06 מאי 2014

מכתב ליום העצמאות: מה למדנו מהמחאה, ומספר המלצות להמשך הדרך

israel_flag
מדינת ישראל הצעירה הונעה על בסיס כוחו של חזון. חזון להקמתה של חברת מופת. מי שביטא את החזון היה דויד בן גוריון שאמר באחת מהרצאותיו את הדברים הללו:

…ארץ מכורתינו, מקום שהנביאים ציוו לאנושות את החזון הגדול, אשר לא קם עדיין, על אחווה אנושית וצדק חברתי, אהבת-רע ושלום עמים. בלי שפך-דמים, בלי כפיה ושלטון, מתוך קביעה חופשית ומאמץ מוסרי… בנויה על עבודה יוצרת בת חורין, קרקע הלאום, עזרה ואחריות הדדית, שיוויון ושיתוף, שיש עמה גם מבנה חברתי משוכלל וגם מסד כלכלי איתן – צירוף אידאלי שלא נמצא עדיין בשום ארץ אחרת

דוד בן גוריון,1942 , במערכה, כרך רביעי, עמ' 41

שבעים שנים עברו מאותו נאום, והדור הנוכחי אינו מוותר על הפיכתה של המדינה למדינת מופת. הדור החדש ממשיך במאמץ, ופועל בלא לאות לשפר את המדינה כדי שתהווה בסיס לחברת המופת. במהלך המחאה השתתפו אלפים בתהליך מיוחד של כתיבת חזון משותף. זהו חזון ארוך בן עשרה סעיפים. שווה לקרוא את כולו בקישור לעיל. ראשיתו של החזון בהגדרת ערכי הבסיס של אותה חברה:

ערכי היסוד של כל חברה מתקדמת חייבים להיות שוויון זכויות, הזדמנויות וחובות, סולידריות, התפתחות בת קיימא, צדק חברתי, תקשורת חופשית, חופש מידע, תחרות ויזמות חופשית ודאגה לרווחת הפרט והסביבה.

עלינו לפעול להבטחת זכויות אלו באופן נגיש לכלל אזרחנו: הזכות לדיור, תעסוקה, התקיימות בכבוד, חופש תרבותי ודתי, שירותי בריאות וביטחון תזונתי, חינוך, חופש ביטוי, השתתפות פוליטית, ביטחון אישי, חופש תנועה, פנאי וחיים אישיים חופשיים.

מתוך חזון המחאה, קיץ 2011.

מאז קיץ 2011, עברו מיליוני ליטרים של גזים בצינורות קידוח לוויתן. חלק ממהדברים שביקשנו אכן נענו על ידי הממשלה, כמו שינוי שעון הקיץ, פיקוח על מחירי הגבינות, חוק חינוך חינם לילדים מגיל 3. מעמדם של הטייקונים התערער והם נמצאים כרגע תחת עינה הבוחנת של התקשורת וההממשלה. תספורת זה כבר לא מה שהיה פעם. הבנקים נמצאים תחת ביקורת. אבל עדיין חלק מהותי מהנושאים עדיין לא טופלו. מחירי הדיור המשיכו לעלות, פערים חברתיים לא קטנו, מעמד הביניים הולך ונשחק, הריכוזיות עדיין גבוהה, אוכלוסיות חלשות כמו ניצולי השואה ממשיכות לחיות בעוני.

מה אנו יכולים ללמוד ממה שהצלחנו לקדם ומה אנו יכולים להסיק מהמקומות בהם עדיין לא הצלחנו ליצור שינוי?

אני חושב שנקודת החוזק העיקרית של הפעילות לשינוי חברתי, מגיע מן הרשתות החברתיות. הרשתות החברתיות הפכו לכר לדיון ולהצפת נושאים חברתיים חשובים אל פני השטח. התקשורת הישנה, שעדיין מחזיקה ברוב ההשפעה על דעת הקהל בישראל, נאלצת להתחרות עם אחיותיה הצעירות ברשתות החברתיות, ולכן מפרסמת את מידע רב שמקורו ברשת. נושאים שלא מטופלים בתקשורת הישנה, מטופלים בתקשורת החדשה, וצוברים תהודה רחבה ברשת. כדי להישאר רלוונטית, צריכה העיתונות להקשיב לדעת הציבור, וכך הלחצים התת-קרקעים המבעבעים ברשת, עולים אל תוכניות האקטואליה וכותרות העיתונים. אחת הדוגמאות הבולטות היא מחאת דויד הנחלאוי, שמהווה למעשה את המרידה הגדולה ביותר שביצעו חיילים צה"ל מעולם. מחאה שזכתה לעשרות אלפי לייקים, שיתופים וממים. התקשורת הממסדית, לא יכלה להתעלם מכך. היא אמנם ניסתה להכיל את מרד החיילים, אך לא יכלה שלא לשדרו. כך גם  לגבי הטיפול בגז, ובשאר מרעי-בישין שבעבר היה נוח להתקשורת להתעלם מהם. אם בעבר משאבי ישראל ניתנו כמעט בחינם, כיום כל משקיע במשאבים יודע שהוא יעבור בחינה ציבורית רצינית. הרשת מהווה כר יעיל למדי להפצת מסרים שמטרידים את הציבור, והיא אחד הכלים המשמעותיים שעומדים לראשותינו.

אינטראקציה עם חברי ממשלה וכנסת באופן יום-יומי

גם הפולטיקאים למדו להכיר בכוחן של הרשתות החברתיות. לפיד ובנט עלו לשלטון בזכות עבודת פייסבוק מעולה. פוליטיקאי שמאבד את הקשר עם הציבור עלול לשלם במהירות בלגיטימיות שלו. לפיד שלא מקפיד לשמר על חזות פייסבוקית טובה, הולך ומאבד ממעמדו, וככה"נ יהיה לו קשה לשקם את מעמדו לקראת הבחירות הבאות. בנט ממשיך לטפס, כמו גם פייגלין וסתיו שפיר שעושים עבודה טובה. הפולטיקיאים מבינים שהם צריכים לזכות מאתנו לתשואות על בסיס יום-יומי כדי שיהיה להם מספיק כוח ציבורי לקראת הבחירות הבאות. מעולם לפני כן לא נזקקו לנו הפוליטקאים על בסיס יום-יומי שכזה, וגם זה שינוי לטובה בכוחינו להשפיע.

הפולטיקאים למדו שאם הם רוצים להפוך לכוכבים, כדאי להם לרצות את הציבור על ידי מעשים ולא רק על ידי דיבורים. כחלון שהצליח להציל אותנו מסחיטתן של חברות הסלולר, הפך לגיבור לאומי השווה עשרה מנדטים. "כחלוניזציה" הפכה אחד הכוחות החשובים ביותר בפירוק הריכוזיות. רמי לוי, בעל רשת השיווק הזולה ביותר, הפך גם הוא לגיבור לאומי.

חשיבות העמותות

אומנם חלק גדול מהכוח הציבורי נמצא באינטרנט, אבל כיום זהו אינו הכוח היחיד שפועל. גם העמותות השתדרגו ביכולת שלהן להשפיע. חלק גדול מהעבודה שמאפשרת לעם להשפיע, היא עבודה שנעשית על ידי עמותות מאורגנות כמו "המועצה הישראלית לצרכנות", שסקרה ומצאה את הרשתות הזולות ביותר. או האגודה לחופש המידע שגילתה את חשבון הגלידה של הזוג נתניהו. ארגונים שפעלו בחסות הקרן הישראלית החדשה למען העלאת תמלוגי הגז, ובכך הגבירו את ההכנסות של המדינה מן הגז. "הסדנא לידע ציבורי" שחושפת את פעילות הח"כים ואת תקציב המדינה. עמותות אלו ורבות אחרות, חושפות מידע ציבורי, ומעלות אותו ביעילות לסדר היום הציבורי. יחד עם אותן עמותות פועלים שני עיתונים חשובים. החשוב שבהם לדעתי הוא עיתון דה-מרקר בהנהגת גיא רולניק, שחושף מידע רב על הריכוזיות במשק. גם גלובס משתף פעולה עם המחאה החברתית.

מימון עמותות

כאן לדעתי הגיע הזמן להתבגר ולהבין שקיום העמותות הללו דורש מקורות מימון. אומנם חלק מן העמותות מתקיים מסכומים קטנים ביחס למידת פעילותם, אך בלא תורמים גדולים, Facebook-was-a-Countryהעמותות הללו אינן יכולות להתנהל ביעילות לאורך זמן. היכולת של הציבור לקיים מנגנונים שיגנו עליו, תלויה בכסף גדול. כסף שנועד למשכורות, למחקר, ליח"צ. חלק מן הכסף (כנראה חלק קטן מידי) מגיע מתורמים פרטיים כמוך וכמוני, ואילו החלק הארי מגיע מקרנות אירופאיות ומן הקרן החדשה לישראל. אני יודע שהקרנות הללו, אינן אהודות על חלק מן הציבור הישראלי. קרנות כאלו תרמו גם לארגונים שבעיני המיין-סטרים נחשבים אנטי-ציוניים. לאחר לא מעט מחקר על הקרנות הללו, אני מוצא שמטרת הקרנות האירופאיות והקרן החדשה, אינה "לקדם את סוף הציונות", אלא להקיים חברה סוציאל-ליברלית יותר ולסייע לאוכלוסיות חלשות (בינהם גם הפלסטינים). גם אם איננו מסכימים עם כל העקרונות של הקרנות הללו, וגם אם אנו מדמיינים שהקרנות הללו עלולות להביא ל"סוף הציונות", הרי שבעולם המציאותי, כדי לקיים מאבק, יש צורך בשיתופי פעולה עם בעלי אינטרסים דומים, גם אם לא כל האינטרסים זהים. באותה מידה שהישוב שלי (קדומים, שבשומרון) מתפתח בין היתר בזכות עזרה של נוצרים אוונגליסטים, שמטרתם הסופית לזרז את מלחמת גוג ומגוג ולנצר את היהודים, הרי שזה לגיטמי לשתף פעולה עם הקרן החדשה. אם רוצים להקים מנגנונים מתפקדים, יש צורך לחבור לתורמים גדולים ולשתף איתם פעולה. התנאי החשוב הוא לשמור על הזרמת הכספים שקופה, וגם על תהליכי קבלת ההחלטות שקופים לביקורת ציבורית, וזאת כדי לוודא ששיתוף הפעולה מקדם את האינטרסים המשותפים, ולא פודע באינטרסים של החברה בישראל.

כך שכיום לציבור הפעיל בפייסבוק, בשיתוף פעולה עם ארגונים אזרחיים וחלק מהעיתונות יש לא מעט כוח פוליטי. העם רוצה צדק חברתי, ויש לו לא מעט כלים להשפיע על כך.

ובכל זאת לאן עלינו להתקדם?

על שאלה זאת קשה לענות, בעידן שבו הטכנולוגיה משנה את כללי המשחק על בסיס יום-יומי, קשה לנבא את העתיד. ובכל זאת, אציע שעלינו להתקדם בארבעה נושאים עיקריים.

