בדרך ליצירתה של היהדות, היוו חילוקי הדעות בין הכהנים לנביאים תשתית לאיגוד ועריכת התנ"ך והתורה. בחלק הקודם הראינו כי לנביאים הכותבים היה חזון שונה משל הכהנים. בעוד חזון הכהנים עוסק בעיקר בעבודת המקדש, בחגים, בשבתות ובתפילות, ראו הנביאים את עיקר העבודה בעשיית צדק וחסד.

הנביאים הכותבים, הם ככל הנראה מיעוט בתוך נביאי ישראל באותה תקופה. צפניה וירימהו אינם שותפים לחגיגה שנערכת סביב מהפכת יאשיהו וגילוי ספר התורה. ירמיהו אינו מזכיר את המהפכה, למרות שחי באותה תקופה ואף מעבר לה. צפניה, שגם הוא התנבא באותה תקופה, אומר שהנביאים הם פוחזים ("נביאיה, פוחזים", צפניה, ג', ד')

הנביאים הכותבים והכהנים, הם קוים מקבילים, שנראה, שלעולם לא יפגשו. הראשונים בזים לאחרונים. לא בטוח עד כמה ניתן היה לסמוך על הנביאים הכותבים שישתפו פעולה עם הכהנים. לכן יש לשער שהיתה זאת קבוצה אחרת שיצרה את שיתוף הפעולה.

כדי לנסות להבין מי אותה קבוצה, ומה הרעיונות שעמדו מאחור יש לנסות לתחם את זמן פעולותיה.

במהפכת יאושיהו שנערכת כמה עשרות שנים בודדות לפני הגלות, עיקר ההתיחסות לתורה היא בעניין חגי העליה לרגל והאמונה באל אחד. אין התייחסות לתורת הנביאים העוסקת בצדק. העדות הבאה המתייחסת לספר התורה, נמצאת אצל עזרה ונחמיה, שפועלים כמה עשות שנים לאחר שיבת ציון. שני המנהיגים הללו דאגו להנחיל התורה לעם. בספר עזרא, אנו שומעים על תורת משה, אך בעיקר בהקשר של חגי כהנים:

ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים, וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו, ויבנו, את-מזבח אלהי ישראל להעלות עליו, עלות, ככתוב, בתורת משה איש האלהים. ויכינו המזבח, על-מכונתיו, כי באימה עליהם, מעמי הארצות. ויעלו עליו עלות ל-ה', עלות לבקר ולערב.  ויעשו את חג הסכות, ככתוב. ועלת יום ביום במספר, כמשפט דבר יום ביומו. ואחרי-כן עלת תמיד, ולחדשים, ולכל מועדי ה', המקדשים. ולכל מתנדב נדבה, ל-ה'.  מיום אחד, לחדש השביעי, החלו, להעלות עלות ל-ה'.  והיכל ה', לא יסד. (עזרא, ג', ב' – ו')

וכך גם בהמשך השנה, דווח כי ישראל קימו את הפסח, שהינו חג כהני:

ויעשו בני הגולה, את הפסח בארבעה-עשר, לחדש הראשון. כי הטהרו הכהנים והלוים, כאחד כלם טהורים. וישחטו הפסח לכל בני הגולה, ולאחיהם הכהנים ולהם. ויאכלו בני-ישראל, השבים מהגולה, וכל הנבדל מטמאת גוי הארץ, אלהם לדרש, ל-ה' אלהי ישראל. ויעשו חג-מצות שבעת ימים, בשמחה. (שם, ו', י"ט – כ"ב)

עדות מסויימת לכך שלעזרא היה ספר התורה המוכר לנו, ניתן סביב עניין הנשים הנוכריות:

ועתה מה נאמר אלהינו, אחרי זאת:  כי עזבנו, מצותיך.  אשר צוית, ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה, ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות.  בתועבתיהם, אשר מלאוה מפה אל פה בטמאתם. ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם, ובנתיהם אל-תשאו לבניכם, ולא תדרשו שלמם וטובתם, עד עולם למען תחזקו, ואכלתם את-טוב הארץ, והורשתם לבניכם, עד-עולם.  (שם, ט, י' – י"ב).

