שיח קיצונים, הוא שיח שמלבה מלחמה. תפקידם של קיצונים בכל חברה, הוא להקצין ארועים פשוטים, ליצור מציאות אלימה ולסחוף את הציבור לתפיסת מציאות קיצונית ומאבקית, שהדרך היחידה לפתור אותה הוא במאבק אלים. הדרך שבה הקיצונים מצליחים ליצור את תמונת המציאות המוקצנת איננה בשליטתם. קיצונים הם אנשים שרואים את המציאות כשחור ולבן, וכמקום מאיים. בעינהם יש טובים ויש רעים, והדרך היחידה לישב את הסכסוך היא באמצעות כוח.
הקיצונים מצליחים להשפיע על סביבתם. כל ארוע קטן, או תקלה מתפרש בעיניי הקיצונים כדבר הרה-אסון. הם מפנים את אור הזרקורים אל השלילי ומעצימים אותו, ומסחים את הדעת מכל כך הרבה חיובי שנמצא. התגובה שלהם חריפה, והם משדרים לסובבים אותם תחושת איום-קיומי. ארוע קטן בין עמים, מוחרף על ידי הקיצונים. תכונות שליליות של הצד השני מועצמות ותופסות את מלוא הבמה, ומתקבלת התחושה ש"הקם להורגך השקם להורגו". כתוצאה מתכונתם לראות את העולם כמקום מאיים, הקיצונים ממהרים לפגוע בצד השני. בתגובה לפגיעה הראשונה, הקיצונים של הצד השני, פועלים בעצמם, ופוגעים בצד הראשון. מעגל האימה מתרחב, ואיתו תפיסת הקיצונות של כלל האוכלוסיה. תושבים יותר רגועים, חווים איום, ובעצמם הופכים לקיצונים. ככל שמתרבות פעולות האיבה, כך אוכלוסיה הולכת וגדלה מצטרפת לתפיסת העולם הקיצונית, עד שנוצרת מסה קריטית שמאפשרת גלישת המדינות לאלימות כוללת, שסופה דם שפוך. בעיה שבמקרה אחר היתה יכולה להיגמר בפתרון דיפלוטמי, הופכת, כאשר לא מנטרלים את הקיצונים, לסכסוך אלים שמביא הרס רב, בד"כ לשני הצדדים.
הדבר הזה נכון בין עמים, והוא נכון בין קבוצות אידאיות בתוך עם. לכל קבוצה אידאית יש את הקיצונים שלה. וכל קבוצה כזאת יש בה דינמיקה, המביאה להקצנה של הקבוצות כולן לכדי התנגשות ומאבקים כוח כמעט- אלימים. כך למשל, קיצונים בימין מציגים את הקרן החדשה והארגונים הנ
תמכים על ידי הקרן, כאיום על מדינת ישראל. השמאל הקיצוני מצידו מציג את הימין-הדתי כמטורף ואלים, ואת הימין בכלל כאנטי-דמוקרטי (ראו תמונה משמאל).
השפעת הרשתות החברתיות על ההקצנה
בעבר, היה שיח השוליים נשאר במחוזות נידחים, אלא שבאמצעות הרשתות החברתיות, קולות הקיצונים הולכים ותופסים תאוצה (ראו: Extreme Voices: A Dark Side of Civic Engagement, Morris P. Fiorina, edited by: Theda Skocpol, Morris P. Fiorina, In Civic Engagement in American Democracy (1999), pp. (395-425.
לאנשים יש נטיה ללהעדיף דעות קרובות לדעותיהם, ולהתעלם מדעות מנוגדות. פייסבוק והרשתות החברתיות מאפשרות להגביר את ההקצנה, כיוון שמסרים עוברים בין חבר-בוקים, שבדרך כלל גם שותפים לדעות פוליטיות. כך באופן ויראלי, מסרים של הקיצונים עוברים מהשוליים למרכז, ותופסים תאוצה ככוח משפיע. הדבר הזה, מלווה בתופעה חברתית הידועה בשם "הקצנה קבוצתית".
הקצנה קבוצתית נגרמת מכמה תכונות של בני אדם. אחת היא הנטיה המוטבעת ברובנו לעבור קונפורמיות חברתית. אנו רוצים לחשוב כמו כולם, ולא להראות חריגים. אופנה היא דוגמא קלאסית לנטיה הגלובלית להדמות לשאר. לא משנה כמה ביזארית אופנה נראת בשלב מסוים, בשלב אחר היא יכולה להיחשב הכי In שיש. אנו נוטים לאמץ סלנג כחלק מרצוננו להידמות לחברי הקבוצה שלנו, ואנו גם מעדיפים לקבל את דעת הקבוצה, כדי להיות In.
אלמנט נוסף בבנית הקצנת הקבוצה, הוא המגבלה של הנעת קבוצה מוקצנת. כדי להוביל, על המנהיגים של קבוצת הקיצון להראות מובילים לפני השאר. גם החברים בקבוצה מחפש דברים חדשים ואטקרטיבים, והדרך שהמנהיגים שומרים את מיקומם, היא להיות יותר ויותר קיצוניים. זאת הסיבה שאלילי תקשורת הבלוגים הפולטים, מרגע שהפכו לסלבים, הולכים ומקצינים את דעותיהם. אחרת הם יאבדו רייטינג.