שיפור יכולת ההשפעה דרך הרשתות החברתיות

לדעתי, אנו רחוקים מניצול מיטבי של הרשתות החברתיות להנעת תהליך השפעה. עלינו ללמוד ולהבין טוב יותר את הכוח של האינטרנט ליצור שינוי. עלינו ללמוד לנהל קמפיינים ולמנף גלי ביקורת ביעילות גבוהה יותר, ולהגיע בעצמנו, ללא עזרת המדיה הישנה לקבוצות ודפים של עשרות אלפים ומאות אלפים. עלינו ללמוד להקים אגודות ועמותות שיתעלו את הרצונות לצורך שינוי חברתי.

מתפקדים
בנוסף, עדיין לא הצלחנו לפקוד מספיק אזרחים אכפתיים למפלגות הגדולות. עלינו לראות כיצד ניתן לגבש כוח יעיל באמצעות "מתפקדים" ולאפשר לכוח הזה להשפיע ישירות על חבריי הכנסת.

שימוש במדדים אובייקטיביים למדידת ביצועי הממשלה ואומדן השיפור

הממשלה עדיין רחוקה מאחריות משמעותית כלפינו. רוב המידע שיש לנו על הממשלה, מקורו בספינים, טריקים שיווקים ורטוריקה פופליסטית. המצב הזה מאפשר לממשלה ולכנסת לא להדרש לשאת באחריות לביצועיהם. בהעדר מדדים מדוייקים, איננו יכולים להתמודד ביעילות עם טענות של "רני רהבים" למיניהם. וכל כדי לבקר ביעילות ובהוגנות את הממשלה והכנסת עלינו להשתמש במדדים אובייקטיבים. מדדים אובייקטיבים כאלו קיימים בעולם המערבי.

כך למשל על פי מדד השחיתות הבין-לאומי, אנו מקבלים את הציון 6 מתוך 10 (ככל שהציון גבוה יותר, כך המדינה נקיה יותר משחיתות). המדד הבינ"ל הזה שהפך להיות מקובל בעולם, מראה כי בישראל רמת השחיתות מהגבוהות בעולם המערבי. עבור חלקנו המחשבה על כך שהממשל בישראל מושחת, אינה נעימה לאוזן. יש כאלו מאתנו שמנסים לרומם את המצב ולטעון שאנו אור לגויים. אך גם אלו מאתנו שחושבים כך, לא יכולים להתעלם מכך שלא מעט שרים בממשלות ישראל, כולל שרים דתיים, ישבו או יושבים מאחורי סורג ובריח, ובתקופה הקרובה יתכן ויצטרף אליהם ראש ממשלה לשעבר. המצב בישראל מבחינת שחיתות גרוע למדי, ומדד אובייקטיבי כזה יכול לתת לנו אינדקציה אובייקטיבית, על פיה נמדוד את ביצועי המששלה. בכל שנה נוכל לבוא אל ראש הממשלה ולשאול אותו "מה עשית כדי לשפר את רמת המוסר והיעילות הממשלתית?.

גם במשרד החינוך המצב לא טוב. גם שם במדדים בינ"ל מראים שאנו נמצאים הרחק מאחור. גם כאן המדדים הללו, יכולים להוות עבורינו כלי למדידת השתפרות. וגם כאן נוכל לבוא אל שר החינוך ושאול אותו, אדוני השר, מה עשית כדי לשפר את מצב החיוך? האם ישראל השתפרה השנה במדדים הללו?

אותו דבר אמור במדדים נוספים כמו מדד אי-השיוויון (מדד ג'יני), שבו אנו נמצאים במקום ה-70 בעולם, מאחורי הודו עם מערכת הקאסטות שלה. ישנם עוד מדדים רבים וחשובים שבאמצעותם ניתן למדוד את תפקוד הממשלה. מדדים כמו מדד החופש הכלכלי, מדע התפוקה לנפש, מדד התעסוקה ועוד.

אם נלמד להשתמש במדדים הללו, יהיו לנו כלים שבאמצעותם יצטרכו הפוליטיקאים להראות שהצליחו, ועל פי אותם מדדים נמדוד את הצלחתם. ככל שיהיו בידינו נתונים מהימנים יותר, כך נוכל לבחון את נציגינו ולהעניק להם כלי לאומדן אובייקטיבי לתיפקודם. כך נוכל לוותר על הספינים התקשורתיים ומעשי היח"צנות השקריים שנועדו להכות אותנו בסנוורים ולמנוע מאתנו להטיל את מלוא האחריות על הנציגים שבחרנו.

עבודה זאת נועדה כנראה בעיקר לחבר'ה של הסדנא לידע ציבורי ולעמותות שפעולות יחד איתה.

התאגדות לחזון משותף ופעולות משותפת

לבסוף, עלינו למצוא דרך להתאגד לא רק סביב מה שכואב, עלינו גם לפעול למען העתיד שאנו מבקשים ליצור. אם נדע להתאחד גם סביב מה שאנו רוצים שיקרה, אזי נצליח להניע כאן תהליכים. בתחום זה, אנו עדיין יש לנו כברת דרך ללכת בה. אבל אני בטוח שאם נקשיב, נלמד ונשתפר, גם בכך נצליח.

לשנה הבאה בחברת מופת עוד יותר טובה

 


 

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים Satyagraha Comments 3 תגובות »

12 פברואר 2014

מי כובש את הפלסטינים?

השאלה שלעיל, "מי כובש את הפלסטינים?", נשמעת מוזרה. הרי התשובה ברורה, לא? צא החוצה וראה. יש שם צבא ישראלי שדואג שהפלסטינים לא ימרדו, והנה אתה מציג שאלה כ"כ מוזרה וברורה? מה הסיפור שלך?

רגע לפני שתמליצו לאשפז אותי במוסד לבריאות נפש הקרוב, הרשו לי לקחת אתכם לסיור מעניין במאה שנים של היסטוריה. מאה שנים של ההיסטוריה של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. סיור, שאולי בסופו, תבינו שהשאלה לא כ"כ מוזרה. סיור שבסיומו אולי תראו שאנו לא היחידים שאחראים למצב הנוכחי. שלטנגו, אולי צריך שניים.

כבר ב-1922 הוצע לפלסטינים לקחת חלק בממשל בארץ ישראל. ממשלת המנדט ביקשה, בהתאם לכתב המנדט, שהיה מקובל על האומות, להקים מועצה דמוקרטית למחצה שתנהל את ענייני ארץ ישראל. באותה מועצה היו 12 מקומות נבחרים, בהם 8 נציגים למוסלמים ושני נציגים ליהודים. הפלסטינים סירבו להשתתף בבחירות והחרימו את המועצה, ואת הסיכוי שלהם להשפיע.

הפלסטינים החרימו את המועצה, כי הם האמינו שהם, בהיותם הרוב, צריכים לשלוט בא"י. הם לא ראו בטענות היהודיות משהו שיש להתחשב בו. הם לא היו מוכנים לקבל את הלגיטימיות של טענות היהודים לחזקה על הארץ.

מאז תחילת הסכסוך, הפלסטינים דגלו בתפיסה קיצונית שאינה לוקחת בחשבון את הלגיטימיות של האחיזה של היהודים בארץ ישראל. הם לא ראו את התנ"ך כבסיס ללגיטימיות. הם לא ראו את ההיסטוריה הידועה לכל, כבסיס לשיבת ציון. הם לא ראו ברדיפות הנוצריות או בהשמדה הגרמנית, סיבה לאפשר ליהודים לשוב לארצם. הארץ היא שלהם, ורק שלהם, וזאת העמדה בה דבקו, ובה הם דבקים עד היום.

גם היהודים לא היו חסידים גדולים של הנרטיב הפלסטיני, אך לאורך הדרך הם ידעו להיות "ריאל-פוליטיק", ולהתכתב עם המציאות. אם זה הסכם פייסל-ויצמן מ-1919, ואם זה ההסכמה לתוכנית החלוקה (שלא איפשרה הקמת מדינה ב-1947).

רג'יב נשאשאבי, ראש עיריית ירושליים, 1923-1935. מהפלג המתון של הפלסטינים.

רג'יב נשאשאבי, ראש עיריית ירושליים, 1923-1935. מהפלג המתון של הפלסטינים.

הפלסטינים, בנוסף על ראיה חד-מימדית וצרה, גם לא גילו שום מידה של התפשרות, והתכתבות עם המציאות. בקרב האליטה הפלסטינית, התקיים מאבק בין הנשאשאביים לחוסיניים. הנשאשאבים היו מוכנים לקיים דיאלוג ושיתוף פעולה עם המנהיגות הציונית. הם היו מתונים יותר, אך החוסינים ניצחו. החוסינים הביסו את הנשאשאבים, והובילו את הפלסטינים למאבק אלים בישוב היהודי ובממשל הבריטי, במאבק שכונה "המרד הערבי הגדול". בהיסטוריה הפלסטינית, הקיצונים תמיד ינצחו את המתונים. כאשר שככו הקרבות ב-1939, נשארה המנהיגות הפלסטינית מרוסקת. הפלסטינים נשארו ללא מנהיגות. ללא מנהיגות קיצונית וללא מנהיגות מתונה. הם היו מפוררים. וכאשר תשע שנים לאחר מכן היה עליהם להלחם על ביתם, הם גילו אפס יכולת התנגדות, וקרסו, וכך הגיע הנכבה שלהם. אסון, שהפלסטינים הביאו על עצמם, בנטיה שלהם ללכת תמיד לפתרונות הקיצוניים.

ב-1947, עוד ניתנה להם אפשרות לקבל לפתרון מתון, על פי הצעת החלוקה, אך הם סירבו, כנראה בהניחם שבכוח הזרוע יצליחו למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. הם טעו, ושילמו על כך במחיר יקר מאד. הם הובסו, ואיבדו את המדינה שלהם לארצות חזקות מהן. לירדן ולמצריים. לירדנים לא היתה שום כוונה להקים מדינה פלסטינית, וכך גם לא למצרים. ישראל, גם היא לה התכוונה לתת להם מדינה.

אבל הפלסטינים לא אמרו נואש. שוב הם פנו לכוח הזרוע, כדי לפתור את בעיותיהם. הם ניסו להפיל את המשטר בירדן, ולהקים בירדן את מדינת פלסטין. וכמו תמיד הם הפסידו. את המלך חוסיין לא עשו באצבע, ובמבצע צבאי קשה, בספטמבר 1970, הוא חיסל את קני ההתנגדות, וגירש את ההנהגה הפלסטינית המילטנטית. הנהגת הפלסטינים ברחה ללבנון, ושם בתוך שנים בודדות, הם עשו את מה שהם יודעים לעשות טוב יותר מכולם, לחרחר מלחמה. לבנון, שהיתה הפאריז של המזרח התיכון, הפכה בתוך שנים בודדות לארץ זוועות, שבה פלסטינים נלחמו בנוצרים, ונוצרים בפלסטינים וכולם לחמו בכולם.

כוחם של הפלסטינים גבר בלבנון, והם החלו מאיימים על הגבול הצפוני של ישראל. רצח ילדים בבתי הספר ובגני הילדים, לא היה מחוץ לרפטואר המקובל על ההנהגה הפלסטינית. ומדינת ישראל החליטה לחסל את האיום, ולגרש אותם מלבנון. מ-1982 עד 1985 התחולל גירוש של ההנהגה הפלסטינית מלבנון, בתחילה על ידי ישראל, ולאחר מכן על ידי הסורים.

