מחבר: טל ירון

  • על מה אנו נאבקים?

    חלק מהמשתתפים במאבק חושבים שיש להכיל כאן מדיניות רווחה כדי לפתור את בעיות מחירי הדיור. אני רוצה להציע שהפתרון הזה, רק יחזק את בעלי ההון. במקום זה, אני מציע שיש לפנות לדמוקרטיה-ישירה-דיונית, שרק היא תבטיח שהכוח ישאר בידי הציבור. אני מאמין שיוזמה חופשית, נקיה מקרטלים, היא זאת שתאפשר למשק לשגשג.

    מדוע מדיניות רווחה רק תחזק את בעלי ההון?

    ממשל ריכוזי, שבו לאזרחים יש מעט מאד השפעה, יש נטיה להיות כפוף לאינטרסים של בעלי הון וקבלני קולות. כדי להיבחר על המפלגות להעזר בכספי בעלי הון, ולהעזר בקבלני קולות. בחירות לפריימריס ולכנסת עולות מאות אלפי ועשרות מיליונים שקלים בהתאמה. כתוצאה מכך, בין בחירות לבחירות, נאלצים הנציגים הנבחרים להענות ללחצי בעלי ההון וקבלני הקולות.  כתוצאה מכך, יכולים בעלי הכוח הפוליטי (הון-קולות), להשתמש במשאבי המדינה כדי ליצור תנאים מישקיים שיתאימו לצורכיהם.  כך בעלי-הון יכולים לשתק את הרגולציה, ולאפשר התפתחות קרטלים בתחומים שונים, בניגוד לחוק או להגיון הכלכלי הבריא.

    גם אם יעלו עכשיו מפלגות עם גוון סוציאליסטי לשלטון, הרי שהן תהינה חיבות להענות בצורה כזאת או אחרת לצרכי בעלי ההון, ואז שוב ההון יחבור לשלטון. יתרה, מכך. מדינה בעלת מאפייני סוציאליסטים מחזיקה הרבה יותר כוח-שוק בידיה, וכתוצאה מכך, יש לבעלי ההון יותר אינטרס לנסות לשחד נציגים במשטר ריכוזי.

    תהליך ההפרטה של מדינת ישראל התחיל עוד בימי מפלגת העבודה (ראו את המכירה של "החברה לישראל"). כך זה כשיש שלטון גדול ששולט ללא השפעה ישירה של האזרחים.

    לכן, הפתרון האמיתי, נמצא ביכולת של האזרחים לשלוט בממשלה שלהם באופן ישיר, ובכוח בלתי מעורער.

    רק אם נמצא פתרון שבאמצעותו, יוכל הציבור לפקח על הממשל ביעילות, לקבל החלטות ולהכתיב לממשלה מה לעשות, יהיה ניתן לדאוג לכך שהאינטרסים של הציבור ישמרו, ולא של בעלי ההון. לכן עיקר המאבק בעיני, אינו פרשנית שמאלית או ימנית של התורה הכלכלית, אלא חיפושה של דרך בה האזרחים יהיו בעלי הבית במדינה הזאת. בעלי בית שמקבלים החלטות מושכלות, לאחר דיון טוב, ולאור מידע אמין, ולאחר מכן הם מסוגלים לקבל החלטות ולהכפיף את הממשלה לרצונם.

    זאת בדיוק מהות המאבק מבחינתי, וגם אם נרצה וגם אם לא זה מה שקורה. הציבור מנסה לפתח דרכים לנהל את עצמו, ולהגיע להחלטות. ברוכים הבאים לדמוקרטיה הישירה.

     

     

  • כשמוצאים בעלי-עסקים טובים

    כאשר מוצאים בעל-עסק טוב, חובה לספר זאת לעולם. בכך אנו נותנים מקום של כבוד ופרנסה טובה, לאלו שעוזרים לנו לפתח את עצמנו. ברצוני לספר על בעל עסק כזה, מרטין סקל, מאתר תבניות, שעזר לי לתרגם את תבנית הוורד-פרס באתר הקואצ'ינג שלי.

