מתוך On Deliberation
גרסה מ־04:14, 10 בפברואר 2013 מאת WikiSysop (שיחה | תרומות) (תחילת עבודת סידור הפסיכלוגיה של הדיון)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלמנטים משפיעים

אלמנטים המשפיעים על תהליך קבלת ההחלטות מבחינה פסיכולוגית. מצב של איום (FFF), מצב של עשיה (doeing) ומצב של מחשבה (Thinking). אלמנטים פסיכולוגיים נוספים המשפיעים על הדיון, הם הטאבו, תחושת חוסר החרות (כפיה), שמעוררת התנגדות. תחושת הסדר. אנשים רבים מחפשים סדר בדיון.

הקדמה

דמוקרטיה דליברטיבית מבוססת על היכולת של הציבור לדון בצורה פתוחה וחופשית על כל נושא שמעניין אותו. כותבים רבים דיברו על חשיבות הדיון הציבורי הפתוח. רוסו ב"האמנה החברתית" הציע שכל פעם האסיפה תעבור ממקום למקום ובכך תאפשר לכל האזרחים להשתתף. אלא שבפועל, היה קשה לייצר דיון צבורי פתוח בהעדר טכנולוגיות תקשורת מתקדמות. גם לאחר שהופיעו העיתונות, הרדיו והטלויזיה , עדין קשה היה לנהל דיון ציבורי פתוח. בעלי השליטה במדיות ההמונים הם אלו שקבעו את נושא השיחה, ובחרו את הדוברים ואת המראיינים. רק לאחרונה, עם התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, הופיע לראשונה האפשרות, מבחינה טכנולוגית לפתח דיון חופשי של רבים-אל רבים בקבוצות ענק, מבלי שהמדינה או כל גורם אחר יוכל לשלוט בשיח במדינות ליברליות [1][2]. באופן עקרוני, עבור הדמוקרטיה הדליברטיבית, אמור היה האינטרנט להוות בסיס מעולה להתפתחות דיון ציבורי רחב היקף. אלא שבפועל מרבית הדיון הוא דיון שאינו מתכנס להסכמות ולמסקנות, ובפעמים רבות נוצר שיח חרשים וזירה להתגוששות אידאולוגית. כדי ליצור דיאלוג פורה בין הזרמים, התפתחו גישות שונות כמו ניהול הפורומים על ידי מודרטרים, קבוצות קבל ותרבות שיח בקוד הפתוח המכריחה את המשתתפים להענות לדירשות נורמטיביות של קבוצה שלטת. כל הגישות הללו הן גישות שתלטניות, המאפשרות לאליטה לחסום שיח ולקבוע מה מותר ומה אסור לאמר בפורומים. גישות אלו למעשה פוגעות במידה מסויימת בחופש הביטוי הדרוש לשיח הדליברטיבי. ולכן חיפשנו דרכים שיאפשרו ניהול דיון פתוח, ללא שליטה, שיאפשרו התפתחותו של שיח בונה.

בבעיה זאת הבחנו בתנועה לדמוקרטיה ישירה. התנועה לדמוקרטיה ישירה, היא קבוצת פעילים והוגים שניסו לקדם דמוקרטיה ישירה. כאשר זיהינו את בעיית חוסר היכולת להגיע להסכמות ברשתות חברתיות, החלנו לפתח תרבות דיון יחודית בשיח הישראלי. פיתחנו כלים, שיטות ודרכים לפנות אל בני השיח שלנו, כדי להגיע להסכמות רחבות יותר, ולנהל דיון חיובי ופורה. לאט לאט התרבות הזאת הלכה והתפשטה ברשת, וראינו יותר ארגונים המשתמשים בתרבות הדיון הזאת. ככל שהתרבו תהליכי הדיון ברשת, וככל שנהיה ברור כי חלקים הולכים ומתרחבים בציבור מנסים להגיע להסכמה, היה ברור כי לא די בתרבות הדיון שפיתחנו, ועלינו להבין לעומק כיצד מתנהל השיח הציבורי, ומהם המנגנונים הפסיכולוגיים-קוגנטיביים המנהלים את הדיון הציבורי. הגענו למסקנה שככל שנבין את המנגנונים שעומדים מאחורי תהליכי הדיון, כך ניתן יהיה לפתח דיון פתוח יותר ופורה יותר.

במאמר זה, אסקור שתיים מהתובנות הפסיכולוגיות-קוגניטיוביות, שסייעו לנו לפתח הבנה עמוקה יותר לגבי תהליכי הדיון, ולפתח מתודות דיוניות שיאפשרו את פיתוחו של שיח פתוח וביקורתי.

מבוא

צמיחת האינטרנט והרשתות החברתיות יוצרים פוטנציאל נרחב להתפתחות דמוקרטיה דליברטיבית. בפעם הראשונה בהיסטוריה יכולים קהלים של מיליונים רבים לדון בינם לבין עצמם ללא מגבלה ממשלתית או פיקוח אחר. מגוון הרשתות החברתיות מהוות פלטפורמות המתחרות בינן לביו עצמן על הקהל הרחב ועל הרצון שלו לנהל את הדיון בצורה שתהנה ותמשוך את הקהל. חופש זה, היווה תקווה רבה למי שמעוניין בהתפחות דמוקרטיה דליברטיבית, דמוקרטיה השתתפותית ודמוקרטיה ישירה. אלא שבפועל ניתן לראות כי פוטנציאל זה רחוק מלהיות ממומש בשלב זה. חלק גדול מהשיח הציבורי הוא שיח שאינו מתכנס להסכמות. לפחות בשיח הישראלי, ניתן לראות הרבה מאד שיח פולמוסי, וכחני ולא פעם כוחני, במטרה להכריע את היריב. המצב בטוקבקים לא פעם חמור אף יותר, ואף ניתן להראות בו שיח מתלהם ומסית לשנאה כנגד הצד השני. במצב זה, קשה מאד לנהל דיון רציני על פתרונות שונים ללבעיות בפניהם עומד הציבור או על הסיבות לבעיה. השיח כפי שהוא קיים כיום הוא שיח שיטחי במידה רבה ואינו יכול להוות בסיס מוצק למימושה של דמוקרטיה דליברטיבית.

פורומים רבים שאינם מנוהלים על ידי משגיחים הופכים מהר מאד לשדה קרב מילולי שבמהירות נינטש על ידי החברים המתונים, ולאחר מכן ננטש גם על ידי החברים הלוחמניים, עד שבסופו של דבר הפורום ננטש לחלוטין. כדי להתמודד עם תופעת ה-Flaming הקיימת ברשתות חברתיות, ואשר נוטה לפרק פורומים, התפתחו שיטות ניהול שונות של הפורומים. אחת השיטות המוקדמות ביותר לניהול רשתות הדיון היו קבוצות קבל שניהלו את ה-usnets[3]. קבוצות אלו ניהלו בהחבא את הפורומים על ידי חסימה של משתתפים בעייתים והערות בהתכתבות פרטית למשתתפים שהתנהגו שלא על פי אמות המידה של חברי הקבל. קבוצות הקבל עוררו בצדק התנגדות, כיוון שהן לא נבחרו על ידי הציבור המשתתף והכללים שהן בחרו לא עמדו לדיון הציבור. פעמים רבות ניסו חברי הקבל להכחיש את קיום קבוצות הקבל כדי למנוע את הביקורת. הדיון על קבוצות הקבל הפך כל כך רווח, עד כי השתרשה בקבוצת הדיון השימוש בראשי התיבות TINC שמציינות את המשפט There Is No Cabal.

גם קבוצות ניטור מוסכמות אינן תמיד נהנות מתמיכת הציבור. דוגמא לכך ניתן היה למצוא באחד השלבים של התפתחות פורום הדיון של שכונת קדומים צפון. במהלך שנת 2010, כאשר הפורום הלך והתרחב, התחילו חלק מהמשתתפים לדרוש לשמור על כללים מוסכמים בפורום. לצורך כך הוחלט כי תקום קבוצה שתפקח על הפורום[4][5]. לאחר שלושה חודשים כאשר שוב נבדק הצורך בקבוצה, נמצא כי אנשים אינם מרגישים צורך בפורום מנטרים, והם העדיפו לפעול בעצמם כדי לנטר את הפורום. גם בהמשך התפתחות הפורום, העדיפו אנשי הפורום להמשיך לסבול לפעמים קצת מידע לא רלוונטי ובלבד שלא להיות מבוקרים על ידי קבוצה סגורה.

אמצעי אחר לניהול הפורומים הוא הגדרת מודרטור (מנטר) שאחראי על הפורום. מנטר הפורום הוא בד"כ האדם שהקים את הפורום או מונה על ידי מקימי הפורום כדי שינהל את הפורום. המנטר או המנטרת אינם נבחרים והם מקבלים את הלגיטמציה שלהם מהמשתתפים עצמם שמודעים לכך שהם נכנסים לפורום המנוהל על ידי אדם מסויים. כך קורה שמנטרים טובים מצליחים להגדיל את הפורומים ומנטרים שאינם עושים מלאכתם נאמנה אינם מצליחים להגדיל את הפורומים. אומנם תהליך זה נחשב לגיטמי יותר, אך בפועל למנטר יש יכולת טובה לחסום דעות שאינן מוצאות חן בעיניו ולקבוע את כיוון ורוח הדיון. מצב זה אינו מתאים לדמוקרטיה דיונית שמבקשת להימנע מיכולת של אנשים בודדים להכווין את הדיון ולקבוע את מהלכו. יתרה על כך, קיומו של פורום המנוטר על ידי קבוצות קטנות מאפשר התפתחות של חשיבה קבוצתית והקצנת דעות.

במערך הדיונים של פייסבוק נראה כי התפתחה שיטה אחרת להתמודדות עם ה-fllaming. בפייסבוק אנשים מתחברים או לחברים שהם אוהבים, או שהם חברים בקבוצות ודפים שהם אוהבים. באופן כללי דעות שמקבלות like מחברים אחרים עולות לראש העמוד ודעות שאנשים לא סימנו שהם אוהבים נעלמות בתחתית העמוד ואף נשכחות. כך מושג ניטור על ידי קהלים רחבים מבלי שיש צורך במנטרים בודדים (דפים וקבוצות מנוטרות גם על ידי בודדים. אך זהו אינו מנגנון הכרחי). כך נוצר ניטור חיובי. פייסבוק מאפשר גם ניטור שלילי על ידי האפשרות לציין האם משתמש מסויים הוא טרול או ספאמר או שהמשתמש שולח חומר שאינו ראוי לפירסום בפייסבוק. כך יכולים משתמשים למנוע ממשתמשים אחרים את חופש הביטוי. גם הבקרה החיובית וגם הבקרה השלילית, מאפשרות מצב של חשיבה קבוצתית. ההתגודדות של חברים האוהבים להקשיב למשתתפים הדומים להם בדעתם וכן האפשרות לחסום בעלי דעות שונות, עלול להוביל למצב של חשיבה קבוצתית ולהקצנה קבוצתית, כפי שלפחות בפייסבוק הישראלי ניתן לראות לא פעם [6]. אלא שמצב זה מעודד הקצנה קבוצתית וקושי לייצר תהליכי דיון והסכמה רחבים.

כדי ליצור דיון המתאים לדיון דליברטיבי, עלינו למצוא דרך לייצר דיון שבו אין שליטה מרכזית, ודעות רבות נשמעות מבלי שנוצר flaming. על מנת להצליח ליצור מצב כזה, התחלתי לפתח בעזרת חברים בתנועה לדמוקרטיה ישירה תהליך שבתחילה כונה תרבות הדיון, ולאחר מכן הפך לתיאוריה שעוסקת בהבנת הצרכים השונים של המתדיינים. באמצעות התיאוריה ובאמצעות הבנת ההבניות אפיסטמיולוגיות פיתחתי גישה שמאפשרת לנהל דיונים ללא שליטה, וללא חסימה של משתמשים. התיאוריה והשיטה שאתאר נובעת מניסיון תצפיתי-התערבותי שנרכש לאורך ארבע שנים של ניהול פורומים, השתתפות בדיונים וניהול דיוני פנים-אל-פנים, כמו כן שיחות אישיות עם מאות אנשים בניסיון להבין את המנגנון הפסיכולוגי שמסתתר מתחת לתהליכי הדיון. במאמר זה אציג את התאוריה ואציג מיקרי דוגמה לתיאוריה זאת.

התיאוריה

דיון פורה על פי גסטיל[7] נוצר כאשר מתקיימים תנאים חברתיים(social process) ותנאים אפיסטמיים (Analitic process) מתאימים. בדרך כלל אלו מנהלי הדיון שדואגים להיווצרות התנאים המתאימים. מנהל הדיון דואג לחלוקה שיוויונית של זמן הדיון בין המשתתפים, הוא מעודד הבנה הדדית, והצעת אלטרנטיבות. מבחינה אפיסטמולוגית המנחה מעודד התבססות על ראיות קבילות. התמקדות בנושאים החשובים ומסייע בתהליכי בחירת האפשרויות השונות. תהליך זה אמור לאפשר התפתחותו של דיון רציונלי במרחב ציבורי שוויוני על פי האידליה ההברמאסית[8]. כתוצאה מהניהוליות של הדיון, התהליך הדליברטיבי, במופעיו הנוכחים הוא תהליך מווסת ומנוהל בצורה מרכזית על ידי מובילי הדיון. מצב זה עלול לפגוע בנטרליות של הדיון והוא פוגע בעקרונות דמוקרטיים של שיוויוןן השפעה ושיוויון ביכולת הביטוי. כאשר מבקשים לנהל דיון דמוקרטי על ידי מנהלי דיון, ריכוז כוח גדול בידי מארגני הדיון יכול לגרום לניתוב הדיון לפתרונות וליעדים הרצויים למארגנים, כפי שמראה בריסון[9]. כדי למנוע זאת עלינו למצוא דרכים לפתח אצל הציבור יכולות דיון ללא מנהלי דיון. יכולת כזאת מתפתתחת כאשר בציבור קיימת ההסכמה לגבי התנאים המתאימים לדיון פורה ולחשיבות הדיון הפורה עצמו. הנחלה של תרבות דיון פורה, דורשת הסכמה רחבה בקרב הציבור הדן ומוכנות לקבל על עצמו את תנאי הדיון. מניסיוניינו, ככל שתרבות הדיון טבעית יותר למשתמשים והיא מנומקת ומוסברת יותר, כך קל יותר לקהלים גדולים לקבל אותה. אם בסופו של תהליך, משתמשים חדשים גם מרגישים שהדיון ותרבותו תורמים למשתתפים, גם המשתתפים החדשיםיאמצו את תרבות הדיון ויצטרפו אליה בחפץ לב.