והאלמנט החשוב מכולם, הוא העדר ביקורת. החברים בקבוצת הקיצון רוצים להדמות לקבוצה, ואם מישהו מטיל ביקורת, מתעלמים ממנו. הוא "מקלקל את החגיגה". הקבוצות הללו הופכות לקליקות סגורות, שמזינות את עצמן בעוד ועוד מידע מהסוג שהן אוהבות, וכך ההקצנה הקבוצתית גדלה. למשל פעולות תג-מחיר הן סוג של אסקלציה של שני הצדדים. כל צד רואה את עצמו, ולא רואה את הסיבה לפעולת השני (שאלה, האם פעיל שמאל יודע לתאר את הסיבה לתג-מחיר (רמז, יש בה הגיון רב, וזה אותו הגיון שמוביל פעילי שמאל קיצוני למעשי אלימות)). כך לדוגמא, ההפגנה נגד אלימות אנשי תג-מחיר, כונתה "הפגנה נגד אלימות הימין" (האם באמת כל 4 מיליון מצביעי הימין ביצעו תג-מחיר)? כך קורה, שכאשר בודדים עושים מעשה, השמאל הקיצוני גורם לשאר הציבור שבשמאל המתון, לחשוב שהימין כולו הוא קיצוני. מרבית אנשי ימין שמעולם לא חשבו לבצע תג-מחיר, מרגישים מאויימים, והקיצונים שבינהם מתחילים לחשוב עוד פעם, אולי כדי להפחיד את אנשי השמאל-הקיצוני (שבעיניהם הוא כלל השמאל), וכך קיצונים משני הצדדים, סוחפים אותנו לשיח מתלהם, שבשלב מסויים עלול לגלוש לאלימות קטלנית.
הביקורת משמאל, כאילו קיצוני השמאל פועלים רק על ידי שיח, והקיצונים מימין פועלים באלימות, אינה רלוונטית למשחק ששני הצדדים משחקים. כל אחד מעצבן את השני בדרך שהוא יודע לפעול בה הכי טוב. התוצאה היא תמיד אותו דבר. אלימות ושנאה גואה כלפי מחנה השמאל והימין ויצירת מתרסים.
הרשתות החברתיות רק מעצימות את השפעת קבוצות הקיצונים. כיוון שכיום יותר ויותר אנשים ניזונים מחדשות שמפולטרות עבורם על ידי חבריהם, למעשה גם תמונת העולם שחווים קהלים שבעבר לא היו קיצונים, מתחילים לחוות את המציאות כקיצונית. התהליך גולש להקצנת השיח, עד שהוא מגיע גם לקהלים שבעבר היו ליברלים. זאת הסיבה שגדעון לוי, שבעבר נחשב קיצוני בדעותיו, מתחיל להחשב בעיניי רבים בשמאל כמתון.
השאלה האם המציאות אינה קיצונית?
אני מעריך שברובנו יש מימד קיצוני. לכן, גם אם נראה שלנו שהמציאות קיצונית, אני חושב שייטב אם נבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נראת, או ממה שהמכורים לקיצוניות מציירים. יש בה גוונים רבים. למעשה, בהעדר רשתות העצמה, כל הקיצונים בכל צד, אינם עולים על מאות בודדות לגרעינים הקשים, ועשרת-אלפים לנלווים לגרעין הקשה. רוב הציבור באופן רגיל הוא ליברלי, שואף חיים ושלווה.
המצב אינו מושלם. ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה במובנה המלא. היא תמיד נשלטה על ידי אוליגרכיות חזקות, שסתמו את הפה לצד שנמצא במיעוט. במשך שנים הטלויזיה הציבורית נשלטה על ידי המדינה, וכמעט לא היו ערוצי תקשורת חליפיים (בישראל היו מונופול של המדינה על הרדיו והטלויזיה עד 1992!) . כאשר הימין רצה לפתוח תחנת רדיו היא נסגרה באמתלות שונות. העיתון הימני "ישראל-היום" נחשב בעיני התקשורת המרכזית כלא לגיטמי וניסו לחוקק חוק שימנע את כניסתו.
הפתרון אינו אלימות או שיח קיצוני. הקיצונים הם מיעוט, ומאז ומעולם עיקר ההתמחות של הקיצונים היתה בהרס, ופחות בבניה. מי שרואה את העולם כשחור ולבן, לא יכול לבנות עולם מורכב ומתפקד. לא יכול להכיל אנשים מסוגים שונים וממינים שונים. כדי לשנות את המציאות צריך שיח ליברלי-ביקורתי-ובונה.
איך משנים את המציאות לטובה?
קודם כל סוגרים את CNN, ופותחים את החלון. יש אמירה נחמדה שמדגישה את הפער בין הדרך שבה נראה העולם דרך מצלמות התקשורת, ואיך שהעולם נראה כאשר אנו בוחנים אותו באופן אישי.
