מבט פילוסופי

הסדנא לידע ציבורי, היא אחד הפרויקטים הדמוקרטיים המרשימים ביותר שנוצרו בישראל בשנים האחורנות. ממליץ לצפות וללמוד כיצד מקימים ארגון חברתי מהדרגה הראשונה:

עבר זמן מאז שכתבתי בבלוג, וגם בפייסבוק לא כ״כ ניתן למצוא אותי לאחרונה. העניין הוא שאני די עסוק בפיתוח דמוקרטיה. מאז נובמבר אני עובד בפיתוח תהליכים דמוקרטיים. ממש עובד

החלום שלי, הוא לראות מדינה בה כל אחד מאתנו משפיע במידה הרצויה לו. בה השלטון משרת את האזרחים ולא את המקורבים לצלחת. מדינה בה אזרחים משתפים פעולה, כדי ליצור מציאות טובה יותר. וכן, אני ממש עוסק בכך. כל כולי עסוק במימוש החלום, עד שאין לי כמעט זמן לחלוק איתכן את החלום.

יצירתה של דמוקרטיה השתתפותית. אינה דבר קל. כבר בתחילת המחקר היה ברור שיש לנו הרבה מאד אתגרים בדרך להגשמת חברה דמוקרטית. שיתוף אנשים רבים בהחלטות יכול להיות כאב ראש ענקי. תעיד על כך כל קיבוצניקית או כל מי שניסה להקים קואופרטיב. עד כמה ששמעתי לאחרונה מ"הבר-קיימא", אסיפות כלליות, הן כאב ראש לא יאומן. מקום לתסכולים. רק תחשבו על ניסיון לקבל החלטות פשוטות, כאשר כל אחד מגיע עם תפיסת עולם שונה ועם פתרונות שונים. כשיש לנו מגוון פתרונות, אי אפשר להצביע עליהם בצורה פשוטה. הצעות מרובות לא ניתן לבחור בהצבעת רוב. קשה לאנשים לבחור ביותר משתי אופציות. בנוסף, באופן טבעי, מי שהצעותיו נדחו מרגיש העדר מוטיבציה להמשיך ולהשקיע. בקיצור, קבלת החלטות בקבוצות גדולות, היא וואחד תהליך מסובך.

אבל, כן. קיימים פתרונות לבעיות שנראות לנו קשות ומסובכות. בתורת הדליברציה (תורת הדיון המושכל) התגלו והתפתחו תהליכים המאפשרים לקבוצה להתכנס להחלטות שיהיו מקובלות כמעט על כולם. הפתרונות הללו עדיין חלקיים, ולמיטב ידעתי אין ממש תהליך מלא שעובד, אך פה ושם אנו מצליחים להביא קבוצות להסכמות.

אני יכול להרצות במשך שעות על הפתרונות שמצאתי, אבל זה יגזול מאתנו את כל הכיף של הבנת התהליך כולו, לכן הפעם אתמקד בפתרון אחד לבעיה רווחת. בעיית העדר שפה משותפת.

והפתרון הוא רכילות…

בני האדם באופן טבעי, חיים בקבוצות, ולכן האבולוציה (או הקב״ה, בהתאם להשקפת עולמכם) ציידו אותנו בכלים לעבודה קבוצתית. אחד הכלים שנועד לאפשר לנו לשתף פעולה, הוא הרכילות.

לרכילות יצא שם רע. רכילות עוסקת בהכפשות, היא עוסקת במידע דל ערך, שאנשים חסרי בינה עוסקים בהם. מדורי הרכילות בעיתונים נחשבים מדורים צהובים ל"נמוכי מצח" (ביטוי שמצאו באאוגניקה – תורת הגזע). אדם רציני לא יעסוק ברכילות. התורה מצווה להמנע מרכילות "לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'" (ויקרא י"ט, ט"ז). קיטונות של בוז ניתכו על הרכילות, אך היא עדיין איתנו. מגדול ועד קטן, בין אם נרצה זאת ובין אם לאו, כמעט כולנו מרכלים. מחקרים מראים כי עבור האוכלוסיה הנורמטיבית, הרכילות תופסת שני-שליש מזמן השיחה. 66% מזמן השיחה שלנו מוקדש לרכילות. וואו!!!

אם היא כ"כ נוראה, מדוע אנו מרכלים? דנבר (ההוא ממספר דנבר), הציע שהרכילות התפתחה באבולוציה כדי לאפשר לנו לזהות "נוכלים". כלומר אנשים שמנצלים את טוב ליבנו, כדי להנות משרותינו, ובתמורה אין הם מחזירים דבר או שאינם מחזירים מספיק (Dunbar 2004). ואומנם חלק לא מבוטל מהרכילות שלנו עוסקת בתיאור "נוכלים". אנשים שאינם מתנהגים על פי אמות מידה מוסריות שאנו קבענו. אם תקראו את העיתונות (שהיא למעשה רכילות ממוסדת), תראו כמה מהתוכן עוסק בתיאור של אנשים שאינם "מוסריים" על פי הנורמות שהעורך קבע, ותבינו שדנבר עלה כאן על נושא מעניין. סמורפלד ואחרים (  Sommerfeld et al, 2007), טוענים בהמשך לאותה גישה כי הרכילות מיועדת לאפשר לנו לשמור על מוניטין של חברי הקבוצה הגדולה. באמצעות רכילות אנו יכולים לדעת לכאורה, מה טיב העזרה שאחרים יכולים להציע ועד כמה הם באמת תורמים.

על אף שהערך האבולוציוני של הרכילות לשמירת טוהר המידות של השבט נשמע סביר, אני מעריך כי רכילות נובעת מסיבות הרבה יותר פשוטות. כפי שרובכם בוודאי יודעים, רכילות יכולה להשיג את ההפך ממה שהציעו דנבר וסומרפלד. היא יכולה להציג אדם ישר כשקרן, ולהציג אדם שפל, כצדיק. רכילות מאפשרת לנו ליצור מחנות. לצבוע את בני המחנה שלנו כמוצלחים וטובים, ואת בני הקבוצה המתחרה כרשעים. כך שבפועל, לא נראה לי סביר שתפקיד הרכילות היה במקור לשמור על הצדק. הרכילות כך נראה, משמשת אותנו לדבר אחר, הרבה יותר פשוט. היא מאפשרת לנו לחלוק מידע ריגשי, ולעזור לנו להתמודד עם קשיים ריגשיים שאותם אנו חווים. על ידי כך שאנו מתארים ארועים ריגשיים, אנו גם מאפשרים לאחרים לשמוע על המקרים שלנו, ולעזור לנו בהתבוננות נוספת. היא מאפשרת לנו "לשחרר קיטור" ולעבד את החוויות הרגשיות שלנו, ובכך להקל על העומס הרגשי. היא מאפשרת לנו למצוא נחמה ומגן אצל בני בריתנו. היא בעיקר מאפשרת לנו ללמוד על תהליכים חברתיים בעולם שחבוי מעיננו. כך שהרכילות במקורה, אמורה לסייע לנו לעבד רגשות חברתיים, ולקדם לימוד חברתי. באמצעות הרכילות, אנו לומדים שהשכנה ציפורה, לא מחנכת את הילדים שלה כמו שצריך, כי בעלה אלכוהליסט.  רכילות, עוזרת לנו ללמוד על העולם החברתי. לא סתם, אנו כ"כ נהנים לראות סדרות של טלה-נובלה, בה אנו "לומדים" על חייהם האומללים של העשירים והיפים.

