הערה: זהו סיכום קצר למאמר שכתבתי על אלגוריתם למציאת הסכמות (Yaron T, 2026):

יש שאלה אחת שמלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי:
למה כל כך קשה לנו להחליט ביחד?

לא ברמה האישית. שם, איכשהו, אנחנו מסתדרים.
אבל ברגע שהקבוצה גדלה – ועד, שכונה, ארגון, מדינה – משהו משתבש.
הדיון נהיה רדוד, הקולות מתחדדים, והפתרונות נעשים גסים.
בסוף, מישהו “מנצח”, והרבה אחרים יוצאים מתוסכלים.

במשך שנים חשבתי, כמו רבים אחרים, שהבעיה היא באנשים.
שהם לא מקשיבים. שהם מקובעים. שהם שבטיים.
אבל לאט־לאט התחוור לי משהו אחר לגמרי:
הבעיה היא לא באנשים – אלא במנגנונים שדרכם אנחנו מבקשים מהם להחליט.

רוב מערכות קבלת ההחלטות שלנו נולדו לעולם קטן בהרבה.
עולם שבו יש מעט משתתפים, מעט מידע, ומעט חלופות.
אבל אנחנו חיים היום בעולם צפוף, מורכב, ורב־קולי – ועדיין משתמשים בכלים של אתמול.

כששואלים קבוצה גדולה שאלה מורכבת ונותנים לה רק שתי תשובות אפשריות, לא צריך להיות פילוסוף כדי להבין מה יקרה.
הדיון יתקצר. המחנות יתקשחו. אנשים ילמדו להילחם, לא להקשיב.
לא כי הם רעים – אלא כי כך המערכת מתגמלת אותם.

בשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי שאלה אחרת:
מה היה קורה אם במקום לשאול “מי צודק?”, היינו שואלים “איזה פתרון הכי מתאים לרבים, והכי פחות פוגע במיעוטים?”

זה שינוי קטן בניסוח – אבל שינוי עצום בתוצאה.

במקום לבחור בין רעיונות מוכנים מראש, ניסיתי לבנות תהליך שבו רעיונות יכולים להיוולד, להשתנות, ולהשתפר תוך כדי תנועה.
במקום להצביע בעד או נגד, אנשים יכלו לבטא עד כמה הם מרגישים נוח או לא נוח עם כל הצעה.
ובמקום הכרעה דרמטית אחת, נוצר תהליך מתמשך של הקשבה, תיקון ולמידה.

ואז הופיעה שאלה נוספת, כמעט טכנית אבל בעצם מוסרית מאוד:
איך מודדים הסכמה בלי למחוץ מיעוטים?

כי אם עשרה אנשים מאוד נלהבים ממשהו, ומאה אנשים די נוחים איתו – מי באמת מייצג את הקבוצה?
ואיך מונעים מצב שבו רעיון נראה “מנצח”, אבל משאיר מאחוריו כעס עמוק?

כאן הבנתי שהמערכת חייבת להיות זהירה.
לא להתרגש מהר מדי מהתלהבות.
לא למהר להכתיר מנצחים.
לתת משקל לא רק לגובה התמיכה – אלא גם לביטחון שבה.

כך נולד מנגנון שמעדיף פתרונות יציבים על פני פתרונות רועשים.
כאלה שאין סביבם התנגדות חריפה.
כאלה שמחזיקים גם כשמסתכלים עליהם מזוויות שונות.

כשהתחלתי לנסות את זה עם קבוצות אמיתיות, הופתעתי בעצמי.
בקבוצה אחת, אנשים בחרו שם לארגון מתוך עשרות הצעות – בתוך דקות. בלי ריבים. בלי אגו.
בקבוצה אחרת, חילונים ודתיים ישבו יחד וכתבו אמנה משותפת על נושאים שבדרך כלל מפרקים שיחות. זה לא היה מושלם, אבל זה היה כן. וכן זה הרבה.

לא כולם יצאו מאושרים.
אבל כמעט כולם אמרו: “עם זה אני יכול לחיות”.

וזה, בעיניי, לב העניין.

דמוקרטיה לא אמורה לייצר אושר מוחלט.
היא אמורה לאפשר חיים משותפים.
לא הכרעה בכוח, אלא חיפוש מתמיד אחרי נקודת מפגש.

אני לא חושב שטכנולוגיה תפתור הכל.
היא לא תחליף תרבות, ערכים, או אחריות.
אבל אני כן חושב שכלים טובים יכולים לשנות את האופן שבו אנחנו מתנהגים זה כלפי זה.

אולי הגיע הזמן להפסיק לשאול מי ניצח,
ולהתחיל לשאול:
איזה פתרון מאפשר לנו להמשיך יחד, גם כשאנחנו שונים.

Article:

Yaron, T. (2026). A confidence-adjusted consensus mechanism for scalable deliberative decision-making. SocArXiv. https://doi.org/10.31235/osf.io/u4phy_v1

מנרטיבים מתנגשים לדליברציה: דרכים לגישור בין עולמות מקבילים

טל ירון, אוקטובר 2025

תקציר

חברות מודרניות מתמודדות עם קיטוב גובר, שבו קבוצות שונות מחזיקות ב"נרטיבים" סותרים על המציאות. פער זה מונע יצירת ידע משותף, פוגע ביכולת להגיע להסכמות ציבוריות, ומוביל לעימותים פוליטיים ואף לאלימות. המאמר מציע מסגרת תאורטית ומעשית לחקר הדרכים ליצירת ידע ושפה משותפים, תוך הסתמכות על מסורת פילוסופית (סוקרטס, אפלטון, קאנט, פופר, ויטגנשטיין) והבנת גבולות היכולת האנושית להגיע ל"אמת" מוחלטת.

הדיון מראה כי בעוד תיאוריות מדעיות וחברתיות הן ארעיות, עקרונות של חקירה ביקורתית והפרכה הדדית מאפשרים גיבוש ידע אפקטיבי לפעולה משותפת. לצד זאת מתוארים חסמים מובנים: אינטרסים פוליטיים, מבנה המערכת המפלגתית, מנגנוני תקשורת ורשתות חברתיות המחזקים הקצנה וקיטוב, והבדלים פסיכולוגיים-ביולוגיים בין קבוצות אידיאולוגיות.

המאמר מציע להתחיל בבניית דיאלוגים מבוססי בטיחות פסיכולוגית, שוויון בדיבור והקשבה אמפתית ברמות קרובות – זוגיות, משפחה, קהילה ומקום עבודה – ולפתח מתודולוגיות וכלים טכנולוגיים שיאפשרו להרחיב עקרונות אלו גם לקבוצות גדולות ולמערכות פוליטיות. בכך, המאמר מציב מסגרת למחקר עתידי ולפיתוח טכנולוגיות דמוקרטיות חדשות, שמטרתן להפחית קיטוב ולבנות יכולת פעולה קולקטיבית מושכלת.

הקדמה

ידע משותף הוא התשתית שעליה בני אדם בונים דיונים ומקבלים החלטות. כשיש לנו הבנה משותפת איך העולם פועל, אנחנו יכולים לתכנן יחד פתרונות ולפעול בצורה מושכלת כחברה. אלא שבמאות ה-20 וה-21 התחדדה ההבנה שידע אינו ניטרלי – הוא נתון למניפולציות, ולכל קבוצה יש "נרטיב" משלה על המציאות. כשכל צד מחזיק בסיפור שונה על איך העולם עובד, שיתוף הפעולה נעשה כמעט בלתי אפשרי.

בעידן הרשתות החברתיות נראה שיש החמרה בפילוג בין הנרטיבים¹, ויש פחות ופחות מכנה משותף. נרטיבים מתנגשים מובילים לעוינות גוברת בין מחנות פוליטיים². ימין ושמאל ברחבי העולם לא רק חלוקים בדעותיהם – הם ממש חיים במציאויות מקבילות. כל צד מגייס ראיות התומכות בעמדתו ודוחה כל מה שסותר אותן. כשהדיאלוג נחסם והאמת הופכת לשדה קרב, נותרת לעתים רק האופציה הקדומה ביותר: הכרעה בכוח. בהיעדר יכולת להסכים על עובדות בסיסיות, אנחנו גולשים לאלימות פוליטית ולעתים אף פיזית.

מאמר זה הוא הראשון בסדרת מאמרים שתחקור לעומק כיצד ניתן לבנות ידע משותף בחברה מקוטבת. במאמרים הבאים, אעמיק במבנה הידע האנושי ואציג כלים טכנולוגיים מעשיים שיכולים לעודד דיון פורה, ליצור שפה משותפת ולתמוך בקבלת החלטות משותפות, מכילות ומושכלות. מטרת הסדרה היא לספק מפת דרכים מעשית לשיתוף פעולה חברתי בעידן של קיטוב וחוסר אמון.

במאמר זה, אציע דרך שבה אפשר לחפש ביחד את ה״אמת״, למרות חילוקי הדעות בינינו. לשם כך אעזר בחשיבה פילוסופית, שתרד לשורש המחקר של ה״אמת״ בצורה מתדולוגית עד כמה שאוכל, וביחד, כך אני מקווה, נוכל לחשוב איך בכל זאת, אפשר להגיע להסכמות משותפות, ולפעול ביחד, על בסיס גרעין משותף של אמת. בואו נצעד שלב שלב, וננסה לברר האם ניתן להגיע לשפה משותפת, ולהבנה משותפת.

מסמך זה נכתב בהתחלה כגוגל-דוק, כדי לאפשר לך לקרוא את המכתב, ולהעיר. את/ה מוזמנ/ת בכל שלב, כשמשהו נראה לך לא נכון או לא הגיוני, להעיר הערה על המסמך עצמו. כמובן שאם משהו מוצא חן בעיניך, גם אפשר להאיר זאת. אם בא לכם לנהל שיחה ממש, אז מוזמנים לפנות אלי בוואטסאפ או במייל.

שמח על המסע המשותף,

שלך טל

052-607-9419, tal.yaron@gmail.com

קישור לגוגל-דוקס.

מה אנו יודעים על האמת?

כבר הפילוסופים האתונאים הקדומים, סוקרטס ואפלטון, שמו לב שיש לנו בעיה להגיע לאמת. סוקרטס, בדיאלוגים הסוקרטיים שלו, הראה לבני השיח שלו, שכל מה שנתפס בעיניהם כאמת לאמיתה, ניתן לערעור ולספק. אם בוחנים תפיסות מקובלות מפרספקטיבות לא שיגרתיות, על ידי שאלת שאלות ״סוקרטיות״, אפשר לראות שה״אמיתות״ המקובלות, ניתנות לערעור. 

ממשיכו אפלטון, הבין שאנו משתמשים בחושים שלנו, ואין לנו גישה ישירה למציאות. הוא דימה את היכולת שלנו לשער את המציאות, לאדם הכלוא מלידתו במערה, ועיניו יכולות להביט אך ורק על קיר המערה, שאליו מוטלים צללים מאור השמש שמחוץ למערה. על ידי התבוננות בצללים, אנחנו יכולים לנסות להסיק מה קורה מחוץ למערה, אך לעולם לא תהיה לנו גישה ישירה למציאות עצמה.

פילוסופים רבים עסקו בניסיון להבין כיצד ניתן להסיק מהמידע המוגבל שיש לנו, אל הדרך שבה המציאות עצמה פועלת. ולמיטב ידיעתי, עד היום, אין פילוסופים שהצליחו להוכיח דרך בטוחה להסיק מסקנות על ה״דבר כשלעצמו״, מתוך מעט המידע שחושינו מספקים לנו.

רבים מבין אנשי המעשה טוענים שהעיסוק הפילוסופי ב״אמת״ הוא עניין לאקדמאים החיים במגדל השן, וכי בפועל האמת גלויה וברורה: צריך רק להסתכל סביב ולהבין את המציאות. אך אם נבדוק בעצמנו, גם ללא 2,400 שנים של מסע פילוסופי, נוכל להבחין כמה טענה זאת ל״וודאות האמת״ כל כך לא יציבה. בוא ניקח את התיאוריות הגדולות של המאה ה-20. קפיטליזם מול סוציאליזם. שתי תיאוריות שנחקרו היטב, המסבירות לנו כיצד מדינות צריכות להתנהל, כדי להביא אושר לאזרחיהן.  הסוציאליזם נתמך על ידי מיטב הוגי הדעות, ובכל זאת מרבית המדינות שתמכו בסוציאליזם טהור כשלו. גם לא מעט מוחות מבריקים תמכו בקפיטליזם. אומנם מדינות קפטיליסטיות הצליחו יותר בסיפוק חרויות ושגשוג לאזרחיהן, אך זה לא הצליח בכל מקום, וגם במדינות קפיטלסטיות עוני, פשע וסבל אנושי לא פסקו.

