מחבר: טל ירון

בתנועה לדמוקרטיה ישירה התעורר דיון סביב הצורך להגדיר דרך וחזון. כאחד שחוקר את הנושא במשך שנתיים וחצי לקחתי על עצמי לנסות לגבש הצעה לחזון ודרך, ולהעלות אותם לויקי לדיון ולעיצוב. כבר מן  ההתחלה, זיהיתי שישנן עדיין דילמות הניצבות בפנינו שאינני בטוח שאנו יודעים לפתור. כדי שלא רק לי יכאב הראש, אני מציע לכם את הדילמה הראשונה שנתקלתי בה:

ברור הוא כי האזרחים הם הריבון של המדינה הדמוקרטית. בעבר בגלל העדרה של טכנולוגיה מתאימה, נאלצו האזרחים לבחור נציגים שאמורים לייצג את דעתם. הנציגים התכנסו לפרלמנט, ולאחר דיונים ומשחקים מאחורי הקלעים, חוקקו חוקים עבור כלל הציבור. כיום, תודות לאינטרט קיימת הטכנולוגיה שמאפשרת לכל אזרח להצביע ישירות על כל הצעת חוק. אך עדיין, בגלל פרדוקס התיאום, ובהעדר טכנולוגיה מתאימה, אין הם יכולים לערוך דיונים יעילים ולקבל החלטות מושכלות, לאחר שדעות כלל הצדדים הובאו בצורה יעילה. כך יוצא, שהדיון הציבורי, בהעדר טכנולוגיה מתאימה אינו מקיים דיון מלא בין כלל הצרכים של כלל האזרחים. אין הוא צריך לקשור בריתות, ואין הוא צריך להתחשב במיעוטים.
לעומת כלל הציבור, הנציגים בכנסת נזקקים למיעוטיםי כדי להעביר החלטות. הם מנהלים דיונים, קובעים הסכמים, וכך נוצרים שיתופי פעולה בין ח"כים מסיעות שונות כדי להגיע להסכמות ולחקיקת חוקים. כך יכול גם המיעוט לבוא לידי ביטוי ולהשפיע. רואים זאת בעיקר ביכולת של הח"כים החרדיים להשפיע מאד, אך גם הח"כים הערביים מעורבים לא מעט בתהליכי החקיקה.

כיצד בדמוקרטיה ישירה, שבה די ברוב היהודי להעביר כל החלטה, או ברוב החילוני להעביר כל החלטה, יבואו המיעוטים לידי ביטוי?

הדבר חשוב, כיוון שעל פי מחקרים שאני קורא לאחרונה, ההשתתפות הפעילה בתהליך הפולטי הוא אחד מגורמים הרגיעה במדינות מרובות קבוצות אתניות. האם יש דרך לדאוג לכך שהמיעוטים ימשיכו להשתתף במשחק הפולטי בדמוקרטיה ישירה?

האם יש לכם פתרונות לדילמה הזאת ❓

במדינת ישראל מתקיים סכסוך אתני בן 100 שנים. ניסיונות של מדינות אחרות, וכן ניסיונות מקומיים לישב הסיכסוך, העלו חרס. כחלק מהניסיון להבין את גורמי הסיכסוך, אני מבקש לצאת למקומות אחרים, ולמחשבות אחרות, על מנת לקבל פרספיקטבה שונה.

הפעם אני מבקש לבחון מאמר שכתב שנכתב ב – 1995 ג'יימיס פרון (James D. Fearon) מאוניברסיטת שיקגו . המאמר נקרא Ethnic wars as commitment problem, וציטטו אותו נכון להיום 75 מאמרים אחרים. בהמשך, אנסה להוסיף אלמנטים מפרדיגמת התיאום והלאומיות, כדי להשלים תצפיות שפרון מציג, אך אינן מוסברות על ידי התיאוריה שלו.

על פי פרון, סיכסוכים אתניים פרוצים כאשר ללאומים שונים המיועדים לחיות תחת אותה מדינה, אין דרך להבטיח את מניעת הפגיעה במיעוט החלש על ידי המיעוט הדומיננטי. פרון קורא לזה "בעיית ההתחיבות".

כאשר נוצרת מדינה חדשה שבה יש רוב ומיעוט או מיעוט דומיננטי השולט על לאומים פחות דומיננטיים, נוצר גם מצב הדורש אמון. אחרת, הקבוצה שאינה דומיננטית עלולה למצוא את עצמה מנושלת ומנוצלת. בהעדר דרך להבטיח שיוויון, הקבוצה הדומיננטית יכול לנכס לעצמה את משאבי המדינה, להיטב עם הלאום שלה, ולפגוע בלאום הנשלט. היא יכולה לעשות זאת על ידי הענקת משרות רק ללאום הדומיננטי, להעניק חינוך טוב יותר באזורים בהם חי הלאום הדומיננטי, להפלות במיסים, תשתיות ועוד.

