08 אפר' 2010

פרשת נווה-קם – דעת הקהל והבנת הקהל

הודעה: תודה לטל גלילי על הניתוח המקסים של התוצאת. טל סייע לנתח את התוצאות. אך כל תכנון השאלון היה שלי. אני בטוח שאם הייתי נעזר בטל בתכנון, היה לו תוקף גבוה יותר. אלא שהיה לראשותי מעט זמן. ולכן כל שגיאה היא אל אחריותי בלבד. ושוב תודה לטל גלילי על העזרה הרבה.

עוד מעט יוסר צו איסור הפרסום, ועם ישראל (או השניים האחרונים שאין להם אינטרט בקרוב ידעו על הפרשה). בנתיים, בימים האחרונים סביב הבלוגים והפרומים התפתח דיון ער מאד על המפרשה ותפקיד הגיבורים בפרשה. עניין אותי להבין מה אנשים חושבים על הפרשה, ועוד יותר עניין אותי להבין את הקשר בין השקפת העולם של האדם, לבין דרך שיפוטו את המציאות.

לשם כך פניתי לידידי הרב-בלוגר, טל גלילי, מראשי כנופיית הורד-פרס, שהגדירו מחדש מהו בלוג איכותי (בלוג שנכתב על וורד-פרס עצמאי, ליודעי ח"ן), וסטיסטיקאי מקצוען. וביקשתי ממנו לנתח את המידע שקיבלתי מכם.

את המסקנות של ניתוחיו, המעניינים והמרתקים, אני ממליץ לכם לקרוא בבלוג שלו.

כמו טל, גם אני חוזר ומזהיר שניתוח התוצאות אינו משקף כלל את כלל החברה. אחד הנתונים שמראה עד כמה רחוקה הקבוצה הזאת מלייצג את החברה הישראלית, אפשר ללמוד מבחירת המפלגות. מתוך 86 הנשאלים, 35% היו מצביעים למרץ (שווה בערך ל42 מנדטים). נראה בלתי סביר שמאז תחילת הפרשה, או בעקבות קריאה בבלוג שלי, כל כך הרבה דעות השתנו.

ולכן הניתוח הזה, הוא יותר שעשוע ממדע רציני. יחד עם זאת, הוא אולי יעזור בהמשך להבין כמה התנהגויות בטבע האדם. כמובן שביסוס תחושות הבטן שיעלו במחקר הזה, ידרוש עבודת מחקר רצינית.

עכשיו לגבי התוצאות:

המשיבם לא הגיעו להכרעה לגבי מעמדה של ענת. יש נטיה קלה בקרב המשיבים לראות את קם כגיבורה. כאשר יש מיעוט שרואה את ענת כבוגדת בצורה מובהקת.

(עמודת ה-Y מציינת כמה הצביעו עבור כל עמדה)

גם אורי בלאו מקבל הערכה דומה:

לעומתם, יאיר נווה, אלוף פיקוד מרכז בפרשה, נחשב בצורה ברורה כניטרלי או פושע, על ידי המשיבים. אני מניח שכאן יש השפעה גדולה להשקפת העולם הליברלית הרווחת בקרה רוב המשיבים (כפי שנראה בהמשך).

המשיבים, גם חשבו שהצו מטופש, למעט מיעוט קטן שראה חשיבות בצו :

הנתון המשמח ביותר מבחינתי, הוא שהגולשים חושבים שהבלוגרים פעלו בצורה נכונה (לעומת מיעוט שחושב כי הבלוגרים לגמרי טעו). כמה משמח לדעת שאנו מאשרים לעצמנו להפיץ את המידע ;-)

השקפת עולם והערכת המוסריות של כל שחקן בפרשה

השאלות שענינו אותי היו אחרות, ונראה לי שלהן יש קצת יותר תוקף מבחינה סטטיסיטת (טל גלילי בטח ישמח להביר טוב יותר מדוע יש להן קצת יותר תוקף סטיסיטי). היה חשוב לי להבין את הקשר שבין השקפת העולם של האדם, לבין הפרשנות של האדם לתפקיד של כל אחד מגיבורי הסיפור.

לכן ביקשתי מטל גלילי, לענות על שתי השאלות הבאות:

1) האם יש קשר בין השקפת העולם למצב גיבורי הסיפור
2) האם יש קשר למפלגה ולהשקפת העולם

טל גלילי מצא כי:

א. ככל שמשיבים היו יותר דמוקרטיים ליברליים (לאומי/אוניברסליים) – כך הם יותר נטו לראות את מעשיהם של ענת קם ואורי בלאו לחיוב. ואת התפקיד של נווה כפושע.

ליברלים אוניברסלים אוניברסלים, ראו באופן מובהק את הצו כלא מוצדק, בעוד ליברלים-לאומיים נטו לחשוב שהוא לא מוצדק, אך לא בצורה מובהקת. גם הלאומיים וגם האוניברסלים חשבו שהבלוגרים פעלו נכון, כשחשפו את הפרשה.

בכל המדדים, האוניברסלים היו יותר בטוחים בעצמם. למעט בחופש הביטוי. הלאומיים ראו הצדקה גדולה יותר בחשיפת הפרשה על ידי הבלוגרים. נתון זה נשמע מוזר, כיוון שגם הצו וגם הבלוגרים, הם שני נתונים הנוגעים לחופש הביטוי. אני מניח, הנחה פרועה, שהאוניברסלים היו קרובים יותר לענת ברמה החברית, ולכן היה חשוב לקיים את בקשתה של ענת. נקודה זאת עוד דורשת ברור.

לעומתם הליברליים, בעלי ראיית עולם סמכותנית-לאומית, ראו את תפקיד גיבורי הפרשה בצורה הפוכה לגמרי. הם ראו באורי ובענת בוגדים, וביאיר נווה גיבור. הם חשבו שגם אסור היה לבלוגרים לחשוף את הפרשה. וחשבו שהצו מוצדק.

קשר בין המפלגות להשקפת העולם:

בעלי השקפה סמכותנית-לאומית, הצביעו למפלגות הללו (לפי רמת מובהקות):

ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי, הבית היהודי והליכוד.

