09 נוב 2016

מדוע טראמפ ניצח, או איך הצלחתי לזכות בהתערבות על פיצה

ברגעי כתיבת הפוסט הזה, רגע לפני שאני יוצא ליום עבודה עמוס מיוחד, נראה שטראמפ הולך לנצח.

במהלך החודשים האחרונים, התערבתי עם ידיד, שהוא חוקר תקשורת מהאקדמיה, שטראמפ ינצח (על שני מגשי פיצה). הויכוח בינינו החל עוד כשטראמפ התחרה על תפקיד המועמדות, טענתי שטראמפ יהיה המועמד של הרפובליקנים, בתקופה שהוא עוד נראה כמועמד לא רציני. הבסיס לניבוי שלי, אינו ניחוש סתמי, אלא שתי תיאוריות שפיתחתי בתחום מדעי המדינה. תאוריית ה-PFC/FFFF והערכים, ותיאורית ההקצנה ברשתות החברתיות. תיאוריות שלא פרסמתי, אך הרצתי אליהן, או כתבתי בעבודת סמינריון (תאוריית השתיקה ברשתות חברתיות, ראם דה-האן וטל ירון, 2015). את עבודת הסמינריון הגשנו לכנס התקשורת הישראלית, והיא נדחתה (לדעתי מסיבות פוליטיות). השתמשתי בתיאורה הזאת, כדי לנבא גם את הדרכים למנוע את הטרור. ואכן דרכים אלו יושמו, חצי שנה לאחר שכתבתי את הפוסט.

הנה מכתב שכתבתי לידידי ב-17 ליולי, לפני יותר מחודש וחצי, בו הסברתי מדוע לדעתי טראמפ ינצח:

(ראו בעיקר את הסיום: "לדעתי בימים האחרונים, ואולי בשעות האחרונות, טראמפ יצור מהפך. ")

trump-pix

הסיבה לכך שטארמפ ככה"נ ינצח, היא שברשתות החברתיות, לימין יש כיום יתרון, והרשתות החברתיות, הן בעלות כוח השפעה רב, שמטה את ההצבעה, בכ-5 עד 10% לטובת הימין, בשעות האחרונות. עיקר השפעתן של הרשתות מגיע בימים האחרונים, ואף בשעות האחרונות. הסיבה לכך שלימין יש יתרון ברשתות החברתיות, מתוארת במחקרון קטן שערכנו ראם דה-האן ואני במסגרת סמינריון, על אלימות ברשתות החברתיות בשנת 2015. על פי המחקרון, לימין יש יכולת גבוהה יותר ליצור יותר אלימות ברשתות, בעוד לשמאל אין אפשרות כזאת.  האלימות, גורמת להשתקת היריבים, וגורמת לרוב המשתתפים בדיון שאינם נוקטים באלימות להרגיש שהקול הדומיננטי, הוא הקול של האלימים. כתוצאה מכך, מרבית הציבור המאזין (99% מהשותפים לדיון), נוטים לקבל את הצד הדומיננטי של הדיון. וכיוון שכך, ההשפעה החברתית של הימין ברשתות החברתיות גדולה יותר (ראו ספירלת השתיקה)…. מי שמעוניין להבין את המנגנון, יקרא את עבודת הסמינריון דה-האן ושלי.

לרשתות החברתיות יש השפעה בעיקר בשעות האחרונות (אך השפעה זאת ניבנית במשך חודשים), כיוון שאז המתלבטים מחפשים דרכים להכריע, והדרך שהכי תשפיע עליהם, תהיה חבריהם ברשתות החברתיות. (אנו מאד מושפעים חברתית – ראו תיאוריית הקונפורמיות).

התיאוריה השניה שבה אני משתמש, היא תיאוריית ה-FFFF\PFC – והערכים השונים, שיש לימין ולשמאל (תיאוריה שמבוססת גם על Heidt 2012). שמראה שלימין ולשמאל יש ערכים שונים, וערכים אלו באים לידי ביטוי בפרשנות שונה של העולם. פרשנות שגורמת לכך שמה שיראה לאיש שמאל כשלילי, יראה לאיש ימין כחיובי, ולהיפך. על פי תיאוריה זאת, כאשר עיתונאי מהשמאל (והרוב הם כאלו), מתאר משהו שלילי על מועמד ימני, אנשי הימין יפרשו את המקרה באופן חיובי, וכך יצא שהשמאל יכול לבנות את מועמדי הימין. וזה אכן מה שקרה לטרמאפ. בגלל שהוא משך כל כך הרבה תשומת לב של עיתוני השמאל, וככל שעיתוני השמאל הלעיזו על טראמפ, כך אנשי הימין בארה"ב, ראו את טראמפ באופן חיובי יותר.

הגאונות של טראמפ היתה בכך שהוא ניצל את האפקט הזה. כל אמירה מעוררת פרובוקציה שלו, עוררה את עיתוני השמאל לסקול אותו, ובפועל, גרמה לו להראות באופן יותר ויותר חיובי בעיני ציבור הבוחרים של הימין.

 

 

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים כללי Comments תגובה אחת »

11 אוק 2015

פעולות שמדינת ישראל יכולה לנקוט כדי לשפר את המצב הביטחוני – על ידי התמודדות עם הרשתות החברתיות של צעירים ערביים

קטונתי מלייעץ למומחים בעבודתם, אך כיוון שהמצב קשה, וכיוון שיש לי אזשהו ידע בדרך שרשתות חברתיות פועלות (אני מרצה על רשתות חברתיות באריאל, ולאחרונה החלתי גם מחקרונים בנושא, במסגרת מסלול לדוקטורט בתקשורת), אציע את המעט שאני מבין, בתקווה שההצעות יגיעו למי שצריך.

Picture-5בימים האחרונים, הולכת ומתבהרים המנגנונים שפועלים מאחורי גל הטרור הנוכחי. ברשתות חברתיות ישראליות ופלסטיניות בשפה הערבית, בעידוד של החמאס וארגוני ג'יהאד מתסיסים צעירים ערבים את עצמם. סביר להניח כי הרקע להתססה הוא צרכים פנימים של הפלסטינים, כפי שכתבתי כאן, אך כיום המתח הזה מתפרץ מעל פני השטח לגל אלימות, על בסיס הרשתות החברתיות בערבית. ברשתות אלו שולטת הסתה חזקה כנגד יהודים, תחת הטענה שהיהודים מנסים לשנות את הסטטוס קוו בהר-הבית. סרטוני הסתה לרצח מועברים ברשת, ומעודדים צעירים וצעירות ערבים לקחת סכין ולהרוג יהודים. וכך אנו רואים בימים האחרונים בכל מספר שעות ארוע דקירה.

מה ניתן לעשות נגד הסתה והתססה ברשתות החברתיות? מספר הצעות בשעת חרום זאת.

ניתן לעשות מספר דברים:

א. במהלך מחקר שערכנו על רשתות חברתיות המתאפיינות בשיח קיצוני, גילינו תופעה מעניינת. הדרך היעילה ביותר להרגיע רשת אלימה, היא שגולשים מתונים, מהצד הפוליטי של המפה אליו שייכים הקיצונים, מתחילים לשאול שאלות על ההגיון שבדיבור הקיצוני. שאלות תמות, לא מתריסות, הן אלו שיוצרת את מירב האפקט, ומסייעו להרגיע את הרשת. איך מיישמים את הדבר הזה במציאות הישראלית, זאת כבר שאלה מעניינת. האם יש ערבים ישראלים שהדו-קיום חשוב להם, ומוכנים לקחת חלק בהרגעת האלימות? האם יש ישראלים שיודעים לדבר בשיח הערבי? לא ברור. אך ברור שאם אנו נמשיך לחיות ברשתות החברתיות, יהיה עלינו למצוא דרכים לנטרל את הקיצוניות חסרת ההגיון שהרשתות הללו יודעות לייצר.

ב. להפוך את החברות המסחריות שמפעילות הרשתות לאחריות למניעת דברי הסתה לאלימות. הייתי מציע שכבר היום, יוגשו בשם ההורגים והפוצעים בארועים האחרונים תביעות נזקין בבתי משפט ברחבי העולם נגד פייסבוק ו-twitter. נדרוש שעל כל פוסט הסתה שהופץ, ולא נחסם על ידי החברה, החברות הללו ישלמו פיצוי אסטרונומי. חשוב שהפוסטים שעליהן ישלמו הרשתות יהיו פוסטים שקוראים לאלימות, בהתאם לכללי החברות עצמן.

ג. בישראל קיימים ארבעה פיקודים: פיקוד צפון, פיקוד מרכז, פיקוד דרום ופיקוד העורף. הגיע הזמן שישראל תבין שאחד האיומים הקשים ביותר עליה נמצא בצד התקשורתי והדיפולמטי. יש צורך לבנות גוף בדרג לאומי, עם המשאבים המתאימים, ובעיקר האנשים המתאימים, שיאגמו ויתזמנו את המאבק התקשורתי והדיפלומטי. אינני יודע אם גוף כזה צריך לקום כגוף אזרחי או צבאי. לגופים אזרחיים יש נטייה לעבור פוליטיזציה ולכן לתפקד בחוסר יעילות משווע. מצד שני, להכפיף לצבא גוף שעוסק בתקשורת בין-לאומית, נראה איך נגיד, מאד לא מתאים לדמוקרטיה ליברלית. כך שצריך לחשוב איך ניתן להקים גוף מאוחד לתקשורת ולדיפלומטיה, שיודע לעבוד בצורה יעילה, כנגד המתקפות התקשורתיות נגדנו, החרם, ומסעות ההסתה ברשתות החברתיות. גוף שיודע לאגם משאבים וגם לגייס אזרחים במידת הצורך.

ד. כבר עכשיו חייב לקום גוף שיפעיל הסברה נגדית ברשתות החברתיות, ויתחיל לשכנע את הנוער הערבי, שאין התקפה על מסגד אל אקצא.

ה. כשיירגעו המהומות, עלינו להבין כיצד קורה שנוער ערבי-ישראלי, שגדל במערכת החינוך הישראלית, וזוכה לתנאים שבהם לא זוכה כמעט אף נוער במזה"ת, פונה באלימות רצחנית נגד אזרחים אחרים במדינתו. למיטב זכרוני, זאת הפעם הראשונה שנוער ערבי-ישראלי לוקח חלק כל כך משמעותי בגל טרור. והדבר אומר דרשני….

