Tag Archives: פלסטינאים

פלסטין 1852 – שיח עם עומר

בהמשך להתכתבות סביב מצב האוכלוסיה בפלסטין/א"י ב-1852-3, עניין אותי לשמוע חוות דעת של בלוגר מהציבור הערבי. פניתי לעומר, שכותב שני בלוגים (החיים המשעממים, וערביי 48). עומר הוא מהבלוגרים הערביים הבודדים, שמצאתי, שכותב עבור קהל קורא עיברית. בעיני הוא כותב יפה ודן בצורה מאד עניינית עם קוראי הבלוג. הסבלנות שלו ראויה להערכה רבה.

ביקשתי מעומר שיחווה דעה, והוא אכן ענה, לשימחתי. להלן תשובתו, ובתוכה גם התשובות שלי לעומר. אני מקווה כי ההתכתבות הזאת, תהיה פתח לעוד התכתבויות וברורים של מציאות חיינו המשותפת. זאת הזמנה גם לדיון עם עוד קוראים/כותבים מהציבור הערבי.

רשות הדיבור לעומר:

קראתי בעיון רב, ויש לי כמה הערות עיקריות:
א. הטיעון של "לא היו הרבה ערבים כאן" הוא טיעון מקומם, לא בגלל המחלוקת ההיסטורית סביבו, אלא בגלל שהוא לא רלוונטי לסכסוך. תאר לעצמך שיבוא עם מסוים ויחליט לגור בנגב והוא יטען על מנת להצדיק את התיישבותו כי "אין שם הרבה יהודים". ברור לכל כי התביעות על קרקע מסוימת לא קשורה למס’ האנשים שאיכלסו אותה.

مرحبا عمر ، وذلك بفضل للرد.(שלום עומר, ותודה על התשובה).

כדי לענות על הדילמה הזאת, אעזר במשנתו של ג'ון לוק, לעניין הזכויות הטבעיות. המסכת של לוק מנסה להבנות את החשיבה על קרקע, משאבים, צדק וחברה. אני משתמש במשנה שלו, כיוון שהיא כיום מקובלת למדי, והיא עוסקת בבסיס של החברה והצדק. מעליה כמובן אפשר להלביש תיאוריות של צדק חלוקתי, אך לוק נחשב היסוד.

בתחילת המסכת המדינית לוק מתאר שכל עוד אין מגבלה בארץ לכמות המשאבים, אין אדם יכול להגיד על הארץ, "שלי היא". אם לך ולי יש מקום לגור כאן מבלי לפגוע אחד בשני, אז מי שטוען כי כל הארץ שלו היא, ואין הוא מעבד אותה ומגדל ממנה דבר, היא בחזקת חומס רכוש לא לו. רק כדי להמחיש זאת, הבה נדמיין שני אחים החיים לבד בתוך שטח עצום. למחייתם הם צריכים כמה פרדסים ומטעים, ואין להם שום צורך ביתרת השטח. נכון לתחילת הסיפור, הם מנצלים רק 2% מהשטח, כדי לחיות. אז מגיע אדם שלישי, המבקש להתקיים גם הוא מהשטח, והללו יוצאים לגרשו. לוק טוען, שהם גזלנים. אדם צריך להסתפק באדמה הדרושה לקיומו, ולא למנוע אדמה מאנשים אחרים אם אין לו צורך בה.

גם ביהדות, אדם מראה חזקה על מקום, בכך שהוא מעבד אותו. אין אדם יכול להגיד מקום זה שלי, בעוד אין הוא מנצלו כלל. מעניין שלוק והיהדות מסכימים בנושא זה לגמרי.

מה הלכות האיסלאם בנושא זה?

מההתרשומת של הנוסעים בא"י/פלסטינה באמצע המאה ה-19, עולה רושם כי רוב הארץ נטושה. גם כיום, ישנם אזורים מספיק נרחבים בבשומרון וביהודה, שניתן לראות בברור שאינם מנוצלים לחקלאות. הארץ עדיין אינה מלאה באנשים.

יש לזכור גם כי אותם תושבים לא היו בעלי הארץ. הבעלים היו העות'מנים. והעות'מנים איבדו את השלטון לבריטים. הבריטים בהצהרת בלפור, העניקו לציונים את פלסטינה ועבר הירדן, בתנאי שישמרו על זכויות התושבים הלא-יהודים:

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת."

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

הבריטים העבירו את גורל הארץ להחלטות חבר הלאומים. וגם חבר הלאומים העניק את מירב הארץ לסוכנות היהודית, תוך ציון העובדה שעל הציונים לדאוג לזכויות התושבים המקומיים:

Art. 2: The Mandatory shall be responsible for placing the country under such political, administrative and economic conditions as will secure the establishment of the Jewish national home, as laid down in the preamble, and the development of self-governing institutions, and also for safeguarding the civil and religious rights of all the inhabitants of Palestine, irrespective of race and religion.

על פי המסמכים של בעלי הארץ, הארץ היתה אמורה להינתן ליהודים בתנאי שישמרו על זכויות מלאות של התושבים המקומיים. ברור שערבים לא אהבו את מה שראו, ופעלו בדרכים כאלו ואחרות לשנות את החלטת בעלי הבית. הדבר התבטא בהתאגדות פולטית, בהפעלת לחץ, בטרור ובמרד של 1936-9. ואכן ההחלטה שונתה עד שלבסוף אושרה תוכנית החלוקה של 1947. גם כאן, הערבים לא קיבלו את רוע הגזרה וניסו להחריב את המדינה היהודית בתרם קמה.

כשבאים לפסוק מה צודק ומה לא, יש לזכור כי היהודים לא דאגו בעבר מספיק לזכויות התושבים ההלא-יהודים. אני חושב שאם מדינת היהודים חפצה חיים, עליה לדאוג לשיוויון מלא בין העדות השונות, כפי שמקימיה חתמו בעצמם במגילת העצמאות. בכך חטאה הציונות, ובכך יבוא גם תירונה.

אך יש לזכור כי גם הערבים חטאו. חלק לא מבוטל מהמתישבים הערבים הגיעו בעקבות ההשיגשוג (כפי שמראה הגדילה הבלתי אפשרית, של הכפלה של האוכלוסיה המוסלמית ב-13 שנים, והמחקרים הגנטים שמראים כי חלק גדול מהאוכלוסיה אין מקורו בא"י/פלסטינה). וכן ההתנגדות של מדינות ערב, שבעצמן היו מדינות מדבר, עם אוכלוסיה דלילה, ואי-מוכנותן לקבל את היהודים שהמקום הזה היה פעם ביתם. במקום הידברות, פעלו התושבים בערבים באלימות ובטרור. ועד 1948 לא הסכימו לשום חלוקה של הארץ.

האשמה מונחת לדעתי על שני הצדדים, והגיע הזמן, שימצאו דרכים לחיות בשלום ובשלווה אחד עם השני.

ב. הטיעון הזה גם מנוגד לנרטיב הציוני, מאחר והוא יוצר רושם שהבחירה בא"י באה בעקבות כך שהאדמה לא הייתה מאוכלסת, כלומר שהמצב יכול להיות שונה במידה והיא כן הייתה מאוכלסת.

אני מניח שאם האדמה היתה מיושבת, הינו צריכים למצוא פתרון אחר. אבל זה כנראה לא היה המצב. אינני חושב שנרטיבים מובילים לאיזה שהוא מקום טוב. ב"נרטיבים" ניתן לספר כל סיפור שמתחשק לנו. לברור המצב לאשורו עדיף לחפש את האמת בכלים המחקריים העומדים לראשותנו. כך אנו יודעים על איזו קרקע אנו עומדים. וכך אנו יכולים לחפש פתרונות אמת, הטובים לכולנו.

ג. צריך לבחון את המס’ האלו בהתחשב במס’ האוכלוסין בעולם באותה תקופה. נדמה לי כי ריכוז אוכלוסין כזה הוא מאוד סביר לאותה תקופה, לא??

ניתן לבחון שאלה זאת על ידי נתונים הקיימים לפנינו.

על פי הגרף הזה שנלקח מויקיפדיה האנגלית לגבי אוכלוסיית העולם, ניתן להעריך כי ב-1850 מנתה אוכלוסיית העולם 1.4 מיליארד איש. חמישית מהאוכלוסיה כיום. אם נקבל את ההערכות המתירניות שמדברות על 300 אלף תושבים בא"י/פלסטינה ב- 1850, נראה שהאוכלוסיה גדלה מאז פי 33 (אז 300 אלף, והיום 10 מילון, אם מוסיפים גם את תושבי יש"ע הערבים). אם הינו הולכים לפי קצב הגדילה העולמי, הארץ היתה צריכה למנות כיום מיליון וחצי תושבים בלבד. אם ניקח את הערכה שהצעתי בפוסט הקודם (150 אלף תושבים),  אז האוכלוסיה היתה מונה כיום 750 אלף תושבים בלבד! גם כיום אנו מדורגים מבחינת צפיפות אוכלוסיה מהמקומות הפחות צפופים (מקום 95 בעולם). אם הינו מונים רק עשירית ממה שאנו מונים כיום (על פי 750 אלף תושבים), אז הינו מדורגים במקום ה -119 בעולם מתוך 240. נראה שגם ביחס לתקופה ההיא הארץ היתה דלילה מאד. הדבר ניכר גם בהתרשמותם של הנסעים בני הזמן. הם היו רגילים לצפיפות בת זמנם, והארץ היתה נראת להם שוממה וארץ חורבות.

ד. גם אם הקרקע הייתה פנויה מאנשים הרי ברור שהיא לא הייתה ללא בעלים. אני מניח שאתה לא תסכים שמישהו יכנס לבית שלך ויתגורר בו אך ורק כי אתה לא נמצא שם.

אם אינני טועה זאת אותה שאלה שעולה בסעיף א. גם כאן השאלה הנשאלת היא איך קובעים למי שייכת ארץ ריקה, או דלילה מאד. אם תשאל אותי, אין כאן עניין של משחק סכום אפס (כלומר, אחד מרוויח, ואחד מפסיד). יש כאן משחק שכולנו יכולים להרוויח ממנו. ליהודים היתה כאן יכולת שיפור ושידרוג של הארץ, בצורה מוכחת. לדוגמא, מצרים השכנה גדלה מאז 1882 מ 6.5 מיליון תושבים ב- 1882 ל 76 מיליון תושבים ב- 2006 (פי 11.7). פלסטינה/א"י גדלה מ350 אלף ב- 1882 ל7.5 מיליון (פי 21.5). התמ"ג לנפש של מצרים הוא 6,123 דולר לנפש. התוצר בישראל הוא 28,393 דולר לנפש (פי 4.6 יותר לכל אדם). כלומר, השלטון הישראלי מאפשר לכל אזרח להרוויח הרבה יותר. הבעיה היא שבגלל הרבה סיבות, שחלקן אני משוכנע קשורות לדרך ההתנהלות והמחשבה של היהודים, לא היתה אפשרות לאזרח ערבי להרוויח כמו אזרח ישראלי. לכן אנו צריכים לדאוג לתיקון המצב. כל אדם, ללא הבדל, דת, מוצא או מין, צריך לזכות להזדמנות שווה לנצל את הפוטנציאל שהקב"ה (الله) טמן בו, ולזכות בסיכויים שווים להתפרנס כמו כל אחד אחר. יהיה טוב גם אם נרגיש יותר ויותר בני תרבות אחת, שכן היהודים והערבים דומים מאד זה לזה בשפתם, במנהגיהם ובדתם.