ב-1987, הציבור הפלסטיני ביו"ש, ניסה להתנער מהשלטון הישראלי. במשך שש שנים נאבק, עד שהביא את מדינת ישראל, ב-1993, לחתום עם הפלסטינים על הסכם אוסלו, שנועד להביא להקמתה של מדינה פלסטינית. ראשי אש"ף הוזמנו לחזור מתוניס לישראל, ולהקים מדינה פלסטינית. אבל גם הפעם, במקום להתמקד בהקמת מדינה, התמקדה ההנהגה הפלסטינית בהמשך הטרור והאלימות.

בשנת 2000, משכשל סבב השיחות הנוסף על הקמת מדינה פלסטינית, שבו הפלסטינים לאלימות ב"אינתיפדה" השניה. הפעם נדרש יותר זמן, אך לבסוף גם סבב האלימות הזה רוסן. ב-2006, כאשר בלחץ האמריקאים, נערכו בחירות חופשיות לרשות הפלסטינית, גבר, כמו תמיד ב100 השנים האחרונות, כוחם של הקיצונים בציבור הפלסטיני, והחמאס זכה ברוב קולות. שוב ניצחו הקיצונים, שקראו להשמדתה המוחלטת של מדינת ישראל. שנה לאחר מכן, כאשר ישראל השאירה את הפלסטינים לנפשם בעזה, התגברו המתחים בין המחנות הפלסטינים, והצד הקיצוני, חיסל את הצד היחסית מתון (הכל יחסי), והשתלט על עזה.

גם הפעם, כשאובמה שם את כל יהבו על סיום הסיכסוך, יגידו הפלסטינים לא לסיום הסכסוך, ולא להקמת מדינה פלסטינית.

כיצד קורה שבמשך 100 שנות הסכסוך, מקפידים הפלסטינים "להחמיץ כל הזדמנות להקמת מדינה פלסטינית?" כיצד זה קורה שאין להם עדיין מדינה?

אני חושב שהסיפור הוא כאן, העדר יכולת משילות. לפלסטינים אין תרבות שלטונית שמאפשרת להם לשלוט. בואו נזכור, ששעד שהגיעו לכאן הציונים, לא היו הפלסטינים מעולם עם. מעולם לא היה להם ממשל משלהם. הם מעולם לא שלטו בעצמם. וזה בשונה מרוב העמים שנכבשו, שכן שלטו בעצמם, לפני שנכבשו.בהעדר מסורת של שלטון עצמי, קשה מאד לנהל מדינה בצורה מסודרת. ולכן הפתרון הקל ביותר, הוא לצאת למלחמה נגד עם אחר כדי להתגבש. זאת הסיבה שביסמארק יצא למלחמה נגד צרפת ב-1870 , כדי לאחד את הנסיכויות הגרמניות שבמשך מאות שנים היו מפורדות. אין כמו מלחמה כדי לאחד. עם שאין לו תרבות שלטונית, עלול לגלוש מהר מאד למלחמות פנימיות. בסיטואציות כאלו, הקיצונים הם אלו שמנצחים. לכן גרמניה בחרה במנהיג קיצוני במיוחד, כמו היטלר, שעזר לגבש אותה כאומה. לכן גם ראינו את נאצר מחזק את שלטונו על ידי הפניית השנאה של ההמונים לעבר ישראל. ולכן אנו רואים שבכל פעם שהיה על הפלסטינים להחליט, הם החליטו את ההחלטות הקיצוניות ביותר. כשאין לך תרבות שלטונית, המלחמה היא המוצא שלך, והשלום אינו אופציה. יש קשר בין איכות תרבות השלטון, לנטיתו להקצנה.

AP0XMRK103-Main-2011-05-08T16-18-28&91;1&93;.687Z917811_waהדפוס הזה ימשך גם בעתיד. אבו מאזן נראה מתון, אך הוא אינו יכול לקבל החלטה מתונה. אם יכיר במדינת ישראל, ואם ישראל תשאיר את הפלסטינים לבדם בתוך גבולות 1967, הממשל הפלסטיני יתרסק, ושוב יעלו הקיצונים בדמות החמאס או אף גורמים קיצוניים יותר, ושוב ישראל תצטרך להיכנס כדי להפסיק את הטרור, ושוב נחזור אל המראות הקשים של ליל הסדר במלון פארק, וסבארו.

עד היום לא החמיצו הפלסטינים הזדמנות להקים מדינה משלהם, לא בגלל ישראל, אלא בגלל שמעולם לא ידעו להחזיק במדינה. וכל מנהיג פלסטיני יודע, שהקמת מדינה כזאת, משמעותה מוות ואובדן, לו ולחבריו (ראו את ההערה של בוגי":”אבו מאזן חי וקיים על חרבותינו. ברגע שנעזוב את יהודה ושומרון הוא גמור") . נראה שהפלסטינים יעדיפו עוד עשרות שנים לעסוק בהתכתשות עם ישראל, ולא להקים מדינה משלהם. המצב הנוכחי הוא המצב המתאים ביותר להנהגה הפלסטינית. במצב זה הם יכולים להנות מדמי סיוע מערביים שמגיעים בעיקר לכיסיהם האישיים (ראו את את הדיווח על הדו"ח של האיחוד האירופאי שמראה ש- 2.7 מילארד דולר מכספי הסיוע האירופי בשנים 2008-2012 "נעלמו". את הכספים של סואה ערפאת ועוד סיפורים רבים על שחיתות). כל עוד תוכל ההנהגה הפלסטינית לשמר מראית של שאיפה לשלום, המצב שלהם יהיה טוב. הם יזכו להיות עשירים ובטחונם ישמר. השלום, הוא הדבר המסוכן ביותר עבור אבו מאזן וחבריו. הם לעולם לא יסכימו לו. הם ימשיכו להאשים את ישראל בכל, אבל להגיע להסכם, לא יגיעו.

הציבור הפלסטיני עצמו, יודע שהוא מרומה, והמוטיבציה שלו להקים שלטון "צודק" תגבר. אלא שכמו בכל פעם, במקום להקים שלטון מתון ושומר חוק, הם יבחרו את הקיצונים, שמשום מה הפלסטינים עדיין מאמינים שיביאו צדק. הפלסטינים לא למדו שקיצוניות אינה מביאה צדק, אלא עוד אומללות. הם לא למדו עדיין שהקיצוניות לא תספק להם מדינה או בטחון, אלא רק עוד מאבק בו יקיזו את דמם לשווא.

לא העם הפלסטיני ולא ההנהגה הפלסטינית מוכנים ללכת לשלום או למדינה עצמאית. בטחונם המוחלט, כמו לפני 100 שנים שהארץ כולה שלהם, הוא זה שמשאיר אותם ללא מדינה. כל עוד לא ילמדו הפלסטינים לשלוט בעצם, וכל עוד לא ילמדו מתינות, אין לנו עם מי לעשות שלום, ולא יהיה כאן הסכם שניתן לסמוך עליו.

אם כך, מה לעשות?

הדבר הראשון הוא להבין, שעם הפלסטינים, כל עוד לא ישפרו את המשילות שלהם, לעולם לא נוכל לחתום הסכם. גם אם ההסכם יחתם, הוא לא יהיה שווה את הניר עליו הוא נחתם. כמו שלא היה שווה ב-1993, כמו שלא היה שווה ב-1997, וכמו שהוא לא שווה היום. הפלסטינים לא בנויים למדינה, ולא יסכימו למדינה. הם מעדיפים לשמור את מצב המלחמה, וזה האינטרס הראשון שלהם. וגם אם ידברו במתק שפתיים על שאיפתם לשלום, אל תאמינו. 100 שנים הם הוכחה הכי טובה לכך שאין להם עניין במדינה. עלינו להבין שפתרון באמצעות הסכם, לא יהיה, ואם יהיה הוא לא יחזיק מים. עלינו להבין שפתרון שתי המדינות (לפחות בהסכמה), אינו אפשרי, ועלינו לוותר עליו.

הדבר השני הוא להבין שהפתרון תלוי בנו, וככל הנראה רק בנו. קיים הפתרון של ההיפרדות החד-צדדית. וכפי שראינו בעזה, הוא לא מוצלח במיוחד. אם נפנה אליו, ישלוט החמאס ביו"ש, ונצטרך להתמודד עם חמאסטן חמושה בחצר האחורית שלנו.
פתרון אחר הוא פתרון שמציע בנט, אבל אינני מאמין שהוא יהיה מוסכם על מישהו. אני דווקא נוטה לפתרון של זבולון כלפה, להעניק זכויות מלאות לפלסטינים. נכון, זה ידרוש מאתנו להפסיק להיות בדלנים, ולשאוף להכיר בכל אדם כאדם, ללא קשר לדתו. נכון, זה יאתגר אותנו להמציא את היהדות כדת ליברלית, המסוגלת לשמור על הגר, ולדאוג לחיים שווים, וזה ידרוש מאתנו למצוא דרכים להכיל את הקיצוניות הפלסטינית (שלא תעלם במהרה). אבל, הי, האם זאת לא מטרת היהדות, כפי שביקש אותה מאתנו הקב"ה לפני 3000 שנים? להקים חברת צדק, גם לגר, ליתום ולאלמנה? האם זה לא התגשמות חלום הנביאים? האם זה לא החיבור המושלם בין יהודית לדמוקרטית?

כרגע זה נשמע אתגר גדול, אבל זה אתגר ששווה לעמול בשבילו.

לסיכום: מספר הפעמים שהפלסטינים אמרו לא למדינה פלסטינית

  1. 1922 – לא לממשל משותף, שבו ישמרו זכויותהם – המועצה של פלסטינה.
  2. 1923-1936 – לא לשיתוף פעולה עם הציונות.
  3. 1936-1939 – מאבק בבריטים.
  4. 1947 – לא לתוכנית החלוקה.
  5. 1948-1993 – כיבוש.
  6. 1994 – לאחר הסכמי אוסלו, פניה לטרור.
  7. 1997 – לאחר הסכמי וואי, פניה לטרור.
  8. 2000 – פניה לטרור.
  9. 2006 – פניה לשלטון החמאס.
  10. 2009 – אמירת לא, למאמצי אולמרט, שהציע להם גם את ירושליים.
  11. 2014 – הפלת מאמצי קרי?

והנה מספר הפעמים שהיהודים ויתרו על חזון ארץ ישראל השלמה:

  1. 1919 – הסכם פייסל-ויצמן, לחלוקת הארץ.
  2. 1922 – ויתור על עבר הירדן.
  3. 1947 – הסכמה לתוכנית החלוקה (למרות שמשמאל וימימן היו שהתנגדו).
  4. 1956 – ויתור על סיני
  5. 1978 – ויתור על סיני, לטובת הסכמי שלום עם מצריים.
  6. 1993 – ויתור על מרבית יש"ע לטובת הסכם השלום עם הפלסטינים.
  7. 1997 – ויתורים נוספים בהסכם וואי.
  8. 2000 – מוכנות להחזרת שטחים נרחבים – אהוד ברק.
  9. 2009 – מוכנות לוותר על חלקים מירושליים – אוהד אולמרט.

האם הדפוס לא ברור?

