אני מציע שתקחו לעצמכם 20 דקות לצפות בשרטון הזה ובהמשך שלו. זהו סרטון העוסק בחברה הניאו-נאצית ברוסיה. והייתי רוצה שננסה לענות על מספר שאלות.

מדוע יש כיום ניאו-נאצים ברוסיה?

מה מניע אותם?

כיצד ניתן לשנות זאת?

אנא צפו בסרטון, ונסו לענות על כך. אני מקווה כי בשבוע הבא, אוכל להציג תזה מעניינת בנושא זה, הקשורה לפרדיגמת התיאום.

תהנו,

טל

סרטון ההמשך

הפוסט נכתב בעקבות דיון בין אייל ניב לביני. אייל כתב שהשמרנים מנסים לדכא את השונה. אני טענתי כי אין לשמרנים כמעט כוח לדכא את השונה. אבל השונה צריך לדעת איך לאתגר את השמרנים, כדי שיצליח להפוך חלק מקובל בחברה. בפוסט הזה אני מנסה להסביר מה המנגנון שבו כדאי לאתגר את השמרנים, כדי להצליח להתקבל לחברה.

בחברה ליברלית דמוקרטית, הזכות של האחר והשונה להביע את עצמו היא זכות בסיסית שתפקידה לאפשר לבעלי דעות רבות לחיות בשלום אחד עם השני. גם להומו-לסבים, כמו לכל אחר/שונה, יש את הזכות הזאת. בשנים האחרונות, החלה התנגשות הולכת וגוברת בין חרדים לקהילה. ככל שהקהילה החצינה את עצמה, ותבעה את מקומה בתוך המינסטרים, כך עלו וגאו רגשות השנאה וההתססה בציבור החרדי.

חופש הביטוי הוא רכיב חשוב בתהליך שמאשפר את קבלת השונה. תהליך המתאפיין בכמה שלבים: בתחילה מצליח השונה להגיע להכרת המינסטרים. בגלל מאפיניה של תקשורת ההמונים של העידן השלישי, הדרך המקובלת ביותר לחדור לתודה הציבורית היא עלי ידי יצירת פרובוקציות ומשיכת תשומת לב. לאחר שהציבור הרחב "מגלה" את השונה הוא מזועזע. אבל בתהליך מתמשך של חשיפה ודיון, הולך השונה ומתקבל לתוך הקהילה. כך היה במקרה של עדות המזרח, שבתחילה ההגמוניה האשכנזית, ראתם בהם "אחרים". תהליך דומה ליווה את החדרת הרעיון של מדינה פלסטינית לפלסטיניים (אלא שכאן הפרובוקציות היו הטרור). תהליך פחות אלים אך דומה קרה בארה"ב עם השחורים, ואולי תהליך דומה קורה כיום באוסטרליה עם האבוריג'ינים.

אך לא תמיד התהליך הזה עובד על פי התוכנית. אם לא נוצר דו-שיח בין השונה למינסטרים, יכול להיווצר סיכסוך דמים. המקרה של הקרקטורה נורובגית של מוחמד מדגים תהליך כזה. הנורווגים גילו שקריקטורה שהייתה לגיטמית בעינהם, עלולה להביא גל של מלחמות וטרור. כדי לעצור את הטרור, הם השעו את עורך העיתון, והתנצלו בפני האיסלם. הם וויתרו על חופש הביטוי, והעדיפו את השלום. לפעמים יש נקודה בה חופש הביטוי עלול להביא לנזק גדול יותר מהתועלת. הנורווגים היו כנראה מספיק חכמים להבין זאת.

הסיבה לדעתי, לכך שבמקרה הזה היה הדבר עלול להביא למלחמות, היא שלא נוצרה מערכת הידברות יעילה. לא נוצר מעגל שיחות, שיאפשר לברר האם יש קשר בין דת האיסלם לטרור ולרצח. מעגל כזה חינוי לתמיכה בשינוי התודעה של הציבור. הציבור המוסלמי ניזון ממקרות מידע סגורים ובמידה רבה מגמתיים. ולכן כל ניסיון להראות שיש קשר בין האיסלאם לטרור, מוצג מיד כאיום על האיסלאם. במקום דיון, נוצרו חומות שהלכו וגבהו. המערב ראה באיסלם איום הולך וגובר, והאיסלאם ראה במערב כופר המבקש להחריב את אמונת האיסלאם. תהליך כזה רק יכול להוביל למלחמה, ולא לשלום.

