האם החלטות דמוקרטיות טובות לכלל?
בדיון שהתפתח בפייסבוק, טען מרק ולצר (שכתב ביחד עם דוד אלכסנדר את "שלטון ההמון") את הטענה הבאה:

הרעיון של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל" הוא רעיון לא נכון מתמטית בכלל.
מי קובע מה טוב עבור הכלל?
אתה חושב שפינוי מישהו מביתו הוא עוול גדול אני חושב שלא (נניח).

הבעיה של "הפתרון הכי טוב עבור הכלל", היא בעיית יסוד בדמוקרטיה. לכאורה, הצבעות דמוקרטיות אמורות להבטיח את טובת הכלל. כלומר, הציבור לכאורה משתתף בהצבעות, ודואג בכך לאינטרסים של עצמו. השיקלול של הצבעות הציבור, אמור להבטיח שהציבור ימצא עבור עצמו את הפתרונות הטובים ביותר לעצמו. אך מרק ולצר, כמו הוגים אחרים כבר מהמאה ה-18, העלו הסתייגות לתפיסה הזאת.

עריצות הרוב
למעשה אין כאן טובת הציבור, אלא טובת הרוב. כלומר, הרוב יכול לקבל החלטות שיקדמו את האינטרסים שלו, ויפגעו באינטרסים של המיעוט. עקרון זה, נקרא "עריצות הרוב", ומהווה בסיס לדאגה של לא מעט הוגים.
כאשר אנו מבקשים לקדם דמוקרטיה, כיצד אפשר לעצב מערכת כזאת, שלא תיצור עריצות רוב? אחת הדרכים היא להקים בית משפט חוקתי, שיוודא שהחוקים הנקבעים על ידי הרוב, יעמדו בעקרונות יסוד ליברליים, שיבטיחו את חרויות המיעוט. זהו פתרון סביר, ובישראל מתקיים מאבק ארוך שנים לקדם בית משפט חוקתי.
אך פתרון זה הוא פתרון של בלמים, ואינו פתרון שמובנה בתוך המערכת. למעשה, בית משפט חוקתי, צריך לקבל כל הזמן לגיטמציה מהרוב, כדי להמשיך לתפקד. אם לאורך זמן, הפסיקות של בית המשפט החוקתי יהיו נגד האינטרס של הרוב, יוכל הרוב להפיל או להחליש את בית המשפט (ע"ע המאבק הנוכחי של הממשלה נגד בג"צ).
אם אנו רוצים לעצב מערכת החלטות דמוקרטית, שבה לא נפגע המיעוט, עלינו לחשוב מחוץ לקופסה.
עלינו למצוא מערכת שתבטיח את טובת הכלל, בצורה אינהרנטית. האם זה אפשרי?

מסך הבערות
אחד הפתרונות לכך מציע ג'ון רולס בפתרון של "מסך הבערות":
על פי רולס, אם ההחלטות יתקבלו בתנאים כאלו שבהם אף אחד מהמשתתפים לא ידע באיזה קבוצה הוא ימצא את עצמו לאחר ההחלטה, ידאג כל משתתף, להציע פתרון שיהיה טוב לו גם אם יהיה במיעוט וגם אם יהיה ברוב, וכך נמצא את הפתרון הטוב לכלל.

זהו עקרון מקובל מאד במדעי המדינה, אך הוא קשה מאד ליישום בעולם האמיתי. שהרי, בהחלטות בעולם האמיתי, כל אחד יודע באיזה מצב הוא ובאיזה קבוצה יהיה לאחר ההחלטה. כך שהפתרון יפה מבחינה היפוטטית, אך לא מבחינה מעשית. בפועל הרוב יודע שגם לאחר הבחירה, הוא יהיה בעמדת רוב גם לאחר ההצבעה.