קחו את המדע עצמו, המקום בו אנו בודקים תיאוריות לגבי התנהגות המציאות. במקום בו הכל נעשה במיטב כלי המדידה, וכל פרסום עובר ביקורת עמיתים, ונבדק על ידי מדענים מתחרים, גם שם, תיאוריות קמות ונופלות. חלקן יציבות כבר שנים רבות, וחלקן מתחלפות. המדע בנוי על כך, שמדענים כל הזמן מאתגרים תיאוריות קיימות, במחשבה ביקורתית, לאור ממצאים חדשים. מדענים מאומנים להיות ביקורתיים, ולנסות להפריך תיאוריות קיימות, ולחפש תיאוריות חדשות שיסבירו את מה שהם מוצאים בתצפיות ובניסויים שהם עורכים. תיאוריה יציבה כמו התיאוריה הפיזיקלית של ניוטון, ששרדה ללא עוררין במשך 220 שנים, נמצאה כלא מספקת . בתחילת המאה ה-20 התווספו לה תיאוריות חדשות, שהרחיבו את היכולת של בני אדם להבין ולנבא התנהגויות של הטבע, בתחומים שהתיאוריה הניוטונית לא יכולה לנבא. גם אחרי מאות שנים של מדע מדויק ושימוש בכלי המדידה המתקדמים בעולם, עדיין קיימים פערים משמעותיים בהבנה שלנו כיצד העולם ״באמת עובד״.

תיאוריות חברתיות, שעל בסיסן אנו מנהלים את החיים הציבוריים שלנו, הן עוד הרבה יותר קשות לביסוס, ונוטות לפרשנות אופנתית, המתחלפת כל כמה שנים. היכולת של התיאוריות במדעי החברה לנבא התנהגויות או להסבירן לוקה בחסר. תיאוריות גדולות כמו קפיטליזם וסוציאליזם, הן ניחושים מקורבים במקרה הסביר. מדעי החברה, מתקשים לנבא התרחשויות עתידיות. בספר שאיגד מחקרים קודמים שלו, הראה טטלוק, שמומחים לא מצליחים לנבא תופעות עתידיות יותר טוב מאנשים שאינם מומחים³.

יש כאן למעשה פרדוקס, מצד אחד, תיאוריות בעולם הפיזקלי מאפשרות לנו לבנות טכנולוגיות מדהימות, ולהטיס חלליות לפלנטות אחרות, ולהנחיתן בדיוק מושלם ביעד בו בחרו המתכננים, ומצד שני, אין לנו וודאות לגבי החוקים ״האמיתיים״ שפועלים מתחת לאותן תופעות שאנו רואים. ככל שאנו מתקדמים במורכבות של המדעים, ממדעי הפיזיקה, אל מדעי החברה, כאשר מדעי החברה הם אולי המדעים שהתופעות המרכיבות אותן הן מהמסובכות ביותר שיש, כך יכולת ההסבר והניבוי שלנו פוחתת. והיכולת שלנו, כחברה להסתמך על ידע פסיכולוגי וחברתי שנוצר באותם מדעים, רעועה ביותר.

המצב מחמיר עוד יותר, כאשר העוסקים בידע החברתי, טוענים כי אין בכלל דרך להגיע אל האמת. הוגים פוסטמודרניים טוענים כי לכל אחד יש ״נרטיב״ משלו, כלומר תפיסה משלו איך עובד העולם, ולכן אין דרך להראות לבעל הנרטיב שיש בידיו טעות. המחשבה הנרטיבית, מובילה למצב הראשוני שציינתי, שהדרך היחידה לפעול ביחד, היא להכריע את הקבוצות עם הנרטיבים המתחרים לשלי, באמצעות כוח פוליטי או פיזי. 

להבנתי רבים מהתומכים בפילוסופיית ה״נרטיבים״ כיוונו לטוב, כאשר הם ציפו שבחברה פלורליסיטית בה לכל אחד יש אמת משלו, לא יהיה צורך במאבק על האמת, וכולנו נוכל לחיות בשלום איש עם רעותו. אבל כיוון שאנו נדרשים להכריע ביחד על דרכנו המשותפת כחברה, העדר יכולת לתקשר בין נרטיבים, מובילה לכך שכוח הזרוע וכוח פוליטי הם אלו שיכריעו. היכולת לשתף פעולה, מתוך חשיבה משותפת, והבנה משותפת לגבי המציאות, למעשה לא קיימת בעולמות של ״נרטיבים״. החשיבה שאין אמת, וההבנה שפילסופית, ומדעית, איננו יכולים להגיע לאמת, מובילה אותנו להתנגשויות פוליטיות קשות.

בהמשך מכתב זה, אנסה להראות מה כן ניתן לעשות, כדי לבנות גשר בין קבוצות, ולבסס שפה משותפת, וידע משותף, כדי שבמקום כוחנות פוליטית, נוכל להשתמש בתבונה ובאכפתיות כבסיס לניהול חיינו האזרחיים. לשם כך עליי לחזור ליסודות הפילוסופים, ומשם לחזור ולהצמיח תיאוריה מעשית, שתדבר אלינו. אל האנשים שצריכים לנהל את חייהם המעשיים, היומיומיים, ביחד ובשיתוף פעולה.

״האמת״

טובי הפילוסופים מאפלטון, קאנט, היום ורבים אחרים, הראו שאין לנו גישה לטבע עצמו, למערכת שמפיעלה את היקום אותו אנו חווים. למעשה, אנו כנראה מקבלים מידע חושי, אותו המוח שלנו מפרש, ויוצר עבורינו הדמיה של העולם שנמצא מחוץ לתופעות (phenonemenon). לא משנה כמה תנסו, כל מה שאתם יודעים על העולם, זה מה שהמוח מפרש מתוך מה שאנו חושבים שהוא קלט חושי. המוח שלכם, מקבל אוסף של גירויים ובכלים מתוחכמים מנסה להבין ולייצר תמונה של מה שנמצא מחוץ ״לכלוב התופעות״ (phenomenological cage) בו אתם תהיו נעולים לנצח, ללא שום יכולת להשתחרר. 

ראו למשל את הסביבה המידית שלכם. את השולחן, הכסא, או כל דבר שאתם מרגישים שהוא אמיתי ומוחשי. שאלו את עצמכם את השאלה הבאה: ״כיצד אדע שהשולחן הזה הוא אמיתי? איך אדע שהוא לא סימולציה, או סתם חלום שאני חולם?״

ערכו בבקשה את הניסוי המחשבתי הבא שהילרי פוטנם הציע. הניחו שאתם למעשה מוח שצף בתמיסה, וכל המידע החושי שלכם מוזרם על ידי אלקטרודות שמחשב-על משדר לכם למוח.  כיצד תוכלו להבדיל בין חלום, סימולציה או מציאות⁴?  אין לכם דרך להגיע מסקנה וודאית ומוחלטת שלא ניתן לערער עליה. גם אם אתם אנשים עם נטיה לריאליזם, אולי תוכלו להסכים איתי, שאין לכם שום גישה למציאות שמחוץ למוח שלכם. כל מה שאתם רואים, הוא משהו שהחושים שלכם מעבירים לכם והמוח מפרש, אבל זה לא הדבר כשלעצמו⁵. המוח שלכם מפרש אותו בהתאם למידע קודם שהיה בו, ומייצג לכם אותו כאובייקט ״אמיתי״. אבל למעשה הכל הוא פרשנות של המוח, המבוססת על מידע מאד חלקי מהמציאות שאולי יש שם בחוץ.

חלק מקוראיי הנוטים לעולם הפרשנויות, יאמרו, שכן, הכל פרשנות. אין דבר שהוא לא פרשנות. אנו חיים בבועה סוליפסיסטית (מצב בו אנחנו יחידים בעולם), שאין דרך לצאת ממנה.

לעומתם הקוראים שנוטים לראליזם, יאמרו, ומה עם הדברים הקבועים, שאנו כל כך בטוחים בהם? מה עם מחזור החמה? הידיעה שאם ניפול, יופיע מיד הכאב? שמים מרווים, ושליטוף מאהוב או אהובה, יעשו לנו טוב? מהידיעה שחשבון החשמל יגיע גם יגיע חודש בחודשו. שלמעשים יש תוצאות? שכוח הכבידה קיים? יש דברים, כך יטענו הריאליסטים, שאינם נושא לפרשנות. יש דברים שהם ״באמת שם״. או כמו שסמואל ג׳ונסון טען, ״אני מוכיח זאת באמצעות בעיטה באבן״⁶. 

אבל אם ננסה לברר זאת, נראה שהאנשים שאנו רואים, אין לנו באמת גישה אליהם. את כוח הכבידה איננו רואים באמת.  הכל זה דיווח שמגיע באמצעות החושים שלנו. אנו כלואים בכלוב התופעות שלנו. כל מה שאנו חווים, זה שישנן תופעות שתמיד מופיעות עם או לאחר תופעות אחרות. היד שלנו עוזבת את האבן, המוח שלנו מפרש מידע  שמגיע ככל הנראה מהחושים, ומדווח לנו שהאבן תמיד נופלת למטה. בכל ניסוי שעשינו כאן על פני כדור הארץ, תמיד תמיד, האבן נפלה למטה. ללא יוצא מן הכלל. אז ישנו חוק שאנו מבינים באופן טבעי, שאומר שעצמים כבדים, על פני כדור הארץ, תמיד יפלו למטה. ולא משנה מי בודק את זה, אצל כולם זה יקרה. ולכן אנו יכולים לאמר בבטחה שזה חוק טבע, ולא רק פרשנות שלנו. 

אך אם נחזור לעניין הסימולציה, נוכל להבין בקלות, שלא משנה כמה פעמים נבחין בתופעה הזאת, לעולם לא נוכל להפריד בין סימולציית מחשב שיצרה ״חוק נפילה״ לבין הטבע עצמו שיוצר ״חוק נפילה״. אין ולא תהיה לנו גישה לזהות למה קורה שם מחוץ לכלוב התופעות.

אז אם כך, כיצד נוכל להתייחס לאותן סדרת תופעות שקורת תמיד אחת עם השניה או אחת לאחר השניה? אני מציע שנוכל להגיד שאנו חווים רצף של תופעות קבוע. איננו יודעים מה גורם לו, אבל שעד כה הרצף הזה היה אמין. האם זה יקרה בעתיד? לא בהכרח. אולי מחר בבוקר, מפעיל הסימולציה יחליט לשנות את החוקים? אולי ה״טבע״ מכיל חוקים יותר מורכבים ממה שאנו צופים בו. כך למעשה, אם ניקח אדם בן המאה ה-16, ונציב אותו בחללית אי שם בחלל, ונבקש ממנו לעזוב את האבן. הוא יופתע לראות שהאבן לא נופלת למטה. אולי, גם אנחנו נגלה יום אחד, שהחוקים יכולים להשתנות, בלי ששאלו אותנו⁷.

למעשה, אנו משערים שיש שם חוקים. אנו משערים שהחוקים הללו קיימים ברמת וודאות מאד גבוהה, עד שהיא נראת לנו ריאלית והכרחית.

אנו מניחים גם שהחוקים הללו הם פשוטים וברורים. ברור שאבן נופלת. ברור שאם נקבל מכה, היא תכאב. זה פשוט. אין צורך להסתבך. אבל זכרו שאתם דוגמים חלק מהתופעות, לא את כול המופעים של האירוע. נניח שהעין שלנו מעבירה לנו מידע כל 18 אלפיות שניה. כלומר, אנו רואים אבן נופלת ישירות למטה בדגימה של 60 דגימות לשניה (60Hz). אולי בכל אותם זמנים שהעין שלנו לא מבחינה, האבן נמצאת במקום אחר? אולי היא נמצאת 100 ק״מ מכאן, וחוזרת למקומה רק בדגימה הבאה, כעבור 18 אלפיות שניה? הרי אנו רואים רק את הדגימות.

