מלחמת העולם הראשונה – האם הגרמנים נדקרו בגבם?

באחד משולי ההתעסקויות שלי  בפרשת ויקיפדיה, פניתי לערך על מלחמת העולם השניה. תחום שיש לי בו הבנה גדולה מהמוצע. רציתי לראות האם אני יכול לסייע בשיפור הערך. אחד הדברים שמיד הבחנתי בחסרונם הוא "אגדת הסכין בגב" כרקע למלחמת העולם השניה.

על פי התפיסה הנאצית, היו אלו היהודים והבולשביקים שהביאו להפסדה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. ההפסד הוביל להסכם כניעה מבזה שהוביל לשנים של חוסר יציבות פוליטית ואומללות כלכלית לרבים מאזרחי גרמניה. זאת אחת הסיבות שהביאו את הנאצים להילחם ביהודים, ולכבוש את חבלי הארץ הסלאויים ואת רוסיה.

האם גרמניה נדקרה בגבה? האם יש צדק בטענת הגרמנים. ברור לי ששאלות בנושא זה, עלולות להדליק אש. אבל לדעתי, הן גם יכולות להוציא אותנו מהשקרים שאנו טווים לעצמנו. סיפורים ונרטיבים שבהם אנו הולכים ומסתבכים, מבלי יכולת לבחון את המציאות כפי שהיא. אם אנו רוצים למצוא מזור לצרות שבהם אנו נמצאים, אני מציע להפסיק לספר לעצמנו סיפורים, ולהתחיל להסתכל למציאות טוב טוב בעניים, כדי שיום אחד נוכל לנווט את מדינתנו למקום מבטחים.

האם גרמניה נדקרה בגבה?

הרשימה הבא היא פרי מחקר ראשוני ולא מחייב.

אחד המאמרים התמוהים ביותר בשקראתי בנושא זה הוא מאמר של Wilhelm Deist שכתב את המאמר: "The Military Collapse of the German Empire: The Reality Behind the Stab-in-the-Back". במאמר מתאר דיסט את לודנדורף, מי שהיה הרמטכ"ל של גרמניה במלחמה, כאחראי הבלעדי להפסדה של גרמניה. דיסט מראה כי לודנדורף היה מנותק לחלוטין מהבנת רחשי החיילים. הוא לא הבין שבין החיילים ששכבו בחפירות לבין הפיקוד ששניהל את חייו מחוץ לטווח התותחים, נוצר פער עצום. פער שהביא כבר ב-1916 לתלונות הולכות ונשנות של החיילים על ניצולם בידי הפיקוד. על שליחתם של מאות אלפי חיילים למוות , מבלי להשיג כל תוצאה נראת לעין.

החיים בחפירות, עם כל הקושי שלהם, עם המוות היום-יומי, עם הצחנה של רבבות גופות הנרקבות בין קווי האויב. עם החולדות שאכלו והשמינו מבשר אדם. וחוסר ההצלחה של הפיקוד להשיג פריצת דרך משמעותית, הביא למרידות בצבא הגרמני.דיסט מאשים לחלוטין את לודנדורף בכל אלו, ואינו נפנה להביט על תמונה הכוללת שבצורה מתמיהה עולה גם ממאמרו.

הסבריו של דיסט אינם מספקים תשובות לשאלות רבות הנוגעות לסיבת ההפסד במלחמה. מי שמכיר קצת את מלחמת העולם הראשונה , יודע שהפיקוד בכל הארצות שהשתתפו בלחימה כשל לחלוטין. גם בצרפת וגם בבריטניה, חייהם של מאות אלפים בוזבזו לריק במחפורות, מבלי להשיג דבר. המרחק שהיה קיים בין החייל הגרמני, לפיקוד היה דומה לאותו מרחק שחווה החייל הצרפתי או הבריטי. ובכל זאת לא פרצו מרידות בצבאות בריטניה וצרפת. אם כן, עדיין לא ברור מדוע דווקא החייל הגרמני הפסיק להילחם?

דיסט מזכיר מידי פעם שכבר ב-1917, המפקדים התחילו להרגיש שהעורף נלחם נגדם ולא איתם. דיסט שוכח להזכיר את השביתות הגדולות שארגנו רוזה לוקסמבורג וחבריה הספרטקים במהלך המלחמה. מלחמות שפגעו ביכולת הצבא להילחם. הספרטקים, שהיו זרם של מרקסיסיטים, והפכו אחר כך למפלגת ה-USPD עודדו פועלים לעצור את המלחמה, על ידי קיום שביתות פראיות. בקרב  הנהגת ה-USPD היו היהודים בולטים מאד. בינהם ניתן למצוא את רוזה לוקסמבורג, פול לוין וג'וליאן מרכילובסקי. את כל השביתות הללו הם אירגנו בזמן שגרמניה היתה במלחמה נגד מספר רב של אויבים, כשהגרמנים מרגישים כי לא הם התחילו במלחמה.

ברור מכאן, מדוע הרגישו גרמנים רבים כי הקומוניסטים והיהודים חיבלו במאמץ המלחמתי הגרמני.

