על פי התפיסה הסוציאליסטית הקלאסית, הכוח של של המעמד הפרולטריוני נבנה על ידי התודעה המעמדית, והמאבק. הערכה זאת אולי תאמה לעידן השלישי של התקשורת. עידן בו התקשורת נשלטה בצורה ריכוזית, והמאבקים היו צריכים להיות חדים וקיצוניים.
אלא שלשמחתנו, אנו בפתחו של העידן הרביעי של התקשורת. התקשורת הופכת להרבה יותר מבוזרת. המסרים יכולים להיות יותר מורכבים, והכוח מתחיל לנבוע מתוך הציבור עצמו, ולא משלטונות מרכזיים. בהתאם לזאת, טענתי כי את הכוח הציבורי שנובע מלמטה, יש ליצור דרך אהבה, דיון וחיפוש האמת. עודד גלעד, כינה את השיטה הזאת "מַאהַב" זאת בניגוד ל"מַאבַק" הסוציאליסטי שמבוסס על הפעלת שינאה כנגד קבוצה אחרת, תעמולה ו"תפיסה סוביקטיבית של המציאות". ברוח הזאת של המַאהַב, אנו בונים כיום בקדומים את הקהילות הדמוקרטיות.
השבת אירגנו וועדת קליטה וועדת תרבות שבת משותפת. את פני השבת קיבלנו בשירים ונגינה של חמישה נגנים/זמרים מתושבי השכונה (ראו סרטון בהמשך). לאחר מכן התאספנו לקבלת שבת משותפת לכלל השכונה בבית הכנסת האשכנזי (בגלל שהוא הגדול שבבתי הכנסת). בבוקר השבת, וועדת קליטה אירגנה משפחות לארח משפחות אחרות שהן תרם הכירו. ובסעודה שלישית (הסעודה שלקראת צאת השבת) יצאו המשפחות לארוחות משותפות ברחובות השכונה. לאחר צאת השבת, אירגנה וועדת תרבות ערב מיוחד לנשים.
(בגלל מגבלת הזמן הפוסט נכתב ללא עריכה מספיקה. אם אתם מזהים שגיאות, או רוצים לשפר את הניסוח, אנא עשו זאת דרך דף הויקי. אני אעדכן מיד פעם על פי העריכה בויקי. תודה, ט.י.).
אוליגרכיה לא נבחרת
שיטת הממשל של מדינת ישראל נחשבת דמוקרטית. בכל אמצעי התקשורת מתייחסים אל ישראל כאל דמוקרטיה. אך האם ישראל באמת דמוקרטית?
דמוקרטיה, במשמעותה המילולית, היא שלטון העם (דמוס = עם, קרטוס = שלטון). באתונה העתיקה, שם הומצא המושג דמוקרטיה, הייתה הכוונה לכך שהעם כולו (זכרים, אזרחים בוגרים), שולט. כל העם השתתף באסיפת העם (Ecclesia), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה למוסדות השלטוניים (Boule), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה כשופט או כמושבע בבתי המשפט היוונים. בבתי המשפט האתונאים, ישבו כ-200 עד 6000 מושבעים, ופסקו בעצמם את פסק הדין, לאחר ששמעו את הצדדים השונים מציגים את טענתם.
כאן בארץ, וכמו כן ברוב מדינות המערב, אין ה"דמוקרטיה" זהה לדמוקרטיה האתונאית. ה"דמוקרטיות" שלנו, הן למעשה אוליגרכיות נבחרות. אוליגרכיה, היא שלטון מיעוט. אנו בוחרים את האוליגרכים שלנו למשך קדנציה של 4 שנים, ויכולים להחליפם כל ארבע שנים. אין לנו השפעה ישירה, לא על ההחלטות שהאוליגרכים הנבחרים, ולא על הרשות המבצעת, ובוודאי שלא על הרשות השופטת.
כל יכולתינו להשפיע על ההחלטות המדיניות מסתכמת בהטלת פתק בקלפי, פעם בארבע שנים. כאשר ישנה חוסר שביעות רצון מהחלטת האוליגרכיה שנבחרה, יש בידינו כלים מוגבלים להשפיע על יכולתיהם. אנו יכולים להפגין. יש הטוענים כי מכתבים לחברי כנסת יכולים גם להשפיע. כל גיוס של הד ציבורי לבעיה או לחוסר שביעות רצון, דורש משאבים רבים, ומקשה על אזרחים רגילים למחות בצורה יעילה.
מול מערכת המחאה של הציבור, נמצא מערך השפעה טוב בהרבה בידי קבוצות כוח קטנות. הלוביזם הוא כלי חזק בהרבה, מהכלים האזרחיים והוא משמש בידי קבוצות כוח קטנות, להשפיע על מדיניות הכנסת. במיקרים רבים הכוח הכספי והמשפטי שנמצא בידי אותם קבוצות כוח גם משתק ביקורת ציבורית (ראו דוגמאות אצל עירא, וטל גלילי)
מערך הלוביזם, הוא כלי של אירגונים שונים המאפשר להם להשפיע על הכנסת והממשלה. לוביזם טוב, פועל עם חברי הכנסת, מציע להם הצעות חוק, מדבר איתם, ומשפיע עליהם לפעול בצורה כזאת או אחרת. ישנם אירגוני לוביזם, שככל הנראה משפיעים על חברי הכנסת, גם באמצעים פחות כשרים. כל אחד מכם יכול לברר כמה עולה פריימריס לחבר כנסת, או כמה עולה מסע בחירות למפלגה. הסכומים הגדולים הללו (מדובר בפריימריס על כמה עשרות עד מאות אלפי שקלים, ובמסע מפלגתי מדובר על כמה עשרות מיליוני שקלים), מגיעים מבעלי הון וגורמים אינטרסנטיים.
כך קרה שכספים רבים הגיעו למערכת הבחירות של ברק, מבעלי הון, ויש לשער שברק הוא לא הפוליטקאי היחיד שמומן על ידי בעלי הון. התוצאה של ההתנהלות הזאת היא שכדי לשרוד מבחירות לבחירות, חברי הכנסת והמפלגות צריכים לשמור על קשרים חיוביים עם בעלי הון. חברות הלוביזם, שהן במידה רבה המשכן של אותן התרומות, מנצלות את ה את הקשרים כדי להפוך את חברי הכנסת והשרים לקשובים הרבה יותר לרצונן. לפעמים, אפילו חברי הכנסת עצמם הופכים ללוביסטים. כך נוצר מצב בו קבוצות קטנות מאד שלא נבחרו, מצליחות להשפיע יותר על התנהלות המדינה מאשר הציבור.
המדובר כאן לא רק בבעלי הון. גם אירגוני עובדים היררכים וממושמעים כמו ההסתדרות, שמסוגלים לארגן מפקדי ארגזים, משפיעים על דעתם של חברי כנסת.
