Tag Archives: אקטואליה

זרמי המחאה והחיבור לציבור הדתי-לאומי

לאור הדיון עם אנשי הזרם הדתי-לאומי, נראה כי עולה הצורך לשאול מהי המחאה וכיצד היא יכולה להתחבר לערכים ולתפיסת עולם דתיים-לאומיים.

קודם כל נראה לי כי המחאה בעצם מורכבת מלפחות שלושה זרמים. הזרם הראשון והוא הזרם שהיה בולט תקשורתי (ולכן גם צבע את המחאה בצבעיו בעיני הציבור הרחב) הוא הזרם הסוציאל-דמוקרטי-לוחמני (ויש הטוענים שזרם זה הוא רק סוציאליסטי ואינו דמוקרטי). בזרם זה פעלו ה"שביעיה" שכללה את דפני ליף, רגב קונטס ואחרים. הוא התאפיין בקריאה למדינת רווחה ולמאבק נגד שלטון ביבי והניאו-ליברליות.

הזרם השני הוא זרם עממי, שבו בעצם ציבור ישב במעגלים ויצר מערכת ערכים ושיתוף פעולה. לזרם זה אפשר לשייך את האקדמיה לגיבורי על, מהפכה של אהבה, מאחדים את המאוחדים, פח"א ועוד.

הזרם השלישי, הוא זרם קטן אך משמעותי, שמבקש לשפר את הדמוקרטיה ולהפוך אותה לשקופה יותר, משתפת יותר, נשלטת יותר על ידי הציבור. לזרם זה אפשר לשייך את המשמר החברתי, הסדנא לידע ציבורי, עורו, ומרבית הפעיליות הארגוניות של הארגון הארצי.

אפשר להגיד ששני הזרמים האחרונים הם זרמים קונסטרוקטיביים והזרם הראשון הוא זרם מתנגד-לוחמני.

נראה לי שהציבור הדתי-לאומי יכול להתחבר לשני הזרמים האחרונים. אלא שכדי לעשות זאת, עליו לעשות שינוי.

הוא צריך להבין שאלו לא זרמי שמאל-קלאסי, אלא זרמים שמבקשים לחבר את כל הציבור ללא אנטגוניזם, סביב הסכמות רחבות. אלו זרמים ציוניים.

כמו כן על הציבור הדתי-לאומי להבין מה הבעיה בשחיתות ובקרטליזציה של המשק. מהשיחות שאני מנהל עם אנשים במגזר, אנשים לא מבין את הבעיה בקרטלים, ואל את כל עניין הלוביזם-המסחרי. הם לא מבינים איך זה קשור לעולם הערכים שלהם.

הציבור הדתי-לאומי מאמין בשינוי עצמי בתרומה לקהילה, ולא בהתרסה. צריך להיות כאן מהלך שמחבר את הציבור הזה לבעיות השלטוניות. לדוגמא, להראות שקרטלים הם ניצול של כוח שלטוני כדי לפגוע בציבור (שריך, חברי גנבים). צריך להראות שימור הדמוקרטיה בישראל, תאפשר לציבור להכריע על פי ערכיו, ולא על פי ערכי אליטות כאלו ואחרות (בעיה כואבת בציבור הלאומי, שאיבד אמון בדמוקרטיה).

בקיצור צריך להשלים פערים בהבנת השלטון ולחבר זאת לעולם המוסר הדתי-לאומי. וכל זאת להראות איך פועלים ביחד עם שני הזרמים האחרונים כדי לשנות. (ערבות הדדית).

בנוסף עלינו לדעת כי המחאה חשודה בעיני הימין כמופע שמאלני. יש חשש בימין כי המחאה נועדה לפגוע בשלטון הימין, שלטון שהוא בסופו של דבר טוב למתנחלים. יש חשש גם כי השמאל מתחזק, והשמאל גם מביא איתו החלשת הצד ה"יהודי" ב"יהודית-דמוקרטית". כל אלו, ועוד גורמים לציבור המתנחלים להתנגד כמעט באופן אוטומטי למהלכים החברתיים.

לאחר ברור, ראינו כי למעשה הדרך לחבר את הציבור הדתי-לאומי למהלך החברתי, הוא לפנות אל הנושאים שכואבים לנו כציבור. הכאבים שלנו מסתובבים סביב יוקר החינוך, יוקר הדיור (כיום דירות בשומרון עולות 750 אלף וצפונה) שמקשה על זוגות צעירים לרכוש דירה, מחירי המזון, יוקר התחבורה.

אנו מאמצים מודל שניר סוכן כתב עליו בג'14, שבו אם נצליח ליצור ציבור שיודע להתאגד, להיפגש ולפעול ביחד, נשיג את המטרה. הציבור ביהודה ושומרון יכול לפעול במעגליו הוא לקידום נושאים החשובים לו. ובמקביל, הוא יפעל עם קבוצות אחרות ממעגלי התהליך החברתי הכללי, שאיתם הוא יוכל לחבור לקידום מהלך בעל אינטרסים משותפים. לכן יהיה צריך להכיר את שאר פעילות המחאה.

ובהזדמנות זאת לשנות את השם מ"מחאה" שזה שם שמייצג את הזרם הראשון לשם אחר שמייצג את שני הזרמים הקונסטרוקטיביים.

חוק אחיד לכולם

הפייסבוק רוגש מארועי אתמול. כרזות המבקשות להביא את דנון, רגב ובן-ארי לדין בגין הסתה, החלו צוברות תהודה. גם אני הצטרפתי לקריאה הזאת ופרסמתי קריאה כזאת (כשאני מציין שלדעתי דנון לא הסיט, אלא אמר דברים לגיטמיים). אבל אז הזכירו לי חבריי בימין שהשלישה הזאת הם לא היחידים שהסיתו. החברה הישראלית מלאה במסיתים, ולאו דווקא מהימין. רשימה נאה של ההסתות הללו ניתן למצוא אצל חברי מורדי אשר.

כן, אני יודע. אדם מרגיש את הפגיעה רק כשהיא מגיעה אליו ותוקפת אותו ואת השקפת עולמו. אנו נוטים להרגיש את ההסתה כשהיא מגיעה לפתח ביתינו, אך מתעלמים ממנה כאשר המסיתים תוקפים את הצד השני.

מדינת דמוקרטית לא נועדה להגן רק על אוכלוסיה אחת ולאפשר לאוכלוסיה אחרת לפעול שלא על פי החוק. התהליך הדמוקרטי התחיל באנגליה ב-1215, כאשר כל התושבים של אנגליה, כולל המלך נכנסו תחת כנפי אותו החוק. לכן אי אפשר לבקש להעמיד רק מסיתים מצד אחד ולהתעלם ממסיתים מהצד השני. החוק צריך להיות שווה לכולם.