אבל יהיה זה נוח מידי להאשים את הקומוניסטים והחברים היהודים שבינהם בתקיעת הסכין בגב האומה הגרמנית. דיסט טוען שהיה זה לודנדורף, שבתרגיל מתוחכם "התפטר" רגע לפני הנפילה והשאיר את האחריות, לדמוקרטים ש"בישלו" את ההפסד. בכך הוא הוריד את האחריות מעצמו, והניח לאלו ש"בישלו" את כישלון לשאת את אות הקלון של ההפסד. אגדת הסכין בגב, על פי דיסט, היתה כלי של לודנדורף לחמוק מאחריות אישית.

הטענה של דיסט מתחזקת, אם נבחין שלמעשה ב-1916, לודנדורף והינדונברג, מהמטכ"ל הגרמני, הפכו לשלטים בפועל של גרמניה. הם השתמשו בכוח הלא-דמוקרטי שניתן בידהם כדי לחייב את הפועלים לעבוד שעות נוספות, ללא תוספת שכר. הם לא הבינו, כי כדי שהעם ישתתף במלחמה כזאת, העם צריך להרגיש שהמלחמה זאת מתנהל על פי רצונו, ואינה נכפת עליו, כפי שעשה המטכ"ל.

בכך טעה המטכ"ל הגרמני, ולא הבין את הרוח המאפשרת לאומות ענק לנהל מלחמות ארוכות טווח. הוא לא הבין את שיבינו רבים טובים אחרי 1945, שבלי דמוקרטיה או תעמולה משובחת, לא יכולה אומה לנצח במלחמת כוללת.  כך, נראה כי במו ידיהם הרס המטכ"ל הגרמני את התשתית האזרחית שאיפשרה את התמיכה העממית במלחמה. בחוסר הבנתם, הם יצרו קרקע פוריה לספרטקאים, שעודדו מרידות דמוקרטיות, שהסתיימו במהפכה הדמוקרטית של 1918-1919, ובהפסד גרמניה במלחמה.

סיכום

המציאות תמיד יותר מסובכת מהתיאוריות הפשוטות שאנו רוצים לצייר. לודנדורף חש בצדק כי הקומוניסטים והדמוקרטים מחבלים במאמצי המלחמה שלו, וממרידים את העורף כנגדו. אבל יחד עם זאת, לודנדורף אינו מנהל את המלחמה למען רצונותיו האישיים. המלחמה היא בשביל העם, ואם העם איבד את האמון במלחמה, רצוי מאד שההחלטה בנוגע להמשך ניהול המלחמה תחזור לעם.

הקומוניסטים והדמוקרטים, השתמשו בטעיונים הגיונים ושאלו מדוע בכלל נדרשת המלחמה הזאת? האם היא מנוהלת בשביל האגו הפרטי של אנשי המלחמה? יותר ויותר אנשים התחילו להבין שהמלחמה הזאת מיותרת לחלוטין. ולודנדורף, שלא גדל על ברכי הדמוקרטיה, לא הבין שהשאלה הזאת היתה שאלה נכונה. חוסר היכולת שלו לענות תשובות ברורות לגבי הצורך בהמשך המלחמה, ואי היכולת שלו לנהל את המלחמה ביעילות, הם אלו שגרמו בסופו של דבר למאיסת חלק גדול מהגרמנים במלחמה. לא המורדים תקעו סכין בגב הגרמנים, אלא לודנדורף וחבריו במטכ"ל הם אלו לשדעתי תקעו סכין בגב העם הגרמני, וחיסלו למעלה משנים וחצי מיליון מבניו בדרך.

Facebook Comments

4 thoughts on “מלחמת העולם הראשונה – האם הגרמנים נדקרו בגבם?

  1. ניצן

    כל האידיאולוגיה הנאצית לא הייתה משהו מורכב מדי וכך הקלה על ההמונים לקלוט אותה. "אנחנו" עליונים על פני "האחרים" ולכן "אנחנו" צריכים לכבוש את "האחרים" שמנסים להכשיל "אותנו". זה גם מסביר את תאורית הדקירה בגב- היא מבוססת על אירועים שלכאורה תומכים בה, למרות שבבחינה מעמיקה הם לא.

    אגב- הרעיון של כיבוש וגרמניזציה של מזרח אירופה כנראה היה קיים גם לפני הקמת הרייך השלישי. ב8 ביולי 1915 חתמו 1347 אינטלקטואלים גרמנים על מסמך שכותרתו "תזכיר מטרות המלחמה" ובו הם מדברים על חובתה של גרמניה לספח לעצמה את המזרח ולהנחיל את התרבות הגרמנית לעמים הסלאבים הנחותים. במילים אחרות- כיבוש וגרמניזציה של המזרח.

    Reply
  2. טל ירון

    תודה ניצן. מידע מעניין מאד. האם תוכל להפנות אותי למקור המידע על האינטלקטואלים. אשמח להוסיף זאת כרפרנס.

    Reply
  3. ניצן

    בספרו של ראלף ג'ורדאנו, "אילו ניצח היטלר במלחמה" מובאים חלקים מהתזכיר בעמודים 129-130.
    הספר אגב מאוד מומלץ גם לכל מי שחושב מדי פעם "מה היה קורה אם…". הספר פורס בצורה ברורה את התוכניות העתידיות של הנאצים לאחר כיבוש החלקים האירופאים של בריה"מ ומבהיר לנו שהגיהנום שראינו במלחמת העולם השנייה הוא כלום לעומת התוכניות שהיו מתקיימות אחריה.

    Reply

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *