Blog

זהו העתק של פוסט מהבלוג הישן שלי, שעוסק בקפיטליזם ובדילמות שהוא מעלה, במיוחד לאור הדיונים האחרונים עם ליברטאנים. הוא נכתב לאחר העימות בין עובדי מכון ויצמן ומכון ויצמן. כאן אני מציג את הבעיתיות שבשוק החופשי כאשר הוא נעדר פיקוח ממשלתי, כמו במקרה של הפלסטינים בישראל.

לפוסט…

גם יבשם וגם איתמר טוענים כי עדיף לו הינו מעסיקים עובדים בחוזים אישיים. יש שיקראו לזה שוק חופשי של עבודה. בשוק חופשי המעביד והעובדים, מסכימים על פי ההצע והביקוש, כמה כסף ישלם המעביד לעובד, וכמה עבודה יתן העובד למעביד בתמורה לתשלום.

המצדדים בגישה זאת, אומרים כי בשיטה זאת המשק נשאר גמיש, ויכול להתפתח ביעילות ובמהירות. אני טענתי, כי בניגוד לכל שאר המוצרים האחרים הנסחרים בשוק החופשי, האדם אינו “חפץ”. אין דינו של אדם כדינו של “אמצעי יצור”, ולכן אנו צריכים לגרום למצב בו יווצרו תנאים כאלו שיאפשרו קיום תנאים אנושיים יותר עבור העובד. לשם כך טענתי, יש לחוקק חוקים שיאפשרו לעובדים להתאגד, בהתאגדויות דמוקרטיות.

כדי לבחון את הסוגיה הזאת, אני מבקש להציג מצב קיצון בו אין כלל חוקים המגינים על העובדים, והם נאלצים להתמודד במצב של שוק חופשי. הסרטון הבא מציג מקרה שקרה לאחרונה במפעל “Royal Life” שבאזור התעשיה ברקן. בברקן, שבאזור השומרון, ככל הנראה לא קיימים חוקי המדינה הרגילים, או שהם אינם נאכפים.

לחברי וידידי מהימין שחושבים שהסרט תוקף את השהיה ביהודה ושומרון, אני מציע להתעלם מהטענה הזאת. גם בתחומי מדינת ישראל של גבולות תרום 1967, לא מקפידים לשמור על חוקי העבודה, עם השב”חים (שוהים בלתי חוקיים – פלסטינים הגונבים את הגבול ועובדים בתוך הקו הירוק). הפרת החוקים הזאת התקיימה ערב פרוץ האינתיפדה הראשונה, ובספרם “אינתיפדה”, מרמזים זאב שיף ואהוד יערי, כי ליחס המזלזל ולפגיעה בחוקי העבודה מצד המעסיקים, היה חלק לא מבוטל ביצירת הזעם כלפי ישראל ובפרוץ האינתיפדה.

אתם מוזמנים לצפות בסרט ואז להמשיך לדיון. הסרט ביו-טיוב סובל מבעיות קול, וניתן לצפות בסרטון המקורי באתר של הטלויזיה החברתית.

מקור: הטלויזיה החברתית

תנאי התעסוקה בגדה גרועים. במידה רבה ניתן להאשים בכך גם את הרשות הפלסטינית המושחתת, שקיבלה סכומי עתק מאירופה, אך תיעלה אותם למנגנונים מושחתים, או לטרור. כיוון שההשתכרות בגדה נמוכה מאד, הרי שהמשכורות שהמעסיק “Royal Life” מציע, מספיק גבוהה כדי למשוך אליו פועלים, המוכנים לעבוד בשכר ובתנאים הללו. אם נמשיך מנקודת מבט קפיטליסטית, המשכורות הנמוכות שהמפעל משלם מאפשרות למפעל לעמוד בתחרות, לגדול ולשגשג, ולהציע עבודה לעובדים נוספים. מיקומו של המפעל ביהודה ושומרון והעסקת פועלים פלסטינים, מאפשרת למפעל לפעול מחוץ להשגחתה של מדינת ישראל, ומצד שני הפועלים הפלסטינים יכולים להגיע בצורה חוקית למפעל ולהרוויח כסף למחייתם.

אם מצד שני, לוקחים נקודת מבט סוציאליסטית-קלאסית על הארוע, הרי שיש כאן ניצול מעמדי. המעסיק תאב הבצע, מנצל את חולשתם של העובדים, ומעסיקם בשכר זעום, המספיק בקושי למחייתם. הוא עצמו מתעשר, בעוד הפועלים נמקים.