יתר התופעות של הרכילות, הן תוצר לוואי:

לרכילות יש גם תוצרי לוואי. אם ניחנו באישיות שמרנית (כלומר אישיות שאינה מחפשת שינוי, אלא נעזרת בהנמכת העולם החיצון, כדי שנרגיש טוב), הרכילות תשנאסוף או נפיץ תעסוק ברוע שבעולם, וכך תאפשר לנו להגדיר את עצמנו כנעלים וטובים. אם שמעתם פעם מישהו/י שמספרים לכם כל הזמן איך ההוא נפל, ההיא השטתה וההם ממש כישלון, הרי לפנכם אדם שמרני, שמסתכל על החלשים ממנו בחברה, כדי להרגיש עם עצמו טוב. אדם השואף להשתפר, בד"כ ימצא אנשים מהם הוא יכול ללמוד, מיקרים שמהם אפשר ללמוד על הצלחה, וכשלונות של אחרים, פחות יעסיקו אותו (טוב, אני מניח שזה יגדיר את רובינו כשמרנים )

תוצרים אחרים של הרכילות, היא האפשרות לארגן קואליציות. אם ניחנתם ביכולות מניפולטיביות (יכולות שרובינו רוכשים בגן הילדים), הרי שהעברת מידע-חברתי מגמתי, שבו אתם ובני בריתכם מתוארים כמושלמים, ואילו יריבכם מתוארים כנוכלים, יכול לגרום לשאר חברי הקבוצה להעדיף אתכם, ולהתרחק ממי שסימנתם כאויבים.

התוצרים החיוביים של הרכילות

אבל לרכילות יש גם תוצרי לוואי חיוביים. כיוון שבני אדם נהנים מרכילות, הם בונים באמצעותה עולם מושגים משותף. הם יוצרים שפה, המאפשרת להם בשעת הצורך להתאחד ולפעול כגוף אחד. כאשר נבנו הנרטיבים הלאומיים, היו סיפורי הגבורה המיתיים, הבסיס עליו נבנו העמים. סיפור לאומי טוב, מלא כרימון ברכילות דשנה (התנ"ך הוא אחד מסיפורי הרכילות הנפוצים בעולם. למשל, האם ידעתם שהעם היהודי נוצר מזיווג בין זונה לחתנה? (בראשית ל"ח)). בחברה עיסקית, מאפשרת הרכילות לאדם החדש וגם הוותיק, ללמוד על מבני הכוח האמיתיים (או המדומים) בארגון. הרכילות היא "מורה נבוכים" מדהים למי שחי בארגון. על ידי הרכילות, אנו יודעים מי רב עם מי, וממי צריך להיזהר. הרכילות יוצרת עבורינו שפה משותפת. והיפה הוא שהרכילות, אינה דורשת לימוד, בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תמלא 66% מזמן השיחות של רובינו (אולי חוץ מזמנם של האוטיסטים וההיפר-ליברלים).

מי שיידע להשתמש ברכילות בתבונה, יוכל גם לעצב ארגון חיוני ומנצח. בעולם הטכנוקרטי מבית מדרשם של "מהנדסי תעסוקה", העובד אמור להיות מנוצל עד לתא האחרון בהפקת תוצרת, ולכן במקומות "יעילים" העובד הפשוט יהיה עסוק בעבודה, ולא בשיחות בטלות. אלא שדווקא ה"שיחות הבטלות" הללו, הן אלו שבסופו של דבר יוצרות את השפה המשותפת שמאפשרת לאנשים להבין אחד את השני, ולפעול בשותפות, ולא במריבות, כפי שנהוג באותם "מקומות יעילים".

החוכמה היא לדעת איך לנהל את הרכילות כך שהרוח שתעבור בה, תהיה חיובית ובונה. את הרכילות אי-אפשר לעצור, אבל האתגר העתידי של אלו הרוצים לבנות ארגונים דמוקרטיים-יעילים, תהיה לנסות ולהבין כיצד רותמים את הצדדים החיוביים של רכילות, ומוותרים על הצדדים השליליים.

כך לדוגמא, אם נאפשר מקום בו השיח הוא פתוח, בו ניתן להשמיע ביקורת מבלי להתחבא, בו יש מקום ללמידה והמנהלים מוכנים ללמוד, לאחר ביקורת ראשונית שתנקז את הקושי. כשהעובדים יראו שיש לה תוצאות חיוביות, יתחילו העובדים גם לראות את הצדדים החיוביים, יתחילו להעביר מידע כיצד ניתן לשפר את הארגון, ולמי לפנות כדי שדברים יקרו. אם הביקורת תהיה פתוחה, לא יהיה צורך בהתלחשויות, והעובדים וגם המנהלים יוכלו לתקן בעיות ולהצליח לקדם פרויקטים ביעילות הולכת וגוברת.

הפיכת הרכילות לכוח מועיל, היא רק אתגר אחד בתוך אוסף נרחב של אתגרים הנדרשים לבנייתה של חברה דמוקרטית-השתתפותית. אני מקווה כי בבוא הזמן, אוכל להציג עוד אלמנטים נדרשים, ואוכל להראות דוגמאות להצלחתה של הרכילות.

המון הצלחה, ורכילות מענגת

טל

—-

יחוסים:

Dunbar RI. (2004). Gossip in evolutionary perspective. Review of general psychology 8: 100-110.

Sommerfeld RD, Krambeck HJ, Semmann D, Milinski M. (2007). Gossip as an alternative for direct observation in games of indirect reciprocity. Proc Natl Acad Sci U S A.

שלום,
את הטקסט הזה כתבתי ברגע של השראה, ובעקבותיו פתחתי את קבוצת הפייסבוק הזאת:
https://www.facebook.com/groups/573132892713227/
כשהרעיון הוא שאנשי ימין ואנשי שמאל יוכלו לדון בקבוצה, בהתאם לרציונל שמוצג כאן.
אם זה מדבר אליכם, אתם מוזמנים להפיץ את הטקסט אם או בלי קשר לקבוצה.
תודה,
עוז
——————————————————————–
שלום לכם ימנים. אנחנו השמאל.

לפני כמה עשרות שנים, אנחנו היינו הבוס במדינה. הרמנו את האף, הסתכלנו עליכם מלמעלה, סתמנו פיות כשלא אהבנו את מה שאמרתם.
כן, אנחנו קצת מגעילים.

כשהאנשים שלנו שלטו בכל מוקדי הכוח, היה קל לחשוב שהדרך שלנו היא היחידה ושכל מי שמפריע לנו לעשות את מה שבא לנו, הוא טיפש שלא ראוי להתייחסות, והוא גם איש רע. את המנהיגים שלכם תקפנו לא על העמדות שהביעו, אלא על האופי שלהם, על פרטים אישיים לא בהכרח רלוונטיים.
קראנו להם כוחניים, רגשניים שקרנים טיפשים ומושחתים. לא שזה לא נכון, – טוב לפעמים גם פשוט המצאנו דברים- אבל אם נהיה כנים, את כל התכונות השליליות האלה לא המציא הימין.

העיקר הוא שסיפרנו לעצמנו תמיד שאנחנו צודקים והימין טועה, ומכיוון שלעולם לא הקשבנו ולא באמת דיברנו עם הימין, באופן טבעי, טעינו. וטעינו שוב, וכשהימין אמר לנו שאנחנו טועים התעצבנו ולא תיקנו.
ככה זה, בכל חזון יפה ככל שיהיה יש חורים. וכשאלפי, ועשרות אלפי ומאות אלפי ולבסוף מליונים מפסיקים להאמין בו ועוברים למשהו אחר, כנראה שהם בכל זאת צודקים איפושהו. האמת שאנחנו עדיין לא כל כך בטוחים איפה – פשוט לא הקשבנו.

