מטרת המודל שנקרא "הכלוב הפנומנולוגי" הוא להבין כיצד פעולת הידע האנושית בכלל, וכיצד פועל המדע בפרט. לצורך כך, נהוג להתחיל בתהליך ה-Epoche, תהליך הטלת הספק. תהליך זה נדרש כדי להתחיל למפות את בניית הידע האנושי.
תוכן עניינים
הטלת הספק[עריכה]
תהליך הטלת הספק מהווה עבור רבים איום פסיכולוגי קשה מנשוא. לאחר יותר משלוש-מאות שנים של מחקר מדעי, הידע הזה נראה ברובו נכון מעבר לכל ספק סביר. אנו טסים במטוסים בגובה 11 אלף ק"מ ובמהירות הקרובה לאלף קמ"ש. האינטרנט מאפשר לנו להעביר אינפורמציה ממקום אחד בעולם למקום אחר, בשברירי שניות. הידע המדעי עוטף אותנו מכל כיוון, עד שבתחומים רבים, הוא הפך לכמעט וודאי. גם בתחומים שבהם הוא אינו כה וודאי, כמו הפסיכולוגיה, הבריאות והחברה, עדיין הידע הזה נחשב וודאי יותר מכל ידע אחר.
לכן חשוב להבין שהטלת הספק אינה מיועדת לערער על הידע המדעי, אלא להבין את תהליך יצירת הידע לעומק. להבין כיצד הוא נבנה, ממה הוא מורכב, וכיצד הוא פועל. איך עובדת המכונה הזאת שנקראת מדע. אם נבין כיצד היא עובדת, נבין איך לשפרה וליעלה. אם נבין את הדרך בה המדע פועל, נדע להתגבר על מכשולים רבים שכיום אנו עומדים בפניהם. נוכל לראות כיצד ניתן להתמודד עם טענות פסאודו-מדעיות, ונוכל להבין טוב יותר את עקרון ההפרדה בין מדע לשאינו מדע. נוכל להסתכל על אסכולות מדעיות, ולהבין מה עוד דרוש כדי לשפרן. ויתכן מאד, כי במידה גדולה, נוכל לשפר את תהליך המחקר המדעי עצמו.
בבואנו לייסד נדבכים מוצקים לידע, עלינו לנסות להטיל ספק בכל יסודות הידע שלנו. להטיל ספק, עד שנהיה בטוחים, שהידע שנשאר לאחר הביקורת, הוא ידע יציב שעליו אפשר להתחיל לבנות מחדש את מבנה הידע שלנו.
תחילת המסע שלנו יהיה בהטלת הספק.
המפורסם שבמטילי הספק הוא דקארט שכתב על כך בהגיונות[1]. במדטציה הראשונה והשניה הראה דקארט, כי לא ניתן לסמוך על החושים וההגיון, כדי לדעת מה באמת קורה מחוץ לתודעתנו. החל מהמדטציה השלישית, ניסה דקארט להראות שניתן לסמוך על האל שלא יטיל מום בהגיון שלנו, ולכן באמצעות ההגיון ניתן להתחיל לחקור את העולם. טענה זאת היא טענה תיאולוגית שלא ניתן להסתמך עליה ואין דרך להראות את נכונותה. לכן למעשה את המדטציות המבוססות של דקארט מסתימות במסקנה שלא ניתן לסמוך על ההיגיון והחושים כדי שיספרו לנו מה מתרחש מחוץ לתודעתנו. המסקנה היום, המקובלת מדקארט היא לכן הידיעה היחידה של הקיום "אני חושב, משמע אני קיים".
עד היום לא נמצא אף פילוסופף שיצליח לבסס את המציאות העולם שמחוץ לאי התודעתינו שלנו. ולכן הנחת העבודה היא שאנו כלואים בכלוב של התודעה שלנו. אין לנו שום אפשרות לצאת אל מחוץ לכלוב הזה. אין לנו שום אפשרות לדעת האם יש מציאות אמיתית שם בחוץ. גם אם אנו מרגישים את המציאות, יכול להיות שאנו חולמים שאנו במציאות. גם אם כרגע אני מרגיש מכה חזקה על האצבע, כיצד אדע שאינני חולם את המכה? או, איך אדע שהמוח שלי אינו נמצא כרגע במעבדה אי שם, ושכול מה שאני מרגיש, הוא בעצם שדרים שמחשב שולח לי (זה די דומה למערכת של המטריקס). למעשה אין לי שום דרך להבחין האם אני נמצא במציאות, בחלום, או במטריקס.