מה שהיה נכון לתקשורת המקצינה, נכון גם לקיצונים ברשת. אנשים שמעצבנים אותי, ומספרים לי כל שני וחמישי כמה המצב נורא, וכמה הצד השני רשע, פשוט מקבלים סימון "hide" לתמיד. ואז החדשות שאני מקבל, הן הרבה יותר מתונות. זה לא אומר שאני מפסיק לקבל מידע מאיים, אך הוא עובר שיכוך ואיזון. ממליץ לכם גם לאמץ את הנוהג הזה. ואז תראו כמה העולם יפה (או לפחות, צבוע בקשת של צבעים).
הדבר השני, הוא לפתח חוש ביקורתיות בריא. ללמוד לבדוק נתונים בעוד כמה מקורות, ובעיקר בקרב מקורות שאינם מתאימים להשקפת עולמכם. הניחו שהצד השני גם פועל בהיגיון. הוא לא רשע בטבעו, אלא שיש כאן היגיון בריא, והוא רואה את מעשיו כחיוביים על פי רוב. אם תעשו זאת, או אז, תגלו סיפור הרבה יותר מעניין ומרתק. להיות ביקורתי, משמעותו להיות אדם חכם. לעומת זאת, לאכול סיסמאות פופליסטיות, רק בגלל שהן מגניבות ומתאימות להשקפת עולמכם, זאת לא בדיוק תבונה רבה.
הדבר השלישי, לעשות למען שינוי. הרשת מלאה היום בקבוצות פעולה חיוביות, המתארגנות כדי לשנות את פני המציאות. מצאו קבוצות כאלו, או הקימו קבוצות כאלו בעצמכם, ושנו את העולם לטובה. איך תדעו שאתם פועלים לטובה? כי תגלו שאתם פועלים מתוך רוח טובה עם הרבה אנשים, שדעותיהם הפולטיות לא באמת מעניינות אותכם.
הדבר הרביעי, כאשר מגיע אליכם שיח קיצוני, מומלץ ורצוי לשבור את ההגמוניה. אל תתנו למסרים קיצונים להסתובב ברשת בלי מענה. להשאיר סיפור קיצוני ולא מאוזן ברשת, זאת סוג של הזנחה, שסופה שתפגע בכם בסופו של דבר. שיח קיצוני, הוא בסיס לחרמות, מאבקים ומלחמות אחים. אם לא נעצור את השיח הקיצוני כשהוא קטן, הדינמיקה של מעשי הקיצון היא מתגברת, ואם תחצה המסה הקריטית, היא עלולה להביא לאלימות רבתית.
ולבסוף, אם אתם אנשי שלום ורעות ואוהבים חברים וחברה שכיף, היו השינוי שאתם רוצים להיות. דברו לאנשים בשלום, והיו חביבים. והכי חשוב, העבירו את הפוסט הזה לחברייכם (שתפו על ידי הסרגל למטה) 🙂
מאמר מצויין, תודה.
פוסט חשוב ביותר!!!
הלואי ואזכור את כל האופציות המומלצות כאן.
מסכים בהחלט גם עם ניתוח התופעה וגם עם הדרכים להתגבר עליה. כדאי להוסיף גם את ההבנה שאנשים שונים חושבים בצורה שונה (בייחוד אם הם באים מתרבות שונה) ואת הענווה האישית שמביאה בחשבון שאחרים עשויים להיות צודקים לפחות חלקית.
הי אלון, תודה.
גלילה,
בעיני האופציה הכי פשוטה, היא להחביא את הקיצונים מהרשימה שלי. מרגע שעשיתי את זה, זה הפך את החיים להרבה יותר נעימים. בעיני לכפתור hide יש יכולת עיצוב מציאות מדהימה. הדבר המרתק הוא ששמתי לב, שגם ככל הנראה עוד אנשים עושים זאת, וקיצונים אינם זוכים להרבה קהל ככל שהזמן עובר.
יורם,
ענווה. אכן לב ליבו של העניין. יש בה כוח מרומם נפש ליצור שיח הרבה יותר מעניין, בו הרבה יותר קולות נשעים, והדיון הופך להיות מעניין יותר.
הייתי מעריך יותר את הטענה המרכזית של טור זה, אילו לצד התמונה באדום (שלא לאמר במקומה, כראוי בהרבה), היתה תמונה של איומי הרצח על פעילות/י שלום עכשיו.
וכיון שהטור מתמקד פחות באלימות בזירה המדינית, ויותר באלימות בזירה הפוליטית, אין מנוס מלהזכיר שאת האלימות הפיזית מפעיל בעיקר (שלא לאמר כמעט אך ורק, כראוי בהרבה) צד אחד.
אורי,
גריפקה מיד מטופלת.
מי התחיל, זה עניין להיסטוריונים חרוצים מאד. בפועל לא ממש משנה מי התחיל. משנה שלשני הצדדים יש קיצונים שמדליקים את השטח, והחוכמה לכבות אותה באמצעות כמה וכמה רכיבים שהוצעו כאן. לא לשחק את המשחק שלהם, ולבנות משחק קונסטרוקטיבי יותר.
טל –
(א) שכויח על התוספת.
(ב) לא שאלתי מי התחיל. ההערה שלי היתה מכוונת להווה.