הקדים את זמנו:

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים איסלאם, הסיכסוך הפליסטיני-ישראלי, חדשות, חמאס, מאבק לא אלים, מלחמה Comments 2 תגובות »

02 אוק 2015

על הקשר המוזר בין חוקי הירושה המוסלמים לבין גלי פגועי הטרור

הפיגוע הנורא שהתרחש אתמול בערב, מצטרף אל גל קשה של טרור פלסטיני המתחולל בשנה האחרונה ביהודה ושומרון. גל בו נרצחים אנשים בדרכם לעבודה. אנשים החוזרים ממשחק כדורסל. אנשים כמוך וכמוני, שאיתרע מזלם להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. הגל הזה של טרור, הוא חלק מגלי טרור שנמשכים מאז ראשית הישוב. מאה שנים של טרור שבא בגלים. גלים גלים. יש גלים קטנים ויש גלים גדולים. מה הוא הכוח המניע של הגלים? מה מוביל להתפרצויות המחזוריות הללו?

Terroristsיש שיגידו כי הכיבוש או המאבק על ארץ-ישראל/פלסטין, הוא המניע לטרור. יש שיגידו שאם רק יסתיים הכיבוש, הכל ירגע. יש שיגידו שזאת תופעת טבע, ותמיד הפלסטינים ימשיכו בטרור. אני מעוניין להציג גישה אחרת. תמצית של עבודת סמינריון שערכתי עבור הקורס "אליטות במזרח התיכון" של פרופ' רמי גינת בו ביקשתי לענות על השאלה מדוע הפלסטינים אינם מצליחים לייצר משילות. כלומר, מדוע הם תמיד מפוצלים? מדוע בכל פעם שהם מתבקשים להגיע להכרעה, המנהיגות הפלסטינית מתפוררת? כך למשל היום, הפלסטינים מפוצלים לחמאס ופת"ח. הם אינם מצליחים לייצר ממשלה שעובדת ביחד ומקבלת החלטות. דוגמא בולטת לחוסר המשילות הזאת התרחשה ב-2006. לאחר שישראל יצאה מרצועת עזה, אבו עבאס דרש מחמאס לא להקים זרוע צבאית עצמאית, החמאס התנגד, והקים זרוע כזאת. הזרוע הזאת שימשה ב-2007 לכבוש את עזה מידי הרשות. אם משווים תהליך הפלסטיני לתהליך לתהליך שעבר על הישוב ערב הקמת מדינת ישראל, ניתן להבחין בשונות. כאשר הוקמה המדינה, שלושת ארגוני הלחימה של הישוב, שהיו שייכים לשלושה זרמים שונים (ההגנה, האצ"ל והלח"י), אוחדו לגוף לחימה אחד – לצה"ל. לא שלא היו התנגדויות, אך באמצעים נחמדים יותר או פחות, שלושת הפלגים איחדו את גופי הלוחמים לגוף אחד שנשלט על ידי הממשלה. זה לא קרה אצל הפלסטינים. עד היום, לפלסטינים יש עשרות אירגוני לחימה, שלפעמים נלחמים נגדנו, ולפעמים נלחמים אחד בשני.

הפיצול במנהיגות הפלסטינית אינו חדש. גם ב-1936, ערב המרד הגדול, זרמים פלסטינים נלחמו ביחד ולחוד. במחקר שערך חלידי (Kahlidi 2001) על הסיבות לכשלון המרד, כמו גם לכשלון הפלסטינים ב-1948, הוא מצא מנהיגות מפולגת, שמתפרקת לרסיסים. הריסוק שעברה המנהיגות הפלסטינית ב-1936 עד 1939, היווה רק קדימון להתפוררות המוחלטת שלהם ב-1948. כאשר פרצה המלחמה, המנהיגות ברחה מהארץ, ואחריה עוד כ-700 אלף פלסטינים נסו. גם לאחר שהוקם אש"פ ב-1964, הוא לא זכה למנהיגות מאוחדת. לאורך כל תקופת קיומו כארגון טרור, אש"פ התאפיין בפיצולים ובפלגנות. לא פעם ארגוני פת"ח לחמו בארגוני פת"ח אחרים. ב1984, לחם הארגון "פתח-אינתיפדה", ברשאותו של אבו-מוסא, פרקציה של פת"ח, כנגד ארגון האם פת"ח. ב1994, כשהנהגת אש"פ הגיע ליהודה שומרון וחבל עזה, בעקבות הסכמי אוסלו, המנהיגות לא הצליחה להשיג אחיזה. פיגועי הטרור שהתגברו בשנת 1994, הובלו בעיקר על ידי החמאס. מתוך 32 פיגועי טרור שבוצעו בשנה 1994, 12 בוצעו על ידי החמאס, 3 על ידי הג'יאהד האיסלמי, עשרה על ידי לא מזוהים, ורק שני פיגועים על ידי חברים בפת"ח או במשטרה הפלסטינית (מקור). החמאס וארגוני טרור אחרים, שלא משויכים לאש"פ, הובילו לגל של פיגועים. אש"פ רק נגרר אחריהם.

fatahhamas617_MPW77_26548מדוע אם כן אין מנהיגות מאוחדת או לפחות ממשל מאוחד אצל הפלסטינים? זאת היתה השאלה שעניינה אותי. ומה שמצאתי, היה מעניין אף יותר.
מצאתי מספר דברים שהתמיהו אותי וגילו לי דבר מה על החשיבות של כוחות בחברה האנושית שלא הייתי מודע לחשיבותן, לפני המחקרון הזה. מעניין מה תחשבו אתם על הממצאים שלי. אשמח להערותיכם בסוף הפוסט.

אחד הדברים שמצאתי, הוא שבאופן כללי, בעולם הערבי-מוסלמי, מצב הדמוקרטיה הוא הגרוע ביותר בעולם. יותר גרוע אפילו מהמצב באפריקה. חוקרים שניסו להסביר את הסיבות לכך מצאו מספר הסברים שונים. ההסבר המעניין הראשון מבחינתי, נמצא בעבודתו של קורן (Kuran 2004). קורן מראה שבאסילאם ישנם חוקים חברתיים, שבמבט ראשון נועדו להיטיב עם העם, אך בדיעבד, גורמים לכך שהעם יהיה חלש יותר. החוקים הללו נועדו לאפשר חלוקה טובה יותר של ההון, ולמנוע מתאגידים כלכליים לקום. על פי חוקי הירושה המוסלמים, אדם חייב להוריש 2/3 מהונו לכל צאצאיו בצורה שווה. ורק בשליש אחד מהונו הוא יכול להוריש כטוב בעיניו. החוק השני הוא החוק שאינו מכיר בהתאגדות-כלכלית. כל עסקה שנעשית באיסלם, היא בין אנשים. היא אינה יכולה להתבצע בין חברות, כפי שהדבר מותר במערב. התוצאה היא שכל הסכם כלכלי, הוא בין מספר מצומצם של אנשים, וכל הסכם תקף, כל עוד האנשים הללו חיים.

שני החוקים הללו גרמו לכך שהון לא יוכל להצטבר בקרב מוסלמים לאורך הדורות. כמו כן, לא יוכלו לקום תעשיות או חברות-כלכליות גדולות. והחוקים הללו הובילו לכך שברבות השנים, כאשר במערב התפתחה תעשיה מפותחת, שהובילה להתפתחות מעמדות עשירים (ועצמאיים מהממשל), ולהתפתחות מעמד ביניים נרחב שהתבסס על התעשיה המתקדמת, בעולם האיסלאם לא יכלו לצמוח מעמדות כאלו או כלכלות שעליהן יכול היה לצמוח מעמד ביניים.

למעשה הדרך היחידה לצבור הון לאורך דורות, היא להיות נאמן למלוכה ולשרת אותה. מקור ההון בעולם הערבי היתה מערכת המיסים שהושתתה על העמים הערבים ועל הסוחרים שנעו במרחבי האימפריות המוסלמיות. וכדי להנות מן ההון הזה, היה עליך להיות מקורב לשלטון. היה עליך לזכות בחסדיו, ולהיות נאמן לו. כך הפך השלטון בעולם המוסלמי לכל-יכול. שלטון ללא עוררין, שכל האליטות נשארות נאמנות לו. מי שנטש את חיבוקו של השלטון, שוב לא יכול היה להבטיח לו או לצאצאיו עושר.

בעולם המוסלמי, כבר מראשיתו, דאג השלטון לחזק את עצמו ולהחליש מתחרים. המנהיגות המוסלמית צמחה כבר מראשיתה, מתוך חצי האי ערב, והמזרח התיכון. אזור שהיה משופע בשבטים נודדים (בדואים). שבטים אלו לא היו מורגלים לשלטון, ובמידה רבה היו ועדיין מקור לסיכסוכים ולמריבות. הם איימו על השלטון המוסלמי, וכדי להתמוד עם האיום, היה על מנהיגי העולם המוסלמי, להחליש את כוחם של השבטים. השלטון דאג לגייס את לוחמי השבטים, וליישבם במקום רחוק, כך שיאבדו את זיקתם השבטית. השלטון דאג לקרב אליו את ראשי השבטים, ולהופכם לתלויים בשלטון. השלטון דאג לצ'פר את מי שהיה קרוב אליו, ולהחליש את מי שאיים עליו. כך צמח שלטון ריכוזי מאוד בעולם הערבי. שלטון עריצות, שלא היה צריך להתחשב עוד באליטות עצמאיות. השלטון פשוט החליש אותן, וכך מנע איום.

העדרם של אליטות עצמאיות, כתוצאה מחוקי האיסלאם, כמו גם מסורת שלטונית שדאגה לרכז את כל הכוח בידי השלטון הובילה לעריצות ושחיתות. והיא גם הובילה לתופעה שעליה אנו משלמים עד היום.

בניגוד למערב, שבו התפתחו אליטות כלכליות עצמאיות מהשלטון. אליטות שיכלו לבוא בדרישות, ולדאוג לעליית זכיות קניין וחופש הביטוי, כמו גם להופעת הפרלמנטים, בעולם הערבי לא צמחו אליטות כאלו. סיפור של המגנה כרטה, היא עדות להתליך כזה. ב1215, זכו הברונים האנגלים להקמת הפרלמנט הראשון, כיוון שהמלך היה זקוק לכספים הברונים כדי לנהל את מלחמותיו. לאורך השנים, כוחן של האליטות העצמאיות הלך וגדל, ואיתן גם הזכויות שהמלכים נאלצו להעניק להן. בעולם האיסלאם זה לא קרה, כי הדרך היחידה להיות אליטה לאורך זמן, היא להיות נאמן לשלטון.
אולי זאת הסיבה שבגללה מצב הדמוקרטיה במזה"ת, רע מהמצב באפריקה. באפריקה, עד כמה שידוע לי, נשארו ראשי השבטים באפריקה עצמאיים, ולכן היה על המנהיגות להתחשב בהם. בעולם הערבי, ראשי השבטים, איבדו מכוחם, והשליטים לא נדרשו להתחשב בהם.

