Tag Archives: שמאל

ההגנה על הדמוקרטיה והקרן החדשה לישראל

שאלת הקרן החדשה, וההתכתשות סביבה מימין ומשמאל מעלה מספר שאלות דמוקרטיות מענינות. שאלת הביקורת, ושאלת הלאומיות.

אירגוני זכויות האדם טוענים כי נשמת אפה של הדמוקרטיה היא הביקורת על התנהלות המדינה. מתוך הספרים שאני קורא כיום על עליית הנאציזם לשלטון (איאן קרשו – היטלר, ומייקר ברליי – "הריך השלישי: היטוריה חדשה'), אני יכול להבין את טענת ארוגניי השמאל. העדרה של ביקורת יעילה כנגד הנאצים, איפשרה לנאצים לקעקע את הדמוקרטיה, באמצות מהלכים דמוקרטיים וחוקתיים.

לא שאני טוען שיש קרבה בין המצב הנוכחי, למה שקרה אז, אבל אין ספק שיש דברים שהממשלה היתה מעדיפה להשתיק (למשל, ביקורת לגיטמית על הדרך בה ניהלנו את "עופרת יצוקה").

מנגד, יש את הצד הלאומי. שטוען, כי  עלינו להגן קודם כל על עצמנו, ורק אחר כך להתחשב בזכויות אדם של עמים אחרים. הטענה הזאת שימשה את ארה"ב, בבואה להקים ממשלת בובות רודנית במדינות דרום אמריקה.

המתח הזה, בין קיום עצמאי של עם, לבין הגנה על זכויות אדם, הוא מתח המתקיים כל הזמן במשטרים דמוקרטיים. יש תקופות שבהן אין איום ממשי על המדינה, ולכן יש נטיה לשיפור בזכויות אדם, ויש תקופות בהן מדינה נמצאת תחת איום, ומאיימת לפגוע בזכויות אדם.

האם הקרן החדשה לישראל באמת מקדמת דמוקרטיה?

אבל בדיון הנוכחי יש לי תחושה שמדובר במשהו אחר. הני, ידידי הזמין אותי, כמו רבים אחרים לחתום על עצומה להגנת הדמוקרטיה. אבל לא הייתי שקט עם העצומה, ומה שעומד מאחורי הקרן החדשה לישראל.

ארגון "משנים" כבר מתריע במשך תקופה ארוכה על התנהגות הקרן החדשה לישראל. הארגון טוען, כי מדובר בקבוצה שמשתקת דיון דמוקרטי אמיתי. יש שיטענו כי ארגון "משנים" הוא ארגון קטן ופרנואידי, אבל כבר למדתי שנוח תמיד לבעלי היתרון התקשורתי, להשתיק ארגונים קטנים בטענות לפרנואדיות.

מאתר האינטרנט של הקרן החדשה לישראל, נראה כי מדובר ביהודים אמריקאים מהאגף השמאלי, שממנים פעילויות לשיפור זכויות אדם בישראל. לא ברורה מידת ציונותם של אותם יהודים. ידוע כי קרן פורד, גם היא היתה מהתורמים לקרן, ושמיסד קרן פורד היה אנטישמי.

גם ההתנהגות שהגיע בעקבות ההתקפה, לא תאמה בדיוק ערכים דמוקרטיים. במכתב התגובה הראשוני באתר הקרן, לדו"ח של "אם תרצו", נכתב ש"אם תרצו" הוא ארגון קיצוני. התייחסות כזאת לצד הביקורתי מעידה על חוסר סבלנות וחוסר דמוקרטיה כפי שכותב אופק בן אבי ב"עבודה שחורה" (רק שהוא כותב על החברה הישראלית, ולא על הקרן החדשה לישראל).  בינתיים, שונה דף התגובה, ונעלמה משם הבוטות, אבל עדיין נטען כנגד "אג'נדה קיצונית"

ההתקפות האחרונות על הקרן החדשה לישראל מלאות באי-דיוקים ומותחות את גבולות האמינות כדי לקדם מטרה אידיאולוגית. ההתקפות האישיות על יו"ר הקרן נבזיות במיוחד ואינן ראויות לתגובה. הן מדגימות כי הדוח המדובר נכתב רק על מנת לשרת גרסה גסה במיוחד של אג'נדה אידיאולוגית קיצונית. (מקור)

השימוש במילה "שמאל קיצוני", "ימין קיצוני", הן כלי לקעקוע כל דיון דמוקרטי, והיה עדיף שהינו מוותרים על סוג דיון דמוגוגיים כזה. מוטב היה אילו הינו רק מתתייחסים לגופו של עניין.

גם ההתנהגות הלא שקופה של הקרן, מעידה על העדר דמוקרטיה אמיתית. במכתב שכתבה ה"מכללה הכלכלית חברתית" לראש הממשלה, ופורסם באתר עבודה שחורה, טוענים אנשי המכללה שיש להפסיק את ההתקפות על הקרן. הם רק שוכחים לציין גילוי נאות שהמכללה ממונת על ידי הקרן.

שוב, אם אנשי הקרן הם אנשים דמוקרטים, ושהחשיבות של דמוקרטיה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלה, מומלץ שידאגו לשקיפות ולגילויים נאותים, כאשר הדבר דרוש.

על המתח שבין זכויות אדם להגנה לאומית

גם אם נניח כי הקרן אכן פועלת אך ורק משיקולים דמוקרטיים, עדיין יש לסקור כאן מרחב שיקולים רחב יותר.

חברה מעניקה לאדם החי בתוכה סדרה של זכויות. הזכות הבסיסית ביותר היא הזכות לחיים. לאחר מכן אמורות להגיע עוד מספר זכויות שאמורות להבטיח את חרותו של האדם, ואת אושרו. אלו זכויות כמו הזכות לקניין, הזכות לחופש הביטוי, הזכות לחרות, הזכות לכבוד, ועד זכויות רבות, על פי ההשקפה הרוווחת באותה מדינה.

לא תמיד עולות כל הזכויות בקנה אחד. לעיתים הזכות לחיים ולחרות של אדם אחד, עלולה לפגוע בזכות לחיים של אנשים רבים אחרים. לדוגמא אנשים החולים במחלות נפש המסכנות את הציבור, נכלאים בבתי חולים לחולי נפש בניגוד לרצונם.

