיקר למות בזקנה טובה. בוא נוותר על המילואים.

כן חברים, זה כבר לא סוד. פחות אנשים מתגייסים לצבא, עוד הרבה פחות נשארים לעשות מילואים. החיים הפרטיים של יותר ויותר אנשים, מקבלים עדיפות, ביחס לחובת השרות: חובה שהיא אומנם צו מדינה, אך היא גם צו מצפוני, וקיומי במדינה הזאת.

סון טסו, בספר המלחמה האגדי "חכמת המלחמה", כתב

"ביום שיצטוו לצאת לקרב, אפשר יגעו חייליך בבכי, כשהיושבים מרטיבים את בגדיהם והשוכבים מורידים דמעות על לחייהם. אך תן להם ויבואו בין המצרים, ואז יראו את גבורותם של צ'ו או קואיי" (סון טסו, חוכמת המלחמה, הוצאת מערכות, מהדורה חמישית, 1977, עמ' 66)

אין האדם החופשי, יוצא למלחמה, אלא אם אין הוא רואה ברירה. אין הוא יוצא למלחמה אם אין ניחתת עליו מלחמת אין-ברירה.זאת הסיבה שגם האנגלים וגם הצרפתים, נמנעו מתקיפת גרמניה, בין ספטמבר 1939, לאפריל 1940. זאת הסיבה לכך שבלגיה, נורבגיה והולנד, נמנעו ממלחמה בגרמניה, עד שזאת יצאה להתקפה נגדם. וכולם, מלבד האנגלים נלחמו עד לשלב בו הם ראו כי הנזק בהמשך הלחימה רב מהתועלת – אז הן נכנעו.

כך גם אנו הישראלים, אנו נוותר על מלחמות מלחמות ברירה. לחמנו כאריות במלחמת העצמאות, לחמנו כאריות בקדש (כשהיה נדמה שנאצר מאיים על חרותינו). לחמנו בעוצמה במלחמת ששת הימים, כשהיה נדמה שעוד מעט עומדים לחסלנו. כך גם עשינו במלחמת יום-הכיפורים. מלחמת לבנון הראשונה, כבר התחיל להיווצר בנו בקעים. עדיין הסולידריות הישראלית ורוח האחווה פיעמה בנו, אך הציבור הנמנה עם השמאל, התחיל לאבד את האמון בהנהגה ובכורח לצאת למלחמות. יותר ויותר גילויי אי שביעות רצון ואי רצון להתגייס לשרות מילואים בלבנון ארעו. להערכתי, לא סתם צה"ל החליט לוותר ולא להכניס ללבנון לאחר 86' חיילי מילואים. כי אז, היה המרי בעם הולך וגדל. גם השירות ביש"ע החל לכרסם בצבא המילואים ובמוטיבציה של ציבור השמאל לשרת במילואים. נכון, עדיין היו ושינם לא מעט אנשי שמאל שמשרתים במילואים, אך חלקים רבים, בשקט בשקט עזבו את המילואים. אם פעם לא הייתה בעיה לגייס מילואימניקים לחודשיים, כיום כבר מורידים את הישרות ל-24 ימים. אם פעם מילואימניקים היו הולכים בלי לחשוב פעמים, היום צריך כבר לדאוג להם להטבות, כדי שיבואו. במלחמת לבנון השניה, חוסר ההחלטיות של המפקדים, וההוראות הלא החלטיות, נבעו כנראה גם מכך, שהם חששו שתקום התמרמרות בציבור, במידה שיהיו לנו נפגעים. אילו היתה זאת באמת מלחמת אין ברירה, הציבור היה מוכן לספוג הרוגים, ובתנאי שהמדינה תנצל.

נראה כי כיום, על אף היצוג הדומיננטי של חובשי הכיפות בקורס קצינים וביחידות הקרביות, גם שם מתחילה להתכרסם האידאולוגיה שדוחפת את הלוחם הדתי. ההתנתקות גרמה לחלק מהציבור הזה, לא לראות בצה"ל צבא לגיטמי. ואם לא יעשה דבר, יתכן גם האידאולוגיה שדוחפת את החייל הדתי להתגייס לקרבי תחלוף ותואבד.

ישנם שלושה אלמנטים מרכזים שמניעים חייל אליי קרב. האחד הוא צורך קיומי. השני הוא היותו חייה חברתית והשלישי הוא האידאיולוגיה שבה הוא מאמין, המורה לו שיש משהו גדול ממנו שבסכנו את חייו, הוא שומר עליו.

הצורך הקיומי מתבטא אצלנו במלחמות אין ברירה אמיתיות: אנו מאמינים שאם ישמידו את מדינת ישראל, נושמד גם אנחנו. העולםהערבי והעולם הכללי יטרוף אותנו, כפי שטרף אותנו במשך 2000 שנים.

החברותיות: החברותיות, עלולה להיות משענת קנה רצוץ, כיוון שאדם שרואה כי רוב חבריו אינם מתגייסים לסדיר או למילואים, הוא יקבל לגיטמציה לא להתגייס. ולכן החברותיות יעילה רק כאשר יש נהירה חברתית להתגיסות.