אני מציע נקודת מבט אחרת. קצת יותר מורכבת, שמשלבת בין שתי הגישות. אקרא לה גישה סוציאל-ליברלית. על פי נקודה זאת אכן יש לנו כאן משק חופשי. אבל כפי שהמפעל יכול לפעול בחופשיות, כך גם העובדים זכאים לנסות להתארגן ולפעול כדי לשפר את תנאיהם. התאגדות עובדים יעילה, מאפשרת לפועלים לשפר את מצבם מול המעסיק, ובכך להשתכר יותר. המעסיק מצידו מנסה לשבור את השביתה על ידי העסקת עובדים זמניים בשכר גבוה במעט. מצב כזה יוצר משחק כוחות בין הפועלים למעסיק, שבו בד”כ למעסיק יש יתרון, כיוון שיש לו פועלים חליפיים.

הדרך לשפר את מצב העובדים, היא ליצור מארג כוח חזק יותר, על ידי שילוב אירגוני עובדים, כמו המארג שארגון כוח לעובדים מנסה לייצר. שילוב אירגונים כזה יכול ליצור מארג כוח שבו עובדים ממקומות עבודה אחרים יכולים לפגוע במפעל הפוגעני על ידי הטלת קשיים על הספקת חומרי גלם, או שימוש באמצעי תקשורת כדי להפעיל לחץ חיצוני על המפעל.

אם כוח לעובדים, או תאגיד אירגונים כזה יהיה מסוגל להגיע למצב בו יש לו כוח פוליטי להריץ מפלגה לכנסת, או ליצור לוביזם יעיל, הוא יהיה מסוגל לחוקק חוקים שיגנו על העובדים. מארג כוח כזה להבנתי קיים במדינות הסקנדינביות, ולכן זכויות העובדים הקיימות בסקנדינביות מתקדמות מאד. אילו היו מצליחים הפועלים של Royal-Life ליצור מצב מדיני בו המדינה צריכה להגן על זכויותהם על פי חוקי העבודה הישראלים, הרי שהמעסיק היה חייב לשלם להם לפחות את שכר המינימום (כ- 19 ש”ח לשעה, ולא משכרות של שמונה שקלים לשעה.

מן הצד השני, גם לאירגוני עובדים יש בעיה. לאיגודי עובדים בארץ יש נטיה להסתאב ולהפוך להיררכים ודיקטטורים. הדרך לשמור על יעילות הארגונים היא על ידי שימור הכוח בידי העובדים עצמם, ומניעת ריכוזו בידי האולוגרכיות המנהלות את האירגון. כאשר ארגון מתחיל להיות ריכוזי, יש נטיה להנהגת הארגון להפוך להיות מושחתת ומסאובת, וכתוצאה מכך הארגון הזה יפסיק לשרת את מטרות העובדים, יפגע במפעלים ובמשק, וישרת את מטרות האוליגרכיות של האירגונים. הדרך לשמור את הכוח בידי העובדים, היא הקמת איגוני עובדים דמוקרטיים.

התאגדות עובדים, בכל רמה שהיא נובעת מעקרון החרות. שמאפשר לכל אדם להתאגד ולפעול כדי לשפר את אושרו. כמו שמפעלים חופשיים להתאגד על בסיס כספי, כך גם התאגדויות עובדים יכולות להאסף על בסיס כספי וחברתי.

הבעיה עם העובדים הפלסטינים של מפעל Royal life היא שהחוק הישראלי אינו מגן עליהם. התנאים הקשים וחוסר ידע תרבותי בהתארגנות עובדים, אינו מקל העובדים להתאגד. המעביד, בדיוק כמו מכון ויצמן, מאפשר לעובדים להתאגד, אבל מחוץ למפעל.

יכולת ההתאגדות בגדה היא נמוכה. אירגון כמו כוח לעובדים תרם צירף אותם אליו. ולכן מצב הכללי-חברתי שלהם חלש. המצב הזה יצור בהמשך הזמן תסכול, כיוון שפועלי המפעל יראו את פערי החיים בינם לבין המעסיק היהודי שלהם. או את הפער בינם לבין שכניהם היהודים, החיים בעושר רב יחסית אליהם (ובעוני ביחס למקביליהם במרכז הארץ). המצב הלא שיוויוני הזה, והיכולת של המעסיק להמשיך להעסיקם בתנאים גרועים ביחס לחבר’ה בישראל, תיצור שוב את המרירות והכעס שהניעו את האינתיפדה הראשונה. ושוב יתלקח הזעם, ושוב תתחדש המלחמה.

