Blog

אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה. יש כאלו הקוראים להפסקת המלחמה ויוצאים להפגנות, ויש כאלו שטוענים שאסור לצאת להפגנות. הדיון הציבורי אכן מתקיים במהלכה של המלחמה. אני אישית חושב שאם אנו אזרחים במדינה דמוקרטית, רצוי מאד לקיים דיון גם במלחמה. הדיון, אם הוא נערך נכון, יכול דווקא לחזק את הציבור בטווח הארוך. דיון נכון יוצר קונצנזוס רחב, ונותן גב רחב יותר לממשלה.

הבעיה שלנו היא שאיננו יודעים, להבנתי, לנהל דיון נכון. קשה לנו לנהל דיונים בין שני אנשים, ובוודאי קשה לנו יותר לנהל דיון בין מיליונים. הבעיה של דיון בין מיליונים העסיקה אותנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה. ניסינו לפתח כלי שבאמצעותו ניתן לנהל דיונים רציניים בציבור גדול מאד. היו לנו הרבה לבטים כיצד ניתן לבנות כלי כזה. במהלך הזמן הלכה והתגבשה תפיסה לגבי הדרך המיטבית לנהל דיון כזה. אופי הדיון הזה שמבוסס על ויקימדיה ככלי לאיסוף המידע הציבורי וכבסיס לדיון הציבורי נקרא "ויקידיון".

המלחמה והדיון הרב שמתעורר סביבה וסביב ההקונפליקט הישראלי-פלסטיני, היוו זרז להשקת גירסאת הבטא של הויקידיון. הנה מצגת ראשונה שמסבירה כיצד ניתן לנהל דיון כזה.

(אני מתנצל על הקול הלא רדיופוני שלי… אינני קרין, אלא סתם דמוקרט שרוף)
[gv data="Vt7trEP-fxE"][/gv]

 כיצד אם כן ויקידיון עובד?

לויקידיון יש כרגע שלושה חלקים תקשורתיים עיקריים ואלמנט תרבותי חשוב שנקרא תרבות הדיון. שלושת החלקים הם הפורום, הפייסבוק והויקידיון.

פורום

הפורום משמש כמרכז לסיעור מוחות וכבמה חברתית ראשונית לחיבור בין אנשים (בסוף דיון נעשה בין אנשים חברותיי, ואין לשכוח זאת).

הפייסבוק

תפקיד הפייסבוק הוא לאגד אנשים מרחבי הרשת למקום אחד. לאפשר להפיץ את הבשורה ולשלוח הודעות לכולם פעם בכמה זמן (עדיף בתדירות של שבועיים ויותר, אם בכלל). זה גם מקום לחלוק רעיונות כללים.

הויקידיון

הויקידיון הוא לב ליבה של הידיעה הציבורית. שם מרוכזים הדיונים מכל רחבי הרשת. בגלל אופיה המשתף של הויקמדיה, כולם יכולים להכניס מידע על פי נושאים, מכל מקום ברשת. המידע מוצג כך שבתחילת הדף קיים הסבר של הדיון עבור משתמשים חדשים, ובהמשך ישנם קישורים לבעלי הדעות השונות. היתרון של הפורמט הזה הוא שהוא מאפשר להמשיך את הדיונים לאורך זמן. אם לדוגמא יש מישהו שטוען טענה שאינך מסכימה לה. את יכולה למצוא בויקידיון קישור לפוסט/תגובה של הכותב, ואת יכולה לפנות לכותב ולהמשיך לדון איתו. במהלך הדיון תוכלו שניכם להשכיל מזוויות הראיה השונות של הבעיה, ואם תגיעו להסכמה, תוכלו להוסיף אותה לחלק העליון של הדף בתור סיכום.

לדוגמא, אם את חושבת שמדינת ישראל עשתה כל אשר ניתן לעשות כדי להגיע להסכם שלום, ואת מגלה שמישהו כתב שישראל לא עשתה הכל, ואף פגעה בפלסטינים (קישורים שכבר מופיעים בויקידיון). תוכלי להיכנס אליהם לבלוג, לקרוא את דעתם המנומקת, ואחר כך לדון איתם. אם תגיעו למסקנה משותפת, תוכלו לאחר מכן להגיע לראש הדף ולתקן מ- "ישראל עשתה כל אשר דרוש" ל-"ישראל והפלסטינים הפרו הסכמים. ההסכמים שהישראלים הפרו הם … והפלסטינים הפרו הסכמים כאלו… וכיוב'". ניתן כמובן לקשר מתוך הטקסט למקורות שמראים את הפרת ההסכמים. את כמון יכולה לפתוח בלוג משל ולבסס שם את טענותיך, ולקשרם לויקידיון. כך אנו יכולים להעשיר את הידע האישי שלנו, וגם את הידע של הקוראים האחרים שקוראים את הטקסט המתומצת.

תרבות הדיון

זהו הכלי המרכזי בכל דיון. בלעדיו לא יכול להתקיים דיון פורה כלל. אם נקפיד על כבוד האחר, נקפיד להקשיב ולדבר/לכתוב בניחותא, בתוספת דוגמאות,נעשה את מלאכתנו טוב יותר. את הכלל הזה אפשר לתמצת בפשטות לכלל עתיק מאד: "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל חשוב בכל תורה".

המשך הפרויקט

ויקידיון הוא פרויקט ניסיוני ראשוני. כל עצה תתקבל בברכה. אתם מוזמנים לכתוב אותה כאן אצלי בתחתית הפוסט, או בדף הקהילה של הויקידיון.

אם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לפנות לדף העזרה או לשאול בדף עזרת הגולשים.

עזרה וסיוע בפיתוח הדיון והפרויקט.

אנו זקוקים לאנשים שיודעים לעבוד בויקי, כדי לסייע בעיצוב מהיר ויעיל של הויקידיון. אתם מוזמנים לפנות אל טל ירון (tal @ kol1.org), או לגשת לדף הקהילה ולהציע את עצמכם לעזרה (או כמובן לפעול באינטואטיביות בתאום עם הכותבים האחרים).

הפצה של הרעיון –  הדיון הציבורי הזה, יכול להערכתי לתרום רבות לחברה הישראלית, אם נא מצאנו חן בעיניכם, אנא הפיצו את הרעיון. ניתן להפיץ את המצגת שבפוסט הזה, או את הקישור לפוסט הנוכחי. אתם כמובן יכולים להצטרף לקבוצת הפייסבוק, ולהזמין את חבריכם.

ביקורת ועצות  – הכי טוב שיש…. נשמח לקבל אותן כאן או בגוגלגרופ (זהירות, ההרבה דואר) או בפורום של התנועה לדמוקרטיה ישירה

שתהיה לנו דמוקרטיה טובה,

טל ירון,

מהתנועה לדמוקרטיה ישירה.

ועוד התפפתחות בהבנת הויקידיון…ויקידיון-פעולה

[gv data'"http://www.youtube.com/watch?v=Cs_gOYyhC-k"][/gv]

המלחמה תופסת תאוצה, וזה הזמן לנסות להבין את הכוחות הפועלים במלחמה. בפוסט הנוכחי אנסה להסביר את ההתרחשויות בעזה, לאור תורת המלחמה. בבהמשך אנסה לבחון כיצד נוכל למצוא פתרונות לבעית הסיכסוך.

בפעם שעברה כתבתי על שלושה תנאים הכרחיים לניצחון, שאותם הציע קלאוזוביץ':

1. הכנעת הכוח הלוחם של האויב
2. השגת המשאבים מהאויב.
3. הכרה בליגיטמיות של ריבונות המדינה המנצחת על ידי תושבי המדינה המפסידה.

בשלב הנוכחי של המלחמה אנו מבקשים להשיג את התנאי הראשון. קיימות דרכים רבות להכניע את הכוח הלוחם של האויב. הדרך האבסולוטית להכריע את כוח הלחימה של האויב, היא להרוג את כל כוח הלחימה של האויב. בפועל דבר כזה כמעט ולא קורה כיום (בעבר, בזמן התנ"ך היה נהוג להרוג את כל הזכרים בעיר המפסידה, כדי להשיג את תנאי 1). בפועל, כוח הלחימה של האויב נשבר הרבה לפני שכל לוחמיו נפגעים.

אם האויב אינו מוכרע פיזית, מה אם כן מכניע את כוח הלחימה של האויב? אני נוטה להעריך שהסיבה היא בעיקר פסיכולוגית. הסוד להבנת הפסיכולוגיה של כניעת האויב טמון בהבנת הפסיכולוגיה של החייל הבודד או המפקד הבודד.

הצרכים הקיומיים כגורמי הכרעה
חייל ומפקד הם בני אדם וכמו כל בני האדם, הם כפופים לפרמידת הצרכים של מאסלו. על פי הפרמידה של מאסלו, אדם פועל כדי לספק צרכיו. בבסיס הצרכים, קיימים הצרכים הפיזיולוגיים (נשימה, שתייה, אכילה, שינה, בריאות). אי סיפוק הצרכים הפיזיולוגים יפגע קשות בתפקודו של הלוחם והמפקד. זאת כנראה הסיבה לתובנה האינטואיטיבית של נאפוליון שאמר ש"הצבא צועד על קיבתו". ללא אוכל, החייל מתקשה לתפקד. ללא שינה הוא מאבד מיכולת הלחימה שלו.

חלק גדול מהטקטיקה הצבאית נועד בדיוק כדי להשפיע על צרכים אלו. כאשר, במלה"ע ה-2, צ'רצ'יל ביקש להכניע חטיבה יוונית שמרדה בצבא הבריטי ,  הוא ביקש מהמפקדים למנוע מהחטיבה מים ומזון. הוא כתב למפקדיו,שדי במניעת אוכל ומים כדי להכניע את כוח המרידה של היוונים. ואכן, לאחר כמה ימים וכמעט ללא נפגעים, החטיבה היוונית נכנעה.

חלק גדול מתכנון הקרבות במלחמה נסוב סביב היכולת לחתוך את קוי האספקה של האויב. ללא אספקה, לחיילים אין אוכל ומים, ורוח הלחימה שלהם נחלשת.

צבאות משתמשים בעתודה רעננה כדי להתיש אויב עייף. ולכן צבאות משתדלים להשתמש בכוחות רעננים כדי למנוע שינה מכוחות האויב. יש מקרים שבהם משתמשים בפעולות גרילה קטנות, כדי לגרום לאויב להיות ערני בלילה, ובכך למנוע ממנו שינה.

הכרעה על ידי השפעה על רמת הביטחון
ברמה השניה של פרמידת הצרכים נמצאים צרכי הביטחון שכוללים את ביטחון תעסוקתי, ביטחון נגד אלימות, בטחון מורלי, בטחון משפחתי ובטחון בריאותי.