אבל לא לשם כך אנחנו כאן, העניין הוא שאמנם טעינו, אבל בכל זאת, בהרבה דברים צדקנו. ואנחנו רואים אתכם, הימין, ועכשיו אתם יושבים על כס השלטון.(טוב, אנחנו עדיין לא לגמרי עזבנו- נשארנו טיפה בצבא באקדמיה בתקשורת ,בבית המשפט העליון..) עכשיו אתם אוחזים במושכות הכוח, מחוקקים, מעבירים תקציבים, שולטים בעיתונים ובגדול מתחילים להרגיש קצת שיכורים מכוח. ממש כמונו בימים הטובים.

וממש כמונו אתם כבר לא באמת צריכים להתמודד מול מה שאנחנו אומרים.. אם אתם רוצים, אתם יכולים להדביק לנו תיוג, נאמר "בוגדים" וזה כבר יסתום לנו את הפה. וכמונו, אתם הולכים לעשות טעויות.
האמת היא שאנחנו מודאגים, בגלל שהרבה מהטעויות שאנחנו עשינו לא ממש תוקנו, הן קצת ירדו מהשיח. ועכשיו הטעויות שלכם ייערמו על הטעויות שלנו ואנחנו מודאגים שמדובר ביותר טעויות ממה שמותר למדינת ישראל לעשות.

לטובת כולנו ראוי שאנחנו נביט למציאות בעיניים ולא נשקע כל אחד בחלומות שלו,חוץ מזה, החברים השמאלנים שלי אומרים שאם כולם היו חושבים בהגיון ומקשיבים לטיעונים שלהם כולם היו מצביעים לשמאל. החברים הימנים של אומרים את אותו דבר רק הפוך.
אז בואו נבדוק את זה.
בואו נעשה משהו חיובי ונדון על שאלות המחלוקת שלנו מתוך הקשבה ולגופו של עניין.
בשביל זה נפתחה הקבוצה הזאת.

אנחנו מזמינים אותכם להוכיח שאתם צודקים ולעמת את העמדות שלכם עם אנשי השמאל. להראות למה אתם צודקים, ולמה אנחנו טועים.
מתוך דיון ענייני שבו שני הצדדים לא משמיצים ולא פוסלים זה את זה -אנחנו לא רוצים להסתיר מעצמנו את המציאות. דיון שבו אנחנו מקשיבים אחד לשני ואף לומדים אחד מהשני.

אם נלמד זה מזה, השלטון לא יתחלף כשהמחנה השולט ימיט על עצמו חורבן, אלא כשהמחנה שמנגד יציג חזון טוב יותר.במקום לנוע מכשלון לכשלון נתקדם מנצחון לנצחון.

כל אחד משלושת העיתונים הגדולים באינטרנט תיאר אחרת את הסכם הפסקת האש. מהשוני בתגובות, אפשר ללמוד הרבה על האג'נדות של כל אחד מהעיתונים, וגם על הדרך הפגומה בה אזרחי מדינת ישראל מוזנים בידיעות המשבשות את שיקול דעתם.

כדי לעצב את דעת הקוראים, התקשורת משתמשת בתהליך שנקרא מסגור (framing). בתהליך זה כלי התקשורת בוחר להציג את הסיפור על ידי הדגשה של אלמנטים שונים, אשר משרים קבלת החלטות בהתאם למסגור. תהליך המסגור נחשב אפקיטיבי מאד ביכולת שלו להשפיע על החלטות שאנו מקבלים, ויכולתו להשפיע על התת-מודע שלנו נמדדה בניסויים אין-ספור כבעלת השפעה מכרעת.  בדוגמה של הפסקת האש ניתן לראות את ההבדלים בין המסגורים השונים של העיתונים, וכך לראות אילו אג'נדות מסתתרות מאחורי העיתון. לאחר שנראה את המסגורים השונים, אנסה לבחון את המציאות מנקודת מבט רציונלית יותר, ואנסה לשאול את עצמנו, האם הפסקת האש באמת טובה ליהודים.

העתונים

כאשר בוחנים את הכותרות של עתון הארץ אפשר לראות שבכותרת מופיעה ידיעה שגם לאחר הפסקת האש נמשך הירי, וכי ההסכם הוא הישג לחמאס ולמצרים. הכתבה הבאה מתארת זעם כלפי נתניהו. אף מילה עלא נכתבה על כך שההסכם הוא הישג לישראל. גם כשנכנסים לכתבה העוסקת בהישג למצרים, ומתארת את ההסכם, קשה להבין שיש כאן גם הישג לישראל. המסקנה המתבקשת היא שנתניהו כשל ונתפס כמנהיג חלש.

גם Ynet מבנה את הידעות כך שיתקבל הרושם שישראל כשלה, ושהעזתים שמחים. גם כאן הכותרת היא על המשך ירי הרקטות גם לאחר הפסקת האש, ויחד איתה הכותרת הבאה מדברת על שמחה בעזה. בכתבה השלישית בסדר, נתניהו מצטייר כאדם חלש, המבקש לתת סיכוי להפסקת האש, משל היה אחרון המנהיגים הרופסים, המבקשים פיוס.

לעומתם NRG מראה תמונה חזקה של נתניהו עם דגל ישראל עם כותרת "נתניהו: פעלנו באחריות; ברק: המטרות הושגו במלואן". אומנם מוצגת ביקורת על ההסכם, אך היא מתויגת תחת המילה "ביקורת" ומעליה יש תמונה של מופז, שנחשב מועמד מחוסל פוליטית. כלומר, אם יש ביקרות, היא לא עניינית ופוליטית.

ההבדל בין כל אחד מהעתונים נובע כנראה משיקולים פוליטיים שמסתתרים מאחורי כל עיתון. אין זה סוד כי "הארץ" ו-"Ynet" שוטמים את נתניהו. כבר שנים הם מתנגדים להיבחרותו לראשות הממשלה, ולכן הם יפעלו להציג את המידע כך שנתניהו יתפס כחלש. לעומתם מעריב שתמיד היה תמיד מרכז-ימין, ואף סביר להניח שיטה יותר לכיוון הימני לאחר שלאחרונה נקנה על ידי שלמה בן צבי, יעדיף לתמוך בנתניהו כדי לסייע לו לקראת הבחירות.

כל זה הווה וידוע בחוגי תקשורת. אך השאלה היא האם אנו כציבור יכולים לקבל החלטה מושכלת ללא framing. האם אנו יכולים לבחון את הפסקת האש משיקולים רחבים יותר? על מנת להצליח בכך חשוב שהמסקנה תתקבל ללא מניפולציה, תוך בחינה רחבה ככל הניתן. עד כמה שידוע לי, קשה מאד לייצר סיטואציה כזאת. היא דורשת אפשרות לדיון רחב, חף ממניפולציות שליטה (כמו priming, moderation וכיוב'). אני יכול להגיד שפיתוח דיון כזה, הוא חלק מהאתגרים שעומדת בפניה הקהילה הדליברטיבית, אלא שכיום, עד כמה שידוע לי, אין כלי כזה. יש רק כלים חלקיים שניתן להשתמש בהם. לכן בינתיים, אם אנו רוצים לגבש דעה, מומלץ לקרוא מספר מקורות ולנסות לבחון בעצמכם ולקבל החלטה בעצמכם.