בעלי השקפת עולם ליברלית-לאומית:

בל"ד ושינוי, העבודה, הירוקה מימד,אחרת, חד"ש הליכוד.

בעלי השקפת עולם ליברלית-אניברסלית:

בל"ד, חד"ש, אחרת

נראה שאכן יש תאימות בין השקפות העולם לדרך בהם מצביעים הבוחרים. בעוד הסמכותנים והאוניברסלים מתפלגים בצורה ברורה, הליברליים-לאומיים מתפרשים על פני קשת גדולה יותר. לא ברור לי האם זה כתוצאה מהיותם רוב המשיבים, או כי בהבבחירות שלהם יותר רבגוניות. הדבר דורש חקירה נוספת.

מסקנות ביניים

המסקנות הבאות הן מסקנות שעולות אצלי. אתם יכולים בתגובות להעלות מסקנות משלכם, ולדון על המסקנות של כולם.  בקיצור אני מזמין לחינגה של דיון וחקירה משותפת.

דבר ראשון, ברור (במגבלות המדגם הלא מייצג), כי יש השפעה ברורה להשקפת העולם על דרך הפרשנות. יש שיגידו שהדבר טריוואילי, אך בכל זאת תמיד יפה להראות את זה במדדים סטטיסטיים. כמו כן, נראה כי הקטגוריות שבחנו להשקפת העולם הן מאד מדויקיות. החידוש הגדול הוא בסוג הקטגוריות. עד עכשיו נהגו לפצל לשמאל וימין. או היום מפצלים לקטגוריות חדשות, שהראו שיש קשר ברור בינן לבין הפרשנות לבין הגדרת הקטגוריה. אני חושב שזה מעיד על כך שהעבודה שניצן פוקס, ירדן (יונתן שחם בביקורת) ואני עשינו בכמה פפוסטים קודימים אכן מניבה תוצאות טובות.

דבר שני, על אף שיש חלוקה ברורה לשני מחנות ברורים (ליברלים וסמכותניים), יש יותר מפלגות מהמחנות שהקשפות העולם צריכות. יתכן כי עודף המפלגות נובע מכך שיש עוד פרמטרים שלא בדקנו (כמו קפיטליזם-סוציאליזם, או דתי-חילוני, או אבסולטיזם-ניהליזם). והאפשרות השניה היא שתפקידים של הפוליטיקאים הוא לחדד את ההבדלים וליצור פלגנות מיותרת בציבור. יצכן מאד שהינו יכולים להסתדר בשיטת בחירות שהיתה מעודד רק 2-3 מפלגות גדולות. שיטה אזורית, או האלעת אחוז החסימה. בכל מקרה, מסקנה ברורה יותר, דורשת עוד מחקרים בתחום.

זהו, אשמח לשמוע מה אתם מבינים מהתוצאות.

אלו תוצאות ראשוניות. אני עושה זאת בטיפונת לחץ זמן, כיוון שעד יום ראשון כנראה לא אוכל לכתוב (מפאת בילוי ושבת, ובשאיפה לא ממאסר במרתפי השב"כ).

להת'

טל

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments 21 תגובות »

06 אפר' 2010

פרשת קם-נווה – מדוע פירסמתי

לאחר יומיים בהם הפוסטים על פרשת נווה-קם באוויר (אני חושב שזה שם מתאים יותר לפרשה, שמזכירה כי את הסיפור התחיל יאיר נווה, שהתעלם מצו בג"צ), אני עורך עם עצמי חשבון נפש. אני מנסהלל לברר עם עצמי ואיתכם מדוע בעצם פירסמתי פוסט, שבהתחלה חששתי שהוא אולי עובר על צו איסור הפרסום, ובמידה מסויימת מסכן אותי.

אני עדיין לא בטוח שעברתי על צו איסור פרסום

על פי חוק איסור פרסום בויקיפדיה:

"במקרים רבים דולף המידע לרשת האינטרנט למרות איסור הפרסום או לפני הטלתו, ולכן יכולת האכיפה של המשטרה את איסור הפרסום הופכת לכמעט בלתי אפשרית, הן בגלל העובדה שלגולשים יש אפשרות לשמור על אנונימיות ברשת (לא תופס במקרה שלי), והן בשל אי הבהירות לגבי האחריות המשפטית על אתרים המאוכסנים בשרתים שמחוץ למדינה שבה הוצא הצו."

השרת שלי נמצא בארה"ב.

דבר נוסף המקשה על אכיפת הצווים באינטרנט הוא שהצו מחייב רק את מי שלו נמסר כדין. כך נוצר מצב בו האתרים הגדולים שמקבלים את צווי איסור הפרסום לא יכולים לפרסם את המידע, אך צו איסור הפרסום אינו תקף על אתרים קטנים או אנשים פרטיים, שהרי פרסום הצו ברבים משמעו פרסום המידע שהצו ניסה למנוע את פרסומו מלכתחילה.

ולא קיבלתי צו כזה.

השרת שלי נמצא בארה"ב. פרסמתי מידע שהופיע בעיתונים בחו"ל, ובבלוגים אחרים. ממילא כבר ידעו על זה כמה מאות עד אלפים בישראל, לפני שפירסמתי. אני לא עיתון. אני בלוג פרטי, שלפני הסיפור הזה היו לו 50 – 100 כניסות ביום.

עד כאן שלב התרוצים. מכאן, בא נעבור לעניין עצמו.

אני כזה

קודם כל אני כזה. אני רודף אמת, רודף צדק. שונא שחיתות עד עימקי נשמתי. ביחוד שחיתות מוסרית. כשאני רואה אנשים שעוברים את העבירות הללו, אני בקושי מצליח להחזיק את עצמי. עם השנים, אומנם פיתחתי סבלנות מסויימים לכיעור האנושי הזה, רק מכיוון שידעתי, שאם על כל גילוי של כיעור אנושי כזה, אתפוצץ, אהיה עסוק בהתפוצצות כל שתי דקות. אז כיום אני רגוע. צריך באמת משהו מיוחד להוציא אותי משלוותי. כיום אני מסוגל לספוג הרבה שחיתות מוסרית, ועדיין לשבת בשקט רוב הזמן. אבל עד גבול מסויים.

חוץ מזה, הייתי לוחם וקצין קרבי. אני כנראה מאותם טמבלים, שמוכנים לצאת ולהתסכן עד מוות עבור הדברים שנראים להם מספיק חשובים. זה היה טוב לצה"ל כששרתתי בו. אני מקווה שזה גם טוב לצה"ל כשיש לי טיפה ביקורת עליו. אני חושב שללא אנשים כאלו, לא יתכן קיומו של עם.

מה הרגיז אותי?

אני יודע שהתבססתי על מידע חלקי. השתדלתי לבדוק בגוגל, ובכמה מקומות במקביל כדי להעריך את מהימנות המידע. אבל המידע הזה, הספיק כדי להעריך שיש כאן משהו מסריח בהתנהגות של מערכת הבטחון. אינני בטוח בכך. אני מקווה שיהיה משפט שקוף, שנוכל לברר את הראיות טוב יותר.

אבל מה שהרגיז אותי יותר מכל היה ההבנה שאלוף פיקוד דרום (יאיר נווה), עבר על חוקי המדינה. וכאשר מישהי חשפה זאת לעיתונות, במקום לטפל בנווה, ולהעמידו לדין, הלכו להרוג את השליח. אם זה נכון, אז זה הצה"ל הגרוע ביודע שאני מכיר בתלודות מדינת ישראל. בינתיים אני משהה שיפוט.

בצה"ל שאני גדלתי עליו, מפקד מודה באשמה, מוכן לעבור תחקיר ולהשתפר. אבל צה"ל שבו אלוף פיקוד דרום יוצא נקי, אינו עומד לתחקיר ואינו לוקח על עצמו אחריות, ובמקום זה, המערכת שבה הוא מפקד בכיר, רודפת אחר החיילת שעשתה כנראה את המעשה הנכון, צה"ל כזה, הוא צה"ל רקוב (שוב, בזהירות, אינני בטוח בכל המידע). אני יודע שכל מערכת, ובמיוחד מערכת צבאית, שבה המנהלים או המפקדים אינם לוקחים אחריות, ומונעים ביקורת, היא מערכת שהולכת ומסתאבת, הולכת ונעשת חלשה.

את הדבר הזה חשתי בצה"ל כבר לא מעט שנים. אבל תמיד שתקתי. קיוותי שאני טועה. שאווירת הכסת"חים, לא באמת הורסת את צה"ל. שאני מדמיין. אבל אז הגיע מלחמת לבנון השניה, ונוכחתי לדעת שטעיתי. כל המפקדים מרמת מח"ט ומעלה כשלו. וחיילי ואני הינו צריכים לשלם את המחיר. זאת היתה מלחמה הגרועה ביותר שאני מכיר, בתולדות צה"ל.

אני אוהב את עמי. אני ציוני ברמ"ח אבריי ושס"ה גידיי. אני אוהב את הארץ הזאת ואת העם הזה. ואני יודע שהגיע הזמן, לעשות שינוי רדיקלי בצה"ל. שינוי תרבות. כמות המפקדים הטובים הולכת ויורדת. לתרבות הכסת"ח יש תפקיד מרכזי ביצירת פיקוד בינוני בצה"ל.

כתבתי והסתכנתי, כיוון שצה"ל והמדינה חשובים לי. כמו שביקשו ממני להסתכן למען המדינה, כששרתתי בקרבי, כך אני מרגיש שצריך לעשות אזרח שמדינתו חשובה לו, והוא רואה אותה הולכת אל פי תהום.

צו תמוה

אני מבין את הצורך לצנזורה ומניעת פרסום. האויבים שלנו לא צריכים לדעת הכל. אבל מזה כמה שבועות הסיפור מופיע בעיתונים בחו"ל, ובבלוגוספירה הישראלית. כלומר, אין כאן סוד צבאי. מדוע אם כך, לא לפרסם?

על פי ויקיפדיה:

תקנה 87 לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945 קובעת שהצנזור רשאי לאסור פרסום, אם לדעתו הדבר יפגע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי.

טוב, אז זה לא פוגע בבטחון המדינה (כי כל העולם ואשתו יודעים כבר). ואיך יפגע שלום הציבור? או הסדר הציבורי. אז חברה, לא להפריע את הסדר… בסדר?

יש כמה פרשנויות לאיסור הפרסום. חלק אומרים כי רצו לתפוס את אורי בלאו (אבל הוא כבר בלונדון). השני הוא שרצו לתזמן את הפרסום יחד עם המשפט, כדי שלענת לא תהיה דרך להגן על עצמה מפני הציבור, והציבור יחשוב שהיא "בוגדת" ובכך יתאפשר להכניס אותה ל-14 שנים בפנים. אפשרות אחרת, בדיוק הפוכה, היא שלא לפרסם עד תחילת המשפט, כדי שיהיה קשה להשפיע על תוצאות המשפט, או שכל המשפט יהיה חסוי, כדי שניתן יהיה לסגור בעונש קטן ולא משמעותי.

אני חשבתי בזמנו שפרשנות השניה היא הנכונה, ולכן פירסמתי. רציתי למנוע מצב שבו השליחה תפגע, במקום עובר העבירה הראשי.

אומרים כי ענת ביקשה מבלוגרים להוריד את הסיפור. היא שלחה לי דוא"ל המבקש את הטלפון שלי. שלחתי לה את מספר הסלולרי, והיא לא התקשרה. אולי, לאחר שקראה את הפוסט, היא החליטה שהוא משרת אותה. אני הבלוגר היחידי אולי, שהוא איש מרכז (אני מתנחל), אשר סיפר את הסיפור שלה. שאר הבלוגרים הם אנשי שמאל, ויתכן כי היא חששה שכתיבה שמאלית עליה, תגרום להצגתה כ"שמאלנית עוכרת ישראל".הדבר מחזק את התחושה שלי, כי אפשרות שתיים היא אכן הנכונה.

אין לי מושג איזו תיאוריה נכונה. עד לרגע זה, ענת לא התקשרה אלי.