מידע רלוונטי

הפלסטינים אינם יכולים להתקיים כלכלית

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים כללי Comments 7 תגובות »

06 פברואר 2014

מדוע אני גר בקדומים: או איך ליברל חי ב"שטח כבוש"

אקיטיבזם פוליטי מהווה חלק גדול מחיי. הקמתי עם חברים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, אני מתנדב בסדנא לידע ציבורי, והדוקטורט, שאני מקווה להתחיל, עוסק בדמוקרטיה דיונית. ברבים מהמפגשים הללו, אני פוגש בעיקר פעילים מן הצד השמאלי של המפה. פעמים רבות, כשחברי מן השמאל שואלים היכן אני גר, אני משיב שאני גר בקדומים, ואז אני מבחין בהבעת פנים שמעידה על כך שהוא או היא מנסים להבין איך זה יכול להיות שהבחור שעומד מולם, חי בשטחים, על אדמה פלסטינית, ובכ"ז פעיל למען דמוקרטיה מהותית.

לשמחתי, חבריי מן השמאל מגלים נימוס רב, ולא חוקרים אותי לפשר הדילמה. לא שאיכפת לי לענות, אבל זה עלול לקחת זמן רב. אז כדי לענות פעם אחת בצורה מסודרת, אשתדל לכתוב פוסט אחד או שניים, שמסביר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה, בין היותי ליברל-דמוקרט, להשתתפותי, במה שנחשב בעיני חבריי, בכיבוש עם, שאינו זוכה לזכויות דמוקרטיות, ולפעמים אף נמנעות ממנו חלק מזכויות האדם.

אז קודם כל בואו נבהיר את שתי הנחות היסוד:

עם כבוש: אינני עיוור. אני יודע שלידי, בכפר הנישקף מחלוני, חיים אנשים שאין להם זכויות דמוקרטיות. שלא זכו למדינה שבה יוכלו ליישם את זכות ההגדרה העצמית. אנשים שבעקבות חוסר היכולת שלהם לזכות במדינה או ביצוג דמוקרטי במדינת ישראל, סובלים מעוני. כן אני יודע שיש קשר בין יכולתיו של עם להשפיע על הממשל, לבין מצבו הסוציואקונמי (ראו את קשרי ההון-שלטון, כדוגמא להשפעת ההון על השלטון ולהפך). כן אני רואה את עוניים של שכני, ואני רואה את סבלותם. כליברל הדבר מפריע לי. מפריע מאד.

ליברליזם: אני ליברל-חברתי, ברמ"ח אבריי ושס"ה גידי.

אני ליברל ולכן מאמין שכל אדם זכאי לחרות, לזכות הגדרה עצמית, ולחיים בטוחים. בני אדם זכאים להשפיע על החברה בה הם חיים. אני מאמין שכל בני האדם שווים בערכם. ואין ערכו של יהודי שונה מערכו של ערבי, בעיניי.

מצד שני, אני גם ליברל-חברתי. אני לא ליברל-אוניברסליסט. אני יודע שעניי עירי קודמים. אני מבין שחברה אנושית אינה יכולה לחיות בלי השבט. מבלעדי השבט, היכולת להתארגן כחברה, אנו אבודים. אני יודע שמשפחתי, חבריי, השכונה שלי, העיר שלי, הם מקור קשריי החברתיים, והוני החברתי, ויכולתי לשגשג ולפרוח. אני מחובר באופן אישי לחבריי, יותר מאשר לשכניי הפלסטינים. אני אוהב את עמי, יותר מאשר את העם הפלסטיני. וכאשר מגיע השלב לבחור בין השקעה בעמי או בעם השכן, אבחר בעמי.

העדפת קרוביי על רחוקיי, מובילה גם לכך שכאשר מתחולל מאבק, אני אהיה בצד של העם שלי. זהו טבעו של הליברליזם החברתי. הוא מעריך את בני האדם באופן שווה, אך אוהב ויודע שהוא תלוי בעמו כדי לשרוד בפני עמים אחרים.

יחד עם זאת אני יודע שמבצב של מאבק לא טוב לאף אחד. כליברל-חברתי, אני מעדיף את השלום על המלחמה. מצב של מאבק רק פוגע בכל הנוגעים בדבר. ולכן מצב שבו עמי מרוויח על חשבון עם אחר, אינו מצב רצוי. מצב שבו עמי דוחק עם אחר, הוא מצב בעייתי. מצב של מאבק הוא כורח לעיתים, אבל לא מצב רצוי. המצב שאליו אני מאמין שעלינו לשאוף, הוא למצב שבו כל בני האדם זוכים בחרויות אזרחיות באותה מידה, בין אם הם פלסטינים, ערבים או יהודים. בין אם יהיה זה בדמוקרטיה תחת מדינת אחת משותפת, ובין אם זה יהיה תחת שתי מדינות נפרדות (או שלוש, אם נחשיב את עזה כמדינה). אני מאמין שעלינו למצוא את האיזון בין חברה לחירות, כך שכולם ישגשגו.יהודים, ערבים וכל בני האדם באשר הם.

ואז בוודאי תעלה השאלה: "יופי, אז אתה ליברל-חברתי ומבין שהפלסטינים אינם זוכים בזכויותיהם. מדוע אם כן לא תסייע להם להשיג זכויות, ותצא מיו"ש?"

לשאלה "מדוע אינני עוזב את יו"ש" יש מספר תשובות שמשתלבות בינהן:

אהבה: הראשונה היא שאני אוהב את יו"ש. פשוט אוהב, בלי פילוסופיה גדולה. גדלתי על סיפורי התנ"ך, ומתחבר להיסטוריה של המקום. אני רואה את נופי השומרון, וכל יום מתאהב בהם מחדש. השומרון בעיני הוא החלק היפה ביותר של ארץ ישראל, והמשמעותי ביותר מבחינה היסטורית.

כיבוש: מבחינה טריטוריאלית אני לא כובש. השומרון היה שייך לעם ישראל, מאז ומקדם. זה הבית שלי. לא מדובר על קולוניאליזם. האירופאים (שהיו קולוניאליסטים) יצאו מארצותיהם, והתנחלו בארצות לא להם. הם כבשו עמים וניצלו אותם כדי להביא משאבים חומריים שיסייעו לפתח את ארץ מוצאם. אנו איננו יוצאים לארצות אחרות השומרון ויהודה, היו לאורך השנים הארץ של עם ישראל. אם כבר, הרי שהערבים הם הפולשים לארץ ישראל. מאז שנאלצנו לגלות מארץ ישראל, הלכו עמי ערב והשתלטו על הטירוטוריה הזאת. מאז שנת 640 לערך ועד שנת 1917, במשך 1300 שנים (עם הפסקות קלות באמצע) כבשו מוסלמים את המקום הזה. הפלסטינים, לפחות מבחינה תרבותית, רואים את עצמם שייכים לכיבוש הערבי. עד שנת 640 לספירה, לא היה כאן שום סממן ערבי (למעט שיירות ישמעליות, שעברו בדרכי ארץ ישראל). לעומתם ישראלים היו כאן  בריבונות, או במספרים משמעותיים, החל משנת 1300 לפנה"ס, ועד שנת 800 לספירה. כלומר, 2,100 שנים. מבחינת המספרים, אנו מנצחים את הערבים 2100:1300. המנדט הזה אושרר על ידי הצהרת בלפור ועל ידי הצהרת ליגת האומות. יו"ש נכבש מירדן (שזכתה בה לאחר מלחמה נגדנו 19 שנה לפני כן), וירדן ויתרה על יו"ש ב-1990. כך שמבחינה טירטוריאלית אני לא כובש (אני כן מחזיק עם ללא זכויות, ועל כך נדבר בהמשך).

חברה: יש לי חיבה גדולה לאנשים שמאמינים בערכים גדולים, מאמינים בחברה, ובשינוי מתוך בחירה חופשית, ופועלים כקהילה, על מנת לשנת את המציאות בהתאם לכללים אלו. בקדומים מצאתי את חוד החנית של אנשים אלו. לאנשי קדומים, יש אמונה גדולה בחברה מתוקנת (על פי שיטת הרב קוק). אכפת להם אחד מהשני, והם תומכים אחד בשני. יש כאן סולידריות גבוהה. עוזרים כאן לחלשים בהסתר ובצנעה. מקשיבים, חושבים, פועלים. יש כאן את מה שנקרא "מלח הארץ". כשהגעתי לקדומים, לא יכולתי שלא להתאהב באנשיה. היה בה כל מה ששמענו עליו בסיפורים. עזרה הדדית, חברות, אכפתיות ואקטיביזם קונסטורקטיבי. אם תשאלו אותי, לאחר שאני חי בקדומים מעל ל-15 שנים, אין מקום טוב יותר לגור יותר מאשר קדומים. זהו ישוב פלורליסטי, שרובו דתיים, ובכ"ז קיבל אותנו כחילונים. דורות של משפחות חיות כאן ביחד, כי פשוט טוב לגור כאן, מבחינה אנושית. כשחברת הבניה המקומית מפרסמת בתים למכירה בקדומים, הסלוגן הוא "קדומים, בגלל האנשים", ואין כאן מילה אחת שאינה אמת. מבחינה אנושית, זאת החברה הכי טובה שיכולתי לדמיין לחיות בה. חברה שיש ללמוד ממנה הרבה בנושאים פנים-חברתיים.חברה שאני אוהב.

"טוב, בסדר, מבחינה אנושית זה אחלה מקום, מבחינת הכיבוש, אינך כובש טיריטוריאלי, אבל עדיין אתה גר שם, ובגללך יש אנשים שאינם יכולים להקים מדינה, ואינם יכולים לזכות לחרות. בגללך אנו מוקעים בעולם. בגללך, אם לא ניפרד בזמן, נאלץ להקים כאן מדינת כל-אזרחיה, ואז תאבד המדינה היהודית ותאבד גם הדמוקרטיה. אתה עלול לגרום לחורבן".

על כך יש לי טענה אחת. אינני כובש אף אדם. מי שכובש את הפלסטינים אלו הפלסטיניים עצמם….

"מההה?????"

טוב, על כך בפרק הבא. השארו איתנו.

 

 

 

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים Satyagraha, איסלאם, דמוקרטיה, הסיכסוך הפליסטיני-ישראלי, חרות, יהדות, לאום, מלחמה, פוליטיקה, שלום, תיקון חברתי, תנ"ך, תנ"ך, תעמולה Comments 16 תגובות »

08 דצמבר 2013

לובי, הון-שלטון ואפס מיסים לבעלי העוצמה

אינני יודע אם הסיפור הזה נכון. חברת הלובי המתוארת היא "פוליסי" שאכן בדקתי באתר ובין לקוחותיה נמצאות פרוקטור וגמבל וגוגל. העלתי אותו לבלוג, לצורך תיעוד, כדי שלא יעלם בין דפי הפייסבוק. את הטקסט המקורי העתקתי מן ההודעה שהעלתה אורלי בר-לב.
————————————————————

ביום שישי האחרון פרסם אלי ציפורי ב"גלובס" מאמר מעולה ומקיף על כוחן המונופוליסטי בישראל של שתי חברות: ג'ילט – זו מהגילוח, וגוגל – זו מגוגל.
[http://bit.ly/1guZXnd]

ציפורי סוקר את מצב שתי החברות בישראל:
1. ג'ילט מוחזקת בידי פרוקטר אנד גמבל, אחד מתאגידי הענק בעולם. גם בעולם היא מונופול כשהיא חולשת על 70% משוק הגילוח העולמי. אבל לא די לה בזה, ובישראל היא גובה מחירי עתק ביחס למחירי מוצרי הגילוח שלה במקומות אחרים בעולם. "כי אפשר", כותב ציפורי.
2. גוגל-ישראל: גורפת יותר ממחצית הכנסות שוק הפרסום באינטרנט בישראל (600 מיליון ש"ח).

