מבט פילוסופי

נוהגים לציין כי המאבק בין השמאל לימין הוא מאבק בין לאומיות לאנשי זכויות אדם. השמאל פעול בשם זכויות האדם, והימין מתעלם מהן. החלוקה הזאת היא כמעט נכונה מבחינה סמנטית, אבל לא מבחינה רעיונית.

ארגוני שמאל, מרבים לתאר את עצמם כארגוני זכויות אדם. בימין יש מעיוט זעיר שמשתמש בשם "זכויות אדם" ומנסה להגן על זכויות תושבי יש"ע. מבחינה סמנטית, אין ספק שהשמאל לוקח כאן בגדול. אבל האם רק השמאל עוסק בזכויות אדם, בעוד הימין עוסק בהפרתן?

ראשית, מה הן זכויות אדם?

"זכויות אדם", הוא מושג קצת מבלבל.  ג'ון לוק, טוען כי לאדם בטבע, כשהוא אינו בחברה, יש יכולת להגן על עצמו. הוא יכול להגן על חייו, על חרותו מפני שיעבוד, ועל רכושו. אלו זכויותיו הטבעיות. לוק ממשיך וטוען, כי כאשר אדם נקשר לחברה באמנה, על החברה לדאוג ששלושת הזכויות הללו לא יורעו. אחרת, אין לאדם כל טעם להישאר באותה חברה, כיוון שהוא יכול להתקיים טוב יותר ללא החברה הגוזלת זכויות אלו.

מעבר לזכות לחיים, הזכות לחרות והזכות לקניין, מתקיים דיון שלם, מהן הזכויות שחברה צריכה להעניק לאדם בתוכה, או לאדם שאינו חבר בה, אך מושפע ממנה. הויכוח הזה משתרע על הקשת שבין שמאל לימין. אבל שני הצדדים, מדברים על זכויות אדם. רק שאין בינהם הסכמה מה הן אותן זכויות.

בימין הליברלי, שמושפע מג'ון לוק וג'ון סיטוארט מיל, שלושת הזכויות הללו מהוות הנדבך לזכויות אדם בחברה. הימין מגביל את הזכויות אך ורק לחברים בתוך החברה, שלוקחים חלק פעיל בחברה, ותורמים לחברה, ועוזרים לחברים האחרים לשמור על שלושת הזכויות הללו. הימין טוען, שרק מי שמחויב לחברה, וקושר גורלו בחברה, זכאי להנות מהזכויות הללו.

כך לדוגמא, הפלסטנים, שאינם חברים בקבוצה, ולפעמים אף נחשבים לאיום, אינם זכאים לזכויות חברתיות. כל היחס אליהם הוא כאל יחס לאויב. המאבק עם הפלסטינים הוא מאבק על שטח אדמה (קניין), על החרות ועל החיים. רבים בימין חוששים שאם הפלסטינים או הערבים ינצחו, הם ינצלו זאת לטבח רבתי בתושבי המדינה.

מנגד יש את השמאל, שנראה כמנסה לפרוש את זכויות האדם אל מעבר לשלושת הזכויות הבסיסיות (ולפעמים פוגע בזכות לקניין) ואל מעבר לחברה. כנראה שהמקורות לאג'נדה זכויות האדם השמאלית מקורה במרקס ובנצרות. מרקס אינו מאמין בלאום. הוא רואה בעיני רוחו מהפכה כלל עולמית שבה הלאום נעלם. בנצרות, יש נטיה אידאולוגית להסתכל על כל בני האדם כשווים, ללא קשר לממלכתם, מדינתם או מוצאם (ולכן המיסיונרים הנוצרים אלופי העולם בניצור עמים אחרים…).

בשמאל, כך אני מרגיש, יש שאיפה ליוניברסליזם, לקוסמופוליטיות, להתעלמות מהמדינה או מהמבנה החברתי של המדינה. ולכן כפועל יוצא מכך, זכויות אדם מגיעות לכל אדם באשר הוא אדם, ללא קשר למוצאו.

בשמאל יש נטיה לחזק את החלשים על חשבון החזקים, כלומר נטיה לשיוויוניות. לכן, על פי אג'נדות מרקסיסיטיות, יש להלאים את הקניין הפרטי, ולחלקו שווה בשווה בין כלל התושבים. באידאה המרקסיסטית, כל בני האדם שווים, ולכן אין מקום למדינה. הדבר בא לידי ביטוי בניסיון לחזק את הערבים בפני המערב או בפני ישראל, או את העניים, על חשבון העשירים. אגב, גם אם הדבר אומר, פגיעה בזכות הקניין של העשיר, או בזכות של חלק מהמערביים או הישראליים לחיים.

באידאה המרקסיסטית, וכן בממשיכותיה המודרניות יש התעלמות בססית מהלאומיות, או מהחוזה החברתי וההשתיכות החברתית. ולכן, נראה שאנשי השמאל יטו להעניק זכויות גם למהגרים, לפלסטינים ויתו להתחשב בכל אדם, בין אם הוא אויב ובין אם לאו.

בארץ קיים שמאל לאומי, שמבחינה פרקטית מתחבט בתוך עצמו, בין החוזה החברתי- היהודי-ישראלי, לבין הקוסמופוליטיות. זה אותו שמאל, שיחשוב על הערבים, כשווי זכויות ליהודים, וינסה להשיג פשרה עם הפלסטינים, אך יבין שיש צורך שהחברים במדינה יהיו שותפים מלאים בנטל, ללא קשר למינם, גובהם או לאומיותם. נדמה כי זה השמאל, שמקורו בבן-גוריון, שאכן מחפש גאולה קוסמופוליטת לכלל העמים, אך הוא מעוניין לעשות זאת מתוך בסיס איתן במולדתו – ציון. שמאל המעוניין לתקן קודם את עצמו, ורק אחר כך אחרים.