כך גם כאשר מדינה יוצאת להגנתה מפני אויב חיצוני. כדי להגן על אזרחיה, יכולה מדינה לפגוע בחיילי אויב על פי אמנות בינ"ל. הבעיה היא שהאמונות הללו נכתבו עובר מיקרים ארופאים "תרבותיים" שבהם הצבאות נלחמים בגלוי אחד כנגד השני. האמנות לא נכתבו למקרה בו מתרחשות לוחמות גרילה או טרור. ולמעשה, האמנות הללו לא כובדו יתר על המידה גם על ידי הדינות החותמות עליהן. במלחמת העולם השניה, טבחו כל הצדדים באוכלוסיות ללא רחם. ערים מערביות הופצצו על ידי הגרמנים וכך גם עשו הבריטים והאמריקאים כלפי הגרמנים. במזרח, הסיפור היה אחר לחלוטין, שם לא נשמרה מידה אחת של אנושיות. הרצח ההדדי, היה חסר מגבלות לחלוטין.

גם כאן, בישראל, צה"ל נדרש להגן על האוכלוסיה הישראלית. פצצות שנורו מאזור עזה לכיוון ישובים ישראלים, היוו את התמריץ לפעול. הדרך שבה בחר צה"ל להרתיע את החמאס היה על ידי פגיעה רבתית בעזה (ואולי גם באזרחים?). נדמה כי אין ספק שגם ב"לבנון 2" וגם ב"עופרת יצוקה", צה"ל הפעיל כוח רב, שיצר הרס רב למבנים וכנראה גם לאוכלוסיה.

האם השימוש בכוח היה מופרז? קשה לדעת. מעולם לא נקבעו כללים כיצד יש לנהל מלחמה הומנית, ומהי מלחמה מוצדקת. מה שברור הוא שישראל ניזוקה מאד בדעת הקהל העולמית (נזק שהפלסטינים מצליחים לייצר מאז 1968).

וכיוון שאין כללים מוסכמים, כל צד צועק את טענתו. כל צד רואה רק את הצד שלו. אירגוני זכויות האדם מתייחסים לעופרת יצוקה, כאילו היה זה טיול שנתי, שאסור שיהיו בו נפגעים, והלאומיים דוחים כל ביקורת.

במקום זאת, אולי הגיע הזמן, לנסות ולהבין מה מותר ומה אסור במלחמה? האם לא הגיע הזמן לנהל על כך דיון אמיתי?

אני חושב שדיון אמיתי כזה, יאפשר לכולנו ליצור קוים אדומים שיאפשרו מצד אחד לשמור על הדמוקרטיה, ומן הצד השני להגן על תושבי המדינה. היום המצב הוא שכל אחד צועק. אירגוני זכווית האדם משמיצים את ישראל בעולם, ועוזרים בכך לתעמולה הפלסטינית (נרצה או לא נרצה, זאת התוצאה). אם היו אירגוני זכווית האדם גם מעוניינים בקיום מדינת ישראל, היו הללו ניגשים לדיון ומנסים לנהלו בצורה דמוקרטית. אם היו רוצים אירגונים לאומיים לשמור על ציוויונה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ועדיין לשמור על חוסנה, היו גם הם ניגשים לדיונים הללו.

מי מרים את הכפפה?

האם "הארץ" הוא עיתון ליברלי? – דוגמא לדיקטטורה מבית שוקן

אין דבר שיותר מרתיח אותי מאשר צביעות. עיתון "הארץ" יוסד על יסודות דמוקרטים-ליברליים. הוא מתהדר בקידום דמוקרטיה, ובהפצת רוח הליברליזם. אך כאשר בודקים את מעשיו בפועל, נראה שרוח הדמוקרטיה רחוקה מאד מדפיו של הארץ באינטרנט.

הערב נערכה הפגנה נגד ההקפאה. ההפגנה צוינה בגלי צה"ל. היא אף זכתה למקום סביר ב-Ynet. בערוץ שבע, היא כמובן זכתה למקום מוביל. אבל ב"הארץ" לא שמעו כנראה על ההפגנה.

הארץ - 09.12.2009

ההקפאה שבגללה התקיימה ההפגנה, הינה מהלך לא דמוקרטי. שעבר ללא אישור הכנסת. החליט עליו אדם אחד, והיא קבלה את אישורו של הגוף המבצע. לא נערך על כך דיון בכנסת. לא נערך על כך דיוני ציבורי מקדים. פשוט כמה פוליטיקאים, הפעילו מהלך. יצרו אלימות כלפי ציבור ישראלי, וב"הארץ" מחירישים, ולא נותנים לציבור הנפגע להתבטא.

הנה לנו דיקטטורה במיטבה.

Ynet וערוץ 7 מאותו הזמן:

ynetערוץ 7

מלחמת העולם הראשונה – האם הגרמנים נדקרו בגבם?

באחד משולי ההתעסקויות שלי  בפרשת ויקיפדיה, פניתי לערך על מלחמת העולם השניה. תחום שיש לי בו הבנה גדולה מהמוצע. רציתי לראות האם אני יכול לסייע בשיפור הערך. אחד הדברים שמיד הבחנתי בחסרונם הוא "אגדת הסכין בגב" כרקע למלחמת העולם השניה.

על פי התפיסה הנאצית, היו אלו היהודים והבולשביקים שהביאו להפסדה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. ההפסד הוביל להסכם כניעה מבזה שהוביל לשנים של חוסר יציבות פוליטית ואומללות כלכלית לרבים מאזרחי גרמניה. זאת אחת הסיבות שהביאו את הנאצים להילחם ביהודים, ולכבוש את חבלי הארץ הסלאויים ואת רוסיה.

האם גרמניה נדקרה בגבה? האם יש צדק בטענת הגרמנים. ברור לי ששאלות בנושא זה, עלולות להדליק אש. אבל לדעתי, הן גם יכולות להוציא אותנו מהשקרים שאנו טווים לעצמנו. סיפורים ונרטיבים שבהם אנו הולכים ומסתבכים, מבלי יכולת לבחון את המציאות כפי שהיא. אם אנו רוצים למצוא מזור לצרות שבהם אנו נמצאים, אני מציע להפסיק לספר לעצמנו סיפורים, ולהתחיל להסתכל למציאות טוב טוב בעניים, כדי שיום אחד נוכל לנווט את מדינתנו למקום מבטחים.

האם גרמניה נדקרה בגבה?