(יש כאן חזרתתיות בפסקה לעיל בפעם השלישית.... למצוא דרך לההעביר את היחוסים למקום רלוונטי ולמחוק)

בבסיס התיאוריה המשמשת להסברת הפסיכולוגיה של הדיון אשתמש בשתי תיאוריות וותיקות יותר שצמחו בתחומי ידע שונים, וביחד יכולות להסביר קשת רחבה של תופעות דיוניות. התיאוריה האחת נובעת ממחקרי מוח שנערכים בשני העשורים האחרונים ובמיוחד בשנים האחרונות. מחקרי מוח אלו מסייעים להבין תהליכים קוגנטיבים המתרחשים במוחם של מתדיינים ויסיעו בהבנת המורכבות של התגובות שלהם. התיאוריה השניה היא ותיקה יותר והועלתה על ידי אברהם מאסלו בשנת 1943. התיאוריה של מאסלו עוסקת בצרכי האדם ובהקשר שלנו אנסה להראות כיצד הדיון מסייע למילוי צרכים אלו וכיצד ניתן לעצב את תרבות השיח כך שהצרכים של המשתתפים ימולאו בצורה אופטימלית ביחד עם השגת דיון פורה.

חקר המוח: שתי מערכות קבלת החלטות

השתתפות בדיון דורשת מהמשתתפים בדיון להקשיב לדברי אחרים, לרכוש ידע חדש, לאחזר ידע ישן ולבסוף לקבל החלטה כיצד להגיב כדי לנצל את ההתכתבות לשם השגת הצורך שלמענו משתתף האדם בדיון. לשם כך עליו לשלב בין מערכת קבלת החלטות שפועלות במוח, לבין מימוש של צרכים שונים אותם מנסה המשתמשלמלא. בתיאוריה שאציג להלן, אשתדל להראות כיצד מערכות קבלת ההחלטות במוח פועלות כדי למלא את הצרכים השונים וכיצד השילוב ין מילוי הצרכים ומערכות קבלת ההחלטות השונות משפיע על התנהלות הדיון.

מחקרי מוח מראים כי במוח ישנם מספר אזורים המטפלים באופן שונה בקבלת החלטות. מתוך המערכות הללו ישנן שתי מערכות אשר פועלות במצבים פסיכולוגיים שונים ויוצרות החלטות שונות באופיין. השונות בינהן היא חדה, ולכן קל להבחין בינהן. אם זאת סביר שככל שהידע שלנו בחקר המוח ילך וישתפר, ניתן יהיה להבחין במורכבות הולכת וגוברת של מערכות קבלת ההחלטות של המוח[10] שתי המערכות משמשות במצבים פסיכולוגיים שוניים. המערכת האחת פועלת במצב של חרום, והשניה במצב של למידה רגועה.

כיום נראה כי חלק משמעותי בתהליך קבלת החלטות בשעת חרום מושפע מאזור קטן במוח שנקרא אמיגדלה, שהיא חלק קטן בתוך המערכת הלימבית שאחראית על תפקודים יותר "פרימטיביים" במוח. האמיגדלה מעורבת בתהליכי תגובה למצבי חרום, ונראה כי היא האחראית העיקרית על הפעלת מנגנון התגובה לשעת חרום הילחם-או-ברח (fight or flight)[11][12][13][14][15][16]. המערכת השניה נועדה לקבלת החלטות במצב רגיעה וככל הנראה היא מרוכזת יותר באונה הקידמית (Prefontal cortex). מערכת זאת שאכנה אותה לצורך הפשטות מערכת האונה הקידמית (PFC), היא מערכת ששוקלת אפשרויות שונות ובוחרת בין האפשרויות השונות. במערכת משתתפים אזורים בעלי התמחות שאחראים על צדדים שונים של קבלת ההחלטות. שניים מהאזורים הידועים לנו הם האזורים שנקראים dlPFC ו- vmPFC. החלק הגבי-צידי של האונה הקידמית (dlPFC) משתתף בשיקלול מידע ויזואלי[17]. החלק שנקרא ventromedial PFC אחראי כנראה על חישוב הסתברויות להתרחשות של פעילויות עתידיות[18] [19] [20] [21] [22] [23] [24] [25] [26] [27]. חלק נוסף שקשור ל-Anterior cingulate cortex אחראי לשיקלול הערך של כל אחת מהאפשרויות[28]. ה- ACC אינו חלק מה-PFC, אך הוא נמצא בקרבה לו, ולצורך הנוחות נתייחס גם אליו כחלק מהמערכת ה-PFC. בעתיד ככל שנדע יותר על חלקי המערכת, ניתן יהיה להגדיר אותה בצורה טובה. החלקים שתיארתי אינם פעולים לבד. כיום עם התפתחות הידע על חלקי המוח השונים ותפקידם, מתגלים עוד ועוד חלקים הקשורים למערכת קבלת ההחלטות. ככל שהידע על האזורים השונים ילך ויתרחב, כך נוכל להבין טוב יותר את תהליכי קבלת ההחלטות.

מערכת האונה הקדמית פועל בדרך כלל במצבי רגיעה ונדרשת לזמן רב יותר ממערכת קבלת החלטות למצבי חרום, כדי לקבל החלטות. לעיתים עליה להמתין עד ש"כובד הראיות" מכריע לצד אחד או אחר, ולעיתים עליה לשקול מערך מורכב של מידע כדי להחליט כיצד לפעול[29]. השונות בזמן החלטות היא רבה, ולעיתים, על פי ניסיוני, אנשים עם בעיות קשה וריכוז ידרשו לשבועות ולחודשים כדי לקבל החלטות. אנשים שאין להם בעיות קשב וריכוז יכולים לקבל החלטות מושכלות משניות בודדות ועד ימים, בתלוי במורכבות ההחלטות שעליהם לקחת, באינהבציה שהם מפעילים ובאימפולסיביות שלהם.

כיוון שבד"כ בני אדם אינם נמצאים באיום קיומי הודרש הפעלת מערכת החרום של fight or flight היינו מצפים שמשתמשי דיונים ישתמשו במערכת המקבלת החלטות במצבי רגיעה, כלומר ב-PFC. אלא שבפועל, לפחות בדיונים רבים המתנהלים ברשתות החברתיות, אנו מבחינים כי המתדיינים משתמשים פעמים רבות בדיון מתלהם ותוקפני. כמות ההקשבה והלמידה בין משתתפי הפורום נמוכה ונראה כי המשתתפים אינם משתמשים במערכת הפרפונטלית אלא במערכת ה- fight-or-flight. מערכת שקיימת גם במוחות קדומים ונועדה לסייע ליצורים להגיב ביעילות במצבי איום.

מערכת ה - fight or flight היא מערכת קדמונית שנמצאת אצל בעלי חיים רבים והיא נועדה לסייע בהגנה על בעל החיים. כיום מקובל לחשוב כי המערכת מתאפיינת בתגובה ראשונית אופיינית ובבחירה בין שלוש אופציות של דרכי פעולה[30]. התגובה הראשונה כאשר יש חשש לאיום, היא קפיאה במקום, על מנת להחליש את יכולת הזיהוי שלל הטורף או מקור הסכנה, וכדי לעזור למאויים לנסות לזהות בברור את מקור הסכנה. מצב הקפיאה מכונה - Freeze. בדרך כלל רוב האנשים יעידפו במצב איום לחמוק מהאיום ולא להתמודד איתו (Flight), כיוון שעימות עם אויב מסוכן עלולה לעלות בפציעה או במוות. אם אין מוצא ויש צורך להתמודד עם האיום יוכוון המוח את הגוף למצב התקפה כלפי האיום (Fight) ובמקרה וגורם האיום חזק מידי ואין דרך לברוח או להימנע מהאיום יבחר המותקף להראות סימני כניעה בתקווה כי התוקף יראה במותקף יריב חלש שאין טעם בהתמודדות איתו, או במקרה של טורף, יחליט הטורף שהנטרף חולה או מת ולא בריא לאכול אותו (Fright). כיוון שכיום מקובל השימוש בתיאור המורכב יותר של מערכת ה- fight or flight אני אכנה אותה לצורך הקיצור מערכת ה- FFFF.

למרות שבני אדם בחברה המערבית אינם נמצאים באיום קיומי, לא מחיות טרף ולא מבני אדם אחרים, ולכן אינם אמורים להשתמש במערכת ה-FFFF במצבים יומיומיים, נראה כי רבים בציבור משתמשים בה באופן נרחב ביותר. פורומים לא פעם גולשים למצבי מריבה. אנשים ברחוב יכולים להגיב אחד כלפי השני בתוקפנות. נראה גם כי כלי התקשורת למדו להקצין את השימוש במידע המייצג איום וסכנה קיומית כדי להפעיל את המערכת הזאת ולקבל רייטינג גבוה. מרבית העיתונות הישראלית המרכזית, נתפתחת כמעט תמיד בחדשות על אונס, רצח, שוחד, איום בטחוני שחיתות, השגים נמוכים בחינוך וכיוב'. הסיבה שהתקשורת תעדיף לייצר מצגי איום, היא שה- FFFF רגישה לאיומי סכנה וקל מאד לעורר אותה אצל מרבית האוכלוסיה. כתוצאה מכך נוצר אנשים נמשכים לחדשות ונוצר יתרון רייטינג למקורות תקשורת שייצרו תחושה של מציאות מאיימת.

גם בדיונים עצמם דיון יכול להפוך בקלות ל-inflamntory אם אחד המתכתבים יזהה שמשתתפים אחרים מאיימים עליו באופן אישי, על האידאות שלו או על הקבוצת-ההתיחסות שלו. כאשר אחד המשתתפים ירגיש מאויים הוא עלול לבחור לתקוף את גורמי האיום. לתוקפנות יש תכונה מדבקת, כיוון שמי שמותקף בעצמו עלול להרגיש תחושת איום ויכנס גם הוא לתגובת FFFF. כתוצאה מכך המשתתפים שמערכת ה-FFFF שלהם נכנסה לאופציה fight, יגיבו אחד כלפי השני בתוקפנות ותיווצר התלקחות בפורום. למצב ה- flaming יש עוד השפעה שלילית. מכיוון שהמערכת מכוונת אצל רוב האוכלוסיה להיכנס למצב flight ולא ל- fight, התוצאה של תוקפנות בפורומים תהיה בריחה של מרבית האוכלוסיה מהפורומים. זאת אולי הסיבה שעל פי דיווחים של מקורות בעיתונות האינטרנטית המנטרים את כמות הקוראים, רק כאחוז אחד מתוך קוראי הכתבות מגיבים. ואותו אחוז מגיב בדרך כלל בתוקפנות. על פי מודל ה-FFFF, זהו אותו אחוז קטן מהאוכלוסיה שמגיב למידע בתגובת fight. התופעה הזאת מכונה בישראל "תרבות הטוקבקים" והיא דוחה משתמשים רבים מקריאת הטוקבקים בשל האלימות הרבה והולגאריות הנפוצה בה. בתרבות דיון כזאת, קשה מאד להניע אנשים לדיון מורכב. מערכת החרום אינה בנויה להחלטות מורכבות, והיא גם אינה מתאימה ללמידת נושאים חדשים, אלא בעיקר לשמר את הקיום, ומכאן גם את הידע הקיים, ולדחות ידע חדש.

תופעה אופיינית נוספת הנוצרת מהשימוש בידע איומי בעיתונות הכללית, היא תופעה של אדישות. לאחר חשיפה לידע איומי רב, מתקבל הרושם כי הציבור מפתח אדישות. אדישות במודל שלנו מתאימה לדגם של fright, שהיא סוג של דכאון או אפטיה (להרחיב קצת על fright).

הצרכים האנושיים והמוטיבציות שהצרכים יוצרים

מודל פסיכולוגי נוסף החשוב להבנת תהליכים בקבוצות דיון הוא המודל של מאסלו להבנת המוטיבציה של בני אדם הנובעת מהצרכים האנושיים. הבנת המוטיבציה והצרכים, תאפשר לנו להבין כיצד התנהגויות שונות של משתתפים, מספקות צרכים שונים. במאמרו המכונן משנת 1943[31], מראה מאסלו כי המוטיבציה של בני האדם נוצרת על ידי צרכים, שאותם מבקשים בני האדם לספק על ידי פעולות שונות. מאסלו אירגן את הצרכים בצורת פרמידה, כאשר לטענתו סיפוק הצרכים הנמוכים יותר מאפשר הופעתם של צרכים גבוהים יותר. מאסלו חילק את הצרכים לחמש רמות. ברמה הבסיסית ביותר, מופיעים הצרכים הפיזיולוגים, בינהם הצורך לשתות, לאכול, לשמור על בריאות, לשמור על טמפרטורת גוף חיונית לחיים. מאסלו מכניס ברובד זה גם את הצורך ליחסי מין. הרובד השני של הצרכים עוסק בצורך לבטחון. כדי למלא צורך זה על האדם להבין את סביבתו ולהבין כיצד לשרוד בה מבלי להיפגע. הרובד השלישי עוסק בשייכות. ברובד זה אנשים מרגישים צורך בחברה, בשייכות צרכים ובאהבה מאחרים. כדי לספק את הצרכים החברתיים אנשים משתדלים יפעלו כדי לקבל מהחברה את התחושות של שייכות, אהבה וחברות. ברובד הרביעי, אנשים ינסו לספק את הצורך בכבוד, במעמד ובהוקרה. אלו הפועלים למלא הצורך בכבוד ובמעמד, יתנהלו כך, שמשתתפים אחרים ירכשו להם כבוד ויוקירו אותם. לבסוף ברובד החמישי בני אדם ינסו להגשים את מלוא הפוטנציאל הגלום בהם. ברובד זה פסנתרנים ינסו להגיע לשלמות בהופעותיהם, ציירים ינסו לייצר יצירות מופת, ובנאים את הבניין הטוב ביותר שיכלו להפיק. אל רובד הזה, על פי מאסלו, מגיעים רק מתי מעט, שהצליחו להגשים את כל ארבעת הרבדים הקודמים.