עד כאן, על הסיבה לחולשת הדמוקרטיה בעולם הערבי, והסיבה לשלטון העריצות הנפוץ כל כך באזורינו. אך יש לשיטת הממשל הזאת גם השלכות קשות עלינו. על ישראל. הסיבה לכך היא בתופעה אופיינית שנוצרת בסוג כזה של שלטון וסוג כזה כלכלה.

בעולם המערבי, כאשר אדם מאבד את ראשות הממשלה, או ראשות השלטון, יש לו לאן ללכת. לא חסרים ראשי ממשלות, שהתעשרו בתקופה בה לא היו בהנהגה (ע"ע, אהוד ברק ומגדלי אקירוב). הקרקע הכלכלית בארצות המערב, היא כר נוח לקליטת מנהיגי שלטון שירדו מגדולתם. בעולם הערבי אין זה כך. ברגע שמנהיג של מדינה ערבית מאבד את השלטון אין לו לאן ללכת. ההון, ככמעט כולו נובע מקשרים עם השלטון. ועכשיו, לאחר שהודח, שוב אין הוא מהווה עניין עבור השלטון. נהפוך-הוא. עכשיו הוא מהווה איום, ולכן המנהיגות החדשה תעשה הכל כדי להרחיק אותו מהשלטון. ויחד עם ההרחקה, גם יאובד עתידו הכלכלי של המנהיג (אלא אם כן דאג לשמור רזרבות ליום גשום בחשבון בנק בשוויץ (כפי שעשה ערפאת, ורבים מראשי השלטונות בעולם הערבי)). כתוצאה מכך, התחרות על השלטון בעולם הערבי, היא על הכל או לא כלום. מרגע שהגעת לעמדת השלטון, לא תניח לאף אחד לאיים עליך. כל מתחרה יסולק בדרך זאת או אחרת.

אבו מאזן משתיק את האופזיציהאין תופעת ההכל-או-לא-כלום פוסחת על הפלסטינים. בספרו A state of failure, מתאר שנזר (2013) את המהלכים השונים של אבו-מאזן לסלק מתחרים. אבו מאזן מאשים את מתחריו בפשעים, ושופט אותם לשנות מאסר. הוא מעליל עליהם, רק כדי לדחוק אותם מעמדות איום. הוא עושה זאת בשקט, אך הדבר דומה למה שפוטין עושה ברוסיה. אפילו רפורמטור גדול וחשוב כמו סאלם פיאד, שהיה אמור לתקן את הממשל הפלסטיני, סולק כאשר הרפורמות שלו הפריעו לאבו מאזן, לשלוט שלטון יחיד.
מדוע אם כן תופעה ההכל-או-לא-כלום חשובה לעניינו? מה אכפת לנו אם הפלסטינים חיים תחת שלטון יחיד? הסיבה לכך שהתופעה הזאת חשובה עבורינו, היא שהיא מהווה את הכוח המניע לגלי הטרור נגד ישראל.

איך זה קשור? אנסה להסביר:

בכל חברה אנושית קיימים טיפוסי אלפא. טיפוסים שמבקשים לשלוט ולהנהיג. טיפוסים אלו נהנהים מהכוח שניתן בידיהם. הם נהנים לנהל את העולם כרצונם. וכדי להשיג זאת, הם מוצאים דרכים לאסוף תחתם אנשים נאמנים שיסיעו למנהיג להגיע לגדולה. התופעה רווחת בעולם האנושי, כמו גם בעולם הטבע בכללו. התעשייה מנצלת תוכנות אלו, כדי למנות מנהלים. אנשים שמשתמשים במשאבי התעשיה כדי לשכור עובדים, ולהובילם לפיתוח והתרחבות המחלקה והתעשייה. גם במרחב הפוליטי קיימים אנשים כאלו, שמובילים את מפלגתם או את רכיבי המפלגות שלהם, כדי להגיע להשפעה וגדולה. במערכות השלטון הדמוקרטי, התחרות בין טיפוסי האלפא הללו היא הוגנת. יש כללים ברורים והתחרות היא אפשרית. מחר אתה יכול להיות ראש ממשלה, ומוחרתיים, ראש אופוזיציה. כדי לעלות לשלטון, אין צורך להפעיל אלימות. חוקי המשחק ברורים, ומי שמפסיד, יכול להמשיך לשגשג במקומות אחרים. לא כך הדבר בעולם הערבי. כאן התחרות היא על החיים ועל המוות.

ולכן, האליטות שנמצאות בשלטון אינן מוכנות לתת מקום לאליטות חדשות. המינוי בעולם הערבי הוא עד המוות, בין אם הוא נגרם מזקנה, ובין אם הוא נוצר כתוצאה ממרד מוצלח. וכיוון שהמינויים בעולם הערבי הם כל כך ארוכים, אליטות חדשות אינן יכולות לצמוח. האליטות הישנות דבקות לכסאן, והחברים החדשים בארגון, תקועים למטה. אך כמו שאמרנו, טיפוסי אלפא אינם חובבים גדולים של שעמום והעדר יכולת להתקדם. הם שואפים לגדולה. ואיך הם עושים זאת? הם מגייסים יותר משאבים, כדי לגייס יותר כוח לדחוק את עצמם כלפי מעלה.
ואיך מגייסים משאבים בעולם הערבי? בעולם המודרני מגייסים משאבים על ידי גיוס תרומות מתומכים עשירים. אבל כמו שהסברנו, בעולם הערבי, האליטות העשירות הן חלק מן השלטון. מה יעשה אם כן טיפוס אלפא צעיר? איזה כח הוא יגייס? אה….. את הכוח היחיד שעומד לראשותו בשפע בעולם הערבי. בהעדר תעשיה מפותחת, העולם הערבי מתאפיין באכלוסיות חלשות ועניות רבות. וכדי להניע את האוכלוסיות הללו, כל מה שצריך לעשות, הוא לעורר זעם. האוכלסיות הללו, הסבלות מחרפת קיום, קלות להתססה. ואת מי אפשר להאשים בכל החוליים של החברה? האם את המנהיגות הישנה של הפלסטינים שאינה מוכנה לזוז ממקומה? אולי, אך זה לא ממש חומר טוב לסיפורים מתסיסים. החומר הטוב ביותר, הוא סיפורי אגדות. סיפורים על שדים ושטנים. סיפורים על נבלים הפועלים מאחורי הקלעים, כדי לפגוע באוכלוסיה המסכנה הזאת. ומי יכול להיות הנבל הראשי באגדה כזאת? ובכן, הנבלים האולטימטיבים באגדות הללו, הם לא אחרים מאשר אנחנו. כן אנחנו היהודים. לאו דווקא היהודים שחיים בישראל. כל היהודים באשר הם. הם אלו שמנהלים את העולם, ומצמיתים את הערבי המסכן.

arabcartoons07אגדות אלו שהיו קיימות מזה שנות דור בעולם המערבי, זכו לתחייה מחודשת בעולם הערבי (קישור). אגדות הללו, שלא היו מביישות את גבלס, קיימות בכלי תקשורת רבים בעולם הערבי, כולל התקשורת הפלסטינית שחתומה איתנו על הסכמי-פרו שלום. האגדות הללו נפוצות מאד, והן אלו שמלבות את השנאה ליהודים. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל "יודין רין" היחידי שהצליח להתבצע במאתיים השנה האחרונות לא היה בידי הגרמנים, אלא בידי הערבים. בתוך עשור או שניים, כול העולם הערבי נוקה מהיהודים, בזכות פרעות ושנאה הולכת וגוברת ברחובות ערי העולם הערבי.
בישראל המצב עוד הרבה יותר "טוב". הנוולים נראים יותר ברור, כשהם כובשים ומנדים את האוכלוסיה הפלסטינית. תחת הכיבוש הישראלי, הסיפור ברור יותר. האשמים הברורים והמיידים, הם הישראלים. לא חס וחלילה המנהיגות המושחתת, שלא מצליחה להקים מדינה לעם הפלסטיני כבר למעלה ממאה שנים. לא הרשות הפלסטינית, שלא הצליחה לנצל את ההזדמנות של אוסלו כדי להקים מדינה. לא אבו-מאזן שוויתר על ההצעות הנדיבות של אולמרט. לא הם. הם לא האשמים. מי שאשמים, הם מי שביקשו לצאת משטחי יו"ש, אך נאלצו לחזור, כיוון שהטרור הפלסטיני היה בלתי נסבל.

ואכן, טיפוסי אלפא הללו מגייסים את ההמונים, על ידי ליבוי שנאה וסיפורי אימיים על הישראלים. זאת הסיבה שכיום מתחוללת התחממות סביב מסגד אל-אקצא. התחממות שנובעת מהצורך להסיט וללבות אש, כדי להניע את גלגלי המהפכה, לא נגד הישראלים, אלא נגד אליטות השלטון הפלסטיני. להתחממות הזאת, קדמה שנה של מתחים פנימיים עזים בתוך הפת"ח (כתבה באל-מוניטור).
ואז, מה עושה השלטון הפלסטיני? האם הוא יכול להשאר אדיש? לא הוא לא יכול. כדי לא לאבד את הלגיטמיות, האליטות הפלסטיניות מצטרפות לחגיגה. מנחם קליין שחקר את הסיבות לפרוץ האינתפדה השניה טוען, שלאירועים קדמו מתחים פנים-פלסטינים. המתחים הללו התפוצצו באוקטבר 2000, בעקבות עליית שרון להר הבית. וכאשר הפכו המתחים הללו לאלימות גלויה נגד ישראל, נאלץ הפת"ח להקים ארגון טרור משל עצמו, כדי להישאר לגיטמי (Klein 2002). גם ברגותי במשפטו טען את אותה טענה. הוא אמר כי הפת"ח הקים את ארגון חללי-אל-אקצא כדי להישאר רלוונטי בעיני הציבור הפלסטיני (זהו הארגון שממנו יצאו רוצחי איתם ונעמה היקן).