אז כמה מס משלמות השלוחות הישראליות של פרוקטר אנד גמבל וגוגל?
אפס.
כן, אפס.

עכשיו תגידו, נו, מה חדש, אנחנו כבר מכירים את הסיפור הזה. חברות ענק כמו "טבע" משלמות אפס מס בישראל כי יש מי שדאג להן, יעני הון-שלטון.

אבל יש חלק בסיפור הזה על גי'לט וגוגל, שאינו מסוקר בתקשורת המרכזית. זהו החלק עוסק במקף שבין ההון לשלטון: הלוביסטים.

לפני חמישה חודשים הוציאה העמותה לדמוקרטיה מתקדמת דוח מיוחד: "חברות הלובינג, הריכוזיות והיעדר התחרותיות במשק בתחום הלובינג". כמעט אף אחד למעט העמותה הזו, ו- Shabi Gatenio העומד בראשה, לא מדבר על זה. הדוח הועבר לתקשורת ולכל חברי הכנסת, אך לא זכה כלל לסיקור תקשורתי למרות מחמאות רבות עליו מצד עיתונאים מאחורי הקלעים.

אז בואו נציץ שנייה בדוח.
לפי הנתונים בדוח, חברת הלובינג 'פוליסי בע"מ' בולטת במיוחד בענף הלובינג: "חלק מלקוחות החברה הם תאגידים וחברות ענק ששווי נכסיהם בעולם מוערך בפי עשרות מונים מתקציב מדינת ישראל כולה לשנת 2013 (309 מיליארד שקלים)".
"בנוסף לתאגידי הענק הללו", נכתב בדוח, "מייצגת חברת 'פוליסי בע"מ' גם את איגוד הבנקים, בנק הפועלים, התאחדות הקבלנים, פורום חברות הסלולר, התאחדות ענף הפרמצבטיקה, איגוד חברות הביטוח, לשכת התיאום של התעשיינים הארגונים הכלכליים, נשר מפעלי מלט, שיכון ובינוי ועוד שלל גופים שמאחוריהם עומדים אינטרסים כלכליים ונכסים כלכליים ששוויים מגיע למיליארדים רבים של שקלים".

כלומר, מדובר בחברת לובינג חזקה במיוחד, ולפי מומחים בתחום, זו כנראה החברה המשפיעה ביותר במדינת ישראל.

עכשיו נחשו את מי עוד מייצגת חברת "פוליסי"?
ניחשתם נכון.
את פרוקטר אנד גמבל, ההורים של ג'ילט, ההיא מהגילוח המונופוליסטי שלא משלמת מס בישראל.
ואת מי עוד?
שוב ניחשתם נכון.
את גוגל. זו מגוגל שגם לא משלמת מס בישראל.

אבל אולי השאלה הגדולה עוד יותר היא: האם ידעתם על זה?
התשובה הפשוטה לשאלה הזו היא: לא.

כי האמת היא שהרבה מעבר לדיון על חברת לובינג ספציפית אחת, יש בעיה כוללת בענף הלובינג כולו שאנחנו לא מודעים לה.

אף אחד כמעט לא מדבר על כך שלא רק שיש ריכוזיות במשק, כנראה שיש גם ריכוזיות בענף הלובינג בכלל. מה המשמעות של זה? גם לא מדברים על כך שחברת לובינג אחת לעיתים חולשת על ייצוג של ענף שלם במשק, מה שלכאורה עלול לפגוע בתחרות בענף. וגם לא מדברים על זה שבהיעדר רגולציה בתחום, אין שקיפות, ואין לנו מושג מי לוחץ על מי ואיפה ולמה.

וכך יוצא שבזמן שאנחנו מתפלצים מתשלומי המס האפסיים של החברות הגדולות, אנחנו לא מדברים על מי שמייצג את האינטרסים שלהן במסדרונות השלטון.

"הם לא רק רוחות רפאים בוועדות הכנסת מבלי שיש רישום של שמם, הם גם רוחות רפאים בתקשורת. איך דנים על האינטרסים של החברות הגדולות במשק, מבלי לדון באינטרסים של הגורמים המייצגים אותן?", אומר לי הערב שבי גטניו.

אז הנה לכם, פיסת מסך קטנה אחת נוספת, שהורמה מעל המקף שבין ההון לשלטון.

ידע = כוח.

דוח העמותה לדמוקרטיה מתקדמת: http://bit.ly/1gv5tpL

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים כלכלה, פוליטיקה, קבלת החלטות, קפיטליזם Comments אין תגובות »

13 אוקטובר 2013

יש לי חלום… שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה דיונית

לקוראי היקרים שלום, יש לי שאלה אליכם, בנושא הפיתוח של דמוקרטיה דיונית, והאם לפנות להקמת עמותה או להקמתו של עסק. אשמח לשמוע דעתכם (גם אם אין לכם ניסיון בתחום).

רקע:

יש לי חלום. חלום בן עשר שנים, שיום אחד תהיה כאן דמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה כזאת שבה הציבור באמת ישפיע. דמוקרטיה כזאת שבו צרכיהם של אוכלוסיות הולכות ומתרחבות ילקחו בחשבון, ובד בבד, פתרונות מבריקים יצמחו, מתוך חוכמת ההמון ותבונת החכמים.

מאז 2008, הייתי פעיל בתנועה לדמוקרטיה ישירה, בה חשבנו רבות כיצד ניתן לקדם דמוקרטיה ישירה, איך דמוקרטיה ישירה צריכה לפעול וגם למדנו רבות על דמוקרטיות ישירות בעולם (אתונה ז"ל, שוויץ וחלק ממדינות ארה"ב). לאט לאט התבהר לי כי כדי לקדם דמוקרטיה ישירה, יש צורך לשפר את תרבות הדיון, ובכלל יש לבנות תהליכי דיון שיאפשרו למאות, אלפים ואף מאות-אלפים להשתתף בדיון ולקבל החלטות מושכלות, נבונות וטובות לטווח הקצר ולטווח הארוך. לשם כך, יחד עם אזי לב-און, ראש בית הספר לתקשורת באריאל, ארגנו בין 2011 ל- 2012, שישה מפגשים של מומחים וחוקרים בתחום הדיון בקבוצות גדולות. לאחר המפגשים שהיוו עבורי בסיס לסיעור מוחות מדהים, התחלתי לחקור יותר לעומק את תהליכי הדיון, ופיתחתי ויקי שעוסק בתחום הדמוקרטיה הדליברטיבית. במקביל, גם עזרתי לעיריית רעננה לקדם תהליכי דיון פנים ארגוניים שיאפשרו לעובדים ליזום וליצור מיזמים בתוך העירייה. ההתנסות בעיריית רעננה סייעה לי להבין את המורכבות שבקבלת החלטות בתהליכי ממשל. תהליכים שאינם תמיד "נוחים" לקבלת החלטות רציונלית לגמרי (ולפעמים דווקא כן). מה גם שלאחרונה לאור ספריהם של דן אריאלי, ג'ונתן הייט ודניאל קאהנמן, אני יותר ויותר נוטה להניח שיש לגשר בין "החשיבה הלא-רציונלית" שבה אנו פועלים רוב הזמן (כן, גם הרציונליסטים שבינינו), לבין יכולת לקבל החלטות מושכלות לטובת הכלל. בקיצור גילתי אתגר מרתק.

אבל האתגר הגדול עוד לפני, וכאן אזדקק את עזרתכם.

השאלה:

השאלה שאני עומד לפניה היא מה לעשות. בעוד כמה שבועות נגמר החוזה שלי בעיריית רעננה, ואני פנוי לדרך חדשה. נראה שעומדות לפני כמה אפשרויות לקדם את חזון הדמוקרטיה-הדיונית. האחת היא להקים עסק פרטי, בו אספק סיוע בשיפור קבלת החלטות לקהלים גדולים, לגופי ממשל וחברות עיסקיות. האפשרות השניה היא לנסות להקים עמותה, וחברי אורי אמיתי, הציע שאקים עסק חברתי, אך אינני בטוח שקל להקים עסק כזה.מרתין לותר קינג - יש לי חלום

הנה האופציות שאני רואה כרגע (ואם יש לכם/ן אחרות, אשמח לשמוע). לכל אחת מהאפשרויות יש יתרונות וחסרונות.

עסק: לעסק כלכלי יש יתרון, שאם הוא מצליח הוא מאפשר לזכות בהכנסות יפות, ובמקביל הוא מאפשר לשפר את הידע בתהליכי קבלת החלטות אמיתיות (שאינן דומות להחלטות שמתקבלות במעבדות המחקר לתהליכי דיון). מצד שני עסק יגרום תחרות עם מומחים אחרים בתחום, וימנע את שיתוף הידע הכ"כ חשוב לפיתוח התחום. וכיוון שמטרתי היא פיתוח התחום, חשובה היכולת לשתף פעולה בצורה נקיה ופתוחה ככל האפשר.

עמותה: לעמותה קיים היתרון של היכולת לפעול ביחד, מומחי התחום, למען פיתוח דמוקרטיה דיונית. מצד שני העמותה היא כלי שקשה להתפרנס ממנו, לפחות בשנים הראשונות. וכיוו שכבר אמרנו שיש צורך בלחם, גם להוזים וחולמים, אינני יודע אם עמותה אפשרית מבחינתי. אבל אולי אני טועה.

עסק חברתי: וואלה, לא יודע. למישהו יש ניסיון מוצלח עם עסק חברתי?

מה עצתכם? כיצד לדעתכם אוכל לסייע בפיתוח דמוקרטיה דיונית? כיצד נוכל ליצור כאן דמוקרטיה מהותית יותר, ויחד עם זאת, לאפשר להוזים ולממשים לחיות בשלום עם מנהל הבנק שלהם?

מה הייתם ממליצים?

 

20131118-095118.jpg

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים Satyagraha, דמוקרטיה, דמוקרטיה ישירה, קבלת החלטות, תיקון חברתי Comments 17 תגובות »

06 אוקטובר 2013

מה גורם להתחממות ביהודה ושומרון?

ניסיון הרצח של הנעם גליק בת ה-9 מפסגות, מצטרף לשורה ארוכה של פעילויות חבלניות עוינות הולכות ומתגברות ביו"ש כלפי אזרחים וכלפי צה"ל. באף אחת מהכתבות שקראתי לא מצאתי הסבר מספק לסיבה להתגברות הפיגועים. המשותף לכל ההתקפות שהן לכאורה ספורדיות. לא מחבלים מאומנים, אלא פלסטינים שהחליטו מסיבה כל שהיא לצאת ולפגוע בצה"ל או בישראלים. החשד המיידי אמור ליפול על החמאס שמתנגד לשיחות על הסכמי-הרגיעה שהרשות וישראל מקיימות. למיטב זכרוני, כמעט בכל פעם שבהן מתקיימות שיחות רציניות החמאס ולפעמים גם חלק מארגוני הפת"ח, מעודדים פיגועים. ההתרחשות הזאת תואמת את  תורת משחקי המלחמה שמראה שכאשר קיצונים מזהים תהליכים של נורמליזציה בין הקבוצות, הם פועלים כדי לייצר מצב אלים יותר שגורם לאוכלוסיות רחבות להימנע מהנורמליזציה, ולשמר את מצב הלוחמה. המצב של התגברות הטרור מתאים לכאורה לדפוס שבו החמאס מקצין את הארועים כדי למנוע נורמליזציה.