אנשי ימין מתרגזים על אנשי שמאל, כיוון שהם חשים שהשמאל מאיים על המבנה החברתי. על פי השקפת זכויות האדם של הימין (זכויות אך ורק בתוך החברה), השמאל מסכן את הלאום. השמאל מטיח ביקורת במבצעים צה"ליים אלימים, בעוד שעל פי השקפת זכויות האדם של הימין, הפעלת כוח בלתי מוגבל הוא תהליך לגיטמי במלחמה (זאת כיוון שהזכויות מתקיימות אך ורק בתוך האמנה החברתית).

המאבק בין שמאל לימין הוא למעשה מאבק בין זכויות טבעיות שהחברה מעניקה לחבר בקבוצה, לבין זכויות אוניברסליות שאינן קשורות בחרה.

מי  מהם צודק?

זה כבר דיון אחר, ולדעתי הוא תלוי הקשר.

השומרון נמצא כעת הזאת בתקופה היפה ביותר שלו. נסיעה רגילה הופכת למסע בארץ ירוקה ויפה.

שאלת הקרן החדשה, וההתכתשות סביבה מימין ומשמאל מעלה מספר שאלות דמוקרטיות מענינות. שאלת הביקורת, ושאלת הלאומיות.

אירגוני זכויות האדם טוענים כי נשמת אפה של הדמוקרטיה היא הביקורת על התנהלות המדינה. מתוך הספרים שאני קורא כיום על עליית הנאציזם לשלטון (איאן קרשו – היטלר, ומייקר ברליי – "הריך השלישי: היטוריה חדשה'), אני יכול להבין את טענת ארוגניי השמאל. העדרה של ביקורת יעילה כנגד הנאצים, איפשרה לנאצים לקעקע את הדמוקרטיה, באמצות מהלכים דמוקרטיים וחוקתיים.

לא שאני טוען שיש קרבה בין המצב הנוכחי, למה שקרה אז, אבל אין ספק שיש דברים שהממשלה היתה מעדיפה להשתיק (למשל, ביקורת לגיטמית על הדרך בה ניהלנו את "עופרת יצוקה").

מנגד, יש את הצד הלאומי. שטוען, כי  עלינו להגן קודם כל על עצמנו, ורק אחר כך להתחשב בזכויות אדם של עמים אחרים. הטענה הזאת שימשה את ארה"ב, בבואה להקים ממשלת בובות רודנית במדינות דרום אמריקה.

המתח הזה, בין קיום עצמאי של עם, לבין הגנה על זכויות אדם, הוא מתח המתקיים כל הזמן במשטרים דמוקרטיים. יש תקופות שבהן אין איום ממשי על המדינה, ולכן יש נטיה לשיפור בזכויות אדם, ויש תקופות בהן מדינה נמצאת תחת איום, ומאיימת לפגוע בזכויות אדם.

האם הקרן החדשה לישראל באמת מקדמת דמוקרטיה?

אבל בדיון הנוכחי יש לי תחושה שמדובר במשהו אחר. הני, ידידי הזמין אותי, כמו רבים אחרים לחתום על עצומה להגנת הדמוקרטיה. אבל לא הייתי שקט עם העצומה, ומה שעומד מאחורי הקרן החדשה לישראל.

ארגון "משנים" כבר מתריע במשך תקופה ארוכה על התנהגות הקרן החדשה לישראל. הארגון טוען, כי מדובר בקבוצה שמשתקת דיון דמוקרטי אמיתי. יש שיטענו כי ארגון "משנים" הוא ארגון קטן ופרנואידי, אבל כבר למדתי שנוח תמיד לבעלי היתרון התקשורתי, להשתיק ארגונים קטנים בטענות לפרנואדיות.

מאתר האינטרנט של הקרן החדשה לישראל, נראה כי מדובר ביהודים אמריקאים מהאגף השמאלי, שממנים פעילויות לשיפור זכויות אדם בישראל. לא ברורה מידת ציונותם של אותם יהודים. ידוע כי קרן פורד, גם היא היתה מהתורמים לקרן, ושמיסד קרן פורד היה אנטישמי.

גם ההתנהגות שהגיע בעקבות ההתקפה, לא תאמה בדיוק ערכים דמוקרטיים. במכתב התגובה הראשוני באתר הקרן, לדו"ח של "אם תרצו", נכתב ש"אם תרצו" הוא ארגון קיצוני. התייחסות כזאת לצד הביקורתי מעידה על חוסר סבלנות וחוסר דמוקרטיה כפי שכותב אופק בן אבי ב"עבודה שחורה" (רק שהוא כותב על החברה הישראלית, ולא על הקרן החדשה לישראל).  בינתיים, שונה דף התגובה, ונעלמה משם הבוטות, אבל עדיין נטען כנגד "אג'נדה קיצונית"

ההתקפות האחרונות על הקרן החדשה לישראל מלאות באי-דיוקים ומותחות את גבולות האמינות כדי לקדם מטרה אידיאולוגית. ההתקפות האישיות על יו"ר הקרן נבזיות במיוחד ואינן ראויות לתגובה. הן מדגימות כי הדוח המדובר נכתב רק על מנת לשרת גרסה גסה במיוחד של אג'נדה אידיאולוגית קיצונית. (מקור)

השימוש במילה "שמאל קיצוני", "ימין קיצוני", הן כלי לקעקוע כל דיון דמוקרטי, והיה עדיף שהינו מוותרים על סוג דיון דמוגוגיים כזה. מוטב היה אילו הינו רק מתתייחסים לגופו של עניין.

גם ההתנהגות הלא שקופה של הקרן, מעידה על העדר דמוקרטיה אמיתית. במכתב שכתבה ה"מכללה הכלכלית חברתית" לראש הממשלה, ופורסם באתר עבודה שחורה, טוענים אנשי המכללה שיש להפסיק את ההתקפות על הקרן. הם רק שוכחים לציין גילוי נאות שהמכללה ממונת על ידי הקרן.