זה נראה הזוי, אבל בוא נחשוב על זה קצת יותר לעומק. אנו מניחים שזה לא כך, כי אנחנו מניחים כמה הנחות יסוד. האחת היא שהטבע הוא צפוי, ושאותה אבן ממשיכה בקו אחיד, ופשוט. אנו מניחים שלאבן יש מסה גדולה מדי מכדי להניע אותה בפחות מ-20 אפיות שניה ממסלולה, ולהחזירה למסלולה. אנו מניחים שלאבן יש מסה, ויש כוחות אינרצייליים. אלו המון הנחות מוקדמות. שגורמות לנו לא להאמין לאלטרנטיבות לפתרון הפשוט ביותר. אבל אם נחשוב על כך, הטבע לא חייב להתנהג בצורה שאנו מצפים, ואם יש סימולציית מחשב, אין שום סיבה שהאבן תתקיים בין איסוף מידע אחד למשנהו. אפשר לחסוך משאביי חישוב, על ידי יצירת שינויים ב״מסלול האבן״ רק כל פעם שהעין מעבירה מידע. ואם תחשבו על זה, כשאנו צופים במסכים מודרניים שחלקם מרענן בקצב של 60Hz, זה בדיוק מה שקורה בכל מסך שאנו צופים בו. האבן על המסך לא נעה באופן רצוף. היא קופצת ממקום למקום כל 18 אלפיות שניה. לנו כצופים, זה נראה רציף לחלוטין.

מדוע אם כך אנו מניחים שיש רצף התנהגות גם כאשר אנו לא צופים? זה לא נובע מהוודאות שאכן העצם שאנו צופים בו (או מופעו על קיר כלוב התופעות שלנו), מתנהג בהתאם.  אין שום סיבה שהעצם בזמן שאנו לא צופים בו יהיה נוכח באין-סוף מקומות שונים, או לא יהיה קיים בכלל. הסיבה היא פשטות. לכל תצפית שלנו יכולים להיות אין סוף הסברים. אנו מעדיפים את ההסבר הפשוט ביותר⁸, לא בהכרח כי הוא נכון יותר, אלא כנראה משום שהמוח האנושי חותר ליעילות קוגניטיבית ומעדיף מודלים שקל לעבד ולאחסן^{9 10}. כלומר, כל חוקיות שאנו מוצאים, לא נובעת בהכרח מהדבר עצמו, אלא מהדרך שבה המוח שלנו מקודד אותו ושומר אותו בקלות רבה יותר. ארנסט מאך, חוקר ופילוסוף שהשפיע רבות על אינשטיין, הגדיל וטען, שלמעשה התיאוריות שלנו, כולל התיאוריות המדעיות, הן למעשה ההסברים הפשוטים ביותר, שמסבירים את מכלול התצפיות שלנו¹¹.

אז מה זה אומר על התיאוריות שלנו, כולל אלו שהן מאד מבוססות, כמו ״מחר תזרח השמש״? האם זה אומר שבטבע (או ב״דבר כלשעצמו״, כפי שקאנט כינה זאת), אין חוקיות כזאת? התשובה היא שאנחנו לא יודעים ולא נדע לעולם. אנחנו רק יכולים להגיד שסדר התופעות הללו, התרחשו בעבר וכל מי שדיברנו איתו, מסכים שזאת תיאוריה שהוא מסכים לה. זה לא אומר דבר על ״הדבר כשלעצמו״. ב״דבר כשלעצמו״, כלומר במחולל החוקים האמיתיים, בעוד שניה, הוא יכול לעצור את סיבוב כדור הארץ (שוב, תיאוריה), לבטל את חוקי האינרציה (כמו שכל מפעילת סימולציה טובה יכול לעשות), ולגרום לשמש לא לזרוח מחר. הוא גם יכול היה להשתיל במוחינו את כל התיאוריות הללו וכל התצפיות. זה משהו שלעולם לא נוכל לדעת.

אנו כן יכולים להניח, שוב על פי הנחת הפשטות של אוקהם, שלדבר כשלעצמו או לטבע יש חוקים והם קבועים. לא בגלל שהם אכן קבועים, אלא כי כך הכי נוח לאכסן אותם.

אז השאלה הבאה יכולה להיות, ״סבבה, אני מאחסן סט חוקים בצורה חסכונית אצלי במוח, אבל מה הקשר בין זה לבין ההתנהגות הצפויה של ״הדבר כשלעצמו״? כיצד הבנת החוקים בעבר, תסייע לי להנצל מנפילה מצוק? הרי מחר בבוקר, אני יכול לקפוץ מצוק, ולקוות שחוק הכבידה פתאום יעמוד מלכת, ואני אמשיך לרחף באויר. למה עלי לסמוך על החוקים הללו, אם אינני יודע שהם אמתיים, ולעולם לא אדע שהם אמיתיים. 

שוב, אנו לא יודעים, אבל אם נניח הנחות פשטות שבטבע יש חוקים קבועים, ושעד עכשיו, בכל התצפיות שלי הם אכן היו קבועים, אז אפשר לצפות, שוב על פי הנחת הפשטות, שגם בעתיד הם יהיו קבועים. עכשיו אם עלי להמר אם לקפוץ צמוק או לא, אם הנחת הפשטות עובדת, ואכן גילתי חוקים שקיימים בדבר כשלעצמו, אזי עדיף שלא אקפוץ מהצוק. אם הנחת הפשטות לא עובדת, ישנו סיכוי שאנצל או שלא, אך ההימור יכול לעלות לי ביוקר. כיוון שאין לי שום דרך לצאת מכלוב התופעות, אין לי שום דרך לדעת מה יקרה בעתיד. וזה בסדר גמור. כל שעליך להחליט, זה האם לסמוך על תיאוריות שעברו  אישוש  או לא. זאת החלטה אישית שלי. אם נסתככל על זה, הרי, שבכל יום אנו פועלים על פי אלפי חוקים שגילינו, ושמשרתים אותנו יום-יום. אנו קמים בבוקר, והרצפה לא נופלת מתחתנו. אנו צועדים לכיוון השירותים, והההליכה מקדמת אותנו לשירותים, אנחנו מצחצחים שיניים, ונוצר ריח נעים. אנו פותחים את העיניים, ומראה הסביבה נגלה אלינו. התנהגות הסביבה סביבינו והתופעות לא מפתיעה אותנו. לרובנו, מרבית העולם סביבינו אינו מפתיע אותנו, ומתנהג בהתאם לאלפי התיאוריות שיצרנו בראש. אנו כל כך מורגלים בכך, שהחוקים הללו נראים לגמרי אמיתיים. גם הקונסטרוקטיבסט (תיאורטיקנים פוסט-מודרניים) הכי גדול, יושב לי מחשב ומקליד ומצפה שהאות שהוא כתב על המקלדת תופיע על המסך. כולנו, בפועל, משתמשים באלפי תיאוריות שהמוח שלנו רכש, ומנהלים כך את חיינו. בשפתו של קארל פופר, זה נקרא תיאוריות מאוששות היטב¹². זה קורה כי ככל הנראה, יש שם בטבע חוקיות בתנהגות בדברים שמפעילם את החושים שלנו ואת הפרשנות של המוח. אך אין לי, או לאף אחד דרך להבטיח לך ב100% את שהחוקים הללו ימשיכו להתקיים בשנייה הבאה. אנחנו רק יכולים להגיד לך, שבכל התצפיות שמקודדות אצלנו בזכרון, כל מי שקפץ מצוק, וכל דבר שנפל, הגיע למהירות כזאת, שכאשר הוא פגע בקרקע, זה הסתיים בצורה לא טובה. עכשיו, לך ותחליט בעצמך מה אתה מעדיף לעשות. אני חושב שרובינו מעדיפים לפעול על פי המוכר, אולי כי אנחנו מתוכנתים לחשוב שבטבע אכן יש חוקים. אך זה לא תמיד נכון. חלק גדול מהגילויים של בני האדם, התחוללו כאשר מישהו בטעות או שלא, חרג מהצפוי. כך התגלה הפנצילין, תרופה שהצילה מאות מיליונים. אלכסנדר פלמינג, שעבד על תרביות חיידקים, לא הגן כמו שצריך על החידקים שלו, ובטעות נכנסו לצלחת הגידול פטריות. פלמינג גילה, שהחיידקים מתו, וכך הוא גילה שלפטריות יש חומרים שהורגים חיידקים. את החומר הפכו לתרופה מצילת חיים בשם פנצילין. למעשה חלק לא מבוטל מהגילויים המדעים התרחשו, כאשר התצפיות לא התנהגו בהתאם לצפוי.

למעשה, העקרון לטיפול בידע, נוסח על ידי קארל פופר ונקרא ״עקרון ההפרכה״¹³. פופר טען, בהתאם לעקרון הפשטות, שעלינו כל הזמן לבנות תיאוריות שיסבירו ככל הניתן טוב יותר את מכלול התצפיות, ושעלינו לבחון את התיאוריות שיצרנו אל מול תצפיות חדשות. מדע טוב הוא כזה שכל הזמן בוחן את התיאוריות שלו, ואם הן לא מסבירות או לא מנבאות את מכלול התצפיות, אזי הן הופרכו, ועלינו לחפש תיאוריה טובה יותר שתסביר ותנבא בצורה חסכונית ככל הניתן את המכלול התופעות בעבר וגם של החדשות, שסתרו את התיאוריה הישנה.

למעשה, יש לנו כאן מערכת לומדת שהולכת ומתפתחת, שחוקרת ומפתחת תיאוריות על החוקיות בתוך מרחב התופעות. המערכת הזאת מייצרת תיאוריות פשוטות ככל הניתן של מכלול התופעות. ואם הטבע אכן מתנהג על פי אותן תיאוריות, נצליח לכלכל את מעשינו בתבונה, ולבחור אופציות שיובילו אותנו לאן שאנו רוצים. ואם לא, אז, שוב יהיה עלינו לשפר את התיאוריות שלנו.

ה״אמת״ הציבורית

עד כה דיברנו על אדם פרטי או על אורגניזם בעלי מערכות עצביות המסוגלות ללמוד. בעצם כל יצור בעל מנגנוני למידה, תהיה זאת ההידרה עם 10,000 נירונים ובגודל של ס״מ אחד, או אדם עם כ-100 מילארד הניורונים שלו, או רשת ניורנים של בינה מלאכותית, כולן הן מערכות לומדות שמנסות למצוא חוקים בתופעות. כל מערכת כזאת כל הזמן בוחנת ובודקת, ומנסה לשפר את הייצוג הפנימי של החוקים המתוארים על ידי הניורונים, כך שתתאים טוב יותר להתרחשויות שהיא חווה. אך מה קורה כאשר שתי מערכות לומדות צריכות להסכים על חוקיות כל שהיא? 

הרי כל אחת מהן חווה את המציאות אחרת, כל אחת נתקלת בתופעות אחרות, וכל אחת מייצרת לעצמה ייצוג פנימי אחר. כמובן שיכול להיות שאין עוד מערכות לומדות. יכול להיות, שבניגוד לדעתו של אדמונד הוסרל, אין לנו דרך לדעת שהאדם שמולי, הוא מערכת נפרדת¹⁴. או שהוא קיים בפני עצמו, אלא אם כן אנו מאמצים שוב את עקרון הפשטות של אוקהם. אם אנחנו מניחים שהאדם שאני רואה לידי, קיים והוא ישות אמיתית, עלי להניח שהוא ראה וחווה דברים שונים ממני. כיצד אם כן נוכל לייצר תובנות משותפות על הדבר כשלעצמו?

אני מציע שויטגנשטיין העלה מנגנון מעניין ליצירת חקירה משותפת בספרו ״חקירות פילוסופיות״¹⁵. הוא טען שהדרך לתקשר בין המערכות, היא על ידי אינטראקציות משותפות, שיוצרות ביחד מציאות צפויה. כך בדוגמה של ויטגנשטיין שפה משותפת מתפתחת, כאשר בנאי ועוזר בנאי, מבקשים להעביר אחד לשני כלי (פלטה), ורק כשהם מצליחים לתקשר בינהם נכון, הם למעשה יוצרים הבנה משותפת לגבי מהו אותו כלי, וגם יכולים ליצור שפה משותפת, המתארת את הכלי כ״פלטה״. אם נרחיב את התובנה של ויטגנשטיין, נראה שבעצם באמצעות אינטראקציה משותפת, בחינה משותפת, ויצירת שפה משותפת, אנו מסוגלים להתחיל לבחון היכן מושגים ותיאוריות עליהם נסכים. אנחנו כל הזמן מפעילים את עקרון בניית התיאוריית והפרכתן בצורה משותפת, ולאט לאט מגיעים למושגים ותיאוריות שאנו מסכימים עליהן. למעשה, באמצעות שפה, ועקרון ההפרכה, אנו יכולים ליצור שפה משותפת, ולתכנן ביחד את העתיד.

חסמים בפני תקשורת פורה

באופן אידאלי, יש לנו כאן מערכת למידה טובה: הנה יושבות עכשיו שתי מערכות לומדות או יותר, מתקשרות בינן, משתפות מרחב ארועים גדול יותר, ומפריכות באמצעות נקודות מבט רבות תיאוריות שעומדות בסתירה למרחב תצפיות מגוון יותר. אלא שבפועל, למערכות האנושיות הלומדות, ישנם שיקולים אחרים בנוגע לחלוקת מידע, ולהפרכה או ביסוס תיאוריות. כבר מגיל צעיר, רובנו מגלים כי היכולת לעצב סיפור שיתאים לאינטרסים שלנו, יכולה להועיל לנו מאוד. למשל, אם יש לך ילד יריב, שמתחרה על ליבה של חברה משותפת, תוכל להשמיץ את היריב בפני החברה ולספר לה כמה הוא נורא, ואז יתכן שהחברה המשותפת תתרחק ממנו, ואתה תשאר איתה ללא מתחרים. השליטה בתיאוריות, עבורינו כיצורים חברתיים, היא דרך חשובה לרתום אחרים לטובת צרכינו. ולכן כיצורים חברתים, נעשה הרבה כדי שלא תתנהל חקירה פופריאנית, ובמקום זה, נוכל לבנות ״נרטיבים״, שיתאימו לצרכינו.

אם מישהו יבקר את ה״נרטיב״ שלנו, נדאג להפריך את הטענות שלו על ידי תקיפת אד-הומינום (ביקורת לגופו של אדם), או שנבטל אותה כלא אמינה. כשנתקשר את ה״סיפור״ שלנו לאחרים, נציג מתוך ריבוי התצפיות רק את המידע שאנו רוצים שהאחרים יראו, וננסה להשתלט על מרחב השיח המשותף, כדי למנוע אפשרות שמישהו אחר יציג ראיות שסותרות את התיאוריות שלנו.

לפעמים זה לא רק עניין של פוליטיקה או אינטריגות. לפעמים זה ממש עוורון מוחלט כלפי שדה התצפיות והתיאוריות של האחר. כך לדוגמה, מחקרים מראים ששמרנים נוטים לפרש התנהגויות באופן שלילי יותר, מאשר ליברלים¹⁶. וששמרנים נוטים להיות בעלי נפח גדול יותר של אמיגדלה מאשר ליברלים. כלומר, יתכן ששמרנים מגיבים יותר מהר לאיום ונוטים להכנס למצב של Fight or Flight יותר מאשר ליברלים¹⁷. המחקרים הללו, מתיישבים עם תופעות שראיתי בשנותיי הרבות בניהול דיונים של שבהם השתתפו שמרנים וליברלים. התחושה היתה שליברלים ושמרנים רואים את המציאות באופן שונה אחד מהשני. בעוד שמרנים רואים בתופעות מסויימות איום, שיש לפעול כנגדו בכוח, ליברלים יכולים לראות באותו הדבר, הזדמנות לשיחה, למידה ועבודה משותפת. כך למשל שמרנים מעדיפים להעניש פושעים, בעוד ליברלים, יעדיפו לשקם פושעים. כיוון שהמוח של ליברלים ושמרנים, פועל אחרת כאשר הם בוחנים סוגיה מסויימת, הם ממש יבחרו תופעות אחרות, ויפרשו את התופעות שהם רואים בצורה אחרת, ובכך יוצרו פרשנויות נפרדות לחלוטין על העולם ועל מה שצריך לעשות.

 ניסיונות לגשר בין שמרנים לליברלים נתקלים לעתים קרובות בקיר. כשמדברים על פשיעה, למשל, השמרן רואה צורך בענישה מחמירה בעוד הליברל מאמין בשיקום – שתי גישות שנתפסות כסותרות זו את זו מהיסוד. הפער הזה לא נשאר ברמה הרעיונית; כל צד חווה את העמדה של האחר כאיום על ערכי הליבה שלו. השמרן רואה בערכים הליברלים ובתהנהגות ליברלית, שהוא רואה כ״וותרניים״, פתח לעוד ועוד פשיעה שמאיימת עליו. בעוד הליברל, יראה בערכים השמרניים כבסיס להתפתחותה של עוד פשיעה, בגלל העולם האלים שנוצר כתוצאה מענישה. התוצאה היא שבמקרה הטוב השיחה נקטעת, ובמקרה הגרוע היא יכולה להתדרדר לעימות ממשי.

רובד נוסף לקשיים ליצור מחקר משותף, הוא נובע ממבנה המערכת הפוליטית המקובלת ברוב העולם המערבי. המערכת המפלגתית, דורשת הקצנה של עמדות, ומאבק בין עמדות. רוב האזרחים, אם יחשבו על כך באופן רגוע, יבינו שאין צורך לצאת להצביע. ממילא קולם הוא רק אחד ממיליונים. זאת השפעה זניחה ביותר¹⁸. אך גם לאחר שהלכו להצביע, ובחרו בנציג, לא פעם הנציגים נתפסים כלא אמינים,  והציבור חש שהנציגים לא ימלאו את רצון הבוחרים. לכן אזרחים רגילים, יעדיפו לצאת לבילוי ביום הבחירות ולא להצביע.

כדי להניע את ההמונים לקלפיות, יש להכניס אותם למצב רוח לוחמני. להחדיר להם את התחושה שאם לא יצביעו, העולם יחרב. וכדי לעשות זאת, כל מפלגה מנסה לייצר תפיסת עולם בציבור הבוחרים שלה כאילו בעלי העמדות האחרות, הם איום קיומי, שיש להלחם בו. במצב זה אין מקום להחלפת דעות אינטלקטואלית. אלא יש לקעקע כל זכר ליכולת של ״האויב״ לשלוט במדינה. רק כך, ינועו ההמונים לקלפיות, ויסייעו למפלגה לנצח ולהביס את האחרים. המנגנון הזה של דמוקרטיה מפלגתית, מחייב מעצם מהותו, פילוג ושיסוע של קבוצות אחת בשניה. 

לא רק מפלגות עושות שימוש בנרטיבים לקראת הבחירות; גם ארגונים חברתיים הפועלים לשינוי פוליטי ולעידוד מחאה ציבורית נדרשים לגבש מסגרת נרטיבית ברורה. לעיתים מסגרת זו מציגה את תומכיהם כ״נושאי האור״ ואת יריביהם כ״כוחות החושך״, תוך דמוניזציה של הצד השני. במסגרת זו נוטים הארגונים להדגיש מקורות מידע המחזקים את עמדתם, ולהמעיט או להתעלם ממידע הסותר אותה.

לתוך תמונה זו נכנסת גם התקשורת הקלאסית, הפועלת בשוק תחרותי שבו אחוזי צפייה הם המטבע הקובע. כדי למשוך קהל, גופי התקשורת נוטים להציג את המציאות במונחים של איום וסכנה מתמדת. מאחר שהאדם רגיש במיוחד לאיומי סכנה, יש לתקשורת תמריץ חזק להעצים את תחושת האיום. כתוצאה מכך, השיח הציבורי בתקשורת כמעט ואינו מאפשר דיון ביקורתי, מעמיק ורציני, אלא מעדיף הדגשת קונפליקט, חרדה ודחיפות.

אם נוסיף לכך את הרשתות החברתיות, שם התופעה מקצינה עוד יותר. הרשתות החברתיות בנויות מעצם טיבן, ליצור חדרי תהודה. בגלל הצורך הטבעי שלנו לשמוע אנשים שמסכימים איתנו, ברשתות החברתיות נוצרות קבוצות בעלי הומגניות מחשבתית. וכאשר יש הומוגניות מחשבתית, מופיעה תופעה של groupthink¹⁹. כלומר חשיבה אחידה, לא ביקורתית כלפי עצמה. ההפרכה נעלמת, ו״אחידות המחשבה הקבוצית גוברת״. כדי להפוך את הדיון למעניין יותר, יהיו כאלו שיקצינו את העדויות, ויגרום בבוא הזמן להקצנה קבוצתית, ולתפיסת העולם כמלחמת בני האור בבני החושך^{20 21}.

הוסיפו לכך, תיאורות פילוסופיות המקדשות את ה״נרטיב״ הקבוצתי, ואת העדר השיח הביקורתי בין הקבוצות, כבסיס להתפתוחתה של שפה משותפת, והרי לכם מתכון לחרשות מוחלטת בשיח בין קבוצות. השילוב של פולטיקה מפלגתית, תקשורת מחפשת סנסציות ומלחמות, רשתות חברתיות מפלגות ומקצינות, ופילוסופיה ״נרטיבית״, יוצרים את הסערה המושלמת שאנו חשים שהולכת ומתממשת ממש אל מול עינינו.

תחילתם של פתרונות

לחסמים בפני תקשורת פופריאנית כבר קיימים כיום פתרונות מעשיים. אם ברצוננו להשיב את השיח כמרחב של חקירה משותפת ובניית דרכי פעולה לשיתוף פעולה, עלינו להתחיל היכן שההשפעה שלנו מיידית ונגישה.

ניסיון לשנות את הרמה הלאומית עלול להיות מתסכל: שם פועלים כוחות כלכליים ופוליטיים אדירים, המשמרים את דפוסי ההתנהגות המוקצנים. הסיכוי לחולל שינוי משמעותי במערכת הלאומית דורש להערכתי שינוי תרבותי נרחב ופיתוחן של טכנולוגיות מקדמות שיח ותמריצים כלכליים המעודדים שיח פורה.

לעומת זאת, במרחבים הקרובים לנו – בבית, במשפחה, במקום העבודה, ובקהילה – יש לנו יכולת לקדם שינוי. חקירה משותפת מתחילה תמיד במפגש בין שני אנשים או יותר. בני זוג יכולים ליצור שפה משותפת וכללים מוסכמים, ולפעול יחד למען מטרות משותפות. הורים וילדים יכולים לפתח דיאלוג פורה, ללמוד זה מזה, ולבנות דפוסי צמיחה משפחתיים שאינם מבוססים על כעסים ותסכולים.

גם במקומות העבודה ניתן להרוויח רבות מתרבות של דיון ביקורתי. ארגון הוא גוף חושב-מבצע: ככל שחבריו יבינו טוב יותר את הסביבה שבתוכה הם פועלים, כך יוכלו לתכנן יחד צעדים יעילים יותר, להפוך השקעה לתשואה גבוהה, ולשפר את שביעות הרצון של העובדים והמנהלים כאחד. תרבות שיח חוקר, המבוססת על כללי משחק הוגנים והקשבה, יכולה להוביל להצלחות משותפות ולשיפור ניכר בתפוקות^{22 23 24 25}.

במקומות עבודה נמצא שהמנבא החשוב ביותר להצלחת צוותים, היא בטיחות פסיכולוגית²⁶. התחושה שאנו יכולים להגיד בבטחה את מה שאנו חושבים מבלי שניפגע. הביטחון הפסיכולוגי שלנו, מאפשר לנו לפעול בתיפקודי המוח הגבוהים, ולחקור, וללמוד טוב יותר²⁷. מחקר אינטלגנציה קבוצתית, מצא שקבוצות שמצליחות לפתור בעיות בצורה הטובה ביותר, ניחנות בשתי תכונות עיקריות. היכולת להקשיב הקשבה אמפטית, והיכולת לחלק את השיחה בצורה שווה²⁸.

את העקרונות הללו אנו יכולים ליישם ביום יום, במפגש שלנו עם אנשים, בני זוג, ילדים, קהילה ומקומות עבודה. אם אנו רוצים להבין את האתגרים, עלינו להקשיב אחד לשני, להבין פרספקטיבות, לתת מקום בטוח להתבטא, לחקור, ולציע פתרונות. התנהגות זאת, שנמצאת בשליטה של כל אחד ואחת מאתנו,  יכולה כבר היום לשפר משמעותית את הרווחה והשגשוג שלנו כבודדים וכחברים בקהילה או במקום העבודה.

בעוד שהידע התיאורטי על התנאים הנדרשים לתהליך קבלת החלטות מושכל (כגון בטיחות פסיכולוגית, שוויון בזמן דיבור, הקשבה פעילה) קיים ומבוסס מחקרית, חסרים לנו כיום הכלים והמתודולוגיות המעשיות והסקיילביליות הנדרשים להטמעה יומיומית. פער זה מותיר אותנו תלויים במנהיג/ת-על אישיותיים שיתווכו בין חברי הקבוצה.

בהיעדר מנגנון יעיל למציאת פתרונות משותפים, אנו נופלים בקלות חזרה לדפוסי הכרעה בכוח ובמניפולציה: בני זוג נאבקים על שליטה, הורים וילדים מנהלים מאבקי כוח, ובמקומות עבודה מנהלים משתמשים בכוחם הארגוני. כתוצאה מכך, התנאים לקבלת החלטות חכמה שתטיב עם כל הצדדים נפגעים שוב ושוב, מה שמוביל לשחיקה, ניכור ורידיה באיכות הדיון.

מה שנדרש לכן מאתנו כיום, ובכך יעסקו מאמרי ההמשך בסדרה זאת, היא להרחיב את הידע כיצד ידע בנוי, ואיך מתוך הידע, ניתן לקבל ביום יום החלטות מיטיבות שהשמתתפים ירגישו שהן מיטיבות איתם ומשפרות את המצב. אנו גם נבנה יסודות לבניית טכנולוגיות, שיאפשרו דיון משמעותי גם בקבוצות גדולות, וכך יאפשרו לגם לקהילות גדולות, כמו חברות גדולות, קהילות, ערים, מדינות ואף בזירה הבין לאומית לקבל החלטות מטיביות לככל בעלי העניין.

על כך בפרקים הבאים.

שלכם,
טל

1. Bail, Christopher A., et al. "Exposure to opposing views on social media can increase political polarization." Proceedings of the National Academy of Sciences 115.37 (2018): 9216-9221.
   ↩︎
2. Brenan, Megan. "U.S. Political Parties Historically Polarized Ideologically." Gallup, 16 Jan. 2025 ↩︎
3. Tetlock, Philip E. "Expert political judgment: How good is it? How can we know?-New edition." (2017)
   ↩︎
4.  Putnam, Hilary. Reason, truth and history. Vol. 3. Cambridge University Press, 1981.
   ↩︎
5.  Kant, Immanuel. Critique of pure reason. Vol. 6. Minerva Heritage Press, (1781) 2024.
   ↩︎
6.  Boswell, James. The Life of Samuel Johnson. William P. Nimmo, 1873.
   ↩︎
7.  Goodman, Nelson. Fact, fiction, and forecast. Harvard University Press, 1983. (The riddle of induction)
   ↩︎
8.  Ockham, W. of. (1323/1974). Summa Logicae. (P. Boehner, Ed.). St. Bonaventure, NY: Franciscan Institute. ↩︎
9.  Feldman, Jacob. "The simplicity principle in perception and cognition." Wiley Interdisciplinary Reviews: Cognitive Science 7.5 (2016): 330-340
   ↩︎
10.  Sehl, Claudia G., Stephanie Denison, and Ori Friedman. "Doing things efficiently: Testing an account of why simple explanations are satisfying." Cognitive Psychology 154 (2024): 101692.
    ↩︎
11.  Mach, Ernst. The science of mechanics: A critical and historical exposition of its principles. Open court publishing Company, 1893.
    ↩︎
12.  Popper, Karl. The logic of scientific discovery. Routledge, 2005.
    ↩︎
13.  Popper, Karl. The logic of scientific discovery. Routledge, 2005.
    ↩︎
14. Husserl, Edmund. Cartesian meditations: An introduction to phenomenology. Springer Science & Business Media, 2013 (1931).
    ↩︎
15.  Wittgenstein, Ludwig. Philosophical investigations. John Wiley & Sons, 2009.
    ↩︎
16.  Hibbing, John R., Kevin B. Smith, and John R. Alford. "Differences in negativity bias underlie variations in political ideology." Behavioral and brain sciences 37.3 (2014): 297-307. 
    ↩︎
17.  Mendez, Mario F. "A neurology of the conservative-liberal dimension of political ideology." The Journal of neuropsychiatry and clinical neurosciences 29.2 (2017): 86-94.
    ↩︎
18.  Downs, Anthony. "An economic theory of political action in a democracy." Journal of political economy 65.2 (1957): 135-150.
    ↩︎
19.  Janis, Irving L. "Victims of groupthink: A psychological study of foreign-policy decisions and fiascoes." (1972).
    ↩︎
20.  Tajfel, Henri, et al. "An integrative theory of intergroup conflict." Intergroup relations: Essential readings (2001): 94-109.
    ↩︎
21.  Moscovici, Serge, and Marisa Zavalloni. "The group as a polarizer of attitudes." Journal of personality and social psychology 12.2 (1969): 125.
    ↩︎
22.  Premeaux, Sonya Fontenot. Breaking the silence: Toward an understanding of speaking up in the workplace. Louisiana State University and Agricultural & Mechanical College, 2001.
    ↩︎
23.  Jin, Hao, and Yan Peng. "The impact of team psychological safety on employee innovative performance a study with communication behavior as a mediator variable." PloS one 19.10 (2024): e0306629.
    ↩︎
24.  Edmondson, Amy. "Psychological safety and learning behavior in work teams." Administrative science quarterly 44.2 (1999): 350-383.
    ↩︎
25.  Google. "The Five Keys to a Successful Google Team." re:Work with Google, 2015, https://rework.withgoogle.com/guides/understanding-team-effectiveness/steps/identify-dynamics-of-effective-teams/.
    ↩︎
26.  Edmondson, Amy. "Psychological safety and learning behavior in work teams." Administrative science quarterly 44.2 (1999): 350-383.
    ↩︎
27.  Rock, David. "SCARF: A brain-based model for collaborating with and influencing others." NeuroLeadership journal 1.1 (2008): 44-52.
    ↩︎
28.  Woolley, Anita Williams, et al. "Evidence for a collective intelligence factor in the performance of human groups." science 330.6004 (2010): 686-688.
    ↩︎

אנשים, אני צריך את עזרתכם.

כמו שאתם יודעים, המצב במדינה לא טוב במיוחד. השנאה ברחובות עולה, ושני המחנות נאבקים אחד בשני, בלי יכולת להגיע להסכמות. כל צד חושב שהאחר יביא לחורבנה של המדינה. המחנות הקיצונים, רק הולכים ומתחזקים, ובאמצע, אנו כחברה משלמים. אנו משלמים בכלכלה, ובביטחון. ההייטק הישראלי, קטר העוצמה הכלכלית, נחנק. היכולת להגיע לפתרון מוסכם, הולכת ומתאדה. המצב לא נראה טוב במיוחד.

אבל אני חושב שאפשר לפתור את הבעיה.

במשך 25 שנים, השאלה של כיצד מגיעים להסכמות, מעסיקה אותי. כבר מהתואר הראשון, עניין אותי כיצד בעלי חיים, ולהקות פועלות ביחד, ומתי הן מתנגשות. חקרתי בצורה מעשית, איך מביאים ניצים להסכמה. איך יוצרים הסכמות במקומות עבודה. הפגשתי אנשי שמאל ואנשי ימין. חילונים ודתיים. נפגשתי עם פלסטינים, ונוער גבעות. אנשי חד"ש ואנשי עוצמה יהודית. למדתי כל מה שיכולתי, על הסיטואציה שבה אנו נמצאים. פיתחתי שיטות לדיון ויצירת הסכמות, וגם כמה אפליקציות ניסיוניות. באפליקציה Delib-3, יצרנו הסכמות בפורום החקלאים של "יש עתיד" באפליקציהDelib-1 יצרנו הסכמה בין בני נוער, שהתווכחו על נושא מהותי. באמצעות Delib-1, הצלחנו להביא 70 איש, להציע מגוון הצעות, ולהגיע להחלטה משותפת בתוך 5 דקות. באמצעות Delib-4, הסטודנטים שלי מקבלים כל הזמן החלטות.

התחום בו אני מתמחה, שונה מכל מה שאתם מכירים. זה אינו גישור, כי אני לא מנסה לגשר על פערים בין אנשים. זה אינו ויכוח, כי אני לא חושב שיש מי שצודק ומי שטועה. התחום נקרא דיון מושכל, או Deliberation, בלע"ז. תחום זה מתמחה ביצירת שיתופי פעולה לאורך זמן, מתוך רצון לפעולה משותפת.

אני מאמין שבאמצעות הידע, הזה, ובאמצעות אנשים ונשים חכמים וחכמות, בעלי יוזמה ויכולת עשיה, אפשר יהיה להניע את הפתרונות הללו לסקייל גדול. הבעיה היא שאני חוקר, ולא איש מעשה. אולי אני יודע הרבה על איך להתמודד עם המצב, אך אינני יודע איך להקים ארגון או תנועה שתשנה את המצב.

כדי להצליח, אני מאמין שצריכים לקרות שני דברים:

הראשון, הוא לפתח את התוכנה שתאפשר שיח ציבורי מעודד הסכמה. כבר ערכנו הרבה ניסויים עם הכלים הללו, והם מצליחים לא רע. הם מאפשרים לקהילות להגיע להסכמה די בקלות. התוכנות כולן, הן תוכנות ניסיוניות (POC). צריך להביא אותן למצב של MVP – כלומר למצב שהן יכולות לשרת את הציבור באמת. לשם כך, אני צריך שאחד/ת הסטודנטים שלי, יוכל לפתח את התוכנה, כפרויקט ראשון שלו/ה, בפיקוח שלי. יתכן שלשם כך, יהיה צורך ב-80 אלף ש"ח. (חצי שנה של פיתוח של הסטודנט/ית). סכום שבעולם ההיטק, משתווה לכמה ימים עבודה של מפתחים.

השני, הוא לבנות מערכת הכשרה וידע על איך מנהלים דיונים מכילים, קשובים ופרודקטיביים, במרחבי הרשתות החברתיות. מערכת הידע הזאת, תסייע לכל מי שרוצה לעודד דיונים מפילי חומות, שבהן הצדדים מגלים שהם לא כאלו אויבים גדולים, ושיש הרבה משותף. להקים מרכז ידע והכשרה כזאת, זה פרויקט במשרה מלאה למי שת/יבחר לעסוק בכך

זאת לא משימה לאדם אחד. אני יכול להביא ידע וניסיון של -25 שנות מחקר והתנסויות, אך אני צריך עזרה של מישהי או מישהו או מישהוהם שיעזרו לי להוביל את זה.

מה אני מבקש מכם?

1. עצה. זאת יכולה להיות התחלה טובה.
2. אם אתם מכירים מישהו/מישהי כזאת, חברו אותם אלי. מישהו/י שיכולים לתרום לכזה מהלך.
3. להפיץ את הפוסט הלאה, לחברים שלכם, שאתם חושבים שהעניין יכול להתאים להם.

טל ירון: tal.yaron+delib@gmail.com

אפשר לקרוא בבלוג הז הקצת יותר על דליברציה: talyaron.com

הי לכולם, יש כאן דיון חשוב, שאשמח לדעתכם בנושא.

מאז 2008, אני עוסק בפיתוח אפליקציות דליברטיביות, בעיקר ככלי ניסוי, ביחד עם חובבי דליברציה.

מאז, היו שני סטארטאפים שהעתיקו את הממשקים שבנינו. בסטארטאפ הראשון הושקעו כמיליון דולר. בסטארטאפ השני, כנראה כמה מיליוני דולרים.

משני הסטארטאפים הללו, לא קיבלנו תמורה, לא כתשלום, ולא כקרדיט, ולא הזמנה להתייעצות.

גם אם לא קיבלנו תשלום, אז לפחות קרדיט יכול לעזור לשכנע מתנדבים עתידיים וגופים עתידים, להשקיע בנו, כמיזם חברתי.

כך יוצא, שכל פעם שאנו עושים משהו מיוחד, מעניין, מגיע יזם ומפתח את את המוצר, לא מתייעץ ולא נותן קרדיט, ואנו נשארים עם מעט מאד יכולות להמשך פיתוח ומחקר.

גם להחזיק צוותי מתנדבים חוקרים, דורש משאבים. המתנדבים צריכים לראות שאכן מפותחות טכנולוגיות ממה שהם חקרו ופיתחו.

ולכן, אני לומד, שבפועל הפיתוח בשיטה ה״פתוחה״ הוא מאד איטי, והאפליקציות לא מגיעות לבשלות.

כמי שרוצה שיום אחד, תהיה אפליקציה דליברטיבת לשימוש ההמונים, יעילה וטובה, ורוצה להמשיך לפתח ולחקור, אני נתקל כאן בבעיה.

מצד אחד, חשוב לי שהידע יהיה פתוח, ושהאפליקציה תשמש את ההמונים, ותהיה שייכת להמונים, ומצד שני לא הצלחתי עד היום לייצר מודל עסקי יעיל באמצעות קוד פתוח, וידע פתוח.

היום, כשאני מנהל מו״פ של מכללה, אני רואה איזה יופי ובאיזו מהירות אפשר לבנות שיטות פדגוגיות חדשות וטובות למען כלל הציבור, כשמיליוני שקלים זורמים לקופה.

ואילו בפרויקט הקוד הפתוח, קשה מאד להניע פיתוח תוכנות חדשות.

אשמח לדעתכם.

מחשבות כלליות בנושא?

בעד קוד פתוח?

בעד פיתוח עסקי?

בכלל?

אמ;לק:

מספיק שמגיב/ה אחד/ת תגיב דעות קיצוניות ברשתות החברתיות

ברחבי הארץ מתחוללות נקמות ופרעות הדדיות בין יהודים לערבים. ארועים כאלו, לא ידענו מאז קום המדינה. וכפי שזה נראה כרגע, הן לא הולכות לדעוך בימים הקרובים, אלא להפך, נראה שהן מתעצמות.

הפרעות מתחוללות בכל הארץ, והמשטרה כבר הודיעה, שאין לה את המשאבים הנדרשים לרסן פרעות כאלו. ושני הצדדים, ממשיכים לשפוך דלק למדורה. קיצונים ערבים מצד אחד, וקיצונים יהודים מהצד השני, פוגעים בחפים מפשע, והופכים את חיינו לגיהנום. נתניהו כבר חושב להכניס חטיבה צה״לית למוקדי הבעירה. הפעלה של צבא מול אזרחים, היא תהליך בעייתי במדינה דמוקרטית. מה אמור לעשות חייל בן 19, כשהוא רואה אזרח (יהודי או ערבי, וזה לא משנה) משליך אבנים? חיילים מאומנים לדבר אחד. להרוג. לא היינו רוצים שהצבא יפתח באש על אזרחים.

אז מה הפתרון? מה אנו, אזרחים רגילים יכולים לעשות?

כדי להבין מה ניתן לעשות, חשוב לדעתי קודם להבין כיצד נגרמות הפרעות, מה המנגנונים מתחת לפני השטח, שמניעים את השרפות הללו. כשנבין, נוכל גם לפעול ביתר יעילות.

המנגנון העיקרי

ראשית, המנגנון העיקרי לארועים, אינו משהו קיצוני שמישהו אחר עשה לצד השני. אלא משהו אחר. משהו שפועל ברקע ומאפשר למעט קיצונים להלדיק מדינה שלמה. המשהו הזה להבנתי, אלו הרשתות החברתיות.

המכניזם, בו רשתות חברתיות מקצינות את העמדות, עד כדי פילוג ושנאה הדדית, הוא שהן יוצרות ״תא תהודה״. בד״כ אנו מעדיפים להתחבר עם אנשים דומים לנו, ולהתרחק מאנשים שונים מאתנו. כתוצאה מכך, הרשתות מאפשרות היווצרות קבוצות בעלות דפוסי מחשבה דומים. ובקבוצות ההלו, אין הטרוגניות. אין מי שיבקר דעות. כתוצאה מכך, נוצרות אחדות דעים, והאחדות הזאת מובילה להקצנה קבוצתית. כלומר כל אחד מוסיף עוד שמן למדורהץ מוסיף עוד מידע, כדי להלהיט, עוד תאור חלקי של המציאות שמעצים את תפיסת העולם של הקבוצה. וכך מרגע לרגע ההקצנה הולכת ומתעצמת, עד שהיא מתפרצת בעולם החיצוני.

מחקרים רבים מראים שלרשתות החברתיות יש השפעה של הקצנת דעות, ועידוד המוטיבציה למלחמות אחים. בארה״ב, ההקצנה והשנאה ההדדית החריפה מאד, ככל שהרשתות החברתיות הגיעו ליותר משתמשים.

לא כל הקבוצות ברשתות החברתיות הן קיצוניות. רוב הקבוצות עוסקות במה שטוב לאנשים. אך ברגעים שהשטח מתחיל קצת לבעור, ותפיסת העולם של הקבוצות הקיצוניות מתחזקת על ידי ״התעצמות האויבים שלהם״, הקבוצות הללו מתחילות להפיץ עוד ועוד גלים. האלגורתמים של הרשתות החברתיות מזהות פוסטים עם עניין, והפוסטים הללו, מתפשטים ברשת, ומתחילות להשפיע על קבוצות הולכות ומתרחבות. וככל שהקבוצות מתרחבות, כך יותר חומר מתסיס נכנס לרשתות ומחזק את תפיסת העולם של יותר ויותר אנשים, והתהליך הזה, הוא כמו בערה ביער. ככל שיותר עצים נשרפים, כך לאש יש יותר כוח לכלות יותר עצים.

במקרה שלנו, המבעירים של השטח, היו קיצונים משני הצדדים. עמותות ימין שמבקשות לפנות תושבים משייח ג׳ראח, ובתגובה קיצונים מוסלמים מפגינים באלימות. בן גביר, דואג לשים את המשרד שלו בשייח ג׳ראח, ומדליק עוד יותר את המוסלמים, המוסלמים הקיצונים מפגינים יותר אלימות, והמשטרה מבחינתם מגיבה ביותר אלימות, וחוזר חלילה. כל אחד מהם תמים בעיני עצמו, ורואה את הצד השני כרשע. ככה זה אצל קיצונים. דרך חיים של צדקנות חסודה, והתעלמות מהאפשרות שבצד השני יש גם איזה שהוא צדק. הבליל הזה של קיצונות ואלימות, מתועד ברשתות החברתיות ומשפיע על קהלים הולכים ומתרחבים. כל צד רואה רק את האיומים על אורח חייו. כל צד מפיץ עוד ועוד סרטונים הממחזקים את תפיסת האיום עליו. והסרטונים הללו מופצים ברחבי הרשת, ולוכדים עוד ועוד קהלים לתוך ״תא התהודה״.

טוב, הבנו. אז מה אפשר לעשות?

כמה דברים:

פירוק ״תאי התהודה״

כיוון שהבסיס לפרעות הללו, הוא למעשה ״תאי התהודה״, אזי פירוק ״תאי התהודה״ הוא הכלי העיקרי. איך מפרקים תא תהודה״? הכי פשוט היה אם החברות של הרשתות החברתיות היו מכירות באחריות שלהן, ומעודדות יותר הטרוגניות באמצעות שינוי באלגוריתמים שלהן. אני מקווה שיושבים שם אנשים שאכפת להם מהעולם ולא רק מהשורה התחתונה (קרי, רווח).

עד שאותם בעלי רשתות חברתיות יבינו את הנזק שהם עושים, גם לנו האזרחים יש דרך לפרק ״תאי תהודה״. כל שעליכם לעשות זה לא לשתוק. שתיקה של המתונים ופחד להתפס כ״משת״פים״ או ״סמולאנים״, או סתם חשש מעימות, מונעת מרוב האנשים להגיב לדברי קיצונים. אבל למעשה, קל מאד לעצור את הקיצונים. אל תשתקו. תגידו שבעינכם זה לא מוסרי לקחת את החוק לידים. תצאו מול אמירות מיזנטרופיות. מספקי שאחד או שניים מציגים ראיות סותרות, תא ההידהוד נשבר. תהליכי ההקצנה נשברים.

כאן חשוב גם הטון. אם תגידו את מה שאתם אומרים בתוקפנות, זה יעודד את הקיצונים להגיב בתוקפנות. התוקפנות הזאת מרחיקה מתונים, וכך תגבירו את שתיקת הרוב המתון. זה יותר טוב מכולם, וזה אכן מחליש את תא התהודה, אך ניתן לעשות זאת טוב יותר.

הדרך העדיפה היא אימוץ קו רגוע. נמקו את דבריכם ברגיעה, בלי לתקוף אף אחד. גם אם אתם מרגישים לבד, אל תדאגו, יש שם אנשים ששומעים אותכם ומודים לכם על דברי הנועם. בשקט, אבל הם שם מקשיבים לכם. מניסיון רב, דברי נועם ושמירה על רגיעה, זה הכלי הכי טוב לפרק ״תאי תהודה״

אם אתם צריכים עזרה בלחשוב איך לעשות זאת, אשמח לייעץ כאן בבלוג (בתגובות). יש גם חומר חשוב שנכתב על ידי אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה לפני 10 שנים – תרבות הדיון.

משמר אזרחי

אם נגיע למצב בו המשטרה ומג״ב אינם יכולים להכיל את הארועים, הפתרון אינו הכנסת צה״ל. הפעלת צבא לשיטור אזרחים, היא נקודה מאד מסוכנת במדינה דמוקרטית. זה יכול להסתיים גם בשפיכות דמים, וזה יגרום לחיילים בני 19 לעמוד בפי דלימות בלתי אפשרויות, בבואם במגע עם אכולוסיות של אזרחים.

הפתרון הוא פתרון שקיים על המדף. משמר אזרחי. הכי טוב יהיה שהמשמר האזרחי, יופעל בכל צד כלפי הצד שלו. כמולמר משמר אזרחי יהודי ירגיע את הקיצונים יהודים, ומשמר אזרחי מוסלמי, ירגיע את הקיצונים בצד שלו.

מאד קשה לדעתי לעשות דבר כזה. למערכות הממשלתיות יקח הרבה זמן לארגן מספיק משמר אזרחי בשני הצדדים, וגם נדרשת הכשרה כיצד לפעול נכון.

בהעדר משמר אזרחי הדדי, צריך להפעיל משמר אזרחי בידי המשטרה, שיודרך כיצד לעצור אלימות ברחובות. זה יהיה קשה, אבל אזרחים וותקים ומתונים, שמסתובבים ברחובות, יכולים לסייע למשטרה, וזה הרבה יותר טוב מהכנסת צבא.

אחריות מנהיגותית

כל מי שחושב שהוא מנהיג, חשוב שיצטרף למחמוד אבעס ונתניהו וישמיע קולו נגד האלימות. חשוב עוד יותר, שמי שיכול להגיע לאנשים כמו בן גביר וסמוטריץ׳, ישכנע אותם לקרוא גם הם להפסקת האלימות.

זה לא קל, ולא פופלרי, אבל זה הכרחי. אם אתם מנהיגים, תראו זאת.

שלום, לכל מי שקורא/ת…
יותר משנה לא הייתי כאן, ואפשר לומר שהבלוג לא פעיל במיוחד בשנתיים האחרונות.

לא סתם הפסקתי את הפעילות. הרגשתי שלא די במילים כדי לעודד דמוקרטיה במדינת ישראל. חיפשתי דרך שבה אפשר לעודד ולקדם דמוקרטיה השתתפותית/ישירה. דרך יותר מקיימת, שתאפשר לי גם להתפרנס, וגם לסייע לנו להפוך יותר דמוקרטים.

הרבה עבר עלי בשלוש השנים האחרונות. הקמתי עם חבר'ה נפלאים בסדנה לידע ציבורי אפליקציה לקבלת החלטות. למדתי לפתח אפליקציות-ווב, וביחד עם קול העם, בחרנו שם באמצעות האפליקציה

.

בשנה האחרונה פיתחתי ביחד עם עוד שני מפתחים מעולים, חי דבש ואילון מור, אפליקציה לחברת open-ideal, ועכשיו אני מרגיש שאני יודע לפתח מספיק טוב אפליקציות לשירות הציבור.

למה אפליקציה?

לאפליקציות דמוקרטיות יש שני יתרונות על שיחה פנים אל פנים:

1. היא מאפשר להרבה מאד אנשים לדבר ביחד
2. בתכנון הנכון, אפשר לקבל איתה ביחד החלטות, ללא מאמץ.

זה מה שאני רוצה לנסות להשיג בשנים הקרובות. לבנות אפליקציות שיסיעו לארגונים לעבוד ביחד. לגרום לשכנים לפעול ביחד, ולמשפחות לתאם דברים ביחד. לשם אני חותר, וכאן אני צריך את עזרתכם.

עזרה
העזרה הראשונה היא ברעיונות – אילו אפליקציות הייתם רוצים? אילו דברים אתם רוצים לתאם לבחור ביחד/להחליט?
העזרה השניה, היא בדרכי המימון. אם אתם מכירים מישהו שיש לו ניסיון בגיוס המונים, או מישהו שיוכל לתמוך בכאלו אפליקציות, אשמח אם תחברו בינינו 🙂

נתראה שוב בקרוב 🙂

ברגעי כתיבת הפוסט הזה, רגע לפני שאני יוצא ליום עבודה עמוס מיוחד, נראה שטראמפ הולך לנצח.

במהלך החודשים האחרונים, התערבתי עם ידיד, שהוא חוקר תקשורת מהאקדמיה, שטראמפ ינצח (על שני מגשי פיצה). הויכוח בינינו החל עוד כשטראמפ התחרה על תפקיד המועמדות, טענתי שטראמפ יהיה המועמד של הרפובליקנים, בתקופה שהוא עוד נראה כמועמד לא רציני. הבסיס לניבוי שלי, אינו ניחוש סתמי, אלא שתי תיאוריות שפיתחתי בתחום מדעי המדינה. תאוריית ה-PFC/FFFF והערכים, ותיאורית ההקצנה ברשתות החברתיות. תיאוריות שלא פרסמתי, אך הרצתי אליהן, או כתבתי בעבודת סמינריון (תאוריית השתיקה ברשתות חברתיות, ראם דה-האן וטל ירון, 2015). את עבודת הסמינריון הגשנו לכנס התקשורת הישראלית, והיא נדחתה (לדעתי מסיבות פוליטיות). השתמשתי בתיאורה הזאת, כדי לנבא גם את הדרכים למנוע את הטרור. ואכן דרכים אלו יושמו, חצי שנה לאחר שכתבתי את הפוסט.

הנה מכתב שכתבתי לידידי ב-17 ליולי, לפני יותר מחודש וחצי, בו הסברתי מדוע לדעתי טראמפ ינצח:

(ראו בעיקר את הסיום: "לדעתי בימים האחרונים, ואולי בשעות האחרונות, טראמפ יצור מהפך. ")

הסיבה לכך שטארמפ ככה"נ ינצח, היא שברשתות החברתיות, לימין יש כיום יתרון, והרשתות החברתיות, הן בעלות כוח השפעה רב, שמטה את ההצבעה, בכ-5 עד 10% לטובת הימין, בשעות האחרונות. עיקר השפעתן של הרשתות מגיע בימים האחרונים, ואף בשעות האחרונות. הסיבה לכך שלימין יש יתרון ברשתות החברתיות, מתוארת במחקרון קטן שערכנו ראם דה-האן ואני במסגרת סמינריון, על אלימות ברשתות החברתיות בשנת 2015. על פי המחקרון, לימין יש יכולת גבוהה יותר ליצור יותר אלימות ברשתות, בעוד לשמאל אין אפשרות כזאת.  האלימות, גורמת להשתקת היריבים, וגורמת לרוב המשתתפים בדיון שאינם נוקטים באלימות להרגיש שהקול הדומיננטי, הוא הקול של האלימים. כתוצאה מכך, מרבית הציבור המאזין (99% מהשותפים לדיון), נוטים לקבל את הצד הדומיננטי של הדיון. וכיוון שכך, ההשפעה החברתית של הימין ברשתות החברתיות גדולה יותר (ראו ספירלת השתיקה)…. מי שמעוניין להבין את המנגנון, יקרא את עבודת הסמינריון דה-האן ושלי.

לרשתות החברתיות יש השפעה בעיקר בשעות האחרונות (אך השפעה זאת ניבנית במשך חודשים), כיוון שאז המתלבטים מחפשים דרכים להכריע, והדרך שהכי תשפיע עליהם, תהיה חבריהם ברשתות החברתיות. (אנו מאד מושפעים חברתית – ראו תיאוריית הקונפורמיות).

התיאוריה השניה שבה אני משתמש, היא תיאוריית ה-FFFF\PFC – והערכים השונים, שיש לימין ולשמאל (תיאוריה שמבוססת גם על Heidt 2012). שמראה שלימין ולשמאל יש ערכים שונים, וערכים אלו באים לידי ביטוי בפרשנות שונה של העולם. פרשנות שגורמת לכך שמה שיראה לאיש שמאל כשלילי, יראה לאיש ימין כחיובי, ולהיפך. על פי תיאוריה זאת, כאשר עיתונאי מהשמאל (והרוב הם כאלו), מתאר משהו שלילי על מועמד ימני, אנשי הימין יפרשו את המקרה באופן חיובי, וכך יצא שהשמאל יכול לבנות את מועמדי הימין. וזה אכן מה שקרה לטרמאפ. בגלל שהוא משך כל כך הרבה תשומת לב של עיתוני השמאל, וככל שעיתוני השמאל הלעיזו על טראמפ, כך אנשי הימין בארה"ב, ראו את טראמפ באופן חיובי יותר.

הגאונות של טראמפ היתה בכך שהוא ניצל את האפקט הזה. כל אמירה מעוררת פרובוקציה שלו, עוררה את עיתוני השמאל לסקול אותו, ובפועל, גרמה לו להראות באופן יותר ויותר חיובי בעיני ציבור הבוחרים של הימין.

 

 

השאלה שלעיל, "מי כובש את הפלסטינים?", נשמעת מוזרה. הרי התשובה ברורה, לא? צא החוצה וראה. יש שם צבא ישראלי שדואג שהפלסטינים לא ימרדו, והנה אתה מציג שאלה כ"כ מוזרה וברורה? מה הסיפור שלך?

רגע לפני שתמליצו לאשפז אותי במוסד לבריאות נפש הקרוב, הרשו לי לקחת אתכם לסיור מעניין במאה שנים של היסטוריה. מאה שנים של ההיסטוריה של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. סיור, שאולי בסופו, תבינו שהשאלה לא כ"כ מוזרה. סיור שבסיומו אולי תראו שאנו לא היחידים שאחראים למצב הנוכחי. למצב זה, אולי צריך שניים.

כבר ב-1922 הוצע לפלסטינים לקחת חלק בממשל בארץ ישראל. ממשלת המנדט ביקשה, בהתאם לכתב המנדט, שהיה מקובל על האומות, להקים מועצה דמוקרטית למחצה שתנהל את ענייני ארץ ישראל. באותה מועצה היו 12 מקומות נבחרים, בהם 8 נציגים למוסלמים ושני נציגים ליהודים. הפלסטינים סירבו להשתתף בבחירות והחרימו את המועצה, ואת הסיכוי שלהם להשפיע.

הפלסטינים החרימו את המועצה, כי הם האמינו שהם, בהיותם הרוב, צריכים לשלוט בא"י. הם לא ראו בטענות היהודיות משהו שיש להתחשב בו. הפלסטינים לא היו מוכנים לקבל את הלגיטימיות של טענות היהודים לחזקה על הארץ.

מאז תחילת הסכסוך, הפלסטינים דגלו בתפיסה שאינה לוקחת בחשבון את הלגיטימיות של התיישבות היהודים בארץ ישראל. הם לא ראו את התנ"ך כבסיס ללגיטימיות. הם לא ראו את ההיסטוריה הידועה לכל, כבסיס לשיבת ציון. הם לא ראו ברדיפות הנוצריות או בהשמדה הגרמנית, סיבה לאפשר ליהודים לשוב לארצם. הארץ היא שלהם, ורק שלהם, וזאת העמדה בה דבקו, ובה רבים מהם דבקים עד היום.

גם היהודים לא היו חסידים גדולים של הנרטיב הפלסטיני, אך לאורך הדרך הם ידעו להיות "ריאל-פוליטיק", ולהתכתב עם המציאות. אם זה הסכם פייסל-ויצמן מ-1919, ואם זה ההסכמה לתוכנית החלוקה (שלא איפשרה הקמת מדינה ב-1947).

הפלסטינים, בנוסף על ראיה חד-מימדית וצרה, גם לא גילו שום מידה של התפשרות, והתכתבות עם המציאות. בקרב האליטה הפלסטינית, התקיים מאבק בין הנשאשאביים לחוסיניים. הנשאשאבים היו מוכנים לקיים דיאלוג ושיתוף פעולה עם המנהיגות הציונית. הם היו מתונים יותר, אך החוסינים ניצחו. החוסינים הביסו את הנשאשאבים, והובילו את הפלסטינים למאבק אלים בישוב היהודי ובממשל הבריטי, במאבק שכונה "המרד הערבי הגדול". בהיסטוריה הפלסטינית, היותר לוחמניים תמיד ינצחו את המתונים. כאשר שככו הקרבות ב-1939, נשארה המנהיגות הפלסטינית מרוסקת. הפלסטינים נשארו ללא מנהיגות. ללא מנהיגות קיצונית וללא מנהיגות מתונה. הם היו מפוררים. וכאשר תשע שנים לאחר מכן היה עליהם להלחם על ביתם, הם גילו אפס יכולת תארגנות והתנגדות, וקרסו, וכך הגיע הנכבה . אסון, שהפלסטינים היו שותפים משמעותיים ביצירתו, בנטיה ללכת תמיד לפתרונות קיצוניים, אורבת גם האפשרות להפסיד את הכל.

ב-1947, עוד ניתנה לפלסטינים אפשרות לקבל פתרון מתון, על פי הצעת החלוקה, אך הם סירבו, כנראה בהניחם שבכוח הזרוע יצליחו למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. הם טעו, ושילמו על כך במחיר יקר מאד. הם הובסו, ואיבדו את המדינה העתידית, לארצות חזקות מהן. לירדן ולמצריים. לירדנים לא היתה שום כוונה להקים מדינה פלסטינית, וכך גם לא למצרים. ישראל, גם היא לא התכוונה לתת להם מדינה.

אבל הפלסטינים לא אמרו נואש. שוב הם פנו לכוח הזרוע, כדי לפתור את בעיותיהם. הם ניסו להפיל את המשטר בירדן, ולהקים בירדן את מדינת פלסטין. וכמו תמיד הם הפסידו. את המלך חוסיין לא עשו באצבע, ובמבצע צבאי קשה, בספטמבר 1970, חוסיין חיסל את קני ההתנגדות, וגירש את ההנהגה הפלסטינית המילטנטית. הנהגת הפלסטינים ברחה ללבנון, ושם בתוך שנים בודדות, הם בחרו בדרך הידועה: לחרחר מלחמה. לבנון, שהיתה הפאריז של המזרח התיכון, הפכה בתוך שנים בודדות לארץ זוועות, שבה פלסטינים נלחמו בנוצרים, ונוצרים בפלסטינים וכולם לחמו בכולם.

כוחם של הפלסטינים גבר בלבנון, והם החלו מאיימים על הגבול הצפוני של ישראל. רצח ילדים בבתי הספר ובגני הילדים, לא היה מחוץ לרפטואר המקובל על ההנהגה הפלסטינית. ומדינת ישראל החליטה לחסל את האיום, ולגרש אותם מלבנון. מ-1982 עד 1985 התחולל גירוש של ההנהגה הפלסטינית מלבנון, בתחילה על ידי ישראל, ולאחר מכן על ידי הסורים.

ב-1987, הציבור הפלסטיני ביו"ש, ניסה להתנער מהשלטון הישראלי. במשך שש שנים נאבק, עד שהביא את מדינת ישראל, ב-1993, לחתום עם הפלסטינים על הסכם אוסלו, שנועד להביא להקמתה של מדינה פלסטינית. ראשי אש"ף הוזמנו לחזור מתוניס לישראל, ולהקים מדינה פלסטינית. אבל גם הפעם, במקום להתמקד בהקמת מדינה, התמקדה ההנהגה הפלסטינית בהמשך הטרור והאלימות.

בשנת 2000, משכשל סבב השיחות הנוסף על הקמת מדינה פלסטינית, שבו הפלסטינים לאלימות ב"אינתיפדה" השניה. הפעם נדרש יותר זמן, אך לבסוף גם סבב האלימות הזה רוסן. ב-2006, כאשר בלחץ האמריקאים, נערכו בחירות חופשיות לרשות הפלסטינית, גבר, כמו תמיד ב100 השנים האחרונות, כוחם של הקיצונים בציבור הפלסטיני, והחמאס זכה ברוב קולות. שוב ניצחו הקיצונים, שקראו להשמדתה המוחלטת של מדינת ישראל. שנה לאחר מכן, כאשר ישראל השאירה את הפלסטינים לנפשם בעזה, התגברו המתחים בין המחנות הפלסטינים, והצד הקיצוני, חיסל את הצד היחסית מתון (הכל יחסי), והשתלט על עזה.

גם הפעם, כשאובמה שם את כל יהבו על סיום הסיכסוך, יגידו הפלסטינים לא לסיום הסכסוך, ולא להקמת מדינה פלסטינית.

כיצד קורה שבמשך 100 שנות הסכסוך, מקפידים הפלסטינים "להחמיץ כל הזדמנות להקמת מדינה פלסטינית?" כיצד זה קורה שאין להם עדיין מדינה?

אני חושב שהסיפור הוא כאן, העדר יכולת משילות. לפלסטינים אין תרבות שלטונית שמאפשרת להם לשלוט. בואו נזכור, ששעד שהגיעו לכאן הציונים, לא היו הפלסטינים מעולם עם. מעולם לא היה להם ממשל משלהם. הם מעולם לא שלטו בעצמם. וזה בשונה מרוב העמים שנכבשו, שכן שלטו בעצמם, לפני שנכבשו.בהעדר מסורת של שלטון עצמי, קשה מאד לנהל מדינה בצורה מסודרת. ולכן הפתרון הקל ביותר, הוא לצאת למלחמה נגד עם אחר כדי להתגבש. זאת הסיבה שביסמארק יצא למלחמה נגד צרפת ב-1870 , כדי לאחד את הנסיכויות הגרמניות שבמשך מאות שנים היו מפורדות. אין כמו מלחמה כדי לאחד. עם שאין לו תרבות שלטונית, עלול לגלוש מהר מאד למלחמות פנימיות. בסיטואציות כאלו, הקיצונים הם אלו שמנצחים. לכן גרמניה בחרה במנהיג קיצוני במיוחד, כמו היטלר, שעזר לגבש אותה כאומה. לכן גם ראינו את נאצר מחזק את שלטונו על ידי הפניית השנאה של ההמונים לעבר ישראל. ולכן אנו רואים שבכל פעם שהיה על הפלסטינים להחליט, הם החליטו את ההחלטות הקיצוניות ביותר. כשאין לך תרבות שלטונית, המלחמה היא המוצא שלך, והשלום אינו אופציה. יש קשר בין איכות תרבות השלטון, לנטיתו להקצנה.

הדפוס הזה ימשך גם בעתיד. אבו מאזן נראה מתון, אך הוא אינו יכול לקבל החלטה מתונה. אם יכיר במדינת ישראל, ואם ישראל תשאיר את הפלסטינים לבדם בתוך גבולות 1967, הממשל הפלסטיני יתרסק, ושוב יעלו הקיצונים בדמות החמאס או אף גורמים קיצוניים יותר, ושוב ישראל תצטרך להיכנס כדי להפסיק את הטרור, ושוב נחזור אל המראות הקשים של ליל הסדר במלון פארק, וסבארו.

עד היום לא החמיצו הפלסטינים הזדמנות להקים מדינה משלהם, לא בגלל ישראל, אלא בגלל שמעולם לא ידעו להחזיק במדינה. וכל מנהיג פלסטיני יודע, שהקמת מדינה כזאת, משמעותה מוות ואובדן, לו ולחבריו (ראו את ההערה של בוגי":”אבו מאזן חי וקיים על חרבותינו. ברגע שנעזוב את יהודה ושומרון הוא גמור") . נראה שהפלסטינים יעדיפו עוד עשרות שנים לעסוק בהתכתשות עם ישראל, ולא להקים מדינה משלהם. המצב הנוכחי הוא המצב המתאים ביותר להנהגה הפלסטינית. במצב זה הם יכולים להנות מדמי סיוע מערביים שמגיעים בעיקר לכיסיהם האישיים (ראו את את הדיווח על הדו"ח של האיחוד האירופאי שמראה ש- 2.7 מילארד דולר מכספי הסיוע האירופי בשנים 2008-2012 "נעלמו". את הכספים של סואה ערפאת ועוד סיפורים רבים על שחיתות). כל עוד תוכל ההנהגה הפלסטינית לשמר מראית של שאיפה לשלום, המצב שלהם יהיה טוב. הם יזכו להיות עשירים ובטחונם ישמר. השלום, הוא הדבר המסוכן ביותר עבור אבו מאזן וחבריו. הם לעולם לא יסכימו לו. הם ימשיכו להאשים את ישראל בכל, אבל להגיע להסכם, לא יגיעו.

הציבור הפלסטיני עצמו, יודע שהוא מרומה, והמוטיבציה שלו להקים שלטון "צודק" תגבר. אלא שכמו בכל פעם, במקום להקים שלטון מתון ושומר חוק, הם יבחרו את הקיצונים, שמשום מה הפלסטינים עדיין מאמינים שיביאו צדק. הפלסטינים לא למדו שקיצוניות אינה מביאה צדק, אלא עוד אומללות. הם לא למדו עדיין שהקיצוניות לא תספק להם מדינה או בטחון, אלא רק עוד מאבק בו יקיזו את דמם לשווא.

לא העם הפלסטיני ולא ההנהגה הפלסטינית מוכנים ללכת לשלום או למדינה עצמאית. בטחונם המוחלט, כמו לפני 100 שנים שהארץ כולה שלהם, הוא זה שמשאיר אותם ללא מדינה. כל עוד לא ילמדו הפלסטינים לייצר שלטון הגון ומתון, לא יהיה לנו עם מי לעשות שלום, ולא יהיה כאן הסכם שניתן לסמוך עליו.

אם כך, מה לעשות?

הדבר הראשון הוא להבין, שעם הפלסטינים, כל עוד לא ישפרו את המשילות שלהם, לעולם לא נוכל לחתום הסכם. גם אם ההסכם יחתם, הוא לא יהיה שווה את הניר עליו הוא נחתם. כמו שלא היה שווה ב-1993, כמו שלא היה שווה ב-1997, וכמו שהוא לא שווה היום. 100 שנים הם הוכחה הכי טובה לכך שאין להם עניין במדינה. עלינו להבין שפתרון באמצעות הסכם, לא יהיה, ואם יהיה הוא לא יחזיק מים. עלינו להבין שפתרון שתי המדינות (לפחות בהסכמה), אינו אפשרי, ועלינו לוותר עליו.

הדבר השני הוא להבין שהפתרון תלוי בנו, וככל הנראה רק בנו. קיים הפתרון של ההיפרדות החד-צדדית. וכפי שראינו בעזה, הוא לא מוצלח במיוחד. אם נפנה אליו, ישלוט החמאס ביו"ש, ונצטרך להתמודד עם חמאסטן חמושה בחצר האחורית שלנו.
פתרון אחר הוא פתרון שמציע בנט, אבל אינני מאמין שהוא יהיה מוסכם על מישהו. אני חושב שלפנינו שני פתרונות אפשריים. שניהם מורכבים. שניהם דורשים שינויי מנטלי .

הפתרון הראשון הוא לסייע לפלסטינים לגבש ממשל הגון ודמוקרטי. זה דבר שלא נבנה ביום אחד זה גם לא קל. בעולם הערבי כולו אין כמעט שלטונות דמוקרטיים . יחד עם זאת, בעבודה משותפת עם גורמים דמוקרטיים בחברה הפלסטינית, תוך סיוע בחיזוק מוסדות המשפט הממשלה והפרלמנט, לסייע להנביט כאן ממשל דמוקרטי לעם הפלסטיני וכאשר ממשל כזה יקום, לתת לו מדינה.

פתרון אחר, שדורש עוד יותר שינוי תפיסה מבחינתנו, הוא הפתרון של זבולון כלפה, להעניק זכויות מלאות לפלסטינים. נכון, זה ידרוש מאתנו להפסיק להיות בדלנים, ולשאוף להכיר בכל אדם כאדם, ללא קשר לדתו. נכון, זה יאתגר אותנו להמציא את היהדות כדת ליברלית, המסוגלת לשמור על הגר, ולדאוג לחיים שווים, וזה ידרוש מאתנו למצוא דרכים להכיל את הקיצוניות הפלסטינית (שלא תעלם במהרה). אבל, הי, האם זאת לא מטרת היהדות, כפי שביקש אותה מאתנו הקב"ה לפני 3000 שנים? להקים חברת צדק, גם לגר, ליתום ולאלמנה? האם זה לא התגשמות חלום הנביאים? האם זה לא החיבור המושלם בין יהודית לדמוקרטית?

כרגע זה נשמע אתגר גדול, אבל זה אתגר ששווה לעמול בשבילו.

לסיכום: מספר הפעמים שהפלסטינים אמרו לא למדינה פלסטינית

1. 1922 – לא לממשל משותף, שבו ישמרו זכויותהם – המועצה של פלסטינה.
2. 1923-1936 – לא לשיתוף פעולה עם הציונות.
3. 1936-1939 – מאבק בבריטים.
4. 1947 – לא לתוכנית החלוקה.
5. 1948-1993 – כיבוש.
6. 1994 – לאחר הסכמי אוסלו, פניה לטרור.
7. 1997 – לאחר הסכמי וואי, פניה לטרור.
8. 2000 – פניה לטרור.
9. 2006 – פניה לשלטון החמאס.
10. 2009 – אמירת לא, למאמצי אולמרט, שהציע להם גם את ירושליים.
11. 2014 – הפלת מאמצי קרי?

והנה מספר הפעמים שהיהודים ויתרו על חזון ארץ ישראל השלמה:

1. 1919 – הסכם פייסל-ויצמן, לחלוקת הארץ.
2. 1922 – ויתור על עבר הירדן.
3. 1947 – הסכמה לתוכנית החלוקה (למרות שמשמאל וימימן היו שהתנגדו).
4. 1956 – ויתור על סיני
5. 1978 – ויתור על סיני, לטובת הסכמי שלום עם מצריים.
6. 1993 – ויתור על מרבית יש"ע לטובת הסכם השלום עם הפלסטינים.
7. 1997 – ויתורים נוספים בהסכם וואי.
8. 2000 – מוכנות להחזרת שטחים נרחבים – אהוד ברק.
9. 2009 – מוכנות לוותר על חלקים מירושליים – אוהד אולמרט.

האם הדפוס לא ברור?

מידע רלוונטי

הפלסטינים אינם יכולים להתקיים כלכלית