נראה כי בארץ קורה דבר דומה. החומות בין הקהילה לחרדים, רק הלכו ותפסו גובה. השנאה ההדדית, הכעס וחוסר ההבנה הלכו והתעצמו. אנשים בקהילה חושבים, שלרצח (או "פיגוע") גרמו מסיתים חרדים.

התהליך הזה, אם ימשיך, רק עלול להחמיר, וליצור פירוד הולך וגדל בחברה הישראלית. אם רוצים לשנות את מסלול ההתנגשות, יש צורך להבין את המכניזם שמאפשר את החיבור והקבלה.

כדי להתקבל למינסרים, יש צורך ב"איתגור" הקונצנזוס, אך מצד שני יש צורך לנהל דיון לאורך כל הדרך. כך הולכות ומשתנות התפיסות של השמרנים, והם הולכים ומקבלים את השונה ביתר קלות.

הבעיה שיש לנו כאן, היא שכמעט בלתי ניתן ליצור דיון פורה בין הקהילה לבין החרדים או הציבור הדתי. בגלל פערי תרבות עצומים, מעדיפות שתי החברות לשנוא אחת את השניה, ולא לחפש דרך להידבר.

אני חושב, שאנו כצופים מהצד, שהשלום, והחברה הישראלית חשובים לנו, אסור לנו להניח לשתי החברות הללו לגרור אותנו למחול השדים של שניאה ואיבה. עלינו לפתח שפה שתאפשר לכל הקהילות לדבר אחת עם השניה.

עלינו לחדור לעולם של האחר, ולנסות להבין אותו.

מקור הכעס וההסטה של העדה החרדית כנגד הקהילה ההומו-לסבית, נובע מהאיסור המפורש בתורה למשכב זכר. העונש שמובטח בתורה על הסכמה של החברה הישראלית למשכב זכר, ולעוד עברות על איסוריים מיניים, היא הגליה מארץ ישראל. החרדי, וגם הדתי-לאומי, רואה במשכב זכר, סכנה עצומה לו ולמשפחתו, אם הוא יכיר ויסכים עם משכב זכר (ראו ויקרא, כ' כ"ב).

בעבר היו שניסו להראות שהאיסור בתורה איננו תקף לימינו, וכי כל מטרתו הוא להפריד בינינו לבין הגויים ולמנוע אונס והיררכיה מסרסת. אבל הבעיה, היא שהחרדים והדתיים לאומיים, מתבססים בעיקר על תורה שבעל-פה, בעוד כותב המאמר התבסס על התורה והמדע. מי שירצה להוריד את החומות יצטרך לעשות אחד משני דברים. או למצוא בתוך ים התלמוד, דרך להכשיר את הקהילה, או להראות לחרדים ולדתיים-לאומיים, שיש בעיה בהסתמכות על תורה שבעל-פה. משימה שהיא גדולה מידי עבור רובנו. כיום קל יותר למצוא אנשים דתיים-ליברליים שינסו להכשיר את הקהילה, מאשר לערער את בסיס התורה שבע"פ.

—

אני אינני יכול כרגע לערער על תורה שבעל פה, וכן אינני מומחה בתלמוד. אבל נראה לי שהפרשנות שניתנה לאיסור בספר ויקרא שגויה. בפוסט הבא, בלי הבטחות, אנסה להציג פרשנות שונה לאיסור משכב זכר.

לקראת סוף המאה -15, התחוללה שערוריה קצרת מועד, שסיימה את מלחמת השושנים. השעורריה יכולה להראות לנו שלא תמיד אנו הולכים קדימה ביכולת שלנו לבחון את המציאות.

בשנים 1461 – 1483, מלך על אנגליה הנרי ה-4. הנרי היה מלך מוצלח, אך הוא מת בגיל צעיא. לאחר מותו של הנרי ה-4, עלה לשלטון אחיו הצעיר, ריצ'רד ה-3. עליתו של האח הצעיר חוללה סערת רוחות קטלנית, שהביא למותו של האח, קצת לאחר שמלאו שנתיים למלכותו.