שוב, אם אנשי הקרן הם אנשים דמוקרטים, ושהחשיבות של דמוקרטיה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלה, מומלץ שידאגו לשקיפות ולגילויים נאותים, כאשר הדבר דרוש.

על המתח שבין זכויות אדם להגנה לאומית

גם אם נניח כי הקרן אכן פועלת אך ורק משיקולים דמוקרטיים, עדיין יש לסקור כאן מרחב שיקולים רחב יותר.

חברה מעניקה לאדם החי בתוכה סדרה של זכויות. הזכות הבסיסית ביותר היא הזכות לחיים. לאחר מכן אמורות להגיע עוד מספר זכויות שאמורות להבטיח את חרותו של האדם, ואת אושרו. אלו זכויות כמו הזכות לקניין, הזכות לחופש הביטוי, הזכות לחרות, הזכות לכבוד, ועד זכויות רבות, על פי ההשקפה הרוווחת באותה מדינה.

לא תמיד עולות כל הזכויות בקנה אחד. לעיתים הזכות לחיים ולחרות של אדם אחד, עלולה לפגוע בזכות לחיים של אנשים רבים אחרים. לדוגמא אנשים החולים במחלות נפש המסכנות את הציבור, נכלאים בבתי חולים לחולי נפש בניגוד לרצונם.

כך גם כאשר מדינה יוצאת להגנתה מפני אויב חיצוני. כדי להגן על אזרחיה, יכולה מדינה לפגוע בחיילי אויב על פי אמנות בינ"ל. הבעיה היא שהאמונות הללו נכתבו עובר מיקרים ארופאים "תרבותיים" שבהם הצבאות נלחמים בגלוי אחד כנגד השני. האמנות לא נכתבו למקרה בו מתרחשות לוחמות גרילה או טרור. ולמעשה, האמנות הללו לא כובדו יתר על המידה גם על ידי הדינות החותמות עליהן. במלחמת העולם השניה, טבחו כל הצדדים באוכלוסיות ללא רחם. ערים מערביות הופצצו על ידי הגרמנים וכך גם עשו הבריטים והאמריקאים כלפי הגרמנים. במזרח, הסיפור היה אחר לחלוטין, שם לא נשמרה מידה אחת של אנושיות. הרצח ההדדי, היה חסר מגבלות לחלוטין.

גם כאן, בישראל, צה"ל נדרש להגן על האוכלוסיה הישראלית. פצצות שנורו מאזור עזה לכיוון ישובים ישראלים, היוו את התמריץ לפעול. הדרך שבה בחר צה"ל להרתיע את החמאס היה על ידי פגיעה רבתית בעזה (ואולי גם באזרחים?). נדמה כי אין ספק שגם ב"לבנון 2" וגם ב"עופרת יצוקה", צה"ל הפעיל כוח רב, שיצר הרס רב למבנים וכנראה גם לאוכלוסיה.

האם השימוש בכוח היה מופרז? קשה לדעת. מעולם לא נקבעו כללים כיצד יש לנהל מלחמה הומנית, ומהי מלחמה מוצדקת. מה שברור הוא שישראל ניזוקה מאד בדעת הקהל העולמית (נזק שהפלסטינים מצליחים לייצר מאז 1968).

וכיוון שאין כללים מוסכמים, כל צד צועק את טענתו. כל צד רואה רק את הצד שלו. אירגוני זכויות האדם מתייחסים לעופרת יצוקה, כאילו היה זה טיול שנתי, שאסור שיהיו בו נפגעים, והלאומיים דוחים כל ביקורת.

במקום זאת, אולי הגיע הזמן, לנסות ולהבין מה מותר ומה אסור במלחמה? האם לא הגיע הזמן לנהל על כך דיון אמיתי?

אני חושב שדיון אמיתי כזה, יאפשר לכולנו ליצור קוים אדומים שיאפשרו מצד אחד לשמור על הדמוקרטיה, ומן הצד השני להגן על תושבי המדינה. היום המצב הוא שכל אחד צועק. אירגוני זכווית האדם משמיצים את ישראל בעולם, ועוזרים בכך לתעמולה הפלסטינית (נרצה או לא נרצה, זאת התוצאה). אם היו אירגוני זכווית האדם גם מעוניינים בקיום מדינת ישראל, היו הללו ניגשים לדיון ומנסים לנהלו בצורה דמוקרטית. אם היו רוצים אירגונים לאומיים לשמור על ציוויונה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ועדיין לשמור על חוסנה, היו גם הם ניגשים לדיונים הללו.

מי מרים את הכפפה?

מזל טוב לבלוג!

בשעה טובה, הבלוג עבר לשרת חדש.

לקח זמן, ובסוף עזרתי עוז להתקין את הוורד-פרס כמעט בעצמי. האמת שכנראה לא נותרה לי בררה. אובדן חלק מתגובותיכם, כשהבלוג לן לו בשרתו הישן, הכריע ואילצני להתאמץ ולפשפש ב-PHP ודומיו. קצת גריז, קצת עידכון, והמתנה ל-DNS, והופלה, הבלוג שוכן בשרת חדש.

עכשיו, כשהבלוג שוכן על שרת בתשלום, אני מקווה, שאכן תשתפר התקשורת בינינו, ולא אפסיד את ממכתביכם היקרים.