צבא שרוצה להבטיח שהחייל ילחם "בראש שקט", צריך להבטיח לחייל פרנסה. אם לחייל לא תהיה פרנסה, הוא יהיה עסוק מידי בטרדות הפרנסה ולא יהיה פנוי למלאכת הלחימה. זאת אחת הסיבות שבצה"ל יש מערך ת"ש (תנאי שירות) שדואג לצרכי חיילים עם קשיי פרנסה.
ביטחון נגד אלימות. רוב בני האדם מעדיפים להימנע מפגיעה אלימה. עיקר עוצמת הלחימה מופעלת כדי לעורר את  החשש הזה. הפגזה ארטילרית, אש מסיבית ונפגעים רבים יוצרים את הפחד אצל חיילי האויב. כאן זהו המקום שבו המלחמה נעשית מכוערת. צ'רצ'יל אמר שהמלחמה היא כמו שני אנשים העומדים אחד מול השני ומכים אחד את השני באמצעות מפתחות ברזים. עסק לא נעים בכלל. כאן נכנסות תמונות של אלימות זוועתית שהמלחמה מייצרת, והאדם הרגיל לא רוצה להיחשף אליה. יש לא מעט חיילים שראו את זוועות המלחמה מקרוב, ולא עמדו בלחץ. זהו אחד האלמנטים שיכול להכריע את הקרבות.

אדם שהיה ברבנות הצבאית במילחמת יום הכיפורים סיפר לי שאת גופות החללים הובילו בחזרה מהרמה בקומנדקארים פתוחים, וכדי שהלוחמים שעולים לרמה לא יראו את הגופות ואת זוועות המלחמה, הסתירו אנשי הרבנות הצבאית את הגופות תחת ענפים.

בטחוןן משפחתי. אחת הסיבות (אך לא העיקרית) להפצצת ריכוזי אוכלוסין היא להחליש את המוטיבציה של הלוחם להילחם. אם הלוחם יודע שכניעתו תביא להפסקת האלימות נגד משפחתו, הוא יעדיף להפסיק להילחם.

הצורך בההשתייכות, בהערכה חברתית ובמימוש עצמי

אלו אלמנטים שמהם מורכב עיקר כוח העמידה. לוחם שמסופקים לו הצרכים הבסיסים, משפחתו מוגנת, והצליח להתגבר על הפחד מהאלימות, עדיין לא יהיה חייל מספיק חזק. כדי לעשותו חזק משתמשים הצבאות הלוחמים באלמנטים חברתיים. אדם יהיה מוכן להסתכן מאד כדי להיות מקובל על חבריו למחלקה. הוא יהיה מוכן לעשות מעשים של חירוף נפש כדי לזכות בהערכת חבריו. חייל יהיה מוכן לצאת אל מול אש האויב רק כדי לא להיחשב פחדן בעיני חבריו.

האדם תלוי מאד בחברה לקיום כוח העמידה. במהלך המלחמה על החייל להרגיש שהוא נמצא בתוך מערך לוחם. מיקאוולי, בספרו "אומנות המלחמה", טען כי מרגע שנוצר אי סדר החיילים מאבדים את אומץ ליבם והצבא מתחיל להתפרק. החייל מרגיש כי במהלך הקרב, אין לו על מי לסמוך, אין מי שיגן עליו מפני התקפת האויב. הוא מרגיש חלש, ולכן יברח. על האדם לעבוד בתוך כיתה, מחלקה, פלוגה, גדוד וחטיבה, כדי שירגיש את עוצמת הכוח הקבוצתי, וכדי שיוכל לאסוף את האומץ הדרוש למלחמה. כדי לפרק את תחושת הביחד, הזאת, על הצבא ליצור תחושת חוסר לכידות ואף בלאגן בצבא שמנגד.

באנשי פנפילוב, ישנו קטע מרשים בו 700 רובאי הגדוד יורים ביחד בעץ אחד. מעוצמת הפגיעה, העץ נכרת, והאנשים מרגישים את העוצמה שלהם כאשר הם מלוכדים. הביחד הוא חלק חשוב מהמאמץ המלחמתי.

שליטה והגדרת מטרות

כדי לשמור על הלכידות הקבוצתית ועל היכולת להפעיל את הכוח הצבאי כאגרוף מתואם, נדרשת יכולת שליטה. כדי להשיג את התיאום, פותחו מערכות קשר, ואמצעי תיאום אחרים. חלק גדול מאמצעים בהכנעת האויב מיועדים לפגוע ביכולת השליטה וההנהגה. לצורך כך פותחו מערכות לוחמה אלקטרונית שמשבשות את אמצעי השליטה של האויב. כדי להוציא את האויב משליטה התפתח עקרון התחבולה שנועדן לבלב את האויב ולהסתיר בפניו את מצב המציאות האמיתי כדי להטעות את האויב, ולגרום לו לשלוח כוחות למקומות שגויים. תחבולה נכונה תלווה בהתקפה מידית, כדי למנוע מהאויב יכולת להתארגן מחדש ולחדש שליטה. הוצאת הכוח משליטה ומאיזון, הן אחת מנקודות ההכרעה החשובות ביותר על פי לידל הארט.

גם הגדרת מטרות נכונה לאורן כל המפקדים הוחיילים יכולים לפעול, היא אמצעי שליטה. אי הגדרת מטרות ברורות, כפי שקרה במלחמת לבנון השניה, גרם לכך שהמפקדים לא ידעו לכוון את הכוחות שלהם בהתאם למטרות הנדרשות, ולכן נוצרו תקלות רבות במלחמת לבנון השניה.
הסבר המלחמה בעזה לאור תורת הלחימה.

על פניו, עיקר הלחץ מופעל על החמאס. ככל הנראה החמאס איבד מאות לוחמים בימים האחרונים. אזרחיו נמצאים באזור הקרבות ונמצאים תחת איום פגיעה משמעותי. אין ספק שגם אם אין לנו דרך לדעת את זאת ישירות, חיילי ומפקדי החמאס מפחדים כמו כל בן אנוש אחר.

ההפצצה הראשונה גרמה כנראה לבלאגן גדול בקרב החמאס, ולאובדן שליטה. את ההלם היה ניתן לראות על פני המרואיינים מהחמאס. על פי תורת הלחימה הקלאסית, זה היה הזמן המתאים ביותר להיכנס ללחימה בחמאס, על מנת להכריע אותו. אך כנראה שממשלת ישראל אינה מעוניינת להכריע את החמאס. יתכן שמסיבות מדיניות, ולצורך הכנת דעת הקהל, הממשלה החליטה לחכות עם הכניסה לעזה. אין ספק שההשתהות איפשרה לחמאס להתאושש ולהתארגן פסיכולוגית, וטקטית נגד צה"ל. יתכן שהסיבה להשתהות היא תיאומים בינ"ל. סיבה אחרת יכולה להיות שבכוונה ניתן זמן לחמאס להתארגן כדי שכמה שיותר לוחמי חמאס יבאו במגע עם  צה"ל וכך ניתן יהיה לגבות ממנו מקסימום נפגעים. אני מאד מקווה שהסיבה אינה חוסר הבנה מספיק בתורת הלחימה (PDF).
סביר להניח שההכנה הזאת של החמאס תאפשר לו להתארגן טוב יותר, ולהתכונן נכון יותר על מנת להסב לצה"ל הרבה יותר נפגעים. יחד עם זאת הבעיה של ישראל אינה צה"ל. צה"ל עצמו יכול ומוכן מבחינת עוצמתו הצבאית לספוג מאות ואלפי הרוגים לפני שישתנה משהו בנחישות העמידה של צה"ל. צה"ל הוא צבא חזק מבחינת כוח העמידה. הבעיה של צה"ל היא שהוא תלוי ביכולת העמידה של החברה הישראלית.
יכולת העמידה הציבורית
במלחמה המודרנית, גם הציבור משתתף במלחמה. הוא צופה בה בטלויזיה ומביע את תמיכתו בלחימה. העדר תמיכה ציבורית ואף יציאה להפגנות, תגרום להתפוררות תחושת העוצמה הקבוצתית בקרב הציבור.
"הביחד", הוא בדיוק מה שדורשים אנשי התקשורת המרכזית והמערכת הצבאית. אם הציבור הישראלי, יפעל ביחד ויתמוך במלחמה, האזרחים ירגישו שיש לישראל סיכוי. הם יתמכו במלחמה. זאת הסיבה, ש"סמולנים", כפי שמגדירים זאת ציבורים רחבים, אינם אהודים בזמן מלחמה. גם אם אנשי השמאל צודקים, יציאה מחוץ לשורה בזמן מלחמה יוצרת תחושה פירוד וחלושה בעם. אי העמידה המשותפת הזאת, גורמת לממשלה ולצבא להבין שעוד מעט תיגמר התמיכה הציבורית, והפוליטקאים יפגעו מבחינה אלקטורלית. הפוליטיקאים מצידם, כדי למנוע את הפגיעה האלקטורלית, יפעילו לחץ על הצבא לסיים את המבצע. כתוצאה מכך, אויב חלש כמו החמאס שמצליח לפורר את הציבור, בעצם זוכה פעם אחר פעם להינצל מפגיעה מכריעה.
אין ספק שהבעיה של אי-סולידריות בזמן מלחמה היא אחת הבעיות של דמוקרטיות להילחם באירגונים פאנטיים. יתכן מאד שהזמן המתאים להבעת ביקורת היא בין המלחמות, אבל לצערנו עם ישראל מרגיש שהוא כל הזמן במאבק וכל הזמן תחת איום. אם היינו פחות פרנואידים והינו מאפשרים לדיון דמוקרטי אמיתי להתרחש בין המלחמות הינו מגיעים למלחמה מאוחדים יותר. עזה אינה מאיימת עלינו. מאיימת עלינו יותר חוסר הדמוקרטיה והשחיתות. אחד האלמנטים החשובים ביותר לכוח העמידה, היא האמונה בצידקת הדרך. כאשר מתחילים להופיע הנפגעים הראשונים, מתחיל גם להופיע הפילוג שנובע מאי אמונה בצידקת הדרך. את האמונה בצידקת הדרך לא מומלץ לבנות במהלך מלחמה. האמונה בצידקת הדרך בחברה דמוקרטית הולכת וניבנת במשך שנים של דיון ציבורי אמיתי. בישראל לא מתקיים דיון ציבורי כזה. אנחנו אטומים אחד לשני, ואיננו מקשיבים.
כך יוצא שהחברה הישראלית המערבית שנפגעת הרבה פחות מהחברה הפלסטינית, עלולה לסגת מהמבצע, למרות מיעוט הנפגעים היחסי שלה.

הפתרון
הפתרון לכך נעוץ בתהליכים דמוקרטים הנוגעים לסיכסוך, שמנוהלים בין המלחמות. בדיונים אלו עלינו לחפש דרך להתמודד עם בעיות הבטחון, עוד לפני שהן נוצרות. מציאת פתרונות שיזכו להסכמה רחבה, יספקו לצבא ולממשלה גב ציבורי רחב שיאפשר, במידת הצורך מלחמה עיקשת עד הכרעת האויב.