שיש בכך דימיון מסויים לדברים ז' א' – ג' :

כי יביאך, ה' אלהיך, אל הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה. ונשל גוים-רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי, והחוי והיבוסי, שבעה גוים, רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלהיך, לפניך והכיתם.  החרם תחרים אתם, לא תכרת להם ברית ולא תחנם.  ולא תתחתן, בם.  בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך.

גם בנחמיה, עיקר התיקון הוא תיקון הקשור לכהנים, אך גם שם ניכר שחוקי הנביאים ידועים לנחמיה:

ולא שמרנו את המצות, ואת החקים ואת המשפטים, אשר צוית, את משה עבדך. (נחמיה, א', ז')

העדות המשמעותית יותר על קיומם של ארבעת החומשים הראשונים, ניתן למצוא בנחמיה פרק ט'. בפרק הזה יש חזרה על כל סיפור יציאת מצרים מכאן אפשר להסיק שאומנם עזרא ונחמיה עסקו בעיקר בתיקונים הקשורים לתורת הכהנים, אך עמדו לפניהם חמשת חומשי תורה. כלומר, אם הקריאה שהצגתי נכונה, אז התורה המוגמרת נכתבה בין תקופת יאישיהו לתקופת שיבת ציון.

אז היכן חל החיבור בין הספרים? וכיצד נוצרה המהפכה שהביאה ליצירת היהדות? על כך בפוסט הבא.

מי עוד כתב את התורה?

לפני שנה כתבתי פוסט על מקור חג הפסח, על פי ספר מלכים, עזרה ונחמיה וספר דברי הימים. אז טענתי, שבדומה לממצאים של חוקרי המקרא, התורה נכתבה בסוף ימי בית ראשון, ובתחילת בית שני. הראתי שאותם כותבים שתוארו בספרים אלו, נמנים על כהני בית המקדש. וציינתי, כי למלאכת הרכבת התורה, חברו עוד שתי קבוצות.

את ההשערה שאני מציע כאן לא בניתי בזכות קריאת דבריהם של חוקרי המקרא. זאת למרות ששמעתי על ממצאיהם. מקור ההשערה שלי הוא בקריאה אישית מרובה מאד בתנ"ך, בניסיון ליישב סתירות בין קטעי התנ"ך השונים, ובהבנה בפוליטיקה. אין זה מאמר אקדמי, אלא יותר תיאור המסקנות שאליהן הגעתי. לשם יצירת מאמר ראוי מבחינה מחקרית יש צורך ביריעה רחבה יותר. אני מקווה כי בעתיד, אוכל לפרוש כזאת יריעה.

למרות שאני אישית מאמין בקב"ה, וחושב כי התורה לא יכלה להיות תורה משפיעה כל כך, מבלי שהקב"ה היה מעורב בה, אני עדיין מרגיש שאת הספר כתבו בני אדם. ואם נבין כיצד נכתב הספר הזה, שמהווה את התשתית המכוננת של עם ישראל, נדע טוב יותר לאן דרכנו מועדות. אתם כמובן מוזמנים לבקר את טענותיי, להראות היכן אינני מבסס את עצמי כראוי, ולסתור את ההשערה שלי בעדויות ממקורות אחרים.

בפוסט הנוכחי, אני רוצה לנסות ולחשוף בפניכם את אחת הקבוצות הנוספות. קבוצה שעיצבה את העם היהודי, ואת המחשבה המודרנית, אולי אף יותר מאשר הפילוסופים היוונים.

אחת השאלות שאנו צריכים לשאול, בעניין זה, הוא מדוע אין להסתפק רק בקבוצה אחת כתבה את התורה. האם התורה אינה כתובה מקשה אחת? חוקרי המקרא כבר זיהו ארבע קבוצות כותבות שונות. אני רואה שתי אידאות נפרדות. שתי אידאות שיש בינהן התנגשות. ואת ההתנהגשות הזאת, אנסה להציג בפוסט הנוכחי.

הרמז הראשון לקבוצה נוספת, בעלת האידאה השונה, ניתן למצוא, להערכתי, בדמויות שאישרו את משנה התורה. להזכירנו, חלקיהו הכהן מוצא בבית המקדש ספר תורה, שלא היה ידוע עליו לפני כן. כאשר יאשיהו, מלך יהודה, שומע על ספר התורה שנמצא, הוא מבקש משלוחיו לדרוש מאלוהים מידע על הספר:

ויהי כשמע המלך, את-דברי ספר התורה, ויקרע, את בגדיו.  ויצו המלך את חלקיה הכהן ואת אחיקם בן-שפן ואת עכבור בן מיכיה ואת שפן-הספר, ואת עשיה עבד-המלך, לאמר. לכו דרשו את ה' בעדי ובעד העם, ובעד כל יהודה, על-דברי הספר הנמצא, הזה. (מלכים ב', כ"ב, י"א – י"ג)

החבורה הולכת אל חולדה הנביאה, אשתו של נכדו של חרחס שומר הבגדים (שר בממשלו של יאושיהו?). וחולדה מאשרת את הספר, בסגנון נביאי קלאסי (כלומר, בסגנון עצבני וחורבני. ללמדך, שנביאי ישראל, נטו לנבואות זעם):

ותאמר אליהם, כה-אמר ה' אלהי ישראל.  אמרו לאיש, אשר שלח אתכם אלי.   כה אמר ה', הנני מביא רעה אל המקום הזה ועל ישביו, את כל-דברי הספר, אשר קרא מלך יהודה. תחת אשר עזבוני, ויקטרו לאלהים אחרים, למען הכעיסני, בכל מעשה ידיהם. ונצתה חמתי במקום הזה, ולא תכבה. (שם, שם, ט"ו – י"ז).

מכאן אולי נוכל ללמוד שכדי לקבל אישור לספר, נזקקו המלך והכהן הגדול, לאישור נביאה. מה זה אומר? האם לנביאים היה יד בכתיבת ספר התורה שנמצא? מדוע לא יכלו להסתפק באישור של המלך ושל הכהנים?

המשך הפרק יכול להסביר זאת. באותו הזמן, היו כהני ה', קבוצה אחת מתוך קבוצות רבות של כהנים שסיפקו את תאוות הפולחן של העם. בהמשך הפרק מצויין שבמהפכה של יאשיהו סולקו הרבה מאד אמונות שהיו מקובלות על אנשי יהודה. בינהם היו: הבעל והאשרה, והבמות, שמש, ירח, מזלות, המולך, סוסים ומרכבות לשמש, עשתורת, כמוש, מילכם, האשרים, ואמונת קברים (שם, כ"ג,  ד' – כ'). וכל הכהנים הללו בעלי השפעה זהה, ואין מי שיכריע לכאן ולכאן. ולכן כנראה נזקקו כהני ירושלים לעזרת הנביאים, כדי ליצור קואלציית הסכמה רחבה יותר.

ואכן אנו רואים בהמשך, שחולדה אינה הנביאה היחידה המאשרת. מי שמאשרים ונותנים לגיטימציה לספר התורה הם הנביאים, כהני ה' וזיקני העם:

וישלח, המלך, ויאספו אליו, כל זקני יהודה וירושלים.   ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל יושבי ירושלים איתו, והכוהנים והנביאים, וכל העם, למקטון ועד גדול. ויקרא באוזניהם, את כל דברי ספר הברית, הנמצא, בבית ה'.  (שם, כ"ג, א' – ב')

אבל לא תמיד ראו הנביאים והכהנים זה את תורתו של זה באהדה.

אולי הדוגמה הבולטת לכך, היא אמרתו של ישעיהו, שהתנבא כ 120 שנים לפני מהפכת יאשיהו.

שמעו דבר ה', קציני סדום. האזינו תורת אלוהינו, עם עמורה.  למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים. ודם פרים וכבשים ועתודים, לא חפצתי.   כי תבואו, ליראות פניי, מי ביקש זאת מידכם, רמוס חצריי.  לא תוסיפו, הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא, לי. חודש ושבת קרוא מקרא, לא אוכל אוון ועצרה.   חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עליי לטורח. נלאיתי, נשוא.  ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם גם כי תרבו תפילה, אינני שומע.  ידיכם, דמים מלאו.   רחצו, היזכו הסירו רוע מעלליכם, מנגד עיניי.  חדלו, הרע.  למדו היטב דרשו משפט, אשרו חמוץ. שפטו יתום, ריבו אלמנה. (ישעיהו, א', י' – י"ז)

בפסוקים של ישעיהו, יש התקפה קשה על המנהגים המונהגים בידי כהני בית המקדש. ישעיהו מבטל את עבודת הקורבנות, את חגי ישראל, קידוש החודש, ואת השבת. ואפילו את התפילות. והוא ממשיך ומציין, כי עיקר עבודת השם, היא דעת לעשות משפט. משפט שיחזיר את הצדק, ויגן על החלשים. הוא דורש מעם ישראל, ללמוד לעשות משפט.

אצל חלק גדול מהנביאים, עשיית משפט צדק, היא העיקר. לצד הצדק, הם מוסיפים גם את החסד, אך כדבר מישני לצדק.

כך הוא הדבר אצל עמוס, נביא הכתב הראשון, שניבא כ- 10 עד 30 שנים לפני ישעיהו וכנראה השפיע על ישעיהו:

שנאתי מאסתי, חגיכם. ולא אריח, בעצרותיכם.  כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם, לא ארצה. ושלם מריאיכם, לא אביט. הסר מעליי, המון שיריך. וזמרת נבליך, לא אשמע. ייגל כמים, משפט. וצדקה, כנחל איתן. (עמוס, ה', כ"א – כ"ד)

הנביאים מדברים רבות על "צדקה", אך מהתבוננות בהרבה מאד קטעים, אני מוצא כי ההקשר אינו הצדקה של ימינו, אלא צדק. גם כאן עמוס אומר כי הקב"ה אינו מעוניין בחגים, בקורבנות ובתפילות. הוא מעוניין במשפט וצדק.

וכך גם אצל הושע, שהתנבא בתקופה של עמוס וישיעהו, אלא שעמוס גם מתחיל להוסיף את החסד:

זרעו לכם לצדקה קצרו לפי-חסד, נירו לכם ניר; ועת, לדרוש את ה', עד-יבוא, ויורה צדק לכם.  חרשתם רשע, עולתה קצרתם, אכלתם פרי כחש כי בטחת בדרכך, ברב גיבורייך. (הושע, י', י"ב- י"ג)

גם הושע אומר שעיקר עבודת השם, היא צדק, חסד ומלחמה ברשעות ובשקר.

מיכה, שהיה הצעיר מבין ארבעת הנביאים הכותבים הראשונים, גם הוא דיבר על מלחמה בעוול (ראו פרקים ב, וג'). בפרק ו', שיש לי תחושה שהוא אינו שייך לחלקים הראשוניים, כיוון שיש לו שונות סיגנונית, מופיע המשפט הזה שמדבר על משפט וחסד:

הגיד לך אדם, מה טוב. ומה ה'  דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת, עם אלוהיך. (מיכה, ו', ח')

גישה שניתן לראות אחר כך היטב אצל ירמיהו.

כשמונים עד מאה שנים לאחר מכן, כאשר צפניה וירימהו מתנבאים, אנו שוב רואים את עניין הצדק והמשפט כרכיב חשוב בתורת הנביאים הללו.

צפניה שמתנבא בתקופה יאשיהו, אינו מתרשם ממהפכת יאושיהו, והיא אינה משאירה עליו רושם. נהפוך הוא. הוא רואה בשופטים, ובכהנים ובנביאים (האחרים), אליטה מושחתת.

גם הוא מציין את המאבק בשחיתות, כתועבת השם, ואת הצדק כעיקר פועלו:

לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר. ב-ה' לא בטחה, אל אלוהיה לא קרבה. שריה בקרבה, אריות שואגים. שופטיה זאבי ערב, לא גרמו לבוקר.   נביאיה, פוחזים, אנשי, בוגדות. כוהניה, חיללו-קודש, חמסו, תורה. ה' צדיק בקרבה, לא יעשה עוולה. בבוקר בבוקר משפטו ייתן לאור, לא נעדר, ולא יודע עוול, בושת. (צפניה, ג', א' – ה')

וירימיהו שמתנבא בימי יאשיהו ואל תוך גלות בבל מסכם את כל הדברים הללו אל המשפט החזק הבא:

כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל יתהלל עשיר, בעושרו.  כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי באלה חפצתי, נאום ה'. (ירימיהו, ט', כ"ב – כ"ג)

כלומר, עיקר עבודת השם, אינה בית המקדש, או תפילות, או כל דבר אחר שאנו חושבים עליו היום כיהדות. עיקר עבודת השם, על פי הנביאים הללו, היא חיפוש הצדק, עשיית משפט צדק, והתנהגות בחסד. ואילו יהיה עלינו לחפש מיהו יהודי, הרי היה עלינו לומר, איש רודף צדק. שנאמר "צדק צדק, תרדוף, למען תחיה וירשת את-הארץ, אשר ה' אלוהיך נותן לך". (דברים ט"ז, כ')

בפוסטים הבאים (שיעודכנו בע"ה, במהלך חול המועד) ננסה להבין איך הלכו והתחברו הנביאים והכהנים.

או בעצם, מדוע ילדי העובדים הזרים הם אתגר ציוני ממדרגה ראשונה.

הארגון למען ילדי העובדים הזרים הוציא את הסרטון הבא:

אני חושב שהסרטון מציג רק את קצה הבעיה.

אם נבין את הבעיה, נראה שמי שמסכן את הציונות אינם אותם ילדים, אלא מערכת גדולה שפועלת במדינת ישראל, וחותרת תחת עקרונות היהדות והציונות. מערכת שעושקת עובדים, פוגעת במרקם התרבותי-חברתי של מדינת ישראל, ויוצרת חוסר כבוד כלפי המדינה. לדעתי יש צורך לפעול על פי ערכי החסד של היהדות, ולמנוע את גרוש אותם ילדים. הילדים הללו אינם האיום האמיתי על הדמוגרפיה היהודית או על ערכי היהדות. האיום האמיתי נמצא בתוכנו. במערכת שיוצרת את הבעיה. כשנבין כיצד פועלת המערכת, נבין כיצד עלינו לפעול.

כדי שנבין מדוע המערכת היא שמהווה איום על ערכי היהדות חשוב להבין קודם מה הם עיקרי היהדות. על פי הנביאים מהות היהדות, אינה בבנית בית המקדש, או  ג' תפילות ביום, או שמירת השבת. (ראו ישעיהו, א', י' – י"ז) . עיקר היהדות, ומילוי רצון השם, נמצא בעשיית צדק, משפט וחסד. כמעט כל הנביאים חזרו על כך. בורא העולם, מעוניין בשלושת אלו: צדק, משפט וחסד. כל השאר נספחים לעיקר.

כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור  בגבורתו; אל יתהלל עשיר בעושרו.  כי אם-בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ה', עושה חסד משפט וצדקה בארץ:  כי באלה חפצתי, נאום ה'. (ירמיהו ט', כ"ב – כ"ג)

ומה הקשר בין יהדות לציונות? נו טוב…

כדי להבין כיצד פועלת המערכת ומדוע המערכת גורמת למדינת ישראל להיות אנטי-יהודית, ואנטי-ציונית, יש לקרוא את סיכום הדוחות של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. כל האמור להלן מבוסס על שני מחקרים שערך גלעד נתן, מטעם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עמודים 44 -60, שמופיעים במסמכים שאספו הארגונים למען ילדי העובדים הזרים.

זה מתחיל כך:

(אם אתם מבינים יותר טוב איך פועלת המערכת, אנא שפרו את המידע בדף הזה, באקו-ויקי)

על פי החלטת הממשלה יש לכ-40 חברות קבלן  אישור להביא עובדים (בדוחות החברות נקראות "תאגידים"). לכל חברה כזאת ישנה מכסת  עובדים אותה היא יכולה לייבא. על פי החוק, אסור לחברות קבלן הללו לגבות מהעובדים דמי תיווך העולים על כ- 3000 ש"ח. בפועל, המתווכים בארצות המוצא, והחברה מקבלים כ – 5,000$ – 20,000$ מכל עובד, עבור הזכות לעבוד בישראל. פי 6 עד פי 27 מהמותר! גם כשהעובד מגיע לארץ הוא אינו מקבל שכר על פי החוק. שכר עובד לשעה, על פי הדוחות הללו, נע סביב 13.5 ש"ח לשעה. הרבה פחות משכר המינימום המותר. גם סכומים שחברות הקבלן אמורות להפריש לטובת העובד ולשלם לעובד בסוף שהייתו, אינם משולמים. כך נוצר מצב, שכל עובד זר, הוא מכרה זהב עבור קבלן  העסקה. כנראה שלחלק לא מבוטל מהכנסת העובד מגיעה לידי חברת הקבלן, וכך גם הסכום האגדי שהוא משלם עבור הזכות לעבוד בארץ. רק מהתשלום על הזכות, זוכות חברות הקבלן ללמעלה מרבע מיליארד דולר בשנה!

כתוצאה מדמי התיווך, חברות הקבלן מפיקות רווח אופטימלי כאשר עובדים מעוסקים פרק זמן קצר ככל האפשר, ומוחזרים לארצם. כך הן גם מרוויחות יותר דמי תיווך. מדיניות זאת יוצרת את מדיניות "הדלת המסתובבת", והיא בעצם מנצלת את העובדים בצורה לא הוגנת .

העובדים נפגעים ממדיניות זאת. בתי משפחותיהם ממושכנים כדי להבטיח שיוכלו לשלם את דמי התיווך הענקיים. ולכן יש לעובדים אינטרס להגדיל ככל  הניתן את השהות בארץ ולהתנתק מהקבלן. ומכאן נוצרים למעשה "העובדים הזרים הבלתי חוקיים". חברות הקבלן מנסות לכן לקשור את העובד אליהן, באמצעות החזקת חלק מכספו, או החרמת הדרכון. אך העובדים, מוצאים לא פעם דרכים להערים על חברות הקבלן.

דוחות המחקר של גלעד נתן, מראים כי הסיבה העיקרית ליצירת עובדים זרים בלתי חוקיים, היא דמי התיווך המופרזים שלוקחים המתווכים וחברות הקבלן המיבאות את העובדים.

הרשויות עצמן, כושלות בפיקוח יעיל על הקבלנים ועל המעסיקים. למרות שהמדינה יכולה לקחת מכל אחד מהקבלנים את רשיונו בכל רגע, מעולם לא בוטל רישיון יבוא עובדים, זאת על אף שברור כי החברות גובות דמי תיווך אסורים.

יתכן שחוסר הפיקוח נוצר מאי הקצאת כוח אדם מספיק, אבל יכול להיות גם שהסיבה לכך היא שחיתות. כיוון שהעסק מגלגל סכומי כסף גדולים, ומערכת הפיקוח היא קטנה, ניתן בקלות יחסית לשחד את המערכת (כמו במקרה הזה). אדם שהכרתי  שניסה לשכור פעם עובד זר, טען בפני כי המערכת מאד מושחתת. כך שמנגנון ממשלתי לא מפוקח ולא מבוקר מספיק, עלול להוות בעצמו בסיס להתפתחות שחיתות, ולהכשלת מדיניות הממשלה.

המנגנון הזה יוצר שיתוף פעולה מעניין בין הקבלנים לממשלה. כדי למקסם את רווחי חברות הקבלן, יש צורך במכסות, יש צורך בגירוש, ויש צורך בהגדלת כמות האשרות. החיבור הזה בין הון לשלטון עלול ליצור את אחת התופעות האכזריות בפולטיקה הישראלית, ובסופו של דבר ליצור חברות נצלניות, שבהן העובדים הזרים מנוצלים, מבלי שתהיה להם אפשרות להשתכרות הוגנת.

כך שלמעשה, ילדי העובדים הזרים, הוא רק קצה קצהו של מנגנון נצלני לא מרוסן. מנגנון לא אנושי, לא יהודי ובטח ובטח לא ציוני.

מה אפשר לעשות כדי לפתור את הבעיה? אני מציע שיש לבחון קודם את המנגנון שיוצר את התופעה הבעייתית הזאת. לאחר שנבין את המערכת מספיק טוב, נוכל לחפש אלטרנטיבות אפשריות לשיטה. הקיימת. כף נפעל בצורה קונסטרוקטיבית.  אני מקווה כי בתקופה הקרובה יוכלו הוגעים בדבר, וכל מי שיש להם עניין בדבר, לבחון סוגיה זאת באמצעות אקלי. אם הפתרון יהיה סביר וטוב, אולי תתגבש סביבו קואלציה רחבה מספיק, שתוכל ליצור שדולה ליישום הפתרון.

ואז נוכל לשנות את המערכת, כך ששוב תעמוד מדינת ישראל בעקרונות הציונים-יהודיים של צדק, משפט וחסד, ובא לציון גואל 🙂

באחד הימים האחרונים, קיבלתי לתיבת הדוא"ל שלי מכתב מאחד מחברי הפורומים הדמוקרטיים, שבהם אני שותף. המכתב מנוסח כך:

"חשוב לזכור להחליף אדם בשמירה ,בזמן . לא תמיד האדם יכול להתעכב, אפילו
את הכמה דקות הבודדות.
ישנם תושבים מקסימים, שמגיעים בזמן , אז ישר כח להם!!!"