בניגוד לחברי רביב נאוה, אינני חושב שעלינו להשאיר את המסיתים ללא תגובה חוקית הולמת (רביב טוען שברגע שהציבור המתון יזהה את הליכוד כקיצוני הוא ינטוש אותו ואז ביבי יבהל ויפעל נגד רגב ודנון). כחברה, עלינו לערוך רגולציה על תופעות לא רצויות. עלינו למנוע השתלטות בעלי הון על המשק והממשל, וכן עלינו להגדיר לשוליים הקיצונים את הגבול בין המותר והאסור. ולדעתי, הסתה לאלימות, כמו שראינו אתמול, נמצאת מחוץ לכל נורמה דמוקרטית בריאה.

לכן, אין לנו לדרוש רק להעמיד מסיתים לדין, אלא ליצור חוק חדש, שיגדיר את גבולות השיח האלים. אין לנו לסמוך על חברי הכנסת. יש שם יותר מדי חברים שמשתמשים באלימות מילולית על בסיס יום-יומי (כדי לזכות לתמיכת הציבור ששלח אותם, כנראה), ולכן סביר להניח שהם לא יטילו על עצמם איסורים. זה תפקידנו לייצר חוק, ולהעבירו לכנסת תחת תמיכה ציבורית רחבה.

על החוק להיות בנוי כך, שלא משנה מה מוצאו/עדתו/מגדרו של המסית, הוא יעמוד בתנאים שלא יאפשר לבן-ארי ולמירי רגב להסית, כמו לזאב שטרנהל או טאלב א-סאנא או ארגונים אחרים. אותו חוק צריך להיות שווה לכולם. אני מכיר את הטענות האומרות שרק הסתה בימין יכולה להגמר באלימות. יכול להיות, אבל אינכם יכולים לחוקק חוק שמפלה אדם על בסיס דעתו הפוליטית. חוק שווה צריך לחול על כולם, בין אם הם נוער-גבעות, ובין אם הם אנשי שמאל-קיצוני. כך זה פועל בחברה דמוקרטית. כל חוק אחר שיפלה בין דעות, יתקבל כלא לגיטמי.

מצד שני, על החוק להיות בנוי כך שלא יפגע בחופש הביטוי שלא לצורך. צריך להיווצר איזון בין חופש הביטוי לאיסור הסתה לאלימות. חוק זה אמור להקשות על קיצוניי שני הצדדים להפוך את השיח הישראלי לכל כך מפלג ומקטב, ולאפשר לרוב המתון, לנהל את ענייניו, מתוך שיח של הקשבה ולימוד ומציאת פתרונות משותפים.

מאמרים רלוונטים
הפרקליטות מוותר על התביעה כנגד ד"ר ניר אייל שקרא להתגייס ולשבור את המפרקות של פעילי הימין

מה עלינו לעשות?

גינויים על ההפגנות אתמול וההתקפות על הזרים אתמול הגיעו מקיר אל קיר, כך נראה (או שלפחות הימין-הרדיקלי שותק כרגע).

בצדק השוו האחים פרץ בפייסבוק בין התעמולה הנאצית ובין התעמולה שבה השתמשו אתמול ככל הנראה מירי רגב ובן-ארי (אם להאמין לדיווחים של גורביץ' והעיתונות). הם זיהו את האמירות של אתמול, ואת ההתנהגות של אתמול עם התנהגות נאצית. גם בעיני יש דמיון בין השנים, והדימיון הזה לא קורה סתם.

זוהי תגובה אולטרא-שמרנית קלאסית. אנשים שמרנים-קיצוניים הם אנשים שנמצאים במצב חרדה קיומית. התגובות שלהם אלימות והם תמיד מאשימים מישהו אחר בבעיות שלהם. לא פעם הם גם מעלים תיארויות קונספירציה. יש לזה הסברים פסיכולוגים רציניים.

השאלה היא מדוע הגיעו הנאצים למצב אולטרא-שמרני ומדוע אותם 1000 איש הגיעו למצב אולטרא-שמרני. הנאצים הגיעו לכך ככל הנראה בגלל חוסר משילות ומשברים כלכליים קשים וכן בגלל התרבות הדוגמטית הגרמנית ששלטה בגרמניה לפני הדה-נאציפקציה (מה שמכונה האופי הפרוסי על ידי צ'רצ'יל). הם זיהו בקומוניסטים וביהודים סכנה, כיוון שהיהודים היו ליברליים והקשו על יצירת אחידות גרמנית, והקומוניסטים היו אנטי-לאומיים ששאפו לאחדות העולם (ובפועל לכיבוש העולם על ידי בריה"מ).

כאן המצב שונה. תושבי השכונות מתלוננים הרבה זמן על כך שהרחובות שבהם הם גרים אינם בטוחים. יש דיווחים על מקרי אונס, שוד וגניבה. אני לא יודע עד כמה נכונים הנתונים. אני לא יודע אם הממשלה בשיטותיה המתוחכמות מנסה ליצור תחושת סכנה יותר גדולה ממה שנראה. אבל לפחות גם מעדויות המשטרה וגם מעדויות התושבים, נראה בהחלט שיש מצב של מצוקה קיומית. לכן נסו ליצור רגע אמפטיה לתושבי השכונות ותחשבו איך אתם הייתם מרגישים אם ביתכם לא היה בטוח. אם הבנות שלכם היו הולכות ברחוב ואתם לא יודעים אם הן לא תאנסנה.

וכיוון שהממשלה לא עשתה די כדי לפתור את הבעיה, וכיוון שארגוני זכויות האדם לא טיפלו בבעיה לפני שהיא התפוצצה (זה נחמד להאכיל בני אדם ולדואג להם לסעד משפטי, אבל צריך גם לדאוג של יתרחשו פיצוצים על רקע אי התאמה קהילתית).

וכיוון שכך, הנה מצאו מירי רגב ומיכאל בן-ארי כר להפיק ממנו אהדה, והם ניגשו לעזור לתושבי השכונות, על פי שטיתם (לגרש ולהפחיד את הזרים).