החששות מהסולופסיזם[עריכה]
הוסרל ושפונהוור
עד כמה שהדבר נשמע נורא מבחינה מוסרית, אין לנו בררה אלא לקבל את העובדה שאת הידע שלנו, עלינו לבסס על מודל סולופסיסטי. עלינו לצעוד באומץ אל ההכרה שאין לנו דרך לבנות את הידע, אלא על מודל סולוספיסיט.
ביסוס הידע על הכלוב הפנומנולוגי[עריכה]
עכשיו נשאלת השאלה כיצד מבססים את הידע שלנו על המודל הסולופסיסטי. לאחר שביררנו היטב ומצאנו כי אהידע שלנו מוגבל לפנומונות בלבד, יהיה עלינו לנסות ולברר מה עוד נוכל לדעת. על דפנות הכלוב שלנו אנו יכולים לחוש בתופעות. התופעות הללו יכולות או לא יכולות לספר לנו מה נמצא בתוך הכלוב (התודעה?) ומה נמצא מעבר לכלוב (העולם?). כיצד אנו יכולים ללמוד מהתופעות הללו משהו?
ריכנבך הציע במודל ה-A world in a box שלו, שאנו צופים במראות הנשקפים על דפנות הכלוב ומעידים על ארועים שקורים מחוץ לכלוב. אך מה אנו יודעים על התופעות. אנו רואים צורות ואנו נותנים להם משמעות. אך הצורות הן בעלות משמעות כי במחשבה שלנו הן כבר מוכרות. למעשה, צורות נוצרות כאשר אנו מקשרים בין שני סיגנלים או יותר. כך לדוגמא, אנו שומעים רעש ורואים מחיאת כף, אנו לומדים לקשר בין הרעש למחיאת הכף. אנו מניחים גם שיש מנגנון שמקשר בין מחיאת הכף לרעש. המנגנון הזה אמור להיות מחוץ לכלוב. כדי לפשט דברים, אנו נתייחס אל שתי התופעות כאל שתי נקודות המופיעות. לנו בתודעה יש מגנון המסוגל לזהות קרבה בין התופעות, קרבה שאנו נקרא לה קרבת זמן. אם במוח מופיעות שתי תופעות באותו תא-עצב, אזי הם יחשבו ככאלו שקרו באותו זמן. כך מתחיל להיווצר מושג הזמן. מבחינה פילוסופית ניתן לתאר שהתודעה מורכבת מרכיבים הרגישים לאינדוקציות, שכם הניורונים הם למעשה כלים הרגישים לקלטים מהחושים, המגיעים בו-זמנית, ויוצרים בין התופעות קישור.
עכשיו עלינו להתחיל לברר מהי סיבת הקשר. האם יש מנגנון מחוץ לכלוב שיוצר את הקשר? האם בתופעות קשורות? כיוון שאנו כלואים בכלוב, אין לנו דרך לברר זאת. מה שאנו יכולים להניח בתחילת ההערכות שלנו, זה את הפתרון הפשוט ביותר, שאומר שקיים קשר. הסיבה שאיננו בוחרים אפשרויות מורכבות יותר, היא שלמעשה יש אינסוף אפשרויות אחרות. בין כל שתי נקודות, עוברים אין-סוף עקומות אפשריות. כמו כן, בין שתי נקודות לא חייבת לעבור עקומה רציפה. כלומר, אם לא נבחר את הפתרון הפשוט ביותר בתור התחלה, אנו נאלץ להתמודד עם אין-סוף פתרונות אפשריים. הפתרון הפשוט ביותר, הוא גם הקל ביותר למחקר. אם אנו מניחים בתור התחלה כי קיים קשר בין התופעות, אנו יכולים להתחיל לבחון את הקשר. אנו נחכה למחיאת כף, ואז נראה אם הרעש מופיע, או שלחלופין ניזום מחיאת כף (בהנחה שאנו יודעים ליזום מחיאת כף). אנו נבחן את האינדוקציה. אם הקשר ימשך, אז נוכל להמשיך להניח שהפתרון הראשוני שלנו תקף יותר (Corroborated). אם הקשר לא ימשך, אז נדע שהאינדוקציה שהנחנו היתה שגויה, ועכשיו יהיה עלינו להציע אינדוקציה מורכבת יותר. תהליך זה אצל פופר נקרא Conjecture and refutations, אך להבנותו נגיע בהמשך.