נדרש אם כן פתרון אחר.
הפתרון שאני מציע, מקורו בדילמת האסיר, וב-tit-for-tat, ויש לו רבדים "הגיוניים" ורבדים "פסיכולוגיים". אשמח כמובן לביקורת, ולהערות. (ואם אתם מכירים מישהו שכתב פתרון כזה, אנא שלחו לי קישור)
עקרון ההשתנות

העיקרון הנובע מדילמת האסיר ו-tit-for-tat, היא ששיתוף פעולה בין חברי קבוצה יווצר בצורה אופטימלית כאשר יהיה עליהם "לשחק" פעמים רבות. כלומר, כאשר לא מדובר בהחלטה אחת, אלא בהחלטות רבות, בנושאים רבים.
במקרה כזה, יתכן שבהחלטה אחת, משתתף א' יהיה בעמדת רוב, אך לאחריה בהחלטה אחרת, המשתתף יהיה בעמדת מיעוט. משחק כזה לאורך שנים, יגרום לכלל המשתתפים להבין שלפעמים הם מיעוט ולפעמים הם רוב, ואם ההחלטות שלהם יהיו קשות למיעוט, יתכן שבפעם הבאה, הם יהיו המיעוט והם אלו שיפגעו. ולכן קבוצה כזאת שתשחק לאורך זמן, במגוון תחומי החלטה, תפתח מתינות בקבלת ההחלטות, ותעדיף לקבל החלטות שבהן המיעוט לא יפגע יתר על המידה, גם אם זה אומר שלא כל האינטרסים של הרוב (באותה החלטה) יבואו לידי מימוש.
עקרון אי-העריקה
תנאי חשוב להצלחת קבוצה כזאת, היא שכל החלטה היא מחייבת לכל חברי הקבוצה, וחברות בקבוצה צריכה להיות יציבה. כלומר, חבר אינו יכול לעזוב את הקבוצה בכל פעם שההחלטה אינה מתאימה לו. אם יתאפשר לחבר לעזוב את הקבוצה כל פעם שההחלטה לא מתאימה, לא יצליחו חברי הקבוצה לגייס את כלל משאבי הקבוצה. התנהגות כזאת, גם תחליש את הקבוצה, כיוון שהיא תעודד התנהגות שבה לא כולם נושאים בנטל, ו"אופרטוניזם" של מעבר בין קבוצות על פי אינטרסים אישיים.
על פי כלל זה, ובהתאם לעקרון הבחירה החופשית, חבר יכול להחליט שהוא עוזב את הקבוצה, כאשר החלטה או קבוצת החלטות לא מתאימה לו, אך עליו לדעת שהוא לא יוכל לחזור לקבוצה, כאשר יהיו כן החלטות שטובות לו. שאם לא כן, הקבוצה תהיה חלשה, וסיכוייה להתפרק יגדלו.
מבנה פוליטי המאפשר השתנות
כדי ליצור קבוצה שבה אין קביעות לרוב למיעוט, נדרש מבנה פוליטי מסוג מסויים. לא כל מערכת פוליטית בנויה לייצר השתנות של הרוב והמיעוט. למשל בישראל, המבנה הרב-מפלגתי, והמנטליות הישראלית גורמות לכך שתפקידי הרוב והמיעוט מקובעים לאורך שנים רבות. המאבק בין ימין לשמאל אינו מאפשר כמעט שיתוף פעולה, וכך נוצר מצב שכאשר הימין בשלטון, הוא נמצא שם לאורך קדנציה שלמה, והשמאל, אינו שותף בקבלת ההחלטות. קשה מאד לאופזיציה לקחת חלק בהחלטות, ובפועל רוב ההחלטות יהיו של הימין. כך נוצר קיבעון רוב, לפחות לקדנציה אחת. כלומר בארבע שנים בשלון, הימין דואג לאינטרסים שלו, והאינטרסים של השמאל נפגעים. כמובן שהדבר הפוך אם השמאל בשלטון, והימין באופזיציה. הדבר חמור עוד יותר, במפלגות שלעולם אינן חברות בשלטון (כמו למשל המפלגות הערביות), שאז האינטרסים שלהן כמעט אינם באים כלל לידי ביטוי, ויש סבירות גדולה שהאינטרסים של המצביעים למפלגות אלו יפגעו.
התופעה הזאת, של עריצות רוב למשך קדנציה, גורמת לכך שהאינטרסים של המפסיד יפגעו קשות, לאורך מספר שנים, ולכן המאבק הוא פלגני וקשה מאד. בישראל המצב מחריף עוד יותר, כיוון שהציבור בישראל מאד שמרני בבחירותיו. במשך 29 השנים הראשונות לקיום המדינה, השמאל היה בשלטון (אם מחשיבים את זמן הישוב, אז השמאל היה בשלטון מאז 1930, כלומר 47 שנים). מאז 1977, הימין נמצא בשלטון באופן כמעט בלבדי במשך כ-31 שנים (למעט שתי ממשלות אחדות, ממשלת רבין, וממשלת ברק, קצרת החיים).
הקיבעון הזה אינו ברירת מחדל. בארה"ב למשל, סוג המבנה הפוליטי מאפשר איזון טוב יותר, שבו הרפובליקאים (ימין) והשמאל (דמוקרטים) מתחליפים מדי ארבע או שמונה שנים בשלטון. מה גם שניצחון הימין בנשיאות אינו מבטיח רוב בסנט ובבית הנבחרים. מצב כזה, מחייב את הימין והשמאל כל הזמן לנהל משא ומתן, ולדאוג לאינטרסים גם של המיעוט. אך מי שמכיר את הפוליטיקה האמריקאית, יודע שמאבקי השליטה, במיוחד בשנים האחרונות, הם פלגניים מאד. יחד עם זאת, יש גיוון רב יותר בשלטון האמריקאי, מאשר הישראלי.
מערכת טובה יותר מבחינת ההשתנות רוב-מיעוט, היא מערכת של דמוקרטיה ישירה. בדמוקרטיה ישירה, קשה לייצר מפלגות לאורך זמן. בכל החלטה, יכול האזרח להחליט על פי שיקול דעתו האישי. בחלק מההחלטות, האזרח ימצא את עצמו בעמדת רוב, ובחלק מההחלטות, הוא ימצא את עצמו בעמדת מיעוט. מחקר שנערך במדינות בהן יש דמוקרטיה ישירה, מצא שהתושבים בהן, פחות מרגישים את נושא המיעוט והרוב, וההחלטות שהתקבלו זוכים ללגיטמיות רחבה (קישור למאמר).