האידיאולוגיה: היא הכוח המניע החזק ביותר: היא עמוד השידרה שמוציאה אנשים אליי-קרב. היא המקנה להולך בדרכה מבט בהיר המכוון אותו במעשיו. אך בעולם המערבי, נדמה כי האידאולוגיה חלפה. נראה כי היא מהווה כלי בידי אידאולוגים או בידי "נביאי זעם" להוציא עמים שלמים לקראת מלחמה. הפלשתינאים משתמשים באידאולוגיה, כדי להוציא את בניהם למלחמה נגדנו. היא מספרת סיפור של מסכנות וחמס מצדנו. של אונס, והרעלת ילדים. של גניבת אדמה. אין זה משנה כרגע האם ה"נרטיב" שהם מספרים נכון, החשוב הוא שהפלשתינאים מאמינים בו ויוצאים למלחמה נגדנו.

אצלנו נראה כי אבדה האידאולוגיה. כל מה שנשאר זה צורך קיומי ואמונה שהגויים יהרגו אותנו, אם מדינת ישראל תושמד. ה"בר-רפאליים", לאט לאט ילכו וירבו. הם יבינו כי ניתן כיום להטמע בגוים, להתחתן עם גוי טוב ולהעלם לתמיד מהרדאר של הגויים.

מי שישאר כאן, הם רק אלו שאימנו כי אנו משרתים משימה גדולה יותר. אלו שיהיו מוכנים לסכן את עצמם עבור המטרה הזאת.

האם אנו משרתים מטרה גדולה יותר?

אני מאמין שכן.

והמטרה היא אותה מטרה שהוליכה את בן גוריון ואנשיו. היא נמצאת בשני המשפטים שציטטתי לעיל:

"הציונות היא חתירה נאמנה לקראת נצח ישראל, ונצח ישראל טבוע בשני אלה: במדינת ישראל ובספר הספרים" (בן-גוריון, חזון ודרך, כרך רביעי, ע"מ 294-295; מתוך י. בקר, משנתו של דויד בן-גוריון, כרך א' עמ' 177)

"האל העליון הישראלי הוא התגלמות הטוב, הצדק והחסד, ורק מי שדבק במידות אלה, קרוב לאלוהים ואיש דתי אמיתי." (בן-גוריון, מולד, כרך ט"ו, חוברת 8-107, עמ' 221; י. בקר, כרך א, עמ' 3)

היהדות התייחדה תמיד בתכונות של צדק, חסד, ומשפט. המשנה והגמרא הינם ספרי צדק ייחודיים שנוצרו במאות הראשונה עד החמישית. התורה, עיקרה היא תורת צדק וחסד. השמאל הוא ציבור גדול הלוחם על צדק, והמטיף לחסד. הדתים הם ציבור חסד שאין כדוגמתו (ויעידו על כך מוסדות הצדקה הרבים שמגזר זה מפעיל). הקהילה היהודת התייחדה תמיד בעזרה הדדית שאין כדוגמתה. גם בארצות הברית, שבה משפחות נפרדות ומתרסקות, המשפחה היהודית עדיין נחשבת חמה יותר מלוכדת יותר. הקהילות היהודיות הינן קהילות חסד, המסייעות לחלשים בארה"ב ובארץ. הערבות והחברות בעם ישראל, היא מדהימה, ויעידו על כך המטיילים הישראלים,שפוגשים מטיילים ישראלים אחרים ברחבי העולם.

נכון, הלכנו ואיבדנו את דרכנו. החברות נשחקת. הצדק הלך לאיבוד. המדינה מסתאבת. הערבות ההדדית, כבר לא מה שהייתה פעם. אבל עדיין… יש בנו זיק של הדברים הללו.

רק אם נבין כי עלינו לחפש שוב את הצדק (של הדת ושל השמאל). רק אם נבין כי ללא חסד, לא נשרוד, רק אם נבין כי ללא משפט, ירקבו מוסדות המדינה. רק אם נשאף באמת ובתמים להבין מה הוא צדק, וכיצד מקיימים חסד, יהיה לנו סיכוי לשרוד במקום הזה…. יהיה טעם להשיארותנו כאן.

נכון, אמרו לנו שאין צדק, ואמרו לנו שאי אפשר לעשות צדק…. שטויות… אלו מילים של חסרי אמונה, שלא חיפשו מספיק ולא יגעו מספיק. צדק, חסד ומשפט, אפשריים גם בינינו וגם ביננו לבין הפלשתינאים… פשוט לא חיפשנו מספיק.