אלא שאינני בטוח שמדובר כאן דווקא בחמאס. ביום שישי האחרון, כאשר רכבתי על אופניי בין בית-אריה לפדואל, שמעתי צעקות מהמואזין של כפר עלבון או רנטיס שנשמעו בהחלט "ג'יאהד". המואזין לא אמר זאת פעם אחת, אלא חזר על המילה כמה פעמים, בכעס ובזעם, כאילו הוא קורא למאמיניו עכשיו לקום ולפרוע ביהודים. קשה לי להאמין שמואזין יכול לקרוא בקולי קולות לג'יאהד מבלי שהרשות, שנחשבת בין הפלסטינים כיודעת-כל, תדע על כך ותמנע את ההסתה. גם אצלנו בכפר השכן: קדום, יש מסורת של כמה שנים של מאבק לשחרור אדמות. מאבק שמנוהל באחריות הרשות. זאת כחלק מניסיון של הרשות לשמור את המאבק העממי על אש קטנה, אך מספיק חזקה כדי לעלות למודעות הישראלית.

בלשת גששת בפעולההעובדה המחשידה בכל הסיפורים היא שבאף אחת מהכתבות, צה"ל והשב"כ שמן הסתם יודעים את סיבת הארועים לא מספקים הסברים מניחים את הדעת. כאילו מישהו מלמעלה מבקש מצה"ל ומהשב"כ לא לדווח על סיבת ההתחממות. את ההסברים, מספקים דווקא הפת"ח עצמו (שדובריו מתורגמים באדיבות האתר "מבט לתקשורת הפלסטינית"). כך באתר הפייסבוק של הפת"ח ניתן שיר הלל לזה שכיוון אקדח על ילדה בת 9 וירה. או שבמהלך השיחות ממשיך הפת"ח לקדש טרור.

אם גורמים בפת"ח משבחים את הטרור, ומצד שני אבו-מאזן דן עם נציגי ישראל על הסכמי שלום, כיצד הדבר מסתדר? לדעתי התשובה היא פשוטה, והיא מסתדרת עם תורת המשילות. כפי שכתבתי בתחילת השיחות, אבו-מאזן אינו מעוניין בשלום או בהסכמי-קבע. הוא מפחד מהם. הוא יודע שהוא יאבד משילות אם יפרוץ לו פתאום שלום. לפלסטינים אין יכולת משילות, והמאבק עם ישראל מסייע לפלגים הפלסטינים לשמור על אחדות. ההסכמים, אם יחתמו,  יובילו להתפתחות "אביב פלסטיני". זאת הסיבה שהרשות ממשיכה לקדם הסתה נגד ישראל. הסתה שהולכת ומניבה פירות עבור הפת"ח. ובחסותה נורות מטווח קצר ילדות בנות 9.

מה דעתכם?

מקדים את זמנו :-)

בחלק זה, אני בודק, האם הארועים התגלגלו כפי שחזיתי בזמן כתיבת הפוסט על ההסכמים (30 ליולי 2013)

בוגי מאשים את הרשות – 25 לדצמבר 2013

נתניהו מאשים את הרשות בגל הטרור – 3 לינואר 2014

שטייניץ מעלה בכנסת את דו"ח ההסטה של הרשות – 5 לינואר 2014.

גורם פלסטיני מודיע שההסכם יביא לפיצוץ (כפי שחזיתי) – 26 לינואר 2014

 

 

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים כללי Comments 21 תגובות »

25 אוגוסט 2013

שלושה מודלים לקבלת החלטות ציבוריות

במסגרת הסדנא לידע ציבורי אנו בוחנים כיום שלושה מודלים לשיתוף ציבור. שלושת המודלים הם מודלים פעילים ואף וותיקים בשיתוף ציבור ובחשיבה יצרתית. המודלים שבחנו היו המודלים של Osborn-Parnes, המודל של Hurson, והמודל של OpenIDEO (ראו איורים מצורפים, עבור שני המודלים הראשונים). הוסבורן-פרנס והורסון הם מודלים וותיקים, משנות ה60 וה-80, וOpenIDEO הוא מודל חדש, שפיתחה חברה IDEO, שמתמחה כבר שנים בחשיבה יצרתית לעסקים.

מודל הורסון - לחצו להגדלה

מודל הורסון – לחצו להגדלה

במבט ראשון קשה להבין מה היחודי בכל אחד מהמדולים, וקשה להבין איזה מודל עלינו לבחור לשיתוף ציבור מוצלח. אך הבנת רקע בקבלת החלטות מאפשרת לנו לראות את ההבדלים בין המודלים. אחד המודלים החשובים בתחום, שיכול לסייע לנו הוא מודל שהפיץ Sam Kaner, בספרו Facilitator's guide to Participatory decision-making . בספר קנר מראה כי דיון מתחיל קודם כל בשאלת שאלות על הנושא. תפקיד שאלת השאלות, הוא לאפשר התפתחות הבנה משותפת ושפה משותפת. שני רכיבים אלו מאפשרים לקבוצה לאחר מכן, בשלב הצעת הפתרונות ליצור פתרונות שהגיונם מובן לכלל חברי הקבוצה, ולכן ניתן גם לדון עליהם מתוך הבנה משותפת.

מודל אוסבורן-פרנס - לחצו להגדלה.

מודל אוסבורן-פרנס – לחצו להגדלה.

על פי המודל של קנר, הורסון עוסק בהיבטים המורכבים של הבעיה, בהבנת סיבותיה, בהבנת הגורמים שבבעלותם נמצא התחום (Key stakeholders), והמושפעים מהבעיה (primary and secondary stakeholders). גורמים שנקראים כמכלול, בעלי-עניין (stakeholders). הבנת הרשת של בעלי העניין, חשובה מאד לפתרון בעיות חברתיות, והיא זאת שמאפשרת לנו לערב את כל הגורמים הרלוונטים כדי להגיע לפתרון מוסכם. הדרת בעלי עניין, היא אחד הגורמים העיקריים לכך שמיזמים גדולים נתקלים בהתנגדות. לכן הורסון משקיע מאמץ גדול בהרחבת הידע בבעלי-העניין. שימוש במודל הורסון, מאפשר לפתח תהליך השתתפותי, שבו משתתפים כל הנוגעים בדבר, ולכן יש לו פוטנציאל דמוקרטי גבוה יותר. באמצעותו, ניתן לזהות אוכלוסיות חלשות שאינן משתתפות בתהליך, ולדאוג לכך שיהיו להן נציגי בשלבי פיתוח הפתרונות.

הורסון אינו משקיע רבות בפתרון הבעיה. את זה עושה טוב יותר מודל אוסבורן-פרנס. למעשה, אוסבורן-פרנס יוצא משלב הגדרת הבעיה של הורסון, מגדיר עתיד רצוי, ומתחיל לחקור את הבעיה, לפני שהוא מציע לנו לגשת לפתרון. כאן הבנת הבעיה, היא הבסיס למציאת פתרונות מעמיקים יותר. הוסבורן-פרנס גם עוסק במציאת חלופות ובתעדוף שלהן.

פתרון נוסף, הוא הפתרון של OpenIDEO. מודל זה למעשה אינו מגדיר את הבעיה, אלא רק שואל אותנו כיצד ניתן לפתור את הבעיה. הוא מצרף שלב ראשוני של ״השראות״: פתרונות שכבר ניתנו לבעיות דומות. ולאחר מכן מאפשר מגוון רחב מאד של פתרונות. כדי לסנן את הפתרונות השונים, נערך סינון על פי כמות התמיכה בכל הצעה (applause). וכך מתוך מאות הצעות, הציבור בוחר את עשרים ההצעות הטובות ביותר.

הבעיה היא שכבר ראינו שלייק, או מחיאות-כפיים, אינן מדד טוב לסוג הפתרון. בד״כ לייק יראה האם הפתרון עומד יפה בתוך מסגרת ערכים שאנו מאמינים בהם, אך הוא לא בוחן ריאליות של הפתרון ואינו מתעמק בהבנת פתרון עצמו. בכך לדעתי, חולשתו של הפתרון של OpenIDEO. הוא אינו בוחן את יעילות הפתרון, אלא בעיקר את הנראות הערכית של הפתרון. המודל הנ״ל גם אינו מעמיק בפתרון הבעיה, כיוון שאינו חוקר כלל את הסיבות לבעיה, ואת רשת בעלי-העניין. . בכך להערכתי, הוא יוצר המון פתרונות פופולריים אך לא ישמים.

כיוון שאנו עוסקים בתהליכי קבלת החלטות רחבות משתתפים, אשר אמורות לסייע לרשות מבצעת למצוא את הפתרונות האופטימליים, הרי שמודל OpenIDEO אינו מתאים להחלטות של גופים ביצועיים, או להחלטות של גופים מחוקקים. הוא אולי מתאים לגופים שרוצים להיחשף למגוון רחב של פתרונות' ואינם מחויבים לישום הפתרונות.

לכן, אני מציע שדווקא שילוב של מודל הורסון, שמיועד להבנת הבעיה ושותפיה, ולאחר מכן מודל הוסבורן-פרנס, שמאפשר להבין את הבעיה בצורה מעמיקה יותר, הם אלו שיאפשרו לייצר פתרונות טובים יותר לגופים מחוקקים ומבצעים.

בנוסף אני מציע שהצבעות לייק, אינן המדד המתאים למציאת פתרונות מורכבים. במקומם, הייתי מציע שילוב של הערכות ביקורתיות. צריך לזכור, כי הטכנולוגיה המתקדמת והמדע לא התפתחו על בסיס "לייקים" אל על בסיס ביקורת. לכן עלינו להכניס מדד שיאפשר למביני עניין להעריך את היתכנות של הפתרונות. כמו כן, עלינו לנסות להכניס עוד פרמטרים לבחינת הפתרון שיאפשרו לבדוק את ישימותו, כמו הערכת עלויות ומשאבים אחרים הנדרשים לביצוע הפתרון. המקום של הערכת לייק, חושב לדעתי רק בשלב האחרון, כאשר אנו מבקשים לבחור בין שתי אלטרנטיבות ששתיהן עמדו במבחן ההפרכה והביקורת. רק לאחר שההצעות עמדו במבחן ההיתכנות ניתן להשתמש במדד הפולריות, שהוא גם מדד הערכים הציבוריים.

מה דעתכם?

 

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים דמוקרטיה בארגונים, פוליטיקה, קבלת החלטות, קהילת קוד פתוח אינטלקטואלית Comments 3 תגובות »

30 יולי 2013

האם קרי יוביל לסיום הסכסוך בעוד תשעה חודשים?