על פי חוקי המלכים, עברה המלוכה מאב לבן. למלך המנוח היו שני בנים, בני 12 ו-9  שיכלו לרשת אותו באותו הזמן. אלא שלריצ'רד, היו תוכניות שונות עבור הנסיכים. ריצ'רד הבין שבדרכים מסוימות ניתן לשנות את הכללים, כך שהוא יהיה המלך, ולא אחייניו הצעירים. הוא זימן את הפרלנט, ובפרלמנט הוא הצליח להעביר החלטה שקבעה שנישאיו של המלך המנוח לאישתו אליזבת' היו לא חוקיים. כך אישר הפרלמנט את רצונו של ריצ'רד וסלל את הדרך למלכות. שני הנסיכים הצעירים הוכרזו ממזרים וריצרד הוכתר כמלך ב- 6 ליולי 1483.

אלא שריצ'רד לא הסתפק בהפיכת הנסיכים לממזרים. הוא ידע שחברים באצולת אנגליה שלא ישבעו נחת ממלכותו, ישתמשו בשני הנסיכים כדי לנסות ולהפיל אותו. כדי למנוע תקרית מצערת שכזאת, נשלחו שני הנסיכים לכלא המלכותי ב"מצודה". מאז אין איש יודע את מה עלה בגורלם של שני הנסיכים. איש לא ראה אותם לאחר קיץ 1483. חקירות שערכו בית טיודור (שירשו את כסאו של ריצ'רד), מצאו שרוצח הילדים היה שליחו של ריצ'רד, טירל. במאה ה-20, היו שהתחילו לפקפק בכך שריצ'רד אחראי למות הנערים, אך רשומות מאותה תקופה הראו שהיו כאלו שחשבו שריצ'רד או שליחיו הם אלו שרצחו את הנערים. בכל מקרה, ריצ'רד הוא זה שבוודאות שלח את הנערים לכלא, ולא דאג שהם יצאו מהכלא בחיים.

לאחר שעלה ריצ'רד השלישי לשלטון, הוא הצטיין כמלך טוב, עושה צדק, ומתקן הממלכה. הוא היה מנהיג נבון ושליט אחראי. אבל כל אלו לא עזרו לו. חרושת השמועות על רצח הנערים, ועל מעשים לא מוסריים נוספים שבהם היה מעורב המלך, הובילו לכך שהשינאה אליו תגבר מיום ליום. השנאה הזאת יצרה את הכוחות שבתוך שנתיים, יובילו את הנרי טודור לקרב המכריע נגד ריצ'רד. קרב בו הדוכס של דרבי, ינטוש את צבאו של ריצ'רד ויעבור לתמוך בטודור. באותו קרב איבד ריצ'רד את מלכותו קיצרת הימים, ואת חייו, הוא מת ב-22 לאוגוסט 1485, כשנתיים וחודש לאחר המלכתו.

כשצ'רצ'יל, כתב על הפרשה בספרו The History of the English Speaking People, הוא מעיר הערת אגב מעניינת:

(עמוד 490, כרך ראשון).

צ'רצ'יל שכתב את הספר בין שתי מלחמות העולם, הבחין בכך שהתקשורת המודרנית של המאה ה-20, בהנהגתם של כמה גאונים כמו גבלס, יכולה לטשטש לגמרי את הזכרון הקולקטיבי שלנו, ולהכשיר כל שרץ.

צ'רצ'יל ייחס זאת אך ורק לדיקטטורות, וראה בכך אות לרשע שהתעמולה הנאצית מטשטשת באמצעותה, את מעשיה האמיתיים.

אך האם אותו דבר לא מתרחש אצלנו, בחברה הסמי-דמוקרטית שלנו? האם התקשורת שמושפעת קשות מה- Infotainment, לא משבשת לנו את את הזכרון הקולקטיבי? האם היכולת של המדינה לשלוט באמצעי התקשורת לא מעצבת עבורינו את המציאות? האם גורמי יח"צ לא מתעתעים בבנתינו? האם אשפי תעמולה פלסטניים לא מייצרים מצגי שווא? האם אשפי האיחוד האירופי, ארה"ב, סין רוסיה וגורמים אחרים לא מערבלים את תפיסת עולמינו עד ללא הכר? האם אנו יכולים לראות את העולם כמו שהוא? האם יש לנו כלים לבחון את האמת? או שמוחינו נשלט על ידי תשלובות מסחריות של תקשורת המונים ומוקדי כוח פוליטיים, מכל מינים וסוגים? מה כוחם של האזרחים הפשוטים לבחון את המציאות, ולגבש כוח שינקה את השלטון מפגמים שפשו בו? ומה לדעתכם התקלקל מאז 1483? מדוע הכפריים הפשוטים של אנגליה מלפני 526 שנים, יכלו להבחין היטב בין טוב לרע, ולפעול לשינויו, בעוד אנו כמעט ואיננו עושים מאומה?

בפעם שעברה שאלתי על בלוגים ותפקידם (או יותר נכון, על הבלוג שלי ותפקידו).

כחבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה, חשוב לי ללמוד כיצד הציבור הרחב יכול להשפיע על חייו המדיניים. כיצד האדם הקטן ברחוב, זה שאין לו חברים בכנסת, יכול להשפיע על מציאות חייו. היו לי מחשבות בעבר כי בלוגים יכולים להוות פלטפורמה לשינוי הזה. מחשבה זאת נבעה מהדימיון שבין בלוג לטור בעיתון. הערכתי שהבלוג הוא סוג של עיתון פרטי, שבאמצעותו ניתן להשפיע על העולם.

טל גלילי, אורי אמיתי וניצן, כנראה מאמינים שיש בכך משהו. טל גלילי כתב "למעשה, כל בלוגר הוא "מוביל דעה" בזעיר אנפין. שגורר אחריו מספר אנשים. ואז בהינתן מצב של התאגדות, שורה של בלוגרים מאגדים סביבם (אולי או שלא) את קוראיהם לפעולה." אבל טל מוסיף וטוען כי לבלוגרים עצמם יש מעט השפעה "בפועל, אין מספיק בלוגרים, אין מספיק קוראים של בלוגרים, אין מספיק שיתוף פעולה (כללי) בין בלוגרים. ואין מספיק הבנה (תרבותית/ פסיכולוגית) על מהם הגורמים המאפשרים התאגדות ברשת". כותב אחר, כתב לי כי "בלוגרים הם עצלנים, זה לא יעבוד."

הרעיון שאני מקבל מטל גלילי, הוא שצריך לקרות עוד משהו כדי שבלוגים יוכלו להשפיע בצורה אפקטיבית. בארה"ב לבלוגים יש השפעה גדולה, וזאת כיוון שיש להם קהל קוראים גדול יחסית, והעיתונות מחוברת מאד לבלוגרים.

בארץ, נראה כי העניין שונה. מעבר להצלחות בודדות של שוקי גלילי, ויואב לרמן, נראה שקשה מאד להרים קמפיינים ותנועות סביב בלוגים. יש לנו פחות קוראים, פחות השפעה בתקשורת (כי היא נשלטת על ידי קבוצות משפחתיות קטנות וריכוזיות מאד?). וכן, חסר לנו רכיב X, הדרוש לשיתוף פעולה.

אחת הסיבות שלדעתי לרמן ושוקי הצליחו להרים קמפיינים היא כי בשמאל יש שילוב של ציבור טכנולוגי גדול יחסית, סדרה של בלגורים ואמנים בעלי יכולת רטורית שמאפשרת העברת מסרים, וכן תחושת מחויבות פוליטית. כך שבשמאל כן ניתן להרים ארועים של 50 – 500 אנשים בקלות יחסית. אבל נדמה כי אלו תמיד אותם 500 איש. בניסיון הפוליטי שלי, ראיתי כי מהר מאד, אתה מתחיל להכיר את כל מעגל הפעילים בשמאל.

בימין, יש הרבה פחות מודעות טכנולוגית, יש מחסור ניכר ביכולות רטוריות וביכולות שיכנוע, והמחנה הדתי-לאומי נמצא כיום במשבר אידאולגי מסויים. כתוצאה מכך, קשה יותר לארגן פעילות בימין הדתי-לאומי.