ה. השאלה הזו היא שאלה למחשבה בלבד, היא לא יכולה להצדיק את המצב כיום.

מסכים מאד. יש צורך למצוא פתרון לחיים מלאים כאזרחים שווים  וכשותפים מלאים ברווחים ובחובות במדינת ישראל.

רב תודות לך בן ארצי. אשמח לקבל ממך ביקורת והערות, ולשתף פעולה בכל הקשור לשיוויון בין תושבי הארץ.

سلام لك

טל

מסעות בפלסטין 1852-3

בימים האחרונים אני סובל ממחסור בביוגרפיות טובות. סיימת בשבוע שעבר ביוגרפיה על פריקלס, ושאלתי עוד ביוגרפיה חביבה על גריבלדי. אך זאת האחרונה לא סיפקה את תשוקתי לסיפור טוב שהוא גם ביוגרפיה.  כדי למצוא מזור לעניין זה, פשפשתי בספריה שירשתי מסבי ז"ל. באחד המדפים האחוריים מצאתי ספר שנקרא ٍSinai & Palestine. הספר יצא לאור ב-1856, ונכתב על ידי ארתור פרנהיין סטנלי. סטנלי היה הדאקן של ווסטמינסטר ותיאולוג באוקספורד. הוא נחשב לתיאולוג הליברלי המוביל של זמנו.

בחורף 1852 ועד אביב 1853, סייר ארתור עם שלושה מחבריו במצרים, בפלסטין (א"י), בלבנון ובסוריה. את רשומות המסע שלו הוא ערך בעזרת חבריו מאוקסופרד לספר בן 530 עמ'.

לתקופה זאת, שבה ערכו סטאנלי וחבריו את מסעם, יש חשיבות  עבור השאלה שבה עוסקים ציונים, לא-ציונים, פלסטנים ושאר באי עולם, המנסים להבין האם באנו לארץ חרבה, או שמא הורשנו עם ערבי רב.

לפני שאמשיך בסיפור אותו מביא ארתור, אומר כי מבחינתי, אין ההיסטוריה רלוונטית ביותר לקונפליקט בו אנו נמצאים. בין אם היתה זאת ארץ טרשים, ובין ארץ מיושבת היטב, הרי שכיום יושב כאן עם/קבוצת אנשים שאינו זוכה למדינה משלו או לזכויות שוות בתוך מדינת ישראל. אין זה מעניין מבחינתי, מי התחיל את המריבה. מעניין אותי יותר לברר כיצד ניתן לפתור את הקונפליקט. להיסטוריה יש משמעות, אך העתיד הוא החשוב יותר למציאת הפתרון הנחוץ.

אך יחד עם זאת, כאשר ניגשים להבין את מקור הבעיות, כדאי לרדת לשורש האמת, עד כמה שניתן. לא על מנת לשכנע מישהו מהצד השני, אלא כדי להבין את התהליכים שהתרחשו בין העמים.

מחקר על הדמוגרפיה בארץ ישראל

בשנים האחרונות, השתדלתי להעשיר את ידיעותיי לגבי גורמי הסכסוך והבנת הדרכים השונות לפתרון הסכסוך. אחד הנושאים שהטרידו את מנוחתי, היה הניסיון להבין מה היה גודל האוכלוסיה הערבית שחיה בארץ, לפני הגעת העליות הציוניות. האם באמת הגענו לארץ לא נושבת כפי שמספרים הספרים שעליהם גדלנו, או שמא, באנו לארץ נושבת מלאת ערב רב.

כיוון שנוהג לי לקרוא גם ספרות שאינה נמנת עם הסילבוס שמשרד החינוך ממליץ עליו, המידע שקראתי החל לגרום לי להרהר אחר אמיתות המידע שלימדוני בבית הספר. הספרות שעליה המליץ משרד החינוך בנוגע למצבה של ארץ ישראל, בתרם העליות הציוניות. ההערכות שראיתי בספרים החיצוניים דיברו על ארץ שיושבה תמיד בכ-250  – 300 אלף תושבים.

המידע האמין ביותר שעמד לראשותי, הוא סקר שערכו הבריטים ב-1922, ושם נמנו 486,177 מוסלמים, 71,464 נוצרים ו-83,790 יהודים(1).

מעניין שאותו ספר מציין כי בירושליים ישבו ערב מלחמת העצמאות כ-99 אלף יהודים בירושליים ורק 33 אלף ערבים. הספר לא מציין כמה מהיהודים ישבו בעיר העתיקה, אך מידע אחר, שאינני מצליח לאחזר אותו, מצאתי מספר כי גם בעיר העתיקה היה רוב ליהודים.

הספר מתאר כי עיקר האוכלוסיה הערבית לא ישבה בערים, אלא באזורים הכפריים.

לא הצלחתי למצוא מידע מהימן מה היתה כמות האוכלוסה הערבית לפני המנדט הבריטי. ג'ואן פיטרס מציגה מידע הלקוח ממספר מקורות, המערכים שאוכלוסיית הארץ מנתה בשנים 1872-1882 בין 300 אלף ל-400 אלף תושבים. מתוכם 34 אלף יהודים (בעיקר בערי הקודש), פחות ממחצית האוכלוסיה מוסלמית, 65 אלף בדויים-נוודים, ו-55 אלף נוצרים (ומבלי להתייחס לשאר עדות הארץ) (2).

משנת 1882 – 1895, נראה שמספר המוסלמים כמעט הוכפל (על פי מחקרים של הגאוגרף הצרפתי  ויטל קינה -Cuinet). ב-1882 העריך קינה את מספר המוסלמים בכ-141 אלף וב-1895 בכ-252 אלף. את העליה הדראסטית הזאת הזאת, ניתן לשייך לא רק לחקלאות היהודית ולתעשיה היהודית, אלא לשינוי טכנולוגי בסֱפֱנות הים-תיכונית, שבאותה תקופה עברה מן המפרש אל מנוע הקיטור. ההתפתחות בתחבורה הימית איפשרה לתוצרת חקלאית מפלסטינה/א"י  להגיע לאירופה המתפתחת במהירות שאיפשר לפירות להישאר טריים. התפתחותה של אירופה באותה תקופה, גם היא היוותה בסיס להגדלה משמעותית ביצוא מפלסטינה/א"י לאירופה. כתוצאה מכך, בעיקר סביב יפו עלו ופרחו פרדסי התפוזים שתנובתם יוצאה לאירופה. גם מפנים הארץ, משכם ומהשומרון, זרמו מוצרי חקלאות לנמל יפו ומשם הושטו לשווקים העולמיים. ההתפתחות הכלכלית שסיפקה פרנסה למספר גדול והולך של אנשים, ביחד עם חדירתה של רפואה אירופאית שהביאו האירופאיים בשנות ה-50 של המאה ה-19, עשתה את שלה, ואוכלוסית הארץ החלה לגדול בצורה משמעותית. ליהודים היתה השפעה על גידול האוכלוסיה הערבית בארץ, אם כי לא ברור מה מידתה. פיטרס טוענת, באמצעות סימוכים רבים כי גדילת האכולוסיה הערבית אינה מבוססת רק על ריבוי טבעי, הנתמך בכלכלה ורפואה מתפתחת, אלא הגדילה באוכלוסיה מתבססת גם ואולי בעיקר על הגירה מארצות שכנות. הפרנסה הרחבה והרפואה המתקדמת, עשו את שלהן והארץ הלכה והתמלאה בתושבים חדשים.

הנתונים של פיטרס מספרים על מצב האוכלוסיה החל מ -1872. ואילו המהפכה המסחרית והביראותית החלה כ-20 שנה לפני כן. מ-1882 ועד 1895 גדלה האוכלוסיה המוסלמית בארץ מ-141 אלף ל-  252 אלף. כלומר גידול של פי 1.78 ב-13 שנים, או 6% בשנה. כיוון שאנו יודעים כי המסחר החל בשנות ה-50 של המאה ה-19, והמדידות המוסמכות הראשוניות נערכו  30 שנה לאחר תחילת הפריחה, קשה להעריך מה היתה כמות האכולוסיה תרם השינוי המסחרי (סביר להניח שקצב הגידול השנתי לא תמיד היה 6%). אם נלך לאחור על לפי קצב הגדילה הנ"ל, נוכל להעריך כי ב- 1850 היו בפלסטינה/א"י כ – 70 אלף תושבים מוסלמים. זאת נשמעת הערכה פרועה למדיי, אך בינתיים זאת ההערה הטובה ביותר שאני יכול להעלות, לאור המידע המצוי בידי.

חזרה אל הספר

כדי להשלים את הערכה הזאת, ניתן לפנות לאנשים שביקרו בארץ בשנות ה-50 של המאה ה-19. באותה תקופה החלו נוסעים נוצרים לערוך מסעות בא"י/פלסטינה. כמעט כולם מתארים ארץ טרשים, בעלת אוכלוסיה דלילה . לי היה קשה לסמוך על דבריהם ועל ציוריהם, כיוון שמדובר בנוצרים, שהושפעו מכתבי הקודש. לא יכולתי להעריך האם גם הם, כמו בהציונים הראשונים, הושפעו מחזון הארץ השוממה של נביאי ישראל. לא יכולתי להעריך עד כמה הנוסעים באותה תקופה הושפעה מהידיעה המוקדמת שלהם בכתבי הקודש, ועד כמה הם מתארים מראה אמיתי. הקריאה בספרו של ארתור סטנלי, הציגה לפני מראה שבעיניי נתפס כאמין יותר. ארתור היה איש אוניברסיטת אוקספורד, וכך גם חברו למסע ת'אודור ולרונד. הספר כתוב בצורה מאופקת מאד, והתיאורים של ההאזור נשמעים אמינים. הספר נכתב ב-1856, בעקבות מסע שנערך ב1852-1853. בדיוק ערב המהפכה החקלאית/תעשתית של פלסטינה/א"י. הכותב מלווה את הידע התנ"כי שלו, בתיאורים מהמסע. באחד הפרקים ארתור מנסה ליישב בין אותה ארץ זבת חלב ודבש שקרא עליה בספרי הקודש, לבין השממה שבה הוא מבחין (עמ' 118).