בהעדר אמון בין הלאומים, או דרך להביטח שיוויון, הלאום הפחות דומיננטי יחשוש שאם הוא יצטרף למדינה החדשה, הלאום הדומיננטי עלול להפלות אותם. הבעיה, מבחינת הלאום הפחות דומיננטי, תתגבר כאשר המדינה תקום ותבסס. אז יהיה ללאום הדומיננטי כוחות ביטחון פנים שיכולו לדכא בקלות רבה יותר, ביחס לתקופה שלפני הקמת המדינה, את הלאום הפחות דומיננטי. ולכן הזמן המועדף להתמרד בלאום הדומיננטי היא לפני הקמת המדינה.

פרון מדגים את התהליך הזה, באמצעות הדוגמא של מלחמת המיעוט הסרבי ברוב הקוראטי, ערב הקמת המדינה הקוראטית. הוא מראה כי בשנה שלפני הכרזת העצמאות, רוב הסרבים והקוראטים לא חשבו סיכסוך. הם דיברו על מסחר משותף, חיים משותפים

ונישואים בין הלאומים. רק מיעוט קטן של קיצונים חרחר מלחמה בשוליים.

ככל שהלכה והתקרבה הכרזת העצמאות, עלה המתח ועלה. מנהיג מקומי סרבי אהוד ומקובל על שני הצדדים, נע מכפר לכפר וניסה לישב את המתח המתעורר. הוא נרצח מאוחר יותר.

טוג'מן, הנשיא הנבחרה של אזור קוראטיה, אומנם דיבר על כך שהוא מעוניין לתת זכויות למיעוט הסרבי, והוא אף הציע למנהיג הסרבים להיות הסגן שלו, אך בפועל הוא חיזק את הקוראטים. הוא סילק סרבים ממשרות ממשלתיות. אימץ סמלים ממלחמת העולם השניה, שהרגיזו את הסרבים, וחיזק את כוחות המשטרה בשוטרים קרואטים. הסרבים בתגובה הכריזו על הקמת המחוז הסרבי העצמאי קארג'ינה.

הסרבים הרגישו יותר ויותר מאויימים. בין מאי ליוני 1991, ערב הכרזת העצמאות הקוראיטית, המיעוט הסרבי פנה אחר המנהיג הבדלן באביק, ונטש את המנהיג המתון רסקוביק.  אבל הסרבים חיכו עם המלחמה עד לרגע שבו הכריזו הקוראטים על עצמאות. מרגע שהקוראטים הכריזו על עצמאות, הם גם הבינו שאין להם ברירה, ועליהם להלחם על עצמאותם. אחרת, החשש היה שהם יהפכו מיעוט חסר זכויות תחת הקוראטים, תחת משטר שיוכל לדכא אותם. הם הבינו שערב ההקמה, הוא הזמן המתאים ביותר להלחם על עצמאות.

התזה של פרון, אכן מאוששת על ידי הסיפור הזה, והיא מסבירה גם מדוע באזורים אחרים שמהם נסוגות מעצמות, מתפתחים סיכסוכים אתנים. חוסר היכולת של הצדדים להבטיח את הזכויות של המיעוטים, הם הגורמים, על פי התזה של פרון, למיעוט לצאת למלחמה על חרותו.

התזה של פרון מסבירה גם מדוע סיכסוכים אינם פורצים. פרון מראה כי במקומות שבהם ניתן להפריד את הקבוצות האתניות לשתי מדינות אתניות נפרדות, נמנעת מלחמה. הוא מראה גם שבמקומות שבהם יש גוף שלישי חזק מספיק שיבטיח את זכויות המיעוט, תמנע מלחמה.

אם בוחנים את המיקרים של השיווצרים, הבוסנים והלבנונים, ניתן לראות כי בכל המקרים הללו, הצליחו מיעוטים לחיות בשלווה זה ליד זה, מבלי לגלוש כמעט למלחמה (למעט כשהמנגנון לא פעל בלבנון). במקרה השוויצרי, המיעוטים התחלקו לקאנטונים שבכל אחד מהקאנטונים יש ממשלה עצמאית. גם בוסניה חולקה לשני מחוזות שמבטיחים רוב בולט בכל קנטון לסרבים ולבוסנים. הפרלמנט הפדרטיבי הבוסני מורכב מ-5 מקומות לבוסנים, 5 מקומות לסרבים ו-5 מקומות לקרואטים. האו"ם מפקח על בוסניה ודואג לכך שמאזן הכוח לא יופר. גם בלבנון, מתקיימת חלוקה קבועה של כוח על פי העדות. הרכב זה, שנקרא קונפסיונליזם נועד למנוע מלחמת אזרחים בלבנון. למיטב הבנתי, מלחמת האזרחים בלבנון פרצה בגלל שהפלסטינים, שהגיעו ללבנון לאחר ספטמבר השחור, וגם עדות אחרות, הרגישו שהם אינם מיוצגים כראוי בשיטה זאת, ולכן נגרמה מלחמת האזרחים.