וכך לסיכום, הנה התהליך בקצרה. השלטון בעולם הערבי הוא במצב של הכל-או-לא-כלום. מי ששולט לא מאפשר למתחרים לעלות מלמטה. העולם הערבי אינו משופע בתעשיה, באליטות כלכליות עצמאיות או במעמד ביניים מפותח. ולכן הדרך לאיים על השלטון, היא להתסיס את השטח, ולצבור אוהדים אלימים. האלימות הזאת, שמכוונת נגד האליטות, בסופו של דבר מתפרצת נגדנו. וזאת היא תורת הגלים בכמה שורות. פעם בכמה זמן, המתחים הללו שנצברים במשך כמה שנים, עולים על פני השטח, ומתפרצים. כאשר הם מתפרצים, הפלסטינים נכנסים להתנגשות בישראל. ישראל בתמורה מחסלת רבים מטיפוסי האלפא הללו או כולאת אותם, והשטח שקט לכמה שנים, עד שצומח גל טיפוסי האלפא הבאים, שגם הם מלבים את השנאה, עד שהיא שוב עולה ומתפרצת, וחזור חלילה.

ואם כן, כיצד מפסיקים את גלי הפיצוץ הללו?

אינני חושב שהתשובה היא בסיום הכיבוש. יהיה צרוך להפסיק לשלוט בעם אחר, אך אין לזה קשר לפתרון האלימות. גם בפלסטין, עדיין תתקיים מנהיגות הכל-או-לא-כלום, וגם בה יחולו גלי אלימות, שיופנו נגדנו בדרכים כאלו או אחרות. פעם בכמה שנים נזכה לסבב אלים עם הפלסטינים, בדומה למה שקורה כיום בעזה.

לדעתי הפתרון נמצא במקום אחר.

אל מצרי - האדם העשיר ביותר ברשות הפלסטיני, בווילה שלו ליד שכם

אל מצרי – האדם העשיר ביותר ברשות הפלסטיני, בווילה שלו ליד שכם

הוא נמצא בסיבה הראשונה. העדרה של כלכלה משגשגת ועצמאית בקרב הפלסטינים. כלכלה שיהיו בה בעלי הון שיעשו את כספם ללא תלות ברשות. כלכלה המבוססת על תעשיות מתקדמות, שבה צומח מעמד ביניים רחב. אני מאמין שהעם הפלסטיני מסוגל לכך. על פי דוח האו"ם, הפלסטינים הם אחד העמים הערביים המשכילים ביותר. לאורך השנים, הפלסטינים הפגינו חריצות רבה. הם בנו חלק גדול מהבניינים בישראל. כל מה שנדרש מהם, אלו תנאים להתפחות עסקים. עליהם להנות מהיכולת ליזום, ולבנות אימפריות כלכליות. אימפריות שלא יהיו תליות ברשות, ולא בישראל.
כדי להצליח לעשות זאת, על האיחוד האירופי וארה"ב, לדאוג לכך שיתקימו התנאים המשפטיים והשלטונים שיאפשרו צמיחת עסקים. עליהם לוודא שפיתוח עסקי אינו תלוי במתן שוחד לפקידי ממשל. בכוחם של האיחוד וארה"ב לעשות זאת, כיוון שהם המסבסדים הגדולים של הרשות. עליהם לעודד מנהיגות כמו זאת של סאלים פיאד. עליהם לאפשר לאבו-מאזן לפרוש, ולאפשר עליית מנהיגות חדשה בתוך הפת"ח.

הכלכלה החופשית הזאת, תאפשר את צמחיתה של אליטה פוליטית חדשה. כזאת שאינה נדרשת להסתה ואלימות, אלא לקדם את האינטרסים של מובילי הכלכלה הפלסטינית.
כדי לעצור את הגלים, ולאפשר סיכוי לחיים נורמלים במזה"ת, צריך לשנות מספר דברים, והעיקרי שבהם, הוא לאפשר את צמיחתה של כלכלה מתקדמת פלסטינית. על ישראל, לסייע במהלך, ואף להנהיג אותו, כיוון שחיים נורמלים עם הפלסטינים, הוא קודם כל אינטרס אישי שלנו.

יחוסים

Khalidi, R. (2001). The Palestinians and 1948: the underlying causes of failure. In E. L. Rogan & A. Shlaim (Eds.), The war for Palestine: rewriting the history of 1948 (p. 252). Cambridge: Cambridge Univ Press.

Kuran, T. (2004). Why the Middle East is economically underdeveloped: historical mechanisms of institutional stagnation. Journal of Economic Perspectives, 71–90.

Klein, M. (2002). The origins of Intifada II and rescuing peace for Israelis and Palestinians. October, 2, 50–51.

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים Satyagraha, איסלאם, אישלאם, הסיכסוך הפליסטיני-ישראלי, פוליטיקה Comments 11 תגובות »

08 ינו 2015

השפעת מחשבים-ניידים, סמארטפונים ומחשבי-לוח על הלמידה המשמעותית של תלמידים בכיתה

smartphoneבמשך שנים מתקיים ויכוח בין מחנכים ותלמידים, האם סמארטפונים, טאבלטים ומחשבים ניידים משפרים או פוגעים בלמידה במסגרת השיעורים. כאשר שואלים סטודנטים האם האמצעים הללו מסייעם להם בלמידה, הם מדווחים כי יש להם חלוקת קשב, והשימוש באאמצעים אלו מסייע להם להתרכז טוב יותר בלימודים.

אלא שכאשר באוניברסיטת טקסס ביקשו לבחון את הסוגיה בצורה יותר מדעית, הסתבר שהממצאים מראים אחרת (2014 Self & Stramaski). כדי לבדוק את הנושא החוקרים החליטו לבדוק משהו שאנו המורים בדרך כלל איננו בודקים. החוקרים לא בדקו את הציונים בקורס, אלא בדקו האם הסטודנטים הפנימו את הערכים שנלמדו בקורס. הקורס שנבחר היה קורס במוסר-רפואי, והחוקרים ביקשו לבדוק האם הסטודנטים הפנימו את ערכי המוסר שנלמדו בקורס. כדי להעריך את ההתקדמות המוסרית של הסטודנטים החוקרים השתמשו במבחן מקובל לאומדן התפתחות מוסרית בשם DIS, המבוסס על תיאוריית ההתפתחות המוסרית של קולברג. החוקרים חילקו את הסטודנטים בקורס לשתי קבוצות. האחת השתמשה באמצעים דיגטליים והשניה לא השתמשה. כאשר בחנו בסוף הקורס את ההתפתחות המוסרית של הסטודנטים, גילו החוקרים כי הסטודנטים שניתן להם האפשרות להשתמש באמצעים דיגטליים לא גילו התפתחות מוסרית, בעוד שהסטודנטים שנאלצו להסתדר בלי אמצעים דיגטליים, הראו התפתחות מוסריות.

קשה לי להכריע מתוך מחקר אחד, האם גישה לאמצעים דיגטליים במהלך השיעורים פוגעת בלמידה המשמעותית או לא. מהניסיון שלי כסטודנט ומרצה, לאפטופים וטאבלטים יכולים להיות כלי מצויין לסיכום השיעור, אך מצד שני, אני מבחין בהרבה סטודנטים שמשתמשים בסמארטפונים לעיון בפייסבוק ובאפליקציות אחרות. משיחות עם סטודנטים אלו, עולה כי הם סומכים על כך שיקבלו סיכומי שיעור מהתלמידות החרשניות, ועל פי הסיכומים הללו, יתכוננו למבחן. אך נראה שבינתיים, הסטודנטים הללו אינם מרוכזים במהלך השיעורים, אינם מתמודדים עם החומר ואינם מפנימים אותו. כתוצאה מכך הלמידה המשמעותית שלהם נפגעת.

אם יורשה לי להציע מסקנה מהמחקר הזה ומהניסיון שלי כמרצה וסטודנט, הייתי מציע למנוע הכנסת אמצעים אלקטרונים לכיתה. אני חושב שאפשר וניתן לסכם שעור גם במחברת. מה גם שסיכום בכתב יד, מעלה את יכולת הזכרון במידה רבה.

סטודנטים, תלמידים, מורים, הורים מה דעתכם? האם להוציא את האמצעים האלקטרונים מהשעורים?

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים חינוך Comments 7 תגובות »

31 דצמ 2014

תפילות דוד המלך לקראת הבחירות הבאות

רבותי, בימים אלו, בהם יותר ויותר משפחות מתקשות לגמור את החודש, כדאי לקרוא תפילות שנכתבו בראשית דרכנו, על ידי כותב תהילים.

אשמח אם תקראו את פרק תהילים הבא (ע״ב), ותגידו לי מה דעתכם. האם תפילות דוד יתקיימו, האם את או אתה תצביעו למפלגות שיעניקו לנו את החופש לעבוד ולהנות מפרי עמלנו, מבלי שהוא ילך לקרטלים?

מי הן אותן מפלגות לדעתכם?

תהילים ע״ב:
א לִשְׁלֹמֹה: אֱלֹהִים–מִשְׁפָּטֶיךָ, לְמֶלֶךְ תֵּן; וְצִדְקָתְךָ לְבֶן-מֶלֶךְ.
ב יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק; וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט.
ג יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם; וּגְבָעוֹת, בִּצְדָקָה.
ד יִשְׁפֹּט, עֲנִיֵּי-עָם–יוֹשִׁיעַ, לִבְנֵי אֶבְיוֹן; וִידַכֵּא עוֹשֵׁק.
ה יִירָאוּךָ עִם-שָׁמֶשׁ; וְלִפְנֵי יָרֵחַ, דּוֹר דּוֹרִים.
ו יֵרֵד, כְּמָטָר עַל-גֵּז; כִּרְבִיבִים, זַרְזִיף אָרֶץ.
ז יִפְרַח-בְּיָמָיו צַדִּיק; וְרֹב שָׁלוֹם, עַד-בְּלִי יָרֵחַ.
ח וְיֵרְדְּ, מִיָּם עַד-יָם; וּמִנָּהָר, עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ.
ט לְפָנָיו, יִכְרְעוּ צִיִּים; וְאֹיְבָיו, עָפָר יְלַחֵכוּ.
י מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים, מִנְחָה יָשִׁיבוּ;
מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא, אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ.
יא וְיִשְׁתַּחֲווּ-לוֹ כָל-מְלָכִים; כָּל-גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ.
יב כִּי-יַצִּיל, אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ; וְעָנִי, וְאֵין-עֹזֵר לוֹ.
יג יָחֹס, עַל-דַּל וְאֶבְיוֹן; וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ.
יד מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס, יִגְאַל נַפְשָׁם; וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו.
טו וִיחִי– וְיִתֶּן-לוֹ, מִזְּהַב שְׁבָא:
וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד; כָּל-הַיּוֹם, יְבָרְכֶנְהוּ.
טז יְהִי פִסַּת-בַּר, בָּאָרֶץ– בְּרֹאשׁ הָרִים:
יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ; וְיָצִיצוּ מֵעִיר, כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ.
יז יְהִי שְׁמוֹ, לְעוֹלָם– לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ, ינין (יִנּוֹן) שְׁמוֹ:
וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ; כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.
יח בָּרוּךְ, ה׳ אֱלֹהִים–אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ.
יט וּבָרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹדוֹ– לְעוֹלָם:
וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ, אֶת-כֹּל הָאָרֶץ– אָמֵן וְאָמֵן.
כ כָּלּוּ תְפִלּוֹת– דָּוִד, בֶּן-יִשָׁי.