אגב פתרון יפה שמצאתי לבעיה נמצא כאן.

להתראות,

טל

חברים שלום,

הפוסט הנוכחי, אינו קל לי. בזמן מלחמה, מצפים מכולנו להישיר מבט לפנים, להתאחד ולעמוד בפני האיום, עד שרעמי התותחים והקאסמים ידעכו. אבל עדיין, אני חושב שכחברה בריאה, אנחנו צריכים לנצל את הזמן הזה כדי לחשוב איך הגענו למצב הזה.

גם כשיצאתי כלוחם למלחמת לבנון השניה, לא שמחתי על המלחמה. התגייסתי, ותרמתי את תרומתי. היו לא מעט מצבים בהם חיי, וחיי חבריי עמדו מנגד. ועדיין, הטרידה אותי השאלה, מה אנו עושים כאן? לשם מה התכנסנו ויצאנו למלחמה? אחת הבעיות החמורות של אותה מלחמה, היתה חוסר הצבת מטרות ברורות,וחוסר הגדרת תהליכים להשגת היעדים הנדרשים של המבצע. אומנם המשכנו להיחם, וזה לא הפריע לי להילחם ולסכן את חיי. אך השאלות הללו הטרידו אותי, וידעתי שאם אמצא להן תשובה, אוכל להילחם טוב יותר, או לפחות, אם אצא בחיים מהמלחמה, לסייע במניעת המלחמה הבאה. דילמות הן דבר חשוב. ואני חושב שהן חשבות גם בזמן מלחמה.

אז איך הגענו לכאן?

אחד הדברים שהדהימו אותי תמיד, היתה התופעה של העיוורון הקבוצתי שנכנסנו אליו. כיצד הינו יכולים להיות כל כך עיוורים? לפני הסכמי אוסלו, הימין הזהיר שאש"ף הוא פצצת זמן מתקתקת. הוא צדק. מצד שני הימין לפני האינתיפדה הראשונה היה עיוור לזכויות אדם. אולי בחוכמה שלאחר מעשה, אנו צריכים לחושב על זה מחדש. מה היה ניתן לעשות? כיצד היינו יכולים לפתור את בעיות זכויות האדם, מבלי להכניס לכאן אירגון טרור פעיל?
השמאל חתר לפתרון הסיכסוך, והימין הזהיר מפני ההתנתקות ומפני ירי קאסמים. השמאל התעלם מכך. רק להזכיר לכם, עד כמה השמאל זילזל בתבונת הימין, אני מציג לכם את המצגת הבאה. אני מזהיר שהמצגת יכולה להיות שנויה במחלוקות. אך היא אמיתית ונכונה, וקשה להתווכח עם העובדות. (זהירות, מצגת נפיצה)

[gv data="WTtI7AnA-B8"][/gv]

לאחר ששרדתם את המצגת, אני מקווה שנוכל להמשיך.

אני חושב שאנו כולנו עיוורים. הימין לבעיות זכויות אדם והשמאל להכרות אמיתית עם הפרטנרים שלנו. אני חושב שכולנו אשמים. אנו מנהלים ויכוחי סרק, בלי באמת להיות מוכנים להקשיב אחד לשני. פתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא מורכב ומסובך. בימים האחרונים נוצר דיון מרתק בבלוגוספירה. יהיה חשוב למנף אותו לטובת פקיחת עניים וחיפוש פתרונות טובים יותר

כדי ליצור חשיבה משותפת על הבעיה, אני מציע שנסכם את את הבעיות והפתרונות האפשרויים בויקי הזה. מטרתו של הויקי להציג את היתרונות, וחסרונות של כל פיתרון, ולנסות, לאור המבט היותר ברור שיווצר, ליצור פתרונות שיזכו להסכמה רחבה. הויקי גם יאפשר להעמיק את הידע, ולתמוך בבעיות ובפתרונות המוצעים. אני מאמין בנו כציבור, שנוכל לחשוב ביחד, ולמצוא פתרונות טובים יותר. אני מציע שנקשיב אחד לשני, וננסה לבנות דיון מתוך הקשבה, ולא מתוך התנשאות או "ידעת האמת". המצב אליו הגענו, נוצר תודות לעיוורון של המחנות הניצים. במקום ללמוד אחד מהשני, רבנו אחד עם השני. האם לא הגיע הזמן להקישב ולבנות?

אני מזמין אותכם לבנות את הידע ולהציג את המחלוקות בויקי, או בפורום הזה שעוסק בסיכסוך.
השתדלתי בויקי להכניס מספר בלוגרים ראשוניים שכתבו על המלחמה (נדב פרץ, נתי יפת,דובי קננגיסר, סוקי, חוד התער ואפי פוקס). אתם מוזמנים להכניס בלוגרים נוספים שכתבו על המלחמה והסיכסוך. אנא השתדלו לעשות זאת בחלק של הבלוגרים. אם יש לכם שאלו, אנא עשו זאת בדף הקהילה של הויקי. אני מקבל את כל מה שתכתבו שם לדוא"ל, ואשיב לכם במהרה, בע"ה.

ככל שיהי לנו יותר מידע, כך נוכל לקבל החלטות מושכלות יותר.

בהצלחה לכולנו,

טל

לפורום: http://www.tapuz.co.il/communa/usercommuna.asp?communaid=34473

לויקי: http://israpale.wiki.co.il

חברים שלום,

קודם כל תודה לכל הקוראים. לכל אלו שהפנו אחרים למאמר הזה, ולכל המגיבים. כשכתבתי את הפוסט, היו לי מחשבות ראשוניות על המלחמה שאנו מנהלים כאן. התגובות של כל מי שהגיב, ונימק את טענותיו, לימדו אותי רבות, וגרמו לי לחשוב מחדש על המצב ועל אופציות שונות וחדשות. אנא המשיכו כך. דיון עם נימוקים, הוא דיון מלמד. הגדלת הדיון, כמובן תסייע להרחבת הידע שלנו.

מספר תגובות:

"אני מאמץ נקודת מבט ערבית"

כל חוקר, יודע שעליו להתרחק ממושא המחקר שלו, אם הוא רוצה להבין טוב יותר את מושא המחקר (במקרה הזה, הסיכסוך הפלסטיני-ישראלי). אין זה אומר שאינני חלק מהעם שלי. אני אישית גר בשומרון, בהתנחלות, ונהנה ומחובר עד עימקי נישמתי לקהילה בה אני חיי, ולתנ"ך ממנו ינקתי חלק גדול מאישיותי, מגיל צעיר מאד. שומרון ויהודה, בשבילי הן ארץ אבותי. כאשר קוראים את התנ"ך, רואים שרוב הסיפורים מתחוללים באזור יהודה ושומרון. שילה, עלי, אלון מורה, עמק דותן, מכמש, ירושליים, גלבוע. יחד עם זאת, אינני מתעלם מהמציאות שהשתנתה מאז ימי התנ"ך. סביבי יושבים אנשים שבעבר היו משוללי זכויות. כיום, לאחר מאבקים קשים, מנהיגיהם ניסו להקים מדינה פלסטינית, אבל בגלל סיבות כאלו ואחרות (ועל הסיבות הללו ראוי לקיים דיון שלם), המנהיגים שלהם לא הצליחו להקים מדינה. והאנשים הללו נמצאים בפועל תחת שליטה צבאית. אני אישית לא חושב שזאת אשמתנו הישירה. אני חושב שממשלות ישראל עשו הרבה כדי שתקום כאן מדינה פלסטינית ריבונית. מהכרותי את הרשות הפלסטינית, היא כל כך מושחתת, ולכן כל כך תאוות מלחמות, ולכן מעולם הם לא הצליחו להקים כאן מדינה. במקום להפנות את המשאבים האדירים שהאירופאים שלחו להם, לאפיקים של בניה, העדיפו מוסדות הפת"ח להעביר את הכספים לאירגוני טרור ולכיסיהם הפרטיים של המנהיגים הפלסטיניים. התושב הפלסטיני הפשוט, לא ראה כמעט כלום מהכסף הגדול שהגיע מהמערב.

ולכן, אולי בניגוד לחלק מחבריי בעלי תפיסת העולם השמאלית, אינני חושב שיש להטיל את כל האשמה עלינו. לפלסטינים יש חלק גדול מאד בהצלחה שלהם למנוע שלום ושגשוג.

אגב למי ששאל. אינני שמאל ואינני ימין. אני פשוט חושב, ומנסה למצוא פתרונות שונים לבעיה. אני אולי מדבר כמו איש שמאל (ולכן אנשים חושבים שאני איש שמאל), אבל אני חיי בשומרון, ויודע שלימין יש לא מעט דברים חכמים ללמד אותנו. לכל אחת מהשיטות, שמאל או ימין, יש יתרונות וחסרונות. החוכמה היא להפיק את היתרונות מכל שיטה, וליצור כאן פתרון חכם יותר, מושכל יותר, מיודע יותר. אני בטוח שכולנו נרוויח אם נקשיב אחד לשני, במקום להתבצר בעמדותנו.

"אימוץ העמדה הערבית 2"

טענו שאני מאמץ את נקודת המבט הערבית. שוב, אני בוחר בנקודת נטרלית. אם הערבים טוענים שהברחנו את הפלסטינים, והישראלים טוענים שהפלסטינים ברחו, או שהם נענו לקריאה של ההנהגה הערבית לצאת מהארץ, כדי שצבאות ערב יוכלו לחסל את ישראל, אני אשהה שיפוט עד שיהיה לי מידע מספיק מגובש שיראה מה היא האמת (במגבלות האפיסטמיולוגיה).

התפיסה המקובלת, גם בקרב השמאל הציוני, היא שהנרטיב, הוא הדבק של החברה, וסיפור הנרטיב הציוני, הכרחי לפעולתנו יחד כאומה מלוכדת. אני טוען שזאת לא הדרך הנכונה. היהדות, עד כמה שזה נשמע מוזר, היא מערכת המחפשת את האמת. זאת מערכת אמונות, שהגיבורים הגדולים שלה אינם גיבורי טלה-נובלה, כמו באמונות הפרסיות, היווניות או המצריות. חיפוש האמת והמשפט היא הנר לרגליהם של כותבי התנ"ך. המלך הגדול ביותר, והמשגשג ביותר בתנ"ך (שלמה) זכה בכל עושרו, בגלל שביקש מקב"ה בקשה אחת – לדעת להיות שופט המבחין בין טוב לרע (מלכים א', ד' – י"ד). ספר משלי, המיוחס לשלמה, אומר לנו כי חיפוש האמת באמצעות הבינה והחוכמה, הם היסודות לעבודת הקב"ה, ולהגעה לשלום ושיגשוג.