האם אובמה יצליח להביא לסיום הסכסוך עד אפריל 2014, כפי שקרי התחייב? אני לא נביא ולכן אינני יודע. אבל האתגר האובמאי נשמע לי מעניין. כיוון שאינני נביא, אנסה להסתמך בניחוש המושכל שלי, על המון מחקר בהיסטוריה ופוליטיקה. להלן הניחוש שלי:

לבחינתכם ולבחינת ההיסטוריה :-)

אובמה נחוש יותר מתמיד להביא שלום למזרח התיכון. הוא שם את כל כובד משקלו על התהליך. הוא שלח את מזכיר המדינה קרי, כדי להניע את התהליך וברצף מעורר השראה, הוא הצליח להביא את ממשלת ישראל ואת הרשות הפלסטינית להיפגש. שני הצדדים ניסו לשבש את התהליכים. הפלסטינים התנגדו לתהליך במועצת הרשות, והבית היהודי קיבל הבטחה לבניה בגושי ההתישבויות, בתמורה לשחרור אסירים פלסטינים. מהלך שבד"כ מרגיז את האמריקאיים. אבל עדיין, לאמריקאיים יש יתרון. הם בעלי המאה. גם אנחנו וגם הפלסטינים חייבים את הסיוע האמריקאי כדי לשרוד. אני משער שהלחץ האירופאי שהופיע בצורת חרם על ההתנחלויות, הוא גם תוצר של מהלכים אמריקאים שנועד ללחוץ את הישראלים לפינה ולהסביר לנו את גבולות הכוח שלנו. האמירקאים לוחצים במלוא הכוח על הדוושה. הפעם אובמה לא יתן למהלך היסטורי לחמוק מבין ידיו.

מתוך הארץ 30 ליולי 2013

מתוך הארץ 30 ליולי 2013

אז האם המהלך יצליח? יתכן שביבי ינסה להפעיל את השדולה היהודית בארה"ב ללחוץ על ממשל אובמה להרפות מאתנו, אבל עם השני ממשל אובמה מגלה יותר ויותר דרכים להחליש את הכוח של השדולה היהודית. וכיוון שהאוונגליסטים לא בחור באובמה, הם גם לדעתי לא יצליחו להשפיע עליו יתר על המידה. אובמה לא צריך להיבחר שוב, ואין כרגע הרבה דרכים ללחוץ עליו.

 

מה אם כן כן יצליח למנוע את התהליך? הסיבה הראשונה היא ישראלית. לביבי יש כרגע קואליציה שנסמכת על הבית היהודי, שככל הנראה תפרוש מהממשלה אם המשא ומתן יראה צורה של רצינות. אבל במקרה כזה, שלי יחימוביץ' תצטרך להיות פוליטיקאית מאד לא רצינית, כדי לא להחליף את הבית היהודי במקרה שהעניינים יהפכו לרציניים. אתגר שני לבניימין נתניהו הוא הליכוד עצמו שנשלט כיום על ידי דני דנון שהוא הסמן הימני של הליכוד. אבל ההיסטוריה מראה שמרכז הליכוד, וגם אותם פוליטיקאים "סופר ימניים" של הליכוד, תמורת האתנן הנכון, יאפשרו להחלטות הרות גורל כאלו לעבור. אריאל שרון שבהתחלה התנגד להסכם השלום עם מצריים, הפך לתומך נלהב מרגע שאיפשרו לו להיכנס למעגל ההחלטות הפנימי.

כך שדווקא בצד הישראלי נראה שניתן יהיה להעביר את ההסכם. המכשול האמיתי לדעתי הם הפלסטינים. לפלסטינים אין עדיין משילות. הפלסטינים נסמכים על כוחו של צה"ל ביו"ש כדי לשמור על  שלטון הפתח. השלטון עצמו נתפס כלא לגיטמי על ידי הרחוב הפלסטיני. הוא מושחת ולא יעיל. החמאס אינו הבחירה המועדפת של רוב הפלסטינים בגדה, אבל הוא בהחלט אופוזיציה משמעותית מתחת לפני השטח. בגלל שהפתח אינו לגיטמי בעיני מרבית הציבור הפלסטיני, ובגלל שהציבור הזה מחונך לא לוותר על פלסטין השלמה (מים תל-אביב ועד הירדן), החלטה של הרשות להסכים לוותר על מרבית פלסטין, ועוד יותר מכך, להסכים לוותר על חלקים נרחבים ביו"ש, תתפס כבגידה ממש. התוצאה תהיה שזרמים בתוך הפת"ח יאבקו ברשות ויטענו כי אבו-מאזן הוא בוגד, והחמאס גם הוא ינסה לצבור תמיכה מהציבור הפלסטיני. הדבר יוביל לחוסר יציבות ממשלתית, שרק בכוח הזרוע הישראלית-אמריקאית תאפשר לאבו-מאזן לשמור על שלטונו. אני מניח שאבו מאזן לכן יעשה הכל כדי למנוע את ההחלטה. איך הוא יעשה זאת, קשה לדעת. אבל הוא ינסה לעשות הכל, כולל לאפשר פיגועים, תעמולה נגד המהלך ועוד.

אם בכל זאת יצליחו האמריקאים לממש את המהלך, אני מניח שללא שמירה מתמדת של ישראל וארה"ב, הנהגת הפתח לא תחזיק מעמד בפרץ האי-לגיטמיות, ומאורעות נוסח תחריר ירראו גם כאן. אז תעמוד הרשות במבחן קשה מאד. כיוון שהרשות אינה דמוקרטית כבר למעלה מ- 7 שנים, סביר להניח שהדרך שלה לשרוד יהיה על קני התותחים הישראלים. לאורך זמן, זה לא יעבוד. אנו נזכה לראות כאן את התפתחות הטרור שוב. הדרך המשמעותית להתפתחות יציבות, היא לאפשר לדמוקרטיה פלסטינית לצמוח. איך עושים זאת, על כך נצטרך ללמוד ממצרים, טוניס ולוב, שבינתיים חוות צירי לידה לא קלים בכלל. אני מקווה שעד שאנו נצטרך לעמוד באתגר של אביב-פלסטיני, אנו נבין טוב יותר האם דמוקרטיה מתפקדת אפשרית בעולם הערבי.

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים הסיכסוך הפליסטיני-ישראלי, חדשות Comments 14 תגובות »

30 יולי 2013

מדוע אנו מתקשים בקבלת החלטות ומה ניתן לעשות לגבי זה?

הספרות המחקרית והפופלרית, מתמלאת בשנים האחרונות בידיעות על כך שבני אדם מקבלים החלטות גרועות באופן קבוע. שלושה ספרים מומלצים בנושא זה הם Thinking Fast and Slow של דניאל קהאנמן, זוכה פרס נובל. הספר של דן אריאלי, Predictably Irrational והספר המצויין של ג'ונן הייט The Righteous Mind. הספרים מלאים בדוגמאות ובהסברים מדוע אנו מקבלי החלטות גרועים. אבל לא צריך להיות חוקר מוביל כדי לדעת שאנו מתקשים מאד בקבלת החלטות. כל מי שקונה בסופרמארקט ומחלק לתשלומים יודע שיש משהו בעייתי בהחלטה לחלק את התשלום. כי הרי הסכום הזה נפרס על פני חודשים, ובמצטבר, אנו קונים יותר, וסכום הקניה החודשית של מזון הולך ומצטבר עד שהוא מקשה עלינו לסיים את החודש. כל אחד מאתנו שקנה הליכון או נרשם למכון כושר בסכום של אלפי שקלים לשנה, ולאחר כמה שבועות  גילה שהוא לא מנצל את ההשקעה, מבין שיש משהו קצת בעייתי בדרך שאנו מקבלים החלטות.

אחת הדרכים לברר האם אנו מקבלי החלטות טובות, היא לבחון את ההחלטה בפרספקטיבה של כמה שבועות או חודשים. אם נערוך רישום של ההחלטות שלנו ונבחן אותן בפרספקיבה אורכת-טווח נגלה שיש מעט מאד החלטות שיזכו לציון טוב. מרבית ההחלטות שלנו, יזכו לציון נכשל. כך למשל ההחלטה האם לאכול את אותה עוגה. החלטה שבאותו הרגע היתה מלאת טיעונים לוגיים וקולינריים נפלאים, אבל בפרספקטיבה של כמה חודשים (ועוד כמה מאות החלטות שגויות כאלו) מתבררת כעוד חצי קילו של שומן טהור, שפוגע לנו בבריאות, באסטיקיה ובדימוי העצמי.

אנחנו מתקשים לקבל החלטות גדולות כקטנות, ואנשי שיווק ומכירות מתפרנסים מהקושי שלנו לקבל החלטות שיטיבו אתנו. כל מי שעמד פעם מול אשת מכירות ממולחת, מכיר את ההרגשה הזאת, שמישהו משחק לו במערכת קבלת ההחלטות, ומוביל אותנו להחלטה שבטווח הארוך לא תיטיב איתנו.

The raabit and the turtleמדוע אנו מתקשים בקבלת החלטות? יש לכך הרבה הסברים. ההסבר של קאהנמן, הוא שיש לנו שתי מערכות החלטה. האחת היא מערכת החלטה מהירה (מערכת 1) והשניה היא מערכת החלטות איטית ומורכבת (מערכת 2). המערכת הראשונה, היא גם קלה להפעלה וגם מהירה. היא פועלת באופן אינטואיטיבי ובלא מאמץ. זאת המערכת שנמצאת רוב הזמן בפעולה. והיא אלופה בקבלת החלטות שגויות. היא נוהגת להגזים במידע. לדוגמא, היא תשכנע אותנו שהמחיר שבו אנו קונים הוא מחיר מציאה, אבל תנטרל כל מה שאנו לא רוצים לדעת עליו, כמו שכמה רחובות מכאן יש מחיר יותר טוב, או את הניסיון הנרכש שמוצרים מסוג זה לא שירתו ולא ישרתו את מה שאנו רוצים להשיג. המערכת השניה היא מערכת יקרה באנרגיה, וקשה להפעלה. היא המערכת שמראה לנו סתירות, ובצורה "רציונלית" עוזרת לנו לקבל החלטות טובות יותר. אלא שהפעלת המערכת הזאת דורשת מאמץ רב. קשה להפעיל אותה יותר מאשר לשניות בודדות. היא צורכת גלוקוז, ומתעייפת במהירות. אנו נפעיל אותה רק כשאין ברירה. כדי לראות עד כמה קשה להפעיל אותה, נסו לחשוב בראש כמה זה 765*23. היא בעיקר מתקשה לפעול כאשר אנו עייפים, ולכן את עיקר ההחלטות הגרועות שלנו נעשה לקראת סוף יום עבודה או לקראת סוף השופינג בספרות המקצועית זה נקרא ego deplition.