הרשימה הבא היא פרי מחקר ראשוני ולא מחייב.

אחד המאמרים התמוהים ביותר בשקראתי בנושא זה הוא מאמר של Wilhelm Deist שכתב את המאמר: "The Military Collapse of the German Empire: The Reality Behind the Stab-in-the-Back". במאמר מתאר דיסט את לודנדורף, מי שהיה הרמטכ"ל של גרמניה במלחמה, כאחראי הבלעדי להפסדה של גרמניה. דיסט מראה כי לודנדורף היה מנותק לחלוטין מהבנת רחשי החיילים. הוא לא הבין שבין החיילים ששכבו בחפירות לבין הפיקוד ששניהל את חייו מחוץ לטווח התותחים, נוצר פער עצום. פער שהביא כבר ב-1916 לתלונות הולכות ונשנות של החיילים על ניצולם בידי הפיקוד. על שליחתם של מאות אלפי חיילים למוות , מבלי להשיג כל תוצאה נראת לעין.

החיים בחפירות, עם כל הקושי שלהם, עם המוות היום-יומי, עם הצחנה של רבבות גופות הנרקבות בין קווי האויב. עם החולדות שאכלו והשמינו מבשר אדם. וחוסר ההצלחה של הפיקוד להשיג פריצת דרך משמעותית, הביא למרידות בצבא הגרמני.דיסט מאשים לחלוטין את לודנדורף בכל אלו, ואינו נפנה להביט על תמונה הכוללת שבצורה מתמיהה עולה גם ממאמרו.

הסבריו של דיסט אינם מספקים תשובות לשאלות רבות הנוגעות לסיבת ההפסד במלחמה. מי שמכיר קצת את מלחמת העולם הראשונה , יודע שהפיקוד בכל הארצות שהשתתפו בלחימה כשל לחלוטין. גם בצרפת וגם בבריטניה, חייהם של מאות אלפים בוזבזו לריק במחפורות, מבלי להשיג דבר. המרחק שהיה קיים בין החייל הגרמני, לפיקוד היה דומה לאותו מרחק שחווה החייל הצרפתי או הבריטי. ובכל זאת לא פרצו מרידות בצבאות בריטניה וצרפת. אם כן, עדיין לא ברור מדוע דווקא החייל הגרמני הפסיק להילחם?

דיסט מזכיר מידי פעם שכבר ב-1917, המפקדים התחילו להרגיש שהעורף נלחם נגדם ולא איתם. דיסט שוכח להזכיר את השביתות הגדולות שארגנו רוזה לוקסמבורג וחבריה הספרטקים במהלך המלחמה. מלחמות שפגעו ביכולת הצבא להילחם. הספרטקים, שהיו זרם של מרקסיסיטים, והפכו אחר כך למפלגת ה-USPD עודדו פועלים לעצור את המלחמה, על ידי קיום שביתות פראיות. בקרב  הנהגת ה-USPD היו היהודים בולטים מאד. בינהם ניתן למצוא את רוזה לוקסמבורג, פול לוין וג'וליאן מרכילובסקי. את כל השביתות הללו הם אירגנו בזמן שגרמניה היתה במלחמה נגד מספר רב של אויבים, כשהגרמנים מרגישים כי לא הם התחילו במלחמה.

ברור מכאן, מדוע הרגישו גרמנים רבים כי הקומוניסטים והיהודים חיבלו במאמץ המלחמתי הגרמני.

אבל יהיה זה נוח מידי להאשים את הקומוניסטים והחברים היהודים שבינהם בתקיעת הסכין בגב האומה הגרמנית. דיסט טוען שהיה זה לודנדורף, שבתרגיל מתוחכם "התפטר" רגע לפני הנפילה והשאיר את האחריות, לדמוקרטים ש"בישלו" את ההפסד. בכך הוא הוריד את האחריות מעצמו, והניח לאלו ש"בישלו" את כישלון לשאת את אות הקלון של ההפסד. אגדת הסכין בגב, על פי דיסט, היתה כלי של לודנדורף לחמוק מאחריות אישית.

הטענה של דיסט מתחזקת, אם נבחין שלמעשה ב-1916, לודנדורף והינדונברג, מהמטכ"ל הגרמני, הפכו לשלטים בפועל של גרמניה. הם השתמשו בכוח הלא-דמוקרטי שניתן בידהם כדי לחייב את הפועלים לעבוד שעות נוספות, ללא תוספת שכר. הם לא הבינו, כי כדי שהעם ישתתף במלחמה כזאת, העם צריך להרגיש שהמלחמה זאת מתנהל על פי רצונו, ואינה נכפת עליו, כפי שעשה המטכ"ל.

בכך טעה המטכ"ל הגרמני, ולא הבין את הרוח המאפשרת לאומות ענק לנהל מלחמות ארוכות טווח. הוא לא הבין את שיבינו רבים טובים אחרי 1945, שבלי דמוקרטיה או תעמולה משובחת, לא יכולה אומה לנצח במלחמת כוללת.  כך, נראה כי במו ידיהם הרס המטכ"ל הגרמני את התשתית האזרחית שאיפשרה את התמיכה העממית במלחמה. בחוסר הבנתם, הם יצרו קרקע פוריה לספרטקאים, שעודדו מרידות דמוקרטיות, שהסתיימו במהפכה הדמוקרטית של 1918-1919, ובהפסד גרמניה במלחמה.

סיכום

המציאות תמיד יותר מסובכת מהתיאוריות הפשוטות שאנו רוצים לצייר. לודנדורף חש בצדק כי הקומוניסטים והדמוקרטים מחבלים במאמצי המלחמה שלו, וממרידים את העורף כנגדו. אבל יחד עם זאת, לודנדורף אינו מנהל את המלחמה למען רצונותיו האישיים. המלחמה היא בשביל העם, ואם העם איבד את האמון במלחמה, רצוי מאד שההחלטה בנוגע להמשך ניהול המלחמה תחזור לעם.