(ג) בהתייחס לתיזא שלך – התמונה כאן אינה מאוזנת, ולכן אינה שלמה. נכון שיש קיצוניים בכל הצדדים (יש הרבה יותר משני צדדים בסיפור הזה), אבל רק חלקם משתמשים באלימות פיזית.
יש התמהים תמיד מדוע הם נדרשים לגנות את האלימות הפיזית במחנם. התשובה פשוטה: כי היא קיימת ופורחת.
אוסיף ואומר: מי שמגיב רק באלימות מילולית על אף שהוא מותקף לאורך שנים ובעוצמה באלימות פיזית, הרי הוא בחינת צדיק ורם בעבודת המידות. מזכיר לי במשהו את הטור של כרמל וייסמן ביחס לעבודת המידות של גברים דתיים.
http://absolutecarmel.com/hebrew/?p=63687
כיוון שידעתי שתכתוב זאת, כבר הוספת בטקסט את הפיסקא הבאה (ככה זה כשמכירים כל כך הרבה זמן 🙂 )
לגבי הפוסט של כרמל, כבר מהצהריים אני עומל על פוסט תגובה. מקווה להוציא תגובה בקרוב, להגן עלבונם של בעלי הכיפות 🙂
אורי, בחינוך שאני קבלתי הדגש היה על לשפר את עצמנו לפני שאנו יורדים על זולתנו.
לאחרונה התפתחה אצלי ערנות לגבי המחנה אליו אני משתייכת. וואלה, יש לנו דרך ארכה לעשות.
ואני מסכימה עם טל שלא נכון למדוד את רמת-הטרוף במי מהצדדים.
טל, אבל אינני מסכימה איתך לגבי HIDE.
כי אני מכירה בכלי הטיפולי ש"כולנו מראות של כולם". כלומר, גם בי יש קיצוניות. לכן טוב שהקיצוניים מגיבים אצלי זו הזדמנות שלי להשתפר במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב, עלי להודות שכלפלפית יש לי חיבה מסויימת למסיגי-גבול.
למשל, כשאני שומעת מחברתי מאיתמר על ההוא שכבש שם גבעה ובנה חווה משגשגת, יש בי חלק שמעריץ את הנועזות, החוצפה וכוחה האדיר של האמונה.
תודה טל,
אתה מעלה נושא וזה עושה לחשוב.
קיצונים לא משוחחים. נקודה. הם מתנצחים במלל או באופן פיזי.
בכדי שיתקיים שיח חייב להיות מצב שלפחות צד אחד יהיה יותר מתון מהצד האחר. זהו שיח בין לא שווים.
שיח אמיתי יכול להתקיים רק בין מתונים עד מתונים יחסית.
כאמור הקבוצה האחרונה מהווה את הרוב והיא זו שיכולה להגיע להבנות והסכמות. אך היא גם פחות נוטה לשיח היות והנושא הנדון אינו בוער בעצמותיה/ם.
ובכל זאת אלה מבין המתונים עד מתונים יחסית הערים לסכנות הנובעות מהקיצונים ובעלי דחף למנוע אותן הם השלד עליו נבנות הסכמות.
טל
אני ממשיכה להגות בדבריך.
כמי שכן מוכנה להודות בקיצוניות של עצמה, אני חייבת לציין שהתעלמות עלולה להתפרש כהתנהלות פסיב-אגרסיב.
יש גם משהו עצלני בלא להגיב לקיצוני.
לכן אני מציעה כך:
על המתון יש לחפש (ע"י הקשבה אמיתית) את הגורם, המניע, לקיצוניות אצל הזולת, ובהתחשב במידע שמתקבל משם, לנסות לתת מענה מרגיע.
לדוגמה (בהכללה כמובן):
אם השמאל יודע לומר שהימין פועל מתוך פחד וחשש לביטחון, מן הראוי שהשמאל ילמד לחשוב ברצינות על המישור הביטחוני ולתת מענה מושכל.
או
אם הימין יודע שהשמאל חרד לשלום, יואיל הימין ויציג בפני השמאל כיצד הוא רואה את תמונת-השלום.
בדרך זו נוכל להגיע לדיון אמתי.
אני לא אוהב את המונח שבחרת להשתמש בו. "קיצוני" זה מושג שמציין מישהו שרחוק מהמרכז. השיא של מגמה או מחשבה כלשהי. אתה מצמיד למושג "קיצוני" את המשמעות כוחני. כי מה שאתה מדבר עליו הוא למעשה אלימות.
האם יותר שמאלני לשנוא ימני מאשר להאמין שצריך לקבל את כולם כמו שהם? אני לפחות לא חושב כך.
מעבר לכל זה, הנסיון שלי בחיים (לא העיתונים שאני מקפיד לא לקרוא) הוא שהחברים השמאליים שלי לא קיצוניים ולעומת זאת הימניים הם כמעט באופן מוחלט כאלו שמאמינים ביותר כפיה ופחות דמוקרטיה – לפחות במדינת ישראל.
פגשתי אנשים שהייתי מגדיר אותם שמאלנים כוחנים בעיקר במסגרות פוליטיות. אנשים שהאמינו בעונשים כבדים או מוות לעשירים או למתנגדים להם. אני חושב שזה חלק מהסיבה שהם לא מצליחים – אין להם קהל. אומרים על השמאל שהוא מתייפייף ופה מהנסיון שלי זה דווקא נכון – שמאלנים הם בדרך כלל אנשים שלא רוצים שום קשר לאלימות.
טל –
זו רק חצי תשובה בעיני. המשוואה שאתה יוצר דורשת מהשׂמאל לאמץ הבלגה נוצרית כמעט. נכון, כבר מול הבריטים טען השׂמאל להבלגה, כשהימין פנה לטרור אלים. נכון גם שבריב הפנימי – שנוצר במידה לא מבוטלת גם מתוך היחס השונה לשאלת ההבלגה – הפעיל השׂמאל אלימות פיזית לא פעם, ביחוד בשאלות של יחסי עבודה. אבל אנחנו מדברים על ההווה (או לפחות על שני הדורות האחרונים), ועל עבודת מידות.
ודאי שהשׂמאל מעצבן. חשוב כמה היה פחות מעצבן, לולי נאלץ להתמודד עם אותו טרור אלים גם כלפי פנים.
~~~~~~~~
גלילה –
אני מאמץ בחום את דבריך, לפיהם:
אם הימין יודע שהשמאל חרד לשלום, יואיל הימין ויציג בפני השמאל כיצד הוא רואה את תמונת-השלום.
גם אני אומר אותם הדברים כבר הרבה זמן, ולא ממש מקבל תשובה. או, ליתר דיוק, לא מקבל כמציאותי תרחיש בו ערביי שומרון ויהודה (שלא לדבר על עזה) מסכימים עם מעמד אזרחי נחות, כמו שמציעים/ות בני/ות שׂיחי מימין.
רון, סיכום ממצה ומדוייק.
גלילה, אני עדיין לא הצלחתי לפתור בעיות עם הקיצונים. כשאני מנהל שיחות עם קיצונים בימין, אני כן מגיע אליהם, אך עם השמאל לא. אולי המרחק בינינו הוא גדול מידי, ואולי זה שאני גם בשומרון מעלה את חמתם. אולי כל צד צריך להגיע על הקיצונים שלו.
ירדן, אני חושב שצריך להבדיל בין רדיקלי לקיצוני. רדיקלי הוא מי שרוצה ליצור שינוי מהותי במציאות.קיצוני, הוא מי שפועל בקיצוניות, כלומר באגרסיביות ובאלימות. אדם יכול להיות אנרכיסט, אוניברסליסט וממש לא ציוני, אך כל עוד הוא מכבד אחרים, מוכן להקשיב, הוא רדיקלי ולא קיצוני. הבעיה מתחילה כאשר מישהו רדיקלי, גם תוקף, או מתייחס בזלזול,משמיץ ואף פוגע פיזית.
ימניים קלאסיים, בהגדרה (או יותר נכון שמרנים) מאמינים יותר בהחלת משמעת על כלל האוכלוסיה וצייטנות גדולה יותר לדוגמא. הם גם סרים יותר למרות. כך דתיים מאמינים לרבנים, להלכה או לגדולי הדור. ימניים-חילונים מאמינים לכוחה של המדינה, ומעדיפים להקשיב לה, ומצפים שכולם יהיו נאמנים לה (קרי, ציונים). יחד עם זאת, בתהליכי דיון, הימין המתון, יהיה מוכן בהחלט לקבל מרחב מחיה גדול לאנשים בעלי דעות שונות. רובו כמעט ככולו יראה באלימות דבר שלילי.
ליברלים, בהגדרה מבקשים יותר עצמאות מחשבתית, יותר חברה פתוחה, וחברה יותר אמפטית, ופחות נאמנות לדוגמא. השמאל הישראלי לדעתי הוא לפעמים ליברלי ולפעמים שמרן. הוא שמרן בכך שהוא לא פעם דוגמאתי ואינו מוכן לקבל את דעת השמרנים כרלוונטית. ההקצוות המאבקיים שלו, מדברים בז׳רגון אלים. אבל כנראה שיש שמאל ליברלי, שמוכן להקשיב גם לשמרנים.
אורי,
לא ביקשתי הבלגה נוצרית. ביקשתי קונסטרוקטיביות. במקום לצעוק ולהתלונן, לעשות כדי להנהיג. הדרך להנהגה אינה עוברת בבוז לרוב השמרני, או השמצת ביבי. הדרך להנהגה, אותה דרך ששלי מנסה להוביל היום, צריך לעבור דרך מתינות, קבלת האחר (המתנחלים) ושקיות דעת וחבירה גם למי שחושב שונה ממך.
השמאל המאבקי, מצליח לדחוף את עצמו עוד ועוד מהמפה, בגלל האנטי שלו, ובגלל ההשמצות הבלתי פוסקות על המדינה.
לא שהמדינה היא נופת צופים. היא דורשת תיקון. אבל אם רוצים לתקן אותה, יש לתקן אותה מבפנים, ועל ידי הצגת דרך חלופית.
טל –
האם שנינו חיים באותה מציאות? הקיץ היה לנו מפגן נהדר, אמנם עדיין לא של קונסטרוקטיביות, אבל בהחלט של ערבות הדדית ואי-אלימות.
השׂמאל התגייס בהמוניו – המונים שאפילו לא ידע שיש לו.
מימין לא רק שלא הגיעה הצטרפות או תמיכה (נאמר שזה יותר מידי לבקש בשלב זה של עבודת המידות, על אף שהקפדנו שלא לדבר ולו במילה על הכיבוש), הגיעו השתלחויות מילוליות שונות, תיאוריות קשר עלובות-נפש, והביטוי הנפלא "אידיוטים מועילים", שנדמה שהוא אחת ההמחשות הטובות יותר שפגשתי לעקרון הפוסל במומו.
קונסטרוקטיביות והנהגה אתה מבקש? אדרבא. הובל את המהלך שיביא לכך שהימין יביא להסדר מדיני. אני מחכה בכליון עיניים. באמת.
אורי,
אכן זה הכיוון. מי יתן שהמפגנים מהסוג הזה, ילכו ויגדלו, ילכו ויהיו קונסטרוקטיביים יותר.
המפגנים הללו הצליחו כי לא היה שם דיבור על שמאל וימין, אלא על ביחד.
אגב, אינני חושב שמי שהרים את המפגן היו שמאל-מאבקי של פעם, אלא אנשים מאד ליברליים, מאד אמפטיים, שלא מבחינים בין שמאל לימין, והצליחו ליצור תחושת ביחד.
נכון שהימין כגוש, התנגד למחאה. אותי מעניין להבין מדוע הוא התנגד. אני חושב שאם נבין, נדע איך לחבר את כולם, לכדי מהלך אחד משותף, ללא קשר לדעות פוליטיות.
טוב, אתה הרי יודע שבעיני כל המחאה היתה פוליטית מרגע הולדתה, ואפילו קודם. אתה, למשל, דוקא כן לקחת חלק בקיץ, ועשׂית זאת באופן פוליטי לגמרי.
בקשר להמנעות הימין – אולי התשובה היא שבחזית המדינית אין לימין מה למכור, פרט למשיכת זמן ועוד משיכת זמן. מתוך החשׂך המנהיגותי מבצבצות גזענות גועלית, אלימות וטרור. אני רוצה לשמוע חזון ברור בעניין הזה. אם תוכל לעזור לו לעמוד, מה טוב.
אורי,
אינני רוצה רגע להתעסק בצד המדיני. בוא נתמקד בצד החברתי.
כיום אני מרצה באריאל, מקום שבו כנראה יש דומיננטיות לסטודנטים ימניים. הרצאתי על המחאה ותיארתי אותה. וביקשתי מהסטודנטים להתייחס אליה.
התפלאתי מהטיעונים של המתנגדים למחאה.
למרות שכולם ציינו שמחירי המחייה בארץ גבוהים ובלתי נסבלים, הם לא אהבו את המחאה. הסיבות שהם מנו, היו שמבחינתם זאת היתה מחאה של ילדי שמנת. הם אמרו כי לא יכלו לבוא למעגלים, כי היה עליהם לעבוד ולהתפרנס. לא היה להם זמן לבלות חודשיים במאהלים. הם העריכו שהסטודנטים הללו שפעלו במחאה, היו סטודנטים שההורים שלהם יכלו לאפשר להם לבלות חודשיים בקיץ בהפגנות. דפני ליף נראתה להם כמישהי שלא יכולה לייצג אותם. היא הרוויחה 8000 ש"ח. הוריה גרים בכפר-שמריהו, ונחשבים לאליטה של המדינה הזאת. דבר שרחוק מרבים מהם. היא הצביעה בעד סרבנות, ולא התנדבה לשרות לאומי.
כששאלתי אותם, ומה כן ניתן לעשות? הם אמרו לי לא יודעים. לאחר מכן, הם אמרו לי שצריך לחכות עד שהמצב יהיה ממש גרוע, ואז הציבור העני יתפוצץ ויתפרץ, ויעשה מהפכה (ואיכשהו היא לא תהיה אלימה). היה נראה שהם בעצמם הבינו שיש כאן בעיה, אך הם לא הצליחו לפתור אותה.
אני מניח שרובם גם באים ממעמדות יותר נמוכים-סוציו-אקונמית. כדמוקרט-סוציאליסט, אלו האנשים שלך. איך תעשה שינוי? מה דעתך?
לחכות עד שהמצב יהיה ממש גרוע… הסטודנטים שלך לא סתם שׂמאלנים, הם לניניסטים ממש.
הדבר הראשון שיש לי להשיב הוא שחבל שהסטודנטים שדברת אתם לא הלכו, ולו פעם אחת, לאחד ממוקדי המחאה, ולא, לא לרוטשילד. אילו באו למאהל בלוינסקי, בקריית שמונה, ביוקנעים, בשכונת התקווה, בחיפה או בג'סי כהן, היו רואים (ורואות, כמובן) שהשתתפו במחאה הרבה יותר מאשר ילדות שמנת מכפר-שמריהו. לא אכנס כאן לפירוט-יתר, שכן אתה היית גם היית במרכזי מחאה שונים, וראית את העובדות למול עיניך. אבל כאן נכנס כנראה המינוח המדוייק של זאב גלילי.
איך אעשׂה שינוי, אתה שואל. קודם כל, אעבור מגוף ראשון יחיד לגוף ראשון רבים. נעשׂה שינוי. לבד אינני יכול לעשׂות דבר.
שנית, על-ידי פעילות חברתית בשטח, במטרה להועיל לאחי ואחיותי אזרחיות/י המדינה, הנאנקים/ות תחת עול הימין הכלכלי-מדיני.
כמו כן, אנצל כל הזדמנות כדי לנסות ולהסביר לכל מי שטחו עיניו, עד כמה מזיק הימין הכלכלי לבריאותה של המדינה, עד כדי חתירה תחת אושיותיה וערעור סיכויי ההישׂרדות שלה. במקביל אנסה להסביר מדוע מדיניות ההשהיה ומזמוז הזמן בתחום המדיני מחריפה את המצב, שכן היא מסיטה את תשׂומת הלב מהנושׂאים החברתיים העומדים על הפרק.
טל ואורי
עולה כאן דבר מעניין:
טל מנסה להתמקד בדיון על המחאה פנימה לתוך החברה הישראלית, ואורי מדבר על המדיניות ובעיקר על פיתרון לעם הפלסטיני.
מה דעתכם על כך?
גלילה –
וכי על מה נחלקים שני המחנות שהתווה טל בטור? על הנושׂא המדיני, כמובן.
ענייני פנים אמיתיים עלו לדיון רק כשהעליתי אני את המחאה. וגם כאן אין מנוס מהמדיני. שאל טל לא פעם מדוע הימין המדיני לא הצטרף למחאה. התשובה פשוטה – כדי לא להעניק תנופה ליוזמה שעשׂויה (עלולה, מבחינתו) לחזק את השׂמאל המדיני. חד וחלק.
השאלה כתובה על הקיר: מדוע השׂמאל החברתי הוא גם שׂמאל מדיני, והימין המדיני מוצא עצמו במיטה עם הימין הכלכלי? שאלה מעוררת מבוכה בלבבות רבים (הסטודנטים של טל הם רק דוגמא), ומצווה גדולה להעמיק את המבוכה ולחדד את השאלה.
שאלת לדעתי, והנה היא:
הגיע הזמן שהימין המדיני יציב איזה חזון, איזה אופק לשאוף עליו.
מחנות ריכוז? משׂאיות ותשלומים לעידוד הגירה החוצה? מעמד אזרחי סוג ב'? סיפוח ואזרוח מלא? אדרבא, הציגו תכנית, מפורטת, עם תאריכי יעד, סעיפים תקציביים וכל מה שצריך.
כי מה שיש בינתיים זה סימון מטרות מלמעלה וטרור של "עשׂבים שוטים" (אך מושקים ומדושנים בקפידה) מלמטה. ואלימות פיזית שמגיעה תמיד מכיוון אחד. וזעקות קוזק נגזל וכבשׂת הרש, ונסיונות מקוממים ליצור שיוויון מזויף בין הצדדים.
לשאוף אליו, כמובן.
והנה עוד פנינה מהבוקר. הנאה מלאה מובטחת.
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/229725
אמת ויציב. הקיצונים בשמאל, הם נכס לקיצונים בימין, ולהיפך….הם עול על הליברלים משני הצדדים.
אבל רק בצד אחד מאיימים ברצח.
וגם עולה השאלה מה יעלה בגורל הציבור שלא יזכה להגנה כמוצג ארכיוני. ישר למחנות הריכוז או שתהיה אפשרות לצאת לגלות באופן מכובד?
אורי, זה תמיד מזכיר לי מריבות בין שני אחים. האחד בוגר, השני צעיר. הצעיר מתלונן שהבוגר מרביץ לו וההורים מענישים את הבוגר. אך מה שההורים לא יודעים, זה שהצעיר התחיל ועיצבן את הראשון.
התופעה הזאת כל כך אוניברסלית, עד שזה משעשע 🙂
משעשע אותך עכשיו, כשאתה בצד המרביץ.
אבל מה שמעניין הוא שאפילו לא עולה בדעתך שכדי להתאים לפרדיגמא שלך, האח הגדול צריך לא להרביץ, אלא לעצבן בחזרה. אבל לא – הוא מרביץ. ומדוע הוא מרביץ? משום שהוא יכול, ועוד יותר מזה משום שהוא מרשה לעצמו.
ומסתבר שגם אתה מצדיק את השימוש באלימות פיזית, את האיומים ברצח, ואת כל השאר – הרי הצעיר התחיל ועצבן את המבוגר, אז אפשר להרביץ. אוניברסלי ומשעשע.
וכל זה לפני שאמרנו מילה על מי התחיל ועל מה זה "לעצבן". רק כדי להעמיד דברים על מקומם – המקבילה של רצח אמיל גרינצוויג הי"ד תהיה לזרוק רימון לתוך בית הכנסת הקרוב למקום מגוריך, בזמן כנס התחזקות למען שלמות הארץ. זו המקבילה של התקפה בחומר נפץ על הפגנת שלום עכשיו ההיא. ה"עצבון" היה השמעת דעות שלא נעמו לשומע.