הוא מנסה להסביר מדוע הארץ כה שוממה. הוא טוען שלאחר שיערותיה נכרתו ונעלמו, הארץ הפכה לחמה יותר ומדברית יותר. הוא מתאר מספר כפרים, אך הוא מבחין יותר בנוודים בודדים. בשומרון כמעט אין ישובים קבועים. אין הוא כותב על גודל האוכלוסיה, אך הוא מתאר את מצבה ההתישוביתי של פלסטינה/א"י כארץ מלאת חרובות, ומעוטת ישוב. הוא קורא לה ארץ החורבות (עמ' 115).

Land of ruins

הארץ עזובה. יש בה מיעוט אוכלוסיה, וניכר שפעם הארץ היתה מיושבת לפחות עשרת מונים יותר. ארתור מתאר ישובים ערביים, אך הישובים מפוזרים מאד ואינם גדולים. לרמלה, הוא קורא כפר. הוא מציין כי רוב הכפרים נושאים שמות יהודיים.

שכם, אותה הוא מתחיל לתאר בעמוד 231 , נחשבת בעיניו היפה והמפוארת בישובי השומרון. אין הוא מתאר את גודל האוכלוסיה. ציורים מתהקופה, מקשים להעריך את גודל הכפר/עיר. בסקר של 1922 מנתה העיר 23 אלף תושבים. תמונה מ1918 מראה ישוב, שרק בקושי יכלו להיכנס אליו 23 אלף איש.  וכיוון ששכם היתה מקור של גידולים חקלאיים, וחוברה אליה מסילת רכבת, יש לשער שעיקר גידולה בא לה בעקבות ההפכה המסחרית, ולכן אני מעריך שהאוכלוסיה ב1850, עמדה על לא הרבה יותר מ -12 אלף, ויתכן אף שמנתה שמונת-אלפים תושבים (מ1882 ועד 1922 האוכלוסיה המוסלמית בארץ גדלה מ140 אלף ל- 486 אלף).

התיאור של ארתור סטנלי, נראה מהימן למדי. מי שמעוניין לקרוא עוד מהספר, יכול לקרוא את ההקדמה כאן: http://www.sendspace.com/file/uyzf2p, והקטע המתייחס בכלליות לפלסטינה כאן:http://www.sendspace.com/file/n93yac.

עלי להגיד, שלאחר הקריאה בספר, אני יותר ויותר משתכנע כי קודם למהפכה החקלאית-מסחרית של 1850 בפלסטינה א"י, כנראה לא היו כאן הרבה תושבים ערביים. יתכן מאד כי רובם של התושבים שחיו אז היו צאצאי היהודים והשומרונים, כפי שבן-גוריון העריך, ואילו עיקר האוכלוסיה הערבית היגרה לא"י/פלסטינה החל משנות ה-50 של המאה ה-19 ואילך, כפי שטוענת ג'ואן פיטרס, וכפי שמחזקים מחקרים גנטים שמראים כי רוב אוכלוסיית הארץ הערבית, דומה ליהודים אך היא מכילה גם עירוב גנטי עם אוכלוסיות אחרות. כלומר, ככל הנראה חלק גדול של האכולוסיה הפלסטינית הגיע לכאן רק זמן קצר לפני ההתישבות היהודית, ובמידה גדולה גם נסמך עליה, לאחר שזאת החלה מכה שורש ומתפתחת. האוכלסיה המקורית, היא מצאצי היהודים. (המחקר לא מדבר על כך, אך סביר להניח שגם מצאצאי השומרונים ששיגשגו בשומרון ערב הכיבוש המוסלמי).

מה זה אומר לגבי הסכסוך היום? אולי קצת צריך פחות להקשיב לתעמולה הפלסטינית. אבל באופן כללי, גם אם יסתבר שהמסקנה הנ"ל קרובה יותר לאמת, מאשר הטענה הפלסטינית, עדיין יש לפתור בצורה כזאת או אחרת את הקונפליקט עם אוכלוסיה גדולה של פלסטינים/ערבים/מהגרים, שחיים כאן ומאמינים שהם גרים כאן כבר אלפי שנים. אוכלוסיה שבפועל כיום, אין לה זכויות בתוך מדינת ישראל, וזאת שנחשבת אזרחית, חשה כסוג ב'. מה הפתרון? עדיין אין לי לכך תשובה ברורה. אך זה לא עניינו של פוסט זה. מטרת הפוסט היא לשפוך עוד קצת אור על מה שקרה כאן ב-160 השנים האחרונות.

מקורות:

Sinai and Palestine: In connection with their history (1856) Arthur P. Stanly.

(1) The Middle East, A poltical and Economic survey (1950), Royal Institute of International Affairs

(2) ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם (1988), הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 238-239

מאמר נוסף המסכם ידע בנושא זה של יורם אטינגר.

 

חיי מלכות – בין קפיטליזם לשוק חופשי

זהו העתק של פוסט מהבלוג הישן שלי, שעוסק בקפיטליזם ובדילמות שהוא מעלה, במיוחד לאור הדיונים האחרונים עם ליברטאנים. הוא נכתב לאחר העימות בין עובדי מכון ויצמן ומכון ויצמן. כאן אני מציג את הבעיתיות שבשוק החופשי כאשר הוא נעדר פיקוח ממשלתי, כמו במקרה של הפלסטינים בישראל.

לפוסט…

גם יבשם וגם איתמר טוענים כי עדיף לו הינו מעסיקים עובדים בחוזים אישיים. יש שיקראו לזה שוק חופשי של עבודה. בשוק חופשי המעביד והעובדים, מסכימים על פי ההצע והביקוש, כמה כסף ישלם המעביד לעובד, וכמה עבודה יתן העובד למעביד בתמורה לתשלום.

המצדדים בגישה זאת, אומרים כי בשיטה זאת המשק נשאר גמיש, ויכול להתפתח ביעילות ובמהירות. אני טענתי, כי בניגוד לכל שאר המוצרים האחרים הנסחרים בשוק החופשי, האדם אינו “חפץ”. אין דינו של אדם כדינו של “אמצעי יצור”, ולכן אנו צריכים לגרום למצב בו יווצרו תנאים כאלו שיאפשרו קיום תנאים אנושיים יותר עבור העובד. לשם כך טענתי, יש לחוקק חוקים שיאפשרו לעובדים להתאגד, בהתאגדויות דמוקרטיות.

כדי לבחון את הסוגיה הזאת, אני מבקש להציג מצב קיצון בו אין כלל חוקים המגינים על העובדים, והם נאלצים להתמודד במצב של שוק חופשי. הסרטון הבא מציג מקרה שקרה לאחרונה במפעל “Royal Life” שבאזור התעשיה ברקן. בברקן, שבאזור השומרון, ככל הנראה לא קיימים חוקי המדינה הרגילים, או שהם אינם נאכפים.

לחברי וידידי מהימין שחושבים שהסרט תוקף את השהיה ביהודה ושומרון, אני מציע להתעלם מהטענה הזאת. גם בתחומי מדינת ישראל של גבולות תרום 1967, לא מקפידים לשמור על חוקי העבודה, עם השב”חים (שוהים בלתי חוקיים – פלסטינים הגונבים את הגבול ועובדים בתוך הקו הירוק). הפרת החוקים הזאת התקיימה ערב פרוץ האינתיפדה הראשונה, ובספרם “אינתיפדה”, מרמזים זאב שיף ואהוד יערי, כי ליחס המזלזל ולפגיעה בחוקי העבודה מצד המעסיקים, היה חלק לא מבוטל ביצירת הזעם כלפי ישראל ובפרוץ האינתיפדה.

אתם מוזמנים לצפות בסרט ואז להמשיך לדיון. הסרט ביו-טיוב סובל מבעיות קול, וניתן לצפות בסרטון המקורי באתר של הטלויזיה החברתית.

מקור: הטלויזיה החברתית

תנאי התעסוקה בגדה גרועים. במידה רבה ניתן להאשים בכך גם את הרשות הפלסטינית המושחתת, שקיבלה סכומי עתק מאירופה, אך תיעלה אותם למנגנונים מושחתים, או לטרור. כיוון שההשתכרות בגדה נמוכה מאד, הרי שהמשכורות שהמעסיק “Royal Life” מציע, מספיק גבוהה כדי למשוך אליו פועלים, המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים הללו. אם נמשיך מנקודת מבט קפיטליסטית, המשכורות הנמוכות שהמפעל משלם מאפשרות למפעל לעמוד בתחרות, לגדול ולשגשג, ולהציע עבודה לעובדים נוספים. מיקומו של המפעל ביהודה ושומרון והעסקת פועלים פלסטינים, מאפשרת למפעל לפעול מחוץ להשגחתה של מדינת ישראל, ומצד שני הפועלים הפלסטינים יכולים להגיע בצורה חוקית למפעל ולהרוויח כסף למחייתם.

אם מצד שני, לוקחים נקודת מבט סוציאליסטית-קלאסית על הארוע, הרי שיש כאן ניצול מעמדי. המעסיק תאב הבצע, מנצל את חולשתם של העובדים, ומעסיקם בשכר זעום, המספיק בקושי למחייתם. הוא עצמו מתעשר, בעוד הפועלים נמקים.

אני מציע נקודת מבט אחרת. קצת יותר מורכבת, שמשלבת בין שתי הגישות. אקרא לה גישה סוציאל-ליברלית. על פי נקודה זאת אכן יש לנו כאן משק חופשי. אבל כפי שהמפעל יכול לפעול בחופשיות, כך גם העובדים זכאים לנסות להתארגן ולפעול כדי לשפר את תנאיהם. התאגדות עובדים יעילה, מאפשרת לפועלים לשפר את מצבם מול המעסיק, ובכך להשתכר יותר. המעסיק מצידו מנסה לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים זמניים בשכר גבוה במעט. מצב כזה יוצר משחק כוחות בין הפועלים למעסיק, שבו בד”כ למעסיק יש יתרון, כיוון שיש לו פועלים חליפיים.

הדרך לשפר את מצב העובדים, היא ליצור מארג כוח חזק יותר, על ידי שילוב אירגוני עובדים, כמו המארג שארגון כוח לעובדים מנסה לייצר. שילוב אירגונים כזה יכול ליצור מארג כוח שבו עובדים ממקומות עבודה אחרים יכולים לפגוע במפעל הפוגעני על ידי הטלת קשיים על הספקת חומרי גלם, או שימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל לחץ חיצוני על המפעל.

אם כוח לעובדים, או תאגיד אירגונים כזה יהיה מסוגל להגיע למצב בו יש לו כוח פוליטי להריץ מפלגה לכנסת, או ליצור לוביזם יעיל, הוא יהיה מסוגל לחוקק חוקים שיגנו על העובדים. מארג כוח כזה להבנתי קיים במדינות הסקנדינביות, ולכן זכויות העובדים הקיימות בסקנדינביות מתקדמות מאד. אילו היו מצליחים הפועלים של Royal-Life ליצור מצב מדיני בו המדינה צריכה להגן על זכויותהם על פי חוקי העבודה הישראלים, הרי שהמעסיק היה חייב לשלם להם לפחות את שכר המינימום (כ- 19 ש”ח לשעה, ולא משכרות של שמונה שקלים לשעה.

