ביום חמישי האחרון השתתפתי במפגש מרגש בין מתנחלים מאיתמר, מתנחלים מקדומים ואנשי שמאל מרחבי הארץ. המפגש היה במסגרת קבוצת ואהבת, ששמה לעצמה למטרה ליצור חברה המבוססת על אהבת האדם, ועל חיפוש המשותף, תוך ניסיון לחיות חיים פוריים בארץ הזאת.
הקבוצה מנסה לגשר על פערים אידאולוגיים, ומעודדת שיח מברר על תפיסות העולם השונות, ועל הדרך לחיות כאן ביחד. אלא שמסתבר שקיימים פערים גדולים בין תפיסות העולם. פערים גדולים, בין אנשי-שמאל, למתנחלים. בין אנשי-שמאל לפלסטינים (עוד לא התקיים דיון בין מתנחלים לפלסטינים, כך שאיננו יודעים האם יש פערים ומהם אותם פערים). הניסיון לגשר על תפיסות העולם הללו נראה מתסכל ביותר. לפעמים אף חסר סיכוי.
אני מציע, שאם נאמץ את כלי החקירה המתאימים אולי נצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכנו. אנסה להדגים זאת באמצעות המחלוקת שהתגלתה במפגש האחרון של הקבוצה.
המחלוקת:
המפגש התחיל בשיח שיוויוני, על מה משמעות הפסוק ו"אהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), עבור כל אחד מאתנו. כל אחד מאתנו הציג השקפת עולם נפרדת על הפסוק, ודי ברור היה כי רוב המשיבים הדתיים רואים בצורה שונה את הפסוק, מאנשי השמאל. בעייני אנשי השמאל, הפירוש של הפסוק ואהבת לרעך כמוך היה "לאהוב את כל בני האדם", ובעיני הדתיים הייתה משמעות הפסוק "לאהוב את עם ישראל". הבדל פשוט זה, גרם למתח בין האוניברסליסטיים (שמאל) ללאומיים -הדתיים (מתנחלים). בעייני האוניברסליסטיים, המחשבה הלאומית, המקומית היא קשה מנשוא. מדוע, אין יכולים הלאומיים לצאת מגדרם, ולהושיט יד לעמים אחרים? האם אין סיכוי שמהמקום הזה תצא אהבה בין מתנחלים לערבים? הדבר תסכל חלק מהאוניברסליסטים. אולי אף יצר רגשות שליליים כלפי הדתיים.
הדתיים מצדם אמרו, כי הדרך היחידה עבורם לפרש את התורה (ששם מופיע הפסוק), היא על ידי הפרשנים המקובלים, ועל פי אותם פרשנים, לא ניתן לצאת מגדר הפירוש, שאהבת לרעך כמוך, משמעו אהבה לעם ישראל בלבד. כדי לפשר, הציע מרדכי אשר, כי יש אפשרות לראות שני משפטים באותו משפט, והרב יצחק חמו, הציע פשרה, בכך שאין זה אומר כי שאר בני האדם אינם אהובים, אלא שהם "חביבים" שנאמר "חביב אדם שנברא בצלם". והציע חמו, כי יש פער בין הערבות ההדדית שבין אנשים מאותו העם, לבין היחסים שבינם לבין עמים אחרים.
אך נראה שהתסכול בין שני הצדדים נשאר. הצד הדתי כעס על כך שמנסים לאלץ אותו להענות לציווים שאינם נובעים מתפיסת עולמו, והצד האוניברסליסטי, נשאר מתוסכל מהראיה הצרה (לתפיסתו) של הדתיים, שלא נראה שניתן לשנותה.
והרי למסקנות השונות יש משמעות שונה לכל אחת מהקבוצות. עבור האוניברסליסטיים, אם המתנחלים לא יצאו מאהבת ישראל הצרה שלהם, לא יהיה ניתן להגיע לחיבורים אל הפלסטינים. עבור הדתיים, נמאס שהאוניברסליסטים מנסים לכפות עליהם עקרונות ושיטות שאינן מכבדות את המסורת, מתנגשות עם תפיסת עולמם, ודוחפות אותם למעשים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם השקפת עולמם.
מה ניתן לעשות?
אני חושב שהדבר הראשון שאנו נזקקים לו הוא סבלנות, והרבה. כל התהליכים הללו דורשים זמן חיבור, והמון אמון בן בני-אדם. הדבר השני הוא פתיחות. לא יתכן שיגיע צד אחד הבטוח שהצדק אצלו, ויצפה שרק הצד השני ישתנה. צריך להיות מוכן ללכת לתהליך שינוי הדדי, ארוך שידרש לצורך חיים משותפים. ככל שהצד האחר יראה כי הצד השני לומד ממנו, כך יהיה מוכן ללמוד הוא בעצמו מהצד הראשון. הדבר השלישי, הוא חיים משותפים, פעילויות משותפות, ומחשבות משותפות על הדרך המשותפת. את זה ניתן להשיג במפגשים, ובמעשים משותפים, ובדיונים משותפים. לפעמים החיים המשותפים, יש להם כוח יותר מאשר לכל תיאוריה, והם מחברים בן בני אדם ומאפשרים את התזוזה הסמויה והטובה מהעמדות הראשוניות של שני הצדדים.