בשנים האחרונות הולכת ומתבהרת התמונה, המסבירה כי מעמד הביניים לא גומר את החודש כי בישראל יש קרטלים וקשרי הון שלטון החונקים את המשק, מעמיקים מחירים וגורמים לנו לשלם הרבה יותר מבמקומות אחרים בעולם המערבי. בעלי העוצמה שולטים בפוליטיקאים ומונעים משפט הוגן.

ממשלות ישראל היו אמורות לאפשר לנו הזדמנות שווה, אך הממשלות נכשלו לשפוט ולתת למעמד הביניים ולשכבות החלשות הזדמנות שווה. קשרי הון שלטון הטו את הכף. ואנו מה אנו עושים? כל כל מה שאנו יכולים לעשות, הוא בכל פעם שהבחירה בידינו, להצביע למפלגה שכן תעניק משפט הוגן לחלש, לבינוני ולחזק. האם נעשה זאת?

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים דת, יהדות, צדק, תיקון חברתי, תנ"ך Comments אין תגובות »

14 אוק 2014

עוברים לדמוקרטיה 2.0

כן, זאת הדרך! נאום נפלא של פיה מנסיני, ופעולה מרתקת של החבר'ה ב-DemocracyOS.

אכן הגיע הזמן שהדמוקרטיה הישנה שלנו תעבור מספר שינויים ותאפשר לאזרחים לקחת חלק פעיל יותר בקבלת ההחלטות המדינית.

קחו לעצמכם 13 דקות וראו נאום רב עוצמה. ובסוף אל תשכחו לשתף!

נ"ב. מי שמעוניין להצטרף לפרויקט ישראלי כזה מוזמן להצטרף לקבוצה הזאת.

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים אינטרנט, דמוקרטיה, דמוקרטיה ישירה Comments אין תגובות »

10 אוק 2014

סוכות וחמשת המינים

Etrogכל מי שמנהג סוכות חביב עליו, או שסוכות מצווה עליו, נוהג לברך על ארבעת המינים. אתרוג, לולב, הדס וערבה. ומאז הגן מלמדים אותנו כי למנהג זה יש טעמים רבים כמו הברכה על עם ישראל, המורכב מכאלו שיש להם גם ריח וגם טעם (אתרוג), רק טעם ובלי ריח (תמר), רק ריח ובלי טעם (הדס) וכאלו שאין להם לא ריח ולא טעם (ערבה). אך האם תמיד ברכו יהודים על ארבעת המינים הללו?

התשובה היא שכנראה שלא כך היה הדבר תמיד. מדוע עלינו לשער שלא כך היה הדבר? הסיבה הראשונה לחשד היא שעל פי כתבים היסטוריים, האתרוג מקורו בדרום מזרח אסיה, והוא הגיע לא"י רק בתקופה הפרסית (539 – 332 לפנה"ס לערך). גם שאר עצי ההדר, הגיעו לא"י ממזרח אסיה בתקופות מאחורות ולא היו קייימים בזמן מעמד הר סיני (שמתוארך על פי המסורת ל 1313 לפנה"ס), או בזמן ההתישבות ובית ראשון (המתאורכים ל -1300 לפנה"ס עד 586 לפנה"ס)

אך לא רק מן המחקר המדעי עלינו להסיק שיש סתירה בין הממצאים לכתוב. גם התנ"ך עצמו מראה על סתירה. חג הסוכות מוזכר בתורה מספר פעמים, ואחד מהם מופיע בספר ויקרא כ"ג "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.". אך מנגד, בתנ"ך עצמו יש תיאור אחר של המצווה.  מסתבר כי על פי התנ"ך, לא תמיד ישראל ברכו על ארבעה מינים, אלא היו זמנים שבהם הכינו לסוכות חמישה מינים.

בנחמיה ח' כתוב על עם ישראל ששב מן הגלות וגילה את ספר התורה (שלא היה ידוע לעם ישראל, כך על פי הכתוב בספר נחמיה): "וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה:  אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.   וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר–צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת:  לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב. ". כלומר, נוסף על ההדס, הלולב וענף עצת עבות, יש לנו גם עץ זית ועץ שמן. עץ השמן, הוא על פי הפרשנים "אורן ירושלים". כלומר, בני ישראל צוו על פי התורה לבנות את הסוכות מחמישה עצים: זית, אורן, הדס, תמר ועץ עבות.

כיצד אם כן התגלגלנו לארבעה מינים, ומדוע ספר נחמיה מוסר לנו שבתורה שהם קראו, נדרש עם ישראל לחמישה מינים, ובעוד התורה שאנו קוראים היום יש ארבע מינים, קצת שונים מאלו הופיעים בתורה שנחמיה הקריא?

אנסה לשער, ואתם מוזמנים גם להעלות השערה משלכם.

להערכתי, אכן בתורה שנחמיה קרא בתחילת בית שני, היו חמישה מינים "אורן, זית, הדס, תמרים וענף עץ עבות (שאינני יודע מהו)". אלא שלאחר תקופה בה שהה עם ישראל בארץ ישראל, כאשר הפרסים שולטים בארץ, הגיע לאזור האתרוג, שנחשב פרי מהודר, יקר ואקזוטי. ברבות השנים, החלו ישראל להעדיף את האתרוג על עץ הזית, בגלל ריחו ויוקרתו. וכך לאט לאט נעלם עץ הזית מהמנהג היהודי, והופיע האתרוג. עץ האורן לא לגמרי נעלם. סביר להניח שהוא שימש לא לברכה, אלא כפי שמתואר בנחמיה לבניית הסוכה (והביאו עלי זית ועלי עץ-שמן …. לעשות סוכות). כך שמהתורה שקיבלו בני ישראל בשיבת ציון נעלמו הזית והאורן וההדס. נשאר התמר וענף עץ עבות, ונתווספו ערבי הנחל האתרוג. ההדס "הומר" בשלב כל שהוא להיות "ענף עץ עבות", והאורן אולי שימש לבניין הסוכות. התורה גם לא ציוותה לבנות סוכות מעצים אלו, אלא לשמוח איתם. וכך הוכנסה לתורה המצווה לברך על "פרי עץ ההדר". כלומר, יש הבדל בין התורה אותה למדו השבים מגלות בבל, לבין התורה שאנו מכירים היום. התורה עברה עיצוב והתפתחה במהלך התקופה הפרסית. תקופה בה עץ ההדר הלך ותפס מקום בא"י.

אם המסקנה הזאת נכונה, והיא מגובה על ידי עדויות רבות שהתנ"ך מציג, נראה שהתורה Etrogשקיבלנו לא התקבלה בהר סיני, באותו אופן מילולי בו אנו תופסים את מתן תורה, אלא התפתחה בהדרגה לאורך הדורות. המופע הכתוב הראשון שלה החל בימי יהושפט, נמשכה לימי חיזקיהו, יאושיהו, עזרה ונחמיה, והתפתחה עד לפחות סוף התקופה הפרסית. אין זה אומר שהיא אינה נכונה, אלא שהפרשנות המסורתית, אינה עומדת בהתאמה למידע שהנ"ך מספר לנו.

 

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים יהדות, תנ"ך, תנ"ך Comments אין תגובות »

06 מאי 2014

מכתב ליום העצמאות: מה למדנו מהמחאה, ומספר המלצות להמשך הדרך

israel_flag
מדינת ישראל הצעירה הונעה על בסיס כוחו של חזון. חזון להקמתה של חברת מופת. מי שביטא את החזון היה דויד בן גוריון שאמר באחת מהרצאותיו את הדברים הללו:

…ארץ מכורתינו, מקום שהנביאים ציוו לאנושות את החזון הגדול, אשר לא קם עדיין, על אחווה אנושית וצדק חברתי, אהבת-רע ושלום עמים. בלי שפך-דמים, בלי כפיה ושלטון, מתוך קביעה חופשית ומאמץ מוסרי… בנויה על עבודה יוצרת בת חורין, קרקע הלאום, עזרה ואחריות הדדית, שיוויון ושיתוף, שיש עמה גם מבנה חברתי משוכלל וגם מסד כלכלי איתן – צירוף אידאלי שלא נמצא עדיין בשום ארץ אחרת

דוד בן גוריון,1942 , במערכה, כרך רביעי, עמ' 41

שבעים שנים עברו מאותו נאום, והדור הנוכחי אינו מוותר על הפיכתה של המדינה למדינת מופת. הדור החדש ממשיך במאמץ, ופועל בלא לאות לשפר את המדינה כדי שתהווה בסיס לחברת המופת. במהלך המחאה השתתפו אלפים בתהליך מיוחד של כתיבת חזון משותף. זהו חזון ארוך בן עשרה סעיפים. שווה לקרוא את כולו בקישור לעיל. ראשיתו של החזון בהגדרת ערכי הבסיס של אותה חברה:

ערכי היסוד של כל חברה מתקדמת חייבים להיות שוויון זכויות, הזדמנויות וחובות, סולידריות, התפתחות בת קיימא, צדק חברתי, תקשורת חופשית, חופש מידע, תחרות ויזמות חופשית ודאגה לרווחת הפרט והסביבה.

עלינו לפעול להבטחת זכויות אלו באופן נגיש לכלל אזרחנו: הזכות לדיור, תעסוקה, התקיימות בכבוד, חופש תרבותי ודתי, שירותי בריאות וביטחון תזונתי, חינוך, חופש ביטוי, השתתפות פוליטית, ביטחון אישי, חופש תנועה, פנאי וחיים אישיים חופשיים.

מתוך חזון המחאה, קיץ 2011.