    אני בונה בימים אלו אתר עבור עסק הקואצ'ינג שלי (הרי מפילוסופיה לא מרוויחים 😉 ). חיפשתי תבנית שתתאים לאתר, ומצאתי את cubit. אלא שcubit היא תבנית מסחרית, ולא קיים עבורה תרגום בעיברית. כאשר ניסתי לתרגם את התבנית לעיברית, על פי ההוראות של דק"ר, רוב העבודה נעשתה, אך עדיין סרגל הג'אווה עשה בעיות, והופיעו סימנים מוזרים בדפים השונים בפיירפוקס ובאקספלורר.

    הבנתי, שעלי לבקש עזרתם של בעלי מקצוע. חיפשתי באינטרנט מתרגמי תבניות. מצאתי כמה מתרגמים, ומתוכם חזרו אלי ארבעה מתרגמים. המחירים שהחבר'ה ביקשו היו גבוהים מאד. במיוחד, כשאני יודע שלא מדובר בהרבה עבודה. רק מרטין חזר עם הצעת מחיר סבירה. דיברתי עם המתרגמים האחרים. משיחות עמם, הבנתי שבשפת העם "מחרתתים" אותי. המחירי הגבוהים שהציעו לא היו סבירים ולא הצדיקו את העבודה. ואז פניתי למרטין. מרטין היה חביב ואדיב. הסברתי לו את הבעיה, והגענו להסכם. לאחר שבדק את התבנית, הוא חזר אלי שוב, עם הצעת מחיר עוד יותר סבירה. בתוך כמה שעות מרטין סיים את עיקר העבודה. דיברנו, ובדקתי והחזרתי עוד קצת שיפורים, וזהו. התבנית היתה מוכנה לשביעות רצוני, במחיר טוב ובזמן קצר.

    כן ירבו.

    ישר כוח למרטין סלק מתבניות, והלוואי כולנו נהיה בעלי עסק הגונים וטובים, כמהו.

     

     

  • הדמוקרטיה הישירה מתחילה לתפוס תאוצה

    השלטון המרכזי מתחיל להתפרק, אם נרצה בזאת ואם לאו. במקומו מתחילות לעלות צורות שלטון ישירות יותר, בהן העם הוא הריבון. לאט לאט נוצרות התרבויות שיאפשרו לעם לשלוט.

    עכשיו מצטרפת להתפרקות גם מערכות חברתיות יותר ממסדיות, כמו המתמחים. כתבה בהארץ מאתמול (20 ליולי)  אומרת את הדבר הבא:

    "המדינה הגישה בקשה דחופה לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, בכדי שתוציא צווי מניעה כנגד הרופאים המתמחים, לאחר שבמהלך היום יצאה שביתת הרופאים משליטה ובבתי חולים שונים החלו התארגנויות עצמאיות של רופאים מתמחים שנטשו את המחלקות."

    אני מעריך שהסיבה לכך שדווקא המתמחים הם אלו שיצאו משליטת השלטון המרכזי ולא עמיתיהם הוותיקים יותר, קשורה לכך שהצעירים מחוברים יותר למהפכת הרשתות החברתיות, בעוד עמיתיהם המבוגרים, אינם מחוברים לרשתות החברתיות. לכן, לצעירים יש יכולת טובה יותר לתאם את עצמם באופן עצמי, מתוך תהליכי הסכמה רישתיים ועצמאיים. לעומתם הוותקים עדיין נסמכים על השיטה ההירכית-מוסדית לתיאום בינהם. ההבדל הזה, הוא שמאפשר לשלטון המרכזי לכפות על הותיקים את רצונו, אך אינו מאפשר לו לשלוט בצעירים, הפועלים מתוך תיאום והסכמה. כדי להציל את עצמו, קורא השלטון למערכת הענישה, ומקווה כי באמצעות יראת העונש, יחזרו הצעירים למרותו.