יחד עם זאת, דווקא לדתיים לאומיים, יש לדעתי את הרכיב החסר שיכול להביא לגיבוש קבוצות. הציבור הדתי והחרדי, ניחן בתרבות קהילתית חזקה יותר מהקהילתיות בתרבות החילונית. ביהדות המסורתית, יש נשמה והלכה קהילתית. יש את הצורך להתפלל במניין, לעזור ליולדות. מגיל קטן ילדים דתיים מחונכים לעזרה לזולת (בתיאוריה ובפועל). יש גמ"חים לכל דבר ועניין, וריבוי הילדים גורם לאמהות להיפגש בגני השעשועים לאורך כמעט 20 שנים ברציפות. כל אלו יוצרים פרלמנטים קבועים וחוזק חברתי יציב. אומנם לא הכל מושלם. תופעת הרכילות ומשפטי השדה שנערכים על שולחנות השבת, והביקורתיות הגדולה מידי כלפי שלוחי ציבור, גורמת להחלשת הקהילה. אבל בסה"כ נראה כי הקהילות הדתיות חזקות בהרבה מהקהילות החילוניות, והן יכולות להתאגד בשעת הצרוך בקלות רבה יותר. אני זוכר שהייתה פעם תוכנית ריאלטי של "המרוץ ל…", שאנשים היו צרכים להזמין המון חברים כדי להצליח במשימה. החבר'ה הדתיים הצליחו בקלות גדולה יותר לאגד חברים. כל דתי, מכיר את "חוק דתיים שלובים", שאומר שכל דתי מחובר לדתי אחר דרך מקס' שלוש הכרויות.

מצד שלישי, לדתיים יש בעיה של אמונת היחיד. כלומר לא אמונה בקב"ה, אלא האמונה שהוא (המאמין) ורק הוא מחזיק באמת. רק מנהגי הכשרות שלו, ורק הדרך שבה הוא מקיים את המצוות היא הנכונה. הדבר הזה, גורם להפירדות והחלשות בציבור הדתי למיניו.

הקהילתיות ושיתוף הפעולה הם רכיב X החסר, לדעתי בבלוגוספירה הישראלית, כדי לאפשר יכולת פעולה רחבה וגדולה.

בחלק מהמקרים חלק מהבלוגרים חושב שויכוחים ומריבות הן הבסיס לגדילה אישית. יכול להיות שזה נכון כאשר בוחנים את מספר הכניסות בסטטיסיטקה של הבלוג שלי:

כל ויכוח שהיה לי עם דובי ונמרוד, או סביב הנושא השנוי במחלוקת של פסח, או סביב ויקיפדיה, הקפיץ את כמות הקוראים אצלי בצורה משמעותית. דווקא אות ההצטיינות שקיבלתי מאורי קציר, כבלוג מבטיח, לא הכניסו יותר מידי צפיות.

מכאן היה ניתן ללמוד אולי שהכי כדאי לבלוגר להיות שנוי במחלוקת, לריב עם בלוגרים אחרים, לעצבן חצי עולם, ולכתוב בצורה שנונה, כדי לזכות ברייטינג גבוה.

אבל השאלה שבלוגר שמחפש שינוי, ורוצה באמת לשנות את העולם, צריך לשאול היא האם התנהגות זאת תוביל לשינוי עולם?

עד כמה אני יכול לשתף פעולה עם אנשי ויקיפדיה (אם אני רק מחפש להתנגח בהם)? עד כמה אני יכול לשתף פעולה עם נמרוד ודובי? אם אנו מתנגשים? עד כמה נפעל ביחד, עם אנו דורסים אחד את השני כדי לקבל רייטניג גבוה יותר?

התשובה לדעתי, שזאת לא הדרך לשינוי. הדרך לשינוי, עוברת סביב היכולת לפעול ביחד, ולשם כך דרושה הסכמה על הדרך ורצון לפעול מתוך אהבה. אהבה שבין חברים, והסכמה שבין שותפים לדרך.

אני חושב שכדי שבלוגרים יוכלו להתחיל לשנות את העולם, עליהם לקרב ולחפש את המשותף. ואם יש להם מחלוקת, רצוי שיעשו זאת בשפה מכבדת, מתוך אהבה בסיסית של בר הפלוגתא שלהם.

אולי יהיו לנו קצת פחות קוראים, אבל יכולת ההשפעה שלנו תגדל בצורה משמעותית.

כי באהבה משנים את העולם 🙂

ראו את הקטע הבא מה-CNN, המתאר הפגנות שקרו היום בירושליים (17-04-2009).

קודם כל, מדוע אני לא רואה את הקטע ב-"הארץ" או ב- "Ynet" או ב"ערוץ 7"? האם יש כאן עניין שהתקשורת הישראלית אינה מעוניינת בו, או שמא פיסיפסתי משהו?

שנית, אומנם כמעט אין מידע בקטע, אבל האם זאת שוב הדגמה לכך שבאיסלאם אין סובלנות לאמונות של אנשים אחרים?

נראה לי כמו בעיה בנרטיבים, חופש ביטוי וחופש דת…

אשמח לדעתכם.