המשנה והגמרא, המורכבות ממסכת ארוכות של משפט וניסיון לחפש משפט טוב יותר על ידי דיון בין אנשי חוכמה. אני חושב שבמידה רבה החוכמה הזאת דעכה בגלות. אבל כאשר הוסרו הכבלים שארגו עשרות דורות סביב חופש המחשבה היהודי, הפכו צאצאהים לגדולי החוקרים המדעיים וולגדולי ההוגים. אינשטיין, פרוייד, הוסרל (הפילוסוף שממשיכיו יצרו את הפוסט מודרניזם), קארל פופר, ורבים אחרים. הצלחתם היתה כה גדולה עד ש- 27% מכלל זוכי פרס נובל במדעי הטבע הם יהודים. גם בקומוניזם, שהיה בסיס למהפכה שעיקרה צדק ושיוויון, היה ליהודים חלק גדול מאד. מרקס, היה ממוצא יהודי, וחלק גדול מהמפכנים הראשיים, גם הם הגיעו ממוצא יהודי. מי שחושב שמדובר בגזענות, אני אציע לבדוק את עצמו שנית. היהדות היא תרבות המקדשת את החשיבה המורכבת (לימוד הגמרא). היא תרבות שנאלצה לשרוד 2000 שנה ממסחר, ולא יכלה להתפרנס מעבודת אדמה. שני הגורמים הללו, והצורך לשרוד כקהילות במשך 2000 שנים, בוודאי השאירו את חותמם על עמינו, גם לאחר שחלקנו נטש את הגמרא לטובת רעיונות ההשכלה.

לכן, אני טוען שהרוצה לבנות עם, אל לו לפנות לרעיונות הלקוחים מעמים אחרים, שבהם הנרטיב הוא הדבק של ההמונים. אני מציע לו לחפש את עצמנו, את מהותנו, את חיפוש האמת, הצדק והחסד. גם אם זה חיפוש קשה, זה יהיה החיפוש שיבנה אותנו מחדש, ויבנה אותנו כמי שאנחנו. מחפשי אמת, צדק, משפט וחסד. כלפינו פנימה, וכלפי שכנינו. ואם זה יקרה, יתכן שחזון הנביאים יתקיים "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה".לאלו שחוששים שהאמת תפגע בנו, אומר שחיים על השקר, אף פעם לא הוכיחו את עצמם כערובה להצלחה, רק לכיליון פנימי ומתמשך. זה נכון ברמה האישית, וזה נכון ברמה הלאומית. ובנוסף, ב"נרטיבים" אפשר לשבור חורים ולשרוף פרות קדושות. באמת, הרבה יותר קשה לחבל, אם מתקיימת חברה דמוקרטית השואפת לקיום דיון ביקורתי ושיוויוני.
"מוסד, שב"כ ושאר מבצעי CIA"

חלק מהמבקרים התנגדו למבצעים נוסח ה-CIA של הפלת מדינות. יש כיום לא מעט סרטים באינטרנט וספרים*, הטוענים בצורה משכנעת מאד, שבגלל אינטרסים כלכלים ואחרים, ארצות הברית, באמצעות ה-CIA, הפילה והמליכה ממשלות ברחבי העולם. רוב ההמלכות הללו היו של רודנים שהיו נוחים לרצות את ארה"ב, וגרמו לסבל גדול לאוכלוסיה המקומית. לכן למבצעי החלפת ממשלות, יצא שם רע מאד.

אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה של הבריטים, רואים שגם הם שלטו בממשלות והחליפו ממשלות, והקימו תחתן ממשלות דמוקרטיות. כך הצליחו הבריטים להשתלט על מלזיה, ולהופכה לדמוקרטיה. הבריטים שלטו באימפריה הענקית שלהם, בעיקר באמצעות שליטה בממשלות, ויצירת ממשלים דמוקרטיים. רוב האימפריות האירופאיות האחרות, השאירו אחריהן קולוניות מפגרות ומושחתות. בחלק לא קטן של הקולוניות הצרפתיות והספרדיות, שוררת שחיתות איומה ומלחמות אזרחים עד היום. לעומתם, הבריטים השאירו מדינות דמוקרטיות מפותחות, כמעט בכל מקום ממנו יצאו. ועד היום המדינות הללו מרגישות חברות תחת דגל משותף. אני חושב שיש לה נו גם מה ללמוד מהבריטים.
וזה מביא אותי לנקודה הבאה בתגובות של הקוראים.

 על תעמולה memetics ושקרים אחרים.

יש אנשים בעולם, הרואים בישראל, מדינה אימפריליסטית. אני חושש שזה אכן נובע, כפי ששי ציין, ממסע תעמולה יותר ממציאות. במיוחד עם מסתכלים על המפה הבאה:

לבריה"מ לא רק שיש והיה שטח הגדול בהרבה מכל אירופה והשטח הארי של אסיה נמצא תחתיה, היא החזיקה מדינות חסות רבות בשאר העולם. המגה-איפריה הזאת, עשתה את רוב הכיבושים שלה באלימות, ובתעמולה קשה. חלק גדולה מהשיח היום מושפע קשות מהתעמולה שהמגה-איפריה הזאת ייצרה, וממשיכיה עדיין מייצרים.

עקרונית אין לי בעיה עם תעמולה. גם בתעמולה יש שמץ של אמת. החוכמה היא לנהל דיון ביקורתי לאור עובדות, ולא להיגרר לטענות דמגוגיות. אני בטוח שבחלק של הדברים של הקומוניסטים יש אמת, כמו גם באלו של הקפיטליסטים. לא צריך לפסול קטגורית את הרעיונות, רק בגלל שהרעיונות נבעו משתי אימפריות מתחרות. עדיף לנו כי נפתח דעה עצמאית משלנו, כדי שנוכל ללמוד לנווט את סירתנו הדלה בים הסוער.

זהו לבינתיים,

מחכה להערותיכם וביקורתכם,

טל

————————————
* לדוגמא, "ההיסטוריה העממית של הארצות הברית", הווארד זין.

חברים שלום,

ימי קרבות עוברים עלינו.  בתקשורת הציבורית נראה שיש תמיכה רחבה במבצע. כל הכתבים כמעט נרתמים למבצע ולתיאורו באור חיובי. מצד שני הבלוגוספירה הישראלית מהרהרת  אחר נכונות המבצע. חלקה הגדול אף מתנגד למבצע.יש גם כאלו המבקשים רק חמלה. וחלק תומכים במידה מסויימת. אחרים מתחמקים מדיון. רק קול אחד שמעתי שתומך במלחמה.

לדעתי זה מעיד על חברה שהיתה חולה במחלה קשה, אך ניכרים בה סימני התאוששות. היא מבריאה, כי בחברה דמוקרטית חובה להרהרה אחרי החלטות הפוליטקאים. אנו רואים כאן יותר ויותר אנשים שאינם ממהרים לאמר "אמן" אחרי החלטות ה"מנהיגים". מצד שני, אין כאן דיון אמיתי על משמעות המלחמה. יש כאן דפוסים חוזרים של מוסרי או לא מוסרי, על פי אסכולות מחשבתיות שהתפתחו במאה ה-18 וה-19. עוד לא פיתחנו דיון אמיתי ומעמיק על משמעות המלחמה, כיצד מנצחים במלחמה או איך נמנעים ממלחמה. הכל באויר, הכל דיבורים ושב חולף עם הרוח. כדי לבחון כחברה דמוקרטית את המלחמה וצדדיה השונים, עלינו להבין מהי מלחמה.

עקרונות הבסיס של המלחמה
אינני חושב שיש הגות משותפת, שיכולה להסביר מהי מלחמה, וכיצד להמיר את המלחמה למלחמה או שלום עם שכינינו.

באופן כללי, קלאוזוביץ' אומר נכון, ש-"המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אלימות". כאשר מדינות או עמים אינם מגיעים לישוב המחלוקות בינהן בדרכים בדרכי דיפלומטיה, הן עלולות לנסות לכפות אחת על השניה את רצונן באמצעות עימות אלים. המצב האופטימלי שבו מדינה אחת מנצחת מדינה אחרת, על פי קלאוזוביץ', מתקיים כאשר מתקיימים שלושת התנאים הבאים*:

1. שבירה או השמדה של הכוח הצבאי של האויב
2. לקחת מהמדינה המפסידה את המשאבים הדרושים למדינה המנצחת (נפט, חקלאות, שטחי אדמה, מחצבים וכיוב').
3. המדינה המנצחת זוכה להתקבל כריבון לגיטמי על ידי האזרחים של המדינה המפסידה (כדי למנוע התנגדות, ולמנוע את הצורך להחזיק צבא כיבוש, שדורש משאבים מהמדינה המנצחת. השארת אוכלוסיה עוינת גם יכול להוות פתח להתמרדות עתידית, שעלולות לגרום למנצחת להפסיד את הישגייה)

במקרים רבים יש התנגשות בין בין תנאי 2 לתנאי 3. במלחמת העולם הראשונה הגרמנים הגיעו כמעט עד פריז. לאחר שהצרפתים והבריטים עצרו אותם הם נאלצו להשתמש במשאבי החבל שכבשו. כתוצאה מכך לאוכלוסיה המקומית לא נשאר מזון, והתפתח מצב של רעב וסבל אנושי רב. את הסבל האנשוי שיצרו הגרמנים, ניצלו הצרפתים והבריטים כדי ליצור אהדה למלחמת בבריטניה ובארצות הברית. וכתוצאה מכך, יכלו הבריטים והצרפתים לגייס יותר כוחות, ולבסוף גם להביא את ארה"ב להשתתף במלחמה.

אלכסנדר מוקדון, הינו דוגמא מצויינת למצביא ששילב את כל שלושת התנאים. הוא הצליח להכריע את הצבא של מלך פרס. הוא השתמש במשאבי פרס כדי להמשיך במסעות הכיבושים שלו, והוא התייחס לכבושיו, כאילו הוא חלק מהם. הוא דאג לאמץ את אורחות המקום, להקריב קורבנות לאלים המקומיים, ונתן כבוד רב לאוליגרכיות המקומיות. גאוניתו, איפשרה לו לכבוש כמעט את כל העולם הידוע בזמנו.

בחינת הסיכסוך הישראלי-ערבי

כאשר לישוב היהודי לא היה כוח צבאי אפקטיבי, נאלצה הנהגת הישוב להשיג שטחים ומשאבים באמצעות דיפלומטיה. אדמות ערביות נקנו מבעלי ההון והשטחים הערבים. אישורים והסכמות מדיניות הושגו מבריטניה באמצעים דיפלומטים, ולקראת סוף המנדט גם על ידי גרילה וטרור. את הכרת האומות המאוחדות בחלוקה, השיגה הנהגת הישוב באמצעות דמוקרטיה
אך כאשר, הגיע שלב היישום של תוכנית החלוקה, מדינות ערב והפלסטינים התנגדו לתוכנית החלוקה. בהעדרה של יכולת מדינית למנוע את הקמת מדינת ישראל פנו המדינות הערביות והפלסטינים לאמצעי האלים שעמד לראשותם. לאחר קרבות קשים מאד, הצליחה מדינת ישראל לשבור את רצון המלחמה של שכנותיה. היא הצליחה להשיג משאבים ושטח, ו"סייעה" לפלסטינים שחיו בשטחים שנכבשו לצאת/לברוח.