חשבו, על אותו אדם, היורד משמירה. הוא אמור לסיים את השמירה בשלוש לפנות בוקר. המחליף שלו מאחר. האדם יודע שהוא צריך לישון כדי להגיע מוכן ליום המחרת. השמירה עצמה, אינה תענוג גדול כלל ועיקר. ובאופן טבעי, מתגנבות אל ליבינו מחשבות שליליות על המאחר, על האנשים הללו שמאחרים, ועל העולם הגרוע שבו אנו חיים, שבו אנשים מרשים לעצמם לאחר. וככל שהזמן מתאחר, כך הכעס גובר.

לעומת זאת, כותב השורות, עשה עם עצמו עבודה. הוא לא נתן לכעס ולמרמור לגבור עליו. הוא פונה אל כלל הקהילה. הוא הסביר בלשון הבהרה ובקשה את אשר הוא מבקש שיקרה. והוא מחזק את הציבור שמקפיד להגיע בזמן.

באופן טיבעי, יש לבני אדם את הנטיה להמשך לרע. את הרייטניג גבוה מקבלות הטלה-נובלות, שעוסקות ברשע וברכילות, וחדשות היום יום שלנו מלאות ברצח, אונס גניבה, שחיתות וכיוב. זה לא קורה סתם. זה קורה כי יש לנו, הקוראים/צופים משיכה פימית וטבעית לראות את הרע. וכאשר דבקים ברע, שמחת החיים נעלמת, היחס בין אדם לחברו מתערער, וההון החברתי המקשר נחלש.

אנשי העידן-החדש מכירים בבעיה הזאת, ואומרים דבר מה בנוסח הבא: "אל תשא מחשבות שליליות. תחשוב טוב, יהיה טוב".

בתורה זה נאמר כך" לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט, י"ז).

בגלל הנטיה הזאת לרע, אנו מתקשים לעשות שינוי בחיינו. אלא שכאשר אנו חברים בפורום דמוקרטי, הדוגל בתרבות הדיון ובהתרחקות מלשון הרע, אין האדם יכול בקלות להתבטא בלשון מרה, ולפנות אל הרע. גם אני כחבר בפורום, למדתי שאנשי הפורום אינם נהנים לשמוע קיטורים. הם מצפים מדוברי הפורום להיות חיובים, ולהביע את בקשותיהם בצורה חיובית. יש משהו בפורום קהילתי דמוקרטי, שיוצר תקשורת אחרת. אנשי הפורם מקפידים על "הוכח תוכח את עמיתך" (שם, שם, שם), ודורשים שיח חיובי. מכתבים אישים לאחר התבטאות מרה, עוזרים להבין שהדרך להניע דברים היא בדרך החיוב.  אנשי הפורום הספציפי הזה, חוללו אצלי שינוי גדול בדרך בה אני מתבטא (ואני עדיין עובר שינוי).  הם עזרו לי לראות את העולם בצורה יותר חיובית (כמו גם אנשי פורומים נוספים, הדוגלים בערכים של תרבות הדיון והמנעות מלשון הרע).

אני מניח שגם אותו כותב, עבר את אותו תהליך שאני עברתי. אם בוחנים את ההתבטאויות שלי ושלו בעבר, רואים כי חל בשנינו שינוי לטובה. אנו מקפידים יותר על אמירת הטוב, והוכחה מדודה ולא אישית.

אני חושב כי תהלכים מוסריים, שחלים בתוך קהילות דמוקרטיות, יש בידן כדי לבנות חברה טובה יותר חברה שבה מתקיים הכלל "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך" (שם, שם, י"ח). חברה שבה ההון החברתי הולך וגדל. חברה שבה אנו מחזקים את עצמנו ואת הסובבים אותנו. ומשפיעים מטוב השם.

אני מוצא כי בדמוקרטיה קהילתית, יש כוח משנה לטובה, בחסדי הקהילה ובחסדי השם.

שבת שלום,

טל

במכתב להלן, מביע הרב מיכאל דיין מקדומים, את דעתו על הדרך שבו היה צריך לנהוג, להבנתו, במקרה של הרב אילון (הרב דיין אינו מציין זאת במפורש, אך ניתן להבין שלרב אילון הכוונה. אם כי הטענה שהרב דיין מעלה, אמורה להיות נכונה לכל תלמיד חכם אחר).

להלן קריאתו של הרב דיין:

המשך…