    בימים אלו, התארגנויות העצמאיות, מתרחשות יותר ויותר בקלות, כאשר חלקים נרחבים בציבור לומדים ליצור לעצמם שלטון משלהם מעל גבי הרשתות החברתיות, ומצליח לתאם את עצמם ביעילות. ככל שתרבות העצמאות הזאת תתרחב, ואנשים יבטחו יותר ויותר בעצמם כי הם יכולים לשלוט בגורלם, וככל שמנגנונים חדשים לניהול דמוקרטיה ישירה יתפתחו, כך תחליף הדמוקרטיה הישירה את דמוקרטיית הנציגים העתיקה.

  • תהליכי קבלת החלטות בשדרות רוטשילד

    אתמול בערב היינו במאהל ברוטשילד, והיה מקסים. התחושה היתה שהחבר'ה מלאי רוח טובה, אך מתקשים בקבלת החלטות שתשקף את רצון רובם.

    אני מציע כאן תהליך, שאולי יוכל לעזור לקבל החלטות בצורה טובה יותר . אשמח להצעות שיפור. אם אהבתם את הרעיון, שתפו אותו דרך הפייסבוק או טויטר בתחתית הפוסט.

    במתחם ברוטשילד, ישנם הרבה שיחות פרטיות ומעגלי שיח. מה יקרה, אם כל מי שחושב/ת שיש לו/ה פתרון ודרך להביא לשינוי המצב, יעברו במעגלי השיח ויאספו חתימות. בראש הדף יופיעו עיקרי ההצעה שלו/ה. לקראת הערב, תארך אסיפה, שבה יבחרו האנשים שיש להם מקס' חתימות בדף. כדי לוודא, שהחתימות לא זויפו, כל מי שיבחר, יצטרך לעבור שוב את בחירת הקהל. האחראים יודיעו כי לפלוני יש X חתימות, והקהל יצטרך לאשר בהרמת ידים (כל מי שחתם לו ירים יד). רק אם יראו כי יש תאימות סבירה בין החתימות להרמת הידים, הוא/היא יוכלו לעבור לשלב הבא.

    החמישה שקיבלו הכי הרבה חתימות, יקבלו כל אחד כ-10 דקות לנאום בפני כלל הקהל. הקהל יוכל להגיב במחיאות כפיים. בסיום ההרצאות, כל אחד כזה יוכל לאסוף סביבו קואליציה, שביחד תנסה לשפר את ההצעה. וינסו ביחד להציע דרך יותר ברורה איך להניע את תהליך השינוי הארצי.

    מומלץ כי את ההצעה שלהם הם יפרסמו בקבוצת הפיסבוק, להמשך דיון ברשתות החברתיות.

    למחרת התהליך יתחיל מחדש, רק שהפעם כבר יהיו לאותם המובילים עוד אנשים שיעבדו איתם. הם ינסו לשפר את ההצעה, וביחד להפיץ את המסר, ולאסוף ביחד חתימות עבור ההצעה. כך הדבר יחזור מידי יום, וכל ערב ינאמו 5 הדוברים עם מס' החתימות הרב ביותר.

    כך לאט לאט יווצרו קואליציות הסכמות. מתוך אותן 5 שישרדו את התהליך, יווצר הגיבוש של אנשים שיודעים לעבוד ביחד, והם יניעו את תהליך השינוי (רצוי מאד, שזה יקרה בתהליכים דמוקרטים).

    מה דעתכם? האם זה יצליח? מה ניתן לשפר? האם יש לכם פתרון אחר?

  • אז מה עושים? – שינוי בהסכמה רחבה

    מעיר האוהלים המוקמת כיום ברחבי הארץ ועד הקוטג' בסופרים, עולה קריאה ברורה לשינוי. המחירים הגבוהים של הסלולרי, מוצרי המזון והדיור, כולם מצביעים על בעיה במשק הישראלי. הצרכן הישראלי מרגיש שחולבים אותו, ודוחקים אותו לשפל המדרגה הכלכלית. רגע לפני שהוא מגיע לשם, הוא מקים צעקה.