את ההסבר המעניין ביותר, מעלה ג'ונתן הייט, שמסביר כי עיקר מערכת קבלת ההחלטות הבסיסית התפתחה במשך מיליוני שנים, כדי לשרת אותנו בהשרדות ביער, במציאת מזון ופעילות מוגבלת עם בני מינינו. ואילו המערכת ה"רציונלית" יותר התפתחה באבולוציה של 600 אלף השנים האחרונות. לטענתו של הייט, המערכת הצעירה יותר התפתחה כדי לשרת את האינטראקציות השיבטיות שלנו, ולמעשה היא נועדה לאפשר לנו להסתדר אחד עם השני, יותר מאשר באמת לסייע לקבל החלטות רציונליות וטובות.

elephant_with_riderעל פי התיאוריה של הייט, המערכת האמיתית שמקבלת החלטות היא המערכת הקדומה, ואילו המערכת הרציונלית נועדה "לתרץ" לנו ולאחרים מדוע אנו פועלים (על פי החלטות המערכת הקדומה). הייט מדמה את שתי המערכות לפיל ולרוכב. הפיל הוא המערכת הגדולה והקדומה, והרוכב הוא המערכת "הרציונלית החדשה". אלא שבמקרה שלנו, הפיל הוא המוביל האמיתי, והרוכב רק משרת כעורך-דין של הפיל. כך כשאנו מקבלים "החלטת בטן" ("הפיל") ואנו נדרשים להסביר אותה לנו או לאחרים, המערכת החדשה ("הרוכב"), תתרץ ותנמק לנו ולאחרים מדוע הפעולה  טובה.

על פי התיאוריה של הייט, "הפיל" היא זאת שבאמת מכתיבה לנו את דרכי ההתנהלות שלנו ברוב המקרים. וזאת הסיבה שאנו קונים מזון בתשלומים, על אף שרציונלית אין בכך שום הגיון. בטבע, אנו (הפיל) רגילים לחפש מזון ולנסות להשיג אותו במינימום מאמץ. לא נועדנו לחשב עלות לאורך שנה שלמה. אנו רגילים לחפש כמה עולה לנו להשיג את המזון עכשיו. איננו תופסים כלל את המשמעות של הצטברות חובות. בטבע לא היו חובות. או שהשגת מזון או שלא. ולכן כאשר במוח אנו רואים שניתן לחלק את העלות של עגלת מזון בשווי 800 ש"ח, ל-4 תשלומים, הפיל מבין זאת כ"וואו! כל כך הרבה מזון ב-200 ש"ח…. איזה כיף…. בוא נוסיף עוד משהו לעגלה… איזה ממתק לילד". הפיל לא מבין מתמטיקה, ולא מבין שבמצטבר העגלה תעלה לו יותר (בגלל הריבית, התשלום על תשלומים, ובגלל שהוא קונה יותר ממה שהוא צריך).

האם נועדנו לקבל החלטות שיגדילו לנו את האוברדרפט, או שיפגעו ביכולת שלנו לממש את מטרותינו לטווח הארוך?

החלטות בעייתיות אינן גזרת גורל. ישנן דרכים רבות לשפר החלטות

כמי שהתנסה לא מעט בתהליכי קבלת החלטות עם ארגונים ואנשים שונים, אני בהחלט רואה את השפעת המערכות "הפרימטיביות" על דרך קבלת ההחלטות. השאלה היא כיצד ניתן להתגבר על כך. אחת הדרכים הפשוטות יותר, שהמחקר של קאהנמן, אריאלי והייט מתעלם ממנו, הוא שאיננו נסמכים רק על המערכות הללו כדי לקבל החלטות. אנו מסתמכים גם על מערכת נוספת שניתן לקרוא לה בקצרה "ניסוי וטעיה". נכון ההחלטות הראשוניות שלנו בד"כ יהיו מוטות. אבל ברגע שנבצע אותן, ונראה את התוצאות, מתחיל תהליך למידה ושיפור של מערך קבלת ההחלטות. כדי שנלמד, על התוצאות להיות בד"כ מידייות. כאשר אני קונה מוצר נחשק באשראי, ורואה את התוצאה המצטברת של עשרות קניות רק לאחר חודש, "הפיל" לא מצליח להבין זאת. אבל אם אני אשתמש בתקציב יומי או תקציב שבועי, ובעיקר אם אשתמש במזומן (שזה משהו שה"פיל" יכול לראות), אנו נראה שכמות ההוצאות תקטן במהירות, ונוכל לשוב ולהיכנס למאזן תקציבי סביר.

לכן הבסיס ליכולת לשפר את ההחלטות שלנו, הוא פידבק עד כמה שיותר מידי. עסקים משתמשים בהיזון מהיר, על ידי חישוב מאזנים יומיים, שבועיים, חודשיים ורבעוניים. המבט על המאזן, הוא כלי חשוב ביכולת של ארגון ללמוד.

אבל לא תמיד אנו יכולים ללמוד מניסוי וטעיה. לפעמים ההחלטות שעלינו לקבל הן החלטות שאיננו נדרשים להן הרבה. כמו למשל באיזה מסלול לימודים לבחור, או איזו דירה לקנות. כאן כדי להבין מערכים אחרים של מערכת קבלת ההחלטות. אחד מהם הוא ה- dlPFC. אזור במוח שבו נאגרות האלטרנטיבות לפני קבלת ההחלטות. כדי שהאזור הזה יפעל ביעילות, יש להעמיס עליו מידע רלוונטי כמה ימים לפני קבלת ההחלטה. לכן בתחומים ידע בהם איננו מנוסים עדיף לנסות לקבל החלטות לאחר שישנו עליהן. כלומר, לאסוף מידע, להתייעץ עם כמה גורמים, ורק לאחר שנת לילה, לקבל החלטה. חשוב שאת ההחלטה לא נעשה ליד אנשים שאנו יודעים שעלולים לפגוע בתהליך קבלת ההחלטות שלנו (לדוגמא, אל תקבלו החלטה לקנות מכונית, ליד איש המכירות).

ידע הוא כוח:

ככל שיש לנו יותר מידע בתחום, וככל שנכיר את הגורמים בתחום, כך ההחלטות שלנו יהיו מבוססות יותר וטובות יותר. לכן אם מדובר בהחלטות גדולות וחשובות, השתדלו לתת לעצמכם זמן ללמוד את הנושא. התייעצו עם מומחים שאתם סומכים עליהם. קראו חומר, בדקו את האפשרויות, נסו לקבל חוות דעת ניטרליות.

פתחו הרגלי החלטות טובים:

אם אנו כבר לומדים שיש לנו אזורים שבהם אנו חלשים, אעלינו לפתח הרגלים שימנעו מאתנו לקבל החלטות שיובילו לטעות. אנו יודעים כבר שהפיל אינו מקבל החלטות טובות לגבי חלוקה לתשלומים. לכן הזהרו ממנו כאשר אתם קונים. אמצו לעצמכם מדיניות קשוחה של אנטי-תשלומים. ככל שתתרגלו להמנע מתשלומים, כך תגלו שאתם שולטים טוב יותר בהוצאות. אל תתפטו לשום הצעת תשלומים. ההצעה הזאת היא הדרך של המוכרים לגרום לכם לקנות מעבר ליכולתיכם.

כנ"ל גם להצעות חינם. אין כזה דבר שנקרא ארוחות חינם. על כל דבר משלמים, בזמן כל שהוא.

השתמשו במזומן או באפליקציית ניהול תקציב. הפיל לא מכיר כרטיסי אשראי. שימוש בהם יגרום לכם להוציא כספים ללא בקרה, וגרום למצב החשבון שלכם להרע רע יותר ממה שהתכוונתם. הפי כן מכיר נייר אמיתי, וללכן פועל יותר בחסכנות כשהוא מוציא שטרות. אם אינכם רוצים להשתמש במזומן, השתמשו באפלליקציות תקציב שיגבילו את התקציב שלכם בזמן אמת (האפליקציה שאני משתמש בה היא HomeBudjet).

למדו מתי אתם מקבלים החלטות גרועות והמנעו מלקבל החלטות במצבים אלו. מנסיוני למדתי שבזמן כעס אני מקבל החלטות שגויות שלאחרן מכן אני מצטער עליהן. לכן הרגלתי את עצמי לא לקבל שום החלטה קריטית בזמן כעס. עלי להמתין במצבים כאלו יומיים עד שלושה, עד שאוכל שוב לקבל החלטה טובה.

הגבילו את זמן קבלת ההחלטות:

רוב האנשים יודעים לקבל החלטות טובות בטווח של ימים עד כמה שבועות. אך יש בתוכנו מיעוט, בעיקר בעלי הפרעות קשב וריכוז שמתקשים לקבל החלטות גם לאחר חודשים. אם אתם מתקשים לקבל החלטות, הרגילו את עצמכם לקבל החלטה "טובה מספיק" לאחר כמה ימים. אין החלטות מושלמות.

קבלו את ההחלטות על פי האינטואציה:

בסעיפים לעיל המלצתי לקבל החלטות לאחר שיקול דעת. אני עדיין מוצא זאת כנכון, אבל בסוף, לאחר שצברתם את הידע, ולאחר שהתייעצתם, קשה מאד לשקלל כיום (בהעדר תוכנות מתאימות) את כל מגוון השיקולים לכאן ולכאן בטבלה או בצורה רציונלית לחלוטין. לכן, בהעדר ברירה אחרת, לאחר ששקלתם, לאחר שהקשבתם, לאחר שהתייעצתם, השתמשו באינטואציות המבוססות שלכם וקבלו החלטה שנראת לכם טובה. זוהי הדרך של ה- dlPFC לקבל החלטות. אל תתקעו ללא החלטה. במקרים רבים עדיפה החלטה על העדר החלטה.

הפיקו לקחים:

Leonardo"הפיל" לא זוכר כיצד קיבלנו את ההחלטות. הוא בד"כ זוכר רק את התוצאות. הסיכוי שלכם להצליח בהחלטה הראשונה הוא לא גבוה. אבל אם תקפידו ללמוד מנסיונכם. לרשום היכן הצלחתם, היכן שגיתם, ומה נידרש כדי להשתפר לפעם הבאה, תגלו כי מערכת קבלת ההחלטות שלכם הולכת ומשתפרת  במהירות גבוהה. השתמשו במחברת-החלטות כדי לתעד את ההחלטות שלכם, וללמוד מהן. כך תוכלו להזכיר לפיל את הקשר בין ההחלטה לתוצאה. וכך תחכימו ותהפכו עם הזמן מקבלי החלטות טובים יותר.

בזרו החלטות:

בשלב מסויים תגלו היכן התחומים החזקים שלכם והיכן התחומים החלשים שלכם. בתחומים החזקים שלכם המשיכו להשתפר, ובתחומים החלשים, אולי תגלו שיש לכם שותפים שמקבלים החלטות טובות ואמינות יותר לאורך זמן. טפחו את הקשרים בינכם, ותנו לקולגות לצמוח כמקבלי החלטות בתחומים אלו. שמרו על מערכת קבלת החלטות משותפת, כדי שתדעו מדוע ההחלטות התקבלו, אך תנו לשותפים שלכם להתפתח ולרכוש מיומנות גבוהה בתחומם. כך תוכלו לשפר את מערכת קבלת ההחלטות המשפחתית שלכם או העסקית, או החברית, ותסיעו בשגשוג מערכת הגומלין.

בהחכמה,

טל

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים קבלת החלטות Comments אין תגובות »

28 אפריל 2013

כיצד החלה "הסדנא לידע ציבורי"

הסדנא לידע ציבורי, היא אחד הפרויקטים הדמוקרטיים המרשימים ביותר שנוצרו בישראל בשנים האחורנות. ממליץ לצפות וללמוד כיצד מקימים ארגון חברתי מהדרגה הראשונה:

Posted by מאת טל ירון Filed under נושאים Satyagraha, דמוקרטיה, דמוקרטיה ישירה Comments אין תגובות »