מאז קיץ 2011, עברו מיליוני ליטרים של גזים בצינורות קידוח לוויתן. חלק ממהדברים שביקשנו אכן נענו על ידי הממשלה, כמו שינוי שעון הקיץ, פיקוח על מחירי הגבינות, חוק חינוך חינם לילדים מגיל 3. מעמדם של הטייקונים התערער והם נמצאים כרגע תחת עינה הבוחנת של התקשורת וההממשלה. תספורת זה כבר לא מה שהיה פעם. הבנקים נמצאים תחת ביקורת. אבל עדיין חלק מהותי מהנושאים עדיין לא טופלו. מחירי הדיור המשיכו לעלות, פערים חברתיים לא קטנו, מעמד הביניים הולך ונשחק, הריכוזיות עדיין גבוהה, אוכלוסיות חלשות כמו ניצולי השואה ממשיכות לחיות בעוני.

מה אנו יכולים ללמוד ממה שהצלחנו לקדם ומה אנו יכולים להסיק מהמקומות בהם עדיין לא הצלחנו ליצור שינוי?

אני חושב שנקודת החוזק העיקרית של הפעילות לשינוי חברתי, מגיע מן הרשתות החברתיות. הרשתות החברתיות הפכו לכר לדיון ולהצפת נושאים חברתיים חשובים אל פני השטח. התקשורת הישנה, שעדיין מחזיקה ברוב ההשפעה על דעת הקהל בישראל, נאלצת להתחרות עם אחיותיה הצעירות ברשתות החברתיות, ולכן מפרסמת את מידע רב שמקורו ברשת. נושאים שלא מטופלים בתקשורת הישנה, מטופלים בתקשורת החדשה, וצוברים תהודה רחבה ברשת. כדי להישאר רלוונטית, צריכה העיתונות להקשיב לדעת הציבור, וכך הלחצים התת-קרקעים המבעבעים ברשת, עולים אל תוכניות האקטואליה וכותרות העיתונים. אחת הדוגמאות הבולטות היא מחאת דויד הנחלאוי, שמהווה למעשה את המרידה הגדולה ביותר שביצעו חיילים צה"ל מעולם. מחאה שזכתה לעשרות אלפי לייקים, שיתופים וממים. התקשורת הממסדית, לא יכלה להתעלם מכך. היא אמנם ניסתה להכיל את מרד החיילים, אך לא יכלה שלא לשדרו. כך גם  לגבי הטיפול בגז, ובשאר מרעי-בישין שבעבר היה נוח להתקשורת להתעלם מהם. אם בעבר משאבי ישראל ניתנו כמעט בחינם, כיום כל משקיע במשאבים יודע שהוא יעבור בחינה ציבורית רצינית. הרשת מהווה כר יעיל למדי להפצת מסרים שמטרידים את הציבור, והיא אחד הכלים המשמעותיים שעומדים לראשותינו.

אינטראקציה עם חברי ממשלה וכנסת באופן יום-יומי

גם הפולטיקאים למדו להכיר בכוחן של הרשתות החברתיות. לפיד ובנט עלו לשלטון בזכות עבודת פייסבוק מעולה. פוליטיקאי שמאבד את הקשר עם הציבור עלול לשלם במהירות בלגיטימיות שלו. לפיד שלא מקפיד לשמר על חזות פייסבוקית טובה, הולך ומאבד ממעמדו, וככה"נ יהיה לו קשה לשקם את מעמדו לקראת הבחירות הבאות. בנט ממשיך לטפס, כמו גם פייגלין וסתיו שפיר שעושים עבודה טובה. הפולטיקיאים מבינים שהם צריכים לזכות מאתנו לתשואות על בסיס יום-יומי כדי שיהיה להם מספיק כוח ציבורי לקראת הבחירות הבאות. מעולם לפני כן לא נזקקו לנו הפוליטקאים על בסיס יום-יומי שכזה, וגם זה שינוי לטובה בכוחינו להשפיע.

הפולטיקאים למדו שאם הם רוצים להפוך לכוכבים, כדאי להם לרצות את הציבור על ידי מעשים ולא רק על ידי דיבורים. כחלון שהצליח להציל אותנו מסחיטתן של חברות הסלולר, הפך לגיבור לאומי השווה עשרה מנדטים. "כחלוניזציה" הפכה אחד הכוחות החשובים ביותר בפירוק הריכוזיות. רמי לוי, בעל רשת השיווק הזולה ביותר, הפך גם הוא לגיבור לאומי.

חשיבות העמותות

אומנם חלק גדול מהכוח הציבורי נמצא באינטרנט, אבל כיום זהו אינו הכוח היחיד שפועל. גם העמותות השתדרגו ביכולת שלהן להשפיע. חלק גדול מהעבודה שמאפשרת לעם להשפיע, היא עבודה שנעשית על ידי עמותות מאורגנות כמו "המועצה הישראלית לצרכנות", שסקרה ומצאה את הרשתות הזולות ביותר. או האגודה לחופש המידע שגילתה את חשבון הגלידה של הזוג נתניהו. ארגונים שפעלו בחסות הקרן הישראלית החדשה למען העלאת תמלוגי הגז, ובכך הגבירו את ההכנסות של המדינה מן הגז. "הסדנא לידע ציבורי" שחושפת את פעילות הח"כים ואת תקציב המדינה. עמותות אלו ורבות אחרות, חושפות מידע ציבורי, ומעלות אותו ביעילות לסדר היום הציבורי. יחד עם אותן עמותות פועלים שני עיתונים חשובים. החשוב שבהם לדעתי הוא עיתון דה-מרקר בהנהגת גיא רולניק, שחושף מידע רב על הריכוזיות במשק. גם גלובס משתף פעולה עם המחאה החברתית.

מימון עמותות

כאן לדעתי הגיע הזמן להתבגר ולהבין שקיום העמותות הללו דורש מקורות מימון. אומנם חלק מן העמותות מתקיים מסכומים קטנים ביחס למידת פעילותם, אך בלא תורמים גדולים, Facebook-was-a-Countryהעמותות הללו אינן יכולות להתנהל ביעילות לאורך זמן. היכולת של הציבור לקיים מנגנונים שיגנו עליו, תלויה בכסף גדול. כסף שנועד למשכורות, למחקר, ליח"צ. חלק מן הכסף (כנראה חלק קטן מידי) מגיע מתורמים פרטיים כמוך וכמוני, ואילו החלק הארי מגיע מקרנות אירופאיות ומן הקרן החדשה לישראל. אני יודע שהקרנות הללו, אינן אהודות על חלק מן הציבור הישראלי. קרנות כאלו תרמו גם לארגונים שבעיני המיין-סטרים נחשבים אנטי-ציוניים. לאחר לא מעט מחקר על הקרנות הללו, אני מוצא שמטרת הקרנות האירופאיות והקרן החדשה, אינה "לקדם את סוף הציונות", אלא להקיים חברה סוציאל-ליברלית יותר ולסייע לאוכלוסיות חלשות (בינהם גם הפלסטינים). גם אם איננו מסכימים עם כל העקרונות של הקרנות הללו, וגם אם אנו מדמיינים שהקרנות הללו עלולות להביא ל"סוף הציונות", הרי שבעולם המציאותי, כדי לקיים מאבק, יש צורך בשיתופי פעולה עם בעלי אינטרסים דומים, גם אם לא כל האינטרסים זהים. באותה מידה שהישוב שלי (קדומים, שבשומרון) מתפתח בין היתר בזכות עזרה של נוצרים אוונגליסטים, שמטרתם הסופית לזרז את מלחמת גוג ומגוג ולנצר את היהודים, הרי שזה לגיטמי לשתף פעולה עם הקרן החדשה. אם רוצים להקים מנגנונים מתפקדים, יש צורך לחבור לתורמים גדולים ולשתף איתם פעולה. התנאי החשוב הוא לשמור על הזרמת הכספים שקופה, וגם על תהליכי קבלת ההחלטות שקופים לביקורת ציבורית, וזאת כדי לוודא ששיתוף הפעולה מקדם את האינטרסים המשותפים, ולא פודע באינטרסים של החברה בישראל.

כך שכיום לציבור הפעיל בפייסבוק, בשיתוף פעולה עם ארגונים אזרחיים וחלק מהעיתונות יש לא מעט כוח פוליטי. העם רוצה צדק חברתי, ויש לו לא מעט כלים להשפיע על כך.

ובכל זאת לאן עלינו להתקדם?

על שאלה זאת קשה לענות, בעידן שבו הטכנולוגיה משנה את כללי המשחק על בסיס יום-יומי, קשה לנבא את העתיד. ובכל זאת, אציע שעלינו להתקדם בארבעה נושאים עיקריים.

שיפור יכולת ההשפעה דרך הרשתות החברתיות

לדעתי, אנו רחוקים מניצול מיטבי של הרשתות החברתיות להנעת תהליך השפעה. עלינו ללמוד ולהבין טוב יותר את הכוח של האינטרנט ליצור שינוי. עלינו ללמוד לנהל קמפיינים ולמנף גלי ביקורת ביעילות גבוהה יותר, ולהגיע בעצמנו, ללא עזרת המדיה הישנה לקבוצות ודפים של עשרות אלפים ומאות אלפים. עלינו ללמוד להקים אגודות ועמותות שיתעלו את הרצונות לצורך שינוי חברתי.

מתפקדים
בנוסף, עדיין לא הצלחנו לפקוד מספיק אזרחים אכפתיים למפלגות הגדולות. עלינו לראות כיצד ניתן לגבש כוח יעיל באמצעות "מתפקדים" ולאפשר לכוח הזה להשפיע ישירות על חבריי הכנסת.

שימוש במדדים אובייקטיביים למדידת ביצועי הממשלה ואומדן השיפור

הממשלה עדיין רחוקה מאחריות משמעותית כלפינו. רוב המידע שיש לנו על הממשלה, מקורו בספינים, טריקים שיווקים ורטוריקה פופליסטית. המצב הזה מאפשר לממשלה ולכנסת לא להדרש לשאת באחריות לביצועיהם. בהעדר מדדים מדוייקים, איננו יכולים להתמודד ביעילות עם טענות של "רני רהבים" למיניהם. וכל כדי לבקר ביעילות ובהוגנות את הממשלה והכנסת עלינו להשתמש במדדים אובייקטיבים. מדדים אובייקטיבים כאלו קיימים בעולם המערבי.