איך עולם הידע שלנו בנוי?[עריכה]
אוביקטים מנטלים[עריכה]
המודל מציע שאנו יוצרים באמצעות אינדוקציות את ההבנה על העולם שלנו. אנו יוצרים קשרים בין תופעות וכך מרכיבים "אוביקטים". כך למשל האובייקט "תפוח" נוצר בין קשרים קבועים בין ריח מסוים, מראה מסויים, טעם מסוים, צבע מסוים ומילה מסויימת שנאמרים בסמיכות. כך נוצר ה"אוביקט" "תפוח". למעשה זהו אוביקט מנטלי הקיים בכלוב, אך לא בהכרח בעולם שמחוץ לכלוב.
האוביקטים הללו, שמהווים צבירים של אינדוקציות, עוברים כל הזמן בחינה על בסיס כלל הפוליספקציה של פופר. האוביקטים שאנו סומכים עליהם שהם אכן אוביקטים אמינים, יחשבו על ידינו "כאובקטים פיזקליים", אך הם אינם אובקטים פיזקליים, כיוון שאין לנו גישה לעולם שמחוץ לכלוב, אלו למעשה אובקטים מנטליים, שעברו אישוש (corroboration) רב. הם יכונו מעתה אובייקטים מנטליים, או בקיצור MO. האוביקטים הללו, הם למעשה אוביקטיים שנוצור מקשרים ישירים בין התופעות, ולכן יקראו Sensory Mental Objects או בקיצור sMO.
האוביקטים הללו, כפי שהצענו, בנויים מאוסף של אינדוקציות, שלמעשה מהוות את ה-properties של ה-MO. כך לדוגמא התפוח בנוי בצורה המסוימת הבאה:
תפוח:
- תכונות (proprties or inductions that builds the object)
- ריח מסויים
- צבע או סט צבעים מסויים
- צורה מסויימת
- טעם מסויים
- "מילה" או "מילים" מסוימות.
קשרים בין אובייקטים[עריכה]
בין האוביקטים המנטליים קיימים קשרים. הקשרים הללו יוצרים את תמונת העולם המורכבת. לא ברור לי עדיין האם הקשרים הללו הם קשרים ניורונלים פשוטים (כמו קשר האינדוקציה) או שהם קשרים מורכבים יותר, ואם הם מורכבים, כיצד הם מורכבים. הדבר דורש עוד ברור.
קשר הכלה[עריכה]
הקשר הפשוט ביותר הוא קשר הכלה. קשר הכלה הוא קשר שבו אוביקט אחד הוא חלק מתכונות אובייקט אחר.
כך למשל היחס בין האוביקטים איציק ו"בן-אדם". איציק מכיל את "בן-אדם".
באופן המקובל, אנו רגילים שאיציק מוכל בתוך בני האדם. אך תיאוריית האוביקטים המנטלים מראה שלמעשה ההפך מתקיים. בן האדם הוא "מודול" בתוך "איציק".
בן אדם:
- חושב
- מדבר
- בונה
- הולך על שתי רגלים
- ...
איציק:
- גר ברחוב המכבים
- נגר
- בן-אדם
- ....
שזה גם:
איציק:
- גר ברחוב המכבים
- נגר
- חושב
- מדבר
- בונה
- הולך על שתי רגלים
- ...