יש הטוענים כי באמצעות "החברה האזרחית" יכולים האזרחים להשפיע על המדינה. עמותות פוליטיות שקמות על ידי אזרחים, הן אלו שמאפשרות לאזרח להשפיע. אבל אם בודקים היטב את העמותות הללו, אפשר לראות שחלק לא מבוטל מהן, אינו מייצג רצון ציבורי אמיתי. אלו אירגונים קטנים מאד, שממונים על ידי קרנות בעלות עניין. באמצעות העמותות הגורמים הממנים יוצרים הד "ציבורי" כביכול.
קבוצות השפעה גדולות אחרות, יכולות להגיע גם מקבוצות שלטוניות שאין בהן תחלופה מספקת, והן אינן נבחרות. הפרקליטות ומערכת המשפט, הן דוגמא למערכת כזאת. זאת מערכת שלטונית לא נבחרת, שבה חבר מביא חבר. כך נוצר עם הזמן כוח רב. הכוח הזה יכול להשפיע מאד על חברי הכנסת והשרים. כך לדוגמא ניסיון של השר פרידמן לשבור את הכוח של הפרקליטות, זכה בתגובה קשה מאד ומאוחדת, שהקשתה על מהלכיו. במקרים אחרים, יכולה הפרקליטות ומערכת המשפט לנסות לחסל ח"כ או שר שאינו מוצא חן בעינהם מבחינה פוליטית. כך היה ככל הנראה עם השר אביגדור ליברמן. ממש ערב הבחירות החליטה הפרקליטות להוציא את תיקו הישן של ליברמן, לאור הציבורי. למרות ההכחושת, היה ניתן להריח בהחלט, שמישהו ניסה לפגוע ביכולת של ליברמן ו"ישראל ביתנו" להיבחר. רק שהם לא הבינו שהציבור כל כך מכיר את התרגילים הללו, עד שכוחו של ליברמן רק עלה, בתגובה למהלך הטיפשי הזה.
קבוצת התקשורת בישראל, שמנוהלות על ידי מעט מאד גורמים, גם הם בעלי יכולת השפעהעצומה על המדינה.יש בידי התקשורת הכוח לרומם או לחסל שר וח"כ. הן יכולות להוביל בצורה מניפוטלטיבית מהלכים פולטים, ולהשפיע על "רצון העם" במידה מסויימת.
קבוצות כוח אחרות ששולטות במדינה הם מוסדות כוח פנימיים, כמו המשטרה, השב"כ ואחרים. אלו מוסדות שיכולים להגיש או לא להגיש כתבי אישום. אלו מוסדות שיכולים "לחסל" באמצעים פוליטיים ח"כ כזה או אחר.
כל הקבוצות הללו, משאירות בפועל את השליטה בידי קבוצות אוליגרכיות את השלטון במדינה. לנו האזרחים יש מעט מאד השפעה. אנו כבר יודעים שרגע לאחר הבחירות ה"נבחרים" יעשו עם המנדט שקיבלו ככל אשר על רוחם. אלא שרובנו לא מבינים שחוסר השליטה שלנו נובע מכך שאנו לא חיים בדמוקרטיה, אלא בארגון שמנוהל כמעט ברובו על ידי אוליגרכיות לא נבחרות.
מה ניתן לעשות?
במשך שנים רבות התריעו ארגוני שמאל רדיקליים בארץ ובעולם על מנגנון השליטה המעוות הזה. גם פעילי ימין, ומצביעי ימין הרגישו במשך השנים, כי השליטה נמצאת בידי קבוצת כוח, ולא בידי העם.
אלא שמלבד למחות ולכעוס בחדרי חדרים, לא ניתן היה לעשות דבר. התקשורת דאגה להשחיר את הקבוצות שמחו על השיטה המעוותת, ולהציג את הארגונים הללו כרדיקלים ומסוכנים לציבור. הארגונים הללו, פנו בעיקר לכיוון אופוזיציוני. שיטות שונות שהתקיימו בארגוני אנרכיסטים, או בארגוני ימין, לא הבשילו לכדי יצירת שינוי אמיתי ובר-קיימא. כל מה שנותר לקבוצות הללו לעשות, זה לכעוס יותר, ולהקצין יותר, ובכך לשרת את המטרה הראשונית של קבוצות השליטה, להראות ש"קבוצות השוליים" הללו הן קבוצות מסוכנות, שאסור שקולן ישמע.
המצב בו אוליגרכיות לא נבחרות, שולטות במדינה, אינו בעיה של קבוצות השוליים. זאת בעיה שלנו. חברות תרופות משמשות במנגנוני השליטה הללו כדי לקדם מוצרים שלהם, ובכך עלולות לפגוע מאד בבריאותנו. חברות סלולרי, יכולות לדאוג לכך שלא יפגעו המחירים הגבוהים שהן דורושת, על ידי מניעת הכנסת גורמים מתחרים. חחברות שילוט חוצות מזהמות לנו את האויר במידע שגורם להנו להיות צרכנים כפייתים. סביר להניח שהעיר שלכם נשלטת על ידי אולגרכיות דומות, והחינוך ומראה העיר היה יכול להיות טוב בהרבה ללא אותן קבוצות. יתכן מאד כי אם הייתה לנו השפעה גדולה יותר על מע"צ, השלטים בכבישים היו טובים יותר, ולא היו כל כך הרבה מקומות מסוכנים בכבישים.
בסוף השליטה של הקבוצות הללו בחיינו, פוגעת ומסכנת כל אחד ואחד מאיתנו. היא הופכת מוסדות ממשלתים למסואבים ומושחתים. השחיתות והסיאוב הללו, שרבים מאיתנו מתחילים להרגיש את ריחם, עלולים להביא לחורבנה של המדינה. והמשמעות תהיה ישירה כלפי כל אחד ואחת מאתנו.
כדי למנוע את זה, יש לייצר כוח אזרחי דמוקרטי אמיתי, שיאפשר לאזרחים לשלוט במדינה שלהם. כוח שיופעל על ידי האזרחים, יהיה קל להפעלה, יהיה קשה להשחתה וסיאוב, ויהיה אפקטיבי בהשגת מטרותיו.בנייתו של כוח כזה, אינה דבר טרוויאלי.
במחקרים שערכנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה, התברר לאט לאט כיצד ניתן להקים כוח ציבורי כזה. אחד הרעיונות שעלה, הוא להקים את את הכוח הציבורי מארגונים שכונתיים קטנים.
כדי להקים את הארגונים השכונתיים, היה עלינו להבין את הכוחות השונים הפועלים על קבוצות, וכיצד ניתן לנתבם לאפיקים של פעילות משותפת ואפקטיבית. אני מקווה בהמשך לחשוף לאט לאט את הכוחות והחוקים בהקמת קבוצות פעילות כאלו. ולהפיץ אותם כדי שכול אחת ואחד מכם יוכל להקים לעצמו קבוצה אזרחית כזאת אצלו בשכונה.
בינתיים אספר שיש כמה עקרונות ראשיים, שמהווים את הבסיס להקמת פעילויות כאלו:
אחווה ושיתוף – בניגוד למחשבה של אירגוני פעילים במאה ה-20, הכוח שגורם לאזרח מהשורה לקום ולפעול, אינה השנאה, אלא החיבור, החברות, החיבור לשלם יותר, לפעילות חיובית, המלווה באהבה ושייכות. כשאנו פועלים למען מטרה, איננו פועלים נגד המוסדות או נגד מישהו, אלא תמיד למען מימוש צורך ציבורי, וביחד עם כל הכוחות שיכולים לסייע בקידום המטרה. יהיו אלו ארגוני השלטון, תנועות אחרות, ואפילו תנועות שחלוקות עלינו בנושאים אחרים. בני מן הישוב, יוצאים לפעילות, כי הם נהנים לפעול ביחד ולעבוד למען הטוב, ובטוב.
שקיפות, שיתופיות, פגישות פנים אל פנים, לצד תקשורת אלקטרונית. בניגוד לארגונים ההררכים שאנו מכירים מהמאה ה-20, הארגונים האזרחיים צריכים להיות פתוחים ודיפוזיים. יש אומנם בתוך הקבוצות חברים אנרגטיים שמסייעים לתהליך לקרות, אבל לכל אחד יש אפשרות לכל פגישה שהוא רוצה, ולהשפיע ולשמוע בכל מקום שהוא רוצה. חשוב לגבות את הקשרים החברתיים באמצעים של web2.0 שמפחיתים משמעותית את העלויות של התקשורת ואת המשאבים הנדרשים לניהול התקשורת.
תרבות הדיון – יש חשיבות עליונה ליכולת לשמוע ולהשמיע. חשוב שלכל אחד יהיה המקום להתבטא. שהתקשורת בינינו תהיה תקשורת של הקשבה, ושל קבלה. תקשורת של דיון שמאפשר להגיע למסקנות, לאחר שקולם של כולם נשמע.
קיומו של צורך – אנשים מתארגנים בהתחלה כדי לפתור צורך משותף. ברגע שהצורך מספיק חשוב, הרבה אנשים יצטרפו לפעילות.
קדומים – דוגמא ראשונית לארגון אזרחי דמוקרטי
כיוון שמקום מגורי הוא קדומים, וכיוון שהקהילה הדתית-אמונית היא קרקע מעולה לפריחתה של תנועת אזרחים כזאת, את הפרויקט הראשון יזמנו בקדומים. כאן גם נבנו עקרונות תרבות הדיון, בעבודה משותפת עם עדו שטיינברגר.
לקהילה הדתית אמונית יש פוטנציאל גדול יותר להקים תנועות כאלו, כיוון שמראש יש בה מאפיינים קהילתיים ואידאלים של פעולה למען הכלל. אבל יש לשער כי בהתאמה מסויימת, ניתן יהיה ליישם את המודלים הללו גם בקהילות חילוניות, ואף בערים שיש בהן רוב חילוני.
הניסיון הראשון להקים קהילה כזאת נערך בשכונה שבה אני גר "קדומים צפון". בערב הראשון שערכנו התארגנו כ-50 תושבים (מתוך שכונה שמונה 140משפחות לערך). במהלך ערב של דיון שיוויוני נוצרה הדינמיקה לפעול. לאחר מכן הוקמו ציוותי עבודה (חינוך, שיפור פני השכונה, קליטה ותרבות), והתחלנו לפעול. בינתיים יש תוצאות ראשוניות יפות. אנו פועלים עם המועצה ובתוכנו כדי לקדם את השכונה.
הניסיון השני, נוצר בצורה לא מכוונת. דורית סוכר, אמא שהייתה מודאגת ממצב הנוער, חַברה לרב שי סמינובסקי. הם שמעו על הניסיון בקדומים צפון, וביקשו את עזרתנו. ביחד התחלנו להתארגן. בתוך פחות משבוע הרימו דורית ושי ערב שבו נכחו בסביבות שמונים תושבים. הערב נערך בצורה שיתופית, בה כולנו יכולנו להביע את דעתנו, ולחפש ביחד פתרונות. בעקבות הערב קמו צוותים שונים שנועדו להניע מהלכים שונים. הוקם צוות "סיירת הורים", שחיבר הורים לסיורי לילה וביקור אצל בני הנוער, כשהמטרה היא לשמור על קשר חם עם הנוער. צוות אחר עוסק בקידום מפגשי תמיכת הורים – מפגשים בהם הורים יכולו לדבר על מה שמציק להם, ולסייע אחד לשני. צוות אחר פועל כדי לחבר את הנוער למהלך ולהופכו לשותף מלא. שני צוותים הוקמו לעבודה מול המועצה. צוות אחת נועד לרכז את כל המידע ולתאם פעולות עם המועצה, וצוות אחר נועד לדאוג לבניית מערך עבודה של המועצה מול הנוער. צוות אחר מארגן "משפחות מאמצות". משפחות צעירות שיש להן גישה לנוער, והן יכולות לארח את הנוער ולחבר את הנוער.
רק כדי לטעום מהאווירה בצוותים הללו, צילמתי עבורכם מפגש כזה שנערך בין רכזי הוועדות וכל מי שרצה להגיע (במוצ"ש האחרון).
ממליץ לכם לצפות באווירה, ולהתרשם.
אני מאמין כי קדומים, הקהילה והישוב שספגתי מהם כל כך הרבה, יהוו חוד החנית והחלוץ לשינוי שילך ויתפשט בכל הארץ. אמן, כן יהיה רצון, מלפני ריבונו של עולם, ומלפני אזרחי מדינת ישראל.
אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.
גם אן פרגוסון חשבה כך, ולכן היא קיימה מחקר תצפית אנטרופלוגי (pdf) על קבוצה שיתופית דמוקרטית, שפעלה בהצלחה למעלה מ-14 שנים. במאמר הנוכחי אני מבקש לסכם את דבריה, ולנסות ללמוד מה הם הגורמים שמאפשרים לארגון להישאר דמוקרטי.
אן חקרה את המאפיה הקואפרטיבית Wholly Grains שפעלה במפרץ בקליפורניה. המאפיה הוקמה בשנות השבעים מתוך קבוצות של סטודנטים שהאמינו בחברה שיוויונית, והכינה מאפים מקמח מלא. המאפיה הצליחה לשרוד תקופות קשות ועדיין היוותה מודל לקואפרטיב שיוויוני.