מאז שפירסם מאסלו את התיאוריה שלו, הלך והשתפר הידע הפסיכלוגי, הביולוגי והקוגנטיבי. ההבנה שלנו על הצרכים השונים, שלבי התפתחותם וגורמיהם נעשתה מדוייקת יותר, ועם התעדכנות הידע, השתנתה מעט ההבנה לגבי האינטראקציה בין הצרכים. ב-2010, הציעו קנריק ואחרים עידכון של המודל של מאסלו לאור הידע שנצבר מאז הצגת המודל הראשוני[32]. קנריק ואחרים, משאירים את את עיקר הפרמידה של מאסלו על כנה, אך הם משנים את הגורמים המובילים להופעת הצרכים, מהופעה הדרגתית ועוקבת, כפי שמתוארת אצל מאסלו, להופעה של צרכים על פי התפתחות אישית, אונטוגנזה (התפתחות אישית המתרחשת בהתאם להתפתחות האבולציונית) ותגובה לסביבה. לדוגמא, צרכים אינם רק מדורגים (כלומר יפיעו לאחר שהצרכים הקדומים התמלאו), אלא הם גם תלויים בהתפתחות של האדם ובהיסטורית החיים שלו. חלק גדול מהצרכים הפיזיולוגים מופיעים כבר בשעות הראשונות שלאחר הלידה, כמו הצורך לנשום, לאכול ולשתות, לשמור על טמפרטורת גוף ומניעה מפגיעה פיזית. אבל לא כל הצרכים הפיזיולוגים מופיעים בתקופה זאת של החיים. הצורך במיניות שנחשב אצל מאסלו כצורך פיזיולוגי יופיעו בגיל הבגרות, הרבה לאחר שהצרכים של בטחון ושייכות כבר יופיעו אצל ילדים. אונטוגנזה היא התפתחות פיזיולוגית של האדם או של בעל חיים, על פי התהליך האבלוציוני שאותו עבר היצור. על פי עקרון זה, אנו מחקים בהתפתחותינו הפיזית את ההתפתחות האבולוציונית שעברנו. כך הצורך באהבה ושייכות מופיע קצת יותר מאוחר מהצורך באכילה ובשתייה, זאת כיוון שמרכזים במוח הקדומים יותר אבולציונית הקשורים לאכילה ולשתיה מתפתחים לפני אזורים אחרים במוח המשפיעים על הצורך באהבה ושייכות. גם על פי עקרון ההפעלה הסביבתית הצרכים אינם קבועים. צריכים מופיעים בהתאם לסיטואציות שונות ולמידע המצטבר.

לדוגמא בזמן שפע במשאבים, לנקבות יש נטיה לריבוי בני זוג, כיוון שרמת התלות שלהן בבן-זוג שיספק להן משאבים יורדת[33]. בתנאים דומים אנשים בעלי מאפיינים פסיכולוגים שונים יפעילו מערכות צרכים אחרות. לדוגמא אנשים שיש להם חרדות חברתיות יגיבו בהתגוננות כאשר ירגישו דחייה מהסביבה החברתית, ואילו אנשים בעלי בטחון חברתי יגיבו בהשתדלות להתחבר לסביבה באותה סיטואציה חברתית עוינת[34].

בנוסף מציעים קנריק ואחרים, שהצורך העליון שאליו שואפים בני האדם אינו המיצוי העצמי, כפי שהציע מאסלו, אלא הצורך בבחירת בן-זוג, ברביה ובהורות. צורך שעולה בקנה אחד עם תיאורית האבולוציה, שעל פיה, כל התנהגויות האדם ובעלי החיים מכוונות לכך שיוכלו להעמיד את צאצאיהם בצורה אופטימלית במבחני הקיימות שהטבע והחברה מעמידים בפניהם.

באנליזה שנערוך, לא נתמודד עם סדר ההופעה או עם הצרכים העליונים שכל אחת מהתיאוריות מציעה, אלא נעסוק בארבעת הרבדים המוסכמים של פיזיולוגיה ,בטחון, שייכות והוקרה. כך נוכל לשמור על פשטות הדיון בשלב זה.

מילוי הצרכים במערכות קבלת ההחלטות השונות

הצרכים הם אמצעי של המוח לסמן לנו שאנו זקוקים למשהו. המשהו הזה יכול להיות אוכל הדרוש להזנת הגוף, או השגת סביבה חמה יותר כאשר הסביבה הנוכחית קרה מיד ואנרגיה של הגוף הולכת לאיבוד, או צורך ביותר קשרי חברות. מתחת לצורך קיים למעשה רכיב שאותו המוח מנסה להשיג כדי לאפשר קיום תקין של האדם, וכאשר הרכיב מסופק, אמורה תחושת הצורך להעלם. לכן תחושת הצרכים מהווה תהליך חיוני להתפתחותו ולקיומו של האדם.

על מנת למלא את הרכיבים הדרושים לקיומנו, על האדם לפעול באינטראקציה עם העולם כך שהחסר יתמלא מתוך העולם הסובב אותנו. כדי להצליח בכך, על המוח לנסות לנבא את התנהגות העולם ולהחליט אילו פעולות יבוצעו כדי למלא את החסר בצורה יעילה ולא בזבזנית[35]. לאחר שהמוח מקבל החלטה, עליו לבצע את הפעולות ולצפות כי פעולה נכונה תאפשר לאלמנט החסר להתקבל מהסביבה ולמלא את הדרישה. בהתאם לכך, אדם שחסרים לו חומרי תזונה לגוף, ירגיש תחושת רעב והצורך שלו להשיג אוכל יגבר. כדי להשיג מזון עליו להעריך ולשקול היכן נמצא מקור מזון. עליו לבצע סידרה של פעולות כדי להשיג את המזון, ולאחר מכן להכניסו לפה ולאכולו. אם החליט נכון לגבי סידרת הפעולות הנדרשת והוא הצליח להשיג אובייקט שנראה כמזון, לאחר שאכל את המזון, אם שקל והחליט לגבי טיב התזונה בצורה נכונה, תשדר הקיבה למוח לאחר זמן, תחושת שובע ותעלם תחושת הרעב. מעגל זה של איזון מאפשר לגוף האנושי לספק את צרכיו על ידי אינטראקציה בין המוח, קבלת ההחלטות וחושי הצרכים השונים. אם הפעולה, שנבעה מההחלטה היתה מתאימה להתנהגות הסביבה שבו חי האדם, הצורך ימולא ותתקבל תחושת מילוי הצורך.

ההחלטה כיצד לפעול כדי להשיג את המשאב הדרוש לסיפוק הצורך, תלויה במערכת קבלת ההחלטות שבה משתמש האדם כדי להשיג את מבוקשו. לכל מערכת יהיו דרכי פעולה שונות לסיפוק את הצרכים. אנו נצפה שמערכת ה-PFC תמצא דרכים מורכבות, מתוחכמות ושקולות למצוא את הדרך למלא את הצרכים, בעוד מערכת קבלת החלטות ה-FFFF, תפעל מתוך תוקפנות, בריחה או כניעה כדי למלא את הצרכים. לדוגמא, כדי להשיג אוכל, אנשים בעלי דומיננטיות PFC ילמדו מקצוע, יעבדו למחייתם, יתפרנסו, ובכסף שירוויחו יקנו אוכל. אנשים שהמערכת הדומיננטית שלהם היא FFFF, ישתמשו יותר באלימות או בכניעה כדי להשיג אוכל. אנשים תוקפניים ינסו להשיג אוכל על ידי איומים, גניבה ושוד. לעומתם הנכנעים יותר יפנו לקיבוץ נדבות או פניה לרחמי החברה, כדי להשיג אוכל או כסף לקניית לאוכל. אין כאן כמובן דיכוטומיה. המערכות הללו שלובות, והן דומיננטיות פחות או יותר. כאשר אנו נמצאים במקום עבודה ומשיגים את הפרנסה באמצעות שימוש בידע שרכשנו באמצעות מערכות ה-PFC, אנו גם יכולים להשתמש בתגובות FFFF כדי להרוויח יותר משאבים על ידי דחיקה של מתחרים בתגובות מילוליות אגרסיביות. אין זה עניין נדיר שבמקרה של תחרות בין עמיתים עלולים המתחרים להשתמש ברכילות-שלילית כדי להקטין את הסיכויים של מתחריהם להתקבל למשרה, ולשפר את הסיכוי להתקבל של עצמם לקבל את המשרה המבוקשת.

בפרק הבא נבחן את המופעים השונים של התנהגויות בפורום וננסה ללמוד מהן מה יכול להיות הצורך שההתנהגות מנסה לספק, ובאיזו מערכת נעשה שימוש. כיוון שאנו עוסקים בתהליכי דיון, הדורשים בד"כ את מערכת ה- PFC אנו גם נציע דרכים שלמדנו מתוך הניסיון כיצד להעביר את הדיון לצורה שתאפשר שימוש אופטימלי של המשתמשים ב-PFC.

מופעי התיאוריה

טרולינג - הצורך למעמד ותשומת לב

אחת התופעות הבולטות והמעניינות שתהקימו בפורומים לפני הדומיננטטיות של פייסבוק היתה תופעת הטרולינג. . טרולים ברשת web-trolls, הם כותבים המשתתפים בפורומים ומנסים להציק לאנשים, לעצבן אותם ולהוציאם משיווי משקל, ללא קשר לנושא הדיון. כל ניסיון להרגיע את הטרולים בצורה הגיונית נופל לא פעם על אוזניים ערלות. כל פניה לדיון עובדתי נענת בהתססה נוספת. טרול "יעיל" יכול להרגיז משתתפים אחרים וכך להפוך דיון שלו, לצעקני ותוקפני ולהביא לבריחת משתמשים מתונים מהפורומים. כדי לטפל בבעית הטורלינג התפתחו מספר גישות. רבים מהפורומים בהם קיימת אפשרות ניטור יעילה נהוג בד"כ לפסול את הטרולים משימוש בפורום. תרבות אחרת שהתפתחתה לטיפול בטרולינג נקראת "dont feed the troll", הניסיון מלמד שכשאר לא עונים לטרולים הם נעלמים ועוברים למקום אחר שבו הם יכולים להשיג תגובות נזעמות ממשתמשים אחרים. על אף שתהליך זה אפשרי, לא תמיד קל למנוע ממשתתפים אחרים להגיב לטרולים.

כדי להעריך מה מניע טרולים לפעול בדרך שבה הם פועלים, אפשר להתבונן על הפעולות שלהם ולשער איזה צורך הן נועדו לספק. בפרק שאלות ותשובות של קבוצות דיון מציע אנדרו אוקלי מאפינים להתנהגות טרולים[36]. טרול מוצלח, על פי אוקלי במיוחד הוא טרול שכתב ופעל מעל גבי קבוצות דיון רבות ביותר, תוך השקעה מינמלית ביותר. אוקלי מבדיל בין טרולים מקצועיים שמפריעים לפורומים רבים, לבין טרולרים שמבקשים למשוך תשומת לב. טרול נהנה לשטות במשתמשי הפורום ולהציג אותם כטיפשים. אחד הטרולים "היעילים" הצליח למשוך 3500 תגובות בשנה, ולגרום לסילוקה של נערת תיכון כיוון שהאשימו אותה בטרלוניג.

אם מנסים לשער מה גורם לטרולים לפעול בצורה כזאת, אפשר לבדוק מה טרולים מקבלים מהאינטראקציה עם המשתמשים האחרים בצורת תקשורת זאת. אחד מהצרכים שנראה כאן בולט במיוחד, הוא הצורך לתשומת לב מהמשתמשים האחרים. הצורך השני הוא תחושת כוח ועליונות על אנשים רבים אחרים. ההפרדה של אוקלי מחזקת השערה זאת. הפרדה בין אלו שמחפשים תשומת לב לבין אלו שהם מקצועיים. המקצועיים, כך נראה, פועלים כדי להשיג עליונות על משתמשים חדשים ולא מנוסים, ונהנים מפגיעה בהם. כנראה שהצורך בעליונות, הוא צורך עז, והוא מלווה בחוסר אמפטיה והבנה לתוצאות של מעשיהם על המשתמשים הנפגעים. השערה כי בתהליך מעורבת חוסר אמפטיה מתחזקת לאור מחקרי טרולינג שנערכו בקרב תלמידי בית ספר המראה שמשתתפים בטרולים הראו ביצועים נמוכים במבחני אמפטיה[37]. כיוון שאמפטיה חשובה לפיתוח יכולות בין-אישיות והשתלבות בקבוצה [38] העדרה, יכול לגרום לבעל החוסר באמפטיה גם חוסר יכולת להשתלב בקבוצה. לכן, על מנת להשיג תשומת לב או כדי להשיג עליונות, יכולים לפנות חסרי אמפטיה לתהליך של אלימות מילולית כדי לספק את צרכיהם. משתמש חסר אמפטיה ינסה להונות את המשתתפים האחרים ולהובילם למצב בו הם יראו טיפשים ולכן יושפלו. בכך יסופק הצורך של הכותב הטרול לעליונות אל הנפגעים. ככל שיהיו יותר נפגעים, כך יקבל הטרול תחושת עליונות יותר גבוהה. למשתתף שמתקשה באמפטיה ואך מרגיש צורך בשייכות, הצקה לאנשים והרגזתם יכולה לספק תחושה שאנשים מכירים בו, והוא דמות ידועה בפורום. כמו שתלמידים מפריעים זוכים לכך שהמורים יכירו אותם לפני שהם מכירים את התלמידים השקטים, כך בפורום טרול מרגיז, יזכה להפוך לדמות ידועה. באחד הפורומים הגדולים מאד שהשתתפתי בהם. פורום שמנה עשרות אלפי משתתפים, אחד המשתתפים דאג להצק לאנשים בשאלות נקדניות ולהקשות על כל דבר. כיוון שהפורום נתן לו השפעה רבה, התקבלות של רעיונות דרשה את הסכמתו. אחת התופעות המעניינות שהתרחשה היתה במפגש פנים אל פנים שהפורום אירגן. במהל המפגש אנשים הלכו עם מדבקות ושלטים שקראו לו להתפשר יותר. וכך בפעולה של הצקה ונקדנות, הצליח המשתתף לזכות להכרתם של עשרות אלפי אנשים.

מחקר שנערך על הקשר בין נרקסיזם, אמפטיות ורצון לכוח ושליטה באחרים[39], מראה כי הצורך בשליטה וכוח אצל גברים נמצא בקורלציה הפוכה לאינטמיות, ובקורלציה חיובית לנרקסיזם. הפורומים יכולים לספק את תחושת העליונות עבור אנשים שיש להם חסך גדול בצורך בשליטה וכוח והאדרה עצמית, אך אינם יכולים להשיג זאת בעולם האמיתי. יתכן כי זאת הסיבה שהביאה אנשים לתאר לא פעם טרולים, כאנשים שאינם מסוגלים לשום דבר מחוץ לעולם הוירטואלי, ונהנים להתעמר באנשים תמימים.

הדרך בה טרולים פועלים היא דרך אגרסיבית. הם נהנים לפגוע באחרים, ומקבלים תשומת לב מאחרים על ידי הצקה, הטרדה, הרגזה והשפלה. מכאן אנו יכולים להעריך כי סביר שהטרולים מפעילים את מערכת ה-FFFF שלהם כדי לקבל החלטות. יתכן כי המתוחכמים שבהם מפעילים גם את מערכת ה-PFC, כדי לתמרן את המשתתפים האחרים למצב בו יוכל הטרול לפגוע בצורה אופטימלית בקורבנו. כיוון שטרוליםפוגעים בחברי פורום אחרים, ברוב המיקרים, סביר להניח גם שהחברים הנפגעים יגיבו גם הם באמצעות מערכת ה-FFFF כדי לברוח, או לתקוף חזרה. מערכת תיאורתית זאת יכולה להסביר הן את תופעת ההתכתשות המתרחשת בעקבות טרולינג, והן את תהליך הבריחה מפורומים בהם מתקיים טרולינג.