כך למשל על פי מדד השחיתות הבין-לאומי, אנו מקבלים את הציון 6 מתוך 10 (ככל שהציון גבוה יותר, כך המדינה נקיה יותר משחיתות). המדד הבינ"ל הזה שהפך להיות מקובל בעולם, מראה כי בישראל רמת השחיתות מהגבוהות בעולם המערבי. עבור חלקנו המחשבה על כך שהממשל בישראל מושחת, אינה נעימה לאוזן. יש כאלו מאתנו שמנסים לרומם את המצב ולטעון שאנו אור לגויים. אך גם אלו מאתנו שחושבים כך, לא יכולים להתעלם מכך שלא מעט שרים בממשלות ישראל, כולל שרים דתיים, ישבו או יושבים מאחורי סורג ובריח, ובתקופה הקרובה יתכן ויצטרף אליהם ראש ממשלה לשעבר. המצב בישראל מבחינת שחיתות גרוע למדי, ומדד אובייקטיבי כזה יכול לתת לנו אינדקציה אובייקטיבית, על פיה נמדוד את ביצועי המששלה. בכל שנה נוכל לבוא אל ראש הממשלה ולשאול אותו "מה עשית כדי לשפר את רמת המוסר והיעילות הממשלתית?.

גם במשרד החינוך המצב לא טוב. גם שם במדדים בינ"ל מראים שאנו נמצאים הרחק מאחור. גם כאן המדדים הללו, יכולים להוות עבורינו כלי למדידת השתפרות. וגם כאן נוכל לבוא אל שר החינוך ושאול אותו, אדוני השר, מה עשית כדי לשפר את מצב החיוך? האם ישראל השתפרה השנה במדדים הללו?

אותו דבר אמור במדדים נוספים כמו מדד אי-השיוויון (מדד ג'יני), שבו אנו נמצאים במקום ה-70 בעולם, מאחורי הודו עם מערכת הקאסטות שלה. ישנם עוד מדדים רבים וחשובים שבאמצעותם ניתן למדוד את תפקוד הממשלה. מדדים כמו מדד החופש הכלכלי, מדע התפוקה לנפש, מדד התעסוקה ועוד.

אם נלמד להשתמש במדדים הללו, יהיו לנו כלים שבאמצעותם יצטרכו הפוליטיקאים להראות שהצליחו, ועל פי אותם מדדים נמדוד את הצלחתם. ככל שיהיו בידינו נתונים מהימנים יותר, כך נוכל לבחון את נציגינו ולהעניק להם כלי לאומדן אובייקטיבי לתיפקודם. כך נוכל לוותר על הספינים התקשורתיים ומעשי היח"צנות השקריים שנועדו להכות אותנו בסנוורים ולמנוע מאתנו להטיל את מלוא האחריות על הנציגים שבחרנו.

עבודה זאת נועדה כנראה בעיקר לחבר'ה של הסדנא לידע ציבורי ולעמותות שפעולות יחד איתה.

התאגדות לחזון משותף ופעולות משותפת

לבסוף, עלינו למצוא דרך להתאגד לא רק סביב מה שכואב, עלינו גם לפעול למען העתיד שאנו מבקשים ליצור. אם נדע להתאחד גם סביב מה שאנו רוצים שיקרה, אזי נצליח להניע כאן תהליכים. בתחום זה, אנו עדיין יש לנו כברת דרך ללכת בה. אבל אני בטוח שאם נקשיב, נלמד ונשתפר, גם בכך נצליח.

לשנה הבאה בחברת מופת עוד יותר טובה

 

[subscribe2]

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים Satyagraha Comments 3 תגובות »

12 פבר 2014

מי כובש את הפלסטינים?

השאלה שלעיל, "מי כובש את הפלסטינים?", נשמעת מוזרה. הרי התשובה ברורה, לא? צא החוצה וראה. יש שם צבא ישראלי שדואג שהפלסטינים לא ימרדו, והנה אתה מציג שאלה כ"כ מוזרה וברורה? מה הסיפור שלך?

רגע לפני שתמליצו לאשפז אותי במוסד לבריאות נפש הקרוב, הרשו לי לקחת אתכם לסיור מעניין במאה שנים של היסטוריה. מאה שנים של ההיסטוריה של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. סיור, שאולי בסופו, תבינו שהשאלה לא כ"כ מוזרה. סיור שבסיומו אולי תראו שאנו לא היחידים שאחראים למצב הנוכחי. שלטנגו, אולי צריך שניים.

כבר ב-1922 הוצע לפלסטינים לקחת חלק בממשל בארץ ישראל. ממשלת המנדט ביקשה, בהתאם לכתב המנדט, שהיה מקובל על האומות, להקים מועצה דמוקרטית למחצה שתנהל את ענייני ארץ ישראל. באותה מועצה היו 12 מקומות נבחרים, בהם 8 נציגים למוסלמים ושני נציגים ליהודים. הפלסטינים סירבו להשתתף בבחירות והחרימו את המועצה, ואת הסיכוי שלהם להשפיע.

הפלסטינים החרימו את המועצה, כי הם האמינו שהם, בהיותם הרוב, צריכים לשלוט בא"י. הם לא ראו בטענות היהודיות משהו שיש להתחשב בו. הם לא היו מוכנים לקבל את הלגיטימיות של טענות היהודים לחזקה על הארץ.

מאז תחילת הסכסוך, הפלסטינים דגלו בתפיסה קיצונית שאינה לוקחת בחשבון את הלגיטימיות של האחיזה של היהודים בארץ ישראל. הם לא ראו את התנ"ך כבסיס ללגיטימיות. הם לא ראו את ההיסטוריה הידועה לכל, כבסיס לשיבת ציון. הם לא ראו ברדיפות הנוצריות או בהשמדה הגרמנית, סיבה לאפשר ליהודים לשוב לארצם. הארץ היא שלהם, ורק שלהם, וזאת העמדה בה דבקו, ובה הם דבקים עד היום.

גם היהודים לא היו חסידים גדולים של הנרטיב הפלסטיני, אך לאורך הדרך הם ידעו להיות "ריאל-פוליטיק", ולהתכתב עם המציאות. אם זה הסכם פייסל-ויצמן מ-1919, ואם זה ההסכמה לתוכנית החלוקה (שלא איפשרה הקמת מדינה ב-1947).

רג'יב נשאשאבי, ראש עיריית ירושליים, 1923-1935. מהפלג המתון של הפלסטינים.

רג'יב נשאשאבי, ראש עיריית ירושליים, 1923-1935. מהפלג המתון של הפלסטינים.

הפלסטינים, בנוסף על ראיה חד-מימדית וצרה, גם לא גילו שום מידה של התפשרות, והתכתבות עם המציאות. בקרב האליטה הפלסטינית, התקיים מאבק בין הנשאשאביים לחוסיניים. הנשאשאבים היו מוכנים לקיים דיאלוג ושיתוף פעולה עם המנהיגות הציונית. הם היו מתונים יותר, אך החוסינים ניצחו. החוסינים הביסו את הנשאשאבים, והובילו את הפלסטינים למאבק אלים בישוב היהודי ובממשל הבריטי, במאבק שכונה "המרד הערבי הגדול". בהיסטוריה הפלסטינית, הקיצונים תמיד ינצחו את המתונים. כאשר שככו הקרבות ב-1939, נשארה המנהיגות הפלסטינית מרוסקת. הפלסטינים נשארו ללא מנהיגות. ללא מנהיגות קיצונית וללא מנהיגות מתונה. הם היו מפוררים. וכאשר תשע שנים לאחר מכן היה עליהם להלחם על ביתם, הם גילו אפס יכולת התנגדות, וקרסו, וכך הגיע הנכבה שלהם. אסון, שהפלסטינים הביאו על עצמם, בנטיה שלהם ללכת תמיד לפתרונות הקיצוניים.

ב-1947, עוד ניתנה להם אפשרות לקבל לפתרון מתון, על פי הצעת החלוקה, אך הם סירבו, כנראה בהניחם שבכוח הזרוע יצליחו למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. הם טעו, ושילמו על כך במחיר יקר מאד. הם הובסו, ואיבדו את המדינה שלהם לארצות חזקות מהן. לירדן ולמצריים. לירדנים לא היתה שום כוונה להקים מדינה פלסטינית, וכך גם לא למצרים. ישראל, גם היא לה התכוונה לתת להם מדינה.

אבל הפלסטינים לא אמרו נואש. שוב הם פנו לכוח הזרוע, כדי לפתור את בעיותיהם. הם ניסו להפיל את המשטר בירדן, ולהקים בירדן את מדינת פלסטין. וכמו תמיד הם הפסידו. את המלך חוסיין לא עשו באצבע, ובמבצע צבאי קשה, בספטמבר 1970, הוא חיסל את קני ההתנגדות, וגירש את ההנהגה הפלסטינית המילטנטית. הנהגת הפלסטינים ברחה ללבנון, ושם בתוך שנים בודדות, הם עשו את מה שהם יודעים לעשות טוב יותר מכולם, לחרחר מלחמה. לבנון, שהיתה הפאריז של המזרח התיכון, הפכה בתוך שנים בודדות לארץ זוועות, שבה פלסטינים נלחמו בנוצרים, ונוצרים בפלסטינים וכולם לחמו בכולם.

כוחם של הפלסטינים גבר בלבנון, והם החלו מאיימים על הגבול הצפוני של ישראל. רצח ילדים בבתי הספר ובגני הילדים, לא היה מחוץ לרפטואר המקובל על ההנהגה הפלסטינית. ומדינת ישראל החליטה לחסל את האיום, ולגרש אותם מלבנון. מ-1982 עד 1985 התחולל גירוש של ההנהגה הפלסטינית מלבנון, בתחילה על ידי ישראל, ולאחר מכן על ידי הסורים.

ב-1987, הציבור הפלסטיני ביו"ש, ניסה להתנער מהשלטון הישראלי. במשך שש שנים נאבק, עד שהביא את מדינת ישראל, ב-1993, לחתום עם הפלסטינים על הסכם אוסלו, שנועד להביא להקמתה של מדינה פלסטינית. ראשי אש"ף הוזמנו לחזור מתוניס לישראל, ולהקים מדינה פלסטינית. אבל גם הפעם, במקום להתמקד בהקמת מדינה, התמקדה ההנהגה הפלסטינית בהמשך הטרור והאלימות.

בשנת 2000, משכשל סבב השיחות הנוסף על הקמת מדינה פלסטינית, שבו הפלסטינים לאלימות ב"אינתיפדה" השניה. הפעם נדרש יותר זמן, אך לבסוף גם סבב האלימות הזה רוסן. ב-2006, כאשר בלחץ האמריקאים, נערכו בחירות חופשיות לרשות הפלסטינית, גבר, כמו תמיד ב100 השנים האחרונות, כוחם של הקיצונים בציבור הפלסטיני, והחמאס זכה ברוב קולות. שוב ניצחו הקיצונים, שקראו להשמדתה המוחלטת של מדינת ישראל. שנה לאחר מכן, כאשר ישראל השאירה את הפלסטינים לנפשם בעזה, התגברו המתחים בין המחנות הפלסטינים, והצד הקיצוני, חיסל את הצד היחסית מתון (הכל יחסי), והשתלט על עזה.