אן מציינת כי לקבוצה היו מרכיבי כוח פנימיים ומרכיב כוח חיצוניים שאיפשרו לקבוצה לשרוד ולתפקד ביעילות. היא מודעת לכך שרוב הקואפרטיבים האחרים שהוקמו בשנות השבעים התפרקו או שהפכו לאירגונים היררכים, לאחר שחברי הקבוצה נואשו מנהול מבוזר, ואיפשרו לאחד החברים לתפוס את המושכות של הארגון והשתלט עליו.
נקודות חוזק פנימיות
אן מציינת את הנקודות הבאות כנקודות החוזקה הפנימיות שאיפשרו למאפיה לשרוד:
מעמד בינוני, השכלה גבוה, לבנים
הארגון מורכב בבני המעמד הבינוני, בעלי השכלה גבוהה (שליש מהם היו סטודנטים שסיימו תואר ראשון במדעים פוליטיים או חברתיים, ובחרו במאפיה כמקום להתנסות בפוליטיקה שרצו לקדם). שחורים שהתקבלו למאפיה לא החזיקו מעמד זמן רב. יש לשער כי ההשכלה הגבוה, איפשרה לשמר את "התודעה" השיוויוניות, הדרושה לדבקות בעקרונות הקואפרטיב. כמו כן ההשכלה הגבוהה וחתך האוכלוסיה הזהה איפשר יצירת חברה הומוגנית למדי, שבה לחברים יש ערכים תרבותיים דומים. ההומגניות החברתית, כנראה הקלה על התקשות ומציאת הפתרונות.
מנגנון לקבלת החלטות
ארגון דמוקרטי דורש המון החלטות יום-יום. בד"כ החלטות דמוקרטיות הן איטיות ודורשות מאמץ רב. בזכות חברת יעוץ חיצונית, שסיעה למאפיה, הצליחה המאפיה לבנות מבנה דמוקרטי ששיפר את תהליך קבלת ההחלטות. הארגון בנוי כך:
לקבוצה יש שני מארגנים, שאחראים על אירגון המאפיה. שני המארגנים מקבלים שכר גם על שעות האירגון. השימוש בשני מארגנים מאפשר הן פיזור כוח והן חלוקה של המעמסה בין המארגנים.
במאפיה יש וועדות כלכלה, ביקורת וכיוב' (פורומים נושאיים, בלשון עיר לכולנו), שמתכנסות בכל פעם שיש צורך. במאפיה קיימים ארבעה צוותים (אפיה, עוגיות, אריזה ומשלוחים) – כל חודש הצוותים נפגשים לשיחה על ענייני המאפיה. ישנה וועדת תיאום שאליה מגיעים נציג מכל צוות, נציג מהוועדה ושני המארגנים. הוועדה נפגשת בתכיפות. אחת לזמן מה, נפגשים כל החברים ל- "אסיפה כללית", בה כולם נפגשים ושם מועלות נקודות החשובות לכל הקבוצה.
כל הישיבות מנוהלות על ידי מנהלי ישויבות מוגדרים, ובעזרת הקצבת זמן. כך מתאפשר לכולם להביע את דעתם, וסדר הדיון והפרודקטיביות שלו גוברת.
חלק לא מבוטל מהזמן של המאפיה מוקדש להתליכי הדיון, אך התהליכים הללו יוצרים מחויבות גדולה של העובדים. כל אחד מרגיש שהוא משפיע, ולכן השקעה גדולה מאד במאפיה. הדמוקרטיה המלאה במאפיה מבטלת במידה רבה את משחקי האגו, ולכן מתאפשרת חדשונות גדולה במאפיה. החידושים מאפשרים למאפיה, להתחרות בקלות במאפיות אחרות בסביבה.
תהליכי הדחה ופיטורין
במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.
בקיבוצים, בהם קשה היה להרחיק חבר, נוצרו משברים ו"רוחות רעות" בתוך הקיבוצים. אי ההתאמה בין החברים והימצאותם של חברים שפעלו בניגוד לטובת הקבוצה פגעו מאד בקיבוצים.
החלטות בקונצנזוס
רוב ההחלטות בקואפרטיב מתקבלות בקונצנזוס. הדבר מאפשר תיאום טוב יותר בין החברים. החלטות שמתקבלות על ידי רוב עלולות ליצור אנטגנוניזם בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט, בעוד שהחלטות בקונצנזוס, מחייבות את כל החברים למצוא אופטימים למכלול הרצונות. רק לעיתים רחוקת משתמש הקואפרטיב בהחלטות רוב.
גמישות, רב-גוניות ומניעת מעמדות
כדי למנוע מצב של יצירת מעמדות בתוך הקואפרטיב, כל חבר חייב לביות חבר בלפחות שני צוותים. מי שנמצא בצוות אריזה, צריך לעשות שעות גם בצוות אפיה וכדו'. המטלות הניהוליות והחשבוניות מפוזרות בין כולם. כך נוצר מצב שבו כולם לומדים לנהל חשבונות, לאורז, ולאפות עוגות. זה אולי פוגע בהתמחות, אך זה מונע מצב של היווצרות מעמדות בין בעלי המקצועות "העיוניים" לבעלי המקצועת ה"טכניים". כמו כן, זה מאפשר למאפיה גמישות רבה, ואפשרות שינוי. אחת הדוגמאות לשימוש הטוב שנעשה בגמישות הזאת התרחש כאשר באחד הלילות חברי צוות העוגיות גילו שצוות הלחמים שכח להכין 200 לחמים. צוות העוגיות מיד התגייס והכין 200 לחמים. לו חברי הצוות לא היו מכירים את עבודת האופים, או לא היו מרגישים שהעסק הוא שלהם, הם לא היו מצליחים להתגייס לביצוע המשימה או לא היו מעוניינים לבצע את המשימה.
העדר חוקים
כיוון שהחברים פעילים בוועדות השונות, ומנהלים דיונים על הנושאים השונים, רוב חברי המאפיה, פועלים מתוך קוד התנהגות שנוצר במהלך הדיונים הללו, ולא מתוך קוד כתוב. הדבר מאפשר גמישות רבה של הארגון. מעט החוקים שנכתבים, הם חוקים שנועדו לשמור על רכיבים הכרחיים בתוך הארגון כמו ניהול ישיבות וכיוב'. בשום מקרה אין החוקים מחייבים.
הדבר יוצר קושי אצל מתקבלים חדשים, שצריכים לעבור תקופת חניכה עד שהם לומדים מתוך הניסיון את חוקי המקום.
שימור התודעה
כדי להתמודד עם חוק הברזל של האוליגרכיה, ועם חוקי המשחק הקשים של השוק החופשי, יש צורך לשמור על העקרונות והרעיונות של שיוויוניות, וקהילתיות. לכן חשוב כי לקואפרקטיב יוזרם "דם חדש" של אנשים שמאמינים בדמוקרטיה. לקואפרטיב כל ההזמן נכנסו אנשים חדשים שדגלו בעקרונות, ושימרו אותם. כמו כן חשוב לרענן את העקרונות הללו, ולבחון את המציאות בהתאם לעקרונות. בתנועות רחבות יותר, זה תפקידם של האידאולוגים. ככל שכוחם של הללו נחלש, כך גם הולכת ומצטמקת האידאולוגיה. האידאולוגים מצדם צריכים להתאים את האידאולגויה למציאות.