נדמה לי שפתרון בעית Royal-Life, ובעיות ההתאגדות בכלל, חיוני ליצירת של חברה שיוויונית יותר, פחות דורסנית ויותר אנושית.  האם נעזור לפועלי Royal-Life או לעובדי מכון ויצמן?

ובכלל, מה דעתכם?

“וגר, לא תלחץ; ואתם, ידעתם את-נפש הגר–כי-גרים הייתם, בארץ מצריים. “

(שמות כ”ג, ט’)

כשאנו שמים פתק בכלפי, אנו מתכוונים שתוצאה מסוימת תתרחש. הבקיאים בינינו בהיסטוריה הפוליטית, כבר למדו שאכן יש קשר מובהק בין הפתק ששמנו בקלפי, לבין התוצאות המקוות, אך הקשר הזה הוא הפוך. כבר די הרבה שנים מסתובבת בארץ ההבנה שהשמאל עושה מלחמות, והימין מחזיר שטחים. השמאל כבש את יש"ע וסיני, והימין החזיר את סיני ועזה. השמאל נלחם ביום-כיפור, והימין חתם הסכם שלום עם מצריים. עופרת יצוקה ולבנון-2, רשומות על חשבון קדימה והעבודה. שתי מפלגות שמאל-מרכז. החריג היחיד הוא אולי מלחמת לבנון-1.

אבל מילא שזה קורה בארץ. מדוע זה קורה גם בארה"ב. על פי המקובל, המפלגות הדמוקרטיות אמורות להגדיל תקציב הממשלה לטובת סיוע לחלשים. המפלגות הרפובליקאיות, אמורות לקצץ את התקציב לטובת ממשלה קטנה ומשק רחב. אלא שהטבלה הבאה מראה את ההפך:

ניתן לראות בברור כי נשיאים דמוקרטים יוצרים חוב קטן יותר מנשיאים רפובליקאים, ואף יוצרים מאזן חיובי. האם יש לכם רעיונות, מה גורם להתנהגות ההפוכה בפוליטיקה, בארץ ובארה"ב? איך זה שאנו מצביעים דבר אחד, ומקבלים את הדבר ההפוך?

אשמח לשמוע רעיונות.

ואגב, נראה שאובמה, הולך לשנות את המגמה. העדויות אומרו שאובמה הולך לשבור שיאים ביצירת גרעון ממשלתי, דווקא כשארה"ב מתקרבת לחדלון-פרעון (אם כי אני מעריך שאובמה יעצור את הגרעון ויתקן אותו בקדנציה השנייה, אם תהיה כזאת).

ה- NYTimes יוצא בכותרת מעוררת חשש:
Europeans Fear Greek Debt Crisis Will Spread.

החשש הזה עלול להפוך לאמיתי, כי מדינות יכולות לחלץ בנקים'  אך השאלה היא האם אימפריות יכולות לחלץ מדינות? האם ארה"ב ואירופה יכולות לחלץ את מדינות אירופה מהמשבר. האם האימפריות הללו לא הגיעו קרוב לשיא יכולתן. האם ארצות הברית, כבר לא חייבת כ"כ הרבה כסף לסין ולמדינות אחרות באסיה, עד שהיא לא תוכל לחלץ מדינות כמו אירלנד, יוון, ספרד ופורטוגל.

אני מניח שהמשמעות של העדר יכולת סיבסוד, היא צנע חמור ואולי התפוררות באירופה. בעבר סביב כאלו משברים, אירופה התפרקה ונכנסה למלחמה (משבר 1929 ושנות ה-30, היו הזרז למלחמת העולם השניה). אני חושב שהפעם זה יהיה אחרת. הדמוקרטיות האירופאיות חסונות יותר, ומאורגנות יותר. אבל כדי לצאת מהמשבר, יהיה עליהן להמציא את עצמן מחדש. יהיה עליהן להיאבק ב"חוק הכלים הבלתי שלובים".

חוק זה אומר כי הציבור מעוניין ביותר שרותי ממשלה, בתמורה לפחות מיסים. פולטיקאים יודעים זאת ומנסים לכופף את החשבון. כיוון שאין התאמה בין שתי הדרישות מדינות מעדיפות להיכנס לאינפלציה או/ו ללוות כספים ו/או להוזיל ריביות, ולא להגיד "לא" לאזרחים שלהם. תוסיפו על זה מנגנוני ממשל גדולים ורקובים, ותקבלו בזבזת כספים אדירה שמושכת את המדינה לחובות עצומים.