בן גוריון כנראה חש שישראל לא תוכל לזכות בדעת הקהל של 1.2 מיליון פלסטינים (במדינה בה היו 0.6 מיליון יהודים), ולכן יש לשער שהוא דאג "לסייע" לבריחת מיליון פלסטינים, או לפחות דאג שלא ירצו לחזור לאדמות מהן ברחו. בכך בן גוריון והנהגת מדינת ישראל הצליחו לדאוג לשקט יחסי. אך בעיית האיבה נשארה, והיא יצאה אל מחוץ לגבולות מדינה ישראל. אירגוני הפאדיון, ולאחר מכן אש"ף, היו ההתפתחות של הפוליטית-צבאית של השינאה שננטרה לישראל, בליבם של מיליוני הפלסטינים שברחו/הוברחו ממדינת ישראל. עוצמת השינאה רק תלך ותגדל ככל שיעבור השנים, תודות לתלישותם של הפלסטינים בארצות שאליהן הן ברחו. התלישות הזאת התחזקה, כיוון שכמעט בכל מקום שאליו הגיעו הפלסטינים, הם הפכו לעדה של מצורעים.במשך שנים רבות חשבו בישראל  שהתלישות הזאת מקורה בתוכנית מכוונת של המדינות הערביות, אך יש לשער שהסיבה נוסעת יותר מהתליכים טבעיים. אחד הגורמים התורמים לכך, לדעתי, היא חוסר השיוויון וחוסר הדמוקרטיה הקיימת בארצות ערב. במדינות הללו בהן השלטון מתבסס על אליטה צרה של בעלי ברית, מהווים הפלסטינים קבוצה המאיימת על השלטון. את התממשות האיום הפלסטיני היה ניתן לראות בירדן, שלפני ספטמבר 1970, שם איימו הפלסטינים על השלטון הבדאווי/האשמי. לאחר שהנהגת הפלסטינים גורשה מירדן ורוח המהפכנות הפלסטינית רוסקה, עברה הסכנה הפלסטינית למדינה פרו-מערבית חלשה. בתוך חמש שנים, הובילו הפלסטינים את לבנון למלחמת אזרחים. כוחם בלבנון נחלש רק לאחר שבמלחמת לבנון הראשונה, הצליח צה"ל לגרש את הנהגת הפלסטינים מלבנון.

ב-1967, לאחר שישראל כבשה את סיני, יהודה, שומרון והגולן, נוצרה מצב חדש. הפעם החליטו קברניטי המדינה, אשכול ודיין, כי האוכלוסיה הפלסטינית תשאר בשטחים שנכבשו. מקובל לאמר כי דיין האמין שהפלסטינים ירצו לגור בישראל. הוא האמין כי התנאי השלישי של קלוזוביץ' יתממש, רק בגלל שאנו מדינה מפותחת ודמוקרטית. הוא האמין שהפלסטינים יסתכלו על אחיהם שבתפוצות, ומיד יבינו שעדיף להם להיות חלק ממדינת ישראל. על אשכול אומרים כי הוא האמין שיו"ש הם רק פיקדון, שנועד להחזרה לירדן, לאחר שיושג הסכם שלום. שניהם טעו. ירדן לא רצתה ביו"ש. גם כך היה עליה להתמודד עם רוב פלסטיני גדול ומאיים. הפלסטינים לא הסתכלו על אחיהם, אלא דווקא אל הפערים בינם לבין היהודים, ואל ההתיחסות הנצלנית והאגרסיבית של מעסיקיהם היהודים.

ב-1987, לאחר 20 שנים ללא זכויות דמוקרטיות, התפרצה מרידה אזרחית, שבסופה הכירה הממשלה הנבחרת הישראלית בצורך להקים מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה. נחתמו הסכמי אוסלו, והכוח הפלסטיני (אש"ף) שיצא מלבנון וגלה לטוניס, חזר ב-1994 ליש"ע.

ממשלת ישראל האמינה שאם הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יש"ע, יפתר הסיכסוך, ושלום יגיע לאזור. מסיבות מורכבות שבוודאי יהיו רבים שיחלקו עליהן, הפתרון שהציעה הממשלה נכשל. ב-1995 התחילו הפלסטיניים לייצר פיגועים גדולים נגד אזרחים. קשה לקבוע מה הסיבות האמיתות שבגללן הפלסטינים פנו לאלימות. יש כאלו שטענו כי ישראל לא עמדה בהסכמים. אחרים יגידו שהפלסטינים אינם מתכוונים להסתפק ביש"ע ופונים להשמדתה של ישראל, והקמת מדינה פליסטינית במקומה. אני חושב שאש"ף הוכיח כי בכל מקום אליו הלך, הוא הכיר רק דרך אחת. דרך המלחמה. בירדן, ובלבנון אש"ף היה גורם חתרני שניסה להשמיד את המדינה בה פעל. אני חושב שבגלל  הדיקטטורה והשחיתות העצומה שהתקיימה בתוכו, הוא יכול היה להתקיים רק במצב של מלחמה. מלחמה, כידוע היא המגן הטוב ביותר של הדיקטטור המושחת.

בדצמבר 2006, התגלתה השחיתות של הפתח (הארגון שהמשיך את אש"פ) במלוא מערומיה, והפתח התרסק בקרב מול החמאס בעזה. בגדה שרד הפתח, כנראה תודות להגנתה של ישראל.

המדיניות המוצהרת של החמאס, היא השמדת מדינת ישראל. זהו ארגון דתי רדיקלי שהאידאולוגיה שלו מניעה אותו למלחמת חורמה בישראל. השאיפה של החמאס היא להשמיד את ישראל. בדרך להגשמת המטרה הוא אינו בוחל בשום אמצעי, גם לא פגיעה באוכליסיותו הוא.

הסיכסוך בעזה
אירגונים בעלי אופן דתי-רדיקלי אינם ניתן להכנעה בקלות.

אם נחזור לעקרונות המלחמה של קלוזוביץ', הרי שהשגת התנאי הראשון (שבירת  הכוח הצבאי) הופכת כמעט למשימה בלתי אפשרית. לוחמי ומפקדי החמאס חמושים באידאולוגיה מעוורת המקדשת את המוות. אידאולוגיה כזאת שירתה את היפנים במלחמת העולם השניה. רק שתי פצצות אטומית הצליחה להכניע את היפנים. במידה רבה גם גבלס והיטלר הצליחו לייצר אדאולוגיה קיצונית שלא היה ניתנת להכנעה. רק כיבוש מוחלט וריסוק מוחלט של השלטון ותהליך של דנצפיקזציה איפשר את החזרת גרמניה להיות חברה נורמלית בין האומות השפויות.

ישראל מעריכה שהלחץ הבינלאומי לא יאפשר לבצע כיבוש מוחלט של עזה, הדרוש לתהליך דה-חאמסיזציה. ישראל גם למדה שאין לה את היכולות לרכוש את דעת הציבור הפלסטיני. שתי סיבות אלו הן סיבות טובות שבגינן כיבוש עזה מחדש לא יהיה מהלך נבון.

ולכן ישראל פונה לשיטה מאד בעייתית של הכנעת כוח הרצון להילחם. הדרך שישראל בחרה היא פגיעה מסיבית בחמאס ובאזרחי עזה, על ידי מבצעים קטלניים והרעבת האוכלוסייה. ממשלת ישראל מעריכה כי הרעבת האוכלוסיה תצליח להפריד בין שלטון החמאס לאזרחיו. אלא שלהערכתי שלטון המובל על ידי אידאולוגיה קיצונית, שיש לו מערכת חינוך משלו, שליטה בתקשורת ויכולת לדכא מרידות באלימות, לא יושפע מדעת הקהל. החמאס יוכל לשלוט בעזה, גם חרף אי-שביעות רצון של האוכלוסיה הנשלטת. גרמניה הנאצית לא הוכרעה בגלל הרעב שבריטניה כפתה עליה. לרוסיה הבולשביקית נדרשו 72 שנים כדי לקרוס. משטרים דיקטטורים עם אידאולוגיה קיצונית קורסים רק לאחר שהשחיתות הפנימית, שנובע מהקיצוניות שלהם ומהדיקקטורה שלהם מכריעה אותן. נדרשות עשרות שנים עד ששלטון דיקטטורי מאבד מכוחו בגלל שחיתות.

התוצאה היא שללא מבצע כיבוש מוחלט ותהליך דה-חמאסיזציה, אנו עומדים לסבול במשך עשרות שנים, מהפגזות ערינו, וממבצעים חוזרים שינסו לרסן את החמאס.

פתרונות אפשריים לסיכסוך

בגלל האידאולוגיה הרדיקלית של החמאס, קשה להעריך שהחמאס יהיה מעוניין בשלום אי-פעם. הפת"ח שפיו דיבר שלום ב-1994, ידיו דיברו מלחמה. הדבר יהיה נכון עוד יותר לגבי החמאס.
למעשה הדרך העיקרית שעומדת לפנינו, בשיטות המלחמה הקלאסיות, היא להפוך להיות הקורבן. לדאוג שהעולם יראה בנו את הקורבן, ואז לייצר קואליצה עולמית שתתמוך במבצע צבאי שיביא להכרעת החמאס פעם אחת ולתמיד.

כדי להצליח בכך, עלינו לספוג הפצצות הולכות ומתגברות. לספוג עשרות ומאות הרוגים, ולספר את הסיפור בצורה אפקטיבית בעולם. לצבור אהדה, ולהסביר עד כמה החמאס הוא אירגון מפלצתי. ורק אז להכות מכה אחת כואבת,לכבוש את עזה. להעביר אותה תהליך של דה-חמאסיזציה. ולבנות יחד עם הפלסטינים, האיחוד האירופי וארה"ב מנהיגות פלסטינית דמוקרטית אמיתית.

די ברור שאין אף ממשלה שתהיה מוכנה לעבור כזה תהליך, ואין עם שיהיה מוכן לספוג כל כך הרבה אבידות. יותר מזה, נראה כי ההסברה הישראלית היא משענת קנה רצוץ. ולכן נידונו לעשרות שנים של מלחמה מתמשכת עם החמאס, בה אנו נראה הרשעים, החמאס הטובים. המלחמה תסתיים כאשר השחיתות הפנימית של החמאס תכריע אותו. עלינו רק לקוות שהשחיתות הפנימית שלנו לא תכריע אותנו קודם לכן.

דרך אחרת שניתן לנצח באמצעותה היא הקמת מערך מיוחד המורכב מיחידות מיוחדות, שב"כ ומוסד, שיפעל בצורה סמויה כדי להכריע בתהליך מתמשך או במכה בודדת את שלטון החמאס. תהליך כזה ידרוש ניטרול מידי של שדרות מנהיגות החמאס, ויצירת שלטון ערבי דמוקרטי חלופי. אבל כדי להרים כזה מבצע צה"ל, המועצה לבטחון לאומי, השב"כ והמוסד צריכים לעבור סידרה ארוכה מאד של שיפורים ביכולות הפיקודיות, הטקטיות, האסטרטגיות והמדיניות.