בכל מקרה, הצו הזה, פוגע להבנתי בחופש הביטוי שלא לצורך. כל העולם יודע את הפרשה, חוץ מהישראלים. עיתונאית מוחזקת במעצר בית סודי במשך ארבעה חודשים. הדבר נראה כמו היבריס של מערכת הבטחון, וחציית קוים אדומים דמוקרטיים. נראה שאצבע הצנזורה קלה מידי על ההדק, ויש להחזיר אותה לפרפורציה הנכונה.

מחשבות אפלות

אולי עשית זאת ממניעים אגוצנטריים?

מבלוג חביב וידידותי למשתמש בעל מספר כניסות ממוצע של 50 – 100 ליום, עליתי ביומיים האחרונים לכ-1000 כניסות ליום. אבל זה לא מה שחיפשתי. הבלוג הזה נועד לשוחרי פילוסופיה, חשיבה מעמיקה וליצרה אינטלקטואלית משותפת. אני מניח כי מעטים מביןם הנכנסים לכאן בעקבות הפרשה ימשיכו להתעניין בבלוג. מי שיבדוק את ההתכתבות לאחור, יראה כי סביב הבלוג כבר קמה קהילה חביבה, ואינני בטוח שאם הבלוג יהפוך לנקרא יותר, הקהילה הזאת תרוויח. כך שלא בטוח שזה מה שאני מחפש.

אג'נדה פוליטית שאפשר לקדם? הייתי אומר, שמבחינתי הדמוקרטיה הישירה שאני מאמין בה, היא עדיין לא מספיק בשלה לפרסום רחב. יש עוד דברים שצריך ללבן בקהילה אינטלקטואלית קטנה, לפני שאפשר יהיה להוציא לציבור הרחב. מצד שני זה נחמד שאנשים שומעים על המושג. אני חושב שזאת לא הסיבה,אבל לא לגמרי סגור, שאין כאן עניין מסויים.

תשומי (תשומת לב) – לא תודה. מי שמכיר אותי, יודע שאני נהנה מאד משיחות אינטלקטואליות, אבל אינני אוהב את אור הזרקורים. אני אדם שאם הוא לא ממש חייב, מעדיף להישאר עם אישתי, הילדות וחברים אינטלקטואלים. חלק גדול מהם נמצאים כאן בבלוג וקוראים אותו.

לסיכום

אני חושב שמה שהקפיץ אותי יותר מכל, הוא חשש לכסת"ח ברמת המטכ"ל. אם הדבר נכון (ויש לחכות לתוצאות), אז יש לעשות כאן רעידת אדמה, שתנער היטב היטב את המטכ"ל. אני חושב שאם יתברר שהמטכ"ל ניסה להלביש על בחורה צעירה את החטאים שלו, אז יש לבצע תחקיר ולהפיק לקחים. אני קפצתי, כדי למנוע מהשליחה להיפגע על ידי המערכת. אני לא מאמין בעריפת ראשים. עריפת ראשים, היא שהביאה מלכתחילה את אווירת הכסת"ח. מפקד טועה, ומפקד צריך ללמוד. ברגע שמורידים לו את הראש, הוא כבר לא יכול ללמוד :-(

שתהיה לנו שנת בטחון, אמת וצדק למדינת ישראל, לשופטיה, לצבאה, ולמפקדיה. (על פי התנ"ך, ניסן הוא ראש השנה)

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under כללי Comments 35 תגובות »

10 מרץ 2010

"בצדק תשפוט עמיתך" , חוסר איזון תקשורתי – בנושא הרב אילון

במכתב להלן, מביע הרב מיכאל דיין מקדומים, את דעתו על הדרך שבו היה צריך לנהוג, להבנתו, במקרה של הרב אילון (הרב דיין אינו מציין זאת במפורש, אך ניתן להבין שלרב אילון הכוונה. אם כי הטענה שהרב דיין מעלה, אמורה להיות נכונה לכל תלמיד חכם אחר).

להלן קריאתו של הרב דיין:

להמשך קריאה

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under דת, יהדות Comments 14 תגובות »

26 פבר' 2010

מדוע נשארתי ציוני ואוהב עמי, לאחר השרות ביש"ע

קראתי את הפוסט המרגש והיפה של "כבשה שחורה". כן בעיניי הוא מרגש, למרות שהוא "כופר בעיקר" הציוני שבזכותו אנו חיים כאן. אינני חושש מ"כופרים". אני אוהב אנשים שמעיזים לחשוב אחרת. בין אם הם נוער הגבעות, או אנרכיסטים בבילעין. אני סולד מאלימות, גם של נוער הגבעות, וגם של חבר'ה בבילעין, אבל אני אוהב אותם כאנשים שאכפת להם, ומוכנים לפעול. דיברתי עם אלה וגם עם אלה, וגילתי אנשים מדהימים, אכפתיים. אולי הפרשנות של המציאות שלהם שגויה בעיניי, ואולי גם מעשיהם. אבל בתוך תוכם פועם לב אכפתי ומיוסר. "כבשה שחורה" הוא אחד מהם. מהמכתב שלו, אפשר להבין את לבו של זה שכפר בחברה ה"נורמטיבית". אפשר לקרוא, ולחשוב על מעשינו. עדויותיו אינן שגויות. אני הייתי בגבעתי, ואחר כך במילואים פגשתי חבר'ה סדירים, ומה ש"כבשה שחורה" מספר הוא אמת. אסור לנו להתעלם מכך.

במקום להתעלם, עלינו לחשוב כיצד למצוא פתרון למצב. אינני יודע עדיין כיצד ניתן לפתור את הסכסכוך שין שני העמים. אבל אני כן יודע, שבמקום שבו עברתי, השתדלתי להיות מוסרי, והמוסריות הזאת שמרה עלי, ועל החבר'ה שהיו סביבי, וגם על הפלסטינאים שבאתי איתם במגע. במקרים מסויימים, היא הורידה את המתיחות, ולפעמים, גם היתה בינינו חיבה גדולה.

בפוסט הזה, אנסה להסביר את החוויה שלי, בשרותי ביש"ע, ואת הדרכים שבחרתי בהם כדי להתמודד מוסרית עם השרות. אשמח לחשוב יחד איתכם על המסקנות שלי.

באהבה, טל

——

גם אני כמו "כבשה שחורה", גדלתי בידיעה שאני רוצה ללכת לקרבי. התגייסתי לצנחנים, אך לאחר חודשיים הפכתי לג'ובניק לעשרה חודשים (ניתוח הרניה), חזרתי ועשיתי שוב טירונות בגבעתי.  רציתי אקשן. רציתי להראות לערבים הללו מה זה. באותה תקופה האינתפדה הראשונה הייתה בעיצומה. הטסטורון שלי היה במלא עוצמתו, ואני כבר רציתי להראות איזה גבר אני. כשסוף כל סוף הגענו למחוז חפצנו. ארץ החלומות הגבריים, התחילה המציאות להכות בפנינו. האלימות הפנים פלוגתית עשתה את שלה, ואיבדנו את אחד מחברנו. הקורבן היחיד שספגנו בעזה, בא מידינו שלנו. מתוך אלימות בין קבוצת חיילים, שהתעללה ב"כבשה השחורה" הפלוגתית שלנו (רק שהכבשה הזאת, הרגה את אחד התוקפים שלה).

בעזה, התחלתי להנות מהשרות הצבאי שלי. נחשבתי לחייל מצטיין, הייתי ערני מאד, דרוך מאד, מוכן למלחמה, אך לא הפעלתי מעולם כוח מיותר. הכוח היה מדוד. אני זוכר את עצמי צופה ומזהה כל מי שתצפת עלינו. מראה לו שאני רואה אותו, ושלא יתעסק איתנו. אני זוכר את עצמי רץ ברחובות אחר נער קל רגלים, כשאני חובש קסדה, אפוד כבד ורובה, וכמעט משיג אותו (אלא שאז, גילתי שאני לבד, עמוק בתוך מחנה הפליטים, כשאין אף אחד שעומד מאחורי – הייתי כנראה מהיר מידי ונסוגתי, כדי לא להסתבך). היכולת הזאת לרוץ מהר יותר מנער, כשאני לבוש באפוד קרבי, באה מהרבה אימוני ריצה.

המציאות ש"כבשה שחורה" שחורה תיאר, התחילה להופיע לעיני. אני זוכר את הנער התמים והמסכן, בן טובים שהיה ברור שלא היה מעורב בזריקת האבנים, חותף סטירת לחי מצלצלת מהסמ"פ. ידעתי שלא הגיע לו. ידעתי שהסתירה הזאת נצרבה במוחו של הנער, ויצרה לנו אויב חדש, שלא היה שם קודם.

אני זוכר את העצור שישב במרכז הפלוגה בעיניים קשורות, ואת החיילים עוברים ומשתעשים בהתעלוליות שונות בעציר. אבל הייתי חייל כמו כל החיילים, והיה לי ברור שעל פי חוקי המלחמה, אסור לגעת באסיר. אבי הוא זה שלימד אותי. הוא חינך אותי מגיל צעיר, שמרגע שחייל הרים ידים, יש להתייחס אליו כאל בן אדם שיצא ממעגל האלימות. האמירה המוסרית הזאת היתה כל כך ברורה לי, שהגעתי מייד, והודעתי לחיילים האחרים שאסור לגעת בו, והוא כרגע נתון תחת חסותנו. הסברתי להם את כל המשנה. הפגיעות בו פסקו.

אני זוכר את היום שעמדתי במחסום, וזיהיתי בתוך המכונית צעיר חשוד. היה משהו בהתנהגות שלו שתפס את תשומת ליבי. ביקשתי ממנו לצאת מהמכונית. אבל הוא התרחק, כשהוא מחזיק את ידיו מאחורי. קראתי לו לבוא, והוא התרחק. ואז ראיתי חבר אחר, שבדיוק עמד מהצד וראה שהבחור החזיק סכין גדולה בידיו, שועט אליו ומפיל אותו לאדמה. עצרנו את הבחור. וחיכינו עד שיבוא השב"כ לאסוף אותו. בינתיים ביקשו חבריי להתעלל בו קצת. גם כאן, הסברתי להם שהוא שבוי, ואסור לגעת בו. שמרתי עליו, למרות שרגע לפני כן, הוא יכול היה להרוג אותי. ידעתי שכך יש לפעול על פי חוקי המלחמה. ידעתי שחוקי המלחמה שומרים עלי, יותר משאני שומר על חוקי המלחמה. לא היה כל טעם בהתעללות בו. השב"כ עצמו הסביר שאחרי ההתעללויות של חיילים, קשה יותר להשיג מהאסורים מידע. פעלתי נכון, והדבר חיזק בתוכי את תחושת ההצלחה.

אני זוכר את הבחורות הערביות שפגשנו באמצע אחד ממחנות הפליטים. הן התקרבו אלי בצעקות ובמבט שינאה. אני איבטחתי את הכוח מאחור, והן באו וצעקו עלי באיבה. הסתכלתי עליהן בעיניים, במבט שאומר "מה לכן ולי… הרי בני אדם אנו… מדוע בצעקות… בא נדבר. בואו נכבד אחד את השני. לא ידעתי ערבית, והן כנראה לא ידעו עיברית. אבל המבט בעיניים אמר הכל. הן נרגעו, והתסכלו עלי בתחילה בפליאה, ואחר כך בהערכה. אם הינו יכולים לדבר, אני בטוח שהינו יכולים להישאר ידידים. הכוח המשיך הלאה והידידות הקצרה שלנו נשארה כזכרון.

אני זוכר את עצמי עומד בעמדה על בניין בגובה שלוש קומות. כשהחבר'ה מלממטה זורקים אבנים. לא ממש הרגשתי מאויים. הדבר שיעשע אותי. אכלתי בננה להנאתי,בעודי חומק בקלילות מן האבנים המתעופפות מימין ומשמאל. אני עומד שם למעלה, במבט משועשע, והם זורקים אבנים בחמה שפוכה. לבסוף המשחק נגמר, מישהו הצליח בכל זאת להשחיל לי אבן בברך. זה היה מאד לא נעים, אבל חלק מהמשחק. לא רציתי שיראה שפגע בי. המשכתי להיות אדיש, ואז הלכתי לאט לאט אחורנית, וכשהם לא ראו התקפלתי מכאב, ואמרתי למ"כ שימצא מישהו אחר שיחליף אותי. לא היה בי כעס… זה היה משחק.