    אבל איזו צעקה? על מה?

    הציבור יודע להגיד שכואב לו. הוא מרגיש בעליית המחירים המסיבית והוא מבקש לשנות את המצב. אלא שלאנשים לא ברור מה צריך לעשות כדי לשנות את המצב.  בהעדר הסכמה, האנרגיה  הציבורית מתפוגגת. ויותר גרוע מכך. חלק מהציבור המתקומם, מאשים חלק אחר בציבור. מפגינים מצד אחד במפה מערבבים בתוך עיר האוהלים את בעיית הצד האחר, וכך גורמים לפרוד גדול בתוך המחנה. פירוד שמביא לנטישת המאבק, בידי חלקים רחבים מהציבור.  לדוגמא, ההתכתבות בקבוצת "שבוע הזעם":

    בנוסף לפרוד הישיר, אני מציע גם לאותם שמרגישים שהמאבק שייך להם, לחשוב עוד פעם אם הם רוצים להזכיר את המילה סוציאל-דמוקרטיה, או להעדיף ח"כים של השמאל. אם תתייגו את את המאבק כסוציאל-דמוקרטי או מאבק של השמאל, תשארו עם מעט מאד כוח פוליטי לשינוי. ה"שמאל" מסיבות כאלו ואחרות, נחשב סדין אדום בעיני רוב הציבור (על הסיבות לכך, בפעם אחרת). לכן אם אתם באמת חפצים שינוי, אל תדברו על שמאל, או על סוציאל-דמוקרטיה. פשוט תעשו את זה. תהיו סוציאל-דמוקרטיים. תהיו חברתיים. דברו על שינוי חברתי. דברו על דמוקרטיה אמיתית, ועל עבודה של כל הציבור ביחד למען שינוי המצב הכלכלי. דברו בשפה שהציבור אוהב. בשביל זה, צריך לוותר על האגו, ולהבין שכדי לעשות שינוי, צריך להפסיק להשתמש בסמלים מפלגים. יש לשאוף להתאחדות סביב השינוי, ולא סביב השמות. יש לאפשר לכל הציבור לעבוד ביחד.

    איך הציבור יכול לעבוד יחד?

    קל להתאגד כשאתה קטן. לחברות השולטות על כלל המשק קל להתאגד. קרטל נוצר כאשר יש רק שלושה או ארבעה גופים ענקיים השולטים במשק. כך שכמה שיחות טלפון, כמה מנגנונים פשוטים, והנה כל המחירים בשוק עולים ביחד. גם לממשלה, יחסית קל להגיע לתיאום. מטבחון קטן של בעלי השפעה פוליטית, וכל הממשלה מתארגנת כאיש אחד.

    לעומתם, הציבור מונה מיליונים. איך יכולים מיליונים להתאחד? זאת שאלה שהטרידה רבות את אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה (תנועה שחברים בה אנשי שמאל וימין כאחד (ולראיה, הכותב כאן הוא מתנחל)).

    אחד הפתרונות, נקרא יוזמה אזרחית בהסכמה. בתהליך של אבלוציה דיונית, מתפתח פתרון מוסכם על רוב הציבור. כאשר עולה שאלה רושמים אותה בדף ויקי. בדף הויקי, כל אחד יכול להציע פתרון. מבחינתנו, גם 7 מיליון יכולים להציע רעיונות. כל אחד על פי דרכו ועל פי הבנתו. אלא שכדי להגיע לראש רשימת ההצעות, הרעיון צריך לצבור תומכים רבים. ככל שלרעיון יש יותר תומכים, כך הוא עולה ביחס לשאר ההצעות. לבסוף, לאחר פרק זמן מוגדר, או לאחר שרעיון מסויים עבר סף מסוים, ניתן שבוע לעוד רעיון להתחרות בו. בסוף השבוע, שני הרעיונות עם הכי הרבה תומכים, עומדים להצבעת הציבור הרחב. הרעיון שיבחר, יהיה הבסיס ליצירת השינוי בהסכמה רחבה.