אגב, בסרטון הבא תוכלו לראות מה מה אני עושה כשאני לא כותב בבלוג. אלו תמונות מרכיבה שהשתתפתי בה, יחד עם קבוצת האופניים שבה אני חבר (TACC)

המצלמה נמצאת על הקסדה שלי. הארוע הוא גולדן-רינג 2010. תהנו (הסרט המלא בן למעלה משעה, נמצא בהכנה)

ויקרא י"ט, ט"ו – "לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך"

זה היסוד – משפט הצדק, שרק על פיו ניתן לחפש את החרות, את האמת… את הדרך ללכת בה מבחינת החרות האישית והחרות הציבורית.

שם, שם, ט"ז – "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך. אני ה'"

האם "רכיל" הוא בית משפט של חצרות אחוריות? רכילות, הנושאת עמה חלקי אמיתות, אך לא אמת אחת מקפת? התשובה לדעתי נמצאת במשפט הבא"

להמשך קריאה »

לקוראי הבלוג הקבועים שלום,

בתקופה האחרונה אינכם שומעים ממני רבות. זאת כיוון שאני עסוק בפרנסה, ובתהליכים דמוקרטיים אימפריים. בצד הדמוקרטי, אני מתנסה בדמוקרטיה שקמה במקום מגורי – קדומים, וכן בפרוייקט אקלי.

חלק מתושבי קדומים שאינם מכירים את התנועה לדמוקרטיה ישירה, בה אני חבר, תמהו על פשר הפעלות בקדומים. במכתב המצורף, אני מסביר מהי התנועה לדמוקרטיה ישירה, ומדוע אני חבר בה.

המכתב המקורי, נכתב לקדומבע, והוא פורסם שם בגרסא מקוצרת. כאן אני מביא את הגרסא המלאה, ומכין מקום לשאלות ותשובות.

מוזמנים להתעניין, ולשאול שאלות.

——–

מהי דמוקרטיה ישירה, ומה היא עושה בקדומים?

שקיעה מעל תל אביב, כפי שהיא נראת מקדומים (התמונה מאתר המועצה)

לאחרונה קורה משהו חדש בנוף של קדומים. קבוצות של תושבים יוצרות התארגנויות ופעילויות הגורמות לשינוי והעצמה. חלק מהפעילות קשורה ל"תנועה לדמוקרטיה ישירה".

נראה שחלקנו מנסה להבין מהי דמוקרטיה ישירה, ומהי אותה תנועה לדמוקרטיה ישירה ש”פועלת” כאן בקדומים. אנצל במה זאת כדי להסביר במה דברים אמורים.

את התחלתה של התנועה לדמוקרטיה ישירה מבחנתי, ניתן למצוא במלחמת לבנון השנייה. באותה מלחמה השתתפתי כקצין ולוחם. הרגשתי כיצד המערכת הביטחונית אינה מתפקדת. כיצד מערכות הפיקוד כשלו מסיאוב ופוליטיזציה. מרמות השטח, ועד ראש הממשלה ושר הבטחון, ניתן היה להרגיש, שהפוליטיקה המסואבת, ולעיתים אף המושחתת של מדינת ישראל מחלחלת לתוך צה"ל ופוגעת ביכולת התפקוד שלו.

התחושה הזאת, שאיננו חיים בדמוקרטיה, אלא נשלטים על ידי מערכות פוליטית מסואבות, ליוותה אותי מספר שנים לפני המלחמה. התהליך שקדם להסכמי אוסלו, הגירוש, וההטיה התקשורתית, לימדו אותי שאנו אומנם נקראים דמוקרטיה, אך בפועל איננו דמוקרטיה. כוחות פוליטיים נסתרים, הם ששולטים בנו.

מצאתי, כפי שמצאו אחרים לפני, שהשחיתות והסיאוב הפושות במערכות הממשל, הן פועל יוצא של אותם כוחות-פוליטיים. אותם גורמי כוח פוליטיים מאפשרים לאינטרסים הפרטיים שלהם לגבור על המקצועיות ועל המטרה הראשונית שלשמה הוקמה מדינת ישראל.

הייתה זאת מלחמת לבנון השנייה, שהעירה אותי מתרדמתי. הבנתי שאי אפשר עוד להמשיך כך. ההיסטוריה מראה שהסכנה הגדולה ביותר לקיומה של מדינה אינו אויב חיצוני, אלא השחיתות הפנימית הקיימת במדינה. אם לא נתעורר בזמן, ואם לא ניצור פוליטיקה נקייה, שמממשת את רצון הציבור, ואם לא ניצור שלטון נקי ויעיל, המדינה עלולה להתקרב לסופה.

הבעיה הזאת מטרידה כיום רבים במדינה. בחיפושים אחר פתרון, מצאתי שלמעורבות האזרחים בשלטון יש קשר שלילי לרמת השחיתות הממשלתית. במהלך החיפושים אחר פתרון, פגשתי עוד כמה אנשים שחשבו על פתרון דומה. התארגנו והקמנו את התנועה לדמוקרטיה ישירה .

אחת המסקנות שהגענו אליהן, היא ששינוי ברמת המדינה, יש להתחיל בשכונה ובישוב. כדי ליצור דמוקרטיה ברמת המדינה יש קודם כל ליצור תרבות של דמוקרטיה והשתתפות אישית וחברתית, ברמה המוניציפלית. אי אפשר לדרוש שהציבור ישפיע על רמת המדינה, מבלי שהציבור יודע להשפיע ברמת השכונה או הישוב.

רצינו לראות האם הדבר אפשרי. האם יש דרך שבה הציבור יכול להשפיע על חייו ברמה המוניציפלית או השכונתית. פעלנו לטובת העניין בתל-אביב (התנועה לדמוקרטיה ישירה סייעה לפורום הדמוקרטי של"עיר לכולנו"),עזרנו לקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות לעצב תקנון דמוקרטי, והקמנו עוד מספר פרויקטים דמוקרטיים. את הניסיון להקים שכונה דמוקרטית וישוב דמוקרטי-ישיר אמרתי שכדאי לנסות בקדומים. מעבר לכך שקדומים היא המקום בו אני גר, ואותו אני אוהב, ידעתי כי כאן יש קהילה של אנשיי עשיה. אנשים בעלי מעורבות חברתית ואכפתיות. הצעתי את הרעיון לשכניי, והם הסכימו. כשהתחלנו את הפעילות בקדומים, הדגשתי, שזה תהליך התנסות חדשני, שאנו מנסים לקדם, וציינתי שאני חבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה.