על מנת למנוע טרולינג, שלא באמצעות סילוק טרולים מהפורום, שהוא מהלך שעלול בעצמו לאפשר פגיעה בחופש ביטוי לגיטמי, עלינו למצוא דרכים פסיכולוגיות למנוע את תופעת הטרולינג. אחת השיטות הבדוקות לטפל בבעיה זאת היא הימנעות מתגובה לטרולים. תגובה זאת כונתה Don't feed the troll. הימנעות מתגובה אינה מאפשרת לטרול למשוך את "טרפו" למלכודת, ומונעת את יצירת האפקט הנדרש של השפלת אדם אחר או הרגזתו, ולכן צרכיו של הטרול לא יסופקו. כתוצאה מכך הצורך של הטרולים לא מסופק והם יעברו לפורומים אחרים, שבהם יוכלו להשיג את הצורך בתשומת-לב והצורך בשליטה ועליונות.

עדיין שיטה ה- Don't feed the troll עלולה לגרום לכך שגם בעלי דעות לגיטמיות אך קצת תוקפניות או מרגיזות יסוננו בשיטה זאת. על מנת לאפשר חופש ביטוי מירבי, היה עלינו לפתח שיטה פסיכולוגית שתאפשר קיום דיון, גם כאשר מגיעים לדיון אנשים בעלי התנהגות טרולית. הפתרון שמצאתי היה שימוש באמפטיה מקרבת. כאשר נתקלתי בתופעת הטרולינג, ועד לא הייתי מודע לתיאוריה המתוארת במאמר זה, ניסתי מספר שיטות אקטיביות להתמודדות עם טרולינג. ואחת השיטות האפקטיביות ביותר פותחה לאור התחושה שהיתה לי כבר אז, כי הצורך שהטרוליסטים מנסים להשיג הוא תשומת לב. בהתאם לתחושה זאת, השתדלתי להפוך את הטרול לחלק מהקהילה. עשיתי זאת על ידי הפניית תשומת לב חיובית לטרול. ברגע שטרול נכנס לקהילה, במקום להתעצבן עליו פניתי אליו בצורה אוהבת ומחברת. השתמשתי במשפטים כמו "איזה יופי שהגעת", "כן, אנו שמחים שבאת ונשמח מאד לשמוע את דעתך". במהלך הדיון, אני משתדל להקצות מקום של כבוד לדברי הטרול ומעודד את חברי הקהילה להתמודד עם הטענות, גם אם הן נשמעות מוזרות בהתחלה. מילות קרבה וחום הצליחו להפוך כמעט את כל הטרולים לשותפים לדרך יחסית במהירות. גישה זאת היתה יעילה במיוחד. כמעט כל הטרולים הפכו במהירות לחלק מהקהילה ולא המשיכו בהצקות. המקרה היחיד שבו נתקלתי שלא הצליח לטפל בתופעה היה המקרה של טרול המכונה שאכנה אותו "מוטי" (כדי לא להעניק לו את הסיפור שבפרסום). מוטי הוא טרול שהסתובב בקהילות בעלות אג'נדה שמאלית, ונהג להציק לחברים אחרים על ידי העלאת עמדות מאד פרובוקטיביות התואמות את העמדה הפלסטינית. אחת הטענות העיקריות שלו היתה שהיהודים הם כוזרים, ושיהודי מדינות ערב הם היהודים האוטנטים שבזכותם זאת זכאים לחיות כאן, תחת חסות מדינה פלסטינית המשתרעת מהים התיכון ועד נהר הירדן. מוטי הצליח להרגיז באופן קבוע משתמשים בפורומים רבים בגלל דעותיו הקיצוניות. בשלב מסויים מוטי הגיע לבלוג שלי והתחיל לטעון את טענתו הרגילה. כפי שעשיתי עם שאר הטרולים פניתי אל מוטי בחיבה. שמעתי את טענותי ושיבחתי אותו על חשיבתו המעניינת. כאשר ניסתי לקיים איתו דיאלוג מוני התגלה כחסין כל תהליך רציונליזציה והסתמכות על ראיות. היה נראה כי מוטי מתעקש להשאר בעמדה אנטגוניסטית ויהי מה. מוטי הוא הטרול היחיד שזכור לי שעמד בפני התהליך המקרב והמשתף.

יעילות השיטה המקרבת, עולה בקנה אחד עם תיאוריית הצרכים. אם הצורך של טרולים הוא השגת תשומת לב, אזי העמדה האמפטית, המכבדת והמקשיבה, ממלאת צורך זה ביעילות רבה. יתרה על כך, לאחר שהטרול מקבל תשומת לב חיובית, שמבחינת צורך היא ככל הנראה מספקת יותר מתשומת לב שלילית, הוא מרגיש צורך עז לשמור על המקום שלו בקהילה. לכן המשתתף שהיה טרול ישתדל לאמץ צורת דיון יותר מכבדת ויותר מנומקת. בדרך כלל, ידרש למשתתף האגרסיבי זמן כדי לעדכן את השפה שלו וכנראה גם את החשיבה שלו לתהליכים מורכבים ולא תוקפניים. הוא עלול מידי פעם להגיב בתוקפנות, או לזרוק אמירות ולברוח מהפורום. ולכן חשוב מאד בשלב הזה ללוות את המשתתף לאורך כל הדרך עד שילמד להשתמש במערכת חשיבה המורכבת ולהיות שותף פעיל ותורם בפורום. לעיתים הדבר יכול לדרוש גם חודשים של דיון, אך מניסיוני, רבים מהמשתתפים שהתחילו בהתנהגות טרולית, הפכו עם הזמן למשתתפים המשתמשים בתקשורת מורכבת ומכבדת, שמאפיינת את מערכת קבלת ההחלטות ה-PFC.

התהליך המחבר והמוכיר, מלמד את המתדיינים כיצד להתחשב בדעתם של אחרים, וכיצד להביע את דעתך בצורה מושכלת ומנומקת. אינני יכול להעריך האם ההמשתתף שהתנהג בטרוליות, מפסיק את ההתנהגות התוקפנית גם במקומות אחרים. הערכה שלי היא שכן, לפחות במקומות שראיתי. גם המחקר של סטפאן ואחרים[40] מראה שכאשר מלמדים את התוקפניים תקשורת אמפטית, הם מפסיקים את ההתנהגות התוקפנית. ככל הנראה מרגע שאדם לומד לבטא את עצמו בצורה מכבדת ומושכלת, הוא יעדיף תקשורת זאת על פני תקשורת תוקפנית, כיוון שהיא מאפשרת לו לספק בצורה טובה יותר את תחושת השייכות ותשומת הלב. לפעמים יתכן שמרגע שמשתמש לומד להשתמש בתקשורת מורכבת, הוא מוצא את עצמו מתקשה להביע את הידע הדרוש לניהול שיחה שיוויונית עם משתתפים אחרים בפורום, בגלל רמת הידע הגבוהה של משתתפי הפורום. מהתחושה שאני מקבל בשיחות שניהלתי עם אנשים שעברו שינוי והם עברו את השינוי בפורום שבו המשתתפים הם בעלי דיע גבוה, עם הזמן הם מפסיקים להשתתף בדיון, אך ממשיכים להאזין, ואולם את תרבות השיח שלמדו, הם מעבירים לפורומים אחרים שבהם יש להם אמירה והבנה טובה יותר. בכך הם עוזרים להפיץ תרבות הדיון המשתמשת יותר במערכת ה-PFC.

נראה כי שיטת החיבור טובה במיוחד עבורר משתתפים המבקשים תשומת לב, אך יכול להיות שתהיה פחות יעילה עם "הטרולים המקצוענים" שמבקשים להראות תחושת עלינות על אחרים. על ידי סיפוק האהבה, אנו איננו מספקים את הצורך האמיתי שלהם למעמד, יוקרה וכבוד. במקרים בהם הצורך העיקרי הוא שאיפה למעמד כבוד ויוקרה מצאנו כי דרכים אחרות יעילות יותר.

האגו והצורך בהוקרה

הצורך בכבוד והוקרה הוא צורך אוניברסלי. אנשים מבקשים שבני אדם יוקירו אותם, יעריכו אותם ויכבדו אותם. צורך זה משפיע מאד על ארגונים ותהליכי דיון. זאת כיוון שכדי לזכות להערכה על אדם להצטיין או לבלוט ביחס לחבריו. כתוצאה מכך, הזקוקים להערכה וכבוד ישקיעו מאמצים רבים כדי לזכות למירב ההערכה. חלקם ינסו להצטיין בתחומם ויקוו להוקרה. נראה כי המקום בו ניתן לזכות להכי הרבה הוקרה, הוא המיקום של ניהול הקבוצה או הארגון. ניהול קבוצה דורש את ההתיחסות כל המנוהלים למנהל, ולכן המנהל נמצא במרכז תשומת הלב. לא פעם, מאבקים על מרכז תשומת הלב, משפיעים על דרכי ההתנהלות של ארגונים, ומאבקי כוח (שמכוונים בשפת הפסיכולוגיה הפופלארית, "מאבקי אגו") משפיעים רבות על התנהלות ארגונים. כתוצאה מחשיבות ההצורך בכבוד, לא פעם תהליכי קבלת החלטות מתעוותים כך שבמקום לשרת את הארגון, ישרתו ההחלטות את שיפור מצב האגו של מובילי הארגון.

גם בפורומים כמו בכל ארגון אחר, הניסיון להשיג הוקרה משחק תפקיד לא מבוטל בהתנהלות חברי הפורום. אלא שבפורומים, בעלי השררה אינם יכולים להשתמש בכוח איום הפיטורים כדי לדרוש משאר מאשר חברי הפורום להכיר בהם ולהוקיר אותם. מטבעם, פורומים הם מקום יותר שקוף מממקומות עבודה (אם כי עדיין יש קבוצות קבל שפועלות מאחורי הקלעים כדי לנהל את הפורום). כתוצאה מכך, למנהל בפורומים יש פחות השפעה ותפקידו אינו מאפשר לו לזכות באופן אוטומטי כמעט בהוקרה. למעשה במקרים רבים האדמינסטטור נחשב אוטסיידר שאינו מהווה מקור להוקרה, אלא יותר כמקור לעימות. אחד התפקידים שזוכים ליוקרה בתהליכי דיון לכן, אינם מנהלי הפורום, אלא ברי-סמכא המוכרים על ידי משתתפי הפורום ככאלו.

בר-סמכא הוא אדם המשתתף בדיון וזוכה להוקרת משתתפים אחרים על ידיעותיו ויכולותיו בתחום הדיון. לבר-הסמכא יש לא פעם ידע עדיף המאפשר לו לפתור קונפליקטים, להציג בעיות ולנהל דיון מיודע ומשכיל יותר. לכן למשתתפי דיון רבים יש צורך בברי-סמכא, שיסיעו בהפיכת הדיון ליעיל. ברי הסמכא מצליחים לא פעם להציג את הדעות של חלק מהמשתתפים בצורה משכנעת יותר. למעשה בר-הסמכא הופך להיות לא פעם הדובר של משתתפים החולקים דעות דומות לאלו של בר-הסמכא והוא מייצג אותם טוב יותר מאשר אילו היו מנסים להסביר את הנושא בעצמם. כתוצאה מכך, ברי-הסמכא הם משתתפים הזוכים ללהוקרה רבה ולתמיכה רבה ממשתתפי הפורום.

כמו בשאר המקרים, את הצורך בכבוד יכול לספק לעצמו בר-הסמכא באמצעות שתי מערכות קבלת ההחלטות. האחת דורשת תהליכי חשיבה מורכבים והשניה משתמשת בתוקפנות. באופן עקרוני, אם מתבוננים על מטרת הדיון, הרי שתפקידם של ברי-הסמכא לקדם את התובנות הקבוצתיות, ולאפשר לקבוצה ללמוד ובמידת הצורך קבל החלטות מושכלות. לשם כך נדרשים בעלי ידע רב, אשר יאפשרו ויקדמו תהליך לימוד קבוצתי. בר-סמכא דיוני, הוא בר-סמכא שאומנם יביע את דעתו, כאשר נידרש, אך הוא יאפשר לאחרים להביע את דעתם, ויאפשר שיח פתוח. גם כאשר תתכנס הקבוצה לקבלת החלטה, בר-סמכא טובים יסיעו לקבוצה להתכנס להחלטה, מבלי לכפות את דעתם, ומתוך מתן כבוד לתהליך של הסכמה מרצון.

לא תמיד זה התפקיד שממלאים ברי סמכא. הסיבה לכך היא שאין זה קל להגיע לעמדת בר-סמכא. הפיכתו של אדם לבר-סמכא דורשת שליטה ריגשית מעולה, ידע נרחב מאד בתחום הדיון ולפעמים ידע נרחב אף מעבר לנושאי הדיון של הקבוצה. כל אלו דורשים השקעת משאבים רבים בפיתוח יכולת ויסות עצמי (self-control) השקעת משאבים בלימוד נרחב, ודורשות יכולות לימוד ועיבוד גבוהות. כתוצאה מכך, הדרך להפוך לבר-סמכא גם דורשת מאמצים רבים וגם יכולות גבוהות, שאינם זמינים לרוב האוכלוסיה. לכן, לא פעם, אנשים המבקשים להגיע לעמדת בר-סמכא במהירות, מחפשים דרכים עוקפות. בפני מבקשי קיצורי הדרך עומדות דרכים רבות. תחום הרטוריקה מעמיד בפני השואף להראות בר-סמכא מגוון כלים נרחב, המאפשר לאדם להדמות כבר-סמכא, גם ללא צורך בלימוד מעמיק או בניסיון. הסיבה לכך שניתן להראות בר-סמכא גם ללא ידע ויכולות אמיתיות, היא שבמקרים רבים אוכלוסיה ההדיוטה שאינה מצויה בתחום הידע אינה יכול לעמת ולבקר את הידע של הדובר ולכן נוטה להשתמש במקום זאת ברמזים חברתיים כדי להעריך את יכולות הדובר[41]. לכן נדמה כי עיקר הכלים שמעניקה תורת הרטוריקה בפני המבקשים קיצורי דרך מתחלקים לשתי קבוצות, האחת מבוססת על הטעית הצופים לכך שיעריכו כי הדובר הוא בעל ידע, והשניה היא ערעור מעמדם של הדוברים המתנגדים. בשיטת ההטעיה של הצופים הראשונה נמצא כלים הרטורים של שימוש בשפת הגוף ידענית, אינטונציה ידענית וז'רגון "מקצועי" המעיד על מומחיות בתחום. מערכת הכלים השניה מתבססת על ערעור האמינות והלגיטמיות של ברי-הפלוגתא על ידי מציאת טעויות קטנות בדברי החולק והפיכתן למרכז העניין, דרישה כי הדובר יקרא ספרות מורכבת לפני שהוא מגיע לדיון, לעג על מידותיו המוסריות הפגומות וכיוב'. סביר כי בעיקר השיטה שמבקרת את יכולתיו של בר-הפלגתא משלבת בתוכה שימוש במערכת ה-FFFF, כיוון שהיא משלבת ניסיון להשפיל ולהכניע את בר-הפלוגתא.

כאשר בוחנים את טובת הקבוצה, לברי-סמכא אלו יש מספר השפעות שליליות על הדיון. הראשונה שבהן היא בכך שלא פעם הם תוקפים משתתפים המתנגדים לדעתם. ההתקפה שלהם כל כך לא נעימה והיא מגיעה ממקור שנראה חזק וסמכותי, עד שהיא גורמת לבריחה או לשיתוק של מתנגדים. הדבר מגביר את הסיכוי ליצירת חשיבה קבוצתית ויחד איתה גם להקצנה של הקצנה הקבוצה (group polarization). תופעות אלו פוגמות ביכולת שיקול הדעת של הקבוצה. בעיה נוספת הא שברי-הסמכא מתחזים מכניסים לא פעם מידע לא מבוסס מספיק, ובהעדר תהליכי ביקרות בקבוצה, המידע הזה נכנס לשיקולי הקבוצה ועלול להשפיע לרעה על היכולת של הקבוצה לקבל החלטות מבוססת על מידע אמין.

כאן חשוב להגדיר את שאלת הגבול בין בר-סמכא המבסס את עצמו בעיקר על רטוריקה-תוקפנית ופחות על ידע מבוסס לבין בר סמכא הניחן בידע מבוסס, אשר משתמש ככלי לקידום החלטות מושכלות של הקבוצה. הבחנה זאת אינה קלה ואינה ניתנת לקביעה על פי הכלים הרטורים שבר-הסמכא משתמש בהם. שהרי לעיתים בר-סמכא אמיתי בתחום יכעס על הדיוטות שלא למדו מספיק, ומבזבזים את זמן הפורום, ולעיתים בר-סמכא שיקרי יכול להשתמש במילות מתיקה כדי להעביר את תמיכת משתמשי הפורום לצידו. הכלים הרטוריים מהווים בסיס לכל הדוברים המשפיעים בפורום ויהיה קשה להבדיל על פי השימוש בהם מי הוא בר-סמכא-אמיתי ומי הוא בר-סמכא-שיקרי (או לפחות כזה שדעתו אינה מבוססת כפי שהוא מציג אותה). כדי לפתור את הסוגיה ניתן להערכתי להתבסס על תחום הפילוסופיה של המדע. תחום זה העוסק בהבנת המדע הצליח לייצר אמירות מאד מעניינות על דרכי הפעולה האופטימליות של הידע האנושי. הפילוסופים של המדע חוקרים את תהליכי הידע האנושי עוד מתקופתו של סוקרטס, ושאלה זאת לא משה מתחום הפילוסופיה במשך 2500 השנים האחורנות. בתוך הפילוסופיה של המדע עלתה והתבססה ב-80 השנים האחרונות תיאוריה שיכולה לסייע לנו בשאלת ההבחנה בין סוגי ברי-הסמכא. תיאוריה זאת נקראת "קריטריון ההפרדה" (demarcation criterion) שפיתח קארל פופר [42]. קרטריון ההבדלה מציע כי הדרך להבדיל בין תיאוריות מדעיות לתיאוריות שאינן מדעיות הוא באמצעות האפשרות שלנו להעמידן למבחן הפרכה (Falsifability of Theories). בעיברית יצרו קיצור של שני המהלכים ונהוג לכנות את קרטריון ההפרדה כ "עקרון ההפרכה". על פי עקרון זה, תיאוריות שבנויות כך שניתן לבחון אותן ולהפריכן, יהיו תיאוריות מדעיות, ותיאוריות שאינן ניתנות לבחינה אינן תיאוריות מדעיות. לדוגמא, תיאוריה הטוענת כי חיידקים הם גורמי המחלות, ניתנת לבחינה בידי ציבור רחב מאד. באמצעות הפוסטולטים של קוך (סדרה של תהיליכי העברת מחלה) ולכן ניתן לאשש או להפריך את הטענה שחיידקים מעבירים מחלות. לעומתה, תיאוריה כי קיימים ישויות על-טבעיות שאינן ניתנות לבחינה של בני האדם, איננה תיאוריה מדעית. כך משמש עקרון ההפרכה, כבסיס להבחין בין מה שמדעי ואינו מדעי.

למרות שעקרון ההפרכה נועד עבור המדע, אציע כי הוא יכול לשמש גם להבחנה לברי-סמכא בפורומים כללים. הסיבה לכך שניתן לבחון את ברי-הסמכא על פי עקרון ההפרכה היא שבר-סמכא בתחום כל שהוא הוא אדם שאמור להיות בעל ידע מבוסס בתחומו. כל ידע מבוסס צריך להיות ידע שניתן לבדוק אותו ולהעמידו למבחני הפרכה. כך למשל נוכל לבחון מומחה הטוען כי סוציאל-דמוקרטיה משפרת את תוחלת החיים של בני אדם. גם המומחה וגם משתמשים אחרים בפורום יכולים להעלות לנסות להראות שקימות מדינות סוציאל-דמוקרטיות שבהן תוחלת החיים נמוכה ממדינות שבהן אין משטרים סוציאל-דמוקרטים, או שמבחינה סטטיסטית לא נמצא קשר כזה. טענה כזאת היא ברת-הפרכה. לעומתו. מומחה שיטען כי יש גלגול נשמות, אך הוא אינו מציע דרכים שבהם משתתפי הדיון יוכלו להציע ראיות סותרות, הוא למעשה בר-סמכא-בלתי-הפרכתי.

ההבחנה בין ברי סמכא אינה רק האם הם מציגים מידע הניתן לבחינה, אלא האם התנהגותם מעודדת ניסיונות הפרכה. חוקר מוסמך בתחום הכימיה-האורגנית אשר ישתתף בדיון וישתמש באמצעים רטוריים כדי לדכא התנגדיות יהיה בר-סמכא-בלתי-הפרכתי, בדיוק כמו בר-סמכא שמשתמש בתיאוריות בלתי ניתנות להפרכה. בר-סמכא שילגלג על מתנגדיו, שיחפש כל טעות זניחה בהצגת העמדה שלהם וידכא את הרצון או את היכולת של מתתנגדיו להביע דעה, על אף שיתכן כי הוא בעל ידע רב בתחום, גם הוא דובר-בלי-הפרכתי.

כאן חשוב להציב עוד תנאי לבחינת מומחיות של דובר. פורומים המהווים מקור למידה והתפתחות קבוצתית, הם פרומים שבהם קבוצה של משתתפים יכולם להבין אחד את השני ולבחון אחד את דברי השני. לכל פורום קיימת באופן טבעי רמת לימוד שונה. יש פורומים שבהם רמת ההתמחות גבוהה מאד, בעוד בפורומים אחרים משתתפים הדיוטות או אנשים שרמת ההתמחות שלהם היא בסיסית מאד בתחום הדיון של הפורום. לא פעם כאשר לפורום בעל רמת התמחות גבוה, נכנסים אנשים בעלי רמת התמחות נמוכה, יכולים בעלי הידע הנמוך להאט ולהפריע את הליך הלימוד של הקבוצה המתמחה. הדיוטות יכולים להעלות תיאוריות לא מבוססות, או לא להיות מסוגלים לעקוב אחר מהלך הטענה ולכן להשיב שלא לעניין. כתוצאה מכך, אנו רואים לא פעם תהליך של הדרת של הדיוטות. תהליך זה הוא הכרחי לקיומו של פורום בעל רמת התמחות גבוהה.

אך מצד שני הנטיה של משתפי פורומים בעלי התמחות גבוה למנוע מהדטיות להפריע למהלך הדיון עלולה לחשיבה קבוצתית ולמנוע ביקורת חיצונית. לכן כדי לשמר את הביקורתיות של הפורום חשוב כי פורום ישאף לאפשר למשתתפים חדשים להצטרף לפורום כדי לאתגר את התיאוריות של משתתפי פורום המומחים. דוגמא לכלים כאלו, ניתן לראות בקרב קהיליות המדעיות, המכשירות סטודנטים, מפרסמות ירחוני מדע-פופלרי המסייעים לחינוך ההמונים, ומפתחת אצל הציבור יכולת לחקור ולערוך ניסויים ביתיים. גם פורומים אחרים, המבקשים לשמור על רוח ביקורתית, צריכים ליצור כלי הכשרה שיאפשרו למשתתפים חדשים להצטרף לדיון ללא מכשולים רבים מידי.

אמצעי נוסף חשוב שעומד לראשותם של פורומים מומחים לאפשר ביקורת של הציבור ההדיוט לגבי התפיסה של בעלי הפורום, היא להעמיד את טענות ברי-הסמכא לבחינה בלתי אמצעית. כך יוכל המדען להראות להדיוט ביקרותי כי יכולת המדען לנבא הן משופרות לעין ארוך ביחס לאלו שאין להם את הידע המדעי. מגוון כזה של ניבויים, בדרך כלל יכריע את הכף עבור צופים מהצד, ויציג את המדענים כברי סמכא אמיתיים בתחומם. כמובן שעדיין הדיוט ביקורתי שכל השקפת עולמו מתנגד למדע, יכול למצוא טענות כנגד הממצאים הישירים הללו, אך כלפי הצופים מן הצד, שאין להם זיקה מובהקת לעמדתו של המתנגד, יראו המדענים כברי סמכא אמיתיים. וכפי שעקרון ההפרכה נכון לגבי מדענים הוא גם נכון והדבר לגבי כל תחומי הידע הקיימים, שבהם אדם מתיימר להיות בר-סמכא. אסטרולוג-מומחה יכול לנבא ארועים, ולאפשר לבוחניו, אף על פי שאין הם מבינים את תורת האסטרולוגיה לבחון האם בר-הסמכא מחזיק ידע אמין.

התממודדות עם ברי-סמכא א-הפרכתיים.

לא פעם התמודדות עם ברי סמכא-בלתי-הפרכתיים, היא קשה במיוחד כאשר נוצרת סביבם התגודדות של תומכים. תופעה זאת יוצרת קבוצות הנכנסות למצב של חשיבה-קבוצתית והקצנה קבוצית, שמקשה מאד על ההפרכה. ככל שהקבוצות גדלות, אפקט השיכנוע שלהן גדל, בגלל אפקט החיקוי[43], והן יכולות ליצור סחף רעיוני עבור אוכלוסיה רחבה.


(התמודדות עם כתות)

תופעת החשיבה הלא ביקרותיות אופיינית במידה רבה לזרמים דתיים רדיקליים ולכתות,אאך היא לא מוגבלת להן. תופעה זאת קיימת במרחבי הרשתות החברתיות ואף במקומות שבהן אמור להתנהל דיון ביקרותי כבאקדמיה. ההתמודדות עם תופעת החשיבה הקבוצתית הכרחית למבקשים לייצר שיח-ביקרותי, המקדם למידה ומציאת פתרונות חדשים.

מניסיונינו, הדרך היעילה ביותר להתמודד עם תופעת החשיבה הקבוצתית בפורומים וברשתות חברתיות, היא להוציא את הדיון ממעגל הדיון המוגנים של הקבוצות-המוקצנות ולהעבירן לפורום ניטרלי בו קיים קהל רחב ונטרלי, המוכן להאזין לשני הצדדים ללא עמדות מוקדמות. פורום אופטימלי לנינהול דיון מפריך, הוא פורום ניטרלי שחבריו מבינים מספיק בנושא כדי שיוכלו לשפוט את טיב הטענות של הצדדים. כך אנשים נעדרי אינטרסים בדיון יכולים להשתתף ולהכריע את הדיון לקראת הצד שטענותיו מבוססות. כיוון שקבוצות המייצרות חשיבה קבוצתית משתמשות בד"כ בתנאים המאפשרים חוסר ביקורת והקצנה קבוצתית, הרי שהידע שלהם אינו מותאם להתמודדות עם הפרכה, כאשר הסביבה השומעת היא ניטלרית. לכן בפורום ניטרלי הטענות הלא מבוססות שמתחבאות תחת החשיבה הקבוצתית נראות אבסורדיות בעיני המשתתפים הניטרלים ולכן טיעוני הקבוצה ילכו ויתפוררו.

באחת הפעמים שבה ניסינו להכניס את רעיון היוזמה האזרחית (האפשרות של אזרחים להציע חוקים ולהעלותם למשאל עם) לפורום שהתאפיין בחשיבה קבוצתית, נתקלנו בהתנגדות עזה. כל ניסיון להראות כי יוזמה אזרחית קיימת במדינות כמו שוויץ, ארצות הברית וקנדה התקבלו בשלילה והתנגדות. במהלך הדיון האחראים על הפורום חסמו חלק מאיתנו ואיימו שאם נמשיך, נסולק לתמיד. כדי להתמודד עם הבעיה, הצגנו את המקרה בפורומים ובלוגים נטרלים שעוסקים בדמוקרטיה, וחשפנו את ההתנהגות הלא דליברטיבית של חברי הפורום. כתוצאה מכך, ההפסקות עלינו נפסקו, ובפעמים הבאות, רעיונות חדשים שיצרנו התקבלו בקלות יותר.

גם פורום ניטרלי בו למשתמשים אין מספיק הבנה בנושא המדובר, יכול להוות בסיס לריכוך החשיבה הקבוצתית של הכתות. כפי שאמרנו, גם אם למשתתפים בדיון אין ידע מספיק כדי לשפוט, הם משתמשים ברמזים חברתיים כדי להעריך את טיב הדוברים. כיוון שלא פעם סמכותן-לא-הפרכתי משתמש באגרסיביות כלפי יריביו, כדי להכניעם, התנהגותו ההתקפית, נחשבת על פי קהלים נטרילם כתהליך שלילי לקבוצה, ולכן בד"כ יצאו הניטרליים להגנת המותקף. אם המותקף ישמור על טון שקט, שאר חבר הפורום יזהו בו כדובר לגיטמי ויתמכו בו.

כך לדוגמא בדיון שהתנהל ביני לבין שני בעלי תארים מתקדמים במדעי המדינה בפורום ניטרלי, סביב רעיון הדמוקרטיה הישירה (שלא היה מספיק מוכר להם אך עורר אצלהם התנגדות), התפתח להתקפת אד-הומנים עלי. כאשר הדיון התנהל בפורומים בו הם היו חברים קבועים, זכיתי משאר החברים להתקפות. הניסיון שלי להראות שדבריי מבוססים זכה ללעג. אך כשהדיון עבר לפורומים ניטרליים והתקפות האד-הומינם נמשכו, הקהל הגיב בחריפות גדולה מאד להתקפות וביקר את שניהם קשות, גם אם לא היה בידי הקהל יכולת ממשית לבחון האם דבריי מבוססים יותר מדברי הצמד.

מעבר לעבודה של העברת הדיון לפורומים ניטרלים, לקבוצות המעודדות שיח ביקורתי יש עוד יתרון. כיוון שהתבססות בהן דורשת שימוש נרחב בידע, במשאבים ובשיח רגוע וביקורתי, חברי הפורומים הללו הופכים לבעלי ידע רב. כאשר הם מגיעים לפורומים אחרים, הידע הזה ניכר, ויש להם את היכולת לקבל את אממון שאר חברי הפורומים, ולכן להפיץ את השיח הביקורתי ברחבי הרשת. כדי להצליח בכך, יש צורך בסבלנות, וברגיעה המאפשרת ל-PFC לפעול. ככל שמתמידים בפיתוח הידע הניתן להפרכה, פתיחת קבוצות לחשיבה ביקרותית, והעשרת הידע, תוך מתן כבוד ואפשרות לעוד ועוד אנשים להצטרף לשיח הביקורתי, כך יכולת ההשפעה של ההדיון ההפרכתי עולה עם הזמן ברחבי הרשת.

צעקות, וכחנות ואי הקשבה - הצורך לבטחון ולשליטה

נראה כי חלק משמעותי מגורמי הדיון התוקפני אינו נמצא דווקא אצל הטרולים מחפשי תשומת הלב והשליטה, או אצל בעלי הצורך בהוקרה שמדכאים חשיבה ביקורתית, אלא בתהליכים הרבה יותר פשוטים, וברמה בסיסית יותר של פרמידת הצרכים. הצורך בבטחון ובשליטה בעולם בו אנו נמצאים.

נראה כי חלק מהאנשים משתמשים בדיון, כדי לנסות לשכנע אחרים בדרך שהם עצמם מאמינים כנכונה. בכך הם מקווים להשיג שליטה על המציאות לגרום לכל חברי הקבוצה להסתנכרן ולפעול בתיאום עם הבנתם. הם מקווים כי באמצעות תיאום בין כולם, יווצר עולם צפוי יותר, בטוח יותר. כיוון שאין הסכמה על הדרך "הנכונה" מתרחשות התנגשויות דליברטיביות על הדרכים "הנכונות" לפעול בהן. מרנים מקווים כי יוכלו לשכנע את הליברלים להיות נאמנים למדינה ולדגל ולא לבקר את המדינה, בעוד ליברלים מקווים לשכנע שמרנים להיות יותר ביקורתיים ויותר אמפטיים לחלשים.

השגת שליטה תאפשר לאנשים המשתתפים לחוש בטחון . כמו בכל הצרכים שתיארנו עד כה, גם כדי להשיג שליטה ובטחון, אנשים ישתמשו באחת משתי מערכות קבלת ההחלטות, או בשילוב של שתיהן. שימוש במערכת ה-PFC, יתמקד יותר בניסיון לחפש בדרכים מורכבות אפשרות ליצור הסכמה על פרשנות העולם בין משתתפי הדיון. כדי להגיע להסכמה משותפת, ללא כפיה, תערך בחינה של ראיות, של תיאוריות, העמדתן לביקורת והפרכה וחיפוש מתמיד אחר תמונת עולם אופטימלית שתאפשר לייצר הסכמה רחבה לגבי הדרך בה יש לפעול.

על פי המאפיינים של המערכת החרום נצפה שימוש במערכת ה-FFFF יתבטא בהתקפה ובניסיון לדכא מתנגדים רעיוניים, או בבריחה מעימות כזה, במטרה להשליט על הפורום את תפיסת העולם של הדובר.

במרבית הפורומים בהם פעלתי היה מתח בין שתי הגישות. באופן עקרוני דיונים בחברה ליברלית צריכים להתאפיין בשימוש נרחב יותר במערכת ה-PFC, ושימוש במערכת ה-FFFF, אמור להיות לא לגיטמי. בפועל פעמים רבות דיונים שבהם לא נוצרה הסכמה, גלשו לדיון תוקפני. הצורך שלנו לביטחון הוא צורך כל כך חזק, עד שאם איננו מצליחים לשכנע מישהו בדרכנו, או שאיננו מצליחים להביא אותו לדיון ביקורתי (שהיא דרך חשיבה מסויימת), אנו עלולים לצאת מהר מאד מכלינו. דיון שמתחיל בהצגת תיאוריות כלליות והצגת ראיות, עלול לגלוש מהר מאד לניסיונות שליטה ודיכוי הדדים. משתתפים יכולים למצוא את עצמם כועסים מאד, נפגעים מאד וביקורתיים מאד כלפי ברי-הפלוגתא שלהם. התוקפנות מתבטאת בהתקפות אד-הומינום, ערעור על התבונה של הצד השני, על המוסריות שלו ולבסוף בדיון הישראלי, השלב הסופי של הדיון, כפי שהוא מוגדר בחוק גודין (בגרסה הישראלית שלו), האשמה של צד אחד על ידי הצד השני שהוא מתנהג כמו הנאצים [44]. אגב, בין הדרך שבה מפורש חוק גודיוין באינטרנט הישראלי לבין הדרך שבה מפורש חוק גודיווין בויקיפדיה האנגלית[45], יש הבדל. הבדל שהוא עקרוני להבנת תרבות השיח הישראלית ולשימוש בתוקפנות. חוק גודווין המקורי דיבר על כך שככל שהדיון מתארך, כך הסיכוי שאזכור של הנאצים יופיע עולה. בהמשך התחילה להופיע גם התובנה שהאיזוכר של הנאצים גם מביא לסיום הדיון. בעוד שבערך הויקיפדי הישראלי, התיאור של החוק מסביר שכאשר יש איזכור של הנאצים, מסתיים הדיון. להערכתי הסיבה היא שעבור ישראלים החיים בתודעה ישראלית המעצימה את השואה וזכרה, הנאצים הם הרוע העליון והמוחלט. אין רוע גדול ממנו. בעוד שבשאר העולם, מעמד הנאצים איננו מוטמע כמו בתרבות הישראלית. אם הדיון הגיע לכך שאחד הצדדים מאשים את הצד השני בהנהגות נאצית, הרי שזאת ההתקפה המילולית הקשה ביותר, שאין גרועה ממנה. במצב זה, אין עוד לאן להתקדם, והמערכה מסתיימת. חוק-גודווין הישראלי גם טוען כי הראשון שמעלה את טענת הנאצים הוא זה שממפסיד. ניתן לשער כי הסיבה לכך שמי שמעלה את טיעון הנאצים הוא זה שמפסיד, נובעת מכך שבעיני שאר חברי הקבוצה המאשים בהתנהגות נאצית הוא זה שאיבד את שלוותו מהר יותר, ולכן ההתקפות שלו הפכו ללא עניניות, טיעוניו הפכו פחות משכנעים והוא פנה למירב האילמות שהשיח הישראלי מאפשר.

תופעה זאת של דה-לגיטמציה מוסרית או שיפוטית (כלומר חוסר היכולת של היריב לשפוט נכונה את העולם), אובחנה גם על ידי דורון צור. דורון שעסק בתהליך דליברטיבי חדשני, שמנסה לסייע לפלסטינים וליהודים ליצור הסכמה על מתווה חדש, גילה כי חלק מהמשתתפים הדומיננטים, מתארים את המתנגדים הרעיוניים שלהם כרשעים או טיפשים מכדי לקבל החלטה מושכלת[46]. בכך הם מנסים ליצור דה-לגיטמציה לדעות נוגדות, ובכך להפחית את הקושי לפתור בעיות ממורכבות הדורשות הסכמת קהלים גדולים.

תופעות אלו, הן חלק אינהרנטי בדיון אנושי, והן תוצר של תוקפנות שמתאימה למערכת ה-FFFF, שאינה מאפשרת את הדיון המושכל והמורכב. כדי למנוע היווצרות של תוקפנות בפורומים, המבוססת על ניסיונות להשיג בכוח "הסכמה", השתמשנו בכמה כלים אפיסטמילוגים. הכלי הראשון הוא הצבת בסיס אפיסטמולוגי-מטאפיזי שיאפשר דיון מורכב על תפיסות עולם שונות. הכלל אומר בערך את הדברים הבאים: " אף אחד מאתנו אינו יודע את האמת לאשורה. כולנו רואים רק חלק מסויים במציאות. על ידי בחינת ודיון על התיאוריות והמידע הנמצאים אצל כל אחד מאתנו תיווצר תמונה שלמה ורחבה יותר". כיוון שאנו מניחים מראש שכל אחד מאתנו ניחן ביכולת חלקית להבין את המורכבות, וכל אחד מאתנו רואה חלק מהמורכבות, אם אנו טועים זה בסדר וליגטמי, ולא מעיד עלינו שאננו בורים או חסרי יכולת שיפוט. כלל זה מאפשר לשחרר את הקשר בין טוען-לטענה. קשר שמקרי דיון רבים מהווה מחסום משמעותי להתפתחת שיח ביקורתי. באופן טבעי משתתפי דיונים מקשרים בין הטוען לטענה, ואז כדי לערער על טענה מתקיפים את הטוען. כתוצאה מכך הטוען מתגונן על ידי התקפה חוזרת על התוקפים, וכך מתדרדר הפורום למאבקי כוח. על ידי כך שאנו מודים מראש כי איננו אוחזי האמת ויתכן כי אנו רואים רק ראיה חלקית, או מסיקים מסקנות לא נכונות, אנו מאפשרים לכולם לנתק בין עצמם לבין הטענות, ומאפשרים דיון רגוע על הטענות ולא על הטוענים. אנו מרשים לבני אדם לטעות או לראות תמונת עולם חלקית. אנו מרשים לאדם לאמר את אשר הוא מרגיש, מבין, חש, מבלי שהוא עצמו יזכה לביקורת. הטענה שלו נשמעת, אך הקבוצה יכולה להקשיב ולקבל או לא לקבל, בהתאם ליכולת של הטענה לעמוד בבדיקה הציבורית. כך נמנעות התקפות אישיות, ובמקביל נוצר מקום טוב לספר את הסיפור האישי. תהליך שהוא עצמו חשוב מבחינה פסיכולוגית.

גם מבחינה אפיסטמית צרופה, תפיסה זאת קריטית להתפתחות ידע מבוסס. הטענה האפיסטמיולוגית הזאת תואמת הן לעקרון ההפרכה של פופר, הן לעקרון השיח הרציונלי של הברמאס ולתפיסה הפנומנולוגית של הוסרל. הברמאס כינה אותה פנומנולוגיה-אינטרסוביקטיבית. כלומר, אנו מניחים כי העולם שאנו רואים הוא משותף, ובאמצעות השוואת הפנומנות (הקלט של החושים) נוכל לבחון האם תיאוריות שחברים אחרים מציעים, תואמים להתנהגות הפנומנות שאנו חשים. על פי תפיסה זאת, כל המשתתפים מעלים השערות, מפריכים אותם ומאפשרים רק לטענות שעמדו בביקורת ציבורית רחבה לשרוד. מבחינת פופר, זאת ההתפיסה המבחינה בין מדעי לשאינו מדעי. בכך אנו יוצרים את התשתית להתפתחות ידע מאושש ואמין.

תפיסה זאת נחשבת מערבית ותואמת לשיח המערבי-מדעי. אבל בשימוש בשדה סמנטי שונה במקצת ניתן להתאימה לקבוצות דתיות ליברליות. דתיים לאומיים יוצאים מתוך ההנחה שהאמת נמצאת בידי הרבנים. זאת מתוך הטענה שמובאת בספר הכוזרי כי התורה וגם תורה שבעל-פה ניתנה למשה מאלוהים (שהוא מקור האמת הניצחית) בסיני והועברה בנאמנות עד דורנו. כיוון שרק הרבנים מוסמכים לקבוע מה אמת ומה לא, עלולות להיווצר התנגשויות עם השיח ביקורתי. טענות ביקורתיות כלפי מסקנות רבניות, יתקבלו בהתעלמות ולכן ימנעו יכולת לפתח שיח ביקורתי. על מנת לאפשר את השיח הבקורתי, ניתן להשתמש בטענה המבוססת על הקבלה. על פי הקבלה, אלוהים הוא אין-סופי (אור אין-סוף), ואנו כאפס אל מול האינסוף. גם הרב הגאון ביותר, תמיד יראה רק חלק קטן וסופי אל מול האינסוף. לכן אם אנו טוענים שאנו יודעים את האמת, אנו חוטאים ביוהרה נגד הקב"ה בהניחנו שאנו יכולים להבינו. טענה זאת מאפשרת לחזור שוב אל שיח ביקורתי, בו כל אחד רואה חלק מאותו אינסוף, וביחד אנו יכולים ליצור תמונה גדולה יותר. טענה זאת תופסת בתחומים רבים בשיח שבו השתתפו חילונים ודתיים-לאומיים, אך בתחום ההלכה, קשה מאד לדון בשיח ביקורתי, כיוון שבתחום זה עדיין הרבנים הם הפוסקים העליונים וכיוון שההלכה היא בסיס החיים הדתי-לאומי, נראה כי דתים-לאומים לא יוותרו על האותריטה הרבנית. הדרך ליצור תהליך דיוני בתחום זה, כנראה עדיין דורשת השתלבות של רבנים בשיח הביקורתי.

הקבוצות גם מגדירות לעצמן כללים ספציפיים שמונעים תוקפנות. סט ההכללים הנפוץ מכיל את הכללים הבאים: להימנע מהתקפות אישיות. להמנע מביטויים שעלולים להרגיז משתתפים אחרים (אפשר להגיד דברים קשים, אך יש לנסח זאת בצורה שלא תפגע באחר). אלמנט חשוב נוסף, הוא הסרת האחריות היצוגית. כדי למנוע מצב בו אדם יצטרך להגן על הציבור אותו הוא כביכול מייצג, וכך שוב להכנס לעמדת מגננה/התקפה,כל אדם מייצג את עצמו ורק את עצמו. הוא אולי יכול להסביר דעות ומהלכים בתוך הציבור אליו הוא משוייך, כיוון שהוא מכיר אותו טוב יותר ממתדיינים שאינם חלק מהציבור הזה, אך הוא אינו אחראי, ואינו נדרש לפעול כדי לשנות את הציבור אליו הוא משוייך. אותו אדם אחראי רק על עצמו. הדבר יכול לתסכל משתתפי פורום שמבקשים להשפיע על קבוצות אוכלוסיה דרך "נציגיהן" בדיון. אך אם מחברים בין אדם לקבוצה שלו, דורשים ממנו להגן על הקבוצה, וכך נוצר שוב בסיס להתקפה אישית-קבוצתית, והדיון יכול לגלוש ל-flaming. מצד שני אם משחררים את הצורך במחויבות אישית לקבוצה, ככל שעובר הזמן, והקבוצה עוברת התאמת דעות, יכול ה"נציג" לאט לאט להפוך סוכן שינוי ברשתות שלו.

כלל חשוב נוסף, מתייחס למצב בו נוצרות מחלוקות קשות בקבוצה. במקרה כזה המשתתפים מתבקשים לנסות לפתור את הבעיות במגוון דרכים שונות, כמו שיחות אישיות בין ברי-הפלוגתא, שימוש במגשרים ומפגשי פנים-אל-פנים המרככים את הכעס. רק במקרי קיצון, קבוצות יסלקו אדם שמשתמש בשפה קיצונית. באופן כללי איננו מעודדים סילוק אנשים כדי למנוע מצב בו משתתפים שמאתגרים את דעת הקבוצה מורחקים. רק במיקרים חריגים מאד, כאשר אדם לא מכבד את כללי הפורום, או פועל בצורה שעלולה לחבל בפורום, ורק לאחר דיון ציבורי פתוח, בו האדם יכול ללמוד ולהגן על עצמו אנו מרחיקים אדם מהפורום.

כלל נוסף שמצאנו כיעיל, הוא התווספות הדרגתית של משתתפים. כדי שתרבות הדיון תשמר, וכדי שההכרות האינטמית, הדרושה ליחסי רעות ואמון תתפתח. כך אנו מאפשרים את צמיחתו שלל הבטחון האישי וההכרות שמאפשרות למערכת ה-PFC לפעול. מצד שני כיוון שהצטרפות האיטית עלולה לגרום חשיבה קבוצתית, בעיקר אם הצטרפות החברים החדשים מבוססת על שיטת "חבר מביא חבר", חשוב להקפיד על כך שהאנשים החדשים שיצטרפו לקבוצה יהיו בעלי דעות שיאתגרו את חברי הקבוצה, וחשוב להעניק להם מקום להתבטא ולהביע את דעתם, מבלי חשש.

שמירת הביקורתיות של הפורום, מחייבת כלל נוסף שאומר כי על אנשים להשתמש בדוגמאות ובעדויות כדי להפריך דעות של אחרים ולבסס את דעותיהם. שמירה על כלל זה, איפשרה לא מעט פעמים לאנשים משתי קצוות הקשת הפוליטית למצוא את עצמם מסכימים בסופו של דבר.

כל הכללים הללו נבנים על ידי הקבוצה ונוצרים בהסכמת הקבוצה, והם עומדים לדיון במידת הצורך. מהניסיון שלי בקבוצות דיון, כללים אלו שהצגתי מקובלים על ציבורים נרחבים, מהדתיים לאומיים, דרך הימין הקלאסי ועד השמאל והשמאל הרדיקלי. הקבוצות הבולטות שעימן לא הצלחנו לגשר באמצעים הללו היו חרדים וערבים. לא ברורה לגמרי הסיבה. יתכן כי עם הערבים מדובר על פערי שפה, ודומיננטיות יהודית שגורמת לערבים להרגיש חלשים בדיון. אצל החרדים יתכן כי מדובר על תפיסת עולם מאד שונה, שכמעט אין לה שיג ושיח עם התרבות המערבית שמהוה מכנה משותף לכל הזרמים שכן הצליחו להתחבר. ההערכה האישית שלי היא שאלו לא הבעיות שמשפיעות על חוסר היכולת להתחבר באמצעות שיח הפרכתי. הבעיות נובעות לדעתי מכך שגם החברה הערבית וגם בחברה החרדית ישנם מנגנונים חזקים המונעים שיח הפרכתי. בחברה הערבית נהוג הדיון הנבנה (מוסאיי, דון...) ואילו בחברה החרדית, יש מנגנוני אנטי-הפרכה שרואים בכל מידע שאינו מן התורה ככפירה. כתוצאה מכך, לא ניתן להפריך נרטיבים, ולא ניתן ליצור תפיסת מציאות משותפת.

לשימוש במטאפיזיקה פנומנולוגית-אינטר-סובייקטיבית יש חשיבות ביצירת תחושת בטחון קיומי הן אצל שמרנים והן אצל בעלי חשיבה ריאלית. התחושה שהמטאפיזיקה המדעית יוצרת היא תחושת אמת. תחושה שיש מציאות שביחד ניתן לחקור. כאשר משתמשים במטאפיזיקה שאינה ממבוססת על יכולת לשתף עולמות בתפיסה משותפת (כלומר אפיסטמיולוגיה סוביקטיבית), ומאפשרים לכל אחד לספר את הסיפור שלו בלי ביקורת, מתוך הכלה, אנו יוצרים מצב שבו אין אמת משותפת. כל אחד יכול לספר את הסיפור שלו, לבחון את העולם שלו עצמו, מבלי להתייחס לאחרים. כתוצאה מכך פעולות של אחד יכולות להיכנס לתחומו של אחר, מבלי שניתן יהיה להביע ביקורת ולשפוט את הטיב המוסרי של פעולותיו. בעקבות ה"עולמות הפרטיים" וחוסר התקשור בינהם, אין אפשרות ליצור הסכמות,מעבר להסכמה הכללית של "איש באמונתו יחיה". הגישה הסובייקטית נמצאת בבסיס הפלורליסים, שמאפשר ריבוי נרטיבים שאינם עומדים לביקורת, ומונעים היווצרות קרקע משותפת. לכן מרגע שיש מחלוקת והתנהגויות של אחד מתנגשות עם התנהגויות של אחר, נוצרת מחלוקת שאינה ניתנת לגישור או לחיפוש צדק, והדרך היחידה לפתור אותה היא באמצעות הפעלת אלימות של אחד כלפי השני. כתוצאה מכך, אנשים שמרנים, וגם ליברלים-ריאליים מרגישים בתוך כאוס וחווים איום. כתוצאה מכך מערכת ה-FFFF, תיכנס לפעולה והדיון יהפוך אגרסיבי. ימניים ששומעים נרטיבים פלסטינים מבלי שיהיה ללהם דרך להפריך אותם, נכנסים לחרדה קיומית, שמא יתקבלו "שקרי" הפלסטינים. ליברלים-ריאליים שמנסים לבנות הסכמות על בסיס דיון-ביקורתי, גם הם לא ליכולים לסמוך על הנרטיבים, ומרגישים שאין להם אחיזה במציאות. כתוצאה מכך, שמרנים וגם ליברלים-ריאליים יכנסו לתחושת חוסר בטחון וחוסר שליטה במציאות, דבר אשר יגרום לכניסת מערכת ה-FFFF לפעולה. לא כל הקהלים נזקקים לתפיסת מטאפיזית פנומנולוגית-אינטר-סובייקטיבית. מי שיוכל לקבל את המערכת הסוביקטיבית, הם ליברליים-הומניים הדוגלים בגישה המכילה, וגם קבוצות שמרניות-רדיקליות הזקוקות לנרטיבים בלתי-ניתנים-להפרכה כדי להתקיים. הבעיה היא שבפועל הליברלים-ההומניים והקבוצות השמרניות-רדיקליות לא מסתדרות טוב. חרדים ושמאל רדיקלי מוצאים את עצמם בהתנגשות קשה, וכך גם ליברליים-הומנים ואיסלאם-רדיקלי באירופה. לכן, בפועל, כדי לקיים דיאלוג בין עמדות, ולו רק בגלל הערך החברתי שלו המעודד את ה-PFC, יש להעדיף את המטאפיזיקה הפנומנולוגית-אינטרסובייקטיבית, שמאפשרת את השיח הביקורתי.

כל הדברים שנאמרו עד כאן נכונים לגבי יצירת תחושת הבטחון בפורומים מקוונים. אל בדיוני פנים אל פנים ישנו מדבבך נוסף הקשור לתחושת הבטחון והשליטה שלא קיים בדיונים הוירטואלי. על מנת לשלוט בעולם הסובב אותנו, אנו צריכים אפשרות לפעול בעולם. כדי לשלוט בשיח ולנסות לשכנע או להוסיף מידע רלוונטי, נדרש לנו מספיק מרחב וזמן להביע את עצמנו. בדיונים וירטואליים אין מגבלה על כמות המקום העומד לראשותנו. כל אחד יכול להביע את עצמו באריכות, וללא מגבלות. המגבלה היחידה, היא תווך הקשב שאחרים מעניקים לכותב. אם הכותבת תכתוב דברים שמעניינים את הקהילה שלה, אזי היא יכולה להביע את עצמה באריכות, ואנשים יקשיבו. לעומת זאת, בדיוני פנא"פ (פנים אל פנים), או בדיונים וירטואליים סינכרוניים, הזמן הממוצע העומד לראשות כל משתתף הוא מוגבל. כתוצאה מכך בפעמים רבות, יתחולל מאבק על זמן הדיבור המוקצה. יהיו כאלו שינסו להשתלט על השיחה ולהביע את עצמם באריכות. אחרים ישתקו ויעדיפו לא להביע את דעתם, כדי לא להאבק. לא פעם, בהעדר מנהל דיון, גם אנשים לא תוקפניים, ירימו את קולם כדי לגבור על משתתפים אחרים, ולאפשר לקולם להישמע על ידי הקבוצה. לדוגמא, באחת הקבוצות שבהן אני משמש כמנהל דיון, ואשר בדרך כלל מנהלת את דיונייה בעדינות ובתבונה, התאספנו למפגש חברתי לחג הפורים. בגלל שהיה מדובר בערב חג, החלטתי לוותר על הנחיית הערב ולאפשר שיח חופשי. לרוב אני מקפיד לאפשר לכל אחת ואחד זמן דיבור שווה. הפעם, כל אחד דיבר בזמנו, על פי הרגשתו האישית. מהר מאד הפכו הדיבורים לרמים יותר ויותר. יותר אנשים התחילו לצעוק כדי שדעתם תשמע, והשיח הפך לצעקני מאד ומדכא מאד בשביל אלו שלא רצו להרים את קולם. תופעות אלו, אופייניות למערכת ה-FFFF, ואינן מקדמות שיח קבוצתי. לכן, במפגשים סינכרוניים ומפגשי פנים אל פנים, כדי לאפשר שימוש ב-PFC, חשוב לנהל את זמן הדיבור ולאפשר לכל אחד זמן דיבור שווה. טענה זאת נמצאת בהלימה למחקר באינטלגנציה של הקבוצה המראה כי כאשר ניתן לכל המשתתפים זמן שווה לדבר, ומיוחד כאשר שאר המשתתפים מראים אמפטיה ואינטלגנציה ריגשית, האינטלגנציה הקבוצתית עולה[47]. סביר להניח שזמן הדיבור השווה, מקנה למשתתפים בטחון שיהיה להם הזמן הנדרש להביע את עצמם ולהשפיע, ולכן לא יצטרכו להשתמש במנגנונים תוקפניים כדי לקבל אפשרות ביטוי. האמפטיה של חברי הקבוצה האחרים, נותנת את הבטחון כי הנאמר נשמע על ידי החברים האחרים, ובכך נוספת רגיעה ושלווה הדרושים לחשיבה באמצעות ה-PFC. ההקשבה האמפטית מאפשרת לכל אחד להקשיב גם לדברי האחרים וכך הלמידה הקבוצתית, מבוססת ה-PFC מתחזקת, ואיתה האינטלגנציה הקבוצתית.

הצרכים הפיזיולוגיים

הצרכים הפיזיולגים מהווים את התשתית לקיום האנושי. אוויר, שתיה, אוכל, שמירה על טמפרטורת גוף, בריאות ומחסה, הם צרכים בסיסיים בלעדיהם הגוף האנושים אינו יכול להתקיים. אנשים המרגישים מחסור בצרכים אלו, יתקשו מאד להשיג צרכים גבוהים יותר, ואף יתקשו לנהל דיון מורכב. ידוע כי תחושת רעב מעלה את הרוגז, בעוד תחושת שובע משפרת את תפקוד המערכת הפרה-פרונטלית[48]. לכן קיימת מסורת בתהליכים דליברטייבים המשלבים מפגשי פנים אל פנים לנהל דיונים לאחר שהמשתתפים אכלו. גם סעודות עיסקיות, הן תהליך דליברטיבי, המאפשר למשתתפים להגיע להחלטות רגועות יותר. מנוסים בתחום טוענים כי מטרת הסעודות העסקיות היא להרדים את הצד השני, לתת לו תחושת רגיעה ולהפחית את החששות והחרדה המלוים עסקה כלכלית.

מחסור בצרכים בסיסיים, והרוגז הנלווה אליהם, יכול להסביר מדוע מעמדות סוציואקונומים נמוכים מתקשים להביע את רצונם בצורה רגועה וקונסטורקטיבית. לא פעם רואים תושבים מהמעדות הסוציואקנומיים הנמוכים מתבטאים ביותר אגרסיביות מאשר מעמדות יותר מבוססים. כאשר מוסיפים לכך את העדר ההשכלה ואת העדר היכולת לפתח טיעונים מלומדים ומושכלים, אפשר לראות כי במהלכי דיון, מצבם של המעמדות הסוציואקונמיים הנמוכים, יהיה חלש יותר ביחס לאוכלוסיות המבוססות. על מנת לפתור בעיה זאת, יהיה צורך ליצור מצב בו הצרכים הבסיסים של האוכלוסיה מסופקים וחינוך טוב מסופק לכלל האוכלוסיות. בלעדי אמצעים אלו, היצוג של האוכלוסיות החלשות, גם בדיון הציבורי יהיה חסר, והמרקם של הדמוקרטיה הדליברטיבית יעוות לטובת האוכלוסיות המבוססות.

התמכרות ל-FFFF ול- PFC

המטרה שהצבנו לעצמנו היתה לפתח מצב בו פורומים יפעלו בלא מנהלי דיון על בסיס מערכת קבלת החלטות מושכלת. כנגד הגישה שלנו היו שטענו כי דיון מושכל ישעמם את רוב האוכלוסיה, אשר יגרום להדרה של חלק גדול מהאוכלוסיה, וישאיר את התהליך הדליברטיבי לקבוצות קטנות ויבשושיות שזכו להשכלה גבוהה. טענה זאת מבוססת על כך שחלק גדול מהדיון הציבורי מבוסס על אגרסיביות ומאבקי כוחות דליברטייבים. נראה כי יש משהו מושך מאד בויכוח פולמסני. את המשיכה הזאת ניתן להסביר על בסיס תופעות אנדוקרינולוגיות המתרחשות בזמן הפעלת המערכת התוקפנית. למרות שהקשר עדיין לא הוברר דיו, נראה כי במהלך תגובת FFFF מופרשים חומרים אנדוקריניים, כמו אנדרנלין, אופואידים, סרטונין ודופמין, היוצרים תחושת אופוריה ותחושות טובות כלליות. יתכן מאד כי שחרור חומרים אלו גורם להתמכרות למאבקי כוח אינטרנטיים, כיוון שמצד אחד אנו מרגישים במאבק והחומרים יוצרי התחושות הטובות משוחררים, ומצד שני אין כאן סכנה אמיתית שניפגע מהעימות. בכך אנו ממקסמים את תחושת ההנאה. גם אופואידים וגם אנדנלין נחשבים כבעלי תכונות ממכרות, ולכן יתכן ששיח פולמוסוני מהווה התנהגות ממכרת.