חדשנות
אחת מנקודות החוזק של המאפיה היא החדשנות. כיוון שבהולי-גריין אין מוחמים ואין מנהלים שקיומם כמנהלים בנוי על הידע שהם רכשו, ידע חדש אינו מאיים עליהם. הדבר הזה יוצר פתיחות וחדשנות. אן מציגה מקרה שבוה היא היגע כעובדת חדשה למאפיה, והציעה הצעת יעול, ולתדהמתה החברים הוותיקים שמחו על ההצעה. החדשנות היא שמאפשרת למאפיה להישאר תחרותית. בנקודה זאת גם חשוב להזכיר את נושא היכולת של הרבה אנשים לחשוב ביחד. בארגונים בהם לא קיימת דמוקרטיה, רק מיעוט שלאנשים מעורב בקבלת החלטות
העצמה, שותפות, בעלות
ישנו שינוי מנטלי שכל הנכנס בשערי הקואפרטיב צריך לעבור. השינוי הזה הוא שינוי תחושת הבעלות. בעוד שבמקומות רגילים, העובד אינו מרגיש כבעלים של המקום, כאן העובד הוא הבעלים. התחושה הזאת שהעסק הוא שלך, כמו של אחרים, וכן התחושה שאתה מעורב בכל תהליכי קבלת ההחלטות יוצר תחושת העצמה. התחושה הזאת, היא זאת שיוצרת אצל העובדים את כוח ההנעה הגדול ביותר.
נקודות חוזק חיצוניות
מציאת נישה
המאפיה הצליחה למצוא נישה כלכלית שהלכה וגדלה עם השנים. ככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים גילו את המזון הבריא, ולכן למאפיה היו יותר לקוחות. בתקופה שאן עשתה את המחקר, המאפיה גם סיפקה לחמים מחיטה מלאה לרשת סופרמקטים גדולה.
קהילה תומכת
המאפיה נמצאת באזור המפרץ בקליפרוניה. אזור הידוע באופיו הפולירליסטי והמיוחד. במקום יש קהילות רבות המקיימות עצמן כקואפרטיבים, ולכן יש קהל מועמדים גדול להתקבל למאפיה. בנוסף המאפיה משמשת כבסיס שרותים חברתיים. היא מכניסה ללחמים שלה כרוזים שמודיעים על ארועים חברתיים ופוליטיים קרובים. באחד המיקרים היא הודיע ללקוחות שהיא תאלץ להעלות בקרוב את מחיר הלחם ב-3 סנט, בגלל עליית מחירי הקמח. היא הסיברה כי העליה במחירי נובעת מהתחממות הגלובלית, והמריצה את הצרכנים לפעול בנושא.
עצם היותה של המאפיה קואפרטיבי מקנה לה רשת לקוחות המעוניינים בגישה הקופארטיבית.
המצאות של קואפרטיבים נוספים, מאפשרת התפצלות קלה של עובדים. כך שאם נוצר חוסר הסכמה, עובדים יכולים לעבור מקואפרטיב לקואפרטיב בקלות.
הריכוז של קואפרטיבים מאפשר קיומה של חברת היעוץ, שסיעה למאפיה לשפר את תהליך הניהול.
סיכום
המחקר של אן, כמו המחקרים על הירוקים בגרמניה ועל הטיפוגרפים מראים כי שוב ושוב ישנם קווים מנחים המאפשרים לאירגונים להישמר דמוקרטיים. את הניסיון למצוא את הקווים המנחים אנו עורכים כאן. נשמח להשתתפותכם ומחשבותיכם, בויקי וכמובן כאן בתגובות
אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.
גם אן פרגוסון חשבה כך, ולכן היא קיימה מחקר תצפית אנטרופלוגי (pdf) על קבוצה שיתופית דמוקרטית, שפעלה בהצלחה למעלה מ-14 שנים. במאמר הנוכחי אני מבקש לסכם את דבריה, ולנסות ללמוד מה הם הגורמים שמאפשרים לארגון להישאר דמוקרטי.
אן חקרה את המאפיה הקואפרטיבית Wholly Grains שפעלה במפרץ בקליפורניה. המאפיה הוקמה בשנות השבעים מתוך קבוצות של סטודנטים שהאמינו בחברה שיוויונית, והכינה מאפים מקמח מלא. המאפיה הצליחה לשרוד תקופות קשות ועדיין היוותה מודל לקואפרטיב שיוויוני.
אן מציינת כי לקבוצה היו מרכיבי כוח פנימיים ומרכיב כוח חיצוניים שאיפשרו לקבוצה לשרוד ולתפקד ביעילות. היא מודעת לכך שרוב הקואפרטיבים האחרים שהוקמו בשנות השבעים התפרקו או שהפכו לאירגונים היררכים, לאחר שחברי הקבוצה נואשו מנהול מבוזר, ואיפשרו לאחד החברים לתפוס את המושכות של הארגון והשתלט עליו.
נקודות חוזק פנימיות
אן מציינת את הנקודות הבאות כנקודות החוזקה הפנימיות שאיפשרו למאפיה לשרוד:
מעמד בינוני, השכלה גבוה, לבנים
הארגון מורכב בבני המעמד הבינוני, בעלי השכלה גבוהה (שליש מהם היו סטודנטים שסיימו תואר ראשון במדעים פוליטיים או חברתיים, ובחרו במאפיה כמקום להתנסות בפוליטיקה שרצו לקדם). שחורים שהתקבלו למאפיה לא החזיקו מעמד זמן רב. יש לשער כי ההשכלה הגבוה, איפשרה לשמר את "התודעה" השיוויוניות, הדרושה לדבקות בעקרונות הקואפרטיב. כמו כן ההשכלה הגבוהה וחתך האוכלוסיה הזהה איפשר יצירת חברה הומוגנית למדי, שבה לחברים יש ערכים תרבותיים דומים. ההומגניות החברתית, כנראה הקלה על התקשות ומציאת הפתרונות.
מנגנון לקבלת החלטות
ארגון דמוקרטי דורש המון החלטות יום-יום. בד"כ החלטות דמוקרטיות הן איטיות ודורשות מאמץ רב. בזכות חברת יעוץ חיצונית, שסיעה למאפיה, הצליחה המאפיה לבנות מבנה דמוקרטי ששיפר את תהליך קבלת ההחלטות. הארגון בנוי כך:
לקבוצה יש שני מארגנים, שאחראים על אירגון המאפיה. שני המארגנים מקבלים שכר גם על שעות האירגון. השימוש בשני מארגנים מאפשר הן פיזור כוח והן חלוקה של המעמסה בין המארגנים.