התחלנו לפעול בקדומים צפון. הקמנו וועדים, ופורום שכונתי. המטרה הייתה לפעול ביחד, כדי לעצב לעצמנו חיים כפי שהיינו רוצים להגשים אותם. וועדת חינוך, וועדת תרבות, וועדת שיפור פני השכונה, וועדת גיבוש. התחלנו בטוב, וראינו גם טוב. הסיפור של קדומים צפון, הגיע לגבעה, ווגם שם שמעו על הפעילות, וביקשו עזרה בנושא הנוער. גם כאן, פעלנו באותה גישה. התקהלנו, וחשבנו מה אנו רוצים לעשות. הצטרפו עוד אנשים, ונוצרה הקבוצה למען הנוער.

כאשר בעיית המוגנות האישית נודעה, נשים אחרות ביקשו שנארגן פעילות ציבורית כזאת, באותה מתכונת. כאן לא הצלחנו. ולשמחתנו היה זה ראש המועצה שהצליח יותר והקים את הפורום למוגנות אישית.

פעילות כזאת, יכול/ה כל אחד/ת מכם לארגן, באם ימצא עוד "משוגעים לדבר". ניתן להתארגן על כל נושא ועניין.

אז מהי דמוקרטיה ישירה, וכיצד היא יכולה לעזור לנו כישוב וכעם ישראל?

דמוקרטיה ישירה, היא סוג של דמוקרטיה, השואפת למעורבות ישירה של האזרחים בכל רמות הממשל. מרמת השכונה, ועד רמת המדינה. היא נועדה לחזק את יכולת הציבור להשפיע, על חשבון יכולתן של קבוצות כוח מסורתיות, כמו בעלי הון, אליטות למיניהן, אמצעי התקשורת ועוד.

דמוקרטיה כזאת מאפשרת למנוע את אותם מחטפים, שהביאו עלינו החלטות נמהרות ללא קונצנזוס, כמו הסכמי אוסלו, והחזרת גוש קטיף.

דמוקרטיה כזאת, כאשר יודעים כיצד לפעול באמצעותה, מאפשרת לציבור להתארגן בצורה פעילה ולהיות שותף מלא בקבלת החלטות המדינה (למעט אולי החלטות ביטחוניות, שבהן אין אפשרות לציבור לקחת חלק, מטעמי בטחון מידע).

דמוקרטיה ישירה אינה חלום. היא קיימת בצורה כזאת או אחרת בשווייץ ובחלק ממדינות ארצות הברית וקנדה. מדינות אלו זוכות לשגשוג וצמיחה, בגלל שהפוליטיקה שלהן נקייה יותר. לאזרחים יש כוח להחליף מנהיגים סוררים, ולחוקק חוקים, ולדחות חוקים שהעבירה הכנסת. הן יציבות מאד מבחינה שלטונית, ויש בהן שאיפה לקונצנזוס.

העמים השווייצרים, הקנדים והאמריקאים, אינם מוצלחים יותר מאיתנו, ובכל זאת יש להם אמירה ברורה בפוליטיקה של מדינתם.

לדמוקרטיה הישירה, כפי שאנו מנסים לפתח (יש סוגים שונים של דמוקרטיה ישירה) יש יסוד חזק מאד בתורת נביאינו. היא מושתתת על ערכים של צדק ומשפט. על מעורבות חברתית וחסד. היא מחזקת את הקהילתיות, ואת הפעולה המשותפת.

אני מאמין, כי לקהילתנו יש אפשרות להאיר את הדרך לאחרים, בעשיה, במעורבות, וביכולת שלנו, לנהל את חיינו כקהילה אחת גדולה ודמוקרטית.

האתרים של התנועה:

אתר ראשי: kol1.org

בלוג: iddb.blogli.co.il

העמלות שהבנקים דורשים מאיתנו, נראות שערורתיות. הבנקים דורשים כ-1.3 ש"ח לכל פעולה שאנו מבצעים. פעולה שבפועל עולה להם ככל הנראה, שבריר מהסכום אותו הם מבקשים. רבים דיברו על כך שהעמלות הן שערורתיות. חבריי הסוציאליסטים, בוודאי ידברו על גזל הציבור.

אני מאמין בחרות (ליברליזם). אינני מאמין בגנבים הפועלים בחסות החוק, או בשדים בעלי הון. כן, אני יודע שבעלי הון שולטים בנו, וכך גם בעלי התקשורת. אבל אינני רואה זאת בצורה פשטנית של מעמד הפועלים הנגזל, אלא כמשחקי כוחות. משחק כוחות, שאם נלמד לאזן אותו לטובתינו, נצא מחוזקים.

כנראה שהסיבה לכך שהבנקים מצליחים לקחת מאיתנו עמלות כל כך גבוהות, הוא העדר תחרות אמיתית. בהיות הבנקים תאגידי ממון אדירים ביחס למשק הישראלי, הם יכולים להפעיל לובי חזק מאד על חברי הכנסת, שידאג לכך שלא תיווצר תחרות אמיתית. לאחר שהבנקים מונעים מגורמים אחרים להיכנס לתחום, הם יכולים לתאם בינם לבין עצמם את גובה העמלות, וגובה הריבית, ובכך למנוע תחרות ושוק חופשי. לדבר הזה קוראים קרטל.