מצד שני, כאשר קיימנו דיונים מבוססי PFC הן במפגש פנים אל פנים והן בקבוצות פייסבוקיות שאימצו את תרבות הדיון, משתתפים רבים דיווחו על התרגשות גדולה. לאחר מפגשים שבהם הפגשנו בהצלחה אנשי שמאל ומתנחלים, אנשים דיווחו כי הם לא ישנו כמה לילות לאחר הארוע. על פי התיאורים שדווחו, היה נראה שהמוח עסוק מאד בניסיון להכיל את כל המידע האינטרסובייקטיבי אליו נחשף האדם לראשונה במפגש חוצה קהילות זה. פורום מפגשים טובים, בו שותפים ליברליים ושמרנים המקיימים תרבות דיון היווה אבן מושכת, והוא פעיל כמעט יומם ולילה בדיונים אין סופיים. נראה כי לא מעט אנשים נהנים מהניסיון להבין את האחר, ומהניסיון לפצח את הבנת המציאות המשותפת.

בנוסף, כדי לחזק את החיבור לפורום, אנו מקיימים פעילות פנים-אל-פנים תקופתית, הנובעת מתוך רצון החברים השותפים לפורום. המפגשים יוצרים חברויות ורצון להמשיך ולדון. כמו כן, מתוך הפורום קמות פעילויות חברתיות לשינוי חברתי, שגם הן מוסיפות עניין לפורום, ויוצרות עניין מושך. כך שבסופו של דבר, ניתן לראות כי גם דיונים מבוססי PFC, יכולים להיות מושכים ביותר. במיוחד אם הם מהווים בסיס לשינוי חברתי בפועל.

דיון ומסקנות

דיון ביקורתי במרחב ציבורי פתוח, כפי שהוגדרו על ידי הברמאס נחשבים על ידי העוסקים בתחום הדליברציה כמצב האאופטימלי אליו עלינו לשאוף. במאמר זה הצעתי שכדי שנוכל לממש את האידאה ההברמאסית, עלינו לייצר תשתית חברתית-פסיכולוגית שתתמוך ביצירת תנאים להתפתחות שיח רציונלי, מבלי שאירגון או מנהל דיון ישלוט בדיון. כדי לאפשר התפתחות של שיח כזה, על התנאים שניצור להיות מותאמים לטבע האדם ולתהליכים המניעים אותו. ולכן אני מציע שיש להבין הן את הצרכים המניעים את האדם, והן את התהליכים הפסיכולוגיים-קוגנטיביים המנהלים את האדם ומאפשרים לו למלא את הצרכים. כדי להבין את הצרכים נעזרנו בפרדמית הצרכים של מאסלו. תיאוריה וותיקה שנחשבת מהימנה ואשר נחשבת לאבן יסוד בהבנת המניעים של האדם. אנו משתמשים גם בעידכונים של הידע שהתפתחו מאז המאמר של מאסלו שנכתב בשנות ה-40, אם כי למהלך של הבנת צרכי האדם בדיונים, אין משמעות גדולה לעדכוני התיאוריות. כדי להבין איך הצרכים הללו מומשים באמצעות המודלים השונים הקיימים במוח לקבלת החלטות, אנו מתבססים על תחום הולך ומתרחב של ידע הנוצר בחקר המוח. בשנים האחרונות חקר המוח מאושש את הטענות כי אנו מקבלים את החלטות לא בצורה "רציונלית", אלא על פי מרכזי קבלת החלטות שונים במוח, כשכל מרכז מתמחה בסוג החלטה אחר, וכל מרכז פועל על פי "הגיון" אחר. במאמר זה סקרנו שתי מערכות קבלת החלטות עיקריות, המשפיעות על השיח. המערכת שכנראה מרוכזת בעיקר אונה הפרפונטלית, העוסקת בקבלת החלטות מורכבת. והמערכת הקשורה לתגובת FFFF שחלקים ממנה נמצאים באמיגדלה. הראנו כי בחלק גדול מהשיח (לפחות השיח המצוי בישראל) מערכת ה-FFFF פועלת באופן טיבעי במערכות דיון, והיא עלולה להפריע להתפתחות השיח הרציונלי. שימוש בשפה תוקפנית ובלחצים חברתיים תוקפניים עלולה לגרום להתלקחות התקפות הדדיות או לנטישה של חלק גדול מהמשתתפים מהדיון. הראנו שיטות שונות המאפשרות להעביר את הדיון למצב רגוע יותר, המאפשר את פעילותה של המערכת שאנו כינינו מערכת ה-PFC. כל שיטה הותאמה כך שתאפשר לענות על הצורך שעד כה נענה על ידי מערכת ה-FFFF. לבסוף, אנו מציעים כי אין מדובר רק על פעילויות להעברת שיח רגוע, אלא יש שהשיח הביקורתי עצמו הוא בסיס ליצירת שיח רגוע ובונה. כאשר מדברים על "האמת" (או הנראות האינטרסובייקטיבית שלה), נוצר בסיס לתשתית משותפת להתפתחות הסכמה בין קהלים שאינם דורשים נרטיב. יחד עם זאת, עד כה נראה כי קהילות הדורשות נרטיבים בלתי מופרכים לקיומן לא יתאימו לשיח כזה. לשם כך יהיה עלינו לפתח מנגנונים דליברלטייבים שיאפשרו לעסוק באלמנטים שלא מתנגשים עם הנרטיבים של הקהילות הנרטיביות. אבל בינתיים, כבר השיח הדליברטיבי הביקורתי, יכול להוות בסיס להתרחבות נקודות ההסכמה בין קהלים שכיום מתקשים ליצור בינהם הסכמה.

אנו מציעים כי הבנת המנגנונים הפסיכולוגיים והמוחיים הפועלים במהלך דיון יוכל להסביר בהמשך טוב יותר את הרציונל המסתתר מתחת למערכות קבלת ההחלטות השונות, ואת התופעות המתרחשת בדיון בעקבותן. הבנת המנגונים הקוגניטיבים-פסיכולוגיים יאפשרו לחוקרים להבין את ההתנהגות המשתתפים בדיונים. הבנת המנגנונים יכול לייצר את התשתית להבנה עמוקה יותר של התהליכים המתרחשים בדיונים, ופיתוח מתודות דיוניות פוריות יותר.

יחוסים

  1. ↑ Shirky C. (2009), Here comes everybody: The power of organizing without organizations.Penguin press.
  2. ↑ דרור י. (2006) הפוליטיקה של הטכנולוגיה, הוצאת מפה
  3. ↑ See Wikipedia:Cabal groups in usnets
  4. ↑ [https://groups.google.com/forum/?fromgroups#!forum/northkedumim-cn קבוצת הניטור ]
  5. ↑ מכתב ההודעה על הפתיחה
  6. ↑ טל ירון, 2011, שיח-קיצונים,מבט-פילוסופי, 11 לדצמבר 2011
  7. ↑ Gastil J. 2008, Political communication and Deliberation, London, Sega
  8. ↑ Habermas, 1981
  9. ↑ Mauro Barisione (2012) "Framing a Deliberation. Deliberative Democracy and the Challenge of Framing Processes," Journal of Public Deliberation: Vol. 8: No.
  10. ↑ Paper in Science from 2009
  11. ↑ S. Bracha at al, 2004, Does "Fight or Flight" Need Updating?, Psychosomatics 45:448-449, October
  12. ↑ Davis, M., Whalen, P.J., 2001. The amygdala: vigilance and emotion. Mol. Psychiatry 6, 13 – 34.
  13. ↑ Halgren, E., 1992. Emotional neurophysiology of the amygdala within the context of human cognition. In: Aggleton, J.P. (Ed.), The Amygdala: Neurobiological Aspects of Emotion, Memory and Mental Dysfunction. John Wiley and Sons, New York, pp. 191 – 228.
  14. ↑ LeDoux, J.E., 1998. The Emotional Brain: The Mysterious Underpinnings of Emotional Life. Touchstone, New York.
  15. ↑ Phan, K.L., Wager, T., Taylor, S.F., Liberzon, I., 2002. Functional neuroanatomy of emotion: a meta-analysis of emotion activation studies in PET and fMRI. NeuroImage 16, 331 – 348.
  16. ↑ Zald, D.H., 2003. The human amygdala and the emotional evaluation of sensory stimuli. Brain Res., Brain Res. Rev. 41, 88 – 123.
  17. ↑ Causal role of dorsolateral prefrontal cortex in human perceptual decision making. Marios G Philiastides, Ryszard Auksztulewicz, Hauke R Heekeren, Felix Blankenburg (2011) Current biology : CB 21 (11) p. 980-3
  18. ↑ Gläscher J, Hampton AN, O’Doherty JP (2009) Determining a role for ventromedial prefrontal cortex in encoding action-based value signals during reward-related decision making. Cereb Cortex 19:483–495.
  19. ↑ Hampton AN, O’doherty JP (2007) Decoding the neural substrates of reward-related decision making with functional MRI. Proc Natl Acad Sci USA 104:1377–1382.
  20. ↑ Hampton AN, Bossaerts P, O’Doherty JP (2006) The role of the ventromedial prefrontal cortex in abstract state-based inference during decision making in humans. J Neurosci 26:8360–8367.
  21. ↑ Daw ND, O’Doherty JP, Dayan P, Seymour B, Dolan RJ (2006) Cortical substrates for exploratory decisions in humans. Nature 441:876–879.
  22. ↑ Knutson B, Taylor J, Kaufman M, Peterson R, Glover G (2005) Distributed neural representation of expected value. J Neurosci 25:4806–4812.
  23. ↑ Blair K, et al. (2006) Choosing the lesser of two evils, the better of two goods: Specifying the roles of ventromedial prefrontal cortex and dorsal anterior cingulate in object choice. J Neurosci 26:11379–11386.
  24. ↑ Kable JW, Glimcher PW (2007) The neural correlates of subjective value during intertemporal choice. Nat Neurosci 10:1625–1633.
  25. ↑ Fellows LK, Farah MJ (2007) The role of ventromedial prefrontal cortex in decision making: judgment under uncertainty or judgment per se? Cereb Cortex 17: 2669–2674.
  26. ↑ Chib VS, Rangel A, Shimojo S, O’Doherty JP (2009) Evidence for a common representation of decision values for dissimilar goods in human ventromedial prefrontal cortex. J Neurosci 29:12315–12320.
  27. ↑ FitzGerald TH, Seymour B, Dolan RJ (2009) The role of human orbitofrontal cortex in value comparison for incommensurable objects. J Neurosci 29:8388–8395.
  28. ↑ Steven W Kennerley, Mark E Walton, Timothy E J Behrens, Mark J Buckley & Matthew F S Rushwort, (2006) Optimal decision making and the anterior cingulate cortex, Nature Neuroscience 9, 940 - 947
  29. ↑ A mechanistic account of value computation in the human brain.Marios G Philiastides, Guido Biele, Hauke R Heekeren (2010) PNAS, 107 (20) p. 9430-5
  30. ↑ S. Bracha at al, 2004, Does "Fight or Flight" Need Updating?, Psychosomatics 45:448-449, October
  31. ↑ Maslow HA, A theory of human motivation, psychological Review, 1943 (50) , 370-396
  32. ↑ Douglas T. Kenrick, Vladas Griskevicius, Steven L. Neuberg and Mark Schaller, Renovating the Pyramid of Needs: Contemporary Extensions Built Upon Ancient Foundations, Perspectives on Psychological Science, 2010, 5(3) 292–314
  33. ↑ Orians, G.H. (1969). On the evolution of mating systems in birds and mammals. American Naturalist, 103, 589–603.
  34. ↑ Maner, J.K., DeWall, C.N., Baumeister, R.F., & Schaller, M. (2007). Does social exclusion motivate interpersonal reconnection? Resolving the "porcupine problem." Journal of Personality and Social Psychology, 92, 42–55
  35. ↑ Kenrick, D.T., Li, N.P., & Butner, J. (2003). Dynamical evolutionary psychology: Individual decision-rules and emergent social norms. Psychological Review, 110, 3–28.
  36. ↑ Oakley A., 1996, The troller’s FAQ (No longer avilable. Based on Herring S., Job-Sluder K., Scheckler R. and Barab S, Searching for Safety Online: Managing “Trolling” in a Feminist Forum, 2002, The Information Society, 18:371–384)
  37. ↑ Rebecca & Dion 2010, Steffegen et al. 2011
  38. ↑ The Role of Empathy in Improving Intergroup Relations, Walter G. Stephan, Krystina Finlay, Journal of Social Issues, Volume 55, Issue 4, pages 729–743, Winter 1999
  39. ↑ LYNNE CARROLL (1987) A STUDY OF NARCISSISM, AFFILIATION, INTIMACY, AND POWER MOTIVES AMONG STUDENTS IN BUSINESS ADMINISTRATION. Psychological Reports: Volume 61, Issue , pp. 355-358.
  40. ↑ The Role of Empathy in Improving Intergroup Relations, Walter G. Stephan, Krystina Finlay, Journal of Social Issues, Volume 55, Issue 4, pages 729–743, Winter 1999
  41. ↑ Stein Dankert Kolsto(2001) 'To trust or not to trust,…'-pupils' ways of judging information encountered in a socio-scientific issue, International Journal of Science Education, Volume 23, Issue 9, pages 877- 901
  42. ↑ Karl R. Popper (1934/1959/2003) The Science of scientific writing, Routledge classics
  43. ↑ S. Bikhchandani, D. Hirshleifer & I. Welch, 1992, A theory of fads ,fashion, custom, and cultural change as informational cascades, The journal of political economy, 100, 992-1026
  44. ↑ חוק גודווין. (2012, יוני 18). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר 07:07, יוני 21, 2012.
  45. ↑ Godwin's law. (2012, June 19). In Wikipedia, The Free Encyclopedia. Retrieved 07:27, June 21, 2012
  46. ↑ התוכניות הטובות ביותר, הקבוצה הרב-תחומית לחקר תלהיכי דיון וקבלת החלטות,19 לאפריל 2012
  47. ↑ Anita Williams Woolley, Christopher F. Chabris, Alex Pentland, Nada Hashmi and Thomas W. Malone, Evidence for a Collective Intelligence Factor in the Performance of Human Groups, Science, October 2010: Vol. 330 no. 6004 pp. 686-688.
  48. ↑ Neuroanatomical correlates of hunger and satiation in humans using positron emission tomography, P. Antonio Tataranni, Jean-François Gautier, Kewei Chen, Anne Uecker, Daniel Bandy, Arline D. Salbe, Richard E. Pratley, Michael Lawson, Eric M. Reiman, and Eric Ravussin, PNAS April 13, 1999 vol. 96 no. 8 4569-4574
אוחזר מתוך "http://www.talyaron.com/delib/index.php?title=הפסיכולוגיה_של_הדיון&oldid=1539"