במאפיה יש וועדות כלכלה, ביקורת וכיוב' (פורומים נושאיים, בלשון עיר לכולנו), שמתכנסות בכל פעם שיש צורך. במאפיה קיימים ארבעה צוותים (אפיה, עוגיות, אריזה ומשלוחים) – כל חודש הצוותים נפגשים לשיחה על ענייני המאפיה. ישנה וועדת תיאום שאליה מגיעים נציג מכל צוות, נציג מהוועדה ושני המארגנים. הוועדה נפגשת בתכיפות. אחת לזמן מה, נפגשים כל החברים ל- "אסיפה כללית", בה כולם נפגשים ושם מועלות נקודות החשובות לכל הקבוצה.
כל הישיבות מנוהלות על ידי מנהלי ישויבות מוגדרים, ובעזרת הקצבת זמן. כך מתאפשר לכולם להביע את דעתם, וסדר הדיון והפרודקטיביות שלו גוברת.
חלק לא מבוטל מהזמן של המאפיה מוקדש להתליכי הדיון, אך התהליכים הללו יוצרים מחויבות גדולה של העובדים. כל אחד מרגיש שהוא משפיע, ולכן השקעה גדולה מאד במאפיה. הדמוקרטיה המלאה במאפיה מבטלת במידה רבה את משחקי האגו, ולכן מתאפשרת חדשונות גדולה במאפיה. החידושים מאפשרים למאפיה, להתחרות בקלות במאפיות אחרות בסביבה.
תהליכי הדחה ופיטורין
במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.
בקיבוצים, בהם קשה היה להרחיק חבר, נוצרו משברים ו"רוחות רעות" בתוך הקיבוצים. אי ההתאמה בין החברים והימצאותם של חברים שפעלו בניגוד לטובת הקבוצה פגעו מאד בקיבוצים.
החלטות בקונצנזוס
רוב ההחלטות בקואפרטיב מתקבלות בקונצנזוס. הדבר מאפשר תיאום טוב יותר בין החברים. החלטות שמתקבלות על ידי רוב עלולות ליצור אנטגנוניזם בין קבוצות רוב לקבוצות מיעוט, בעוד שהחלטות בקונצנזוס, מחייבות את כל החברים למצוא אופטימים למכלול הרצונות. רק לעיתים רחוקת משתמש הקואפרטיב בהחלטות רוב.
גמישות, רב-גוניות ומניעת מעמדות
כדי למנוע מצב של יצירת מעמדות בתוך הקואפרטיב, כל חבר חייב לביות חבר בלפחות שני צוותים. מי שנמצא בצוות אריזה, צריך לעשות שעות גם בצוות אפיה וכדו'. המטלות הניהוליות והחשבוניות מפוזרות בין כולם. כך נוצר מצב שבו כולם לומדים לנהל חשבונות, לאורז, ולאפות עוגות. זה אולי פוגע בהתמחות, אך זה מונע מצב של היווצרות מעמדות בין בעלי המקצועות "העיוניים" לבעלי המקצועת ה"טכניים". כמו כן, זה מאפשר למאפיה גמישות רבה, ואפשרות שינוי. אחת הדוגמאות לשימוש הטוב שנעשה בגמישות הזאת התרחש כאשר באחד הלילות חברי צוות העוגיות גילו שצוות הלחמים שכח להכין 200 לחמים. צוות העוגיות מיד התגייס והכין 200 לחמים. לו חברי הצוות לא היו מכירים את עבודת האופים, או לא היו מרגישים שהעסק הוא שלהם, הם לא היו מצליחים להתגייס לביצוע המשימה או לא היו מעוניינים לבצע את המשימה.
העדר חוקים
כיוון שהחברים פעילים בוועדות השונות, ומנהלים דיונים על הנושאים השונים, רוב חברי המאפיה, פועלים מתוך קוד התנהגות שנוצר במהלך הדיונים הללו, ולא מתוך קוד כתוב. הדבר מאפשר גמישות רבה של הארגון. מעט החוקים שנכתבים, הם חוקים שנועדו לשמור על רכיבים הכרחיים בתוך הארגון כמו ניהול ישיבות וכיוב'. בשום מקרה אין החוקים מחייבים.
הדבר יוצר קושי אצל מתקבלים חדשים, שצריכים לעבור תקופת חניכה עד שהם לומדים מתוך הניסיון את חוקי המקום.
שימור התודעה
כדי להתמודד עם חוק הברזל של האוליגרכיה, ועם חוקי המשחק הקשים של השוק החופשי, יש צורך לשמור על העקרונות והרעיונות של שיוויוניות, וקהילתיות. לכן חשוב כי לקואפרקטיב יוזרם "דם חדש" של אנשים שמאמינים בדמוקרטיה. לקואפרטיב כל ההזמן נכנסו אנשים חדשים שדגלו בעקרונות, ושימרו אותם. כמו כן חשוב לרענן את העקרונות הללו, ולבחון את המציאות בהתאם לעקרונות. בתנועות רחבות יותר, זה תפקידם של האידאולוגים. ככל שכוחם של הללו נחלש, כך גם הולכת ומצטמקת האידאולוגיה. האידאולוגים מצדם צריכים להתאים את האידאולגויה למציאות.
חדשנות
אחת מנקודות החוזק של המאפיה היא החדשנות. כיוון שבהולי-גריין אין מוחמים ואין מנהלים שקיומם כמנהלים בנוי על הידע שהם רכשו, ידע חדש אינו מאיים עליהם. הדבר הזה יוצר פתיחות וחדשנות. אן מציגה מקרה שבוה היא היגע כעובדת חדשה למאפיה, והציעה הצעת יעול, ולתדהמתה החברים הוותיקים שמחו על ההצעה. החדשנות היא שמאפשרת למאפיה להישאר תחרותית. בנקודה זאת גם חשוב להזכיר את נושא היכולת של הרבה אנשים לחשוב ביחד. בארגונים בהם לא קיימת דמוקרטיה, רק מיעוט שלאנשים מעורב בקבלת החלטות
העצמה, שותפות, בעלות
ישנו שינוי מנטלי שכל הנכנס בשערי הקואפרטיב צריך לעבור. השינוי הזה הוא שינוי תחושת הבעלות. בעוד שבמקומות רגילים, העובד אינו מרגיש כבעלים של המקום, כאן העובד הוא הבעלים. התחושה הזאת שהעסק הוא שלך, כמו של אחרים, וכן התחושה שאתה מעורב בכל תהליכי קבלת ההחלטות יוצר תחושת העצמה. התחושה הזאת, היא זאת שיוצרת אצל העובדים את כוח ההנעה הגדול ביותר.