הקומוניסטים והדמוקרטים, השתמשו בטעיונים הגיונים ושאלו מדוע בכלל נדרשת המלחמה הזאת? האם היא מנוהלת בשביל האגו הפרטי של אנשי המלחמה? יותר ויותר אנשים התחילו להבין שהמלחמה הזאת מיותרת לחלוטין. ולודנדורף, שלא גדל על ברכי הדמוקרטיה, לא הבין שהשאלה הזאת היתה שאלה נכונה. חוסר היכולת שלו לענות תשובות ברורות לגבי הצורך בהמשך המלחמה, ואי היכולת שלו לנהל את המלחמה ביעילות, הם אלו שגרמו בסופו של דבר למאיסת חלק גדול מהגרמנים במלחמה. לא המורדים תקעו סכין בגב הגרמנים, אלא לודנדורף וחבריו במטכ"ל הם אלו לשדעתי תקעו סכין בגב העם הגרמני, וחיסלו למעלה משנים וחצי מיליון מבניו בדרך.

מלחמת העולם השניה ולקחיה הרלוונטים למלחמת ישראל-חמאס

במשך זמן רב אני קורא את הסדרה האוטוביוגרפית של צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה (Churchill 1950). באמצעותה אני לומד להכיר גם את מלחמת העולם השנייה, וגם את הדרך בה נוהלה המלחמה על ידי בעלותהברית.

תוך כדי הקריאה צצו במוחי שאלות לגבי הדרך שבה נוהלה המלחמה מהצד הגרמני. שאלות כמו, למה אפשרו הגרמנים לבריטים לחלץ את הצבא הבריטי מצרפת לאחר הקריסה של צרפת במאי 1940. מדוע היטלר פתח חזית נוספת קשה ומסוכנת מול הרוסים, כאשר הוא יודע שיהיה עליו להמשיך ולהלחם במה שאז כונה "האימפריה הבריטית". איך הצליח הצבא הגרמני לשרוד כל כך הרבה זמן, מול שלוש אימפריות ענקיות. מה חישל את רוח חייליו להלחם עד המטר האחרון בברלין. אני שואל את השאלות הללו, כדי להבין מדוע vדיקטטורה הנאצית הצליחה לשגשג, אך גם מדוע היא לבסוף קרסה.

כדי לנסות לענות על השאלות הללו, קניתי את הספר The German generals talk של לידלהרט. הספר הוא תוצר של עבודת תחקירים, שערך אחד מגדולי המומחים האסטרטגים של המאה ה-20, עם הפיקוד הבכיר הגרמני. הספר נכתב לאחר שלידל הרט ביקר את הגנרלים הגרמנים המובסים בבית הכלא, וניסה להבין בעזרתם את המלחמה מהצד הגרמני.

במהלך הקריאה, התבררו לי מספר לקחים גם לגבי הפעלת טרור והשפעותיו על אוכלוסיות שונות. ללקחים אלו יש משמעות גם לקונפליקט הפלסטיניישראלי בו אנו נמצאים.

על פייסנות ומלחמה.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, חתמו הגרמנים על הסכם השלום של וורסאי. ההסכם נועד בין היתר, להגביל את כוחה הצבאי של גרמניה, ולמנוע ממנה את היכולת לפתוח במלחמה נוספת. מגבלות שונות הוטלו על הגרמנים, כמו הגבלת הצבא הגרמני ל-100 אלף חיילים וקצינים (צבא קטן מאד בקנה מידה אירופאי). פירוק המטכ"ל, איסור על החזקת טנקים, ארטילריה ומטוסים, והגבלת כוח הצי הגרמני למינימום. בנוסף התחייבה גרמניה לשלם לבריטניה וצרפת פיצויים על נזקיי המלחמה. אילו נשמרו ההגבלות הצבאיות, לא היה באפשרותה של גרמניה כעבור 20 שנים לסכן את המעצמות הצרפתית והבריטית. אך בסדרה של ויתורים מדיניים, צרפת ובריטניה אפשרו לכוח הצבאי הגרמני לגדול ולהתחזק. ב-1935 היטלר, הפר את הסכם וורסאי והחל בהגדלת הצבא הגרמני. צרפת ואנגליה, שלא היו מעוניינות במלחמה נוספת, ויתרו לגרמניה, ואפשרו לכוח הגרמני הצבאי לגדול. בעולם המערבי נשמעה אפילו תמיכה במהלכים הללו של גרמניה, בטענה כי בכך הגרמנים מחזירים לעצמם את הכבוד האבוד שלהם, ודבר זה ייטול מהם את הרצון לצאת למלחמה. טענה אחרת הייתה שגרמניה חזקה תוכל למנוע מהמהפכה הקומוניסטית של בריה"מ לחדור לאירופה.

גם כשגרמניה התחילה בתהליכי התפשטות, על ידי הפרת הסכם הפירוז של הריין, סיפוחים מחודשים של אזורים שהיו שייכים לה לפני מלחמת העולם בחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה וסיפוח אוסטריה, מדינות המערב נמנעו מלתקוף את גרמניה. בשלבים אלו היה עדיין מעמדו של היטלר לא יציב, וצבאו רחוק מבשלות, ואילו צבאות המערב היו חזקים יותר.

בשלבים אלו, הייתה תסיסה במטכ"ל נגד היטלר. בצבא הגרמני היו מפקדים שביקשו לבצע הפיכה צבאית (עמ' 87 – 89). אך היטלר הצליח לשלוט בצבאו באמצעות מניפולציות כוח מתוחכמות. מה שמנע מהמטכ"ל לבצע את ההפיכה היו מספר גורמים. קודם כל היטלר נבחר בבחירות חוקיות ולגיטמיות (על פי חוקת רפובליקאת ווימאר. על פי השיטות הנהוגות כיום, תהליך זה היה נחשב להשתלטות ברוטלית). מיד לאחר היבחרו, חוגים המקורבים ל Hammerstein ו– Schleicher, חשבו על הפיכה צבאית, אך החליטו שאין סיכוי להפיכה צבאית כזאת. אנשים אלו היו גנרלים וותיקים בדימוס, ולא היה להם קשר ישיר עם הצבא, ולכן לא יכלו להפעיל אותו. בנוסף היטלר החדיר לפיקוד הבכיר מפקדים נאמנים לו. הוא דאג שכל מפקד בכיר יבודד משאר המפקדים, ובכך הוא יצר הפרדומשול. בנוסף היטלר הקים את חיל האויר, שבו היו יחידות הנ"מ. ליחידות הנ"מ היו כלי נשק יעילים נגד אדם ונגד טנקים, ולכן יחידות הנ"מ היו יכולות למנוע הפיכה צבאית. בכך יצר היטלר מצב שבו הפיקוד הבכיר בצבאו נאלץ להיכנע לרצונו. אך יחד עם זאת, כאשר היטלר התחיל בתהליכים הסיפוח, הוא נחשב בעיני רבים למשוגע, ויתכן שאם גרמניה הייתה מותקפת בשלב ההתפשטות הראשונית שלה על ידי צרפת ובריטיניה, גורמים אנטיהיטלראיים במטכ"ל, היו מוצאים להם אוזן קשבת יותר בצבא, והם היו מסוגלים להפיל את היטלר.