ההבדלים הפרשניים:
אך יש גם צד פרשני, אידאולוגי שאין להתעלם ממנו. צד זה הוא קשה לשינוי. ההבדלים הפרשניים יוצרים לכאורה מצב בו לא ניתן להסיק את אותן מסקנות משתי פרדיגמות שונות. לכל מערכת פרדיגמתית (או תפיסת עולם), היוצאת מאותה מערכת ראיות, ינבעו הסקים שונים. כך למשל, אם נראה ברק, יאמר המדען כי זהו תוצר של הכוחות החשמליים, שהם פרי חוקיי הטבע הפסיביים, בעוד האדם הדתי יאמר כי הברק הוא תוצר רצון האל. הפסוק ואהבת לרעך כמוך, בפרשנות האוניברסלית משמעו אהבת כל בני האדם, ובפרשנות הדתית, משמעו אהבת ישראל.
הניסיון האינטואיטיבי הראשוני של אנשי-מדע, הוא בד"כ לקעקע את יסודות האמונה של האחר. השיטה המדעית נועדה כדי להפריך פרדיגמות שאינן מבוססות ראיות, ולהשאיר על תילן פרדיגמות שעומדות במבחן ההפרכה. אלא שבעולם הדתי אין זה כך. האדם הדתי, מבסס את משנתו על אמונה, על דבר שאינו מוכח. יתרה מכך, הסיבה שאדם בוחר להיות דתי (בהנחה שהוא בוחר) היא שהדת מעניקה לו חליפת כללים ואמונות המאפשרת לו חיים טובים ושלווים. הניסיון לקעקע את האמונה הדתית, יזכה מצד המאמין להתנגדות, שכן אין המדען מפריך רק את התשתית לאמונה הדתית, אלא לכל אורך החיים השלו של המאמין.
לעומתם, אנשים דתיים, המתמודדים עם הטענות המדעיות, מעדיפים פעמים רבות לוותר על דיונים אלו, כיוון שאין להם הכלים הידעתיים והדיונים להתמודד עם טענות אלו. גם הבקיאים שבהם, פעמים רבות מרגישים ששיח זה אינו מתאים להם.
לכן, מומלץ ואף כדאי (אלא אם כן הוגדר דיון תיאולוגי) לוותר על דיון מסוג זה.
הדרך האחרת, היא פשוט לבחון את המציאות, ולראות כיצד ניתן להגיע משתי הפרדיגמות השונות למסקנות שיאפשרו שיתוף פעולה.
הרי גם המתנחלים, וגם אנשי השמאל מבינים שיש מקום לחיים משותפים של ישראלים ופלסטינים ביחד. בין אם זה בפתרון פוליטי של שתי מדינות עם גושי התיישבויות, ובין אם מדובר על מדינה מעורבת. ולכן, כל צד, יצטרך להסיק מתוך הפרדיגמה שלו את המסקנות שיאפשרו פיתוח דרכים לחיים משותפים. התורה הפרשנית, מראה כי הפרשנות היא גמישה ויכולה להתאים עצמה למציאות, גם בלי תהליך ההפרכה המדעי. כך יכול כל צדיק לחיות באמונתו, שהרי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (מסכת אבות, א', י"ז). כפי שהציע יצחק חמו, חביב אדם שנברא בצלם, ויש בכך מספיק כדי לדרוש שלום גם בשכנינו הפלסטינים, שאין הם עובדי אלילים, אלא מאמינים באותו אל (על פי הרמב"ם). ומצדם לא יבקשו האוניברסליסטים לכפות תפיסת עולמם על כל באי עולם, ויכבדו תפיסות עולם שונות, וישאפו לשינוי על ידי המעשה של החיים ביחד.
ואם בכל זאת חשקה נפשכם בשינוי פרדיגמות?
א' המקום היאה לכך, הוא דיון תיאולוגי, שבו כל המשתתפים מעוניינים בכך. ואם דיון מעשי אתם מחפשים, הרי שפרדיגמה צריכה להביא לשגשוג המאמינים בה. חיי המעשה הם המשפיעים. לפי כך, יהיה על האוניברסליסטים להראות שהפרדיגמה שלהם מובילה את האדם לחיי שגשגוג ושלווה טובים יותר, וכך נכון גם לגבי הדתיים. ואולי הטוב יותר, הוא שילמדו אחד מהשני, את הטוב אצל השני ויקדמו ויעודדו שיפור באורחות חייהם, למען יטב להם, ומה שפסול יבטלו.
מה דעתכם? מה ביקורתכם? היכן עלי לשפר? האם יש לכם הצעה אחרת?