 

בהמשך, אנסה להראות כיצד ניתן לשפר את המודל של פרון, כדי לקבל רזולוציה טובה יותר של הארועים. בינתיים. מה דעתכם על המודל של פרון? האם הוא מקובל עליכם? כיצד אתם רואים את הסיכסוך הישראלי פלסטיני בהקשר הזה?

בחברה דמוקרטית, העם אמור להיות הריבון. אבל בגלל שאנו מונים 7.5 מיליון איש לערך, ואין לנו זמן לעסוק בדיונים ובחוקים, אנו שולחים, פעם בארבע שנים (לערך) 120 נציגים שייצגו את דעתנו. החבר'ה הללו אמורים להיות חתך מייצג של הדעות בציבור הישראלי (נו שויין…), והם אמורים להיות הריבון, כל עוד הכנסת מכהנת.

מתוך חברי הכנסת, הנשיא בוחר את הבחור/ה שיש לו סיכוי מירבי להקים קואלציה. במקרה דנן, מדובר בביבי.
אם הבחור/ה עומדים במשימתם ומרכבים קואליציה, הוא הופך לראש הקואלציה ולראש הממשלה. הקואלציה מחלקת בינה לבין  עצמה, את התפקידים בממשלה. הממשלה היא הרשות המבצעת. כלומר, הממשלה אמורה ליישם את  החוקים שמחוקקים חברי הכנסת, ולפעול על פי ההחלטות של השרים, תחת ריבונות הכנסת.

אלא שנדמה כי במדינת ישראל משהו כאן לא פועל על פי הסדר האמור.

בכתבה הזאת, מסתבר שוועדת שרים (חברי הרשות המבצעת), מנעה מהכנסת לקבל החלטה. כלומר, לראשות המבצעת יש ריבונות על הרשות המחוקקת (הכנסת)? מממ…. או שאני לא הבנתי כאן משהו, או שמשהו כאן לא פועל כשורה.

מישהו יודע להסביר את החידה?

כחלק מחוקי המלחמה, שבהם אני עוסק לאחרונה, חשוב לדעתי להבין את אחת הפרדיגמות המשפיעות ביותר על התנהגות חברה, ועל השפעתה על הלאומיות.

הפרדיגמה שנקראת "פרדיגמת התיאום" היא פרדיגמה שמשפיעה על יכולות התיאום בתוך קבוצה. היא נובעת מהצורך של כלל חברי הקבוצה לפעול בתיאום, כדי להביא לתוצאה רצויה. כאשר אנו מקמימים ארגון, אנו מעוניינים להגיע למטרה מסויימת. העדר תיאום וכתוצאה מכך פעולה עצמאית של כל אחד מהחברים, עלולה להביא את הקבוצה להתפרקות, ועלולה למנוע ממנה להשיג את מטרתה.

אם נתחיל מהקבוצה הקטנה הכוללת רק אדם אחד, ברור כי  לאדם אחד לא נדרש תיאום עם חברים נוספים בקבוצה. אך כאשר הקבוצה הופכת להיות בת שני חברים, יש להוסיף קו תיאום בינהם (נקרא coordination line). ככל שמצטרפים עוד חברים לקבוצה, כך כמות קוי התיאום גדלה.  ניתן לחשב זאת באמצעות הנוסחה הבאה:

וכאשר הקבוצה גדלה, בעצם כמות הקוים גדלה ביחס לחברי הקבוצה בריבוע, חלקי 2. כלומר יש כן יחס של חזקה. המשמעות היא שבקבוצה בת 100 אנשים צריכים להיות 4950 קשרי תיאום.

ברור כי מספר כל כך גדול של תיאומים אינו אפשרי. אם פעם תנסו להחליט לצאת לבלות עם חמישה חברים (10 קוי תיאום), כאשר לכל החברים יש משהו להגיד על מקום הבילוי הרצוי, והדיון צריך להיות שיווני, סביר להניח שתבלו כמה שעות, רק בניסיון לקבוע לאן ללכת. תארו לעצמכם כמה זמן ידרש לקבלת החלטה כדי שקבוצה של 100 איש (עם 4950 קוי תיאום) יצטרכו לקבל החלטה שיוויונית.

בהעדר טכנולוגיה מתקדמת, לפתרון הבעיה, בני אדם נוטים למצוא פתרונות קל יותר לבעיה. הם למשל מפקידים את ההחלטה בידי אדם אחד (מונרכיה) או בידי קבוצה קטנה, בעלת כוח השפעה (אוליגרכיה). כיוון שבני אדם למדו כי השארת כל כך הרבה כוח החלטה בידי קבוצה קטנה של אנשים, מסוכנת מאד לחברי הקבוצה, ועלולה להוביל להחלטות שאינן לטובת כלל החברים, הוקמו דמוקרטיות הנציגים, שבהן בעלי יכולת ההחלטה נמצאים בפיקוח הציבור, וניתן להחליפם. אך עדיין בדמוקרטיית נציגים, באופן עקרוני רק קבוצת ה-120 ח"כים היא המחליטה. ואם נבדוק את המצב לאשורו, נראה שלמעשה את עיקר ההחלטות מחליטות הקואליציה והממשלה. בהחלטות מהירות, יש קבוצה עוד יותר קטנה של המטבחון. ו-כ-30 אנשים אלו, הם המחליטים עבור 7.5 מיליון אנשים.