מן הצד השני, גם לאירגוני עובדים יש בעיה. לאיגודי עובדים בארץ יש נטיה להסתאב ולהפוך להיררכים ודיקטטורים. הדרך לשמור על יעילות הארגונים היא על ידי שימור הכוח בידי העובדים עצמם, ומניעת ריכוזו בידי האולוגרכיות המנהלות את האירגון. כאשר ארגון מתחיל להיות ריכוזי, יש נטיה להנהגת הארגון להפוך להיות מושחתת ומסאובת, וכתוצאה מכך הארגון הזה יפסיק לשרת את מטרות העובדים, יפגע במפעלים ובמשק, וישרת את מטרות האוליגרכיות של האירגונים. הדרך לשמור את הכוח בידי העובדים, היא הקמת איגוני עובדים דמוקרטיים.

התאגדות עובדים, בכל רמה שהיא נובעת מעקרון החרות. שמאפשר לכל אדם להתאגד ולפעול כדי לשפר את אושרו. כמו שמפעלים חופשיים להתאגד על בסיס כספי, כך גם התאגדויות עובדים יכולות להאסף על בסיס כספי וחברתי.

הבעיה עם העובדים הפלסטינים של מפעל Royal life היא שהחוק הישראלי אינו מגן עליהם. התנאים הקשים וחוסר ידע תרבותי בהתארגנות עובדים, אינו מקל העובדים להתאגד. המעביד, בדיוק כמו מכון ויצמן, מאפשר לעובדים להתאגד, אבל מחוץ למפעל.

יכולת ההתאגדות בגדה היא נמוכה. אירגון כמו כוח לעובדים תרם צירף אותם אליו. ולכן מצב הכללי-חברתי שלהם חלש. המצב הזה יצור בהמשך הזמן תסכול, כיוון שפועלי המפעל יראו את פערי החיים בינם לבין המעסיק היהודי שלהם. או את הפער בינם לבין שכניהם היהודים, החיים בעושר רב יחסית אליהם (ובעוני ביחס למקביליהם במרכז הארץ). המצב הלא שיוויוני הזה, והיכולת של המעסיק להמשיך להעסיקם בתנאים גרועים ביחס לחבר’ה בישראל, תיצור שוב את המרירות והכעס שהניעו את האינתיפדה הראשונה. ושוב יתלקח הזעם, ושוב תתחדש המלחמה.

נדמה לי שפתרון בעית Royal-Life, ובעיות ההתאגדות בכלל, חיוני ליצירת של חברה שיוויונית יותר, פחות דורסנית ויותר אנושית.  האם נעזור לפועלי Royal-Life או לעובדי מכון ויצמן?

ובכלל, מה דעתכם?

“וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר–כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. “

(שמות כ”ג, ט’)

על חוקי מלחמה הומניסטים – נספח לפרשת קם-נווה-דיסקין

בהתכתבות בין האחים ניתאי ונדב פרץ, לביני, בבלוג המשובח שלהם, התחיל דיון על זכויות וחוקי מלחמה.
להלן הדברים שכתב לי נדב:
אתה מתעלם לחלוטין משאלת הזכויות.
מהעובדה שגם בסיטואציה של מלחמה, ובטח בסיטואציה שהיא לא מלחמתית, הוצאה להורג בלי משפט – של אדם שלא מאיים עליך – היא לא לגיטימית.
וזאת תגובתי. אשמח לשמוע עליה ביקורת, הערות, הארות וכיוב:
(נדב,) בוא ננסה רגע לראות שאנו מדברים על אותו דבר.

זכויות:

לאילו זכויות אתה מתכוון?
זכויות טבעיות, זכויות אזרחיות/חברתיות? הרי אלו ואלו הן זכויות הניתנות לאדם בתוך חברה, וכל חברה מחליטה אילו זכויות לתת ואילו לקחת.
אני מניח שאתה מתכוון לזכויות אדם. כלומר זכויות שמדינות נותנות לאדם גם אם הוא לא אזרח בהן.
צריך לזכור כי כל הזכויות, הן פרי של התפתחות חברתית. ואין הן אוניברסליות. כל חברה, מחליטה אילו זכויות לתת ולקחת, על פי תהליכים פנימיים והיסטוריים. כך גם זכויות אדם.
כיום מקובל בין ארצות המערב שאין לוקחים את חייו של אדם, שאינו אזרח שלהן ללא סיבה מספיקה, ולא משעבדים אותו. ובמקרים  מסוימים אף נותנים לו הגנה (במקרה של פליטים או גולים פוליטיים).
אלא שבמלחמה הדבר שונה.
המלחמה, משחר ההיסטוריה, התחילה כמאבק על משאבים, ללא כללים ברורים. כובשים רבים בזזו רצחו אנסו שרפו. חלקם השאירו את הכפרים שלמים, אם חשבו שהכפרים יוכלו להעלות להם מס, אז היו משאירים אותם משועבדים. במהלך התקופות התקבעו נימוסי מלחמה (למשל נימוסי המלחמה של האבירים). אבל אלו השתנו עם הטכנולוגיה (למשל הופעת הקשת האנגלית במלחמת מאה השנים).
בעיקר מאמצע המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היה ניסיון ליצור נימוסי מלחמה חדשים. נימוסים אלו נועדו למנוע הרג מיותר, שאינו דרוש למלחמה. אלו היו הסכמי ז'נאווה שחתמו עליהם חלק מהמדינות.
הסכמים אלו כמעט שלא כובדו במלחמת העולם הראשונה והשנייה.
צל-צלו של הקשבה להסכמים הללו, ניתן לראות בהגנה על שבוים במלחמה בין גרמניה לארה"ב ולבריטים. אבל כל שאר הנימוסים לא עמדו במבחן התוצאה, וההכרח של המלחמה (או הדרך האפקטיבית שבה חשבו קברניטי המלחמה שניתן לנצח).
באופן עקרוני, עד כמה שאני זוכר, הסכמי ז'נווה אמרו כי יש לפגוע רק בחיילים במדים, ועל הצבאות להיות מסומנים. אלא שבפועל, כדי להכריע במלחמה, חנקה בריטיניה את גרמניה במלה"ע-1, וגרמה למותם של שלושת ריבעי מיליון גרמנים מרעב. במלחמת העולם השניה, בעלות הברית (בעיקר  בריטניה וארה"ב), הפציצו מתקני תעשיה, ערים, כבישים, רכבות. צ'רצ'יל ורוזוולט האמינו כי אם יפציצו ערים אזרחיות, הם יכריעו את המלחמה מהר יותר. במקרה של גרמניה, אני חושב שהממצאים הראו שטעו. במקרה של יפן, הם צדקו. כך שאנו רואים שגם אלו שחתמו על האמנה לא קיימו אותה. הם לא קיימו אותה, לא בגלל שהיו א-דמוקרטים, אלא שהסכמי ז'נוואה אינם עומדים בפרקטיקה של המלחמה. הם נכתבו על ידי דיפלומטים, מאחורי מכתבות, שלא הבינו אילו מהלכים יש לקדם כדי לנצח מלחמה. מסתבר שהסכמים כאלו, נוצרים לאחר ניסיון מלחמות, ובין צדדים שהתנסו פעם אחר פעם במלחמה. כמובן שההסכמים מופרים, בכל פעם שהטכנולוגיה משתנה, ופני המלחמה משתנים. כמובן שבמלחמה, אין הגנה על זכויות אדם, כאשר יש צורך מלחמתי.
אגב, כיוון שהרוסים רצחו ואנסו ופגוע באזרחים גרמנים, ואילו הבריטים והאמריקאים הפסיקו לראות בהם אויב, מרגע שנכנעו (הם בכ"ז חששו מטרור, אך לא באופן היסטרי). בגלל ההבדל הזה, רבים מהגרמנים ביקשו ליפול לידי המערביים, ורק לא ליפול בידי הרוסים. הקרבות בצד המזרחי, היו קשים יותר עם יותר הרוגים, מאשר בחזית המערבית. וזה עקרון שסון טסו ציין לפני 2500 שנים (אל תעמיד את האויב שלך עם הגב לקיר).
כלומר, כדאי מאד לאפשר לאוכלוסיה להיכנע, ולהגן עליה מרגע שנכנעה. זה לא נובע "מזכויות" אלא מיתרון מלחמתי. ואולי משמירת צלם אנוש של החיילים הלוחמים (צבא שמתרגל לירות באזרחים, עלול לגלוש למעשי ביזה ואונס (דבר שהרוסים על פי הסיפורים אכן עשו)).
עד כאן לגבי המצב במלחמה.

טרור/גרילה

במקרה שלנו, הדבר עוד יותר סבוך. חוקי המלחמה נכתבו עבור צבאות לוחמים בתחילת המאה ה-20. מאז מלחמת קוראיה, המערב לא מצוי במלחמת צבא מול צבא. כנראה בגלל מאזן האימה האטומי, כל המלחמות הן מלחמות גרילה וטרור.
במלחמות כאלו, לא קיימים כלל חוקי ז'נווה, שכן הצד הגרילי/טרוריסטי, אינו לובש מדים ואינו מפריד את עצמו מהאוכלוסיה.
ולכן כאן יש לפתח חוקים הומניסטים חדשים שיתאימו למלחמה מהסוג שהיה נפוץ ממאז מלחמת קוראיה.
איך עושים זאת? צבאות רבים התלבטו בנושא, והומצאו פתרונות שונים. האמריקאים בווייטנאם, לא בחלו בשום אמצעי כמעט (למעט פצצת אטום), וזרעו הרס רב, וגם הפסידו (כיוון שבמלחמה מהסוג הזה, נכנס נשק חדש עם אפקטיביות גדולה כנגד הצד הסדיר – הטלויזיה.
מאז, כדי לנצח את מלחמות הטרור/גרילה, יש צורך להכניס למשוואה את הטלויזיה.
לא אכנhס כאן לכל הפתרונות האפשריים (ויש רבים כאלו).  בעיניי הפתרון המשטרתי, שהבריטים נהגו בו בצפון אירלנד, הוא הפתרון הטוב ביותר. ואכן הבריטים אינם אמורים להרוג או לכלוא אדם ללא משפט, זאת כיוון שהם מתייחסים על הקתולים בצפון אירלנד כאזרחיהם. הדבר מקטין את מעגל הדמים ולבסוף מאפשר הקטנת האלימות. בצפון אירלנד, זה לקח קרוב לשלושים שנים להשיג הסכם רגיעה, אם כי עדיין יש שם מידי פעם אלימות. כאן בישראל, אולי יהיה עלינו ללכת לפתרון דומה.
ושוב, צריך להבין שזה יקח זמן. האירים היו תחת כיבוש בריטי במשך מאות שנים, ונדרשו הרבה מרידות עד שהבריטים הניחו להם. וגם צפון אירלנד עוד בערה כמה עשרות שנים.
ולכן, בהתאם לחוק המאבק, הפגיעה בפלסטיני שנחשב לוחם, אינה נקבעת על פי "זכויות" או על פי חוקים בינ"ל (שאינם מתאימים על קונפליקט טרור/גרילה), אלא על פי תבונה פוליטית/צבאית/מדינית.
יחד עם זאת ברור לחלוטין בכל מלחמה, שיש להימנע מהרג אזרחים. הדבר גם שומר על מוסר העם התוקף, וגם מקצר את המלחמה. וגם שומר עלינו שפויים ואוהבי אדם (גם אוהבי אדם, נאלצים לצאת למלחמה כאשר המדינות שלהם יוצאות מאיזון). אינני בטוח שהדבר נכון לגבי מי שלוחם. לכך יש שיקולים אחרים שציינתי לפני כן.
ולבסוף, הרוצה להבין איך ליצור שלום, יבין איך נוצרות מלחמות. ואיך ליצור פוליטיקה המונעת מלחמות, ומקדמת שלום ושיתוף פעולה.
מה דעתכם?