חבריי הסוציאליסטים, יטענו שכדי לפרק קרטל, יש צורך בממשלה חזקה, שתדאג לחוקים שיאפשרו לפרק קרטלים. אבל הניסיון מראה שכשיש ממשלה, ויש בעלי הון, אנשי ההון שולטים בקלות בממשלה. וגם כאשר אין בעלי הון (כי יש קומוניזם), מישהו ישלוט בחיים שלנו בצורה דיקטטורית, כך שלא נוכל לעשות הרבה.

אז מה ניתן לעשות?

אני מציע כאן פתרונות הנובעים מראייתי הליברלית-חברתית. אתם כמובן יכולים להעלות רעיונות שונים, ולשפר את הפתרונות שאני מציע.

1. להתארגן כקבוצה גדולה מאד, להורדת עמלות הבנקים והריביות שלהם. קבוצה שתפעל ביחד כקבוצת לחץ ותתמקח עם הבנקים. ניתן להקים כאלו קבוצות, על בסיס הכרות וחברים, או על בסיס הקמת תנועה. נכון להיום, רובנו לא מורגלים בעבודה בקבוצה, ולכן נתקשה בתיאום הדרוש. אנו  גם צריכים ליצור המנגנונים שיאפשרו אמון בינינו. איך נדע שמי שנושא ונותן עם הבנקים, אינו מקבל טובת הנאה, כדי לפעול למען הבנקים? כדי לפתור את הבעיות הללו, אנו צריכים ללמוד להקים מנגנונים דמוקרטיים מאד. זאת בעיה שאני עוסק בה כבר זמן רב. אני מקווה להציג מודל טוב לעניין בשנה הקרובה.

2. להתארגן כדי להפעיל לובי אזרחי. המועצה לצרכנות מקימה כיום לובי כזה. אפשר להצטרף אליה. מי שמרכז באינטרנט את הפעולה האינטרנטית הוא שוקי גלילי, שעוסק בבלוג שלו בנושא. אולי זה לא הפתרון המושלם, אבל בהחלט נראה לי שכדאי להצטרף אליו.

3. רעיונות שאתם תעלו

רביב דרוקר פירסם בבלוג שלו, מאמר התוקף את החלטת השופט סולברג כנגד אילנה דיין.

לאחר שתקראו את המאמר של דרוקר, אנא חיזרו לקרוא (בצורה ביקרותית כמובן) את התשובה שאני מציע כאן.

–

רביב שלום,

אם אני לא טועה, הצגת כמה רכיבים שצריכים איזון בינהם: הזכות של סרן ר' למשפט הוגן. זכות הציבור לדעת. החופש העיתונאי (שעלול להיפגע, אם עיתונאי יחשוש מתביעה). הצורך לנהל "דיון" ציבורי רלוונטי. והרייטניג של כלי התקשורת.

נתחיל מהטענה שלך, כי בית המשפט אינו עוסק במוסר, אלא בקביעת אשמה על פי חוקי המדינה. אין ספק, כי במערכת אידאלית, אמות המידה למשפט היו צריכות להיות מבוססות על צדק ומוסר. ואכן, אני מסכים שזה הכשל הראשון של מערכת המשפט שלנו. היא פועלת על פי מערכת חוקים שפוליטקאים חוקקו, ולא על פי אמות של צדק ומוסר. על פניו, נראה כי זה תפקידה של התקשורת לשפוט את המקרה על פי ערכים של צדק ומוסר, כפי שהם נראים לעיתונאים הכותבים. בכך אני מסכים איתך.

הזכות של הציבור לדון, אינה דבר כל כך קריטי בסוגיה הזאת. אינני רואה את התועלת הגדולה שתצמח לציבור, אם הוא יקבל מידע חלקי ולא מבוסס, מגמתי ורייטניגי. לעומת זאת אני כן רואה תועלת לציבור כאשר הוא מקבל מידע שעבר בדיקה של בית המשפט. אולי הציבור ילמד שלפני שדנים אדם, חשוב לוודא כי כל כל הראיות עומדות לרשותנו, וניתנה לנאשם גם הזכות להגן על עצמו. יתרה מכך, אילו יכולה היתה התקשורת לנהוג באיפוק, הרי שהיתה מלמדת את האזרחים את החישובת של איפוק, וחשיבות משפט הצדק. לעומת זאת, בהסתמכה על חלקי דברים, מלמד התקשורת את הציבור להיות שיטחי, קיצוני ולא מאוזן בהחלטותיו.

אולי יש יגידו שללא האיזון של התקשורת, בתי המשפט יוכלו להכשיר ארועים, שאינם מוסריים, ואף להעלים מיקרים שאינם נוחים למדינה, כמו המקרה דנן. לכן אני מסכים שיש חשיבות לדיון בסוגיה.

אבל עדיין אין זה אומר שיש צורך לדווח לפני סוף המשפט. העיתונאים, החוששים מהעדר טיפול הולם, יכולים לעקוב אחר הראיות והעדויות בשלב המשפט, אך לא לדווח. במידה ויחושו כי בית המשפט שגה, יוכלו העיתונאים המודאגים לבקר את בית המשפט לאחר הינתן פסק הדין, ולאחר שהראיות נגישות לכל.

אלא שלהבנתי, אין התקשורת באמת מעוניינת בטובת הציבור, או שימור הדמוקרטיה והמוסר. העניין כאן הוא להבנתי, רייטינג וכסף.

התקשורת יודעת כי אם לא תפרסם מייד, יהפכו הידעות לפחות סקסיות. הרווחים ירדו משמעותית. יש משהו עסיסי, בפרשיות עלומות, וברצח אופי של אנשים. רבים עושים זאת גם ללא התקשורת. רכילות היא מצרך ישן, שעובד היטב כבר אלפי שנים (ראו למשל את האיסור "לא תלך רכיל בעמך" שנכתב כבר לפני כמה אלפי שנים).