ההצלחה גרמנית – הגאונות ההיטלראית

היטלר היה נבון וחכם יותר מהמטכ"ל שלו בכל הקשור למהלכים ברמה המדינית וברמה הטקטית. הוא לא הבין מספיק ברמה האסטרטגית, וזו הייתה נקודת החולשה שלו. עליית גרמניה ונפילתה קשורים ליכולות הללו של היטלר וגם לחסרונותיו.

היתרון של היטלר על אנשי צבאו המקצועיים, בהבנת תהליכים מדיניים, גרמו לו להתעלם מאזהרות הגנרלים שלו, כאשר אלו הזהירו אותו שהצבא אינו מוכן למלחמה. היטלר הבין את הפציפיזם של צרפת ובריטניה, והוא הניח שגם אם צבאו לא יהיה מוכן למלחמה, המדינות הללו לא יתקפו אותו. צרפת הייתה מובסת נפשית ממלחמת העולם הראשונה. היא איבדה מיליון וחצי לוחמים, והיא נעדרה את הרוח הציבורית שנדרשה להתמודדות מול גרמניה המתחמשת. בבריטניה שלטו רוחות פציפיסטיות, שהתנגדו לכל מלחמה. היטלר הבין שאין איום ממשי על צבאו, וכך הצליח היטלר לכבוש את אוסטריה, וחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, מבלי שמדינות המערב יתנגדו. בשלב מסויים, בכל זאת מדינות המערב הבינו שיש לעצור את ההתפשטות הגרמנית. הם התריעו בפני גרמניה שאם גרמניה תיתקוף את פולין, זאת תהיה מבחינתם הכרזת מלחמה. על אף החשש של המטכ"ל הגרמני, היטלר הבין לליבם של אזרחי מדינות המערב, והבין שגם כאן לא תתרחש מהומה גדולה.

על פי העולה מהספר של לידל הרט, נראה כי כוונתו של היטלר הייתה לכבוש את מזרח אירופה, ולהתחלק בשלל עם רוסיה. הוא כנראה קיווה שבכך הוא יזכה לעתודות של נפט ושטחי חקלאות הגדולים הנמצאים במזרח אירופה. בכך הוא יבצר את מעמדה של גרמניה כאימפריה חזקה. היטלר קיווה שרוחות הפציפיזם והתבוסתנות ישררו, ומדינות המערב יסכימו לכיבוש מזרח אירופה.

לאחר שגרמניה תקפה את פולין (שוב על בסיס שטחים שהיו בהם גרמנים מתקופת מלחמת העולם הראשונה), צרפת ובריטניה בכל זאת הכריזו מלחמה על גרמניה. אך זאת הייתה מלחמה מזויפת, כפי שהיא כונתה מאוחר יותר. בריטניה וצרפת לא תקפו את גרמניה. הן עמדו על קו הגבול בין גרמניה לצרפת ולא עשו דבר. המעט שנעשה היה מספר קרבות בין גרמניה לבריטניה סביב כיבוש נורווגיה בידי הגרמנים, אך גם שם הבריטים לא הראו נחישות גדולה מידי (צ'רצ'יל התלונן קשות על כך שלא נותנים לו לכבוש אזורי מפתח בנורווגיה, כדי להקדים את הכיבוש הגרמני).

כשהגרמנים הבינו שמדינות המערב לא עומדות לחתום איתם הסכם שלום, נוצרה פאניקה במטכ"ל הגרמני. הגרמנים ידעו שאין להם את אוצרות הטבע הדרושים למלחמה ממושכת, ושבסופו של דבר, מדינות המערב יתארגנו ויתקפו את גרמניה. היה גם חשש, שאם מצב המלחמה יימשך, רוסיה תנצל את ההזדמנות כדי לתקוף את גרמניה ולכבוש אותה. היטלר הבין שיש לעשות מעשה ולכבוש את צרפת, כדי להוציא את מדינות המערב מהמשחק.

המטכ"ל הגרמני התנגד לתכניותיו של היטלר. הם חששו כי סיפור המעשה של מלחמת העולם הראשונה יחזור על עצמו. שוב גרמניה תצליח לכבוש חלק מצרפת, ואילו הצרפתים יתאוששו, ובמלחמה ארוכה יכריעו את גרמניה (הגנרלים, עמ' 112). המטכ"ל הגרמני לא האמין ביכולתו לכבוש את צרפת.

היטלר, שוב התעלה על הגנרלים שלו, והבין שהצרפתים הם עם תבוסתני ומושחת. הוא הבין גם שהמטכ"ל שלו מקובע ואינו חושב על דרכים חדשניות. ובאמת, דרך הכיבוש שהציע המטכ"ל חזרה בדיוק על אותו מתווה של מלחמת העולם הראשונה. כדי לפתור את בעיית הקיבעון המחשבתי של המטכ"ל שלו, קידם היטלר רעיון שהציע קצין זוטר יחסית, אך בעל מחשבה צבאית מבריקה. היכולת הזאת לעבור דרך ההיררכיה הצבאית ולקדם את מי שנראה לך כמוצלח, היא תכונה ייחודית שאפשרית כנראה רק בדיקטטורות. שם הקצין היה מאנשטיין , והוא היה קצין האג”מ של קבוצות הארמיה A. מאנשטיין הבין את כוח השריון ואת היכולת שלו לנוע בשטחים שנחשבו בלתי עבירים. הוא טען שיש לתקוף דרך הארדנים (שנמצאים באגף המזרחי של צרפת), כיוון שאזור זה שיחשב בעיני הצרפתים כבלתי עביר לשריון, ולכן הצרפתים לא ימקמו במקום זה כוחות הגנה גדולים.