שנים של כיבוש ומוסר

בעקבות הפוסט שכתבתי, ענה לי אבי. לצערי, אנו מהווים כבר שני דורות של ישראלים המתמודדים בדרכם הם עם הצורך להחזיק אוכלוסיה. אינני יודע מה הפתרון, וכיצד ניתן לפתור אותו. אני יודע שעל האדם, במצבים אלו, לחפש את הדרך המוסרית ביותר בה הוא יכול לפעול. מבחינת שנינו, המוסר כלל המשך קיומה של מדינת ישראל, מתן מקום לפוליטיקאים לבצע את מלאכתם, ושמירה על צלם אנוש שלנו ושל אותה אוכלוסיה. זה המכתב של אבי.

—-

שבת שלום
כמה תגובות ספונטניות –
  • לא ממני למדת את מה שלמדת. מעצמך למדת. אני רק שמתי את זה על השולחן לדיון ושיחה. אתה ההחלטת לקבל, להפנים במידה שחפצת בה ולהטמיע בסגנונך ועל פי שיקול דעתך. שיקול דעתך ניזון ממקורות שונים נוספים = שורשים.
  • הרע והטיפשות שוכנים בכל אחד מאיתנו. חשוב להלחם בהם ולטפח את התכונות האחרות החיוביות השוכנות בתוכנו. בסביבה המעודדת רע וטיפשות – הם ילבלבו וירימו ראש. זכורה הטרגדיה של כפר ויאטנמי (מאי ליי), כאשר סגן קליי החליט לטבוח בהם רק בגלל מקדם ביטחון היסטרי שיכול היה להווצר במוחו הקודח רק במציאות רעה ומטומטמת של צבא לוחם מול אוכלוסיה וצבא גרילה, כאשר הוא חסר קודים ברורים ונעלים של מוסר אנושי. קודים מוסריים (כמו השבת בנושא אחר) שומרים על הלוחם הרבה יותר מהברזלים והאפודים שסביבו. ההסתאבות והשחיקה של חיילים ישראליים במחסומים, היא מקום קלאסי להווצרות וירוסים אנושיים או מוגלה חברתית ( על תקן של ניסוי ממוקד בהשפעת הטפשות והרוע על תפקוד חברתי).
  • זוכר ימים רחוקים, כאשר שרתתי כקצין צעיר (מ"מ) בגדוד 12 בגולני בסוף שנת 68 (שנה וחצי לאחר מלחמת ששת הימים). השרות ברצועת עזה לא היה פשוט אף פעם. באותם ימים החלה להווצר ההתקוממות הלאומית של הפלסטינאים. הם נהגו להוציא לרחובות ילדים להפגנות מעט אלימות ( רק נוכחות ומעט אבנים – לא היו אז יורי הקלע, בקט"בים וזורקי אבנים). לאחר שלמדו את דרך תגובתנו המהוססת כלפי ילדים בבתי ספר (בהתחלה היו רק תצפיות מגגות בתים או זחל"מים בצמתים ותו לא), החלו בהפגנות מאסיביות יותר בשומרון. כאשר הפקוד העליון נתן לנו הוראה 'לשבור' את הפגנות הילדים, נשלחו אלינו מהאפסנאות בצריפין מאות מקלות המשמשים כידיות לטוריות. אנו הקצינים ראינו זאת, קיימנו דיון ערכי באשר להצדקה בשימוש במקלות שהם נבוט כבד וקשיח לכל דבר. ידענו כי מכה רצינית של נבוט שכזה יכולה לרוצץ גולגולת. זוכר בבהירות כמו היום היה הויכוח, חשבנו שהפיקוד העליון לא נתן דעתו לצד המוסרי שבדרך בה נבצע את משימתנו, אך זה בפרוש לא פוטר אותנו מלקיימו ולעומק. בחרנו פה אחד לצאת החוצה ולגזום ענפים רכים יותר של עצים מקומיים. מכתם לא תהייה מכת אלה או נבוט, מכתם תהייה הצלפה. למחרת בצהריים, כאשר עם תום הלימודים הם החלו לצעוק מתוך חצרות בתי הספר ולזרוק מכל הבא לידם, פרצנו אל תוך בית הספר והפלאנו בהם את מכותינו – בהגיון, בידיעה ששום ילד לא מת ממכה מענף רך והצלפה ( אז עוד היה נהוג אפילו להצליף בבתי הספר שלנו או בבית – כאקט חינוכי). ותשקוט הארץ לתקופת מה. היינו גאים בעצמנו עד הגג. מלאנו את חובתנו בהגיון אנושי אלמנטרי. התפרצנו אל בית הספר בכוח סביר, רדפנו אחרי הפורעים המרכזיים בפרוזדורי בית הספר והפלאנו בהם את מכותינו – 'הרגנו אותם ברכות'.
  • במקביל להפגנות הילדים, הוציאו הפלסטינאים את נשותיהם להפגנות, שוב כדי לנסות אותנו וללמוד את דרכי הפעולה שלנו. באותו פורום מפקדים זוטרים הבאים למלא פקודות בשכל ובאחריות (לרעיון והצורך שלנו  מבלי לאבד מוסר אנושי), זוכר כמו היום שהטבעתי סלוגן שהוביל אותנו כבר אז – המכה אם ערבייה יכה אם עבריה. ידעתי ששלטון (ישראלי) שילמד כי ניתן לעשות שימוש לא מבוקר במערכת הצבאית נגד אדם אחד, לא יהסס לעשות זאת שוב, במקום אחר ונגד אדם אחר. לא רצו אז אחרי מתנחלים על הגבעות ולא פינו יישובים, שכן מדובר על התקופה הפרה-היסטורית של ההתישבות החדשה. זה היה דיון עקרוני. באותה תקופה היה כאן שלטון כאילו דמוקרטי  זו הייתה עדיין תקופת שלטון ללא מצרים ועוררין של מפא"י, ההסתדרות ותאגידיה (בנק הפועלים, קופת החולים). היה ברור שבהעדר אלטרנטיבה שלטונית, מנהיגי המדינה עלולים לקבל החלטות אגוצנטריות, בעלות שיקול דעת צר ואינטרסנטי, ללא ביקורת של ממש מצידה של אופוזיצייה ראלית ובעלת סיכוי לשנות ולהחליף – ומכאן הדרך קצרה להשתמש בצבא לפיזור הפגנות פועלים, להכנס לנמלים בעת שביתה וכן הלאה. גם במקרה הזה השארנו את הנבוטים באפסנאות הפלוגה, ויצאנו לכרות ענפים אחרים ( הקודמים הושלכו מייד לאחר השימוש). החלטנו בעיקר לחסום את דרכן של הפגנות הנשים, להוות איום  ולנסות להמנע ממגע ומכות.
  • שנים מעטות לאחר מכן – בשנת 70, ההפגנות שככו אך הלחימה הסלימה מאד. הערים הפלסטינאיות היו שדה לחימה קשה. שימוש  ברימונים וסכינים היו חזון נפרץ. ספגנו לא מעט אבדות. אריק שרון שהיה אלוף פיקוד דרום, הורה על פתיחת צירים מרכזיים במחנה הפליטים הידוע לשמצה 'ג'בליה'. הוא סימן קווים ישרים החוצים את מחנה הפליטים הצפוף, העמיד בולדוזרים בצד אחד של המחנה ונתן להם פקודה להתחיל לנוע לאורך הקו הדמיוני. התושבים קבלו התראה של 12 שעות לפני הביצוע, כדי שיספיקו לפנות את הבתים שיועדו להריסה. זה היה רע הכרחי בעיננו. הייתי אז מ"פ. שום דרך אחרת לא איפשרה לנו לנוע במרדף אחרי המחבלים בתוך מחנות הפליטים. זוכר שבעת שאבטחנו את הבולדוזרים, מצאתי עמדת תצפית טובה בסימטה צרה מאד. תמרון הזחל"מ לתוכה חייב אותי לפגוע בגדר של בית שלא נועד להריסה. לכאורה, מה הבעיה. הקירות ממילא עשויים מבוץ ותבן. שיתקנו אחר כך. זו הייתה התלבטות של ממש. העמדה הייתה קלאסית ומאפשרת תצפית טובה ומחסה מצלפים וזורקי רימונים. בסופו של דבר השתדלתי לעשות מעט נזק ככל שיכולתי. מה שחשוב בעיני היום – ההתלבטות. כלום במלחמה לא מובן מאיליו ולא הכל מותר.  אחרי הפעילות הזו שלנו ברצועת עזה – חדלו כמעט לגמרי פעילויות הפח"ע בתוך הערים. ג'בליה חדלה לגבות מאיתנו מחיר חיי אדם.
  • ובאשר לטוהר מידותינו וטוהר הנשק היום – דורות של מפקדים ערכיים, אוירה ציבורית לאורך שנים והשענות על שורשנו התרבותים וספיגתם  – מוסר הנביאים, הובילו אותנו לפסגות אמיתיות בעיני – אילו שהושגו ב'עופרת יצוקה'. בכל העולם מקובלת מאד הסטטיסטיקה של 1 הרוג מתוך אזרחיים חפים מפשע מול 3 הרוגים  לוחמי גרילה, באזורי לחימת צבא סדיר בצבא גרילה מקומי הממוקם בערים מיושבות (ויאטנם, עירק, אפגניסטן, סומליה – בכולן נלחמים לוחמים מארה"ב הגדולה, בריטניה הצבועה, איטליה, צרפת, אוסטרליה ועוד).  ב'עופרת יצוקה' היחס היה 1/3 מכל 'נורמה' בעולם. המוסר שלנו טבוע בתוכנו. המוסר מקבל ביטוי ומקום כבוד כבר בשלב התכנון, בקורסים וההשתלמויות בכל הדרגים. חייבים להמשיךולטפח התייחסות נאותה של המפקדים בכל הדרגים, לשמירה עליו כבר בעת תכנון הלחימה והקצאת כוחות ואמצעים.
  • זוכר כמו הרגע זה קרה – במלחמת יום הכיפורים, בעת הפריצה לסוריה ( לאחר כמה ימי קושי לא מבוטל של לחימה בתוך שטחנו ברמה"ג), אני פקדתי על כוח שפרץ לתוך מוצב סורי שמעל לכפר חדר. כאשר המתנתי בפאתי הכפר שהארטילריה תסיים את הריכוך על המוצב טרם כניסתנו אליו באש, זהינו דמות מתגנבת מאחורי גדר אבנים כ-50 מ' מימין לשדרת הזחל"מים. נתתי פקודת אש למקלען שלימיני. מיד לאחר מכת האש הראשונה, התרומם גבר כבן 40 לבוש אזרחית וידיו מורמות. עצרתי את המקלען. הסורי התכופף והרים את בתו בת ה-3-4 על ידיו. היא הייתה פצועה קשה מאד בחזה העליון. מסכנים, הם נקלעו לתוך קרב ומלחמה שלא בטובתם. קראתי לרופא הגדודי ובקשתי שיעשה כל שניתן לסייע להם. מבט קצר אחד הספיק כדי לדעת, היא לא תשרוד. למרות זאת בקשתי שיבצע פעולות החייאה בזמן הקצר שנותר לנו טרם הפריצה ליעד. רציתי שהסורי יבין שאנו בני אנוש. רציתי שאולי מתי שהוא אחרי המחמה הוא יתן לעצמו דין וחשבון ויבחין שאנו בעלי מוסר גבוה. לוחמים ללא חת המחרפים נפשם מבלי לאבד צלם אנוש.