    כך יווצרו הסכמות ציבוריות רחבות, שעברו תהליך אבולוציה של דיון והסכמה, ולציבור יהיה כלי חזק בידיים להתאחד. את המשך ההתנהלות, יובילו מפתחי הרעיון הנבחר באמצעות דמוקרטיה-ישירה, תוך שמירת הציבור בדיון, ומתן מקום להצבעות ולהסכמת הציבור, ובחירה והדחה של בעלי תפקדים מרכזיים. כך תיווצר תנועה ציבורית-ישירה, שתביא לשינוי במשק הישראלי.

     איך מתחילים לפעול?

    הנה הכנתי דף השאלה, לעניין מחירי הדירות. ואיתו גם הכנתי דף הסברים ראשוניים לסיבת עליית המחירים (דף זה נדרש כדי שנידע איך ניתן לפעול ביעילות כדי להתמודד עם הסיבות). ואפילו הצעתי הצעה ראשונית. אתם מוזמנים  להציע הצעות משלכם, להוסיף על שלי, ובעיקר לפרסם את הפוסט הזה או כל אחד מדפי הויקי הרלוונטים.

    בואו נזוז!

     

     

     

  • מאבק – בדרך אחרת

    אני מאמין שמאבק אינה הדרך שבה נוכל לשנות כאן משהו. ברגע שאתה פונה בשנאה אל מישהו או משהו, אתה לא יודע היכן זה מתחיל והיכן זה נגמר. אתה יוצא בכעס על משהו, וכבר אתה מקים לך אויבים. האויבים הללו אינם בובות קרטון, אלא אנשים שנפגעים ממך, ויוצרים התנגדות. ההתנגדות מפרקת את היכולת להשפיע, ולצובר אהדה רחבה. היא מונעת מגופים פוליטיים רחבים להתאחד למען מטרה משותפת.

    פעילי המאהלים נעים מזעם ובכך מפספסים את היכולת לרתום. הם גירשו את מירי רגב ואת חולדאי, ויצרו שנאה כלפיהם מקבוצות רחבות בציבור. ובכך פיספסו חלק מהתמיכה שהיתה להם, אילו הובילו תהליך פוליטי, שיצור הרבה יותר לגיטמיות.

    רק כדי להמחיש זאת, הנה התכתבות קטנה בקבוצת המאבק, שמראה את הפירוד שהתנהגות אגרסיבית יוצרת. עלינו למצוא דרך מאחדת.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    אגב, חדי העיין בוודאי ראו שסימנתי את התגובה כלייק – זאת פשוט כדי להעביר לחבריי את הדיון.

     

  • האם לקבל החלטות באינטואיציה?

    היום סיכמתי מאמר של פיליפס ואחרים,  The Deliberation without attention effect, הקשור לקבלת החלטות. המאמר עוסק בביקורת על אסכולה הקשורה לקבלת החלטות, המציעה כי החלטות טובות נעשות באמצעות אינטואיצה. המאמר מבקר מאמר אחר שפורסם ב-2006 וזכה להד גדול ופורסם בסיינס, הטוען כי החלטות מיטביות מתקבלות על ידי אינטואציה ולא באמצעות חשיבה מתודולוגית.

    המאמר מראה כי למעשה היכולת לקבל החלטות מדויקות, משתנה על פי תוצאות במדד שנקרא  Need for Cognition. המדד הזה בוחן את מידת הצורך של אנשים לתהליכי חשיבה. בעוד שמדד גבוה מצביע על כך שלאנשים הללו יש צורך בתהליכי חשיבה מורכבים והם נהנהים מהם, הרי שבעלי תוצאות נמוכות אינם נהנים מתהליכי חשיבה מורכבים, ומעדיפים להתבסס על אינטואיציה.