לכן, לפני שאני ניגש להאשים את "הרעים", אני חושב שעלינו לבדוק את עצמנו קודם כל . איך אנו כחברה נורמטיבית לא ידענו למצוא פתרון לפני שחבית אבק השרפה התפוצצה. כבר זמן רב אני מציין לפני חבריי מהשמאל-הרדיקלי שאי-אפשר להביא לכאן אנשים בלי לדאוג לפתרון חברתי בר-קיימא. בימין מראש ראו את הזרים כאיום ולא היה מקום לדבר על פתרון סובלני. ובמרכז ובשמאל המתון יש רפיון עשיה וכך יצא שאף אגון בחברה האזרחית לא פעלוב זמן כדי לפתור את הבעיה. חיכינו עד שהנושא יתפוצץ לנו בפנים. אולי צריך להאשים את האנשים שהשתתפו בהפגנות, אולי צריך להעמיד אותם במקומם, אך בלי מציאת פתרון אנו מאלצים אותם למצוא את הפתרון היחיד העומד לראשותם – אלימות. אלו אנשים קשי יום, שסובלים ממצוקה קיומית, והבעיות שלהם הן אמיתיות. אני בטוח שאם ימצא פתרון, ונדע לטפח את השכונות, המראות המבישים שראינו אתמול לא יחזרו.

אם אנו רוצים חברה מתוקנת, אף אחד לא יעשה את העבודה עבורינו. החוכמה שלנו תהיה ללמוד להתארגן ביחד, ולמצוא פתרונות ליברליים ברי-קיימא לבעיות הללו. העתיד, בידיים שלך ושלי ושל כל מי שחשוב לו ליצור חברה בריאה.

אם תשאלו אותי מה ניתן לעשות בפרקטיקה, אז נראה לי שעורו זאת התשובה הטובה ביותר כיום (עורו היא קהילה של אנשים הפועלים לדמוקרטיה-משמעותית-דליברטיבית, שמבקשת ליצור הסכמות בציבור וליצור על פי ההסכמות לובי לכנסת). אבל גם אם לא מצאתם פתרון בעורו, בוודאי יש עוד אירוגנים חברתיים הפועלים בשיקול דעת ויכולים לתרום להורדת המתחים ומציאת פתרונות מושכלים יותר.

ולבסוף, ללא קשר להפקת הלקחים שאנו צריכים להפיק, אם עדות העיתונות וגורביץ' נכונות אז מירי רגב ומיכאל בן-ארי צריכים להיות מאחורי סורג ובריח, על הסטה לאלימות. חד וחלק. אין מקום בישראל להסטה גיזענית או להסטה לאלימות בכלל.

גלעד שליט

את שחרורו של גלעד שליט אני מקבל ברגשות מעורבים. רגש אחד מגלה שמחה גדולה, על חזרתו של חייל שישב בשבי לא-אנושי במשך חמש שנים. שמחה על עם שהיה לו אכפת מאותו חייל, והפעיל כוח ציבורי  מתמשך כדי להשיב את גלעד.
אך מצד שני, רגש של כעס, על שחרורם של מאות מחבלים, רוצחים שפגעו באזרחים. מחבלים שההיסטוריה מעידה שחלקם יחזרו למעגל הטרור הפעיל, וחלקם יכנסו חזרה לשורות ארגוני הטרור, ויסיעו לצמיחתם ופריחתם של ארגוני טרור.

איך מיישבים בין שני הרגשות?

מבחינה מתמטית, מדובר על חיים של אדם אחד שניצל, אל מול עשרות ומאות אזרחים ישראלים שעלולים להרצח בידי המשוחררים. מבחינה ערכית, יש כאן עוד ערכים חשובים. ערכים של אחדות, של ערבות, של נאמנות ואמון. החברה הישראלית, הראתה שערך הערבות והנאמנות, גדול בה מאד. הערך הזה, הוא זה שמחזיק עמים בחיים, וגורם לחברה לצמוח. זה הערך שבזכותו, אנו ערבים זה לזה, ויכולים לפעול ביחד, כדי לשנות את המציאות. הערך של ערבות הדדית ואמון הוא, להבנתי, ערך גדול מחשבון הצדק או האי-צדק שמציעים המספרים של חילופי האסורים, ובזכות הערך הזה, אנו ישראלים.

צ'רצ'יל כרגיל, מיטיב לתאר את חשיבות ערכי-העל הללו. כאשר הוחלט על הפינוי הבלתי אפשרי מדנקריק, הגנרלים הבריטים חששו כי הפינוי יביא לאובדן של חלק גדול מהצי, וצ'רצ'יל ענה להם "הצי בונה ספינה במשך שלוש שנים. יקח לנו לבנות מסורת חדשה במשך שלוש מאות שנים. הפינוי ימשך!" (Churchill, Winston.The Second World War. Vol. 2, Their Finest Hour.1949 Houghton Mifflin Company:p. 229)

עוד מאמרים התומכים בעמדה זאת:

– ארי שביט – נצחון הערבות ההדדית הישראלית

יעלון: השקט ביהודה ושומרון עומד להשתנות

תאונה

השעה היתה 16:17, יום שני ה-29 לאוגוסט. אמרתי שלום לאישתי ולבנות, ויצאתי לעבודה. ב16:18 התנעתי את הרכב, ונהגתי במסלול המוכר לכיוון מרכז הארץ. הכל היה על מי מנוחות, לא היו טרמפיסטים שביקשו טרמפ, וחציתי בקלילות את רחבי הישוב. ביציאה מן הישוב, פניתי ימינה אל כביש מס' 55, והאצתי את הרכב. שיטטתי בין הסרפנטינות היפות ואז הגעתי לירידה קלה. היום היה יפה, ככל שאר הימים בשומרון.  הבטתי קדימה אל הגבעה במעלה הכביש, בה נהרגו תחיה רוקח ונחמה מגל. היו מאחורי הגבעה שמיים יפים וכחולים. ואז ראיתי אותו מגיע במהירות. ג'יפ פלסטיני אפור וגדול. הוא נכנס למסלול שלי, התנגש בגדר הבטיחות ונזרק חזרה אל הכביש. החושים שלי נדרכו. לא הצלחתי להבין לאן הוא יגיע. לא ידעתי האם הוא ישאר צמוד למסלול שלי, ואז אוכל לחמוק על ידי מעבר לנתיב הנגדי, או שהוא ינתז לנתיב הנגדי, ואז סטיה שלי אל הנתיב הנגדי, תגמר בתאונה חזיתית. לרדת לשוליים לא יכולתי, כי מע"צ ביטלו את השוליים ותחמו את הכביש הצר, בגדרות בטיחות. למעשה מע"צ לא השאירו לי הרבה ברירות.

זאת לא היתה הפעם הראשונה ששמתי לב לסכנה של הגדרות של מע"צ. הבנתי כבר לפני כמה חודשים, כאשר קבעו אותן, כי הן טומנות בחובן סכנה עצומה. הבנתי שאם רכב סוטה מהמסלול שלו, הרכב שמגיע מהכיוון הנגדי אינו יכול לברוח לשוליים ונאלץ להשאר במסלול התנגשות ישיר אל מול הרכב הבא ממולו.

למזלי, כבר חשבתי מה אעשה במקרה כזה. היה ברור לי שאם אין לידי נוסע, עלי לנסות לחמוק לנתיב הנגדי, ולנסות להחלץ, אך אם לא יוותר לי מקום לברוח, אאלץ להתנגש כך שהפגיעה תהיה בצד שליד הנהג, ואני אשרוד את התאונה. אם היה לידי מישהו, אז ההחלטה היתה הרבה יותר קשה. על זה חשבתי כמה וכמה פעמים כשחלפתי בין הגדרות הקטלניות של מע"צ.

המחשבה הזאת כנראה חלפה בראשי, כאשר הבנתי שנלכדתי במלכודת שמע"צ הכינה, בחוסר תבונתה הבלתי נלאה. עברתי לנתיב הנגדי, וניסתי להחלץ מהג'יפ שהסתער עלי במהירות גבוהה. אני לא זוכר אם בלמתי. הכל היה מהיר מידי. אני חושב שכל הארוע מתחילתו ועד רגע ההתנגשות, ערך לא יותר משתיים עד שלוש שניות. אבל המון מחשבות אוטומטיות רצו לי בראש. סטטיתי לנתיב הנגדי, בתקווה להחלץ מההסתערות.

עכשיו, כבר היה מאוחר מידי לכל תמרון. הקבינה האימתנית של הג'יפ דהרה מולי במהירות עצומה, אני זוכר אותה גדולה ומתנשאת מעלי. עכשיו הבנתי שכבר לא ניתן לעשות דבר. נשאר עוד חצי מטר להתנגשות, ושום דבר לא יעזור.

היה בי עצב קל, על אשתי והבנות, אבל בעיקר סקרנות (טוב, לא היה לי ממש הרבה זמן לעבד דברים). היתי סקרן לראות איך זה להיות בתוך תאונת דרכים חזיתית. איך עוצמת המתכת הגועשת פועלת ומשפיעה על גוף האדם. זה היה ניסוי מהסוג שאני מעריך יותר מכל. ניסוי בגוף ראשון. הערכתי שאם אמות, לא ארגיש הרבה. המהירות גדולה מכדי להשאיר אותי גוסס. קיוותי שאם אשאר בחיים, אוכל לתפקד לאחר הארוע.

עכשיו, כבר ידעתי שזה בא. הנה נשמע קול המתכת המתרסקת, ששמעתי כאשר הייתי עד לתאונות אחרות. העולם נעשה לבן. לא ידעתי האם זהו הלם המעבר למוות, או שמא דבר אחר. כשהתפזר העשן, ראיתי שאלו כריות האויר.

הרכב עשה צלחת ועף 180 מעלות מהכיוון המקורי בו היה. ואז הרגשתי שהרכב הפלסטיני נוגח בי שוב מאחור. זה נורא עיצבן אותי. לא מספיק שנכנסת בי חזיתית, אתה עוד נכנס בי מאחורה? מסתבר שהסאגה לא נגמרה. הרכב הפלסטיני הכניס אותי בתוך גדר הבטחון של מע"צ והיא זאת שעצרה את שנינו, כשהרכב שלי משמש כרית אוויר של הג'יפ הפלסטיני.

הייתי שלם. ריח העשן, הדאיג אותי מאד. מיהרתי לחלץ את עצמי מחגורת הבטחון, ולפרוץ את הדלת החוצה. בדקתי שאין אף אחד שידרוס אותי כשאני יוצא החוצה, והלכתי מהר אל מאחורי הג'יפ הפלסטיני. הרגשתי כאב בקרסול ימין. אולי נקע. הלכתי מהר, כדי להעביר את הכאב. לאחר שהכאב הראשוני עבר, נעמדתי והסתכלתי על הארוע. כלי רכב אחרים שעברו בסמוך נעצרו להגיש עזרה. הפלסטני יצא מהג'יפ ושאל אותי האם הכל בסדר. אמרתי לו שכן. לא היה לי עליו כל כעס. רק צורך ענייני לסיים את הכל, לראות שהכל מטופל כמו שצריך.

מאד כעסתי על עצמי, שלא הצלחתי להתחמק. איזה חוסר כשרון, כך להתנגש. ידעתי שהשניות האבודות שבהן לא הצלחתי לקבוע לאיזה כיוון הג'יפ נוסע לא איפשרו לי לקבל החלטה טובה מספיק, כדי לחמוק מהתאונה. הרגשתי שנהג טוב יותר ממני, היה מצליח לחמוק מהארוע ללא פגע. בניתוחים מאוחרים יותר, הבנתי שהיה קשה מאד לחמוק מהתאונה, בהינתן הבעיה לחזות את כיוון ההתקדמות של הג'יפ. אז הכעס נרגע.

פנים ידידותיות התחילו להופיע, ולהציע עזרה. היה נראה לי שאני רואה שם חברים קרובים, וחברים מהשכונה. כולם הציעו לי לשתות, אבל לא רציתי. הודתי להם ואמרתי שאני לא מרגיש צורך. נראה לי שעדיף בלי מים בשלב זה. הרגשתי את חוסר היכולת לסייע לאדם פצוע תאונה. אבל הרגשתי שלראות כל כך הרבה פנים ידידותיות, היתה העזרה הכי טובה שיכולתי לקבל. היה בזה משהו מאד מנחם ומאד חם. זה עזר.

בשלב מסויים, שמתי לב, שאני רואה את כל העולם לבן. פנים נעלמו לי, והתקשתי לזהות מי עומד מולי. הבנתי שאני כנראה קרוב להתעלפות. כביולוג, ידעתי שהסיבה היא מחסור חמצן למוח, והדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, היא לשכב. אז ישבתי, ומכשזה לא עזר נשכבתי. איתן, השכן, הניח את ראשו מתחת לידי, והניח לי לשכב על הצד ולנשום. כששכבתי שמתי לב שיש לי קשיי נשימה. לא ידעתי ממה הם נובעים. קיוותי שהם אינם נובעים מדמום תוך ריאתי. אמרתי לעצמי, שאם יש לי דימום תוך ראיתי, ובהעדר חובש עם ציוד מתאים, אני עלול להחנק למוות בתוך כמה דקות. לא ניבהלתי. הערכתי שאין מה לעשות. ידעתי שהזעיקו אמבולנס, והוא לא יוכל להגיע יותר מהר. לכן כל מה שנשאר לי לעשות, זה לשכב ולחכות שיגיע חובש. אז נחתי בשלווה.

ואז הרגשתי שאני חוזר לנשום. כנראה המכה מהתאונה וכריות האוויר הקשו על הסרעפת לעבוד. אבל היא שבה לפעולה, ואני התחלתי לראות שוב את העולם בצורה ברורה. כשהנשימה חזרה, התחלתי להתלוצץ עם איתן. זכרתי שהינו צריכים להיפגש על משהו. אמרתי לו שנראה שזה הזדמנות טובה לפגישה. הוא התלוצץ חזרה, ואמר שכדאי שנחכה להזדמנות אחרת.

עכשיו הרגשתי טוב, וחזרתי לעמוד על הרגליים. הכל בסדר.

שוטר ניגש אלי, וניסה לברר מה קרה. הסברתי לו את פרטי הארוע. הוא לקח את הרשיון של הרכב והביטוח מהרכב, ושאל אותי היכן הרשיונות שלי. ביקשתי משכן, שיביא את הרשיון מהתיק, ונתתי לשוטר. בהתחלה השוטר לא הבין איך זה שהרכב שלי נראה כל כך מעוך, כשנראה היה שהתאונה היא תאונה אחורית. הסברתי לו שהמכה החזתית, כנראה גרמה לצלחת של הרכב, ושהתאונה היתה חזתית. הוא נראה המום קלות*.

בינתיים ביקשתי מהשכנים שיביאו לי את הפלאפון ששכן ליד ידית הגיר. שכן שהלך לרכב, אמר שהוא לא יכול למצוא דבר, כי הכל מרוסק שם. שכן אחר ניסה את מזלו, וכן מצא את הסלולר. הסלולר נראה שלם במבט ראשון, ולכן התקשרתי הביתה. המסך הראה שהצד השני ענה, אך לא שמעתי כלום. הבנתי שמשהו בסלולרי התקלקל. לכן, ביקשתי מאיתן שיאפשר לי לחייג הביתה, ולהודיע לאשתי שהכל בסדר. הסלולרי שלו היה בלי סלולה, אך מהסלולרי הקבוע ברכב, יכולנו לדבר. התקשרתי לאישתי, ובטון הכי אגבי שניתן למצוא אמרתי לה שהכל בסדר, אני שלם ובריא, וכי היתה תאונה חזיתית, ואני יצאתי ממנה ללא פגע. באותו רגע הגיע החובש, וביקש לבדוק אותי. ביקשתי מאיתן שימשיך להסביר לאישתי מה קרה.

החובש התחיל לבדוק, וראה את המכות מהכריות ומהחגורה, אך חוץ מזה הכל היה בסדר. באותו רגע נשמעה בקשה מהפלסטינאים שהיו בג'יפ, שהחובש יבדוק את הילד שהיה מאחורה ומרגיש כאבים ברגל. ביקשתי מהחובש שיגש לטפל בילד, כי אני בסדר גמור. הוא ניגש. זה נתן לי הרגשה טובה להבין שגם ברגעים כאלו, אני מסוגל לחשוב על אחרים. היתה בכך נחמה.

בתוך דקה, הגיע גם האמבולנס וגם הרבש"צ. השוטר התחיל לדבר איתי על גרירת הרכב, והיה ברור שעלי להחליף פרטים עם הפלסטינאים. ביקשתי מהרבש"צ שיקח את הפרטים, ואיתן אמר לי שהוא לוקח את התיק אליו. עכשיו, משהכל היה מסודר ומאורגן, יכולתי לעלות ברגיעה על האמבולנס. החובשים השכיבו אותי על מיטה, והתחילו בנסיעה. הנסיעה הכאיבה לי, כי הקרסול הימני נשאר תלוי באויר, והנקע, שהרגשתי שם כאב. בינתיים התבדחתי עם החובש. הוא התפלא לראות אותי עומד על הרגליים, לאחר תאונה כזאת. היתי שלם, ועם חתכים קלים וכויות מהכריות, וחוץ מזה שום דבר. הם לא ראו הרבה תאונות כאלו שהפצוע נראה כך אחר תאונה חזתית. התחלתי להבין שהיה כאן נס.

כשהאמבולנס של כפר-סבא קיבל אותי, שאל אותי הנהג, אך זה שאני נראה כך, לאחר התאונה שעברתי, ואז אמרתי בדמעות בעיניים, שכנראה שיש בורא לעולם.

לא הייתי שלם עם האמירה הזאת. אם יש בורא לעולם, אז למה בכלל התנגשתי? ולמה יש כאלו שעשו הרבה טוב ולא נחלצו מתאונות? יותר מאוחר, בשיחת טלפון, יזרוק עדו, החברותא שלי, שכנראה לא סיימתי את המטלות שעלי לבצע בעולם.

כל המחשבות הללו עוברות לי בראש. ואין תשובה ברורה להן. אבל כן היה לי ברור שבשבריר השניה לפני ההתנגשות כשהפגוש האימתני מתנשא מעלי, הערכתי שיש סיכוי גבוה שלא אצא בחיים מהתאונה. לעומת זאת, לאורך ככל ההתרסקות, לא הרגשתי מכה, הייתי בשליטה והבנתי מה קורה.

מצד שני, כל מי שראה את הרכב, לא הבין איך יצאתי משם שלם. הבנות שלי שעברו לאחר התאונה במקום, אמרו שהרכב נראה חצוי. אני עדיין לא ראיתי את הרכב לאחר התאונה.

במהלך נסיעת האמבלונס כבר התקשרתי לאבא שלי (החובש הראה לי שניתן לדבר בסלולר שלי  דרך הרמקול), כי ידעתי שלאישתי אין כרגע רכב (אני הרסתי אותו), וידעתי שאבי ידע לתפעל את הארוע בצורה הטובה ביותר. סמכתי עליו. בנוסף, התקשרתי למאומנות שלי, והודעתי שיש שינוי תוכניות, ונראה שהיום לא נוכל להיפגש.הסברתי שהכל בסדר, ושנקבע מחדש זמן פגישה כשיגמרו הבדיקות בבית החולים. הודעתי גם לחבר'ה מאידומקס שלא אוכל להיפגש איתם הערב.

הכל מאורגן. איזה יופי.

בבית החולים, חיכה לי אבא שלי. נכנסתי לחדר המיון בהליכה. גם שם נראו מופתעים לראות אותי הולך, אחרי הדיווח. אחד הרופאים צחק ואמר שאולי החליפו את התיק הרפואי.  לאישתי (ששכנים הביאו אותה לבית החולים) ולאבי הודעתי שמחר בערב, אני חוזר לרכב על האופניים. אך לאט לאט הסתבר לי שלרופאים יש מחשבות אחרות בנושא. צילום הרנגן ולאחר מכן ה-CT, הראו שיש לי שבר בקרסול. גבס כבד שמכסה כרגע את רגלי, מבטיח כי בששת השבועות הבאים, עלי לשכוח מרכיבת אופניים.

יחד עם זאת, עלינו לראות את הצד הטוב. קודם כל אני חיי. לא טריוויאלי בכלל. לאחר מכן, כל פציעותי מהתאונה הם זוטות, ומסתכמות בשבר קל בקרסול. אני זוכה עכשיו לחופשה של שישה שבועות מכל עבודה (אם כי אני אמשיך את האימונים דרך סקייפ). שישה שבועות שאותם אני מתכוון לנצל לכתיבת מאמרים.

במהלך הזמן הזה, יהיה עלי להתרגל להיות עצמאי עד כמה שאוכל, ולהתרגל לנהל את חיי באמצעות קביים ורגל מגובסת. אישתי בחודש התשיעי להריונה, עושה הכל כדי להקל עלי, והבנות מגלות התחשבות.

זהו, עכשיו לחופשה 🙂

אחרית דבר:

לאחר שהגיע האמבולנס ויכולתי קצת להתפנות למחשבות על המצב, הבנתי שהדבר העיקרי שאני רוצה לדאוג לו, הוא להמנע מ-PTSD (תסמונת פוסט תראומה). לכן, כשאף אחד לא ראה, הרשתי לעצמי לבכות, כדי לשחרר לחץ. כשאישתי הגיעה לבית החולים בכינו קצת ביחד, כדי לשחרר את הלחצים. סיפרתי על התאונה לאבי ולאישתי, ועכשיו גם לכם. זה עוזר לשחרר את המתחים.

מהניסיון שלי עם המאומנים שלי, חלק גדול מהיכולת להתמודד עם פוסט טראומה היא לחזור ולשלוט בחיים. תחושת השליטה מרגיע ומחזירה את האדם להתעסקות בדברים החשובים בחייו. ולכן, אני עסוק עכשיו, בתכנון ובביצעו של משימות שיקדמו את החזון ואת הפרנסה שלי, בשישת שבועות המחלה.

אומנם לא אוכל לנהוג בששת השבועות הקרובים, אבל אוכל לכתוב מאמרים, וזה דבר חשוב בפני עצמו. עם אקלי אוכל לשמור קשר דרך סקייפ. עם התנועה לדמוקרטיה ישירה, דרך דוא"לים, אבל עיקר העשיה שלי תמוקד לכתיבה. אני חושב שאני הולך להנות מהתקופה הזאת.

שלכם,

טל

—-

* בשלב מאוחר יותר סיפרו לי שכשהשוטר ראה את הרכב הוא לא האמין שמישהו יכול לצאת בחיים מהרכב. השוטר בעל ניסיון עשיר (לצערו ולצערנו) בתאונות דרכים.

 

הדמוקרטיה הישירה מתחילה לתפוס תאוצה

השלטון המרכזי מתחיל להתפרק, אם נרצה בזאת ואם לאו. במקומו מתחילות לעלות צורות שלטון ישירות יותר, בהן העם הוא הריבון. לאט לאט נוצרות התרבויות שיאפשרו לעם לשלוט.

עכשיו מצטרפת להתפרקות גם מערכות חברתיות יותר ממסדיות, כמו המתמחים. כתבה בהארץ מאתמול (20 ליולי)  אומרת את הדבר הבא:

"המדינה הגישה בקשה דחופה לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, בכדי שתוציא צווי מניעה כנגד הרופאים המתמחים, לאחר שבמהלך היום יצאה שביתת הרופאים משליטה ובבתי חולים שונים החלו התארגנויות עצמאיות של רופאים מתמחים שנטשו את המחלקות."

אני מעריך שהסיבה לכך שדווקא המתמחים הם אלו שיצאו משליטת השלטון המרכזי ולא עמיתיהם הוותיקים יותר, קשורה לכך שהצעירים מחוברים יותר למהפכת הרשתות החברתיות, בעוד עמיתיהם המבוגרים, אינם מחוברים לרשתות החברתיות. לכן, לצעירים יש יכולת טובה יותר לתאם את עצמם באופן עצמי, מתוך תהליכי הסכמה רישתיים ועצמאיים. לעומתם הוותקים עדיין נסמכים על השיטה ההירכית-מוסדית לתיאום בינהם. ההבדל הזה, הוא שמאפשר לשלטון המרכזי לכפות על הותיקים את רצונו, אך אינו מאפשר לו לשלוט בצעירים, הפועלים מתוך תיאום והסכמה. כדי להציל את עצמו, קורא השלטון למערכת הענישה, ומקווה כי באמצעות יראת העונש, יחזרו הצעירים למרותו.

בימים אלו, התארגנויות העצמאיות, מתרחשות יותר ויותר בקלות, כאשר חלקים נרחבים בציבור לומדים ליצור לעצמם שלטון משלהם מעל גבי הרשתות החברתיות, ומצליח לתאם את עצמם ביעילות. ככל שתרבות העצמאות הזאת תתרחב, ואנשים יבטחו יותר ויותר בעצמם כי הם יכולים לשלוט בגורלם, וככל שמנגנונים חדשים לניהול דמוקרטיה ישירה יתפתחו, כך תחליף הדמוקרטיה הישירה את דמוקרטיית הנציגים העתיקה.

תהליכי קבלת החלטות בשדרות רוטשילד

אתמול בערב היינו במאהל ברוטשילד, והיה מקסים. התחושה היתה שהחבר'ה מלאי רוח טובה, אך מתקשים בקבלת החלטות שתשקף את רצון רובם.

אני מציע כאן תהליך, שאולי יוכל לעזור לקבל החלטות בצורה טובה יותר . אשמח להצעות שיפור. אם אהבתם את הרעיון, שתפו אותו דרך הפייסבוק או טויטר בתחתית הפוסט.