מדוע נשארתי ציוני ואוהב עמי, לאחר השרות ביש"ע

קראתי את הפוסט המרגש והיפה של "כבשה שחורה". כן בעיניי הוא מרגש, למרות שהוא "כופר בעיקר" הציוני שבזכותו אנו חיים כאן. אינני חושש מ"כופרים". אני אוהב אנשים שמעיזים לחשוב אחרת. בין אם הם נוער הגבעות, או אנרכיסטים בבילעין. אני סולד מאלימות, גם של נוער הגבעות, וגם של חבר'ה בבילעין, אבל אני אוהב אותם כאנשים שאכפת להם, ומוכנים לפעול. דיברתי עם אלה וגם עם אלה, וגילתי אנשים מדהימים, אכפתיים. אולי הפרשנות של המציאות שלהם שגויה בעיניי, ואולי גם מעשיהם. אבל בתוך תוכם פועם לב אכפתי ומיוסר. "כבשה שחורה" הוא אחד מהם. מהמכתב שלו, אפשר להבין את לבו של זה שכפר בחברה ה"נורמטיבית". אפשר לקרוא, ולחשוב על מעשינו. עדויותיו אינן שגויות. אני הייתי בגבעתי, ואחר כך במילואים פגשתי חבר'ה סדירים, ומה ש"כבשה שחורה" מספר הוא אמת. אסור לנו להתעלם מכך.

במקום להתעלם, עלינו לחשוב כיצד למצוא פתרון למצב. אינני יודע עדיין כיצד ניתן לפתור את הסכסכוך שין שני העמים. אבל אני כן יודע, שבמקום שבו עברתי, השתדלתי להיות מוסרי, והמוסריות הזאת שמרה עלי, ועל החבר'ה שהיו סביבי, וגם על הפלסטינאים שבאתי איתם במגע. במקרים מסויימים, היא הורידה את המתיחות, ולפעמים, גם היתה בינינו חיבה גדולה.

בפוסט הזה, אנסה להסביר את החוויה שלי, בשרותי ביש"ע, ואת הדרכים שבחרתי בהם כדי להתמודד מוסרית עם השרות. אשמח לחשוב יחד איתכם על המסקנות שלי.

באהבה, טל

——

גם אני כמו "כבשה שחורה", גדלתי בידיעה שאני רוצה ללכת לקרבי. התגייסתי לצנחנים, אך לאחר חודשיים הפכתי לג'ובניק לעשרה חודשים (ניתוח הרניה), חזרתי ועשיתי שוב טירונות בגבעתי.  רציתי אקשן. רציתי להראות לערבים הללו מה זה. באותה תקופה האינתפדה הראשונה הייתה בעיצומה. הטסטורון שלי היה במלא עוצמתו, ואני כבר רציתי להראות איזה גבר אני. כשסוף כל סוף הגענו למחוז חפצנו. ארץ החלומות הגבריים, התחילה המציאות להכות בפנינו. האלימות הפנים פלוגתית עשתה את שלה, ואיבדנו את אחד מחברנו. הקורבן היחיד שספגנו בעזה, בא מידינו שלנו. מתוך אלימות בין קבוצת חיילים, שהתעללה ב"כבשה השחורה" הפלוגתית שלנו (רק שהכבשה הזאת, הרגה את אחד התוקפים שלה).

בעזה, התחלתי להנות מהשרות הצבאי שלי. נחשבתי לחייל מצטיין, הייתי ערני מאד, דרוך מאד, מוכן למלחמה, אך לא הפעלתי מעולם כוח מיותר. הכוח היה מדוד. אני זוכר את עצמי צופה ומזהה כל מי שתצפת עלינו. מראה לו שאני רואה אותו, ושלא יתעסק איתנו. אני זוכר את עצמי רץ ברחובות אחר נער קל רגלים, כשאני חובש קסדה, אפוד כבד ורובה, וכמעט משיג אותו (אלא שאז, גילתי שאני לבד, עמוק בתוך מחנה הפליטים, כשאין אף אחד שעומד מאחורי – הייתי כנראה מהיר מידי ונסוגתי, כדי לא להסתבך). היכולת הזאת לרוץ מהר יותר מנער, כשאני לבוש באפוד קרבי, באה מהרבה אימוני ריצה.

המציאות ש"כבשה שחורה" שחורה תיאר, התחילה להופיע לעיני. אני זוכר את הנער התמים והמסכן, בן טובים שהיה ברור שלא היה מעורב בזריקת האבנים, חותף סטירת לחי מצלצלת מהסמ"פ. ידעתי שלא הגיע לו. ידעתי שהסתירה הזאת נצרבה במוחו של הנער, ויצרה לנו אויב חדש, שלא היה שם קודם.

אני זוכר את העצור שישב במרכז הפלוגה בעיניים קשורות, ואת החיילים עוברים ומשתעשים בהתעלוליות שונות בעציר. אבל הייתי חייל כמו כל החיילים, והיה לי ברור שעל פי חוקי המלחמה, אסור לגעת באסיר. אבי הוא זה שלימד אותי. הוא חינך אותי מגיל צעיר, שמרגע שחייל הרים ידים, יש להתייחס אליו כאל בן אדם שיצא ממעגל האלימות. האמירה המוסרית הזאת היתה כל כך ברורה לי, שהגעתי מייד, והודעתי לחיילים האחרים שאסור לגעת בו, והוא כרגע נתון תחת חסותנו. הסברתי להם את כל המשנה. הפגיעות בו פסקו.

אני זוכר את היום שעמדתי במחסום, וזיהיתי בתוך המכונית צעיר חשוד. היה משהו בהתנהגות שלו שתפס את תשומת ליבי. ביקשתי ממנו לצאת מהמכונית. אבל הוא התרחק, כשהוא מחזיק את ידיו מאחורי. קראתי לו לבוא, והוא התרחק. ואז ראיתי חבר אחר, שבדיוק עמד מהצד וראה שהבחור החזיק סכין גדולה בידיו, שועט אליו ומפיל אותו לאדמה. עצרנו את הבחור. וחיכינו עד שיבוא השב"כ לאסוף אותו. בינתיים ביקשו חבריי להתעלל בו קצת. גם כאן, הסברתי להם שהוא שבוי, ואסור לגעת בו. שמרתי עליו, למרות שרגע לפני כן, הוא יכול היה להרוג אותי. ידעתי שכך יש לפעול על פי חוקי המלחמה. ידעתי שחוקי המלחמה שומרים עלי, יותר משאני שומר על חוקי המלחמה. לא היה כל טעם בהתעללות בו. השב"כ עצמו הסביר שאחרי ההתעללויות של חיילים, קשה יותר להשיג מהאסורים מידע. פעלתי נכון, והדבר חיזק בתוכי את תחושת ההצלחה.

אני זוכר את הבחורות הערביות שפגשנו באמצע אחד ממחנות הפליטים. הן התקרבו אלי בצעקות ובמבט שינאה. אני איבטחתי את הכוח מאחור, והן באו וצעקו עלי באיבה. הסתכלתי עליהן בעיניים, במבט שאומר "מה לכן ולי… הרי בני אדם אנו… מדוע בצעקות… בא נדבר. בואו נכבד אחד את השני. לא ידעתי ערבית, והן כנראה לא ידעו עיברית. אבל המבט בעיניים אמר הכל. הן נרגעו, והתסכלו עלי בתחילה בפליאה, ואחר כך בהערכה. אם הינו יכולים לדבר, אני בטוח שהינו יכולים להישאר ידידים. הכוח המשיך הלאה והידידות הקצרה שלנו נשארה כזכרון.

אני זוכר את עצמי עומד בעמדה על בניין בגובה שלוש קומות. כשהחבר'ה מלממטה זורקים אבנים. לא ממש הרגשתי מאויים. הדבר שיעשע אותי. אכלתי בננה להנאתי,בעודי חומק בקלילות מן האבנים המתעופפות מימין ומשמאל. אני עומד שם למעלה, במבט משועשע, והם זורקים אבנים בחמה שפוכה. לבסוף המשחק נגמר, מישהו הצליח בכל זאת להשחיל לי אבן בברך. זה היה מאד לא נעים, אבל חלק מהמשחק. לא רציתי שיראה שפגע בי. המשכתי להיות אדיש, ואז הלכתי לאט לאט אחורנית, וכשהם לא ראו התקפלתי מכאב, ואמרתי למ"כ שימצא מישהו אחר שיחליף אותי. לא היה בי כעס… זה היה משחק.

באותו היום התחולל ארוע שלא היה משחק. לאחר מספר דקות חזרתי לעמדה. בצד ימין שלנו התפתחה הפגנה. כוח צבאי שלנו הגיע להתעמת עם המפגינים. אני הייתי בתצפית. הייתי ערני במיוחד, וזהיתי במהירות בקטביס"ט (אדם שמחזיק בקבוק תבערה). צעקתי מיד למפקד שלי, והוא הספיק להגיב מהר יותר (מדובר על שלוש שניות), ופגע בזורק, עוד לפני שהזורק הצליח לזרוק את הבקט"ב על הכוח. הוא נפגע בבטנו, וחולץ על ידי חבריו לאמבולנס קרוב. לא הייתי לי חמלה על אותו הבחור. הקם להורגך, השקם להורגו. שוב, המוסר הברור, הורה לי  איך צריך לפעול. המוסר שמר עלי, יותר משאני שמרתי על המוסר.