באותו היום התחולל ארוע שלא היה משחק. לאחר מספר דקות חזרתי לעמדה. בצד ימין שלנו התפתחה הפגנה. כוח צבאי שלנו הגיע להתעמת עם המפגינים. אני הייתי בתצפית. הייתי ערני במיוחד, וזהיתי במהירות בקטביס"ט (אדם שמחזיק בקבוק תבערה). צעקתי מיד למפקד שלי, והוא הספיק להגיב מהר יותר (מדובר על שלוש שניות), ופגע בזורק, עוד לפני שהזורק הצליח לזרוק את הבקט"ב על הכוח. הוא נפגע בבטנו, וחולץ על ידי חבריו לאמבולנס קרוב. לא הייתי לי חמלה על אותו הבחור. הקם להורגך, השקם להורגו. שוב, המוסר הברור, הורה לי  איך צריך לפעול. המוסר שמר עלי, יותר משאני שמרתי על המוסר.

לא הייתי עיוור לסבלם של הפלסטינים. שנאתי את הפשיטות על בתים. שנאתי כשהערנו משפחה באמצע הלילה. כשהקמנו ילדים ממיטתם, כשהילדים ראו את הוריהם מבוהלים. שנאתי את הצעקה "ג'יש גי'ש, אפתח אל באב" (צבא, צבא, פתחו את הדלת). אבל באותה סיטואציה לא אני שלטתי, ודעתי שזה רע הכרחי, הדרוש למציאת אמל"ח (נשק חם). קיוותי שהשב"כ שולח אותנו לבתים הנכונים, וכי בכך אנו מונעים מהסיכסוך להסלים. בכך שאנו דואגים שהעימות ישאר אינתפדה של אבנים ולא אינתפדה של נשקים חמים, שהיתה הופכת את כל המצב לאלים הרבה יותר.

לאחר השירות בעזה, יצאתי לקורס מ"כים, ולאחר מכן לקורס קצינים. בסדיר, הייתי קצין גרוע. לא ידעתי להחזיק מחלקה. אז התדרדרתי גם מבחינה מוסרית. הייתי צריך להוכיח לחיילי שאני גבר-גבר. אז ביצעתי מעשים שהיום הם בעיניי לא מוסריים. לא עשיתי משהו נורא במיוחד. אבל בהחלט חרגתי מתחום המוסר שגדלתי עליו.

היום אני יודע שיש קשר הדוק בין רמת המקצועיות שלך כחייל או כקצין, לבין המוסר שלך. ככל שאתה יודע יותר את מלאכתך המקצועית, כך אתה יכול לשמור יותר על המוסר. מוסר ומקצועיות, הם שותפים הטובים ביותר של החייל והמפקד. ככל שהמוסר יתפתח כך גם תעלה המקצועיות, ולהפך.

במילואים שוב יצא לי לפקד על חיילים. הפעם כבר התבגרתי, ויכולת הפיקוד שלי השתפרה מאד מאד. את המבחן המעניין ביותר עברנו במבצע שלאחר חומת מגן. הייתי מפקד של צוות חיילים קטן, אך מפקד המוצב המחלקתי שבו שהינו, נעדר רבות, ואני החלפתי אותו. תפקידנו היה להטיל עוצר על כפר ליד טול-כרם. הימים היו הימים שלאחר פיגוע פארק. יכולנו בקלות לפרוק את זעמנו על האוכלוסיה. אבל דבר אחר קרה.

כשבאנו לבצע את המשימה שלנו, היו לפניי שני  עקרונות מוסריים. האחד הוא שעלינו להגן על תושבי נתניה מפיגועים, ממוות ושכול. העקרון השני, שעלינו לדאוג לכך שאוכלוסיה חפה מפשע לא תפגע מהמהצב עד כמה שניתן. והיה עוד עקרונות מלחמה. לתפוס מחבלים, ולשמור עד כמה שניתן על חיי החיילים.

בהתחלה התנהגות בטיפה יותר כוח מהדרוש. הינו צריכים להראות שאנו שולטים במצב. היינו ערניים, הסתובבנו בלילות בשעות לא צפויות, עצרנו אנשים שהסתובב ברחובות בשעת העוצר. הינו תקיפים, אך מאד אדיבים. אני זוכר בחור כבן 35, שרכב, יחד עם אשתו ואמו על עגלה, בניגוד להוראות העוצר. יצאנו מהמחבוא, וניגשנו אליהם לדבר איתם. האישה התחילה לבכות באיימה. קראתי לגבר בצורה המכבדת ביותר שיכולתי לגייס. היה לי חשוב שאשתו ואמו יראו שראש המשפחה נשאר אדם מכובד גם במגע עם הצבא. שאנו רוכשים לו כבוד. ביקשתי ממנו שיאמר לאישתו שלא תפחד. לא נעשה להם שום רע. הוא חזר אליה, והרגיע אותה. אמו של הבחור ניגשה אלינו וצעקה. לא דיברנו. נתנו לה לצעוק, וכיבדנו אותה, בהקשיבינו לדבריה (גם אם לא הבנו מילה). לאחר מכן היא נרגעה. ביקשנו ממנו בתקיפות אך באנושיות, שיחזור לביתו. הוא הסביר שעליו להביא אוכל. אמרנו לו שבשעה מסויימת תהיה פתיחת עוצר ואז תושבי הכפר יביאו אוכל. הוא הסכים, וחזר לביתו.

היה מאד קשה לעבוד עלינו. הופענו ונעלמנו ברחבי הכפר, ויצרנו תחושה שאי אפשר לחמוק מאתנו. נהג מונית תחמן, ניסה לרמות אותנו, אך אנו תפסנו אותו בתוך שעה, בשלוש מקומות שונים. בכל פעם חשבנו שהצלחנו לנטרל את הרכב שלו, וכל פעם הוא מצא דרך להפעילו מחדש. לבסוף בפעם השלישית עמדנו ליד הרכב, ודאגנו שתצפית שלנו תלווה אותו כשהוא הולך ברגל לכפר השני. יתכן ששנא אותנו, אך זה היה משחק הוגן.