גם הטענה כי הסוביודיצה לא רלוונטית, כיוון שכולם מתעלמים ממנה, אינה טענה רלוונטית. התקשורת היא הרשות הרביעית, שכמעט אין דרך לאזנה ולבקרה. היא ממלכה בעלת עוצמה, שאין נגדה בלמים ואיזונים יעילים. לכן העיתונאים יכולים לעשות כמעט ככל אשר יחפצו. הם מרשים לעצמם להתעלם מחוקים, בידיעה שלא יפגעו.

דווקא החלטתו של השופט סולברג מאזנת יפה את התקשורת. ראוי, ואף חשוב שגם על התקשורת יהיה לתת דין, בפני מערכת מאזנת, כמו מערכת המשפט.

לאחר שקראתי את טענותיך, אני מתחזק בדעתי, כי הגיע הזמן, להפסיק להקריב את חייהם של אנשים פרטיים כמו סרן ר' ואלפים רבים אחרים, לרייטניג ולבצע הכסף, המניעים את התקשורת לאבד כל מעצור מוסרי. בשם אל הרייטניג, דורסת התקשרות ערכי מוסר אנושיים. החברה מקבלת כל בוקר מנת רעל, בדמות סיפורי סנסציות של רצח, דריסות, ומיתות משונות. רעל שמחריב והורס אותנו מבפנים.

אני מעריך, שללא אנשים כמו השופט סולברג, לא יהיה מי שיעצור את התפרקות התקשורת מכל רסן מוסרי. לא יהיה מי שימנע מאיתנו להגיע למצב של הרומאים בשיא עוולותיהם המוסריות, כאשר זרקו אנשים לזירה, רק כדי לראות אותם נרצחים ונרמסים בידי חיות טרף ורוצחים אחרים. איננו רחוקים משם. אלפי אנשים בשנה מאבדים את שמם הטוב, לטובת אל הרייטניג. אותם אנשים שוב לא יהיו כפי שהיו לפני כן. אין טיב פירסומו של אדם כפושע בכותרת העמוד הראשון, כטיב פירסום קטן לארח שנים, בעמוד פנימי, המודה שהאדם נמצא זכאי.

אינני פוסק דין אחרון. אולי יש דבר מה שלא הבנתי. אשמח אם תעמיד אותי על טעותי.

שלך,

האזרח הקטן מאד, טל.

אין דבר שיותר מרתיח אותי מאשר צביעות. עיתון "הארץ" יוסד על יסודות דמוקרטים-ליברליים. הוא מתהדר בקידום דמוקרטיה, ובהפצת רוח הליברליזם. אך כאשר בודקים את מעשיו בפועל, נראה שרוח הדמוקרטיה רחוקה מאד מדפיו של הארץ באינטרנט.

הערב נערכה הפגנה נגד ההקפאה. ההפגנה צוינה בגלי צה"ל. היא אף זכתה למקום סביר ב-Ynet. בערוץ שבע, היא כמובן זכתה למקום מוביל. אבל ב"הארץ" לא שמעו כנראה על ההפגנה.

ההקפאה שבגללה התקיימה ההפגנה, הינה מהלך לא דמוקרטי. שעבר ללא אישור הכנסת. החליט עליו אדם אחד, והיא קבלה את אישורו של הגוף המבצע. לא נערך על כך דיון בכנסת. לא נערך על כך דיוני ציבורי מקדים. פשוט כמה פוליטיקאים, הפעילו מהלך. יצרו אלימות כלפי ציבור ישראלי, וב"הארץ" מחירישים, ולא נותנים לציבור הנפגע להתבטא.

הנה לנו דיקטטורה במיטבה.

Ynet וערוץ 7 מאותו הזמן:

בפוסט מעניין, מעלה דובי קננגיסר השערה כי דמוקרטיה דיונית אינה מאפשרת פרוגרסיביות.

הטענות וההשערות שדובי מעלה לגבי דמוקרטיה דיונית, הן מענינות וחשובות לכל מי שדוגל בדמוקרטיה ישירה.

דמוקרטיה דיונית

לפני שאתייחס להשערות ולטענות של דובי, ולדרכים להתגבר על הבעיות שדובי מציג, חשוב להבין בקצרה מהי דמוקרטיה דיונית.

בדמוקרטיה דיונית יש שאיפה שהציבור יקבל את ההחלטות שלו לאחר דיונים מעמיקים והוגנים. מכיוון שקשה להביא ציבור המונה מיליונים לדיונים משמעותיים, פותחה שיטה שבה מוגרלים אזרחים מתוך האוכלוסיה. מתוך האזרחים שעלו בהגרלה, נבחרים כאלו שיהוו חתך מייצג של האוכלוסיה. אותם אזרחים, עורכים במשך מספר ימים דיונים מקיפים על הצעת החוק, ומציגים את מסקנותיהם לציבור הרחב (דוגמא מאורגון, והסבר מהארגון AmericaSpeaks).

התהליך של הדיון הנטרלי, אמור להתגבר על בעיות של הטיה בעקבות אינטרסים מסחריים, ואינטרסים אחרים. התהליך הדיוני נועד לספק לאזרחים מקור מהימן לקבלת החלטות, שיהיה נקי המשפעות חיצוניות.

דמוקרטיה דיונית מקדמת שמרנות?

אלא שבדוגמא שמציג דובי בפוסט שלו, נראה כי מתרחשת תופעה שונה ממה שציפינו. דובי מראה כי יתכן, שלדיון-הממוקד, יש פחות השפעה ממה ששיערו מתכנני הפתרון. על פי ההשערה, רק במצב שבו הציבור אינו מבין מספיק את ההצעה, תהיה נטיה להסתמך על החלטות האזרחים-הדנים. אך כאשר ניתנת אפשרות לכלל האזרחים להבין יותר לעומק את החוק, הציבור יטה לא לקבל את מסקנות האזרחים-הדנים. דובי מוסיף ומשער, שהאזרחים יטו לחקיקה שמרנית בנסיבות כאלו.