השכבה הפסיכולוגית
עד כאן, המודל שהצגתי הוא מודל תועלתני. כל חבר קבוצה, מחליט אם להשאר בקבוצה או לאו, על פי התועלת לו מהקבוצה לטווח שהוא בוחר. אלא שקבוצות כאלו יתקשו לשרוד לאורך זמן. קשה מאד לקבל החלטות שיצרו מאזן חיובי של בחירות, לאורך זמן. כדי להבטיח את התקימות הקבוצה, צריכה היתה להתפתח דרך לגרום לחברי הקבוצה להשקיע בקבוצה גם לאור מאזן שלילי, או כאשר הקבוצה נמצאת במצבים קשים.
אם קבוצה נכנסת למלחמה עם קבוצה אחרת, כל חבר בעל חשיבה תועלתנית, יעשה את החישוב הבא:
האם כדאי לי לעזוב? קיים סיכוי שאהרג, ואז אפסיד הכל. לכן עדיף לי לנטוש את הקבוצה ברגע שיש סכנת חיים או כל קושי קיומי אחר. התשובה התועלתנית לכך היא – כן. כדאי לחבר-קבוצה תועלתן לעזוב את הקבוצה. במקרה כזה, חברות הבנויות רק על תועלתנות, יתקיימו כל עוד הקבוצה מצליחה, אך ברגע שיגיע קושי קיומי (ומה לעשות, שמצבים כאלו קיימים בטבע לא מעט), הקבוצה תתפרק.