אגב במציאות לכן קבוצה מתאמת אינה נראת כך:

אלא כך:

זאת כיוון שבמציאות מאד קשה ליצור קבוצות בהן כולם מדברים עם כולם.

גורמים המשפיעים על טיב הקשרים

טיב קוי התיאום מושפע מגורמים רבים. בינהם טיב השיח. לעיתים קרובות אנו חווים שיח של חרשים. הדבר קורה כאשר המתדיינים עסוקים בטיפוח האגו העצמי שלהם במקום להקשיב לחבריהם לשיחה, או כאשר השיחה היא אינטואיטיבית מידי. אחד הכשלים הקשים ביותר במערכות דיון כאלו, הן העדר ערכים משותפים, והעדר עולם מושגים משותף. כאשר בני אדם ממחנות ערכיים ואידאולוגים שונים מנסים לדון על נושא ועולם המושגים שלהם שונה, הם אינם יכולים להבין איש את דברי חברו. איש משאל רואה את העולם דרך מקפים של שיוויון ועולם מושגים של שיוויון, בעוד איש ימין רואה את העולם דרך משקפיים לאומיות. לפעמים אותו מושג משמש לשני מובנים שונים במחנות השונים למשל צדק עבור סוציאליסטים הוא צדק חלוקתי, בעוד עבור קפיטליסטים הכוונה היא לצדק טבעי. זאת אולי הסיבה העיקרית לכך שלמרות שהשיח בין ימין לשמאל נערך מעל כל גבעה רעננה, נראה שהתקדמות ליצירת הסכמה, איטית ביותר. בין המחנות חסרה יכולת תקשורת יעילה.

הדבר הולך ומקצין כאשר מדובר על שתי תרבויות שונות. כאשר דוברים משתי תרבויות שונות מדברים, עולם הערכים והמושגים שלהם כל כך שונה, עד שהם מתקשים ליצור הבנה בינהם והם מתקשים לסמוך אחד על השני. כאשר יש פער תרבותי, כוונה של צד אחד יכולה להתפרש אחרת על ידי הצד האחר. הדבר מוביל פעמים רבות לאי-אמון.

למנהיגים הנדרשים לשלוט בקבוצות גדולות, קל יותר להנהיג ולתקשר עם אנשים בעלי עולם ערכים ומושגים משותפים. ולכן כאשר קבוצות יתארגנו סביב מנהיגים, הם לא פעם יתארגנו על פי קוים של מחנות אידאולוגיים ותרבויות. כיוון שקל יותר למנהיג להנהיג באמצעות חרדת קבוצות, הוא יטה לצייר את הצד השני כאיום. והדבר ילך ויצור קיטוב ואי הבנה בין הקבוצות.

בצורה כזאת הולכות וצומחות תרבויות שונות וקבוצות אתניות שונות, המבססות להן עולם ערכים פנים-קבוצתי, שמאפשר להן לתאם את רצונן בצורה טובה יותר.

כך צומחת הלאומיות, וכך צומחים מתחים אתניים. מתוך השונות, והצורך ליצור תיאום בקבוצה.

על הלאומיות, ביתר פירוט, בפוסט אחר, בע"ה.

האם התיאוריה הזאת נראת לכם סבירה? במה תבקרוה?

אחד ההוגים המעניינים ואולי החשובים ביותר בכל הקשור למלחמה ומדיניות הוא ניקולו מיקיאוולי. מיקיאוולי מהווה שילוב נדיר ומרתק של פרקטיקן פוליטי ומלחמתי, ושל הוגה חריף שהעלה על הכתב את תובנותיו.

מיקיאוולי היה דיפלומט וגנרל, אשר הודר בימי חולדו ממרכזי הכוח והשפעה הפוליטיים. בצר לו הוא ניסה לחזור לחוג ההשפעה הפוליטית, באמצעות ספרים שכתב על מדיניות ומלחמה. שנים מספריו שקראתי הם "הנסיך", שעוסק במדיניות ובכיבושים, ו- The Art of War. למרות שמיקיאוולי כתב את ספריו לפני 490 שנה לערך, ספריו נחשבים גאוניים, והם נשארו בתפוצה רחבה מאז ועד ימינו.