ההסכם
כרגע, בהעדר כלי מתאים יותר, אני מבקש לבחון את הפסקת האש מנקודת מבטי, המבוססת על מחקר עצמאי בתורת המלחמה והשלום. אתם מוזמנים כמובן לבקר, להעיר ולהתייחס, כדי ליצור תמונה יותר מאוזנת. אם אקבל ביקרות עניינית, אנסה לתקן את הפוסט, כך שיהיה יותר רחב-מבט.

כדי לבחון את ההסכם, יש קודם כל לקרוא אותו. לשמחתנו זהו הסכם קצר ופשוט שניתן לקרוא אותו כאן:

ההסכם מדבר על כך שישראל לא תתקוף את עזה כולל מהים, מהאויר ומהקרקע, לא תחסל ולא תבצע כניסות לעזה. מצד שני כל הפלגים הפלסטינים יפסיקו פעולות עוינות, כולל הפסקת ירי טילים ותקיפות לאורך הגבול. תהיה פתיחה של המעברים  לאנשים ולסחורות. מצרים תשמש כמתווך ואם יש מחלוקות והשגות מצרים תיודע לגביהן.

באופן ישיר, ההבנות הללו, הן אלו שבגללן יצאה ממשלת ישראל למבצע הקרקעי. המטרה היתה להפסיק את ירי הטילים ופעולות הירי מעבר לגבול. ואכן מטרות המבצע הושגו במלואן. ולכן ברק צודק בטענה שלו כי המטרות הושגו במלואן. גם נתניהו צודק בטענה שלו שהמבצע נוהל באחריות. הפעלת הכוח בוצעה בעוצמה המינמלית הנדרשת כדי להביא את החמאס לחתום על ההסכם, תוך הימנעות מפגיעה באזרחים ככל הניתן. נתניהו דאג לפני המבצע להשיג את תמיכת המדינות המערביות. הוא לא הכניס את כוח הקרקע לעזה, דבר שהיה עלול לגרום לפגיעה נרחבת באזרחים עזתיים ולעליה משמעותית בהרוגים מקרב כוחות צה"ל. הוא גם לא נשמע לקולות העולים מהימין, הקוראים "להכניס" לעזתים. הקולות הללו, שמופיעים בימין הקיצוני בכל מקום בעולם, אין בהם כדי להביא לרגיעה, אלא כמעט תמיד, הם מביאים להסלמה ולהגררות למלחמות קשות מרובות הרוגים וסבל לשני הצדדים. כך שאכן נראה שנתניהו פעל באחריות ובמידתיות.

אך גם מעבר לכך, יש כאן עוד הישגים חשובים, המתמקדים ביצירת אחריותיות ודיאלוג בין מצרים, ישראל והחמאס. מצרים, שהפכה להיות דמוקרטית, מגלה אחריות. על אף שהשלטון נמצא כרגע בידי האחים המוסלמים. מצרים התגלתה כמתווך הוגן, ולכן בפועל מצרים נכנסת לתהליך של משא ומתן עם ישראל על יצירת יציבות באזור. היא הופכת שותף פעיל ביצירת תהליכי רגיעה עם הפלסטינים. מורסי מתגלה לעת עתה, כמנהיג ריאלי. אין זה אומר שהוא מוותר על חלומו להשמיד את ישראל, כפי שהציעו האחים המוסלמים, אבל הפרגמטיות לפחות כרגע מאלצת אותו להתפשר עם המציאות. דבר שאליו קיצונים אינם נדרשים, עד שהם מגיעים לשלוט במדינה דמוקרטית.

בנוסף יש כאן עוד שני חידושים מעניינים. מצד אחד ישראל לא תתקוף את עזה, ובכך היא תיצור לעצמה שם טוב יותר בעולם, ומצד שני, כל הפלגים הפלסטנים יצטרכו להפסיק אש. כמובן שלא כל הפלגים חתמו, ובוודאי יש פלגים קיצונייים שכן ירצו להמשיך לפתח את הסלמות בעתיד (ואכן עשו זאת לאחר כניסתה לתקוף של הפסקת האש). אך הדבר הזה, מחייב את החמאס שחתם על ההסכם, לשלוט טוב יותר בשטח ולהכיל את הקיצוניות למצב שבו הדעתנות הקיצונית לא תהפוך למעשי אלימות כלפי ישראל. דבר זה יחייב גם את החמאס להפוך לפרגמטי יותר.

הסכם הזה אינו חסין טעויות להבנתי. למשל הפלסטינים יכולים על פי ההסכם להמשיך לתקוף את ישראל דרך סיני, או לחלופין דרך הים. אלא שגם כאן וגם כאן, סביר להניח שהמצרים וחיל הים הישראלי יוכלו למנוע זאת. הם גם יכולים, על פי ההסכם הזה להתחמש עד מעל הראש דרך המעברים הפתוחים. כאן לא ברור מה ימנע מהחמאס, בפעם הבאה שתהיה התדרדרות להיות מצוידים בעשרות-אלפי טילים, שיכריעו את כיפת ברזל. לא ברור מה ימנע את ההתחמשות של החמאס בטילים טובים יותר נגד טנקים ונגד מטוסים. קשה לי להאמין שגורמי הביטחון הישראליים ויתרו בנקודה זאת, ועלינו רק לקוות שיש דרך שבה בעימות הבא צה"ל יוכל להמשיך לפעול ביעילות נגד החמאס, אם וכאשר ניכנס לסבב הבא של אלימות.

ההסכם הזה הוא גם כמובן זמני, כמו כל הסכם הפסקת אש. יתכן מאד כי מצרים תתגלה כמתווך לא הוגן, או שמצרים לא תשמור באדיקות על ההסכם. יתכן כי היא תגלה הבנה ל"חריגות" פלסטיניות מההסכם, ובכך תאפשר יצירת הסלמה מחודשת בעתיד. על פי דיווחים בעיתונות, ההסכם הזה דומה להסכם הקודם, ולכן לכאורה אין כאן שיפור. אלא שלהערכתי, היווצרות היציבות הינה תהליך אורך טווח של התנגשויות, התגבשות הבנה בצד השני שהמלחה בישראל אינה כדאית, עד ליצירת רגיעה. כך למשל ישראל יצאה לכמה וכמה מלחמות בארצות הערביות (העצמאות, קדש, ששת-הימים, יום כיפור), עד שנוצרה הפחתה בכמות הלחימה, והיא מתמקדת מאז במלחמות נגד ארגוני טרור, ולא נגד מדינות (לבנון-1, מבצעים בלבנון, מבצעים בגדה ומבצעים בעזה).

אם מסתכלים לטווח הרחוק, עצם הכניסה של מצרים כמתווך בחסות אמריקאית, ועצם הצורך של החמאס להשיג שליטה על הקיצונים בעזה, הם תהליכים שיכולים להוביל את החמאס ואת מצריים לתהליכים של דה-רדיקליזציה וליותר אחריותיות. מצרים גם תצטרך להמשיך להיות בקשרים טובים עם ישראל, כדי להמשיך לשמור על היציבות האזורית, שבסופו של דבר, במצב הדמוקרטי הנתון, דרושה לאחים המוסלמים. כל זה יכול להשתנות אם האחים המוסלמים יצליחו להשתלט על המדינה במידה כזאת שהם יאבדו את הבלמים והאיזונים מצד האופזיצה הליברלית, אבל עד אז, ההסכם שהושג, הוא למיטב הבנתי, אבן דרך חשובה בדרך ליציבות ולהפחתת עוינות בינינו לבין החמאס, ולהתפתחות משטר דמוקרטי אמיתי במצרים.