הצבא הגרמני פעל אכן לפי התכניות של הגנרל הצעיר, והחלק הצפוני של צרפת נכבש במהירות עצומה. בריטניה וצרפת הוכרעו בקרב זה, כיוון שהם לא הבינו את התפתחות השריון וחיל האוויר בין שתי המלחמות. במלחמת העולם הראשונה, היו כוחות אלו בחיתוליהם ולא שימשו תפקיד מכריע בקרבות. אבל מאז, הלכו והתפתחו כוחות השיריון והאוויר על ידי הגרמנים, והפכו לכוח מחץ שאין לעמוד בפניו באמצעים של מלחמת העולם הראשונה. זה המחיר שצבא ועם משלמים, כאשר בראשו עומדים אנשים מקובעים ולא יצירתיים.

דבר נוסף שהכריע את הקרבות מבחינת המערב היה השחיתות והתבוסתנות שאחזו בצרפתים. צ'רצ'יל התלונן קשות נגד רוח הלחימה הנמוכה של הצרפתים, עוד בזמן "המלחמה המזויפת" (מספטמבר 1939 ועד ההתקפה הגרמנית במאי 1940). הניהול הכושל של הצבא הצרפתי גרם לכך, שמהלך אלמנטרי בתורת המלחמה, כמו שמירת עתודות, לא יתבצע על ידי הפיקוד הצרפתי. הצבא הצרפתי היה עבור הגרמנים כמו חמאה רכה עבור סכין חם.

ולבסוף, התבוסה הגיעה כאשר הממשלה הצרפתית הוחלפה בתהליך הדחה מהיר על ידי גנרל פפאין התבוסתן. בהסכם הכניעה של הצרפתים קם ממשל וישי, שהיה בעצם משטר צמית של הגרמנים. משטר זה זכור בהיסטוריה הצרפתית ככתם מוסרי שחור ומביש.

תחילת התבוסה הגרמנית – חולשת הדיקטטור

היטלר קיווה עדיין שניתן יהיה להגיע עם בריטניה להסכם שלום. היטלר רחש הערכה גדולה לבריטים (הגנרלים, עמ' 106). הוא קיווה שצ'מברלין הפצפיסט יבין שאין טעם במלחמה ארוכת טווח, ויעדיף שלום, שבו בריטניה וגרמניה יחלקו את השליטה בעולם. במסגרת יצירת הרצון להגיע לשלום, היטלר נתן לצבא הבריטי "לחמוק" מהצבא הגרמני בדנקריק. במשך כל תקופת המלחמה הבריטים היו בטוחים שהחילוץ מדנקריק היה נס גלוי, אך בסוף המלחמה התברר שזה לא היה נס, אלא מעשה שנעשה בכוונה כדי שהבריטים לא ירגישו מובסים, וכדי שיהיו מוכנים להגיע להסכם שלום עם גרמניה (ע”מ 106).

אלא שכאן היטלר עשה את הטעות הראשונה שלו. טעות שדיקטטור אחר בשם נסראללה גם עשה. הבריטים אומנם היו פציפיסטים בזמן שלום, אך כשחרב הונחה על צווארם, הם איבדו כל סממן של פציפיזם, ודרשו מהממשלה הבריטית להילחם. כתוצאה מכך איבד צ'מברלין את אמון הפרלמנט, ובמקומו מינה המלך דמות קצת יותר קשוחה, או בעצם יש לומר, הכי קשוחה בשכונה…. את ווינסטון ס. צ'רצ'יל, המכונה “הבולדוג”.


צ'רצ'יל, מיד עם תפיסתו את כס ראשות הממשלה, דחה את כל הצעות השלום הגרמניות. הוא הבין שחתימת הסכם שלום עכשיו, תאפשר לגרמניה להתחזק ולהפוך לדיקטטור החדש של העולם. הוא הבין כי אם האימפריה הבריטית לא תלחם היום, מחר היא תהפוך להיות מדינת וואסל של גרמניה.

בסדרת נאומים מפורסמים וידועים היטב , החדיר צ'רצ'יל בקולו המיוחד, השקט והבוטח אמון בבריטים ובעמי העולם החופשי. הוא אמר להם שבמשך מאות שנים נאבק העם הבריטי להשיג את החרות. אם ינצחו הגרמנים, תחזור אירופה והעולם לתקופת ימי הביניים. הוא אמר לעמו: אנחנו נלחם בהם על החופים, בתעלות ובמחפורות. אנחנו נלחם בכל מקום עד שנביס אותם. גם אם בריטניה תיכבש, האימפריה הבריטית תמשיך ללחום בגרמנים, עד שכל מדינה תשיג שוב את חרותה. ואם האימפריה הבריטית ומדינות הקומנולט' יתקיימו עוד 1000 שנים, אנשיהם עדיין יאמרו "זאת הייתה שעתם היפה ביותר" (פראפרזות מכמה נאומים).

צ'רצ'יל בנה את הביטחון של תושבי בריטניה ביכולתם להביס את הגרמנים, ולהיטלר השתבשו התוכניות. מאחר שהתוכניות הראשוניות של היטלר השתבשו, הוא פתח במהלך חלופי. הוא ניסה לשבור את רוחם של תושבי בריטניה, על ידי יצירת הרושם שהגרמנים עומדים לפלוש לבריטניה בכל רגע, ובמקביל חיל האויר הגרמני התחיל בהפעלת טרור נגד אזרחי בריטניה. חיל האוויר הגרמני הפציץ את לונדון וערים אחרות, כדי לשבור את האזרחים הבריטים, ולהביא לכניעת בריטניה. מידי ערב נהרגו בלונדון מאות אזרחים. מנגד הבריטים השיבו מלחמה. בקרב המפורסם על בריטניה, חיל האוויר הבריטי הכה בחיל האויר הגרמני. ואילו המדע הבריטי שיבש את יכולות הפגיעה של הגרמנים (ראו פרק 4, ספר ב' , כרך 2 – The wizard war). אלא שלמרות המאמצים של הבריטים, עדיין בתקופה של מספר חודשים מועט, נהרגים בבריטניה 43 אלף אזרחים. .

בניגוד לציפיות הגרמניות, הרוח הבריטית לא נשברה. היא רק התחזקה. גרמניה מוצאת את עצמה במצב מאד לא נעים. היא נמצאת מול יריב גדול וחזק במערב, ובמזרח נושף בעורפה ענק רדום ומסוכן בהרבההצבא הרוסי.