לא הייתי עיוור לסבלם של הפלסטינים. שנאתי את הפשיטות על בתים. שנאתי כשהערנו משפחה באמצע הלילה. כשהקמנו ילדים ממיטתם, כשהילדים ראו את הוריהם מבוהלים. שנאתי את הצעקה "ג'יש גי'ש, אפתח אל באב" (צבא, צבא, פתחו את הדלת). אבל באותה סיטואציה לא אני שלטתי, ודעתי שזה רע הכרחי, הדרוש למציאת אמל"ח (נשק חם). קיוותי שהשב"כ שולח אותנו לבתים הנכונים, וכי בכך אנו מונעים מהסיכסוך להסלים. בכך שאנו דואגים שהעימות ישאר אינתפדה של אבנים ולא אינתפדה של נשקים חמים, שהיתה הופכת את כל המצב לאלים הרבה יותר.

לאחר השירות בעזה, יצאתי לקורס מ"כים, ולאחר מכן לקורס קצינים. בסדיר, הייתי קצין גרוע. לא ידעתי להחזיק מחלקה. אז התדרדרתי גם מבחינה מוסרית. הייתי צריך להוכיח לחיילי שאני גבר-גבר. אז ביצעתי מעשים שהיום הם בעיניי לא מוסריים. לא עשיתי משהו נורא במיוחד. אבל בהחלט חרגתי מתחום המוסר שגדלתי עליו.

היום אני יודע שיש קשר הדוק בין רמת המקצועיות שלך כחייל או כקצין, לבין המוסר שלך. ככל שאתה יודע יותר את מלאכתך המקצועית, כך אתה יכול לשמור יותר על המוסר. מוסר ומקצועיות, הם שותפים הטובים ביותר של החייל והמפקד. ככל שהמוסר יתפתח כך גם תעלה המקצועיות, ולהפך.

במילואים שוב יצא לי לפקד על חיילים. הפעם כבר התבגרתי, ויכולת הפיקוד שלי השתפרה מאד מאד. את המבחן המעניין ביותר עברנו במבצע שלאחר חומת מגן. הייתי מפקד של צוות חיילים קטן, אך מפקד המוצב המחלקתי שבו שהינו, נעדר רבות, ואני החלפתי אותו. תפקידנו היה להטיל עוצר על כפר ליד טול-כרם. הימים היו הימים שלאחר פיגוע פארק. יכולנו בקלות לפרוק את זעמנו על האוכלוסיה. אבל דבר אחר קרה.

כשבאנו לבצע את המשימה שלנו, היו לפניי שני  עקרונות מוסריים. האחד הוא שעלינו להגן על תושבי נתניה מפיגועים, ממוות ושכול. העקרון השני, שעלינו לדאוג לכך שאוכלוסיה חפה מפשע לא תפגע מהמהצב עד כמה שניתן. והיה עוד עקרונות מלחמה. לתפוס מחבלים, ולשמור עד כמה שניתן על חיי החיילים.

בהתחלה התנהגות בטיפה יותר כוח מהדרוש. הינו צריכים להראות שאנו שולטים במצב. היינו ערניים, הסתובבנו בלילות בשעות לא צפויות, עצרנו אנשים שהסתובב ברחובות בשעת העוצר. הינו תקיפים, אך מאד אדיבים. אני זוכר בחור כבן 35, שרכב, יחד עם אשתו ואמו על עגלה, בניגוד להוראות העוצר. יצאנו מהמחבוא, וניגשנו אליהם לדבר איתם. האישה התחילה לבכות באיימה. קראתי לגבר בצורה המכבדת ביותר שיכולתי לגייס. היה לי חשוב שאשתו ואמו יראו שראש המשפחה נשאר אדם מכובד גם במגע עם הצבא. שאנו רוכשים לו כבוד. ביקשתי ממנו שיאמר לאישתו שלא תפחד. לא נעשה להם שום רע. הוא חזר אליה, והרגיע אותה. אמו של הבחור ניגשה אלינו וצעקה. לא דיברנו. נתנו לה לצעוק, וכיבדנו אותה, בהקשיבינו לדבריה (גם אם לא הבנו מילה). לאחר מכן היא נרגעה. ביקשנו ממנו בתקיפות אך באנושיות, שיחזור לביתו. הוא הסביר שעליו להביא אוכל. אמרנו לו שבשעה מסויימת תהיה פתיחת עוצר ואז תושבי הכפר יביאו אוכל. הוא הסכים, וחזר לביתו.

היה מאד קשה לעבוד עלינו. הופענו ונעלמנו ברחבי הכפר, ויצרנו תחושה שאי אפשר לחמוק מאתנו. נהג מונית תחמן, ניסה לרמות אותנו, אך אנו תפסנו אותו בתוך שעה, בשלוש מקומות שונים. בכל פעם חשבנו שהצלחנו לנטרל את הרכב שלו, וכל פעם הוא מצא דרך להפעילו מחדש. לבסוף בפעם השלישית עמדנו ליד הרכב, ודאגנו שתצפית שלנו תלווה אותו כשהוא הולך ברגל לכפר השני. יתכן ששנא אותנו, אך זה היה משחק הוגן.

עם הזמן פיתחנו דרכים להיות יותר ויותר מוסריים ויותר ויותר מקצועניים. הבסיס להתפתחות המוסרית היה התדריך המחלקתי היומי. במהלך המפגש סקרנו סקירה יומית של הארועים, וצפי לעתיד. ולאחר מכן ישבנו לבדוק את עצמנו. כיצד אנו יכולים להתקדם. במחלקה היו אנשי שמאל ואנשי ימין. חילונים ודתיים. שיחות המוסר היו מרתקות. דנו בכל סוגיה מכל הבטייה. נתנו כבוד אחד לדעתו של האחר. הקשבנו. כיוון שהייתי מומחה בארבעת מערכות המוסר, יכולתי ליישב בקלות מחלוקות. לאט לאט התפתחה גישה מוסרית שהיתה מקובלת על כולנו. השתמשנו בתדריך גם כדי לדון בדרכי פתרון אפשריות לבעיות מבצעיות שניצבו בפנינו. הרעיונות שהלוחמים והמפקדים העלו, אפשרו לנו למצוא פתרונות חכמים ונבונים לבעיות. ההשתתפות בתהליך המחשבתי יצרה מוטיבציה גדולה בקרב האנשים לבצע את המשימות בדבקות ובנחישות גדולה.

זכור לי שאחד החיילים זכר שהוא ראה ביום שעבר מישהו חשוד. הוא זכר את שמו. ערכנו ברור עם השב"כ, והסתבר שהוא מבוקש. קיבלנו מידע על המקום שבו הוא גר. עוד באותו הלילה התארגנה המחלקה, מבלי לבקש אישור מאיש (הרגשנו שהכפר הוא השטח שלנו, ואיננו צריכים התערבות של איש בעניינו), הכנו מבצע צבאי. כוח פושט, וכוח חילוץ. ביצענו מודל. לפנות שחר פשטנו על הקארוון שבתוכו חיי האיש. הערנו את השומר משנתו, ובקשנו שיכנס איתנו בשקט אל הקרוואן. הערנו את האדם שנראה חשוד, ולקחנו אותו איתנו. הוא הועבר לשב"כ.

כך החיילים הרגישו שיש למילה שלהם משמעות מצד אחד, ומן הצד השני אנו פועלים במוסריות הולכת וגוברת.

אנשי השמאל שבינינו ביקשו לקחת את עודפי הדני-שטראוס שהיו במוצב, כדי להעביר אותם לשכנים הפלסטינים שלנו. הסכמנו במחלקה שכך יהיה, ועוד באותו היום הגיע לשכנים ארגז מלאי  דני טרי. החיילים ביקשו מהשכנים שבשעות שהעוצר מוסר, יחלקו השכנים את אוצר הדני בין שאר ילדי הכפר. כך נוצר מצב בו עודפי מזון הועברו לשכנים, ואלו סיפקו אותו לשכניהם. לאחר יומיים, ביקשו השכנים לתת לחיילים שקית גדולה של שקדים. החיילים סרבו. שוחחנו על כך בערב. סיפרתי לחיילים כי אצל הערבים אין כזה דבר לקבל מתנה מבלי להחזיר. מי שלא מקבלים את מתנתו נעלב, ומרגיש פחות-ערך ביחס לנותן. הסברתי שעצם היכולת להחליף את המתנות, נחשבת בעיניי הערבים אות לכך ששני הצדדים הם אנשים שווים. למחרת הטעות תוקנה, והמוצב קיבל שקית יפה של שקדים, בתמורה לאספקה של שוקו ודני לשכנים.

השתדלנו להתייחס לאנשי הכפר באנושיות, ובחברות. לא הינו רכים מידי. החברות היתה ממקום של בני אדם שצריכים להתמודד ביחד עם הסיטואציה הלא נעימה שנכפתה עליהם.

לא נחנו לרגע. תמיד חשבנו איך אנו יכולים לקיים טוב יותר את שני הערכים המוסריים של הגנה על תושבי ישראל, ואיפשור חיים סבירים בכפר, תחת העוצר. למדנו לאכוף עוצר, מבלי לעורר את איבתם של תושבי המקום. השתדלנו להיות קשובים הן לצרכיהם, והן לצרכי הבטחון. לאט לאט ראינו יותר חיוכים כשעברנו בכפר. אני זוכר שעצרנו את הנגמש ליד אחד הבתים, כדי לראות כיצד חופרים בבית בור אגירה. ירדנו מהנגמ"ש וביקשנו מבעל הבית להסביר לנו כיצד בונים בור כזה, ובאיזה טכנולוגיה הם משתמשים לאטימת הבור. היתה זאת שיחה ידידותית וכמעט חברית. הלכנו משם, כשהודנו לו על הידע שקיבלנו ממנו.

היה גם ארוע אחר מעניין. באחד הסיורים המנוגמשים בשדות הכפר גילינו ברכת אגירת מים מקורה. היה זה יום חם, והחבר'ה ביקשו להצטנן ולהתרענן ממימי הברכה. הצבנו שני חבר'ה בשמירה מסביב, וחלק אחר הלך להצטנן במים. כדי להצטנן מהמים, היה צורך לשאוב את מי הבריכה. להערכתי שאבנו שניי דליים. בסיום הרחצה ביקשתי מאחד החיילים המתרחצים, שהיה דתי, להחזיר מים לבריכה ממיכלי המים של הנגמ"ש. אמרתי כי המים לא שלנו, ועלינו להחזירם לבעליהם. הבחור טען כי כל ארץ ישראל היא שלנו, ואנו הבעלים של כל מה שנמצא בארץ, ואין לנו שום צורך להחזיר את המים. התפתח בינו דיון תורני, על הגזל, והגֵר, ומהות הכיבוש. החיילים האחרים הצטרפו לעמדתי ואותו בחור התרצה והשיב את המים לברכה. ידעתי כי גם נהנו מארץ ישראל, וגם שמרנו על רמה מוסרית גבוהה.