קשר זה נלמד כאשר אנו מבחינים שאיציק, שמוליק, נירה, אהוד ואמא ואבא והאחות, מכילים מאפיינים דומים, אותם אנו משייכים לכלל בני האדם, ולא לאוביקט מנטלי ספציפי.
קשר פעולה[עריכה]
קשר פעולה הוא קשר שבו מתרחשת סדרה של מצבים. למשל האמירה "איציק הולך", מתארת מצב שבו איציק מבצע סדרה מסוימת של מצבי רגלים, והוא מתקדם ממקום למקום בקצב מסויים. גם התיאור "איציק מפהק" מתארת סדרה של מצבים שבהם איציק, פותח וסוגר את הפה.
קשר זה נלמד כאשר אנו מבחינים בסדרת פעולות החוזרת על עצמה.
סביר להניח כי לסדרת הפעולות החוזרת על עצמה, יש גם קשר למדד זמן ולמדד עוצמה, שמאפשר לדעת מה אחר ומה וגם באיזו מהירות ואיזו עוצמה.
קשר עוצמה[עריכה]
קשר העוצמה גם מתאר את עוצמת הפעולה. כנראה הוא מחובר לאוביקטים המגדירים עוצמות קינסטטיות משתנות בהן המוח יכול לחוש. קשר עוצמה מציין גם את ההשפעה שיש לפעולה של אובייקט אחד על פעולה של אוביקט שני. כך למשל מכה קטנה של הפטיש על הזכוכית, לא בהכרח תשבור את הזכוכית, בעוד מכה חזקה של הפטיש על הזכוכית, כן תשבור את הזכוכית.
קשר מהירות[עריכה]
נראה כי קשר מהירות משילוב של קשר פעולה ביחד עם אוביקט הזמן או מרכז במוח היכול לזהות מהירות.
קשר סיבתי[עריכה]
קשר סיבתי הוא קשר שבו אנו מוצאים שאוביקט א' מוביל לפעולה באוביקט ב'. כך למשל הפטיש שובר את הזכוכית.
אנו רואים סידרה של מצבים:
- הפטיש נע לעבר הזכוכית. + הזכוכית שלמה.
- הפטיש פוגע בזכוכית
- הזכוכית שבורה
קשר פרדיגמתי[עריכה]
פרדיגמה היא קשר סיבתי לפעילות של אובייקטים. שינוי פרדיגמתי משמעותי, הוא שינוי בפעילות האוביקטים המשפיעים על הרבה פעילויות של אוביקטים אחרים.
"אויר רע גורם למחלות"/"חיידיקים גורמים למחלות".
"כוח הכבידה גורם לנפילת חפצים בעלי מסה".
משקל האויר דוחף דברים קלים מהאויר למעלה".
אנו רואים כי בהעדר הפטיש, הזכוכיות שלמות. אך כאשר פטישים פוגעים בזכוכיות, אנו רואים כי הן נשברות. לכן אנו יכולים לציין כי פעולה (מכה) של אוביקט א' (פטיש) גורם לאוביקט ב' (הזכוכית) לפעולה (שבירה).
כלומר קשר סיבתי היא פעולה של אוביקט א' הגורמת לפעולה של אוביקט ב'.
גם כאן יש תהליכי למידה שבה אנו מזהים שיש דימיון בפעולות הנגרמות על ידי דברים דומים.
כך אנו יכולים לגלות שלא רק פטישים שובים זכוכיות, אלא גם אבנים הנזרקות על הזכוכית, וגם כדורים קשיחים הנעים במהירות מספיקה.
אנו יכולים לנסות להבין מה התכונות המרכיבות את האוביקטים הללו הדרושות לשבירת הזכוכית, וכך לברר את "הגורמים המסתתרים מתחת לאוביקטים". כלומר למצוא אולי שגופים בעלי משקל גדולים מ-X ובעלי קשיחות גדולים מ- Y ובעלי מהירות ביחס לזכוכית הגדולה מ- Z, יגרמו לשבירת החלון. אם נשתמש במתמטיקה, אפשר יהיה לחשב משוואה שתתאר את תהליך שבירתה של זכוכית סטנדרטית.
קשר שלילה[עריכה]
קשר שלילה הוא קשר שמציין שאוביקט א' אינו מכיל את התכונות הדרושות לתיאור תכונות של אוביקיטים מסוג ב'.
כך למשל חומי (הכלבלב) אינו בן-אדם:
אם אדם מכיל את התכונות הבאות:
- חושב
- מדבר
- בונה
- הולך על שתי רגלים
- ...
וחומי אינו מכיל את כל התכונות הללו, אזי הוא אינו אדם. כדי שאוביקט יכיל (או יחשב לסוג של אוביקט כללי יותר), עליו לשאת את כל התכונות של האוביקט הכללי. אם הוא לא נושא את כל התכונות הללו, אזי הוא לא אותו אובייקט.
תהליך מעניין בדבר זה, הוא האם חרש או גידם, או מפגר הוא אדם?
הרי האדם מוגדר כבעל שתי רגלים, בעל יכולת להקשיב, ובעל יכולת לחשיבה. הגדמים, החרשים והמפגרים אינם מכילים תכונות אלו. באופן טבעי, לכן יש אנשים המוציאים אותם מכלל בני האדם, ומתרחקים מהם. אנשים בעלי חשיבה הומניסטית, המכירים בהשלכות הרעות שיש לסוג חשיבה כזה, לכן מצמצמים עד המינימום התכונות הנדרשות להגדרת האדם. כדי להכיל את החרש, העיור והמפגר, הם יכולים להגדיר את התכונות של חשיבה, שמיעה ושתי רגליים, כתכונות אופייניות, אך במקרי תקלה, הן לא יופיעו, והם יגדירו תכונות יסוד יותר מצומצמות, המגדירות את האדם. למשל נולד מאישה, בעל צורה בסיסית מסויימת וכיוב'.
להמשיך על פי המחברת בתאריך 8 למרץ 2011 (מח' 6).
קשר שיוך[עריכה]
כאשר אוביקט א' שייך לאובייקט ב'.
קשר יחוס[עריכה]
המצב או המיקום של אוביקט א' ביחס לאויקט ב'. כמו "מעל", "מתחת", "בתוך", "לפני".
קשר או/גם/מלבד[עריכה]
- פעולה א' ופעולה ב' אחראית על פעולה ג'
- פעולה א' או פעולה ב' אחראית על פעולה ג'
- פעולה א' או-אקסלוסיבי פעולה ב' אחראית על פעולה ג'
אוביקטים מנטליים דימיוניים[עריכה]
האינטראקציות בין האוביקטים המנטליים, כפי שראינו, מתוארות בסוגי קשרים שונים. אנו רואים כי הפטיש שובר את החלון בקשר סיבה. והציפיה היא שנוכל להבחין בסיבת הדברים. אלא שלעיתים קרובות, איננו רואים סיבה ברורה. כאשר אנו רואים חלון שבור, אנו מצפים שמשהו קשיח שבר אותו, כי זה הידע האצור כרגע ברשתות הניורונליות שלנו. אנו נחפש עדות לאותו דבר קשיח ומהיר ששבר את החלון. כלומר, בדימיון שלנוף בגלל שאנו יודעים שחלונות נשברים בגלל סיבה., מבלי שראינו, אנו מתארים שהיה אוביקט כזה שגרם לחלון להישבר.
זהו אובייקט דמיוני. לפעמים אנו אכן יכולים למצוא את האובייקטים הדמיוניים ולאשש את ההשערה הדמיונית שלנו. אבל לפעמים אין לנו דרך לראות ישירות את האובייקטים המנטליים הדמיוניים. כך למשל האדם הקדום צפה בשמש הנעה בשמים. הוא לא רואה מה מניע אותה, אך מניסיונו כאן בארץ, כאשר משהו נע, הוא נע כי יש משהו שדוחף אותו, או מושך אותו. ולכן ההשערה הפשוטה שלו היא שהשמש נמשכת על ידי משהו שהוא לא רואה. ואז הוא יכול לשער שיש סוסים שמושכים את השמש. כך נוצרים אוביקטים מנטליים דימיוניים (iMO), שמשמים כבסיס לתיאוריות שלנו.