במתחם ברוטשילד, ישנם הרבה שיחות פרטיות ומעגלי שיח. מה יקרה, אם כל מי שחושב/ת שיש לו/ה פתרון ודרך להביא לשינוי המצב, יעברו במעגלי השיח ויאספו חתימות. בראש הדף יופיעו עיקרי ההצעה שלו/ה. לקראת הערב, תארך אסיפה, שבה יבחרו האנשים שיש להם מקס' חתימות בדף. כדי לוודא, שהחתימות לא זויפו, כל מי שיבחר, יצטרך לעבור שוב את בחירת הקהל. האחראים יודיעו כי לפלוני יש X חתימות, והקהל יצטרך לאשר בהרמת ידים (כל מי שחתם לו ירים יד). רק אם יראו כי יש תאימות סבירה בין החתימות להרמת הידים, הוא/היא יוכלו לעבור לשלב הבא.

החמישה שקיבלו הכי הרבה חתימות, יקבלו כל אחד כ-10 דקות לנאום בפני כלל הקהל. הקהל יוכל להגיב במחיאות כפיים. בסיום ההרצאות, כל אחד כזה יוכל לאסוף סביבו קואליציה, שביחד תנסה לשפר את ההצעה. וינסו ביחד להציע דרך יותר ברורה איך להניע את תהליך השינוי הארצי.

מומלץ כי את ההצעה שלהם הם יפרסמו בקבוצת הפיסבוק, להמשך דיון ברשתות החברתיות.

למחרת התהליך יתחיל מחדש, רק שהפעם כבר יהיו לאותם המובילים עוד אנשים שיעבדו איתם. הם ינסו לשפר את ההצעה, וביחד להפיץ את המסר, ולאסוף ביחד חתימות עבור ההצעה. כך הדבר יחזור מידי יום, וכל ערב ינאמו 5 הדוברים עם מס' החתימות הרב ביותר.

כך לאט לאט יווצרו קואליציות הסכמות. מתוך אותן 5 שישרדו את התהליך, יווצר הגיבוש של אנשים שיודעים לעבוד ביחד, והם יניעו את תהליך השינוי (רצוי מאד, שזה יקרה בתהליכים דמוקרטים).

מה דעתכם? האם זה יצליח? מה ניתן לשפר? האם יש לכם פתרון אחר?

אז מה עושים? – שינוי בהסכמה רחבה

מעיר האוהלים המוקמת כיום ברחבי הארץ ועד הקוטג' בסופרים, עולה קריאה ברורה לשינוי. המחירים הגבוהים של הסלולרי, מוצרי המזון והדיור, כולם מצביעים על בעיה במשק הישראלי. הצרכן הישראלי מרגיש שחולבים אותו, ודוחקים אותו לשפל המדרגה הכלכלית. רגע לפני שהוא מגיע לשם, הוא מקים צעקה.

אבל איזו צעקה? על מה?

הציבור יודע להגיד שכואב לו. הוא מרגיש בעליית המחירים המסיבית והוא מבקש לשנות את המצב. אלא שלאנשים לא ברור מה צריך לעשות כדי לשנות את המצב.  בהעדר הסכמה, האנרגיה  הציבורית מתפוגגת. ויותר גרוע מכך. חלק מהציבור המתקומם, מאשים חלק אחר בציבור. מפגינים מצד אחד במפה מערבבים בתוך עיר האוהלים את בעיית הצד האחר, וכך גורמים לפרוד גדול בתוך המחנה. פירוד שמביא לנטישת המאבק, בידי חלקים רחבים מהציבור.  לדוגמא, ההתכתבות בקבוצת "שבוע הזעם":

בנוסף לפרוד הישיר, אני מציע גם לאותם שמרגישים שהמאבק שייך להם, לחשוב עוד פעם אם הם רוצים להזכיר את המילה סוציאל-דמוקרטיה, או להעדיף ח"כים של השמאל. אם תתייגו את את המאבק כסוציאל-דמוקרטי או מאבק של השמאל, תשארו עם מעט מאד כוח פוליטי לשינוי. ה"שמאל" מסיבות כאלו ואחרות, נחשב סדין אדום בעיני רוב הציבור (על הסיבות לכך, בפעם אחרת). לכן אם אתם באמת חפצים שינוי, אל תדברו על שמאל, או על סוציאל-דמוקרטיה. פשוט תעשו את זה. תהיו סוציאל-דמוקרטיים. תהיו חברתיים. דברו על שינוי חברתי. דברו על דמוקרטיה אמיתית, ועל עבודה של כל הציבור ביחד למען שינוי המצב הכלכלי. דברו בשפה שהציבור אוהב. בשביל זה, צריך לוותר על האגו, ולהבין שכדי לעשות שינוי, צריך להפסיק להשתמש בסמלים מפלגים. יש לשאוף להתאחדות סביב השינוי, ולא סביב השמות. יש לאפשר לכל הציבור לעבוד ביחד.

איך הציבור יכול לעבוד יחד?

קל להתאגד כשאתה קטן. לחברות השולטות על כלל המשק קל להתאגד. קרטל נוצר כאשר יש רק שלושה או ארבעה גופים ענקיים השולטים במשק. כך שכמה שיחות טלפון, כמה מנגנונים פשוטים, והנה כל המחירים בשוק עולים ביחד. גם לממשלה, יחסית קל להגיע לתיאום. מטבחון קטן של בעלי השפעה פוליטית, וכל הממשלה מתארגנת כאיש אחד.

לעומתם, הציבור מונה מיליונים. איך יכולים מיליונים להתאחד? זאת שאלה שהטרידה רבות את אנשי התנועה לדמוקרטיה ישירה (תנועה שחברים בה אנשי שמאל וימין כאחד (ולראיה, הכותב כאן הוא מתנחל)).

אחד הפתרונות, נקרא יוזמה אזרחית בהסכמה. בתהליך של אבלוציה דיונית, מתפתח פתרון מוסכם על רוב הציבור. כאשר עולה שאלה רושמים אותה בדף ויקי. בדף הויקי, כל אחד יכול להציע פתרון. מבחינתנו, גם 7 מיליון יכולים להציע רעיונות. כל אחד על פי דרכו ועל פי הבנתו. אלא שכדי להגיע לראש רשימת ההצעות, הרעיון צריך לצבור תומכים רבים. ככל שלרעיון יש יותר תומכים, כך הוא עולה ביחס לשאר ההצעות. לבסוף, לאחר פרק זמן מוגדר, או לאחר שרעיון מסויים עבר סף מסוים, ניתן שבוע לעוד רעיון להתחרות בו. בסוף השבוע, שני הרעיונות עם הכי הרבה תומכים, עומדים להצבעת הציבור הרחב. הרעיון שיבחר, יהיה הבסיס ליצירת השינוי בהסכמה רחבה.