מיקיאוולי זכה לשם רע, כיוון שהוא מתאר פוליטיקה אפלה. הוא מתאר אינטריגות ותככחים הנסתרים מעיני הציבור. יתכן ומבקריו של מיקאוולי ביקשו לצייר את הפוליטקה באור חיובי יותר. יתכן והם ביקשו לצייר עבור הציבור תמונה פסטורלית של פולטיקה של אידאות נטולות אינטרסים אישיים. אלא שחלקים גדולים בציבור למדו מאז להבין שהפוליטיקה איננה אידאליסטית כפי שביקשו לצייר זאת עוברם. אנו בשלים כיום להבין, כי הפוליטקה שמיקיאוולי צייר, דומה יותר לפוליטיקה שמתרחש בפועל, הרחק מעין הציבור.

חוקי הפוליטיקה של מיקיאוולי

בפרקים הראשונים של הספר הנסיך, מתאר מיקיאוולי את הדינמיקה והחוקים של כיבוש ארצות. חוקים אלו רלוונטים להבנת הסיכסוכים והפוליטיקה גם בימינו. באמצעות הבנת הדינמיקה הזאת, אבקש בפרקים הבאים, להסביר את הקונפליקטים המודרניים.

מיקאוולי מתאר שלוש סוגי נסיכויות (או ממלכות) שאיתן צריך מלך כובש להתמודד. ממלכה שבה יש שושלת מלוכה ותיקה. ממלכות חדשות. ורפובליקות חופשיות. בתוך הממלכות שבהן יש שושלת ותיקה, מיקיאוולי מפריד בין ממלכות שבהן יש שלטון פיאודלי (כמו באירופה) לבין שלטון ריכוזי, שבו יש פקידים הממונים על אזורים שונים (כמו באימפריה העות'ומנית).

מיקיאוולי טוען כי רפובליקות (סוג של דמוקרטיות) וממלכות שבהן יש שושלת ותיקה-פיאודלית, הן הקשות ביותר לכיבוש. בעוד שממלכות בהן יש שושלת ותיקה ואין בהן פיאודליזם הן קלות מאד לכיבוש והחזקה, מרגע שהופל השליט המרכזי. ממלכות חדשות או ממלכות שאינן רגילות לשלטון יציב, הן קשות יותר לשליטה וכיבוש, אך אם המלך הכובש ישתמש בכמה כלים פשוטים, הוא יוכל להחזיק בממלכה החדשה בקלות.

מיקאוולי רומז לנו מדוע הדברים הללו קורים, אך הוא אינו יורד לעומק הבנת המנגנון שמוביל לכל אחת מההתנהגויות השונות של הממלכות השונות.

כדי להבין את החוקים, יש להבין את חוקי המשחק של שלטון ושליטה. להבנתי, ישנם ארבעה כללים בסיסים שיכולים להסביר את ההתרחשויות השונות. הכלל הראשון הוא כלל השליטה על ידי מנהיג, והשני הוא כלל האינטרס האישי. הכלל השלישי הוא כלל השמרנות של הציבור, והרביעי הוא כלל התיאום בקבוצות אוליגרכיות.

כלל השליטה על ידי מנהיג והתקשורת המאבקית:

עד היום, לא פותחו שיטות יעילות לניהול קבוצות גדולות ללא מנהיגות. מנהיג, הוא אדם היודע לרכז קבוצה של בני אדם.  ככל שכוחו הפולטי של אדם גדול יותר, כך הוא יכול להניע יותר אנשים למעשה. אומנם ככל שהשלטון יותר שיוויוני, נוצר דיאלוג שיוויוני יותר  בין המנהיג לציבור מונהגיו, אך בסופו של דבר, ביכולות הקיימות כיום, מנהיג מסוגל להשפיע מאד על מונהגיו.

יש דרכים רבות להנהיג. אחת הפשוטות שבהן, היא לגייס את המערכת הלימבית. המערכת הלימבית, היא מערכת הקשורה לאינסטינקטיים מידיים, בינהם הפחד, התוקפנות והשנאה. מנהיגים רבים משתמשים במערכת הלימבית כדי להקהיל סביבם קבוצה גדולה יחסית. הם עושים זאת באמצעות תיאור העולם בצבעי שחור ולבן. באמצעות תיאור קבוצה אחרת כמאיימת על אנשי קבוצתו.כך הוא גורם לאשים להתקבץ סביבו וכך הוא יותר כוח פוליטי עז יותר. גם כיום, בפוליטיקה של המאה ה-21, אנו עדיין לצערנו כאלו תנועות ומנהיגים. זאת הסיבה שבמאה ה-20, שהיא מאת ההמונים, הינו עדים לפוליטיקה של שנאות ומאבקים. קל יותר כך לגייס קהל עצומים. זאת בניגוד לפוליטיקה המתבססת על דיון והסכמות, שנשענת על אזורים מפותחים יותר במוח, שאינם מידיים כל כך, כמו האזורים הלימביים.

לכן נראה את מרבית המנהיגויות פונות לסגנון הובלה הדורש שנאה ומאבק.