החרם של האקדמיה הבריטית הוא ככל הנראה סנונית ראשונה בחרם עולמי שעלול לצבור תאוצה. מתוך מכתבים שקראתי (ראו התיחסות מלאה יותר אצל יונית), עולה הרושם שבעולם הצליחו לעשות לנו דמוניזציה. אני מניח שהדמוניזציה הצליחה כיוון שהערבים הרבה יותר חכמים ממה שנראה לנו, והם פועלים במשך תקופהבצורהננכונה עם אירגונים עולמיים והתקשורת העולמית. מצד שני נראה שגם אנו תרמנו לדמוניזציה בכך שאיננו פועלים נכון בתקשורת העולמית. אם אני מבין נכון, נראה שהסיבה לכך היא בילבול שקיים אצלנו לגבי הכיבוש/חזרה-לנחלת-אבות, וחוסר יכולת להציג תמונה ברורה של צדק או אי צדק של העניין. אני חייב לומר שגם אצלי הבילבול הזה שורר, ואינני מצליח להגיע להחלטה. לכן כדי לנסות להבהיר לעצמי את עמדתי בנושא, השתדלתי להתעמת עם אחד מגדולי מבקרנו – ג'ון פילר. ג'ון פילגר הוא ככל הנראה עיתונאי בעל שם, הידוע בעמדות האנטי ישראליות שלו, וביכולת שלנו לצייר תמונה חד-צדדית וריגשית (מעין גדעון לוי עולמי). בחודש שעבר הוא כתב מכתב שזכה לתפוצה לא רעה באינטרנט. בתגובה, אני מבקש לכתוב לעצמי ואחר כך לאנשים אחרים בעולם, מכתב שיסביר לי היכן אנו נמצאים והיכן הצדק נמצא.

אשמח אם תוכלו להגיב ולהעיר (המכתב נכתב באנגלית לצורך תפוצה בפורומים המתאימים).

תודה,

טל

On 22 of May this year, John Pilger wrote an article which bears the title "Imprisoning a whole nation". In this article Pilger pictured Israel as imprisoning the Palestinians, starving them, killing their children, causing them to kill each other. I could, as many of the Israelis probably would have done if they read Pilger's article, to dismiss it as anti-Israeli, anti-Semitic, or just pro-Palestinian propaganda. I could, as other did, say that it is a pilgerian writing (a very emotional one sided presentation of the situation, aimed at getting tears and attention. This style of writing was named after John Pilger himself).  But I choose to try to use Pilger's harsh critique to try to mirror to myself the and to my friends, the situation on which we Israelis had come in to during the last forty years, since we occupied Samaria, Judea and the Gaza strip. I believe that every individual that see himself as a wise and intelligent man or woman, must view Pilger's critique in a much border perspective than that Pilger gave us. Nevertheless we must confront some truths which Pilger rose in his most incommode way.

The first good question that Pilger's arguments raise is: Do an occupied people under international law have the right to use arms against the occupier's forces (see paragraph three)? Well, I checked with an expert in international law, and such a law does not exist. Basically it can not exist because the international laws were created under mutual agreement between governments around the world. It is clear that in order to make such law like Pilger's law, the occupied people had to sign an agreement with the oppressor, and we know that such an agreement was never signed, and probably can never be signed. Although the international laws of war are valid only to governments that signed the mutual agreement, today these laws become an international standard, and so we can say that they must be obeyed by Israel and the Palestinians. These laws were meant to regulate wars between states and not between states and a guerilla or terror organizations. This problem may most clear if we examine the demand of the war laws that both sides will distinguish between the fighting forces and the civilians in very clear signs. When a state is fighting a guerilla or terrorist it is obvious that its fighting forces are distinguished by clear signs, but it is also clear that guerilla and terrorists fighters do not distinguish themselves.  This disobedience to the international law, of course breaks the obligation of the state to fight according to the international law. But this means that according to the international law, no occupied people can fight their occupier, without breaking this law.

I think that the "international law" which  Pilger speaks of, is not a written international law, but common idea that oppressed people may fight their oppressor to get their liberty. The question that must be raised is what are the legitimate means that the oppressed may take in order to gain their liberty, and what may the legitimate force the oppressor may use, in order to oppress disobeying groups inside the state? In a pure democratic regime, the answer may be clear: no violence may be needed, if the separation was conducted under fair democratic voting, as the case in Quebec, in which a voting prevented the separation of Quebec from Canada. If no such democratic procedure was conducted, other ways of persuasion may be taken from the side of the oppressed. There are basically no limits to the means the oppressed may take, but it is obvious that the state may also react in the same means to defend itself. The harsher the violent from the oppressed, the harsher the reaction of the state may take.

When the oppressed try to make their best root to liberty they may look at some lessons from the past and the present. In the Imperialist age, when the West controlled vast lands and inhabitants far from it's original countries, terror and guerilla fighting was a good mean to drive the imperialist countries out of the land. But this procedure may not be so useful when guerilla and terrorists attack the states in their homeland. This we can see from many cases, where the Basque didn't gain independence from Spain, despite years of terror. Northern Ireland, did not gain it's independence on terrorist grounds, but it may gain it's independence on democratic agreement, according to Belfast agreement. In Israel, the Palestinians were very close to gaining their freedom after five years of legitimate democratic protest (in the Intifada of the Stones, 1987 – 1992). They started to lose the Israeli support   to a Palestinian state, when they returned to terrorist activities in the year 1994 and until today.