כדי להקדים תרופה למכה, גרמניה פותחת במתקפת הפתעה נגד הרוסים (עמ' 110). היטלר מעריך כי שלטונו של סטאלין אינו יציב (יש לזכור כי סטאלין רק ב-1937 ערך מסע חיסולים ענק בצבאו). היטלר העריך כי תוך מספר שבועות הענק הרוסי ירד על ברכיו.

גם כאן היטלר טעה. רוסיה לא נכנעה. היא הייתה גדולה מידי, פראית מיד ולא מפותחת מידי, מכדי שגרמניה תצליח להכריע אותה. הכבישים ברוסיה היו דרכי עפר פרימיטיביות מהמאה ה-18. השיריון הגרמני והתובלה הגרמנית מצאו את עצמם שוקעים בבוץ הרוסי עד צוואר. המרחבים האדירים של רוסיה בלעו אליהם את הצבא הגרמני. ניסיונות האיגוף והכיתור של הצבא הרוסי בידי הצבא הגרמני נכשלו. אומנם הרוסים איבדו כמויות עצומות של חיילים, אך עמוד השדרה הרוסי לא נשבר (בכל מהלך המלחמה אבדות הצבא הרוסי מוערכות בכ-5 מיליון הרוגים). המוכנות של החייל הרוסי להילחם ולהקריב את חייו הייתה איומה ומפחידה. הקרבות היו אכזרים ועקובים מדם. יחסית לחזית המערב, רוסיה הייתה גיהינום עבור החילות הגרמניים.אלא שבניגוד לצפיות של בן המערב המודרני, החייל הגרמני הלך והתחזק אף הוא במזרח. האמון שהיה לחיילים בהיטלר היה עצום, והם היו מוכנים לקרבות קשים מאד כדי להגשים את חלום גרמניה הגדולה והסדר העולמי החדש.

הספר של לידל אינו מסביר מדוע היה האמון של החייל הגרמני בהיטלר כל כך גדול. יתכן מאד כי התעמולה הנאצית, על תחכומה הרב ויכולתה לנגן על כל הצדדים האפלים בנפש הגרמנית, הפכה את החייל הגרמני למאמין גדול בחזון הנאצי. חזון בדבר עולם מסודר וחדש, בו הגזע הארי ישלוט בעולם, ובו כוחות הרשע הבולשביקים והיהודים (שחדהם בעייני הגרמנים), יכחדו מהעולם. החזון הזה כנראה הניע את החייל הגרמני למוכנות הקרבה בלתיתאמן.

בניגוד לחייל הפשוט בשדה הקרב, הפיקוד הבכיר ידע שגרמניה נמצאת בפני אובדן. יתרה מזאת, כל הניסיונות שנערכו בעבר לשכנע את היטלר להימנע מעימות שיביא לחורבן גרמניה נכשלו, והיטלר איבד את האמון שלו בגנרלים שלו. חוסר האמון הלך וגבר כיוון שעד עכשיו היטלר צדק בהערכותיו, ואילו הגנרלים טעו.

הדבר הזה הקשה על הגנרלים למנוע את האסון ברוסיה. היטלר האמין בכוחו של החייל הגרמני, וביכולתו לעמוד בכל מתקפה רוסית. הוא לא הבין שצבא, עד כמה שהוא אמיץ, אינו יכול להתקיים זמן רב ללא אספקה. כאשר ב-1943 וב-1944 הגיעו התקפות הנגד הרוסיות הגדולות למימדים מדאיגים, היטלר פקד על הצבא הגרמני לעמוד במקום ולא לסגת אף שעל. כתוצאה מכך כותרה הארמיה ה-6 של פאול בפאתי סטלינגרד, ולאחר כמה שבועות של לוחמה קשה ומיותרת, נכנעו כ– 92 אלף חיילים גרמנים. הטקטיקה של היטלר לא השתנתה גם בהמשך, וכתוצאה מכך הלך הצבא הגרמני ואיבד נתחים גדולים מכוחו, בגלל איגופים רוסים וניתוק צבאותיו מקווי האספקה. כאשר הקרב עבר לאדמת גרמניה, הצבא הגרמני כבר היה חלש מאד, מבחינת כמות הכוחות העומדים לרשותו. הגנרלים מציינים, שלו ניתן להם לסגת כפי שרצו, היה לרוסים הרבה יותר קשה להביס את גרמניה.

חוסר האמון הזה בהיטלר בשדרת הפיקוד הבכיר, הביא לניסיון ההתנקשות בהיטלר ב20 ביולי 1944, על ידי קצינים במטכ”ל. הניסיון נכשל, והאמון של היטלר בפיקוד הבכיר שלו ירד לאפס. על אף שהצבא הגרמני כבר לא היה צבא בסוף שנת 1944, החייל הגרמני נשאר נאמן לפיהרר החיילים הגרמנים נלחמו בחרוף נפש עד המטר האחרון בברלין. כמות האבדות בצד הרוסי ממחישה עד כמה החייל הגרמני היה נחוש להאבק עד המטר האחרון. רק בקרב על ברלין, איבד הצבא הרוסי כ-80 אלף חיילים.

במערב הסיפור היה דומה. גם כאן היטלר לא אפשר נסיגות, ואיפשר לבעלות הברית המערביות לכתר את צבאותיו ולהכניעם.

כמה לקחים שתקפים לימינו

אידאולוגיה

לאידאולוגיה היה תפקיד חשוב ומכריע במלחמת העולם השנייה. האידאולוגיה הנאצית איפשרה לגרמניה ליצור כוח צבאי יציב וחזק לאורך כל שנות הלחימה. האידאולוגיה הקומוניסטיתפשיסטית (מולדתמפלגהסטאלין) איפשרה לחייל הרוסי להיות לוחם אכזר ללאחת. גם האידאולוגיה הליברטנית של בעלות הברית המערביות הייתה חשובה ליכולתן לנהל ביעילות את המלחמה. היא אומנם לא קידשה את הקרבת החיים של הלוחם, כפי שהדבר נעשה במדינות הדיקטטוריות, ובמקרים רבים צבאות הברית נכנעו במקום שרוסים וגרמנים לא היו נכנעים, אך היא אפשרה לבריטים לעמוד איתן מול הטרור הגרמני והיא אפשרה את גיבושן של מדינות הקומונולט' וארה"ב לכדי אימפריה לוחמת ענקית. היא גם אפשרה ליצור אמון והפריה בין הדרגים הלוחמים לדרגים המדיניים.