אינטרסים אישיים:

כנראה שעד שיגיעו מלאכים לבקר אותנו, יהיו חלק גדול ממנהיגינו אנשים אינטרסנטים. זה לא אומר שאין מנהיגים שהתעלו מעל לאינטרסים הפרטיים שלהם, אבל כמעט תמיד משחק האינטרס האישי, בין אם הוא מגולם בכבוד, ובין אם הוא מגולם בממון, האינטרס האישי משחק תפקיד חשוב במשחק הפוליטי.

חוק ההרגל הציבורי:

לציבור יש נטיה טיבעית לשמרנות. קשה מאד לשנות דעות והרגלים. בד"כ, כדי ליצור שינוי יש צורך בקבוצה אינטלקטואלית חזקה ורחבה ובלחצים חיצוניים ופנימיים מתונים, כדי שיווצר תהליך איטי של שינוי הרגלים בקהל. זאת הסיבה ששבגללה מציע מיקאוולי לנהוג בממלכות שיש להן חוקים קדומים בשלוש דרכים אפשרויות. האחת היא להחריב אותן כליל (כי קשה מאד לשנות את דעתן). השניה היא לשבת ולגור בהן והשלישית לתת להן להמשיך לנהוג על פי מנהגן, ולהשליט עליהן שלטון אוליגרכי (כנראה מקומי). ולכן מיקיאוולי מציין כי ממלכות שהתרגלו לחרות, יהיה קשה מאד לשלוט עליהן.

יש משהו בדינמיקה ובתרבות של הציבור שומנע ממנו לבצע מעבר מהיר ממצב למצב. זאת אחת הסיבות אולי, שבעירק, מתקשים האמריקאים להשליט דמוקרטיה, על ציבור שהיה רגיל לדיקטטורה במשך שנים.

כלל התיאום באוליגרכיות.

ישנו כלל, שלא אתייחס אליו בפוסט זה, אך הוא מלווה תמיד קבוצות פועלות. הכלל הזה נובע מפרדיגמת התיאום, והוא אומר כי קל יותר לתאם מהלכים בקבוצות קטנות. והוא אחת הסיבות לכך שבהעדר טכונולוגיה מתקדמות, קשה לתאם עמדות, ולפעול ביחד בקבוצות גדולות, ללא הימצאות אוליגרכיות-מתאמות (אוליגרכיה = שלטון מעטים).

בחינת החוקים לאור המקרים שמיקיאוולי מתאר

באמצעות החוקים הללו, ניתן להסביר את התופעות השונות שמיקיאוולי תיאר.

נתחיל במדינה שרגילה לשושלת עתיקה. במקרה כזה, גם אם הכובש החדש ינהג בצורה הוגנת כלפי נכבשיו, הם עדיין יהיו רגילים למלוכה הקודמת, ויראו רק בשושלת הקודמת ממשל לגיטמי. זאת למרות שאין הבדל מהותי בין אדם לאדם, ובין מלך למלך. בעייני הציבור השמרני, הנסיך החדש יהיה לא לגיטמי. ולכן מיקאוולי מציע לנסיך הכובש, שכדי לשלוט, עליו להתיישב במרכז הממלכה הכבושה. כך למעשה יכולה להיווצר מערכת קשרים איתנה ותועלתנית בין המנהיגים המקומיים לבינו. כך יאוזן במהירות כל מתח שיווצר וכל סיבה למחלוקת בין המנהיגים המקומיים . בצורה זאת המנהיגים המקומיים יתרגלו לשלטון החדש, ויקשרו למלך החדש. המנהיגים הללו, יוכלו בסופו של דבר לשנות את דעתו של העם ולהרגילו לנסיך החדש.

אם הנסיך הכובש לא ישב במקום החדש שכבש, ויפקיד את הממלכה החדשה בידי פקידים, הפקידים ידאגו לאינטרסים של עצמם. הם ינסו לחזק את שלטונם בכוח הזרוע, כדי לאכוף את רצונם, ויתעלמו מצרכי המנהיגים המקומיים. מרגע שהאינטרסים של המנהיגים המקומיים יפגעו, והם ירגישו שהודרו ממוקד הכוח (שאליו הם היו רגילים עד כה), הם יתחילו לארגן מרידות. הם ישתשמשו בשמרנות של הציבור, כדי לעודד את הציבור להתגייס למאבק. וכיוון שהם מנהיגים, הם יצליחו לארגן מספיק לוחמים כדי להדיח את המלך החדש, אם רק יחזור לזירה שאר-בשר לגיטמי של השושלת הוותיקה.