As Pilger said, the oppressed may have the right to fight their oppressor, but in a democratic regime, the states also have the moral right to defense their selves from terror attacks, in the same means that the oppressed initiated on the state's peoples. Though, for the oppressed, it is most advisable to choose legitimate democratic means, in order to get the best results.  If a democratic state, like Israel, had engaged in a terrorist rebellion, it may have the right to react in violence, but I think it would not be the wisest choice. In the modern world, where the electronic media has so much power, and pictures of poor and miserable people have much more power the an intelligent debate, we may harm ourselves in reacting violently to the terrorist violence, although way may have a good moral cause for doing so. And even if the electronic media was not present, reacting in large scale violence is not recommended, because, it only causes more oppressed people to try to retaliate to unjust violence of the state, and so strengthen the terrorist groups. Also, we must try to separate between the terrorists and the nonfighting population, by treating the nonfighting population with much respect and enabling them to live a prosperous and safe life.

Israel, I believe, must try to act with much more wisdom and grace, then she acts today, in order to reduce the violence of the Palestinians extremists, and to bring the majority of the Palestinians to negotiate democratically on a Palestinian state.

לאחרונה, יותר מידי טקסטים שקראתי גרמו לי לדרוש מעצמי חשבון נפש ציוני. לא שאני ציוני שיכלי, אלא שגדלתי בבית ציוני, ולכן אני מגדיר את עצמי כציוני ריגשי, שחונך לציונות משחר נעוריו. אינני יכול להגדיר את עצמי כציוני שיכלי, כיוון שבמשך שנים רבות רבות אינני מצליח לנמק לעצמי בצורה הגיונית, מדוע עלי להיות ציוני. נדמה כי כל מה שמחזיק אותי כציוני, אלו טראומות השואה שספגתי בבית (דור שלישי לשואה), ומורשת צבאית וציונית משפחתית. אבל מבחינה הגיונית לא הצלחתי לענות לעצמי עדיין על מספר שאלות שחותרות תחת תראומת השואה, וההקניה של הציונות. אחת מהן היא מדוע להמשיך לחיות במקום הקשה הזה ולא להגר לארצות הברית ולהיטמע בגויים? נראה שהיהודים משגשגים שם, ואם ירצה השם, הייתי יכול להתחתן עם "שיקסה" (גויה), וילדי, אחר דור אחד או שניים, היו שוכחים שהם צריכים לסחוב על גבם את העול הזה שנקרא "יהדות". למעשה, כשאני מסתכל מסביבי, התהליך הזה כבר קורה. שניים מקרובי המשפחה שלי נישאו לגויים. אחת אחרת, עושה מאמצים כנים להתחתן עם גוי. כך שניתן בהחלט לראות כיצד הדור שלי, מאמץ לעצמו ראית עולם לא יהודית. ואולי תוך כמה דורות, אם תהליך זה ימשך, תעלם היהדות החילונית.

שאלה אחרת שטרם הצלחתי למצוא לה פתרון, היא הבעית המוסריות של מדינת ישראל. החרם האקדמי הבריטי על ישראל, גורם לי לשאול מדוע דווקא הבריטים, שאינן ידועים בשנאת ישראל, יובילו את המאבק בכיבוש הישראלי. הרי, כאשר אני שומע אליטות ישראליות מדברות על הגורמים האנטי-ישראלים בעולם, תמיד מיחסים את האנטי-ישראליות לאנטישמיות של הגורמים האנטי ישראלים. ואילו הבריטים, שהעניקו לנו בשני לנובמבר 1917, את הצהרת בלפור, היו אלו שהעניקו לנו את המדינה (או הבית הלאומי, כשפת ההצהרה), לא יכולים להיחשד באנטישמיות.

בימים אלו אני קורא את הספר של ג'ון בגוט גלוב "A Soldier with the Arabs", שבו מתאר גלוב, את חייו כמפקד הליגיון הערבי, שלחם נגדנו במלחמת העצמאות. גלוב, מעיד על עצמו, שהתנדב לשרת בצבאות ערב, כי התאהב בערבים. הוא מסביר בפתיחה לספרו כי מבחינתו להקמת המדינה היהודית לא היה ואין בסיס מוסרי. הארץ הזאת, היתה שייכת למאז ומעולם לאוסף רב של שבטים ויחידות אתניות. היהודים (או למעשה צאצאי שבט יהודה) הם רק מיעוט קטן שחיי כאן, ולכן הוא אינו מבין מדוע צריך להעניק ליהודים מדינה דווקא כאן בישראל (פלסטינה בשפתו), על חשבון מיליון ערבים שחיו כאן. גלוב מוסיף ואומר, כי הישראלים מתחילת דרכם בחרו לא לנסות ולהבין את הערבים, ובמקום זאת פנו לדורסנות ולמאבק. לכן, לטענת גלומב, אנחנו נאלץ לחיות על חרבנו (הספר פורסם ב- 1957).

במאמר אחר שקראתי באינטרנט, מתוארים כל הזוועות, שיוצר הכיבוש של הפלסטינים בידי מדינת ישראל. אנחנו אולי יכולים להתכחש, אבל מניסיוני, ומניסיון רב שנים, בהיסטוריה האנושית, כיבוש של עם אחר אכן משחית את האדם הכובש, ואין זה משנה אם הכובש הוא יהודי או גוי. ושוב אני יכול לשאול את עצמי, מדוע עדיין יש לי זכות לחיות בארץ הזאת?

נראה כי הנימוק המקובל באליטות הקיימות, הוא שאנו עם נרדף הזכאי להגדרה ולחיים עצמאיים [ראו לדוגמא מאמרה של רות גביזון]. בספרון שהוציא פרופ' יחזקאל דרור (שהיה אחד מחברי וועדת אגרנט), מציין דרור, כי בעבור העקרון העליון לזכותינו לחיות, מותר לנו גם להשתמש באלימות, אפילו בצורה לא מוסרית.

הנימוק של זכותינוו לחיות, נראה לי בעייתי. הוא נראה לי בעייתי, כיוון שאם אני בחור ליברלי, קוסמופליטי, אינני חייב לחיות דווקא כאן, על חשבון רמיסת זכויותהם של בני עם אחר? האם לא עדיף שאהגר לארץ אחרת, כמו קנדה או ארה"ב, שם אוכל לאבד את זהותי היהודית  ולחיות ללא נקיפות מצפון? מדוע אני חייב לחיות דווקא כאן?

במשך שנים השאלות האלה (ורבות אחרות) הציקו לי, ולא ברחתי מהן. לא טאטאתי אותן מתחת לשטיח. אני מאמין שאני יכול להסביר לעצמי מדוע עלי לחיות דווקא כאן… האם גם אתם יכולים להסביר לעצמכם מדוע אתם צריכים לחיות דווקא כאן?

טל

את התשובות (או לפחות את ההצעה שלי לתשובות) ניתן למצוא באתר הוויקי של קהילת קוד פתוח אינטלקטואלי. ברוח הוויקי, אתם מוזמנים לשנות, להציע ולשפר (אם אצם רוצים להציע שינוי מהותי מומלץ שנדון על כך בדף השיחה).

מי שכבר קרא על עקרון הצדק ביהדות, יכול לפנות ישר לעקרון השני – עקרון עבודת המקדש

לפני שאני ממשיך בפוסט על יהדות וצדק, פגשתי פוסט מומלץ, בבלוג "דיסוננס קוגניטיבי". הפוסט בודק מה הסיבה לאחוזים הגבוהים של המשרתים בקרבי, מקרב הקיבוצים, המושבים (וגם בהתנחלויות, למרות שאינן מוזכרות במפורש בבלוג).

 המשך…

כחלק מהשאלה הגדולה שהצבתי, "האם יהדות ודמוקרטיה יכולות ללכת ביחד?", התחלתי להראות בפוסט הקודם כי על פי ישעיהו וירמיהו הבסיס להכל הוא הצדק והמשפט. העקרון הזה כל כך חשוב עד שירמיהו מציין  שהקב"ה הוא הצדק החסד והמשפט (ירמיהו, ט', כ"ב – כ"ג) . בנוסף ביקשתי להראות כי גם ג'והן לוק, אבי הדמוקרטיה המודרנית מראה כי הבסיס לחברה האנושית הוא הצדק והמשפט.

כדי לבסס טוב יותר טענתי, אראה כי רעיון הצדק והמשפט מופיע במקומות רבים אחרים בתנ"ך.

הנביא מיכה:

הנביא מיכה מתנגד גם הוא לעבודת הקורבנות, ומוסיף ומדגיש שהקב"ה רוצה מאתנו משפט, וחסד וצניעות עם האלוהים:

"הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי-שמן; האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי.  הגיד לך אדם, מה-טוב; ומה-ה' דורש ממך, כי אם-עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם-אלוהיך" (מיכה, ו', ז' – ח')

תרגום: האם הקב"ה ירצה באלפי אילים? בנחלים של דם? האתן את אשר יצרתי (את בעלי החיים), להקריב? אומר לך מה הקב"ה רוצה שתעשה. הוא רוצה שתעשה משפט בין בני אדם, תעשה חסד ותצניע לכת עם אלוהיך.

ירמיהו במקום אחר:

בנבואתו של ירמיהו אל מלך יהודה, שלום בן יאושיהו:

"הוי בונה ביתו בלא-צדק, ועלייותיו בלא משפט; בריעהו יעבוד חינם, ופועלו לא ייתן-לו.  האומר, אבנה-לי בית מידות, ועלייות, מרווחים; וקרע לו, חלוניי, וספון בארז, ומשוח בששר.  התמלוך, כי אתה מתחרה בארז; אביך הלוא אכל ושתה, ועשה משפט וצדקה–אז, טוב לו.  דן דין-עני ואביון, אז טוב; הלוא-היא הדעת אותי, נאום-יהוה.  כי אין עיניך וליבך, כי אם-על-בצעך; ועל דם-הנקי לשפוך, ועל-העושק ועל-המרוצה לעשות" (ירמיהו, כ"ב, י"ג – י"ז)

תרגום: אבוי למי שבונה את ממשלתו בלי צדק ומשפט. הוא יהיה עובד חינם לשכניו, ולא יצליחו מעשיו. אתה האומר (שלום בן יושיהו) אבנה לי בית מפואר. אתה מנסה להתחרות באביך (יאושיהו). הרי הוא בנה את ביתו על משפט וצדק, ולכן טוב לו. הוא דן עניים בצדק. הרי משפט צדק היא הדרך לדעת את הקב"ה.