כך לדוגמא אנו יכולים להבחין בכך שתפוחים, אבנים, עפרונות ועוד הרבה מאד אוביקטים שונים נופלים לרצפה, כאשר עוזבים אותם. התופעה הזאת שחוזרת פעמים רבות, ולכן אנו משערים שנוצרת מאוביקט דימיוני ששולט בכל החפצים בעלי תכונה מסוימת, תחשב לתכונה השייכת לעצמם רבים שניתן להגדירם "כל העצמים הכבדים נופלים", ולכן כל אוביקט שהוא בעל התכונה "כבד" יהיה גם בעל התכונה "נופל". אך אנו גם יכולים לשאול מהו הדבר שגורם לנפילה. האם יש שם "אוביקט" שגורם לנפילה? במקרה כזה אנו נציע אוביקט כזה. בעבר חשבו שה"תכלית" היא הסיבה שכל האובקטים הכבדים נופלים. היום אנו טוענים שישנו "כוח כבידה". "כוח הכבידה" הוא אוביקט שאיננו יכולים לחוש בו אך יש לו תכונות. המבנה של "כוח הכבידה" יהיה:
כוח כבידה:
- תכונות:
- מושך את כל האוביקטים בעלי "מסה (כובד)" אחד לשני.
- ה"כוח" שהוא מפעיל על שני הגופים בעלי המסה הוא: F=G(m1*m2)/r^2
כמובן שכדי לנסח את הפונקציה, אנו נדרשים לעוד אוביקטים מנטליים דימיוניים כמו "מסה","מרחק", "קבוע הכבידה".
כאן אנו רואים למעשה שאובקיטים מנטליים בעצם בנויים אחד על גבי השני כמו ספריות ומודולים ופונקציות בתוכנות מחשב. אבל עוד רגע. לפני כן, נברר קודם את האוביקטים המנטליים הדימיוניים.
למעשה כל אובקיט מנטלי חושי (sMO) שיש לו את תכונת הכובד (שאנו יכולים לחוש ישירות בחושים), קשור לאוביקט המנטלי הדימיוני (iMO) "כוח הכבידה". "כוח הכבידה" מפעיל על כל האוביקטים בעלי ה"כובד" "כוח", ובפועל מושך אותם לארץ. בהמשך נצטרך כמובן לפתח אוביקטים מנטלים מפותחים יותר, כדי להסביר ההתנהגות של אוביקטים שאינם נופלים.
כך למשל לתפוח יש תכונת "כובד". כיוון שהוא בעל תוכנת הכובד, אנו נצפה שכוח הכבידה ימשוך אותו לכדור הארץ, ולכן אם דבר לא יחזיק בו הוא ייפול.
כיוון שגם iMO מורכבים מאינדוקציות, אנו יכולים לבחון אותם ולראות, דרך ה- sMO שעליהם הם אמורים להשיע, האם הם עומדים במבחני הפרכה. גם כאן יש אוביקטים מנטליים דימיוניים שעוברים יותר corroboration מאחרים ולכן נחשבים אמינים יותר.
המימד האינטר-סוביקטיבי[עריכה]
תיאוריות, מבנן והפרכתן[עריכה]
רמת אישוש (Corroboration level)[עריכה]
תזה, אנטיטזה וסינטזה[עריכה]
תיאוריה שמיוחסת להגל, אך כנראה אינה משלו. אחרים אומרים כי מרקס הוא זה שטען שהמקור הוא הגל, אך כנראה שגם טענה זאת אינה מבוססת (ראו ערך בויקיפדיה). בכלוב הפנומנולוגי, עקרון זה ידבר על היכולת לאחד חלקים בשדות המנטלים החברתיים, לכדי מערכת אחת קוהרנטית, כתוצאה מדיון על שתי מערכות של שדות מנטליים חברתיים שנראה כי הם מתנגשים או אינם תואמים.
תיאוריות דומות[עריכה]
קארל רוג'רס, פסיכולוגיה - 19 ההנחות - בעצם מגדיר את העולם, כפי שהכלוב הפנומנולוגי מציג אותו