מארג הכוח הוא זה שגם יקבע את כוח הגנתה של מדינה בפני כיבוש. בממשל הפיאודלי, נוצר מאזן כוחות בין שכבות שונות של מנהיגים (אצילים) שמסוגלים לגייס צבא באופן עצמאי (עד המאה ה-17, מרבית הצבא התבססה על כוחות פרטיים שהחזיקה האצולה). האצילים שולטים בתושבים באופן ישיר, ומסוגלים להפעילם לצרכיהם. מארג הכוח שנוצר הוא עדין מאד ומאוזן על ידי המלך והאצולה הבכירה. האצילים זקוקים למאזן הכוח הזה כדי להמשיך לנצל את התושבים לצרכיהם, מבלי לעסוק במלחמות פנימיות. מרגע שכובש זר, מדיח את המלך, לאצילים יש אינטרס חזק להשיב את המלך על כנו, כיוון שהוא מקור האיזון שמאפשר את הכוח שלהם. מלך חדש, שאינו יושב במקום, ואינו מסייע לאצילים, למעשה מערער את מערכת היחסים ומהווה עבורם איום, והם יגיסו את כל הכוח העומד לרשותם לצורך הדחתו, והשבת שאר-בשר לגיטמי לשלטון.

לעומת זאת בממלכה ריכוזית שבה המלך ממנה פקידים (כמו בפרס ובאימפריה העות'מנית), הפקידים אין להם צבא משלהם, וכוחם תלוי לחלוטין במלך. אם המלך מודח, הם עצמם מודחים, ואין להם שום יכולת לגייס את ההמונים למלחמה למען המלך. כתוצאה מכך, ממשל ריכוזי, הוא חלש מאד וקל לכיבוש, מרגע שהמלך הוכרע. זאת הסיבה שאלכסנדר הגדול, רדף אחר מלך פרס, עד שהרגו.למעשה זאת ממלכה ללא בלמים ואיזונים, אין בה קבוצות מאזנות. וכך ניתן לראות שגם כדי שממלכה מונרכית תתקים לאורך זמן, עליה להכיל באופן פנימי, בלמים ואיזונים.

ממלכה חדשה, היא גם ממלכה שקשה להחזיק בה, כיוון שתרם נוצר מאזן בין המנהיגים המקומיים, וכל אחד שואף למנהיגות. המריבות הפנימיות יכולות להיות גדולות, ולא פעם השואפים להנהגה יפנו בקריאה לכוח חיצוני כדי שיסייע בידהם להשתלט ולהשיג את השלטון.

אגב, חוק המנהיגות גם מסביר מדוע מיקאוולי מציע לנסיך שמבקש להקים מושבה על שטח שכבש, לפגוע באוכלוסיה הענייה שאינה מונהגת על ידי מנהיג.

…והוא פוגע רק באלו שהוא נוטל מהם את השדות ואת הבתים כדי לתת אותם לתושבים חדשים; ואלו שהוא פוגע בהם, הם רק חלק זעיר של אותה מדינה. ומכיוון שהם נשארים פזורים ועניים, לעולם לא יוכלו להזיק לו, בעוד כל השאר נשארים מצד אחד ללא פגע – ולכן הם אמורים להירגע – ומצד אחר, הם פוחדים לשגות, שמא יקרה להם מה שקרה לאלו שנעשקו (פרק ג')

כמובן, שהחוק הזה משתנה במעט בימינו אלו. אם לעניים ולנפגעים יש בעלי ברית חזקים, יכולים בעלי הברית להציג את העוול, ולגרום לכך שציבור רחב מאד יתקומם ויתארגן נגד הכובש. כך היה בויאטנם, ובסיכסוך הישראלי-פלסטיני. בשני המקומות הללו ישנם מספיק בעלי ברית חזקים לנפגעים, כדי שהפגיעה בחלשים תצטיר כרשע. לעומת זאת, באפריקה מתרחשים טבח עם ורציחות המוניות, אך בהעדר עניין של בעלי ברית, אין העולם מודע לכך כמעט, והוא אינו פועל כמעט. אירגוני זכויות אדם, ואירגוני שמאל, לבדם, אינם מספיקים כנראה כדי ליצור כיסוי תקשורתי מספיק גדול. כנראה שכדי ליצור את הכיסוי התקשורתי הגדול, יש צורך בעוד בעלי אינטרסים חזקים.

במקרה של ויאטנם, היה זה השמאל האמריקאי, אך סביר להניח שגם מכונת התעמולה הסובייטית השתתפה במשחק מאחורי הקלעים. במקרה של הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, מדובר היה פעם במערך התעמולה הסובייטי, והן באינטרסים של אירופה במזה"ת ובעולם הערבי הרחב. לעומת האינטרסים האירופאים שהיו פרו-ערביים, מבחינת ארצות הברית, האינטרסים היו לטובת ישראל, ולכן עד לפני כמה שנים, הפלסטינים הוצגו כטרוריסטים והישראלים כאמיצים וטובים, בסרטים ההוליוודיים.

סיכום

אלו ארבעת החוקים המרכזיים שמשתתפים, להבנתי, במשחק הפוליטי של סיכסוכים ומלחמות. בפוסטים הבאים, אני מקווה להראות כיצד חוקים אלו, באים לידי ביטוי בקונפליקטים טריים. באמצעות הבנת החוקים הללו ופועלם, אני מקווה שגם נמצא דרכים אלטרנטיביות לישוב סיכסוכים.

אשמח להארות/הערות/ביקרות ופרדיגמות אלטרנטיביות.