* Clausewitz, Principles of war, first page of Chapter 3.

חברים שלום,

שבנו מארצות עזה המפציצה והמופצצת. לכולנו שלום.

כפי שחלקכם יודעים, אני חובב מושבע של דמוקרטיה ישירה. אני מאמין בבני אדם וביכולת שלהם לקחת אחריות על חייהם, וקצת פחות מאמין בפוליטקאים שמטפלים בבעיות "קשות" עבורינו, ה"מוגבלים".

אחת התופעות המרגשות בתחום זה היא התנועה התל-אביבית "עיר לכולנו". כתבתי היום טור עליה ועל מארג הכוחות שבתוכה. קריאה מהנה.

ובינתיים הנה קריקטוריה מקסימה בנושא, מהאתר FirstScience.com.

חברים, שבוע טוב.

בשעה 11:30, ישבנו בחדר אוכל של קיבוץ קרוב לרצועת עזה.  לפתע נשמעה סדרה של התפוצצויות מרוחקות אך חזקות. תושבי הקיבוץ, הרגילים לבומים של הקאסמים, חשו שהבומים הללו היו שונים מן הרגיל. כיוון שהקיבוץ הוא קיבוץ שומר שבת, לא יכולנו להתעדכן. לאחר כמה דקות אחראי הביטחון דיווח כי הבומים החזקים היו הפצצות של חיל האויר, ואנו צפויים למטח קאסמים בזמן הקרוב.

כמלומדים ויודעי דבר, אנשי הקיבוץ המשיכו בארוחתם. לאחר ברכת המזון התפזרנו לבתים, וחיכינו להפצצת הנגד. ואכן במהלך השבת נחתו סביב הקיבוץ כ-4 קסמים. לא היתה פאניקה, רק תרגולת רגועה של כניסה למקומות מוגנים ברגע שנשמעה הכריזה "צבע אדום". מיד לאחר שמיעת קול ההתפוצצות הקאסם, חזרנו לשגרה.

ברגעים אלו נופלים באיזור קאסמים, ונשמעים צבעים אדומים.

שבוע טוב לכם,

טל, מקיבוץ אי-שם ליד גבול עזה.

אחת הבעיות הניצבות בפני מי שרוצה לקדם חברה אזרחית, היא בעיית ניהול דיונים בחברה בת מיליוני חברים. דיון בציבור המונה מיליונים אינו תהליך קל. כל מי שהתנסה בדיון בו חברים יותר מארבעה מתדיינים, יודע עד כמה הדבר יכול להיות מתסכל. ולכן רבים טוענים כי דיון בקהילות המונות מיליונים, פשוט בליתי מתקבל על הדעת. אבל אם תשתתפו במספיק דיונים כאלו, תוכלו לזהות תופעה מעניינת שיכולה לשמש כלי לפתרון הבעיה.  ככל שמתארך הדיון, יותר ויותר אנשים נושרים מהדיון, ולבסוף נשארת קבוצה קטנה של אנשים שממשיכה לדון על הנושא יותר לעומק. אותן קבוצות קטנות, אם הן גם ניכנות ביכולת חקירה ויצירת ידע, יצאו אחר כך החוצה לקהל רחב יותר, ויציגו את המסקנות, לקבוצות הולכות ומתרחבות. ואם הן יפעלו בתבונה, יהיה לתוצר המסקנות שלהם השפעה על הציבור הרחב ביותר.

בטור הנוכחי אני מציע דרכים בהם ניתן לקדם דיונים כאלו, וליצור השפעה באמצעות תוצרי הדיון. את הפתרון שאני מציע, אני לוקח מתחום הפילוסופיה של הידיעה והמדע.

בעיות מורכבות ודיונים ציבוריים רחבים התקיימו בחברה האנושית במשך אלפי שנים. במהלך הדיונים הללו הלכו והתגבשו הסכמות חברתיות רחבות, סביב המסקנות של אותן קבוצות גרעין קטנות. קבוצות הגרעין הללו הפכו לאליטות לאחר שלמדו לעצב הסכמה ציבורית רחבה סביב תוצרי המסקנות שלהם. כהנים בתקופות שונות ובעמים שונים הצליחו לשכנע ציבורים שלמים כי האלילים שאליהם עבדו הכוהנים, הם האלוהים האמיתיים, המניעים את העולם, ואותם צריך הציבור לעבוד. כך גם עשתה הכנסיה במשך מאות שנים וכך גם המישוכ לעשות באוניברסיטאות של ימי הביניים (האוניברסיטאות בימי הבניים הוקמו על ידי הכנסיה כדי להקים ממשל פקידים משכיל). רבים מהדיונים שהתקיימו באוניברסיטאות היו ויכוחים אינסופיים, שהוכרעו יותר בכוח הפוליטיקה והרטוריקה, מאשר בכוח התבונה. רעיונות שלא תאמו את רצון הכנסיה, היו עלולים לעלות לבעלי הרעיון בביקור מהיר קצר ואחרון במוקד, בחסותה האדיבה של הכנסיה.

מאז ומעולם לא היו לשאלות הללו תשובות ברורות, אלא אם כן, בתהליכים חברתיים ורטוריים נוצרו הסכמות על "האמת המקובלת”. גם בימי הבניים, חכמי האוניברסיטאות, כמו קודמיהם, בימים עתיקים יותר, המשיכו לשאול את עצמם שאלות מטרידות, כמו "כמה מלאכים יכולים לעמוד על ראש סיכה" או "האם אלוהים יכול ליצור אבן שלא יוכל להרימה". היו גם שאלות רצינות יותר שהעסיקו את חכמי ימי הבניים, והם אף השתמשו בהנדסה–אוקלידית ובאריטמטיקה כדי לנסות לענות עליהן, אבל רוב תוצרי שאלותיהם היה לריק.

רק בהמאה ה-17, הופיע זן חדש של הוגים, שהצליח להציב שאלות, וגם לפתור אותן, ובכך לייצר ידע שימושי. ידע שניתן היה ליישמו בטכנולוגיה פועלת. כך התחיל מנוע הקיטור, ואיתו התחילה המהפכה התעשיתית. האנשים הללו שיצרו את התשובות, נקראו אז "פילוסופים של הטבע" החל מאמצע המאה ה-19, נוהגים לכנות אותם "מדענים”.

מה היה המיוחד בדרכם של הפילוסופים של הטבע? אני מציע שהיו אלו שלושה רכיבים עיקריים, שלא היו קיימים אצל קודמיהם: דיון שיוויוני, דיון ביקורתי לאור עדויות ציבוריות, וכבוד הדדי.

נתחיל בתהליך הראשון שהבדיל את הפילוסופים של הטבע מתחריהם שישבו באוניברסיטאות (בתחילת המדע, הפילוספים של הטבע היו מחוץ ל"אקדמיה", ונחשבו בזויים, על ידי ה"אקדמיה" המהוגנת, שישבה באוניברסיטאות). ההבדל מתחיל בכך שהם דיברו אחד עם השני, לא אחד מעל השני. אם נבחן את הספרים של הפילוסופים שישבו באקדמיה, נראה שיש בהם מידה רבה של דיון, אך הדיון נערך בין הכותב של החיבור לבין עצמו. האב הרוחני של אותם אקדמאיים היה אפלטון, שנהג לכתוב “שיחות”, בין שתים עד ארבע דמויות שייצגו עמדות החולקות בסוגיה. אלא שבפועל לא היו אלו דעות שונות, לא הדרך בה הסופר רצה להציג את דעתו ודעת מתנגדיו. אפילו המדענים הראשונים כמו גלילאו השתמשו בשיטה הזאת כדי לשכנע (ראו לדוגמא את ספרו של גליליאו: שני מדעים חדשים).

ההבדל התחיל, עם היווצרותה של "החברה המלכותית של לונדון לשיפור ידיעת הטבע". בעוד שבחברות מקבילות של "הפילוסופים של הטבע" באיטליה ובצרפת, כתבו את הפילוסופים של הטבע את מחקריהם להנאתו של המלך ואורחיו, באנגליה איפשרה אדישותו של המלך צ'רלס השני, לכתוב את תוצרי המחקרים של הפילוסופים לשימושם של החוקרים עצמם ולא לשימוש המלך. כך התפתחה קהילת חוקרים שערכו ניסויים, התווכחה על תוצאותיהם ופירסמו את דיבריהם במגזינים שיוחדו במיוחד לכך. כאן לראשונה התפתח דיון שיוויני שאיפשר לכל אחד להביע את דעתו. כל אחד היה יכול לבחון את מסקנותיו של האחר, ולהציג פרשנות משלו לתוצרי הניסויים והתצפיות. הדיון היה אמיתי, ולא מבויים, כמו שהיה נהוג עד אז.

הסתמכות על תצפיות

השינוי השני, שהפילוסופים של הטבע לקחו על עצמם, להפסיק להסתמך רק על ניסויים ותצפיות מחשבתיות, ולבדוק את כל ממצאיהם באמצעות ניסויים ותצפיות אמיתיות. הפילוסופים של הטבע ערכו את הניסויים ואת התצפיות, כך שאחרים יוכלו לבדוק את נכונות ניסוייהם. בקהילה המלכותית של לונדון, נערכו כינוסים תכופים, שבהם החוקרים השונים הציגו את ניסוייהם ואת מסקנותיהם, ונערכו דיונים סוערים, על הפרשנות הנכונה לתוצאות.

כל מסקנה שאומצה על ידי הקהילה, שימשה נדבך לניסויי המשך, ואם ניסויי ההמשך לא נשאו פרי, הרי שגם המסקנה הראשונה שהתקבל בקונצנזוס קהילתי, נפלה יחד איתה.

כך בתהליך של חשיבה קהילתית, המבוססת על מראית עיניים, הלך והתפתח ידע קבוצתי אמין מאד. לאחר שהקבוצות הקטנות הללו הצליחו לגבש מסקנות משותפות, הלך ידע זה והופץ. הוא הופץ לתמידיהם, ובשלבים מאוחרים יותר גם לציבור הרחב.