 לסיכום

לפחות כפי שאני מבין זאת (ואני מחכה לביקורת שלכם), ההסכם הזה טוב ליהודים, טוב למצרים וגם טוב לאזרחי עזה. הוא אולי פותח דרך להתחמשות רחבה יותר של החמאס, אך הוא מייצר תהליכים מדינים שיש סבירות גבוהה שיובילו להתמתנות בפעולות כל הצדדים, ולהתפתחות של רגיעה בטווח הארוך. אם לגורמי הבטחון יש פתרונת להתחמשות של החמאס (וסביר להניח שיש להם), אזי גם בטווח הקרוב, ההסכם הזה הוא התקדמות בדרך להתפתחות דו-קיום מתוך סבילות (כלומר, זה לא שנלך לנגב חומוס בעזה, אבל נוכל בעוד כמה וכמה שנים לא לחיות תחת התקפות).

מבחינת ה-Framing והאג'נדות הנסתרות, אנו כישראלים נמצאים בבעיה. הבעיה היא שעתון ליברלי כמו "הארץ", פועל במודע נגד פתרונות ליברלים מסיבותיו הוא. הבעיה היא שאנו אזרחי ישראל מנוהלים על ידי גורמים אינטרסנטים, שנראה שטובת הכלל אינה לנגד עיניהם כאשר הם באים "לעצב" את דעותינו . לנו, כרגע יש בעיה שאנו כחברה. במקום לקבל החלטות ענייניות, אנו  מוסתים לפתרונות אמוציונליים, כיוון שיש גורמים שלמען שיקולים לא עניינים, מוכנים להסית את ציבור קוראיהם נגד האינטרסים של הציבור עצמו.

עוד הערה חשובה לסיום:

יתכן כי מצרים, האו"ם וארה"ב הברית לא יהיו מתווכות הוגנות, והן יתעלמו מהפרות של ההסכם באופן לא שיוויוני. אך אנו כאזרחים יכולים לפתח כלי למעקב אחר ההפרות של שני הצדדים, וכך לבחום מי הפר את ההבנות, ומי הוביל להתדרדרות הבאה. אם נצליח לייצר כלי הוגן כזה, ולכלי הזה תהיה גושפנקא של תקפות הנתונים, עצם העובדה שיש עוקב אחרי, תוכל בעתיד להביא את הצדדים להימנע מהפרת הסכם, כיוון שבזמן הפיצוץ הבא, יהיה בידי כלי התקשורת מידע אוביקטיבי לבחון מי מי האשמים. אם רק אחד מכם יגיד שהוא/היא מעוניינים לנהל כלי כזה, אשמח לעזור לו להקים את הכלי, ולפתח קהילה תומכת… לשיקולכם.

עוד רגע אני יוצא לרכיבה, אך לפני כן, הייתי חייב להעיר על תהליכי לוגיקה ושיכנוע שרואים בעימות בין אובמה לרומני.

אחד הדברים הבולטים מבחינת לוגיקה-רטוריקה בויכוח של רומני ואובמה הוא שאפשר לראות שרומני מדבר אל האזרח, מתוך אמפתיה והבנה לעולמו של הבוחר, ולאחר מכן הוא מוליך בבטחה אל פתרון עוצמתי שמחזקת את האזרח (עסקים קטנים). אובמה מדבר על מספרים, ותופעות כלליות, בלי להתחבר לצופים. רומני לאורך הדרך משדר טון של עוצמה מתוך התחברות לקהל, בעוד אובמה "מהרהר", ונשמע יחסית מנותק לפעמים הוא נשמע מבקר, אך בהחלט לא מחובר.

כאשר מדברים אל קהל, יש להתחבר אל הקהל, לדבר בשפתו, ולשגר לקהל שהוא יכול להיות חזק. זה מה שאיפשר לרומני לנצח, וגרם לאובמה להפסיד.

(יש בעיה בקול, לכן אנא התחילו ב2:40)

בעקבות הפוסט הקודם שעסק בלינץ', התקיים דיון הן בבלוג, והן בפייסבוק. התשובות שענו חבריי וחברותיי, שלחו אותי לחשוב מה ניתן לעשות. איך במקום להתלונן על האלימות הישראלית הגוברת, על הדרדרות הדמוקרטיה, על התמוטטות מערכת החינוך, נוכל לבחור בדרך אחרת. במקום לקטר על ההרס, לחשוב על איך בונים את המדינה הזאת מחדש, כך שתהיה הדבר עליו אנו חולמים. איך במקום לבכות על ההרס, נוכל לחלום על חברה טובה יותר, משכילה יותר, משגשגת יותר ודמוקרטית יותר.

כדי לדעת איך לבנות, אני מציע קודם לזהות את מקור הבעיה. אינני מתיימר לבחון את מקור הבעיה בצורה מקצועית. אני בטוח שיש שיעשו זאת טוב ממני. אני כותב כאן בעיקר בתור אזרח שגדל ליד שכונות מצוקה, שהיו לו חברים משכונות מצוקה, ושכמאמן, ראה שכונות מצוקה, הרגיש אנשים משכונות מצוקה, ועוסק בתיאוריות של שמרנות וליברליות. ההצעות לסיבות לבעיה יכולות כמובן לעמוד לביקורתכם, ואשמח לשמוע האם לדעתכם יש סיבות אחרות. לאחר שנעבור את פרק הסיבות, ארצה להציע פתרונות אפשריים. גם כאן, אפשר יהיה להציע פתרונות אחרים.

הסיבות להקצנה 

נוער אלים היא תופעה נרחבת. בד"כ זהו נוער הגדל בשכונות מצוקה (אך לא רק בשכונות מצוקה). מחקרים בפסיכולוגיה מראים שיש קשר בין שליטה עצמית להצלחה בחיים (self-control). לאנשים הנמצאים ברקע סוציואקנומי נמוך, יש על פי רוב, שליטה עצמית נמוכה יותר. חוסר השליטה העצמית יכול להיווצר מלחץ קיומי (ego deplition) או כתהליך נרכש סביבתי. כתוצאה מחוסר שליטה עצמית, אנשים מקבלים החלטות נמהרות ולא שקולות. החלטות שאחר-כך הם משלמים עליהן מחיר יקר. במצב כזה, אנשים פועלים בצורה יותר אגסיבית, והורסים את מרקם החיים שלהם, את חיי הזוגיות שלהם והקהילה. אלו מקומות שבהם לא פעם, אדם לאדם זאב. במקומות אלו, בהם השליטה העצמית נמוכה, והלחץ הקיומי גבוה, האלימות הופכת להתנהגות מקובלת.

החדשות הטובות הן ששליטה עצמית הוא משהו שניתן ללמוד.  ניתן לרכוש שליטה עצמית, כאשר מתאמנים עליה. זה יכול להיות בתוך מסגרת חינוכית כמו בית-ספר או תנועת נוער או הצבא. זה יכול לקרות כאשר אדם לומד להתמיד בעבודתו. בהדרכה טובה, כמעט כל אחד יכול ללמוד שליטה עצמית. השאלה שנשאל בהמשך, היא איך אנו כחברה וכמדינה, יכולים לסייע לאוכלוסיות רחבות לקנות שליטה-עצמית.