שלכם,

טל

הסכסוך הערבי-ישראלי, ולאחר מכן הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא בן כמעט 90 שנים. זהו סיכסוך שגבה קורבנות רבים, ומהווה בסיס למאבקי כוח אזוריים. זהו סיכסוך מורכב מאד, בו מעורבים רכיבי כוח רבים. מאבקים בין-לאומיים, מתרכזים לנקודה הקטנה שנקראת הסיכסוך הישראלי-ערבי או ישראלי-פלסטיני. בריה"מ וארה"ב נאבקו בינהן על השליטה במזה"ת, והסיכסוך היווה עבורן עילה לחזק את הדמונינטיות שלהן באזור. אירן, משתמשת בסיכסוך, כדי להגדיל את ההגמוניה  באזור, ולהאדיר את שמה, בפני הציבור הערבי, שרוכש שנאה למדינת ישראל.

גם ללא התערבות כוחות בינ"ל, הסיכסוך עצמו מורכב מאד. יש כאן קונפליקט בין שתי אוכלוסיות שמדברות בשפות תרבותיות שונות. יש כאן תרבות יהודית-מערבית, אל מול תרבות חמולתית-ערבית. שתיהן מתקשות להבין אחת את השניה, ולכן הן מתקשות ליצור אמון. שתי התרבויות הן תרבויות שחוו טראומות ומגיבות בקיצוניות. יהדות אירופה, חייה באווירת רדיפה בת 2000 שנים. יהדות ארצות האילסאם, מושפעת מאווירת האי-דמוקרטיה של העולם הערבי. מולם הפלסטינים חיים בתחושת נישול וקיפוח, והיתה להם נטיה להגיב באלימות ובטרור.

גם החברה הישראלית עצמה, מפולגת, ומכילה תפיסות עולם מנוגדות, המתנגשות אחת בשניה, המציעות פתרונות שונים והופכיים. ההתפלגות הזאת נראת כמשתקת את יכולת התגובה והפעילות של הצד הישראלי. דתיים-לאומיים וימין מדיני מצד אחד, ושמאל ושמאל אוניברסלי מהצד השני. כל פלג נאבק בפלגים האחרים, ומקשה על קבלת החלטות מוסכמת. דינמיקה של איבה פנימית, מקשה על הגעה לקונצנזוס, לגבי דרך הפתרון.

כל אלו הופכים את הסיכסוך למורכב מאד וקשה לפתרון. כדי לנסות להבין, כיצד יכול אולי להימצא פתרון לסיכסוך עתיק וקשה זה, יש להבין קודם את הדינמיקה של סיכסוך ומלחמות. מבלי הבנת הדינמיקה, אנו נאלץ להשתמש בעיקר בניפנופיי ידיים ובתחושות בטן לא מבוססות לגבי הפתרון האפשרי. אם אנו מעוניינים לפתור את הסיכסוך, יהיה עלינו להבין את חוקי הסיכסוכים והמלחמה.

במאמרים הבאים, אני מבקש לבחון כללים שונים בסיכסוכים, שלדעתי יעזרו לנו להבין את חוקי הסיכסוכים. כרגיל, הכללים שאני מציע, הם פרי מבט עצמאי שלי על חברה מלחמות וסיכסוכים. אני מתבסס במידה מסויימת על הוגים קודמים בנושאים אלו (בעיקר מיקיאוולי, סן טסו, לידל-הארט וקלאוזוביץ'). בתובנות שנרכשו במלחמות (הניסיון של צ'רצ'יל והניסיון של היטלר, ההיסטוריה האנגלית והבריטית של 800 השנים האחרונת, מלחמת מאה השנים ומלחמות אחרות) וכן חלקים מתורת השלטון שאני מפתח ברקע (כבסיס להבנת השלטון למיניו).

כרגיל, זאת משנה הגותית עצמאית, שמזמינה ביקורת והסתכלות רחבת פרספקטיבה. היא אינה מתבססת על כול ההוגים הקיימים בתחום, ובוודאי שאני מפספס הרבה מהידע הקיים. כיוון שאני עוסק בתחומים רבים, אינני יכול להתחרות בידע הקיים אצל מומחים בתחום. אך מצד שני, כיוון שאני עוסק במגוון רחב מאד של נושאים, התפתחה אצלי פרספקטיבה יחודית, שאולי יכולה לשפוך אור חדש על הבנת הסיכסוך. ההבנה שלי תמיד תהיה מוגבלת ביחס לכל הידע הקיים, ומבלי ההשתתפות של כולנו בדיון, כך היא גם תשאר.  לכן, אני מזמין אותכם קוראיי הביקורתיים, להציע ביקורת ותובנות ברוח תרבות הדיון, וכן לציין משנות הגותיות שונות למקור הסיכסוכים והמלחמות.

אינני יודע אילו פרקים יכתבו. זה תלוי בנסיבות, ובדינמיקה שתווצרי בינינו.

שיהיה לנו מסע מעניין,

טל