להבנתי, השיטה שלך לא שונה במהותה מהמהלך של המחוקקים המקרתיסטים (עכשיו זה רשמי, האיש מודל לחיקוי). מה שהם אומרים בקול רם, אתה מבסס בשקט. הרבה יותר צ'מברליין מצ'רצ'יל.
לא, אני רק מעיר שאנשים כאן בהיסטריה, ונהנים להכניס את עצמם להיסטריה.
כידוע לך, מעולם לא הרמתי כאן יד, ואין לי כוונה להתעסק במריבות של הקיצונים בשני הצדדים. יש לי מספיק כאב ראש גם כך. אם שני הצדדים רוצים להרביץ אחד לשני או לעצבן אחד את השני, שיבושם להם.
אני עוסק בדברים קצת יותר פרודוקטיבים, שיכולים לקדם יותר הבנה.
לא. הנאה אין כאן בכלל, לפחות לא מצדי.
גם התעלמות מהמציאות אין.
מה שיש הם מכתבי רבנים גזעניים, דיבורים על מחנות ריכוז ואיומים ברצח.
http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1158299
אורי, אחריתם של קיצונים היא לאכול אחד את השני. אינני עסוק בהם, הם לא מטרידים מנוחתי, ואחריתם ברורה לי (ובעיקר עדויות לכך כאן). אלא מאי, שהיהדות המתונה של אותה תקופה לא פיתחה מנהיגות ראויה וחזקה, שהעם הולך אחריה, שתוכל להוות בסיס למדינה יציבה ומתפקדת, שבה לא תהיה קרקע יעילה לקיצונים. לכן מטרתי אינה להליחם בקיצונים, אלא לבנות יהדות מתונה, יעילה, מתפקדת ובעיקר הרבה יותר יציבה וחסונה מאותם פלגים קיצונים, אלימים.
בקיצונים לא נלחמים באלימות, אלא יוצרים משהו הרבה יותר טוב ויפה, שהציבור יכול ללכת אחריו, או יותר נכון להוביל אותו.
טוב אני עדיין לא אוהב את השימוש שלך במילה קיצונים – שלדעתי היא זהה לרדיקלי רק שהשניה מילה קצת יותר יפה.
לפי דעתי היית צריך לכתוב כוחני – זה הרבה פחות מבלבל.
ואגב אורחה, יש לא מעט כוחניים במרכז ובכל צד של הקשת הפוליטית – עוד סיבה שקיצוני לא ממש מתאים כאן.
אני יודע שזה קצת נשמע קנטרני אבל לדעתי זה מהותי לקרוא לדברים בשמם. נכון שזה נפוץ – אולי בעיקר בגלל העיתונים – לקרוא לכוחנות הזו קיצוניות – אבל לטעמי יש פה הפרדה חשובה שלהרבה גופי תקשורת אין סיבה לעשות ולנו בתור אנשי שיחה יש.
אני שותף לביקורת שלך על הדוגמטיות של השמאל.
כן, אני מבין את טענתך.
אני גם מתלבט בין הכינויים השונים. בעבר חשבתי לקרוא לאגרסיבים, "מאבקיים" שמאל מאבקי וימין מאבקי. אך זה לא נשמע ברור. גם הכינוי "כוחני" איננו מתאים, כי אני מסכים שבד"כ השמאל-המאבקי, ישתמש בשפה כוחנית, אך לא במעשים כוחניים.
אולי אפשר לקרוא לזה שמאל-פלגני וימין פלגני אל מול ימין-השתתפותי, ושמאל-השתתפותי. מה דעתך? אולי שמות טובים יותר?
לדעתי, אפשר לכנות שמאל-כוחני, רק כאשר הוא פועל באלימות ממש, או ימין כוחני במקרה של הפעלת כוח ממש.
אני מברך על האבחנה בין "כוחני" (מפעיל אלימות פיזית) לבין שאינו כוחני. אולי עדיף, אבל, לקרוא לילד בשמו: "אלים" ו"לא אלים" – מונחים שבכל מקרה תופסים מקום מרכזי בעקבות הגותו של ג'ין שארפ. (שארפ, לצורך העניין, מדבר על מאבק לא אלים. הגישה שלו היא לעומתית, מאבקית, והוא מדבר על השיטות שלו כעל סוג של לוחמה).
את האבחנה השניה אפשר להגדיר בין "מאבקי" לבין "מאהבי", מונחים שאולי לא תופסים עדיין את מרכז הבמה, אבל אפשרי וראוי שיתפסו.
כן, אפשר להגדיר אלימות כמדד, וכרגע יש מיעוט קטנטן בימין ובשמאל שהם שמאל כוחני (נערי הגבעות המתעמתים עם צה"ל והפלסטינים) ושמאל כוחני (שמתעמתים עם שוטרים).
באופן כללי, קטגוריה רחבה יותר יכולה להיות אגרסיביות מול מתינות. יש שמאל-אגרסיבי (זה שמגיב באגרסיה לימין) ויש שמאל מתון (שמגיב בעדינות, ובשום שכל לימין או לארועים). כנ"ל גם לגבי הימין. ימין מתון וימין אגרסיבי.
Pingback: מבט פילוסופי » Blog Archive » פסיכוזת המונים חילונית-ליברלית