גם הפעם, כשאובמה שם את כל יהבו על סיום הסיכסוך, יגידו הפלסטינים לא לסיום הסכסוך, ולא להקמת מדינה פלסטינית.

כיצד קורה שבמשך 100 שנות הסכסוך, מקפידים הפלסטינים "להחמיץ כל הזדמנות להקמת מדינה פלסטינית?" כיצד זה קורה שאין להם עדיין מדינה?

אני חושב שהסיפור הוא כאן, העדר יכולת משילות. לפלסטינים אין תרבות שלטונית שמאפשרת להם לשלוט. בואו נזכור, ששעד שהגיעו לכאן הציונים, לא היו הפלסטינים מעולם עם. מעולם לא היה להם ממשל משלהם. הם מעולם לא שלטו בעצמם. וזה בשונה מרוב העמים שנכבשו, שכן שלטו בעצמם, לפני שנכבשו.בהעדר מסורת של שלטון עצמי, קשה מאד לנהל מדינה בצורה מסודרת. ולכן הפתרון הקל ביותר, הוא לצאת למלחמה נגד עם אחר כדי להתגבש. זאת הסיבה שביסמארק יצא למלחמה נגד צרפת ב-1870 , כדי לאחד את הנסיכויות הגרמניות שבמשך מאות שנים היו מפורדות. אין כמו מלחמה כדי לאחד. עם שאין לו תרבות שלטונית, עלול לגלוש מהר מאד למלחמות פנימיות. בסיטואציות כאלו, הקיצונים הם אלו שמנצחים. לכן גרמניה בחרה במנהיג קיצוני במיוחד, כמו היטלר, שעזר לגבש אותה כאומה. לכן גם ראינו את נאצר מחזק את שלטונו על ידי הפניית השנאה של ההמונים לעבר ישראל. ולכן אנו רואים שבכל פעם שהיה על הפלסטינים להחליט, הם החליטו את ההחלטות הקיצוניות ביותר. כשאין לך תרבות שלטונית, המלחמה היא המוצא שלך, והשלום אינו אופציה. יש קשר בין איכות תרבות השלטון, לנטיתו להקצנה.

AP0XMRK103-Main-2011-05-08T16-18-28&91;1&93;.687Z917811_waהדפוס הזה ימשך גם בעתיד. אבו מאזן נראה מתון, אך הוא אינו יכול לקבל החלטה מתונה. אם יכיר במדינת ישראל, ואם ישראל תשאיר את הפלסטינים לבדם בתוך גבולות 1967, הממשל הפלסטיני יתרסק, ושוב יעלו הקיצונים בדמות החמאס או אף גורמים קיצוניים יותר, ושוב ישראל תצטרך להיכנס כדי להפסיק את הטרור, ושוב נחזור אל המראות הקשים של ליל הסדר במלון פארק, וסבארו.

עד היום לא החמיצו הפלסטינים הזדמנות להקים מדינה משלהם, לא בגלל ישראל, אלא בגלל שמעולם לא ידעו להחזיק במדינה. וכל מנהיג פלסטיני יודע, שהקמת מדינה כזאת, משמעותה מוות ואובדן, לו ולחבריו (ראו את ההערה של בוגי":”אבו מאזן חי וקיים על חרבותינו. ברגע שנעזוב את יהודה ושומרון הוא גמור") . נראה שהפלסטינים יעדיפו עוד עשרות שנים לעסוק בהתכתשות עם ישראל, ולא להקים מדינה משלהם. המצב הנוכחי הוא המצב המתאים ביותר להנהגה הפלסטינית. במצב זה הם יכולים להנות מדמי סיוע מערביים שמגיעים בעיקר לכיסיהם האישיים (ראו את את הדיווח על הדו"ח של האיחוד האירופאי שמראה ש- 2.7 מילארד דולר מכספי הסיוע האירופי בשנים 2008-2012 "נעלמו". את הכספים של סואה ערפאת ועוד סיפורים רבים על שחיתות). כל עוד תוכל ההנהגה הפלסטינית לשמר מראית של שאיפה לשלום, המצב שלהם יהיה טוב. הם יזכו להיות עשירים ובטחונם ישמר. השלום, הוא הדבר המסוכן ביותר עבור אבו מאזן וחבריו. הם לעולם לא יסכימו לו. הם ימשיכו להאשים את ישראל בכל, אבל להגיע להסכם, לא יגיעו.

הציבור הפלסטיני עצמו, יודע שהוא מרומה, והמוטיבציה שלו להקים שלטון "צודק" תגבר. אלא שכמו בכל פעם, במקום להקים שלטון מתון ושומר חוק, הם יבחרו את הקיצונים, שמשום מה הפלסטינים עדיין מאמינים שיביאו צדק. הפלסטינים לא למדו שקיצוניות אינה מביאה צדק, אלא עוד אומללות. הם לא למדו עדיין שהקיצוניות לא תספק להם מדינה או בטחון, אלא רק עוד מאבק בו יקיזו את דמם לשווא.

לא העם הפלסטיני ולא ההנהגה הפלסטינית מוכנים ללכת לשלום או למדינה עצמאית. בטחונם המוחלט, כמו לפני 100 שנים שהארץ כולה שלהם, הוא זה שמשאיר אותם ללא מדינה. כל עוד לא ילמדו הפלסטינים לשלוט בעצם, וכל עוד לא ילמדו מתינות, אין לנו עם מי לעשות שלום, ולא יהיה כאן הסכם שניתן לסמוך עליו.

אם כך, מה לעשות?

הדבר הראשון הוא להבין, שעם הפלסטינים, כל עוד לא ישפרו את המשילות שלהם, לעולם לא נוכל לחתום הסכם. גם אם ההסכם יחתם, הוא לא יהיה שווה את הניר עליו הוא נחתם. כמו שלא היה שווה ב-1993, כמו שלא היה שווה ב-1997, וכמו שהוא לא שווה היום. הפלסטינים לא בנויים למדינה, ולא יסכימו למדינה. הם מעדיפים לשמור את מצב המלחמה, וזה האינטרס הראשון שלהם. וגם אם ידברו במתק שפתיים על שאיפתם לשלום, אל תאמינו. 100 שנים הם הוכחה הכי טובה לכך שאין להם עניין במדינה. עלינו להבין שפתרון באמצעות הסכם, לא יהיה, ואם יהיה הוא לא יחזיק מים. עלינו להבין שפתרון שתי המדינות (לפחות בהסכמה), אינו אפשרי, ועלינו לוותר עליו.

הדבר השני הוא להבין שהפתרון תלוי בנו, וככל הנראה רק בנו. קיים הפתרון של ההיפרדות החד-צדדית. וכפי שראינו בעזה, הוא לא מוצלח במיוחד. אם נפנה אליו, ישלוט החמאס ביו"ש, ונצטרך להתמודד עם חמאסטן חמושה בחצר האחורית שלנו.
פתרון אחר הוא פתרון שמציע בנט, אבל אינני מאמין שהוא יהיה מוסכם על מישהו. אני דווקא נוטה לפתרון של זבולון כלפה, להעניק זכויות מלאות לפלסטינים. נכון, זה ידרוש מאתנו להפסיק להיות בדלנים, ולשאוף להכיר בכל אדם כאדם, ללא קשר לדתו. נכון, זה יאתגר אותנו להמציא את היהדות כדת ליברלית, המסוגלת לשמור על הגר, ולדאוג לחיים שווים, וזה ידרוש מאתנו למצוא דרכים להכיל את הקיצוניות הפלסטינית (שלא תעלם במהרה). אבל, הי, האם זאת לא מטרת היהדות, כפי שביקש אותה מאתנו הקב"ה לפני 3000 שנים? להקים חברת צדק, גם לגר, ליתום ולאלמנה? האם זה לא התגשמות חלום הנביאים? האם זה לא החיבור המושלם בין יהודית לדמוקרטית?

כרגע זה נשמע אתגר גדול, אבל זה אתגר ששווה לעמול בשבילו.

לסיכום: מספר הפעמים שהפלסטינים אמרו לא למדינה פלסטינית

  1. 1922 – לא לממשל משותף, שבו ישמרו זכויותהם – המועצה של פלסטינה.
  2. 1923-1936 – לא לשיתוף פעולה עם הציונות.
  3. 1936-1939 – מאבק בבריטים.
  4. 1947 – לא לתוכנית החלוקה.
  5. 1948-1993 – כיבוש.
  6. 1994 – לאחר הסכמי אוסלו, פניה לטרור.
  7. 1997 – לאחר הסכמי וואי, פניה לטרור.
  8. 2000 – פניה לטרור.
  9. 2006 – פניה לשלטון החמאס.
  10. 2009 – אמירת לא, למאמצי אולמרט, שהציע להם גם את ירושליים.
  11. 2014 – הפלת מאמצי קרי?

והנה מספר הפעמים שהיהודים ויתרו על חזון ארץ ישראל השלמה:

  1. 1919 – הסכם פייסל-ויצמן, לחלוקת הארץ.
  2. 1922 – ויתור על עבר הירדן.
  3. 1947 – הסכמה לתוכנית החלוקה (למרות שמשמאל וימימן היו שהתנגדו).
  4. 1956 – ויתור על סיני
  5. 1978 – ויתור על סיני, לטובת הסכמי שלום עם מצריים.
  6. 1993 – ויתור על מרבית יש"ע לטובת הסכם השלום עם הפלסטינים.
  7. 1997 – ויתורים נוספים בהסכם וואי.
  8. 2000 – מוכנות להחזרת שטחים נרחבים – אהוד ברק.
  9. 2009 – מוכנות לוותר על חלקים מירושליים – אוהד אולמרט.

האם הדפוס לא ברור?

מידע רלוונטי

הפלסטינים אינם יכולים להתקיים כלכלית

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים כללי Comments 7 תגובות »

06 פבר 2014

מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

 

 

 

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים Satyagraha, איסלאם, דמוקרטיה, הסיכסוך הפליסטיני-ישראלי, חרות, יהדות, לאום, מלחמה, פוליטיקה, שלום, תיקון חברתי, תנ"ך, תנ"ך, תעמולה Comments 16 תגובות »