כבוד וביקורתיות

והיה עוד אלמנט חשוב. כבוד. כיוון שהמחקר נערך על ידי קהילות, הרי שפגיעה בכבוד אחד החברים, יכלה לפרק את הקהילה. לכן המדענים הפכו מומחים בשימור כבוד כל חברי הקבוצה. גם אם נמתחה ביקורת על תוצאות הניסוי של אחד החברים, הביקורת נמתחה על מערך הניסוי עצמו, על אפשרות אחרת לפרשנות. לעולם, ובדגש על לעולם לא, על האדם החוקר עצמו. רוברט בויל, היה זה שהבין שללא שמירת כבוד החברים, הקהילה תתחיל להתפרק על ידי שינאה, תככנות ומריבות, והוא ביקש מחברי הבית, לנהוג כבוד אחד בשני. עד היום מדענים משמרים את התרבות הזאת. הם כמעט לעולם לא יתקפו בביקורתם מדען אחר. הם רק יציעו פרשנות אחרת למסקנותיו. הם יטענו שאולי משהו לא נערך כשורה בניסוי, ולא יטענו שהחוקר לא יודע לעשות ניסויים. מאחורי הגב, הם ימשיכו במאבקי הכוח, אך בכל מה שהם יכתבו, ויגידו אחד לשני, תמיד ישמר הכבוד ההדדי.

כך לאט לאט, על ידי קהילות חוקרות, הולכות וגדלות, הם יצרו ידע אמין מאד, שניתן לסמוך עליו בניהול חיינו.

יצירת קהילות חוקרות והשפעתן

השאלה הנשאלת היא אם כך, כיצד ניתן להעביר את התהליך המדעי לתהליך קבלת ההחלטות על ידי קהילות בנות מיליוני בני אדם, כיום?

אני טוען כי ניתן להקים קהילות כאלו גם כיום.

בדומה, לדרך שבה תמיד עוצב ידע, יש לעצב את תחילה את הידע בקהילות קטנות. יתכן שהדיון יסקרן ויתחולל בקרב ציבור רחב, אך מטבע הדברים, יהיו רק מעטים שתהיה להם היכולת והרצון להיכנס לעובי הקורה. אך בניגוד לעבר, יש לדאוג שהקבוצות הללו יהיו חופשיות, ביקורתיות ויסתמכו על ראיות, בבנית הפתרונות אותן הם מציעים. ככל שהידע שלהם ילך ויתבסס, הן תוכלנה לחשוף אותו לציבורים הולכים וגדלים, תוך דיון עם אותם ציבורי, וכך ליצבור השפעה הולכת וגדלה.

המועמדים הטבעיים להובלת קהילות חוקרות כאלו הם תלמידי מדעי החברה ומדעני החברה. אלו האנשים שנושאים ידע עמוק מספיק לטיפול בבעיות חברתיות. אך לא רק הם צריכים לדון בעניין. אליהם צריכים להצטרף חוקרים עצמאיים ואינטלקטואלים מחוץ לאקדמיה, כדי ליצור קהילה ביקורתית יותר ומאוזנת מבחינת השקפת העולם. אסור שהקהילות הללו יהיו מנותקות מהעשיה בחברה האזרחית. כמו שבביולוגיה, קהילות ביו–טכנולוגיות מאזנות את החוקרים הביולוגים, כך קהיולת פרקטיקנטים של שינוי חברתי, צריכים לאזן את אנשי מדעי החברה. הקבוצות הללו אמורות בסוף ליצור שינוי חברתי, ולכן הקשר שלהם עם הפרקטינקטים חשוב.

כבר היום ניתן לראות שהתהליך הזה מתרחש. בוגרי תואר שני, דוקטורנטים ודוקטרים צעירים במדעי החברה והרוח, לוקחים חלק פעיל מאד בדיונים באינטרנט (אני מכיר, את הני זובידה, דובי קנניגסר , נדב פרץ, יואב רובין, אורי אמיתי, איתמר שיאון,  גיל גרינגרוז, יורם גת ואחרים). חלקם מעורבים בשינוי חברתי. הקהילות הללו יוכלו להוות בסיס למציאת פתרונות ציבוריים, ולשמש כמנוע לשינוי חברתי.

גדילת ההשפעה של קבוצות הידע

לאחר שיתגבשו מוקדי ידע, ויתגבשו הסכמות רחבות בתוך הקבוצות, יוכלו הקבוצות להתחיל לרכוש להן יותר ויותר חובבים. כדי לגדול, צריך הידע שיצרה הקבוצה להראות כפתרון טוב וסביר, בעיני קהלים "מבינים" רחבים. "מבינים" הם אנשים הנחשבים אוטוריטה בעיני חבריהם, ההדיוטות. קבוצות שיתגבשו רק מבעלי דיעה דומה, לא יצליחו לייצר ביקורת פנימית, ולכן הפתרון שהם יציעו, לא יאומץ על ידי "מבינים" שאינם מהדיעה הקרובה להם. כדי להצליח, צריכות הקבוצת כבר בשלבי הדיון הראשוניים לחפש ברי–פלוגתא שונים ככל הניתן. ידע שיתגבש בקבוצת הללו, בהן פועלים, אנשים מכלל קצוות הקשת הרעיונית, יפיקו לבסוף ידע שיתאים ל"מבינים" מקצוות רעיוניים רחבים מאד. מה גם, שהפילוסופיה של המדע, לפחות מבית מדרשו של קרל פופר, מראה שללא ביקרות יעילה, לא יכול לצמוח ידע טוב. כך שהחקירה הביקרותית שנערוך, שתשקף פתרון המקובל על כלל ברי הפלוגתא, יהווה כר ליצירת הסכמה רחב היותר אצל "מבינים" מכלל רחבי הקשת הפוליטית. ה"מבינים" הללו, לאחר שישתכנעו, יהוו את נקודת המפתח, לשינוי הדעות בכלל החברה (למידע נוסף בסעיף "שכנוע המבינים").

כדי להשפיע, יש צורך שהרעיונות הללו לא רק יתקיימו בחדרי הדיונים ובסלונים. הם צריכים להתקיים ולהשפיע בקבוצות ובאירגונים שיאמצו לעצמם את הפתרונות. ויובילו לשינוי אמיתי. כיום במדינת ישראל קיימים כנראה עשרות רבות, אם לא מאות אירגונים כאלו. אלא שלמיטב ידעתי, רבים מהם ממונים על ידי בעלי הון, המעוניינים לקדם אינטרסים כאלו ואחרים. כדי לשמר את האופן הדמוקרטי של האירגונים הללו, וכדי לשמר את ההשפעה האמיתית של הציבור, האירגונים הללו חייבים ללמוד לפעול על פי כללים של דמוקרטיה ישירה או דמוקרטיה השתתפותית. אחרת, אירגונים היררכים, שמנוהלים על ידי קבוצה קטנה, יושפעו מאד, מטבע הדברים מעוצמתם של בעלי ההון. אוליגרכית האירגונים, יקבלו סיוע כספי מבעלי ההון ויקדמו אג'נדות שאינן זוכות לתמיכה ציבורית אמיתית.

מניעת השפעת יתר של בעלי ההון

ישנם שני כלים להקטין את השפעה היחסית הגבוהה של בעלי ההון.

המחסום הראשון – השיטה עצמה

הכלי הראשון טמון בשיטה עצמה. כדי ליצור הסכמה רחבה בציבור, הדיון צריך להערך בכל של ושלב עם קשת רחבה מאד של דעות שדנות בינהם בצורה שיוויונית. אם לדוגמא, אחד ממכוני המחקר ינסה לקדם רעיון מסויים על ידי תשלום משכורת ודיון רק לחוקרים בעלי דיעה אחת, הרי שהידע שהם ייצרו לא יתאים לקהלי המבינים מדעות נוגדות, והידע שיצרו יחלחל בצורה איטית יותר בציבור, ויזכה להתנגדות רבה. ולכן גם אם בעלי הון ירצו לקדם רעיון מסויים, יהיה עליהם להבין שקבוצות דיון טובות ומשפיעות, יצרו רעיונות יותר רחבים אולי ממה שהתכוונו בעלי ההון. בעלי הון נבונים, יבינו שהרעיונות שהם מנסים לקדם, צריכים גם להתאים לציבור הרחב, כדי להתקבל.

שיטת דיון כזאת תחליש את היכולת של בעלי הון בעלי אינטרסים צרים, ויחזקו בעלי הון בעלי אינטרסים רחבים, המחפשים את טובת הציבור, ומוכנים להקשיב גם לדעות נוגדות. להערכתי, יש לא מעט בעלי הון כאלו.

בנוסף, כל השיטות הללו אינן דורשות כספים רבים. קבוצות דיון ניתן להתחיל בחינם מעל גבי גוגל–גרופס. בלוגים, פורומים. את כל אלו ניתן להשיג חינם. מידע רב קיים כיום באינטרנט. וחלק גדול מהמחקר והחשיבה האזרחית יכול להתבצע על ידי מתנדבים. אם נקים מוקדי הדרכה שיסיעו לאזרחים להוביל קבוצות חשיבה והשפעה,נוכל לקדם בעלות אפסית, קהילות אזרחיות לחקירה וחשיבה.

המחסום השני – מחסום החקיקה

הכלי השני לצימצום השפעת כוחם של בעלי הון בעלי אינטרסים צרים הוא תהליך חקיקה טובעני יותר.

אם בוחנים את המצב בקליפורניה, ניתן לראות שלבעלי הון יש השפעה גדולה על קבלת חוק שהוצע בחקיקה אזרחית. שלב איסוף החתימות הוא השלב הראשון בו בעלי ההון יכולים להשפיע. כדי להעלות הצעת חוק לאישור הציבור, נדרשים הקליפורנים לעבור סף מסויים של חתימות. בעלי הון יכולים לשלם לאוספי חתימות, כדי שיאספו את מספר החתימות הדרוש. רוב הקליפורנים חותמים על ההצעות שמגישים להם, מבלי ללמוד עליהן מספיק, והדבר מאפשר לבעלי הון להעלות את החוק שלהם לאישור ציבורי בקלות יחסית. בשלב השני, בעלי הון משפיעים על אישור החוק דרך תקשורת ההמונים. הם יכולים לממן תשדירי פירסומת בעד או נגד החוקים המוצעים, ואם יש להם שליטה על אמצעי התקשות הם מסוגלים לעצב את השיח, כך שיתמוך בחקיקה. משרדי יח"צ גם הם כמובן יכולים להשפיע על תוצאות החקיקה.

לכן, במקום דרך החקיקה הזאת, אני מציע דרך חקיקה שתקשה על הון להשפיע, ותקל על קבלת רעיונות שהתקבלו בקונצנזוס ציבורי רחב, לעבור את שלבי החקיקה.

כדי להעביר חוק, יש לעבור שלוש הצעות חוק ציבוריות. כל חצי שנה תערך הצבעה על הצעת חוק, וכך תוך שנה, יכול החוק להיות מאושר בקריאה שלישית. לאחר חמש שנים יעבור החוק אישרור מחדש, וכך כל עשר שנים.

מה ניתן להשיג באמצעות הליך חקיקה כזה? כדי להעביר חקיקה בהליך כזה, נדרשים בעלי ההון לשמור על דיון תומך במשך שנה. העלות של מימון פירסום כזה, וזמן טלויזה הדרוש לתמיכה רצופה, היא גדולה מאד. בנוסף, החוק ידרש להוכיח את עצמו במשך חמש שנים רצופות, כדי לזכות באישרור מחדש. שימור התמיכה הציבורית בחוק, למרות אי התאמתות, תעלה סכומים שכנראה שום בעל הון לא יוכל להרשות לעצמו.