חלק נוסף שקשור לשליטה עצמית, אך הוא שונה וחשוב בפני עצמו, הוא איכות התקשורת. במשפחות מצוקה, מבחינים לא פעם בתקשורת בצעקות (ושוב, לא רק בהן). הדבר נובע ממועקות שיושבות על ההורים, מאובדן הסמכות ההורית, ומחוסר אמצעים וידע כיצד לתקשר בצורה אסרטיבית. אומנות השיחה האסרטיבית, היא אומנות יקרת-ערך ורבת השפעה, גם בשכבות שאינן שכבות מצוקה. אם נדע להקנות לעצמנו, ולשכבות רחבות באוכלוסיה ידיעה באומנות התקשורת האסרטיבית והחיובית, אני חושב שהינו מוצאים את עצמנו מגדלים דור השולט בגורלו בהצלחה רבה יותר.

סיבה נוספת לקיצוניות, היא מצב כלכלי קשה. ככל שלאדם יש שליטה עצמית גבוהה, עדיין מצב כלכלי קשה, מוביל למצוקות. הוא מפרק משפחות, מכניס את ההורים ללחץ, ונותן לילדים תחושות קשות. הלחץ הקיומי מגביר את חוסר השליטה העצמית (ego deplition) וכך מחמיר את המצב.  הוא אינו מאפשר להורים קשיי יום, להשקיע בפיתוח עתיד ילדיהם ושלהם עצמם. גם מצב זה ניתן לשפר, אם ההורים יוכלו למצוא עבודה בעלת הכנסה מספיקה, ובמקביל, ידעו ההורים כיצד לכלכל את משאביהם בתבונה, ניתן יהיה לפתח חברה בה יש פחות מצוקה.

רבים מחבריי, מונים את הרבנים-הקיצוניים, כאלמנט נוסף בהקצנה. אני טוען כי הרבנים-הקיצוניים, רק ניזונים מהמצב. הרבנים, על פי שיטתם, מאמינים שיש בידם להושיע את הקהילה. הם מציעים לאותה קהילת מצוקה מזור. הם מציעים את ניחומי הדת, הצניעות, התפילה לבורא עולם לפרנסה טובה, כבסיס להתאוששות מהמצוקה. בתוך כך, אותם רבנים מתבלים רעיונות של עליונות גזעית-דתית, שמבטיחה עלינות על הגויים, וכך יציאה משאר הצרות. אלו רעיונות שפועלים בכל מקום בו יש מצוקה, ואותם פוליטיקאים-רבנים, יודעים לרכב על גל המצוקות. כאשר נבקש לנסות ולפתור את בעיית המצוקה, נצטרך גם למצוא תחליף לתצורה הקיצונית של הדת שאותה מקדמים אותם רבנים.

לבסוף, בישראל קיימת תופעה של שנאה לאומנית, על בסיס המתח הקיים בין האוכלוסיה היהודית לערבית. מתח זה, וחוסר התקשורת בין שתי האוכלוסיות, יוצר מצב בו הזרות, הופכת לאימה, והאימה הופכת לשנאה, ורצון לפגוע ולהעניש. אנו כמדינת ישראל, עוד לא למדנו כיצד מגשרים על הפערים בין הציבור היהודי לערבי, ואיך יוצרים כאן חיים של דו-קיום. כאשר ניגש לשלב הפתרונות, יהיה עלינו גם להציע פתרון לבעיה זאת.

הפתרונות

אני מעלה כאן רעיונות ראשוניים לפתרון הבעיות, וכמובן אשמח לחוות הדעת שלכם, ולהצעות נוספות.

אני מציע שהמקום הראשון שבו אנו יכולים לעזור לאוכלוסיות אלו, הוא במערכת החינוך. לא זאת הקיימת היום, שכן זאת הנוכחית, אין בכוחה לעשות הרבה. המדובר הוא במערכת אחרת, חדשה, שפועלת על פי עקרונות אחרים לחלוטין. מערכת החינוך היא משאב שניתן לכל האוכלוסיות, כמעט ללא הבדל מעמדי. זהו מקום בו מבלים כמעט כל ילדי מדינת ישראל במשך 12 שנים. מערכת החינוך אמורה להקנות להם כישורים ויכולות שיאפשרו להם לפתח חיים מוצלחים ומשגשים. ולנו כמדינה, לבנות מדינה מודרנית, משגשגת ומתקדמת.

המערכת הנוכחית אינה מתאימה למשימה זאת. היא בקושי מצליחה להקנות לתלמידיה ידע בסיסי. היא בוודאי אינה מספקת כישורי חיים, או ידע איך לנהל חשבון בנק מאוזן, או מערכת זוגית טובה, או כיצד להסביר את עצמך, וכיצד להיות אסרטיבי. לכן, כאשר אנו מבקשים לתקן את החברה, עלינו להפנות את עיקר משאבנו לתקן את מערכת החינוך. ברור כי הדבר יהיה קשה, אך הוא הכרחי. על מערכת החינוך החדשה יהיה לפתח אצל התלמידים יכולת שליטה עצמית, יכולת ביטוי, יכולת חשיבה, ועוד יכולות הנדרשות לחיים משגשגים. מי ששהה במערכת החינוך יודע גם שבשיטה הקיימת קשה יהיה להגשים השגים אלו. קשה מאד להושיב נערים ללמוד. ולכן, הלערכתי יהיה צורך ליצור שינוי מערכתי. במקום אותו בית הספר שהוא העתק של בתי הספר שנועדו לגדל פועלים צייטנים בראשית המהפכה התעשיתית, יש לפעול על פי הכלל שהציע סופר משלי "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזיקין לא יסור ממנה" (כ"ב, ו'). בתי הספר צריכים לעבור התאמה אישית לכל ילד וילדה, על פי הגישה המתאימה לילד/ה. יש ילדים חקרנים, שרוצים לחקור. יש ילדים שאוהבים ללמוד בצורה טורית, ויש ילדים שמתחברים ללימודים הומניים. ויתכן מאד, כי בנות אוהבות ללמוד דברים שונים מבנים. לכל אחד מאתנו, כבר מגיל קטן יש תפיסת עולם אחרת, אהבה אחרת ומשיכה אחרת. כאשר מכריחים אותנו ללמוד על פי מה שמתאים לכלל, יוצא שאנו מרגישים כלואים במערכת לא לנו. לכן, עלינו לשנות את בתי הספר כך שיותאמו לילדים שונים על פי גישות שונות. בציבור הדתי-לאומי, הדבר נפוץ. בעיקר בישיבות התיכונויות (כיתות ז' – י"ב) יש שפע גדול של סוגים וגוונים של לימוד. בתי ספר לילדים שאוהבים לקבל החלטות לבד, בתי ספר לילדים שאוהבים מוזיקה, בתי ספר לילדים שאוהבים להיות כמו כולם וכיוב'. כל אחד יש לו בית-ספר שמתאים לו.
בתוך בית הספר ילמדו גם כישורי חיים, כמו יכולת לנאום או להיות אסרטיבי (מקצוע הקיים בארה"ב, ולא בישראל), לנהל חשבון בנק מאוזן, לפתח תקשורת טובה יותר. בחוגי ספורט או בפרויקטים ארוכים ניתן ללמוד שליטה עצמית ויכולת מנהיגות. כל אלו יכולים להילמד, בתוך מערכת חינוך שאלה מחובר התלמיד. ולכן הבסיס לשינוי חברתי, הוא ככל הנראה שינוי במערכת החינוך שלנו.

