מתוך הדיונים עם אנשים מויקיפדיה, עולה הטענה שעל הידע יש לשמור, ולהגן. לכן, לפי טענה זאת, חשוב שתתפתח בתוך ויקיפדיה אוליגרכיה של משתמשים שמאמינים ברעיון, ושיעשו הכל כדי להגן על הרעיון. מטרתם היא להגן מפני משחיתים, או מפני כותבים שמנסים לייצר ידע מוטה ולא ניטרלי.
אני אנסה לטעון, כי לא זאת הדרך לייצר ידע ניטרלי. אבל לפני שאוכל להראות איך לייצר ידע ניטרלי, עלי להסביר איך נוצר ידע. לשם כך אחזור למודל הכלוב הפנומנולוגי, כדי ללהסביר כיצד נוצר ידע, ואיך מגיעים לידע ניטרלי. כיוון שההסבר קצת ארוך, אחלק זאת למספר פוסטים, ברשותכם.
המודל הזה, אינו נמצא באקדמיה. הוא תואם במידה רבה למודלים אות תפיסות פילוסופיות אחרות. הוא פותח על ידי, ולצערי הרב לא הצלחתי למצוא מנחה שיסייע לי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי על המודל. ולכן, אתם כמובן מוזמנים לבקר את המודל ולהצביע על השגיאות שקיימות במודל. אבל כרגע, הוא הכלי הטוב ביותר הקיים ברשותי, כדי להסביר איך נוצר ידע ניטלרי (או ידע בכלל). אשמח לביקרותכם 🙂
ההנחה של המודל, היא שאנו כלואים בכלוב של התוד
עה שלנו. אין לנו שום אפשרות לצאת אל מחוץ לכלוב הזה. אין לנו שום אפשרות לדעת האם יש מציאות אמיתית שם בחוץ. גם אם אנו מרגישים את המציאות, יכול להיות שאנו חולמים שאנו במציאות. גם אם כרגע אני מרגיש מכה חזקה על האצבע, כיצד אדע שאינני חולם את המכה? או, איך אדע שהמוח שלי אינו נמצא כרגע במעבדה אי שם, ושכול מה שאני מרגיש, הוא בעצם שדרים שמחשב שולח לי (זה די דומה למערכת של המטריקס).
למעשה אין לי שום דרך להבחין האם אני נמצא במציאות, בחלום, או במטריקס. היו כל מיני ניסיונות לצאת מהכלוב הזה. אבל אינני מכיר פילוסוף שמצא דרך לצאת מהכלוב, וטענתו התקבלה על ידי הקהילה הפילוסופית.
הדבר היחידי שאני יכול לדעת, הוא שאני מוצא חוקים בתופעות. התופעות הם מה שאנו חווים. הדמויות של האנשים, העולם שאנו רואים, שומעים מרגישים, טועמים וכיוב'. אנו יכולים להבחין בתופעות, ואנו יכולים למצוא בהן חוקים. אך איננו יכולים לדעת האם יש יש משהו מחוץ לשכל שלנו שיוצר את החוקים הללו. איננו יכולים גם לדעת שיש ה"דבר כשלעצמו", שיוצר את התופעות הללו.
לדוגמא, יכול להיות שאת צליל המטבע הנופל על הריצפה, אנו שומעים כי אכן יש שם מטבע שנופלת. אבל יכול להיות שהמחשב, שאליו מחובר מוחינו יוצר את הצליל. אבל יכול להיות שאין שם שום דבר בחוץ שיוצר את הצליל, אלא מוחינו בחלומו מייצר את הצליל. ויכול להיות שאין זה אף מוחינו שמייצר את הצליל, אלא תופעה חיצונית למוח, שגורמת לזכרון להתעצב כך שנזכור שהיה שם צליל מטבע נופלת, בעוד מעולם לא חלמנו על מטבע נופלת.
ולכן אני חוזר וטוען, שכל מה שאנו יכולים לדעת הוא שאנו יכולים לטעון שמצאנו חוקיות בתופעות. אין לנו שום יכולת לדעת מה מקור החוקיות, והאם יש לו קשר ל"דבר כשלעצמו" כל שהוא.
ועכשיו מה עלינו לעשות עם החוקיות שמצאנו?
כאן יש מהלך קצת מסובך. כיוון שאיננו יודעים מה מקור החוקיות שאנו מוצאים בתופעות, איננו יכולים לדעת האם החוקיות תמשך. יחד עם זאת, גילינו כי כאשר אנו עוקבים אחר החוקיות, איננו נפגעים, ואף מצלחים להנות יותר. כלומר, מצאנו חוקיות שכאשר אנו מוצאים חוקים אמינים, אנו מרגישם טוב יותר.
לדוגמא, כאשר ראיתי ארטיק וליקקתי אותו, גילתי שאני נהנה מאד. אין זה משנה האם קיים
ארטיק באמת, או שאני יודע מהי הנאה. תיאוריית הכלוב, והמקרה הפרטי של בעיית האינדוקציה, גם אומרים לי שיכול להיות שבפעם הבאה שאלקק ארטיק, יכול להיות שלא אהנה.
אם כך מדוע אני מניח קשרים בין תופעות? מדוע בכלל עלי להשתמש בחוקים, אם יכול להיות שאין באמת מאחוריהם שום חוקיות? פשוט בגלל עקרון הפשטות (או כפי שנוהגים לקרוא לו: התער של אוקהם).
מדוע עלי להניח פשטות? מדוע אינני יכול לבחור מהלך מורכב יותר שבו אניח שכל יום הקשרים נוצרים מחדש? או שאין שום חוקיות מאחורי התופעות? כי אחרת, לכל קשר שמצאתי יכולות להיות אין-סוף אפשרויות. ניקח לדוגמא את האיור הבא:
נניח ואני מזהה במבט אוירי מעל האוקיונוס חמש נקדות הפזורות בצורה שנראת מסודרת (א). אני יכול להניח שלסדירות יש סיבה, וכי יש קו ישר כל שהוא המחבר אותן (ב). אבל למעשה יכולים להיות אין סוף קוים המחברים אותם (לדוגמא, ג' ו-ד').
מדוע אם כן אני בוחר בקו הישר, שהוא הפשוט ביותר? כי אני רוצה לנסות ולהפריך את התיאוריה שלי. אני רוצה לראות האם החוקיות שאני משער שקיימת אכן עמידה יותר בתצפיות. כיוון שאין לי מושג מה גורם לתופעות, אני למעשה כל הזמן, בוחן האם התיאוריות שלי בדבר חוקיות התופעות עדיין נכונות.
אני מתחיל מהחוקיות הפשוטה ביותר שאני יכול למצוא, ובוחן האם תצפיות חדשות עומדות בתיאוריה שפיתחתי. אם אבחר בקוים המסובכים יותר, יהיו לפני אינסוף שיטות לבחינה. אבל במה שונה שונה הקו הישר מאינסוף הקוים האפשריים האחרים? לשם כך אני מניח הנחת בסיסית יותר שיש חוקים פשוטים, וקיים עולם אחד שמחבר את כל התופעות שאני רואה, ויש לו מערכת חוקים אחידה. למה? שוב, כדי שיהיה לי קל להתחיל לחקור ולמפות. עקרון הפשטות, הוא רק כלי שיקל על המוח שלי לחפש חוקיות קיימת בתוך התופעות. העולם סביבנו כנראה מורכב מאד, ובוודאי לא פשוט, אבל ההנחה שיש עולם פשוט שניתן לחקירה באמצעות תיאוריות פשוטות, היא כלי מתודולוגי הפשוט ביותר הקיים עוברי. קל לי לזכור את החוקים הפשוטים, או את החוקים שבנויים בצורה הפשוטה ביותר האפשרית (אל מול התופעות).
כלומר, אנו חוקרים את העולם על פי עקרון הפשטות, לא בגלל שהוא פשוט, אלא בגלל שזאת הדרך הפשוטה ביותר לזכור את החקירות שלנו עד כה :-).
ואגב, לעולם לא נידע שהחוקים שלנו אכן תואמים לעולם האמיתי שם בחוץ (אם קיים כזה). למעשה, אנו תמיד בוחנים את החוקים הקיימים, ומקווים שלא ניפול.
על בסיס ההצלחה שלנו להתקדם בעולם מבלי ליפול, יש המסיקים שחייב להיות שם בחוץ עולם עם חוקים. אבל יכולים להיות לכך עוד כמה הסברים טובים. הסבר אחד הוא שאין שם עולם, אלא מחשב שמייצר לנו חוקים קבועים. אפשרות נוספת היא שבמוח שלנו הושתלו זיכרנות שלא נתקלנו והחוקים שלנו לא הופרכו. ואפשרות שלישית היא שאנו מתעלמים מהנפילות שלנו, על ידי מנגנוני Theory dependent observation או דיסוננס קוגניטיבי. שניהם מנגנונים שגורמים לנו להתעלם מאי התאמה של התופעות לתיאוריות שלנו.
אבל יחד עם זאת, יכול להיות שיש שם אכן עולם אמיתי שמייצר עבורינו את התופעות על פי חוקיות קבועה, וניתן לחקור אותו, אבל לעולם לא נוכל לדעת כי אכן עולם כזה קיים בוודאות.
עד כאן להיום….
אשמח לביקורתכם 🙂
טל
בע"ה, נמשיך לבחון כיצד קשור המודל הפנומנולוגי הזה, לראיה ה"ניטרלית של הויקיפדיה"… הישאר איתנו.
אותי, הדבר הזה הרתיח כהוגן. אם יש דבר שמצליח להוציא אותי משלוותי, זה מה שנראה בעיניי, כדיקטטורים, אנשים שבשם האגו-מניה הפרטית שלהם מתעמרים באחרים, וקבוצה שהשתלטה על משאב לאומי, וסותמת פיות למי שקורא עליה תיגר. חשוב לי לציין, כי כך זה נראה בעיניי בשלב הכעס.
הכלי האחד הוא כלי הדיון והשיכנוע, והכלי השני הוא כלי המלחמה והאלימות. כיום, אם אנו רוצים לשמר את החברה שלנו, אין אופציית המלחמה תקפה. אם אינני מסכים עם פלוני לדעותיו, לא אניח בפתח ביתו מטען חומר נפץ. מי שעושה כך, מקדם במוקדם או במאוחר למלחמת אחים, שתביא לחורבן החברה כולה. לכן אופציית המלחמה איננה אופציה עבור הציבור הסביר.
ההרצאות שתפסו את ליבי היו ההרצאות של עודד גלעד, ועופרי רביב. את ההרצאות של דרור רשף ואוריאל בורר, על 
דעות באופן נהדר, וללמוד אחד מהשני. זהו אחד האקטים הכי דמוקרטיים שבהם ניתקלתי בימי חיי.