לקראת סוף שהותנו, קשה היה שלא לראות זאת. חיוכי הילדים בראותנו, אמרו הכל. הם הסתכלו עלינו באהבה ובשמחה. בעיני המבוגרים נראנו כמשחררים, ולא ככובשים.

לאורך כל אותה תקופה, מחלקות אחרות, ששלטו על אזורים אחרים הותקפו בירי. אנו מעולם לא הותקפנו. הינו ערניים, ערכיים ודרוכים. שמחנו לצאת משם, כיוון שבכל זאת הייתה זאת מלחמה. אבל אני לפחות הרגשתי שעשינו את הטוב ביותר הניתן. שנתי ערבה עלי בלילות שלאחר מכן, ושום יסורי מצפון לא הציקו לי. הרגשתי שהיינו טובים.

לאחר מכן הייתי מפקד במקומות אחרים. לפעמים היתי טוב בתפקידי, ולפעמים גרוע. אינני מפקד צבאי מטבעי. אלא שבפעמים הבאות שפיקדתי, לא עסקתי בפעולות מול אוכלוסיה אזרחית. כישוריי המוסריים כלפי האחר לא נדרשו. ההשפעה של המוסר לא היתה עוד כה חשובה, כמו בתקופה בה פעלתי כחייל ומפקד עם אוכלוסיה פלסטינית.

לסיכום, אינני חושב שאנו הצבא המוסרי ביותר בעולם. מי שאמר דברים כאלו, הוא או אדיוט או שקרן. אם יש לי חולשה למשהו, זה חולשה לשקרנים. גם אם הם גנרלים עם דרגות גבוהות. איננו הצבא המוסרי ביותר בעולם, ואיננו הצבא הפחות מוסרי בעולם. אנו צבא מערבי, עם קודי התנהגות מערביים, שחייליו סובלים מחוסר הדרכה מוסרית. אני עוקב אחר הלחימה של צבאות הברית באפגניסטן ובעירק, ונראה שהם מנסים קצת יותר להיות מוסריים (אם כי מידי פעם גם להם קורות תקלות).

אני זוכר שפעם לפני אחד הקוים קיבלנו הדרכה להתנהגות לפני מצלמות. הראו לנו איך אנו נראים רע, כשמצלמים אותנו אלימים. זאת אינה הדרכה למוסר. זאת הדרכה לכסת"ח. ראיתי ושמעתי סיפור התעללות רבים. וראיתי גם חיילים שניסו לשמור על צלם אנוש. שירתתי בגדוד מילואים של אנשים מוסריים מאד. אנשי חינוך. אנשי הייטק. גדוד שמפקדיו הם מאנשים המוסריים בארץ (גיא גרדי, והושע פרידמן, ראשי מכינת "בית ישראל"). ראיתי איך מפקדים מוסריים, משפיעים על חייליהם. אך ראיתי מסביב גם חוסר מוסריות. בעיקר בסדיר.

אבל תמיד ראיתי, שככל שהכוח מוסרי יותר, כך הוא גם מקצועי יותר. השניים הולכים שלובים זה בזה. עדות השקר, כאילו צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, היא עדות שנועדה לכסת"ח את צה"ל. היא פוגעת בצה"ל, כיוון שהיא אינה מאפשרת לו ללמוד באמת איך להיות מוסרי. ומתוך כך גם איך להיות מקצועי.

השקר והכיסתו"ח, הם האויבים הגדולים ביותר של צה"ל. מי שלא מסוגל להסתכל לאמת בעיניים, הוא אויבה המסוכן ביותר של ישראל. את הלקח הזה למדנו בלבנון2.

אני רוצה לשמוע עוד סיפורים מהסוג של "כבשה שחורה". הם מעירים את עניניו. הם מראים לנו היכן אנו טועים. אם אנו רוצים לחזק את צה"ל, עלינו להקשיב לסיפורים הללו, ולראות איך מתקנים. איך משפרים את המוסר של צה"ל, ומתוך כך, איך משפרים את המקצועיות שלו.

שלכם,

טל

נ.ב.

את הקוד המוסרי שלי לא קיבלתי מפרופסור מהאקדמיה. את הקוד המוסרי שלי קיבלתי מאבי. אבי שהיה מפקד בגולני ולחם ביום ששת-הימים, יום הכיפורים ושל"ג, הוא שלימדני את אמות המוסר של הצבא והמלחמה. הוא לימד אותי שכשאני הורג חייל אויב, תהיה עכשיו אמא שאי שם תבכה את בנה, וכאבה אינו שונה מכאבה של אם יהודייה. זה לא אומר שאני לא צריך להרוג אותו. זה רק אומר שאני צריך לדעת שעשיתי הכל, כדי ששהניצחון במלחמה יושג על ידי הרג מופחת ככל הניתן. אבי לימד אותי מה עושים כשלוקחים שבויים. אבי לימד אותי כיצד לשמור על טוהר הנשק. אבי לימד אותי שאוכלוסיה, אינה צד במלחמה. מאבי ינקתי את הבסיס למוסר שליווה אותי בשרותי הצבאי. ויותר מששמרתי אני על הקוד המוסרי, שמר כך אבי עלי.

שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך (משלי, א', ח')

העיניים הן ראי הנפש – על פלסטינים ושוק העבודה

היום ראיתי זאת שוב. את אותם מראות שלא ראיתי כבר 22 שנים.

אז הייתי בן 16, וגרתי בכפר סבא. העיר השכנה לקלקיליה. הייתי עובר במזרח העיר, ורואה את "שוקי העבדים". כך נקראו אז האזורים שבהם התאספו הפלסטינים שחיכו שמישהו יתן להם פרנסה. גם אז, היו נימוקי השוק החופשי חזקים כמו היום. נאמר שאם אינם רוצים לעבוד, יכולים הם לעבוד בערי הפלסטינים. וטענו שאנו משפרים את רמת החיים שלהם. שהכסף שהם מקבלים הוא טוב יותר מאשר הכסף שיקבלו בירדן. כל הטיעונים הללו היו נכונים. אבל המראה הזה לא השתקף בעיני הפועלים. כשהסתכלתי בעיניהם, ידעתי שהם רואים זאת אחרת. הם רואים את ההתיחסות הניבזית של המעסיקים אליהם. את הצורך להאבק כמו כלבים מזים, על חתיכת בשר רקוב. כן, הם הביאו לחם הביתה בסוף היום, אבל עד אז הם עברו השפלות. העיניים שלהם סיפרו אז הכל. ואני,נער בן 16, ידעתי שמשהו לא טוב הולך לקרות. ידעתי, אך ליבי לא ניבא לי מה. כעבור חודשים בודדים, המבט הזה הפך לאניתיפדה אלימה. ואני ידעתי מה.

אני זוכר שכשראתי את המבט הזה בעינהם, ואת התעמרות וההשפלה שספגו ממעסיקיהם, ידעתי שהולך לקרות אסון. ידעתי שהמצב לא היה תקין. אבל לא היתה לי דרך להשפיע. לא ידעתי איך לתקן. כל הטענות שלנו היו נכונות, ובכל זאת בסוף הכל עמד על דבר אחד. על עלבון והשפלה. על תחושה שמעמדך אינו שונה ממעמד של כלב. לפחות כלב מלטפים מידי פעם.

לא. לא הייתי שמלאני יפה נפש. הייתי ימני, וגם היום אני לאומי, אוהב עמי. תושב התנחלות, מאוהב בארצו ישראל אשר מרכזה ביהודה ארץ היהודים, ובשומרון, מרכז חיי ישראל. אך ידעתי כי כאן יש גֵרים, ואסור לנו באיסור חמור לנהוג בהם כפי שנהגנו.

המראות הללו חזרו אלי היום. גם היום עברתי באותו מקום, ופלסטינים המשחרים לעבודה, המתינו בכניעות נרפסת לבוס הישראלי השחצן והמתנשא, שיזרוק להם כמה שקלים, בתמורה לעבודה קשה  (אני יודע שיש מעבידים הוגנים וישירים, אך מה לעשות גם מעבידים אגואיסטים ונצלנים לא חסר). אלא שהפעם המראה היה אחר. אלו היו הניצולים הבודדים מהשואה הכלכלית שהפלסטינים כפו על עצמם. אלו היו הנבחרים, שהצליחו לצאת מיו"ש, לגוש דן. הם ידעו שכשהם יחזרו הביתה, הם יהיו מלכים, ביחס לאחיהם העניים. עוני, שהשלטון הפלסטיני הביא עליהם בשאיפתו למלחמה, ובשחיתותו הנוראה.

אינני יודע האם העלבון ישוב ויצוף. ככל שיותר פלסטינים יצאו לשוק הגוש-דני, כך ירגישו העובדים את עצמם פחות בני מזל. וגם ההצע ההולך וגדל של עובדים, מן הסתם יוריד את התשלום שמשלמים המעסיקים. והתחרות על כל מקום עבודה תגדל. ויחד איתה, יגדל העלבון והעליבות אל מול המעסיקים הישראלים.

המראות דומים, אך נדמה לי שכיום אפשר יהיה למנוע זאת. הסיבה לכך שחלק מהמעסיקים משפילים את העובדים, היא שהפלסטינאים אינם מוגנים כמונו או כמו העובדים הזרים, בשכר מינימום ותנאים סוציאלים. הם מועסקים בשחור. אין להם הגנת ממשלה. ההצע הרב של הפועלים מאפשר להעסיקם גם  בשכר של 5 ש"ח לשעה. בהעדר חוזה מעוגן, כל יום זאת מלחמה חדש על הפרנסה.

להבנתי, אם אנו רוצים למנוע האינתיפדה הבאה, עלינו לעשות דבר פשוט. עלינו לדאוג שכל פועל שמגיע לגוש דן, יהיה חייב לקבל תנאי מינימום הגיוניים. שמעסיק צריך לקבל אישור כדי להעסיק פלסטיני.  כך יווצר חוזה בין הפלסטיני לישראלי, והלז יהיה חייב להעסיקו בשכר הוגן יותר וביחס טיפה יותר אנושי.

בהתנחלויות אגב, יש צורך בחוזה הדדי,  בגלל תקנות צה"ל. כך נוצר מצב של תלות הדדית ויחסים סימביוטים יותר. למיטב ידעתי המשכורות בהתנחלויות, הן די סבירות. אינני יודע כמה מרוויחים בגוש דן, אך אני משער שעובדי קבלן בתהנחלות מרוויחים יותר, והיחס אליהם קצת יותר הוגן.

איני יודע את המספרים. זאת רק התרשמות ממראה עיניים. העיניים של הפלסטינים בהתנחלויות, הם עניים של בני אדם. העיניים של הפלסטינים בגוש-דן, הם עיניים עצובות. והעיניים הן ראי הנפש.