עם הזמן פיתחנו דרכים להיות יותר ויותר מוסריים ויותר ויותר מקצועניים. הבסיס להתפתחות המוסרית היה התדריך המחלקתי היומי. במהלך המפגש סקרנו סקירה יומית של הארועים, וצפי לעתיד. ולאחר מכן ישבנו לבדוק את עצמנו. כיצד אנו יכולים להתקדם. במחלקה היו אנשי שמאל ואנשי ימין. חילונים ודתיים. שיחות המוסר היו מרתקות. דנו בכל סוגיה מכל הבטייה. נתנו כבוד אחד לדעתו של האחר. הקשבנו. כיוון שהייתי מומחה בארבעת מערכות המוסר, יכולתי ליישב בקלות מחלוקות. לאט לאט התפתחה גישה מוסרית שהיתה מקובלת על כולנו. השתמשנו בתדריך גם כדי לדון בדרכי פתרון אפשריות לבעיות מבצעיות שניצבו בפנינו. הרעיונות שהלוחמים והמפקדים העלו, אפשרו לנו למצוא פתרונות חכמים ונבונים לבעיות. ההשתתפות בתהליך המחשבתי יצרה מוטיבציה גדולה בקרב האנשים לבצע את המשימות בדבקות ובנחישות גדולה.

זכור לי שאחד החיילים זכר שהוא ראה ביום שעבר מישהו חשוד. הוא זכר את שמו. ערכנו ברור עם השב"כ, והסתבר שהוא מבוקש. קיבלנו מידע על המקום שבו הוא גר. עוד באותו הלילה התארגנה המחלקה, מבלי לבקש אישור מאיש (הרגשנו שהכפר הוא השטח שלנו, ואיננו צריכים התערבות של איש בעניינו), הכנו מבצע צבאי. כוח פושט, וכוח חילוץ. ביצענו מודל. לפנות שחר פשטנו על הקארוון שבתוכו חיי האיש. הערנו את השומר משנתו, ובקשנו שיכנס איתנו בשקט אל הקרוואן. הערנו את האדם שנראה חשוד, ולקחנו אותו איתנו. הוא הועבר לשב"כ.

כך החיילים הרגישו שיש למילה שלהם משמעות מצד אחד, ומן הצד השני אנו פועלים במוסריות הולכת וגוברת.

אנשי השמאל שבינינו ביקשו לקחת את עודפי הדני-שטראוס שהיו במוצב, כדי להעביר אותם לשכנים הפלסטינים שלנו. הסכמנו במחלקה שכך יהיה, ועוד באותו היום הגיע לשכנים ארגז מלאי  דני טרי. החיילים ביקשו מהשכנים שבשעות שהעוצר מוסר, יחלקו השכנים את אוצר הדני בין שאר ילדי הכפר. כך נוצר מצב בו עודפי מזון הועברו לשכנים, ואלו סיפקו אותו לשכניהם. לאחר יומיים, ביקשו השכנים לתת לחיילים שקית גדולה של שקדים. החיילים סרבו. שוחחנו על כך בערב. סיפרתי לחיילים כי אצל הערבים אין כזה דבר לקבל מתנה מבלי להחזיר. מי שלא מקבלים את מתנתו נעלב, ומרגיש פחות-ערך ביחס לנותן. הסברתי שעצם היכולת להחליף את המתנות, נחשבת בעיניי הערבים אות לכך ששני הצדדים הם אנשים שווים. למחרת הטעות תוקנה, והמוצב קיבל שקית יפה של שקדים, בתמורה לאספקה של שוקו ודני לשכנים.

השתדלנו להתייחס לאנשי הכפר באנושיות, ובחברות. לא הינו רכים מידי. החברות היתה ממקום של בני אדם שצריכים להתמודד ביחד עם הסיטואציה הלא נעימה שנכפתה עליהם.

לא נחנו לרגע. תמיד חשבנו איך אנו יכולים לקיים טוב יותר את שני הערכים המוסריים של הגנה על תושבי ישראל, ואיפשור חיים סבירים בכפר, תחת העוצר. למדנו לאכוף עוצר, מבלי לעורר את איבתם של תושבי המקום. השתדלנו להיות קשובים הן לצרכיהם, והן לצרכי הבטחון. לאט לאט ראינו יותר חיוכים כשעברנו בכפר. אני זוכר שעצרנו את הנגמש ליד אחד הבתים, כדי לראות כיצד חופרים בבית בור אגירה. ירדנו מהנגמ"ש וביקשנו מבעל הבית להסביר לנו כיצד בונים בור כזה, ובאיזה טכנולוגיה הם משתמשים לאטימת הבור. היתה זאת שיחה ידידותית וכמעט חברית. הלכנו משם, כשהודנו לו על הידע שקיבלנו ממנו.

היה גם ארוע אחר מעניין. באחד הסיורים המנוגמשים בשדות הכפר גילינו ברכת אגירת מים מקורה. היה זה יום חם, והחבר'ה ביקשו להצטנן ולהתרענן ממימי הברכה. הצבנו שני חבר'ה בשמירה מסביב, וחלק אחר הלך להצטנן במים. כדי להצטנן מהמים, היה צורך לשאוב את מי הבריכה. להערכתי שאבנו שניי דליים. בסיום הרחצה ביקשתי מאחד החיילים המתרחצים, שהיה דתי, להחזיר מים לבריכה ממיכלי המים של הנגמ"ש. אמרתי כי המים לא שלנו, ועלינו להחזירם לבעליהם. הבחור טען כי כל ארץ ישראל היא שלנו, ואנו הבעלים של כל מה שנמצא בארץ, ואין לנו שום צורך להחזיר את המים. התפתח בינו דיון תורני, על הגזל, והגֵר, ומהות הכיבוש. החיילים האחרים הצטרפו לעמדתי ואותו בחור התרצה והשיב את המים לברכה. ידעתי כי גם נהנו מארץ ישראל, וגם שמרנו על רמה מוסרית גבוהה.

לקראת סוף שהותנו, קשה היה שלא לראות זאת. חיוכי הילדים בראותנו, אמרו הכל. הם הסתכלו עלינו באהבה ובשמחה. בעיני המבוגרים נראנו כמשחררים, ולא ככובשים.

לאורך כל אותה תקופה, מחלקות אחרות, ששלטו על אזורים אחרים הותקפו בירי. אנו מעולם לא הותקפנו. הינו ערניים, ערכיים ודרוכים. שמחנו לצאת משם, כיוון שבכל זאת הייתה זאת מלחמה. אבל אני לפחות הרגשתי שעשינו את הטוב ביותר הניתן. שנתי ערבה עלי בלילות שלאחר מכן, ושום יסורי מצפון לא הציקו לי. הרגשתי שהיינו טובים.

לאחר מכן הייתי מפקד במקומות אחרים. לפעמים היתי טוב בתפקידי, ולפעמים גרוע. אינני מפקד צבאי מטבעי. אלא שבפעמים הבאות שפיקדתי, לא עסקתי בפעולות מול אוכלוסיה אזרחית. כישוריי המוסריים כלפי האחר לא נדרשו. ההשפעה של המוסר לא היתה עוד כה חשובה, כמו בתקופה בה פעלתי כחייל ומפקד עם אוכלוסיה פלסטינית.

לסיכום, אינני חושב שאנו הצבא המוסרי ביותר בעולם. מי שאמר דברים כאלו, הוא או אדיוט או שקרן. אם יש לי חולשה למשהו, זה חולשה לשקרנים. גם אם הם גנרלים עם דרגות גבוהות. איננו הצבא המוסרי ביותר בעולם, ואיננו הצבא הפחות מוסרי בעולם. אנו צבא מערבי, עם קודי התנהגות מערביים, שחייליו סובלים מחוסר הדרכה מוסרית. אני עוקב אחר הלחימה של צבאות הברית באפגניסטן ובעירק, ונראה שהם מנסים קצת יותר להיות מוסריים (אם כי מידי פעם גם להם קורות תקלות).

אני זוכר שפעם לפני אחד הקוים קיבלנו הדרכה להתנהגות לפני מצלמות. הראו לנו איך אנו נראים רע, כשמצלמים אותנו אלימים. זאת אינה הדרכה למוסר. זאת הדרכה לכסת"ח. ראיתי ושמעתי סיפור התעללות רבים. וראיתי גם חיילים שניסו לשמור על צלם אנוש. שירתתי בגדוד מילואים של אנשים מוסריים מאד. אנשי חינוך. אנשי הייטק. גדוד שמפקדיו הם מאנשים המוסריים בארץ (גיא גרדי, והושע פרידמן, ראשי מכינת "בית ישראל"). ראיתי איך מפקדים מוסריים, משפיעים על חייליהם. אך ראיתי מסביב גם חוסר מוסריות. בעיקר בסדיר.

אבל תמיד ראיתי, שככל שהכוח מוסרי יותר, כך הוא גם מקצועי יותר. השניים הולכים שלובים זה בזה. עדות השקר, כאילו צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, היא עדות שנועדה לכסת"ח את צה"ל. היא פוגעת בצה"ל, כיוון שהיא אינה מאפשרת לו ללמוד באמת איך להיות מוסרי. ומתוך כך גם איך להיות מקצועי.

השקר והכיסתו"ח, הם האויבים הגדולים ביותר של צה"ל. מי שלא מסוגל להסתכל לאמת בעיניים, הוא אויבה המסוכן ביותר של ישראל. את הלקח הזה למדנו בלבנון2.

אני רוצה לשמוע עוד סיפורים מהסוג של "כבשה שחורה". הם מעירים את עניניו. הם מראים לנו היכן אנו טועים. אם אנו רוצים לחזק את צה"ל, עלינו להקשיב לסיפורים הללו, ולראות איך מתקנים. איך משפרים את המוסר של צה"ל, ומתוך כך, איך משפרים את המקצועיות שלו.

שלכם,

טל

נ.ב.

את הקוד המוסרי שלי לא קיבלתי מפרופסור מהאקדמיה. את הקוד המוסרי שלי קיבלתי מאבי. אבי שהיה מפקד בגולני ולחם ביום ששת-הימים, יום הכיפורים ושל"ג, הוא שלימדני את אמות המוסר של הצבא והמלחמה. הוא לימד אותי שכשאני הורג חייל אויב, תהיה עכשיו אמא שאי שם תבכה את בנה, וכאבה אינו שונה מכאבה של אם יהודייה. זה לא אומר שאני לא צריך להרוג אותו. זה רק אומר שאני צריך לדעת שעשיתי הכל, כדי ששהניצחון במלחמה יושג על ידי הרג מופחת ככל הניתן. אבי לימד אותי מה עושים כשלוקחים שבויים. אבי לימד אותי כיצד לשמור על טוהר הנשק. אבי לימד אותי שאוכלוסיה, אינה צד במלחמה. מאבי ינקתי את הבסיס למוסר שליווה אותי בשרותי הצבאי. ויותר מששמרתי אני על הקוד המוסרי, שמר כך אבי עלי.

שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך (משלי, א', ח')

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under דמוקרטיה, מלחמה Comments 88 תגובות »

01 פבר' 2010

רכילות

ויקרא י"ט, ט"ו – "לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל, ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך"

זה היסוד – משפט הצדק, שרק על פיו ניתן לחפש את החרות, את האמת… את הדרך ללכת בה מבחינת החרות האישית והחרות הציבורית.

שם, שם, ט"ז – "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך. אני ה'"

האם "רכיל" הוא בית משפט של חצרות אחוריות? רכילות, הנושאת עמה חלקי אמיתות, אך לא אמת אחת מקפת? התשובה לדעתי נמצאת במשפט הבא"

להמשך קריאה

Posted by מאת טל ירון נושאים Filed under חרות, תנ"ך Comments אין תגובות »