שיפור ביכולת התקשורת: תקשורת היא דבר שאנו לומדים בעיקר בחיקוי. אנו רואים כיצד הורינו מדברים, כיצד הסביבה מדברת, כיצד הגיבורים בטלויזיה מדברים, ואנו מחקים אותם. אך תקשורת טובה ניתן גם ללמוד. ניתן ללמוד זאת בקורסים, אפשר ללמוד זאת בקבוצות למידה (כמו AA רק לתקשורת טובה ). תקשורת טובה ושיפור האסרטיביות, יכולים לעשות פלאים לכל אחד מאתנו, בין אם אנו מבוססים כלכלית ובין אם לאו. בין אם באנו ממשפחות קשות יום, ובין אם באנו מהעשירון העליון. באמצעות תקשורת טובה, מפתחים זוגיות משגשגת ארוכת שנים. באמצעות אמפטיה לאחר, אפשר לפתח קהילה טובה יותר. באמצעות אומנות השיחה, אפשר ליצור גשר טוב יותר בין הורים לילדים. חברה שפועלת באמצעות תרבות שיחה בריאה, הופכת להיות חברה בריאה.

מצב כלכלי: מצב כלכלי הוא תהליך שיותר קשה לשנות. אך אם נגיע למצב בו יהיה שכר מינימום, ותנאי עבודה והעסקה טובים, שישמרו על ידי ארגוני-עובדים דמוקרטיים (נוסח כוח-לעובדים), יכולים מרבית תושבי מדינת ישראל להנות מחיים בכבוד, וללא דוחק כלכלי. אם במקביל, נפרק את הריכוזיות במשק, מחירי המחייה ירדו פלאים, ואז כל אחד שירוויח 5000 ש"ח ומעלה יוכל לחיות ברמה סבירה.

רבנים-קיצונים: אותם רבנים קיצוניים, עונים על הצורך בזהות, ובנחמה שמציעה הדת. הציבור החילוני שמעוניין בערכים ליברלים, לא פעם מזניח את הדת. הדת היא צורך כמעט קיומי של רוב האוכלוסיה. בישראל 80% מהאוכלוסיה מאמינים בישות עליונה המנהלת את העולם. בארה"ב מדובר על 95% מהאוכלוסיה. אמונה, היא כמעט צורך קיומי, ואין להזניח אותה. היא חלק מצורך לזהות, צורך בקהילה, צורך בתמיכה חברתית, וצורך בניהול האימה. אסור לנו להזניח את הדת. הדת היא חלק מחיינו, אך עלינו להחזיר ערכים עקרוניים חשובים לדת. עלינו לפתח את הערכים של הדת עליה דיברו נביאי ישראל. דת של צדק, חסד ועשיית משפט. זאת דת שמדברת על כך שיש לעזור לחלש, ויש לעשות משפט צדק בין עני לעשיר, בין נשיאים לפשוטי עם. זאת דת שמדברת על שמירה על כבוד האדם, וזאת דת קהילתית מאד. עלינו לאמץ את היהדות אל חיקנו, ולהפריח בה מחדש את העוצמות שיש בה וכבו לאורך הגלות.

יצירת מרקם חיים טוב יותר בין יהודים לערבים: אחת הבעיות הקשות, הנמצאות מתחת לפני השטח, ועולות במקרים של אלימות של שנאה, נוצרת מחוסר התקשורת בין הקהילות. ככלל, ככל שערביי ישראל יתערו יותר בשוק העבודה היהודי, כך ניתן יהיה להתחיל ליצור יותר חיבור. אך אין להסתפק בכך. עלינו למצוא דרך, באמצעות דיון עם קהילות רחבות של יהודים וערבים, על הדרך לחיות ביחד. עלינו להכיר אחד את השני, את התרבות של השני, ולראות כיצד ניתן לשלב את האוכלוסיות, מבלי לפגוע ביחודיות שלהן, שחשובה לרבים מאותן שתי אוכלסויות.

אני חושב שאנו יכולים לעשות כל אלו. עלינו להתארגן בארגונים, שיעסקו בשינוי החברתי.  השינוי לא יקרה ביום, הוא ידרוש זמן, ולכן חשוב שנתפתח אירגונים שיאפשרו לאנשים לעבוד על השינוי, במשך 10, 20 ואף יותר שנים. על הארגונים לעבוד בכפוף לערכים הליברליים, ולדמוקרטיה-דיונית, ולאפשר לציבור להצטרף לארגונים ולהוות כוח משפיע לאורך זמן, שיצור את השינוי.

ובנוסף, כדי שנוכל לנהל את המדינה, ולא להיות תלויים בגורמים אינטרסנטיים, כאן קיימת תוכנית מורכבת למדי, איך אנו, אזרחי מדינת ישראל, נוכל להשפיע יותר במדינה הזאת.

מה דעתכם?

בהתחלה חשבתי לא להגיב על הידיעה שהארץ העלה על החשד שנערים יהודים עשו לינץ' בנערים ערבים. בעניינים שכאלו, הארץ אינו מקור אמין. היו מקרים שהארץ מיהר להאשים מתנחלים או חרדים בכל מיני דברים, בלי הבחנה, בהכללות, ולפעמים סתם בחוסר דיוק. הארץ הוא עיתון קיצוני בדעותיו נגד המתנחלים, החרדים והימין, ולכן מקור שיש להיזהר ממנו בדברים שכאלו. ובכלל ראוי שנתיחס בספקנות לכל מה שהוא חשד, ולא עבר את מבחן ההוכחות בבית המשפט. התקשורת, בגלל צרכי רייטינג ממהרת לפסוק ולשפוט אנשים, מבלי ששמענו את כלל הצדדים.

אלא שלאחר שקראתי תגובות, החלטתי בכל זאת להתייחס. אני גר בהתנחלויות כבר 16 שנים. מעולם לא ראיתי נוער שהתנהג כמו החבר'ה כיכר ציון, או חושבים כמו הנוער בכיכר ציון. הכי קרובים לזה היו "נוער הגבעות" שנחשבים קיצונים גם כאן בסביבה. אלא שמההכרות שלי איתם, גם הם לא היו בכיוון של לינץ' או באמירות נוסח לינץ' (הם לא תמימים, אבל העניינים שלהם קשורים יותר לארץ ישראל).

לכן ניסיתי להיזכר היכן ראיתי פעם אחרונה אלימות כזאת, או משהו שדומה לאלימות שכזאת? ואז נזכרתי בפעם ההיא שרכבתי על אופני הרים בשדות ג'לג'וליה, וחבורה של ארבעה נערים ניסתה לתפוס אותי ולהכניס לי מכות, סתם בגלל שאני יהודי (כך הבנתי על פי הקללות שלהם, בעודם רודפים אחרי). והפעם הקודמת היתה בברכה ברמת השרון, שם נער ניסה להטביע אותי, סתם כי זה מצחיק (היתי ילד והוא היה מבוגר ממני בכמה שנים). ובכן, נערים הם עם אלים לא פעם, במיוחד כשהם מסתובבים משעוממים, ומחפשים אקשן.

רגע לפני שנאשים את הימין הקיצוני בדברים שאין לנו שום הוכחה לגביהם, מומלץ שנסתכל על המקום שבו קרה הארוע, ומי הנוער שמסתובב שם. מסיפורים ששמעתי ממדריכי נוער, המקום הוא אזור בו נוער מנותק מסתובב. מקום בו לנערים אין שום מסגרת. בתוך הוואקום הזה, דברים נוראים קורים. נערים החיים באלימות, מפתחים דעות קיצוניות ביותר ואלימות ביותר. החיים הקשים מלמדים אותם, שהדרך לשרוד, היא להיות אלים ולהביס את האויב שלך.