נקודות חוזק חיצוניות
מציאת נישה
המאפיה הצליחה למצוא נישה כלכלית שהלכה וגדלה עם השנים. ככל שעבר הזמן יותר ויותר אנשים גילו את המזון הבריא, ולכן למאפיה היו יותר לקוחות. בתקופה שאן עשתה את המחקר, המאפיה גם סיפקה לחמים מחיטה מלאה לרשת סופרמקטים גדולה.
קהילה תומכת
המאפיה נמצאת באזור המפרץ בקליפרוניה. אזור הידוע באופיו הפולירליסטי והמיוחד. במקום יש קהילות רבות המקיימות עצמן כקואפרטיבים, ולכן יש קהל מועמדים גדול להתקבל למאפיה. בנוסף המאפיה משמשת כבסיס שרותים חברתיים. היא מכניסה ללחמים שלה כרוזים שמודיעים על ארועים חברתיים ופוליטיים קרובים. באחד המיקרים היא הודיע ללקוחות שהיא תאלץ להעלות בקרוב את מחיר הלחם ב-3 סנט, בגלל עליית מחירי הקמח. היא הסיברה כי העליה במחירי נובעת מהתחממות הגלובלית, והמריצה את הצרכנים לפעול בנושא.
עצם היותה של המאפיה קואפרטיבי מקנה לה רשת לקוחות המעוניינים בגישה הקופארטיבית.
המצאות של קואפרטיבים נוספים, מאפשרת התפצלות קלה של עובדים. כך שאם נוצר חוסר הסכמה, עובדים יכולים לעבור מקואפרטיב לקואפרטיב בקלות.
הריכוז של קואפרטיבים מאפשר קיומה של חברת היעוץ, שסיעה למאפיה לשפר את תהליך הניהול.
סיכום
המחקר של אן, כמו המחקרים על הירוקים בגרמניה ועל הטיפוגרפים מראים כי שוב ושוב ישנם קווים מנחים המאפשרים לאירגונים להישמר דמוקרטיים. את הניסיון למצוא את הקווים המנחים אנו עורכים כאן. נשמח להשתתפותכם ומחשבותיכם, בויקי וכמובן כאן בתגובות
מדינה, כמו כל אירגון אחר, היא מכשיר קבוצתי, שנועד למקסם את הגשמת רצונות כלל החברים או האזרחים. היכולת להגשים את רצונם של החברים בקבוצה קשורה לטענה של מיל, כי, באמצעות היכולת של האדם להתנסות בעולם ולהגשים את רצונותיו, יכול האדם לחפש את אושרו. ההנחה היא שבמצב מתוקן, הקבוצה מתנהלת בהתאם לאופטימום הרצונות של חברי הקבוצה. גם במדינה מהסוג בה תמך אפלטון, שבה רק החכמים ניהלו את המדינה, עדיין תפקיד החכמים היה להנהיג את המדינה שתאפשר מיקסום האושר של חברי המדינה.
רוב הקבוצות והמדינות שאנו מכירים, מניחות או מוצאות את נקודת שיווי המשקל שלהן, כאשר ניהול המדינה או הקבוצה מרוכז בידי מעטים. גם מפעלים ותעשיות בנוים בצורה הירררכית, והידע מתרכז בידי מיעוט. אותו דבר קורה לרוב גם במפלגות פוליטיות, ששואפות לדמוקרטיה.
כנראה שיש לכך מספר סיבות. האחת היא שקשה מאד לנהל דיונים ולקבל החלטות בציבור גדול. ככל שקבוצה גדולה יותר מנסה לקבל ההחלטות, כך קשה יותר להגיע להחלטות. וההפך הוא הנכון. על פי רוב, ככל שהקבוצה קטנה יותר, כך קל יותר לקבוצה לקבל החלטות. לכן ברוב הקבוצות והמשטרים, יש שאיפה לרכז את ההחלטות בקבוצות קטנות. את ההחלטות המהירות והיום-יומיות, מקבל על פי רוב אדם אחד, או קבוצה קטנה מאד. ראש הארגון יכול לקבל החלטות מהירות בשברירי שניה. כאשר הוא משוחח עם ראשי אירוגנים אחרים, הוא יכול לנהל את השיחה ללא צורך לקבל אישור משאר החברים. במשטרים מלוכניים, המלך הוא הפוסק האחרון, והוא זה שמכריע לאן תתקדם הממלכה. בדמוקרטיות, ייש גם ראש ממשלה או נשיא ולפעמים גם "מטבחון" שמסייע בקבלת ההחלטות. להחלטות ארוכות טווח יותר, בהן נדרשת הסכמה רחבה יותר של האזרחים, יש גם קבוצה גדולה יותר שמקבלת החלטות עקרוניות. הכנסת, היא דוגמא לקבוצה רחבה יותר. יש בה 120 מחוקקים, שתפקידם לחוקק חוקים ארוכי טווח. בגלל גודלה, ובגלל מורכבות התהליך, קבלת חוק דורשת כנראה כמה שנים טובות בממוצע (האם יש למישהו נתונים ברורים על משך החקיקה האופייני?).
סיבה נוספת לכך שהכוח מתרכז בידי מיעוט, הוא שתהליך קבלת ההחלטות, דורש מיומנות חברתית גבוהה מאד, זמן ופניות נפשית. באוכלוסיה, כמעט תמיד יהיו כאלו שיהיו, פנויים יותר לעסוק בחקיקה ובהובלת תהליכים חברתיים, ויהיו כאלו שיהיו מיומנים יותר מאחרים בתהליך ההנעה והחקיקה, ולכן הם אלו ש"ישאבו" למרכזי קבלת ההחלטות.
לבסוף, ריכוז כוח פוליטי לקבלת החלטות, יכול לתגמל את החברים שמרכזים את הכוח, במשאבים כספיים, בכבוד וביוקרה. ולכן מטבע הדברים, אנשים המחפשים כבוד, עושר ויוקרה, ישאפו להגיע למקומות הללו, בעוד שאנשים יותר צנועים, יוותרו על התענוג, כל עוד יוכלו.
קבלת החלטות הינה מלאכה קשה מאד ומתישה. היא דורשת יכולת לנהל ידע רב ולתרגמו למערכת החלטות שתאפשר הובלת הארגון בצורה מיטיבית. קבלת ההחלטות מטילה אחריות גדולה על מקבלי ההחלטות, ומעמידה את מקבלי ההחלטות לבחינה וביקורת בפני שאר חברי הארגון. לכן יהיו חברים רבים שיעדיפו לא להשקיע את המאמץ השיכלי הדרוש לקבלת החלטות, ולהימנע מהאחריות הכבדה והביקורת הציבורית שהם יצטרכו לעמוד לפניה אם ישתתפו בתהליך קבלת ההחלטות. בכך הם משאירים את הזירה למיעוט החברים שכן יהי מוכן לקבל את ההחלטות, ואת האחריות הקשורה להן.