שלמה המלך

מלכות שלמה היוותה את נקודת השיא במלכויות בית ראשון. שלמה היה בעל שטח הממלכה הגדולה ביותר, עושרו היה רב וחוכמתו יצאה למרחקים. הסיבה לכך, על פי הסיפור התנ"כי, היא שהדבר היחיד ששלמה ביקש מהקב"ה, הוא לדעת לשפוט נכון:

בגבעון, נראה ה' אל-שלמה–בחלום הלילה; ויאמר אלוהים, שאל מה אתן-לך. ויאמר שלמה, אתה עשית עם-עבדך דויד אבי חסד גדול, כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב, עימך; ותשמור-לו, את-החסד הגדול הזה, ותיתן-לו בן יושב על-כיסאו, כיום הזה. … ונתת לעבדך לב שומע, לשפוט את-עמך, להבין, בין-טוב לרע:  כי מי יוכל לשפוט, את-עמך הכבד הזה.  וייטב הדבר, בעיני אדוניי:  כי שאל שלמה, את-הדבר הזה.  ויאמר אלוהים אליו, יען אשר שאלת את-הדבר הזה ולא-שאלת לך ימים רבים ולא-שאלת לך עושר, ולא שאלת, נפש אויביך; ושאלת לך הבין, לשמוע משפט.  הנה עשיתי, כדבריך; הנה נתתי לך, לב חכם ונבון, אשר כמוך לא-היה לפניך, ואחריך לא-יקום כמוך.  וגם אשר לא-שאלת נתתי לך, גם-עושר גם-כבוד:  אשר לא-היה כמוך איש במלכים, כל-ימיך.  ואם תלך בדרכיי, לשמור חוקיי ומצוותיי, כאשר הלך, דויד אביך–והארכתי, את-ימיך." (מלכים א', ג', ה' – י"ד)

ספר משלי

ספר מישלי הוא ספר חינוך, בו נאמרים דיברי חוכמה רבים, שמטרתם בין היתר ללמד אדם לשפוט בצדק ולעשות משפט:

 בני, אם-תיקח אמריי;    ומצוותיי, תצפון איתך.
 להקשיב לחכמה אוזנך;    תטה ליבך, לתבונה.
 כי אם לבינה תקרא;    לתבונה, תיתן קולך.
 אם-תבקשנה ככסף;    וכמטמונים תחפשנה.
 אז–תבין, יראת יהוה;    ודעת אלוהים תמצא.
 כי-ה', ייתן חכמה;    מפיו, דעת ותבונה.
 יצפון לישרים, תושייה;    מגן, להולכי תום.
 לנצור, אורחות משפט;    ודרך חסידיו ישמור.
 אז–תבין, צדק ומשפט;    ומישרים, כל-מעגל-טוב.(משלי, ב, א' -ט')

איוב

איוב הוא ספר הצדק האבסולטי, בו הקב"ה עצמו עומד למשפט האדם. בספר מסופר על כך שהקב"ה משבח את צדיקותו של איוב. השטן ששומע זאת, טוען כי הסיבה לכך שאיוב צדיק, הוא כי הקב"ה העניק לו כל טוב (איוב היה עשיר מאד במושגי הזמנים ההם). כדי להוכיח לשטן כי איוב ישאר נאמן גם ללא גמול, הקב"ה מרשה לשטן לקחת את כל קינינו ובריאותו של איוב. השטן הורג את ילידיו של איוב, משמיד את כל רכושו, ופוגע בו במחלת עור איומה.  לשמע האסון שנפל על איוב באים לנחמו שלושה חברים, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי. שלושתם מאמינים כי אם קרה אסון לאיוב, אז בוודאי חטא איוב נגד הקב"ה. איוב מצדו יודע כי הוא היה צדיק לגמרי, ואין קשר בין מעשיו לאסון שקרה לו. רוב הספר נע סביב הויכוח בין החברים לאיוב. לבסוף, איוב קורא את הקב"ה למשפט. הוא רוצה להבין כיצד הקב"ה מפיל עליו עונש. הקב"ה פונה ישירות לאיוב, ומנסה להוכיח אותו על חוצפתו. איוב צנוע מול הקב"ה, אך אינו מוותר על צדקתו. הוא רק מבקש שהקב"ה, יסביר לו מדוע נפל עליו האסון. לבסוף נכנע הקב"ה לכוח האמת, ואומר לחברים, כי איוב צדק. הקב"ה מכפיל את עושרו של איוב פי שניים, ונולדים לו שבעה בנים ושלוש בנות, שהיו היפות ביותר שהאדם הכיר. ואיוב האריך ימים והגיע לגיל מאה וארבעים.