בניגוד ל"הכתבות" שהדרג המדיני במדינות הדיקטטוריות (רוסיה וגרמניה) כפה על הדרג הצבאי, בבריטניה וארה"ב נשמר לאורך כל הלחימה דיאלוג בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. הדיאלוג הזה אפשר למדינות לנווט בין שיקולים מדיניים לשיקולים צבאיים, וליצור פעילות יעילה לטווח הארוך.

טרור ואידאולוגה

אחד השיקולים העיקריים שעומדים מאחורי המוכנות של מדינה נתקפת להיכנע הוא כמות הפגיעה בתושבים אל מול התועלת שיוצאת מהמשך לחימה. מדינות שלא ראו תועלת בהמשך לחימה, כמו בלגיה, הולנד וצרפת, נכנעו במהרה לגרמניה. לעומתם, בריטניה לא נכנעה, כי אזרחיה הבינו באמצעות החזון של צ'רצ'יל שכניעה לגרמניה תביא לאובדן החרות. ולכן הבריטים היו מוכנים לספוג עשרות אלפי אזרחים הרוגים, ובלבד שלא להיכנע לגרמניה.

ניתן להמחיש את השפעת השילוב של טרור ואידאולוגיה על יכולת של עם להחזיק מעמד בקריסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה בריטניה הצליחה ליצור מצב בו גרמניה הייתה נצורה, ואזרחי גרמניה רעבו ללחם. במקביל, רעיונות סוציאליסטים, אנטי אימפריילים התחילו לחדור לגרמניה. השילוב בין האידאות האנטיאימפיליות לבין הטרור הבריטי כנגד אוכלוסיה אזרחית, הביאו לכך שגרמניה תכרע תחת מהפכות פנימיות ולא תחת מלחמה.

במלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל כיוון בדיוק לכך. הוא הרבה להשתמש בהפצצות ערים גרמניות וביצירת רעב בגרמניה כדי להכניע את הציבור הגרמני. אלא שהפעם השיטה לא צלחה בידו. מולו עמד עם מלוכד באידאולוגיה רדיקלית וחזקה. הגרמנים לא נכנעו גם לאחר שבעלות הברית הפציצו ערים רבות בגרמניה, והרגו כנראה מאות אלפי תושבים. בלילה אחד הם הרגו כ– 20 עד 30 אלף אזרחים בדרזדן, אך הגרמנים לא וויתרו ולחמו עד המטר האחרון.

לקחים לגבי המלחמה בחמאס

הלקח הזה רלוונטי לגבינו. הרעבת תושבי שלטון החמאס וכתישת עזה כנראנ לא תעזור כנגד משטר האוחז באידאולוגיה קיצונית ומשכנעת. אידאולוגיה חזקה, מאפשרת לציבור לעמוד בפני פגיעות קשות מאד. לכן, אם אנו רוצים להכריע את החמאס בעזה, יש צורך לשלב במלחמה בחמאס, החדרה של רעיונות אידאולוגיים אנטיאיסלאםרדיקליים. כדי להצליח בכך, יש צורך להבין את האידאולוגיה של האיסלאם הרדיקאלי, ולאחר מכן למצוא את החולשות שלו (ולא חסרות כאלו).

אבל אין להסתפק רק בהכרעה. אם החמאס יוכרע, ואם לא נציע לתושבי עזה ויו"ש אופציה של חיים משגשגים, במוקדם ובמאוחר המצב ישוב לקדמותו.

את הלקח הזה למדו על בשרם מדינות המערב במלחמת העולם השנייה.

לאחר שמדינות ההסכמה (המדינות המערביות) הכריעו את גרמניה במלחמת העולם הראשונה, הן ביקשו להעניש את גרמניה, ולכן הם חייבו אותה לשלם על הנזקים של המלחמה. כתוצאה מכך הם השרו מצב כלכלי קשה מאד בגרמניה. העוני, האבטלה והרעב הניעו את הגרמנים לידיהם הפתוחות של הקיצונים הנאצים, ומתוך השילוב הזה של תבוסה ומצוקה כלכלית קשה, נולדה מלחמת העולם השנייה.

מפוקחות וחכמות יותר, הבינו מדינות המערב שכדי למנוע מלחמות נוספות באירופה, יש לדאוג לכלכה יציבה ומשגשגת ולשלטון דמוקרטי יציב ושוחר שלום. בתוכנית מרשל, ארה"ב שיקמה את גרמניה ואיפשרה לה לשגשג ולפרוח במהרה. מאז, במשך יותר משישים שנים, אירופה המערבית רגועה ומשגשגת.

גם אנחנו, אם לא נצליח לגרום לפלשתינים לחיות בשגשוג כלכלי וברווחה, לאחר שנכריע את שלטון החמאס, נשיב על עצמנו את המלחמה. יש לדאוג, כפי שדאגו בעלות הברית המערביות למערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, לכך שבעזה ישלוט שלטון טוב ומיטיב עם אזרחיו. שלטון שוחר דמוקרטיה ולא מושחת. שלטון שיעניק לעמו סיכוי טוב לשגשוג כלכלי ורוחני. ללא שלטון כזה אין סיכוי לרגיעה. הפת"ח אינו השלטון הזה. כל פלסטיני יאמר שזהו אחד השלטונות המושחתים ביותר שקיימים. הפת"ח בעזה קרס, כיוון שזה היה שלטון שהתקיים על שחיתות וריקבון. אסור לנו לבנות על אבו מאזן וחבריו. גם אם יצליח להביס את החמאס, השלטון שהוא יקיים, יהיה מושחת, ויגרום שוב להתחזקות החמאס. לכן עלינו להכריע את החמאס, להכריע את הפתח, ובעזרת הפלסטינאים ומדינות המערב לסייע בהקמת משטר פלסטיני שוחר שלווה.

ישנה חלופה לאופציה הזאת, והיא לספח את כל יהודה שומרון וחבל עזה. אבל אז עלינו להעניק שיווין זכויות מלא לפלסטינאים, על כל המשתמע מכך. זאת אופציה רדיקלית, ולא קלה ליישום, ולא בטוח שרוב הציבור בישראל מעוניין בה.

Liddell Hart, B. H. (1948). The German generals talk. New York, HarperCollins.

Churchill, S. W. (1950). The second world war, The riverside prees Cambridge.