    המחקר מראה כי לאלו בעלי המדד הנמוך בצורך בקוגניציה מעדיפים להשתמש באינטואציה כדי לפתור בעיות מורכבות. אך בעלי מדד גבוה בצורך בקוגניציה, יצליחו לפתור את הבעיה טוב מאשר בעלי המדד הנמוך, גם באינטואציה, אך בעיקר כאשר ניתן להם זמן לחשוב על הבעיה.

    לכן, כאשר אנו מנסים להציג שיטות לקבלת החלטות בקבוצות גדולות, עלינו להבחין בין שתי האכלוסיות ולתת להן מענה שונה. במפלגה הישירה הולך ומתפתח רעיון שאמור לענות על הצורך של שתי הקבוצות לקבל החלטות באופן שונה. התהליך נקרא "תהליך הנצת חוקים". בחלק הראשון של הצעת חוק או פתרון, ניתן מקום לאנשים הנהנים מדיון (דליברטיביים). הדליברטיביים יכולים להציע פתרונות, ובצורה מדוייקת ותלוית נושא, לדון בכל פריט ופריט מהצעת החוק או הפתרון. לאט לאט, הם יוצרים הסכמות ומגבשים חוקים שעומדים בביקורת של רוב הדליברטייביים. את החוקים הללו המוסכמים על רוב הדליברטיביים, ניתן בסוף התהליך להציג לרובניים (אנשים שאינם חשים צורך בחשיבה גבוהה). לרובניים ניתנת אפשרות לבחור בין שתי האלטרנטיבות המסכמות ביותר שהציגו הדליברטיביים. ההצעות מעוצבות כך, שהן יהיו מאירות עניים ומוסכמות על הדליברטיבים, ולכן הרובניים יוכלו להעריך באינטואיציה מי הפתרון הטוב יותר. הבחירה תעשה הסופית תעשה על ידי כלל החברים במפלגה, שיהיו גם דליברטיבים וגם רובניים.

  • תורת המלך?

    התגלגל לידי עותק של הספר "תורת המלך" (בקישור נמצא העתק מלא של הספר, כדי שתוכלו לקרוא ולתת חוות דעת מלומדת). קראתי רק חלקים עיקריים מהפרק הראשון, ותחילתו של הפרק השני. מתוך הפרקים הללו, העוסקים בהריגת גוי, לא נאמר שמותר להרוג גוי, אלא שלא נענשים על הריגת גוי כמו שנענשים על הריגת יהודי. בעוד שהריגת יהודי, היא רצח, ודינה מוות, הרי שהריגת גוי, היא הריגה, היא אסורה, ועונשה קל יותר.

    כך שאם הבנתי עד עכשיו, נכון, אין אישור להרוג גוי, בשום מקרה (אלא אם הוא אויב). ולכן אינני מבין על מה יצא קצפה של התקשורת, כאילו יש כאן הסתה לאלימות. יש כאן בעיה אחרת, אבל אין כאן הסטה לאלימות.

    הבעיה הקשה של הספר, לדעתי, הוא הלאומנות והגזענות של התורה המשתקפת מהספר. לי יש בעיה קשה מאד עם הספר, ואני מנסה לשאול את עצמי, איך תורת הנביאים האוניברסלית, התגלגלה לתורה כל כך לאומנית וגזענית? איך זה שדמו של כל אדם אינו נחשב זהה? איך זה שאנו לא הולכים להציל כל אדם? איך זה שאם אני הורג גוי, זה נחשב עברה פחותה, מהריגת יהודי?

    האם אלו פני היהדות שאנו מאמינים בה?
    כל הצדדים, שמאל, ימין, דתיים, חילוניים, אנא השכילו אותי,

  • השטחים הכבושים?