הדרך לשנות זאת היא על ידי יצירת קשר הדוק וברור בין הוצאות למיסים. בדמוקרטיה ניציגית לא ניתן לשבור את הקשר. הנציגים חייבים להיות פופליסטים כדי להיבחר, ולכן הם אינם יוכלים לאורך זמן לשבור את חוק הכלים הבלתי שלובים. לעומת זאת בדמוקרטיה ישירה דליברטיבית, המתבסס על הסכמות רחבות, הנוצרות בדיונים, ניתן להגיע להסכמות לא פופליסטיות.

איך יוצרים דמוקרטיה כזאת ואיך מקיימים דיונים אפקטיבים במיליונים?

לתורת הידע האנושי יש פתרונות 😉

(המאמר נערך לאור ביקות והארות של האוסטרי ואליסה, כדי שיתאים לרוח הליברטנים בארץ).

אני מזמין אתכם לצפות בהרצאת  TED  של יונתן היידט על מקור הערכים שלנו. הרצאה מעוררת מחשבה.

לאחר שתצפו בהרצאה אשמח אם נוכל לבדוק כיצד ההרצאה של יונתן מתאימה למציאות הישראלית שאנו מכירים.

נחזור רגע על ממצאיו של יונתן. יונתן מציין כי הערכים שלנו מתפלגים על פי הסקאלה הבאה:

האם אנו יודעים לציין מי הם הליברלים בארץ? יש כאלו מבינינו שיגידו שהליברלים הם אנשי השמאל, אך הניסיון מראה גם אחרת. אחת הדוגמאות לכך הוא עיתון הארץ. עיתון הארץ נחשב עיתון ליברלי, אך הוא מחזיק קו יוני-מדיני וקו ימני-כלכלי. הוא אינו נופל לקטגוריית הימין-שמאל בצורה נקייה.

כדי לברר מי הם הליברלים, חשוב לברר קודם מהי הגדרת הליברלים. המילה ליברל מגיעה מהמילה ליברטי (חרות). אליסה מגדירה ליברל בצורה מאד יפה לדעתי:

ליברל הוא פשוט מישהו שדוגל בחופש לכל בני האדם, כל עוד הם לא מנסים לפגוע בחופש של אחרים. חופש הוא הערך העליון (ליתר דיוק, החיים הם הערך העליון, אך החופש נגזר אוטומטית מערך בסיסי זה כי בלי חופש אין חיים). כל הערכים האחרים (כמו למשל צדק או שלום או שויון) הם חשובים במידה כזו או אחרת, אך תמיד משניים.

אם בוחנים את הליברטניים שנחשבים ימין כלכלי, נדמה שהם חושבים בצורה הפוכה מהשמאל, אך הם ליברליים. את האידאולוגיה הליברטנית ניתן לאפיין כשואפת לחופש אישי מקסימלי. היא עושה זאת בהסתמך על כלכלה חופשית, עלצדק טבעי (fairness), ועל ניסיון להתמודד עם כל גורם המנסה לכפות דעותיו על האדם הפרטי. על פי השיטה הליברטנית, אדם יכול לעשות כל העולה על רוחו בהתאם לכמות המשאבים העומדים לרשותו, ובתנאי שלא יפגע בזכויות הטבעיות של אחרים. בעיני הליברטנים מיסים הם גזל רכושו של האדם. הליברטניים מתנגדים לפגיעה של המדינה בחרותו וברכושו של האדם (?Harm). ומתנגדים לסמכות של הממשלה (authority). מבחינת הליברטנים יש להקטין את הממשל עד למינימום הכרחי. הליברטנים אינם מחובבי התאגדויות העובדים כוחניות המפעילות כוח כנגד בעלי העסקים (ingroup). באג'נדה הליברטנית יש מקום מכובד לחופש האישי. כלומר, ניתן לאמר בברור כי הליברטניים הם ליברליים (כמה מפתיע 🙂 )

אבל גם הסוציאליסטים הם ליברליים:

הסוציאליסטים מחפשים את חרותו של האדם החלש מפני בעלי ההון. במקום הצדק הטבעי של הליברטניים הם אוהבים צדק חלוקתי (Fairness). סולדים מפגיעה בחלשים (Harm). לא אוהבים סמכות (את הסמכות של בעלי ההון) (Authority). בקצה הרדיקלי של הסוציאליסטים לא אוהבים לאומיות (Ingroup), ומעדיפים שפועלי כל העולם יתאחדו. ואסטתיקה אינה קריטריון לבחינת ערכו של אדם (Purity).

כלומר יש לנו שתי קבוצות ליברליות בעלות פרדיגמות הפוכות. האחת נלחמת בממשלה כמקור סמכות, והשניה בבעלי ההון כמקור סמכות.