העדות שדובי מציג, אכן מאוששת את הטענה ומעלה שאלות לגבי היעילות של התהליך הדיוני.

הבדל בין התהליך הדיוני לתהליך הציבורי

גם אם נניח שלאזרחים-הדנים יש יכולת לחשיבה ביקורתית, עדיין השפעתם של המתדיינים על הדיון הציבורי הרחב נשארת נמוכה. למעשה , אם מקבלים את טענת דובי, הציבור עדיין מקבל את ההחלטות שלו, בתהליך שהוא שונה מהתהליך הדילברטיבי.

מבלי שאבחן לעומק את התהליך שעובר הציבור, גם אני חש, מהניסיון שצברתי בקדומים, שיש הבדל גדול בהחלטות שאליהן מגיע הציבור כאשר הוא שותף לדיון רציני, לבין החלטות שהוא מגיע אליהן ללא דיון שיתופי. משהו בדיון-השיתופי והשווה, יוצר פתיחות לשינוי.

בכך אני מסכים עם דובי.

נשאלת השאלה כיצד ניתן להעביר את הציבור הרחב תהליך של דיון רחב השתתפותי ואפקטיבי?

הבעיה אכן דורשת פתרון. בעולם ובארץ ישנם ניסיונות לפתור את הבעיה.

פיתוח דמוקרטיות מקומיות

פתרון ראשון, שניתן להציג לבעיה, הוא ליצור חברה שתקדם דיונים מעמיקים ברמה המקומית. התפתחות של תרבות דיון מעמיקה ברמה האזורית תוביל להתפתחות תרבות כזאת גם ברמה הארצית, כפי שניתן לראות בשוויץ. להערכתנו ניתן ללמד אנשים להתארגן ברמת השכונה, לפעול כגוף פוליטי, שמגיע להחלטות תוך כדי דיונים. את הדיונים ניתן לנהל דרך פורומים שכונתיים וקהילתיים המבוססים על האינטרנט (הדבר הקיים כיום בישובים קהילתיים רבים), או בהתכנסויות שכונתיות שיערכו באוירה חברית (פרויקט כאלו נערכים בארץ על ידי טובה אברבוך, ועל ידי). ברמה העירונית, מפעיל הארגון E-democracy, פורומים רחבים יותר, המאפשרים דיון עירוני.

פיתוח כלי דיון טובים יותר לציבור הרחב

הפתרון השני שאנו מציעים לבעיה, היא לנסות להבנות את הדיון בצורה כזאת שתאפשר השתתפות רחבה יותר של קהל. הכלי שבאמצעותו אנו מנסים לפתור את הבעיה נקרא Ekkli (קיצור של Ekklesia – אסיפת העם באתונה העתיקה). את התוכנה מפתחים חברים מקהילת דג'נגו בארץ.

הרעיון מאוחרי הפתרון של אקלי, מורכב מכמה רמות:

כדי לצמצם את המידע שהציבור צריך להיחשף אליו, כל ענפי הדיון שאנו מכירים בדיוני אינטרנט רגילים ממוקדים לטענה אחת ולביקורת על הטענה, בדומה לשיטה שמוצגת ב-truthmapping:

הדיון מצומצם ל"אוביקטים מנטלים" (Nodes), המסכמים את כלל הטענות המובילות למסקנה הסופית. בכל אוביקט מנטלי יש טענה וביקורת הטענה. כך שמי שכותב את הטענה צריך לשפר את הטענה, כך שתעמוד בביקורת. המצדדים בטענה יכולים לסכם את טענתם במקום אחד בלבד, והמבקרים יכולים להעמיד מנגד את טענתם במקום אחד בלבד, מול הטענה. כך מתקבל סיכום מתומצת של הטענה והביקורת שלה.

הריכוז של הטענה והביקרות למקום אחד מאפשרים למתדיינים לשפר את הטענה ואת הביקורת. הקוראים נדרשים לקרוא רק את הטענה והביקורת הממוקדת.

הקוראים והמשתתפים בדיון יכולים לתת הערכה עד כמה הם מקבלים את הטענה והביקורת. ההערכה שהם יתנו לטענה ולביקורת יופיעו כפסים בצבעים אדום (אינם חושבים שהמשפט נכון), צהוב (לא בטוחים), ירוק (מערכים שהמשפט נכון). כך יכולים המתדיינים להעריך את מידת ההשפעה שיש לטענה ולביקורת על הקוראים.

כאשר הדיון בנוי ממספר טענות, המובילות לפתרון בעיה, אקלי גם יכולה להוסיף על המהימנות של הטיעונים גם את הערכה של הקוראים למידה שבה הטענה תורמת לקבוצה. ולבסוף להציג עבור הציבור הרחב, את הפתרון שקביל את הערכת התקפות הגבוהה ביותר ושזכה להערכה כי הוא תורם לקבוצה במידה הרבה ביותר.

בשיטה הזאת למעשה אקלי מאפשרת למומחים ומלומדים לדון בצורה מאוזנת וביקורתית, ולשפר את הראיות והטיעונים שלהם, ומן הצד השני לאפשר לציבור להשתתף בתהליך ובהערכתו. לבסוף, מוצגת לציבור פתרון שמוסכם על רוב המשתתפים.

תהליכים דומים אך חלקיים ניתן למצוא ב-truthmapping, ובקומפנדיום.

הביקורת שדובי העלה היא נכונה. אני מקווה שאכן נצליח למצוא דרך לאפשר לציבור להשתתף בתהליך דיוני רחב והוגן. נרא כי דיון כזה יכול להוות בסיס לחברה דמוקרטית – משכילה.