לעומת זאת, קבוצות שייצרו קונצנזוס רחב, על ידי דיון ציבורי רחב יוכלו להעביר את ההחלטות ביתר קלות. כיוון שהם מגיעים להצעת החוק עם קונצנזוס רחב, ותמיכה ציבורית רחבה, יקל על מציעי החוק להעביר אותו. גם האישרור מחדש של החוק לאחר חמש שנים, יתבצע בקלות, אם אכן החוק יקדם את שביעות הרצון של האזרחים מהתנהלות המדינה.

יהיו כאלו שיגידו בצדק שתהליכי חקיקה כאול ידרשו שנים של עבודה. אני מסכים איתם, ולדעתי, טוב שכך יהיה העניין. כך נוכל לדעת שהחוק עבר מסננים רבים, לפני שהתקבל. אנשים רבים חשבו עליו והסכימו עליו.

יחד עם זאת, נקודות החולשה שאני מזהה במודל הזה, הוא השפעת תקשורת ההמונים על הדיון הציבורי. תקשורת זאת נשלטת על ידי קבוצות גורמי כוח מצומצמת מאד. הדיון בתקשורת ההמונים נוטה להתמקד ברעיון תזזתים (ספינים, באזים), ולא בדיונים עמוקים ורציניים. לאנשי יחסי הציבור, ולדמגוגיה יתרון במדיום זה. לכן, כדי שבאמת נוכל לראות שינוי באופי הדיון הציבורי, נצטרך להמתין להחלשותה המשמעותית של תקשורת ההמונים ולעליותו של האינטרנט ככלי דיון ציבורי. על פי קצב ההתפתחות הנוכחי, יום זה לא ירחק.

חברים שלום,

טחנות הדיון הציבורי טוחנות לאט, אבל הנה מגיעים שני מאמרים שמופיעים בYnet וב-NRG, בנושא התארגנות עובדי מכון ויצמן, וזכות ההתארגנות.

עופר סיטבון כותב:

זה קורה כל הזמן. מתחת לפני השטח, הרחק מעיני התקשורת, יותר ויותר עובדים מנסים להתארגן, בעיקר באמצעות ארגון העובדים "כוח לעובדים".

תופעה מרתקת זו מאגדת עובדים ממגוון רחב של עיסוקים – מאבטחים, מטפלות במשפחתונים, מלצריות, אפילו עיתונאים.

זאת, למרות יחסי הציבור הרעים מהם נהנית העבודה המאורגנת בישראל; למרות שכמעט ואין פוליטיקאים שנושאים את הדגל של התאגדות עובדים, ולמרות העובדה שזכותם הבסיסית של עובדים להתאגד מופרת כמעט מדי יום.(להמשך…)

פרופ' דני גוטוויין כותב:

סירובה העיקש של הנהלת מכון ויצמן להכיר בזכות ההתאגדות של עובדי "גן-המדע" הפועל במכון, הופכת בהדרגה לאיום על החופש האקדמי בישראל ומערערת את הבסיס הציבורי של תיקצוב האוניברסיטאות.  (להמשך…)

לאט לאט, אבל בטוח

המונח הנכון לדמוקרטיה ישירה הוא דמוקרטיה, כלומר שלטון העם. המשטר שבו אנו נמצאים כיום אינו דמוקרטיה, כפי שרובנו חושבים. לנו אין שליטה באמת על המדינה, ולכן איננו חיים בדמוקרטיה. אנו מקבלים זכות מידי כמה שנים לבחור את הראשות המחוקקת (כנסת) ובצורה עקיפה את ההרכב של הרשות המבצעת (ממשלה). מעבר לכך מידת ההשפעה שלנו על השילטון נמוכה מאד. המונח הנכון יותר לצורת הממשל בה אנו נמצאים הוטבע על ידי ז'אן ז'אק רוסו והוא נקרא "אוליגרכיה נבחרת". כלומר, יש לנו זכות לבחור מידי כמה שנים מי יהיו האנשים שימשלו בנו. למעשה, מי שקצת מכיר את השלטון, יודע שאנו לא באמת בוחרים את האוליגרכיה. קיימות אוליגרכיות אחרות שמפרנסות ומריצות את האוליגרכיות הנבחרות. לנו רק נשאר לבחור את האוליגרכיות שעברו את הכשרתן של האוליגרכיות הקבועות. זה קצת דומה לדרך בה שולטים בילדים. מציעים להם לבחור בין שתי חלופות, שההורים מעוניינים שיבחרו בהן, או במידת מה דומה לדמוקרטיה באירן.

האוליגרכיות הקבועות כיום , מורכבות מבעלי הון, בעלי כוח פוליטי כזה או אחר (ההסתדרות לדוגמא), בעלי אמצעי תקשורת (שלרוב נמנים גם על בעלי ההון) ותת–אוליגרכיות של אנשי אקדמיה, משטרה, משפט ותקשורת. הן ממליכות בישראל מלכים ומפילות מלכים, כל אחת מהן, על פי כוחה ויכולת השפעתה.

משחקי הכוח שבאמצעותם שולטות האוליגרכיות במדינה, הם רבים ומגוונים. משחקי הכוח אינם מסתכמים רק בכסף, אלא נפרשים על תחומים נרחבים כמו יצירת תודעה ציבורית לגבי האוליגרכים הנבחרים, חשיפת שחיתות כדי להפיל דמות אחת והגנה מחשיפת שחיתות כדי להגן או "לשמור כאתרוג" דמות אחרת. אלו משחקי כוח מורכבים שמשפיעים על חיינו.

יש כאלו מתוך האוליגרכים הקבועים, שמאמינים שבאמצעות משחקי הכוח הללו הם "שומרים על הדמוקרטיה", אך למעשה כל מוסד שלטוני שמרכז בתוכו כוח רב, ללא בקרה ציבורית עובר השחתה, במוקדם ובמאוחר. האוליגרכיות הקבועות הללו, אינן ניתנות לפיקוח ציבורי, ולא יכולות להיות מוחלפות בידי הציבור. במוקדם או במאוחר הכוח הרב שיש בידהן, ומלחמות הכוחות הפנימיות הקיימיות בינהן, יגרמו להן להפוך למושחתות ומסואבות.

עד כמה חמורה השפעתן ניתן להבין כאשר לומדים כיצד הן ממנות את האוליגרכיות הנבחרות. כדי להיבחר לכנסת כיום, נדרשים כמעט כל המתמודדים לגייס סכומי כסף גדולים מאד. רוב המפלגות וחברי הכנסת אינם יכולים לממן בעצמם את הבחירות, ולכן עיקר הסיוע מגיע מבעלי הון וקבלני קולות (שתי קבוצות אוליגרכיה שונות). והמשמעות היא שנערכת ברירה מלאכותית לאלו שמוכנים לקבל כסף מבעלי כוח והון. סביר להניח, שלבסוף ירכזו בידהן עוצמה פוליטית רבה, ש שהדבר אמור בעיקר במפלגות הגדולות של המרכזנחוצה לאלויגרכיות הקבועות. חברי כנסת איכותיים שלא מוכנים לשחק את המשחק הזה, יתקשו מאד להיכנס לכנסת. אותם חברי כנסת שקיבלו סיוע מהאוליגרכיות הקבועות, יאלצו להיות "קשובים" יותר ללוביסטים של אותם בעלי כוח, ולכן ישמשו בידי בעלי הכוח, ככלי לעיצוב חוקי מדינת ישראל והחלטות מדינת ישראל, בהתאם לרצונם של בעלי הכוח.

לא כול חברי הכנסת הם כאלו, ולא כל בעלי הכוח משתמשים בכוח שלהם בצורה לא מוסרית כזאת. אבל אלו הם חוקי המשחק, ויש להניח שהם אפילו נחשבים חלק לגיטמי ממשחקי הכוח של האנשים שבאים בסוד העניין.

שלטון הפועל על בסיס אוליגרכיה קבועה, הינו שילטון מושחת. מדד דירוג השחיתות העולמי מדרג את ישראל בציון 6.0.  קצת מעל שכנותינו במזרח התיכון, והרחק מאחורי המדינות הדמוקרטיות באירופה המערבית, קנדה וארצות הברית. מי שניחן בראיה היסטורית, יודע כי לשחיתות יש גם קשר ישיר לחולשת השלטון. ככל ששלטון מושחת יותר, כך נחלשת אחיזתו בציבור ובצבא וכך המערכות החיוניות לתיפקודו הולכות ונפגעות. ישראל נמצאת היום במקום לא טוב. אויבינו הולכים ומתחזקים, ואנו במקום להתחזק, נדמים רק כנסוגים. האמון בצבא, במערכת המשפט ובשלטון יורד לשפל חסר תקדים.

יש הרואים בשלטון האוליגרכיות סוג של "חוק טבע" שאינו ניתן לשינוי. אבל אני מציע שאם נבחן את משחקי הכוחות בין בין קבוצות כוח שונות לאורך ההיסטוריה, נלמד גם איך לשנות את מאזן הכוחות לטובת הציבור. ההיסטוריה מלאה במשחקי כוחות שהובילו לשיפור השליטה של העם. כל שעלינו לעשות, הוא ללמוד מההיסטוריה, וללמד את עצמנו כיצד להניע את מאזן הכוחות, כך שיעמוד לטובת הציבור. כאשר מאזן הכוח יעבור לציבור, הציבור הוא גם זה שישלוט.
אם חפצי חיים אנו, אנו צריכים ללמוד כיצד לתקן את המצב, כיצד ליצור כאן שלטון מתוקן. שלטון כזה צריך להיות שילטון בו לציבור רחב יש יכולת בקרה יעילה ויכולת לניקוי עשבים שוטים. קיימות מספר חלופות ליצירת שלטון יעיל ולא מושחת. האחת היא לאפשר לעם לשלוט היטב בנציגיו, ולהחליפם במידת הצורך, כמו בשוויץ ובחלק ממדינות ארצות הברית (בז'רגון של התנועה לדמוקרטיה ישירה, זה נקרא דמוקרטיה מעורבת). השיטה השנייה היא שהעם ייצג את עצמו בצורה ישירה (דמוקרטיה ישירה). שלטון טוב, הוא שלטון בו הכוח מבוזר בצורה יעילה. בו האינטרסים של אלו הפועלים בשם הציבור, זהים לאינטרסים של הציבור עצמו. זהו שלטון בו קיימת דמוקרטיה מלאה וטובה.
בפרקים הבאים, אנסה לבחון כיצד משחקי כוחות שונים לאורך ההיסטוריה הביאו להחלשה או שיפור באחיזתו של הציבור בשלטון. אני מאמין שעל ידי לימוד ההיסטוריה, נלמד גם לשלוט טוב יותר בעתידנו, בע”ה.