סיכום בכל הדוגמאות שהצגתי בפוסט הנוכחי ובפוסט הקודם, הראיתי כי לצדק ולמשפט תפקיד מרכזי ביהדות. בפוסט הבא, אנסה להציג, מי להערכתי כתב את התנ"ך, וכיצד נכנסו אליו גישות נוספות שהכניסו את עבודת המקדש כעיקרון חשוב נוסף ביהדות.

כחלק מהשאלה כיצד יכולה יהדות ודמוקרטיה לשבת בכפיפה אחת, אני אציג טענה כי עיקר היהדות הוא החיפוש והישום של צדק ומשפט.

 רבים רואים ביהדות, דת עתיקה המכילה בתוכה מצוות, מסורות ואופן חשיבה יחודי. לכל זרם ביהדות יש את הדרך שלו לראות את היהדות. הזרם הדתי לגווניו, רואה ביהדות, ציווי אלוהי, דרך חיים שיש לקיים את בה את חוקיו של הקב"ה, לפרטי פרטים, כשמטרת הפעולות הן להביא את המשיח ואחרית הימים. היהדות הדתית רואה בתורה, בנביאים, בכתובים ובתורה שבעל-פה, כמביאי דברו של הקב"ה, וכמקור הסמכות לצווי החיים. לעומתם, הזרם החילוני רואה את היהדות כדרך חיים מסורתית, בעלת ציביון של חגים ומנהגים, שיש בידי האדם הפרטי לקבל או לדחות, על פי שיקול דעתו. היהדות או היהודים נתפסים על ידי הזרם החילוני, על פי תפיסות אירופאיות של עם ולאום. מאפייני החיים החילונים נקבעים על ידי המסורות המקובלות עליהם, והן על ידי זרמי מחשבה, כמו סוציאליזם, קפיטליזם, לאומיות וקומוניזם, שמקורם באירופה וארה"ב. בזרם החילוני, מקור הסמכות הוא המדע וההיגיון האנושי.

אך האם אלו עיקרי היהדות, כפי שראו אותם מכונני היהדות? כדי לבחון את השאלה אני מציע לחזור לתנ"ך אל ישעיהו בן אמוץ, אשר ניבא בממלכת יהודה בשנים 759 לפנה"ס עד סביבות 710 לפנה"ס.  נבואת ישעיהו כמו גם נבואת נביאים רבים אחרים התקיימה סביב נפילות ממלכת ישראל וממלכת יהודה.

בתחילת ספרו, אומר ישעיהו את הדברים הבאים (לכל פיסקה אני מוסיף תרגום לנוחות אלו שלא בקיאים בשפה התנ"כית):

"למה-לי רוב-זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים; ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי. כי תבואו, ליראות פניי–מי-ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי.  לא תוסיפו, הביא מנחת-שוא–קטורת תועבה היא, לי; חודש ושבת קרוא מקרא, לא-אוכל אוון ועצרה. חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח; נלאיתי, נשוא.  ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם–גם כי-תרבו תפילה, אינני שומע" (ישעיהו, א' י"א – י"ד)

 תרגום: אינני רוצה את הזבח שאתם זובחים לי בבית המקדש (דבר הקב"ה). נמאס לי מכל האילים, והבהמות המפותמות. ודם פרים וכבשים ועיזים לא רציתי. מי ביקש מכם להגיע לבית המקדש. אל תביאו לי מתנות חינם. קידוש החודש (מנהג הנהוג עד היום בחברה הדתית), שמירת שבת, ימים קדושים. כל חגיכם שנאה נפשי (הקב"ה הוא השונא). וכאשר תתפללו, אינני שומע.

מדוע ישיעהו אומר דבר כל כך קשה? האם אין העיקר של היהדות תפילה, שבת, הבאת קורבנות לקב"ה? כנראה שלא. לפי המשך הפסוק ניתן להבחין בעיקר היהדות:

"ידיכם, דמים מלאו. רחצו, היזכו–הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיניי:  חדלו, הרע. למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ; שפטו יתום, ריבו אלמנה." (ישעיהו, א' ,ט"ז – י"ז)

תרגום: באחריותכם דם של אנשים חפים משפע שנרצחו. הפסיקו את מעשיכם הרעים. לימדו היטב כיצד לעשות משפט, למדו את הרשעים ללכת בדרך הטוב, צרו מערכת משפט שבה לחלשים בחברה (היתום והאלמנה, בחברה העתיקה), יזכו למשפט הוגן, כמו גדולי העשירים.

כלומר, עיקר היהדות הוא לשפוט בצדק בני אדם?