במקום להאשיםאת העולם האכזר/הממשלה/המתנחלים/היהודים/השמאלנים (תבחרו את המחנה שאתם אוהבים להאשים בד"כ), אני מציע שנפעל למען. למען עזרה לנוער מנותק. עזרה לבניית הורות טובה יותר, במשפחות קשות, כדי שקשרי הורים-ילדים לא יבואו לידי ניתוק בגיל הטיפש-עשרה. עזרה לזולת, סתם כך. במקום לצעוק גוואלד, אנא הביטו על המציאות, וראו במה אתם יכולים לעזור. האשמות, לא יועילו. הן רק יחזקו את תחושת הדיכאון, וישאירו נוער במצוקה, לעשות את מה שהוא עושה לפעמים… פוגרום.

היום, יום חמישי, מתקיים מפגש הקמה של מפלגת-העם. מפלגה שמכוונת ככל הנראה להיות מפלגה ישירה. הערכתי האישית שגם אם תקום המפלגה היא לא תצלח, במתכונתה הנוכחית, אלא אם כן תימצא התוכנה לניהול של מפלגה שכזאת, וכללי ניהול שיאפשרו לציבור הרחב להשפיע.

כאשר לציבור אין כלי יעיל (ומקוון) לנהל את המפלגה, היא תיפול במוקדם או במאוחר לכוחו של חוק הברזל של האוליגרכיה. ינהלו אותה הקבוצה המשקיעה ביותר, ואם היא תשרוד את הפלגנות שמאפיינת אירגונים שבהם אין לציבור כלים לנהל את המפלגה, היא תהיה מפלגה אוליגרכית, כמו כל מפלגה אחרת.

הסיכוי היחידי, להערכתי, של המפלגה שמוקמת עכשיו להיות מפלגה ישירה, היא לחבור לאנשי "מפלגה-פתוחה" מבית הסדנה לידע ציבורי, שמפתחים כלי לדמוקרטיה ישירה, עבור מפלגה. אם אנשי המפלגה החדשה יאמצו את הכלי וישתמשו בו לניהול המפלגה, יש סיכוי שתהיה לנו מפלגה ראשונה ישירה.

פרשת משה סילמן, היא מקום למחלוקת בין תומכי המחאה למתנגדיה. הראשונים רואים במשה מישהו שכשל בניהול עסקיו ומאשים את המדינה. האחרונים טוענים שעל המדינה היה לטפל במשה סילמן, ולא להפיל אותו לקרשים.

האחרונים, הם בעלי הגישה הכלכלית-חברתית סוציאליסטית, הרואים במדינה ככוח הגדול שצריך לדאוג לאזרחיו, ולאפשר שיוויון בין כולם. על פי תפיסה זאת, המדינה היא האח הגדול והרחום, שצריך לדאוג לכל מגבלותיו, מחסורו וצרכיו של האזרח. אם היתה המדינה ממלאת את תפקיד הרווחה אותו מיעדים להם בעלי תפיסת העולם הסוציאליסטית, היה היום סילמן, כיום איתנו בבריאות מלאה ומשגשג כלכלית.

ביהדות הדתית, גם יש קריאה לחמלה וחסד מעם הציבור, אך היא עושה זאת אחרת. אנשים כמו משה סילמן קיימים בחברה הדתית בשפע לצערנו (זאת חברה שאינה מקדשת את תרבות הצריכה ואת העושר ולכן יש בה לא מעט עניים). אלא שהחברה הדתית אינה רואה במדינה את האח הגדול, אלא יוצרת באדם הפרטי את החובה המוסרית לעזור לאחיו באופן כמעט ישיר. יש בחברה זאת גמ״חים (מוסדות גמילות חסדים) המנוהלים על ידי אנשים מן הישוב. בישוב בו אני גר, קדומים, יש גמ״ח מזון, גמ״ח בקבוקי תינוקות, גמ״ח מיטות תינוקות, יש קופות ציבוריות להלוואות נוחות, יש מתנדבים של ארגון פעמונים, המסייעים למשפחות לצאת מהאוברדרפט. אם אישה יולדת, היא תקבל עזרה מחברותיה במשך השבועיים הראשונים, ועוד היד נתונה. אם אדם נופל למצבו של משה סילמן, יהיה שם את הרב שידע, וידאג לחבר אליו מלווה שיהיה כתף תומכת שתסייע לו. אם תהיה מצוקה, יהיה שם מי שיסייע.

כדי למנוע את הבושה שההזדקקות לחברים מהקהילה, כל העזרה ניתנת כמתן בסתר. רק בעלי הגמ״חים יודעים מי המקבל ומי הנותן, והללו שומרים בקנאות על חשאיות. כך קורה שבקדומים יש על פי המידע העירוני 30% עניים, אך אף אחד לא יודע עליהם. כולם נראים שווים. כולם מקבלת יד תומכת מאנשים בעלי מידות של חסד ונתינה, הנתרמים לעזרה.

היכולת ליצור חברה כזאת, אינה טרוויאלית. היא נובעת ממערכת ציווים שהתורה מורה, כמו "מעשר עני" (התרומות שמהוות את הבסיס לקיום הקופות הציבוריות), או מצוות ביקור חולים. אך היא אינה נובעת רק מחוקים ומצוות שעל האדם לבצע. היא נובעת מחינוך מגיל אפס לעזרה לזולת. ילד שמסייע לחברו, מיד מקבל את התאור ״צדיק״. תואר נחשק ביותר. הילדים חווים בגן סיפורי צדקים המפארים ומאדירים רבנים גדולים שכילדים עזרו וסיעו וחמלו. כשהילד מגיע לבית הספר, החינוך נמשך והעזרה ההדדית הופכת לחלק משמעותי מחייו של הילד והילדה עד שהם הם מגיעים לבגרות, וסיוע לזולת נראה להם דבר מובן מאליו.

בעניין זה גם מסייעת מערכת התגמול שבה מאמינים הדתיים. שכר ועונש בעולם הבא. האדם הדתי מחונך להאמין שאין לו לצפות לשכר ועונש כאן. אם יהיה טוב, הוא לא יראה כאן עושר, אלא העושר והאושר יגיעו בעולם הבא. לכן האדם המאמין עוזר, גם אם קשה לו, כו הוא מאמין שאת גמולו יקבל בעולם הבא. כאן אולי הוא סובל וחסר, אך שם הוא יהנה ממטעמים נדירים, מאושר אלעי.

לסיום,
אני מסכים שהמדינה צריכה לסייע לאזרח, לא להקשות עליו, ולשפר את יעילותה כדי להתאימה לצרכי האזרחים. אך האם בדרישתנו ל״מדינת רווחה״ איננו מפקירים את המובן מאליו? את הצורך האנושי לעזור באופן אישי? את החוסן החברתי הנוצר מעזרה ישירה, ללא תיווך המדינה? את האמפטיה של אדם העוסק במלאכתו מתוך אהבת הבריות, ולא מתוך כך שהמדינה משלמת לו כסף? האם החברה החילונית יכול להקים חברת חסד כזאת, בלא מערך האמונות הדתי?

אולי התשובה היא גם וגם. אבל לפני שאנו מאשימים את המדינה, עלינו להסתכל אל תוך עצמינו ולשאול את עצמנו, האם אנו יכולים להקים חברת חסד וצדק, בעצמנו, לאוו דווקא בתיווך המדינה?