נראה  כי ההבדלים בין הקבוצות נובעות משימת דגש על אספקטים שונים של החרות.

אולי אפשר לנסות להבין את השונות בפרדיגמות לאור הניסיון של הקבוצות השונות למצוא פתרון לבעיית החרות, לאור מציאות משתנה. אנסה לשער, ואשמח אם תתקנו אותי ותדיקו אותי.

Authority – הסוציאליסטים התבססו נוכח שילטון חזק של בעלי ההון במהלך המאה ה-19. המאה ה-19 התאפיינה בהתגברות המהפכה התעשייתית, אשר הביא לריכוז עובדים בערים, להגדלת קבוצות העובדים המסתופפים בשטח נתון, וכן לשליטה חזקה של בעלי המפעלים בעובדיהם. ולכן הסוציאליסטים חיפשו דרכים להתשחרר מעוּלם של בעלי המפעלים. לכן הם פיתחו את אידאל התאגדות העובדים, ואת השליטה המרכזית של התארגנויות העובדים. הליברטנים היוו קאונטר-רפורמציה (או פרֶה-רפורמציה), לתאגידי העובדים והבולישביקים, ולכן דגלו בחרות האישית המבוססת על משאבים, ונלחמו כגד איגודי עובדים כוחניים. הליברטניים ביקשו להתשחרר מעוּלה של הממשלה המרכזית המנהולת על ידי בירוקראטיה מסואבת, ולכן ביקשו להקטין את השלטון המרכזי, ולאפשר ליזם הפרטי לנצל את מלוא הפוטנציאל שלו.

Harm – הסוציאליסטים התמרדו כנגד יכולת הדיכוי של בעלי ההון כנגד החלשים (במאה ה-19 יש רישומים על הפעלת אלימות-קטלנית כנגד התאגדויות עובדים),  וכן מול הדיכוי והנצלנות של האימפריות האירופאיות. כך התבסס המיתוס של העובד המתאגד נגד מעסיקיו הנצלניים, והתעורר הצורך של העמים המדוכאים להשתחרר מכבלי האימפריאליזם/קפיטליזם המדכא. מולם הליברטניים, ראו כיצד הקולוניאליזם יצר את הבסיס למלחמות העולם הראשונה והשניה, ולכן דגל בחרות על ידי מסחר חופשי של כל העמים בכל מקום בעולם. בכך קיוו הליברטאנים למנוע מלחמות. מעניין לציין כי ברגע האחרון לפני מלחמת העולם השניה, הציע רוזוולט להיטלר להשתתף בשוק החופשי. היטלר שהיה נאמן לאידאולוגיה הקולוניאליסטית של המאה ה-19, לא הבין את הצעתו של רוזוולט ויצא למלחמה כדי להשיג קולוניות ברוסיה ובמזרח אירופה. כידוע לנו, גם הוא וגם אנו שילמנו מחיר כבד על אי הבנתו של היטלר בכלכלה החדשה.

לכל מחנה יש את הדגשים שלו, ואת הפרדיגמה שלו, המראה לו כיצד לפתור את בעיית החרות. אלא ששני הפתרונות הפוכים אחד לשני.

מה לדעתכם החולשה של כל פרדיגמה? מה היתרון של כל פרדיגמה? באיזו פרדיגמה אתם תומכים? קיימת פרדיגמה אחרת?

להשתמע,

טל

יואב רובין, היה אחד האנשים החכמים והמעניינים ביותר שפגשתי במהלך חיי. יואב ידע לשלב בין יהדות חדשנית ומרתקת, לבין סוציאל-דמוקרטיה. הוא כתב בצורה יפה ומושכת, תוך נתינת מקום וכבוד לכל אחד מצדדי החשיבה הישראלית. אני מאמין כי לחברה הישראלית נדרשים אנשים כיואב, שיכולים לחשיבה רעננה. חשיבה חוצת גבולות. לצערי הלך יואב מאיתנו בטרם עת. התחושה שלי היא שיותר משאבד יואב, איבדה החברה הישראלית איש שידע לחבר אותה למקורה ולעתידה.

אני מקווה כי האתר של יואב, שהקימה משפחתו, יהווה בסיס להתפתחות דיון חוצה גבולות על מטרותיה של החברה הישראלית, ועתידה. יהיו ה-meme של יואב צרור בצרור החיים.

אתם מוזמנים לבוא ולהתרשם מהאיש. וכתיבתו.

יהי זכרו ברוך. יהיה עתידנו כרוך במחשבותיו של יואב.

לאתר של יואב רובין