לשם כך יצורים חברתיים, היו צריכים לפתח את מה ש-Jonathan Haidt כינה "מתג הכוורת" בספרו "המוח הצודק". היה עליהם לפתח יכולת להזדהות באופן מלא עם הקבוצה. כלומר, שאם הקבוצה נפגעת, הם עצמם נפגעים. עליהם לחוש שמוטב להם להקריב את עצמם, כיוון שכך הקבוצה, איתה הם מזדהים, תשרוד. כך יכול חייל לצאת לקרב, בידיעה שיש סיכוי שהוא ימות, ובכל זאת הוא מרגיש שבכך הוא משאיר בחיים את עצמן (את הקבוצה).
את "מתג הכוורת", למדו מנהיגים לנצל לצרכי שימור הקבוצה. ישנן דרכים רבות לנצל את מתג הכוורת כדי לגרום לקבוצה להתקיים, למרות הקשיים שאותה היא עוברת. אחת הדרכים הטובות לכך היא הלאומנות. הלאום הוא העיקר, ובשביל הלאום ניתן להקריב הכל. רטוריקנים טובים, יודעים לרתום את ההמון לצרכיהם על ידי הפעלת מתג-הכוורת. מתג הכוורת הפעיל, מאפשר גם לקבוצה גם לשרוד, גם כשההחלטות פוגעות לאורך זמן בחברי הקבוצה. כך למשל, הכנסיה, שבנתה את עצמה על העבדות ששררה באימפריה הרומית במאות הראשונות, הצליח להנחיל למאמיניה את התחושה שהם קבוצה אחת, המאמינה באל ובבנו – ישו, ושעליהם לקבל את הסבל באהבה, כיוון ששכרם יהיה בעולם הבא. כך יכלו נוצרים רבים לחיות בתוך סבל, מבלי למרוד במלכות. גם תורות מרקסיסטיות ותורות קפיטליסיטיות רותמות את חבר הקבוצה להקרבה עצמית (או ויתור על האינטרסים האישיים), לטובת הקבוצה.

מתג הכוורת מתעצם בעיקר בתקופות של מאבק, ולכן משטרים דיקטטורים רבים, חייבים להחזיק איזה ארכי-נבל, כדי לשרוד. עליהם לגרום לאנשיהם לחוש במצור ובאיום תמידי, כדי שמתג הכוורת לא יסגר, וכדי שחברי הקבוצה ימשיכו לתמוך במנהיגות.

אבל מתג הכוורת גם גורם לאובדן הצדק וההוגנות. קבוצה שבה מתג הכוורת פועל בעוצמה, תתעלם מהחלטות שפוגעות בפרטיה, כדי לשרוד.
לכן, על חברה המחפשת צדק והוגנות, למצוא דרך האם באמת יש סכנה, האם קימות דרכי פעילות אחרות. על חברי הקבוצה למצוא דרכים לנהל דיון מושכל על רמת הסכנה האמיתית, שימנע מהמנהיגות לנצל לשווא את מתג הכוורת.

הדיון המושכל

דיון מושכל, הוא גם כלי חשוב בפיתוח מערכת קבלת החלטות, שתיצור אופטימזציה של האינטרסים של הפרטים. בדיון מושכל שומעים את כל הצדדים, את כל הצרכים והאינטרסים, לומדים את כל הנידרש ללמוד כדי לקבל החלטה, וההדיון וההחלטה שקופים לכולם. כל אופציות הפתרון מועלות, ולבסוף, בתהליך המשלב שקילה וברירה, נבחרת הצעה אחת שהרוב חושב שהיא אופטימלית.  וכיוון שמדובר על משחקים חוזרים, וכיוון שכל פעם חבר קבוצה מוצא את עצמו במצב רוב או מיעוט, במכלול הפתרון, הרוב ינסה להתחשב גם במיעוט במערך השיקולים. כך מובטח לאורך זמן יתקבלו החלטות אופטימליות לכל חברי הקבוצה (ואלו שיפגעו לאורך זמן, תמיד פתוחה בפניהם הדרך לעזוב את הקבוצה).

לסיכום
על מנת לייצר מערכת פוליטית בה נוצר איזון אופטימלי של האינטרסים של האזרחים, יש לעצב מערכת פוליטית, בה יש השתנות גבוהה של עמדת רוב-מיעוט. קהילה כזאת שבה יש השתנות במצב רוב-מיעוט, תפתח סובלנות למיעוט (בהחלטה הספציפית) ותתחשב עד כמה שניתן גם במיעוט. מערכות כאלו יווצרו במערכות פוליטיות, בהן נוצר צורך לשיתוף פעולה בין מיעוט לרוב (כמו במערכת האמריקאית) או במערכות בהן אין מפלגות, כמו בדמוקרטיה ישירה. כדי למנוע השתלטות של שחקנים חזקים על קבלת ההחלטות לטובתם, ובניגוד לטובת הרוב (באמצעות מתג הכוורת), על חברי הקבוצה לנהל את החלטותיהם בדיון מושכל, ופתוח לכלל.