כך יווצרו הסכמות ציבוריות רחבות, שעברו תהליך אבולוציה של דיון והסכמה, ולציבור יהיה כלי חזק בידיים להתאחד. את המשך ההתנהלות, יובילו מפתחי הרעיון הנבחר באמצעות דמוקרטיה-ישירה, תוך שמירת הציבור בדיון, ומתן מקום להצבעות ולהסכמת הציבור, ובחירה והדחה של בעלי תפקדים מרכזיים. כך תיווצר תנועה ציבורית-ישירה, שתביא לשינוי במשק הישראלי.

 איך מתחילים לפעול?

הנה הכנתי דף השאלה, לעניין מחירי הדירות. ואיתו גם הכנתי דף הסברים ראשוניים לסיבת עליית המחירים (דף זה נדרש כדי שנידע איך ניתן לפעול ביעילות כדי להתמודד עם הסיבות). ואפילו הצעתי הצעה ראשונית. אתם מוזמנים  להציע הצעות משלכם, להוסיף על שלי, ובעיקר לפרסם את הפוסט הזה או כל אחד מדפי הויקי הרלוונטים.

בואו נזוז!

 

 

 

מאבק – בדרך אחרת

אני מאמין שמאבק אינה הדרך שבה נוכל לשנות כאן משהו. ברגע שאתה פונה בשנאה אל מישהו או משהו, אתה לא יודע היכן זה מתחיל והיכן זה נגמר. אתה יוצא בכעס על משהו, וכבר אתה מקים לך אויבים. האויבים הללו אינם בובות קרטון, אלא אנשים שנפגעים ממך, ויוצרים התנגדות. ההתנגדות מפרקת את היכולת להשפיע, ולצובר אהדה רחבה. היא מונעת מגופים פוליטיים רחבים להתאחד למען מטרה משותפת.

פעילי המאהלים נעים מזעם ובכך מפספסים את היכולת לרתום. הם גירשו את מירי רגב ואת חולדאי, ויצרו שנאה כלפיהם מקבוצות רחבות בציבור. ובכך פיספסו חלק מהתמיכה שהיתה להם, אילו הובילו תהליך פוליטי, שיצור הרבה יותר לגיטמיות.

רק כדי להמחיש זאת, הנה התכתבות קטנה בקבוצת המאבק, שמראה את הפירוד שהתנהגות אגרסיבית יוצרת. עלינו למצוא דרך מאחדת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אגב, חדי העיין בוודאי ראו שסימנתי את התגובה כלייק – זאת פשוט כדי להעביר לחבריי את הדיון.

 

הומאופטיה. האם היא עובדת? ספקות על ספקנות

יוסי לוי כתב מכתב המבקש להפיץ ארוע ספקני כנגד ההומופאטיה. פרטים על הארוע בהמשך. הנה תשובתי ליוסי:

יוסי שלום,

כספקן מושבע, אני מטיל ספק בתפיסת עולם חומרנית (מטריאליסטית). האם לא יכול להיות שההומופאטיה משפיעה בדרך לא חומרית (כלומר לא דרך ריכוז החומר המדולל לאפס)? יש לי מאומנים שדיווחו שבוודאות הומפאטיים עזרו להם, כמו ששום טיפול אחר לא עזר להם. כשניסתי לברר את סוגיית ההומפאטיה ודרכי השפעתה, על ידי תחקור הומופאטים לגבי שיטותיהם, היה נראה לי שעיקר הטיפול הוא למעשה פסיכלוגי-עממי. האם אין לטיפול הפסיכולי-עממי חשיבות בהבראת החולה?

לחשוב שהכל עובר רק דרך תרופות כימיות שנבדקו מדעית, נראה לי מאד שמרני וחומרני. לנפש, או לרשתות הניורונליות שבאמצעותן אנו פועלים יש מערך אינטראקציה פנימית וחיצונית יותר מורכבת מאשר תרופות כימיות. האם לא תסכים איתי?

טל

המכתב של יוסי:

2011/1/24 Yossi Levy

שלום רב,

שמי יוסי לוי, ואני, בין היתר, כותב את הבלוג נסיכת המדעים ופעיל בקהילה הספקנית בישראל. אני מתנצל מראש על ההטרדה שאולי גרמתי לך במשלוח מייל זה.
הקהילה הספקנית העולמית מארגנת בימים אלה את 10:23 – אירוע מחאה גלובלי להגברת המודעות לחוסר התועלת והנזקים שבהומיאופתיה – שיטת "ריפוי" חסרת בסיס מדעי שאין כל ראיות ליעילותה. האירוע יכלול יותר מ-1000 משתתפים ביותר מ-10 מדינות ויותר מ-23 ערים. במסגרת האירוע, יטלו משתתפיו "מינון יתר" של תכשיר הומיאופתי, כדי להמחיש את חוסר יעילותו.

האירוע הישראלי יתקיים ביום שישי, ה- 4/2/2011 בשעה 10:23 בתל-אביב. פרטים נוספים והמיקום המדויק יימסרו בהמשך.

למרות שחלק ניכר מהציבור רואה בהומיאופתיה טיפול רפואי לגיטימי, האמת היא שקיימות עדויות מדעיות מצטברות לכך להומיאופתיה אין כל אפקט טיפולי משמעותי מבחינה קלינית.

הקמפיין נועד להגביר את מודעות הציבור הרחב לאמת המדעית על ההומיאופתיה ולנזקים העלולים להגרם כתוצאה מטיפולים הומיאופתיים.

אשמח אם גם בבלוג שלך יופיע אזכור לאירוע ומטרותיו החשובות.

בתודה

יוסי לוי

Yossi Levy יוסי לוי
The Princess of Science נסיכת המדעים
למידע נוסף

אתר קמפיין 10:23 בישראל (עברית): http://www.1023.org.il
אתר קמפיין 10:23 העולמי (אנגלית): http://www.1023.org.uk
שפינוזה – אתר הקהילה הספקנית בישראל: http://www.skeptics.org.il
שאלות ותשובות בנושא ההומיאופתיה באתר שפינוזה (עברית): http://www.skeptics.org.il/answers/tag/homeopathy
מאמרים בנושא ההומיאופתיה באתר "נסיכת המדעים" (עברית):
http://www.sci-princess.info/archives/tag/homeopathy