    נראה לי שכל הסרטון נכון בהגדרה, אלא שיש שתי טעויות קטנות וחשובות:

    1) ההחלטה השניה ב-47 לא היתה על כל שטחי יו"ש, אלא נתנה חלק קטן מהארץ ליהודים. יחד עם זאת מדינות ערב והפלסטינים ביטלו את תוקף החלוקה, בכך שהפרו אותה וניסו לכבוש את ישראל.
    2) הן הכרזת בלפור והן ההחלטה ב-1922, קבעה שעל היהודים לא לפגוע בזכויות התושבים המקומיים. ישראל בהחלט פגעה בזכויות, ולכן, לדעתי נוצר כל הקונפליקט. כדי שהחלטות של 1922 ו-1917 יתקבלו, עלינו להעניק שיוויון זכויות מלא לפלסטינים.

    כמובן, שאנו לא רוצים בכך, כי זה יפגע בזכות ההגדרה העצמית שלנו, ולכן עלינו למצוא פתרון לכך. מהו הפתרון? בהמשך….

  • מטרת קבוצת ואהבת

    ארגוני שינוי רבים מתרכזים במאבק. במאבק נגד משהו. מאבק הוא תבנית חברתית שקל לעבוד איתה. היא מגדירה רשעים וטובים, היא מאחדת, כי האויב המשותף והמסוכן, מאלץ אותנו להתגבר על חילוקי הדעות בינינו. היא קלה, כי למעשה לא צריך לעשות הרבה, אלא רק להתנגד, לרכל, ומידי פעם ללכת עם החבר'ה להפגנה. ובעיקר היא קלה, כי היא דורשת מאתנו להפעיל מרכז פשוט במוח הקדמון, שיודע להגיב באגרסיביות או בבריחה. היא לא דורשת מאתנו מחשבה רבה. ויותר מכך, את שטף האנדרנלין אנו מקבלים בקלות, רק מעצם ההזכרות באויב הנורא, הדורש חיסול מידי.

    הבעיה הגדולה של ארגוני מאבק, שהם מרכזים את האנרגיות שלהן בפירוק ובחיסול התנגדות. בכך הם רק מעצימות את הצד השני, ובעצם עוזרות ליריב להבנות ולהתחזק. ועוד יותר גרוע מכך, האנרגיות אינן מופנות לבניה. ואז, אם וכאשר סוף סוף אנו מנצחים במאבק, למעשה לא הכנו תשתית לבנייתה של חברה מתוקנת יותר, אלא התמחינו בהרס חברה אחרת. את מירב האנרגיה והחשיבה שלנו (אם בכלל) הפננו לריסוק ההתנגדות. ואם וכאשר מצליחה המהפכה (והיא בד"כ לא מצליחה בחברה דמוקרטית), למעשה הגופים שאנו מקימים אז, הם בדיוק אותם גופים כוחניים, המשתיקים דיון ויוצרים ואוליגרכיה. הם אינם מסוגלים להתקיים ללא אויב, שיאחד את השורות, ואז ארגונים כאלו הופכים להיות מכורים למלחמה.

    לאחר ההתנסות בארגוני מאבק, הבנו כדי  כי יש צורך בשיטה אחרת. בשיטה המבוססת על בניה. שיטה שעיקרה אינו שנאה, אלא אהבה. אהבה לזולת, כבוד לזולת, חיבור לזולת. פיתוח תהליכי בניה משותפים, והגעה להסכמות משותפות. אנו מתבססים על תבונה ורגישות לאחר. אנו לומדים, איך אפשר לבנות כאלו ארגונים, שיתמקדו בצורה טובה, ומושכלת, וישמרו על רוח חברית. אנו מחפשים דרכים לגרום לפעילות להיות מהנה, ובונה ומקדמת.

    אנו בהחלט בתחילת הדרך. על הקבוצות הללו, ניתן למנות את אקלי, המפלגה הישירה, מפגשים טובים ו"ואהבת". הסרטון הבא, שצולם על ידי נרי, נערך על ידי יאיר, והשתתפו בו אן, גלילה ואני, מסביר את מטרת קבוצת ואהבת, ומהיכן היא באה.

    הרבה אהבה,

    טל

     

     

דילוג לתוכן