כל ארבע הסיבות הללו גורמות לכך, שהעוצמה הפוליטית, הנדרשת להובלת מדינה או קבוצה, מרוכזים על פי רוב בידי מיעוט. לא פעם, בהעדר פיקוח ציבורי מתאים, האנשים שמרכזים את הכוח הפוליטי, ינצלו את משאבי הקבוצה כדי להאדיר את שמם ומשאביהם. לשכות מפוארות, צי של עוזרים, מכוניות מפוארות, תגמולים ומיני דרכים אחרות להשיג הון-עתק, אינם דברים נדירים בקרב בעלי הכוח הפוליטי. והמשאבים הללו בד"כ מגיעים על חשבון משאבי כלל החברים או האזרחים.
קשה להניע אירגונים שמנים ומסואבים (לחצו על התמונה לקישור למקור)
אבל גרוע מכך, הוא המירכוז של הפעילות הציבורית סביב האגו. כאשר האגו של בעל התפקיד הפוליטי הוא המרכז (ולצערנו התופעה הזאת נפוצה מאד), אזי כלל קבלת ההחלטות הציבוריות, משרתות קודם כל את האגו הפרטי של מקבלי ההחלטות. אני מניח שכמעט כל מי שעסק בארגונים גדולים, ובתהליכי עבודה וקבלת החלטות בארגונים גדולים, ראה כיצד האגו הפרטי של בעלי התפקידים משחק תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטות. אנשים נאיבים שמגיעים למקומות כאלו מרגישים את התסכול מכך שבמקום שמקבלי ההחלטות מקבלים את ההחלטות לא על פי טובת הארגון, אלא על פי טובתם האישית. אנשים המנסים להעביר החלטלות בארגונים כאלו יודעים שהפתרון שהם מציעים צריכים גם להשתלב בשאלה כיצד תתרום ההצעה לקידום מעמדם האישי של מקבלי ההחלטות.
במקרים כאלו, טובת הפרטים שמרכזים כוח פוליטי תגבור, פעמים רבות, על טובת המערכת. מערכות כאלו יהפכו למסואבות, ולפעמים אף מושחתות. הן תקבלנה החלטות שגויות ויקרות, וכל מערך קבלת ההחלטות שלהם ישותק או יפגם מאד. זהו למעשה השלב של הסתיידות העורקים של מנגנונים ציבוריים (או יותר נכון התנוונות מערכת העצבים). יחד עם ההסתיידות הזאת, יקרוס גם הארגון. הוא יתקשה לקבל החלטות נכונות, ולהגיב למצב המשתנה מולו הארגון צריך להתמודד. הוא יתקשה לקבל חדשנות, כיוון שחדשנות מהווה איום על רכזי הכוח הפוליטי. היא תדרוש מהם להגיע למקומות שאותם הם אינם מכירים, ובכך תגרום להם לאבד מעוצמתם התוך-אירגונית.
כדי למנוע את תופעת ריכוז הכוח והפיכת הכוח הזה למנוגד לטובת הקבוצה, יש צורך בקיום ארגונים דמוקרטיים, בהם למעשה הכוח אינו מרוכז במקום אחד. ארגונים בהם יש כל הזמן רענון וחידוש. ארגונים שבהם רכזי כוח שאינם משרתים את מטרת הארגון, מודחים על ידי הציבור. אירוגנים שבהם ההחלטתה הסופית נמצאת בידי כלל חברי הקבוצה. אירגונים שבוחרים את הטובים מבינהם לנהל את הארגון, אך גם יודעים להדיחם כאשר הללו אינם ממלאים עוד את תפקידם, או שהם נמצאים בעמדת שמסכנת את בריאות הארגון והקבוצה.
כדי להקים ארגונים כאלו נדרש ידע רב וניסיון מצטבר גדול. כדי לנסות לרכוש את הידע הזה, אני מציע שננתח מקרים שונים של אירגונים שהצליחו לחמוק מ"חוק הברזל של האוליגרכיה". ניתוחים כאלו נעשו על מפלגת הירוקים בגרמניה, ועל אירגון הטיפוגרפים הבינ"ל.
בפוסט הבא, אני מבקש לנתח את המקרה של המאפיה הקואפרטיבית "Wholly Grains" בקפליפורניה, כפי שהיא מצטיירת במחקר השדה של אן ארגוסון (זהירות – PDF).
מאת טל ירון נושאים 
דמוקרטיה, דמוקרטיה בארגונים 
4 תגובות »
העתיקה, שם הומצא המושג דמוקרטיה, הייתה הכוונה לכך שהעם כולו (זכרים, אזרחים בוגרים), שולט. כל העם השתתף באסיפת העם (Ecclesia), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה למוסדות השלטוניים (Boule), כל אחד יכול היה להיבחר בהגרלה כשופט או כמושבע בבתי המשפט היוונים. בבתי המשפט האתונאים, ישבו כ-200 עד 6000 מושבעים, ופסקו בעצמם את פסק הדין, לאחר ששמעו את הצדדים השונים מציגים את טענתם.
כך קרה שכספים רבים הגיעו ל
עצומה על המדינה.יש בידי התקשורת הכוח לרומם או לחסל שר וח"כ. הן יכולות להוביל בצורה מניפוטלטיבית מהלכים פולטים, ולהשפיע על "רצון העם" במידה מסויימת.
אירגונים דמוקרטיים מלאים, הם מצרך מאד נדיר. רוב רובם של הארגונים הם ארגונים היררכים שבהם מידת השפעת של החבר הפשוט נמוכה או לא קיימת כמעט. לכן מציאתם של אירוגנים דמוקרטיים משגשגים, היא כר מחקר חשוב, לכל מי שרוצה להבין כיצד לבנות חַבַרות דמוקרטיות. הבנה של המנגנונים והתהליכים שאיפשרו לחברות הללו לשרוד, אולי תאפשר לנו לנצל את המנגנונים הללו ליצירת אירגונים דמוקרטים וחברה דמוקרטית יותר.
במידה ואחד החברים נמצא לא מתאים לתפקיד שלקח על עצמו באחת הוועדות, הוא יכול להיות מודח על ידי החברים. במקרה וחבר נמצא לא מתאים, יכולים החברים האחרים לפטר אותו. תהליכי ההדחה הם רכיב הכרחי בכל דמוקרטיה. התהליך הזה מאפשר לקבוצה להוריד מתפקידו נציג שאינו מקיים את רצון החברים, או שמעל בתפקידו. כך יודעים הנציגים כי הם תלוים לאורך כל הקדנציה שלהם ברצון ובשביעות רצונם של החברים. בנוסף, הקבוצה יכולה להיפטר מחבר שפוגע בקבוצה, על יד פיטוריו. תהליך זה שנראה לא סוציאלי, הינו רכיב חשוב ביכולת של הקבוצה לשמור על תיפקודה.