כנרא שכן. וראו את המשפטים הבאים הלקוחים מתוך ישיעיהו:

"איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה; מלאתי משפט, צדק ילין בה–ועתה מרצחים.  כספך, היה לסיגים; סובאך, מהול במים.  שרייך סוררים, וחברי גנבים–כולו אוהב שוחד, ורודף שלמונים; יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם." (שם, א', כ"א – כ"ג)

תרגום: כיצד נעשתה ירושליים למקום של שחיתות. אני (הקב"ה) לימדתי אותה לעסוק במשפט ובצדק, ועכשיו מלאה היא מרצחים. עם ישראל מרמה במסחר, מנהיגיו, מושחתים, וחברי פושעים. כל המנהיגים אוהבים שוחד. והמנהיגים שכחו לשפוט את העם בצדק.

המיקרה האחרון מוכר לנו? (מנהיגים מושחתים, אוהבי בצע, חברי פושעים)?

וישעיהו ממשיך.

"ה'במשפט יבוא, עם-זקני עמו ושריו; ואתם ביערתם הכרם, גזילת העני בבתיכם. מה-לכם תדכאו עמי, ופני עניים תטחנו" (ישעיהו, ג', י"ד – ט"ו)

תרגום: הקב"ה ישפוט את המנהיגים, שגזלו את העניים.

"ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה." (שם, ג', ז')

תרגום: הקב"ה, קיווה שעמו ישפוט בצדק, והנה שחיתות, וצעקות הנגזלים.

ישעיהו ממשיך בדוגמאות רבות אחרות בנוגע למרכזיות המשפט והצדק (ראו: ה', י"א; ה', ט"ז; ה', כ'; ט' ו'; י, א'; כ"ו ב').

אך מדוע המשפט והצדק הם מרכז עולמו של הקב"ה? את התשובה ניתן למצוא דווקא אצל ג'והן לוק, פילוסוף בריטי בן המאה ה-17, והוגה הדמוקרטיה המודרנית. 

"הנה השימוש הבלתי צודק בכח הוא הקובע מצב של מלחמה כלפי אדם אחר. כי מי שפורץ לתוך ביתי, ומשלח אותי מתוכו בחוזק יד או מי שנכנס לביתי בדרך שלום ועל ידי השימוש בכוח מרחיק אותי מתוכו, – שניהם עושים דבר אחד, אם נניח שנתונים אנו במצב כזה שאין לנו שופט משותף עלי אדמות אשר אוכל לפנות אליו לעזרה, ואשר שנינו אנוסים לציית לו; אם כן השימוש הבלתי צודק בכח הוא המעמיד את האדם במצב של מלחמה כלפי אדם אחר" (לוק,  על הממשל המדיני, פסקה 181).

"כשמקימים בני-אדם חברה, עיקר התכלית שלנגדם היא שיוכלו ליהנות מקנינם בשלום ובבטחון, והמכשיר והאמצעי העיקרי לתכלית זו הם החוקים הנקבעים באותה חברה". (שם, פסקה 134)

כלומר, על פי לוק, אם בני האדם רוצים לחיות בחברה מדינית, עליהם לכוננן מערכת חוקים, צודקת, שבה שופטים ישפטו משפט צדק בין יריבים. ללא משפט צדק זה, תידון החברה למלחמות פנימיות ולהתפוררות, ולכן המשפט והצדק הם יסוד החברה.

ואכן מוסיף ישיעהו ואומר:

"ויגבה ה' צבאות, במשפט; והאל, הקדוש, נקדש, בצדקה." (ישעיהו, ה', ט"ז)

תרגום: עוצמתו של הקב"ה במשפט, והאל מקודש על ידי ההלוכים בדרכו בעשיית משפט צדק.

קידוש השם נעשה, על יד צדק ומשפט, ולא על ידי תפילה, וחג ומועד (יש לקרוא צדקה , כצדק).

וגם ירימיהו הנביא מוסיף:

כה-אמר ה' צבאות, אלוהי ישראל, היטיבו דרכיכם, ומעלליכם; ואשכנה אתכם, במקום הזה.  אל-תבטחו לכם, אל-דברי השקר לאמור:  היכל ה' היכל ה', היכל ה' המה. כי אם-היטב תיטיבו, את-דרכיכם ואת-מעלליכם:  אם-עשה תעשו משפט, בין איש ובין ריעהו. גר יתום ואלמנה, לא תעשוקו, ודם נקי, אל-תשפכו במקום הזה; (ירמיהו, ז, ג' – ו').

תרגום: הקב"ה ישוב אליכם, אם לא תבטחו בדבר השקר, שבית המקדש יצילכם. אלא, היטיבו את דרככם, עשו משפט בין איש לרעהו, שיפטו בצדק גר, יתום ואלמנה. ואל תגרמו לשפיכות דמים במקום הזה.

ומדגיש:

"כה אמר ה', אל-יתהלל חכם בחכמתו, ואל-יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל-יתהלל עשיר, בעושרו. כי אם-בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי–כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי-באלה חפצתי, נאום-ה'." (ירמיהו, ט', כ"ב – כ"ג)

 הן על פי דבירי ישעיהו והן על פי דברי ירמיהו, עיקר חפצו של הקב"ה, הוא עשיית הצדק והמשפט. ירמיהו אף מגדיל לומר כי למעשה הקב"ה = חסד משפט וצדק.