כחלק מחוקי המלחמה, שבהם אני עוסק לאחרונה, חשוב לדעתי להבין את אחת הפרדיגמות המשפיעות ביותר על התנהגות חברה, ועל השפעתה על הלאומיות.

הפרדיגמה שנקראת "פרדיגמת התיאום" היא פרדיגמה שמשפיעה על יכולות התיאום בתוך קבוצה. היא נובעת מהצורך של כלל חברי הקבוצה לפעול בתיאום, כדי להביא לתוצאה רצויה. כאשר אנו מקמימים ארגון, אנו מעוניינים להגיע למטרה מסויימת. העדר תיאום וכתוצאה מכך פעולה עצמאית של כל אחד מהחברים, עלולה להביא את הקבוצה להתפרקות, ועלולה למנוע ממנה להשיג את מטרתה.

אם נתחיל מהקבוצה הקטנה הכוללת רק אדם אחד, ברור כי  לאדם אחד לא נדרש תיאום עם חברים נוספים בקבוצה. אך כאשר הקבוצה הופכת להיות בת שני חברים, יש להוסיף קו תיאום בינהם (נקרא coordination line). ככל שמצטרפים עוד חברים לקבוצה, כך כמות קוי התיאום גדלה.  ניתן לחשב זאת באמצעות הנוסחה הבאה:

וכאשר הקבוצה גדלה, בעצם כמות הקוים גדלה ביחס לחברי הקבוצה בריבוע, חלקי 2. כלומר יש כן יחס של חזקה. המשמעות היא שבקבוצה בת 100 אנשים צריכים להיות 4950 קשרי תיאום.

ברור כי מספר כל כך גדול של תיאומים אינו אפשרי. אם פעם תנסו להחליט לצאת לבלות עם חמישה חברים (10 קוי תיאום), כאשר לכל החברים יש משהו להגיד על מקום הבילוי הרצוי, והדיון צריך להיות שיווני, סביר להניח שתבלו כמה שעות, רק בניסיון לקבוע לאן ללכת. תארו לעצמכם כמה זמן ידרש לקבלת החלטה כדי שקבוצה של 100 איש (עם 4950 קוי תיאום) יצטרכו לקבל החלטה שיוויונית.

בהעדר טכנולוגיה מתקדמת, לפתרון הבעיה, בני אדם נוטים למצוא פתרונות קל יותר לבעיה. הם למשל מפקידים את ההחלטה בידי אדם אחד (מונרכיה) או בידי קבוצה קטנה, בעלת כוח השפעה (אוליגרכיה). כיוון שבני אדם למדו כי השארת כל כך הרבה כוח החלטה בידי קבוצה קטנה של אנשים, מסוכנת מאד לחברי הקבוצה, ועלולה להוביל להחלטות שאינן לטובת כלל החברים, הוקמו דמוקרטיות הנציגים, שבהן בעלי יכולת ההחלטה נמצאים בפיקוח הציבור, וניתן להחליפם. אך עדיין בדמוקרטיית נציגים, באופן עקרוני רק קבוצת ה-120 ח"כים היא המחליטה. ואם נבדוק את המצב לאשורו, נראה שלמעשה את עיקר ההחלטות מחליטות הקואליציה והממשלה. בהחלטות מהירות, יש קבוצה עוד יותר קטנה של המטבחון. ו-כ-30 אנשים אלו, הם המחליטים עבור 7.5 מיליון אנשים.

אגב במציאות לכן קבוצה מתאמת אינה נראת כך:

אלא כך:

זאת כיוון שבמציאות מאד קשה ליצור קבוצות בהן כולם מדברים עם כולם.

גורמים המשפיעים על טיב הקשרים

טיב קוי התיאום מושפע מגורמים רבים. בינהם טיב השיח. לעיתים קרובות אנו חווים שיח של חרשים. הדבר קורה כאשר המתדיינים עסוקים בטיפוח האגו העצמי שלהם במקום להקשיב לחבריהם לשיחה, או כאשר השיחה היא אינטואיטיבית מידי. אחד הכשלים הקשים ביותר במערכות דיון כאלו, הן העדר ערכים משותפים, והעדר עולם מושגים משותף. כאשר בני אדם ממחנות ערכיים ואידאולוגים שונים מנסים לדון על נושא ועולם המושגים שלהם שונה, הם אינם יכולים להבין איש את דברי חברו. איש משאל רואה את העולם דרך מקפים של שיוויון ועולם מושגים של שיוויון, בעוד איש ימין רואה את העולם דרך משקפיים לאומיות. לפעמים אותו מושג משמש לשני מובנים שונים במחנות השונים למשל צדק עבור סוציאליסטים הוא צדק חלוקתי, בעוד עבור קפיטליסטים הכוונה היא לצדק טבעי. זאת אולי הסיבה העיקרית לכך שלמרות שהשיח בין ימין לשמאל נערך מעל כל גבעה רעננה, נראה שהתקדמות ליצירת הסכמה, איטית ביותר. בין המחנות חסרה יכולת תקשורת יעילה.

הדבר הולך ומקצין כאשר מדובר על שתי תרבויות שונות. כאשר דוברים משתי תרבויות שונות מדברים, עולם הערכים והמושגים שלהם כל כך שונה, עד שהם מתקשים ליצור הבנה בינהם והם מתקשים לסמוך אחד על השני. כאשר יש פער תרבותי, כוונה של צד אחד יכולה להתפרש אחרת על ידי הצד האחר. הדבר מוביל פעמים רבות לאי-אמון.

למנהיגים הנדרשים לשלוט בקבוצות גדולות, קל יותר להנהיג ולתקשר עם אנשים בעלי עולם ערכים ומושגים משותפים. ולכן כאשר קבוצות יתארגנו סביב מנהיגים, הם לא פעם יתארגנו על פי קוים של מחנות אידאולוגיים ותרבויות. כיוון שקל יותר למנהיג להנהיג באמצעות חרדת קבוצות, הוא יטה לצייר את הצד השני כאיום. והדבר ילך ויצור קיטוב ואי הבנה בין הקבוצות.

בצורה כזאת הולכות וצומחות תרבויות שונות וקבוצות אתניות שונות, המבססות להן עולם ערכים פנים-קבוצתי, שמאפשר להן לתאם את רצונן בצורה טובה יותר.

כך צומחת הלאומיות, וכך צומחים מתחים אתניים. מתוך השונות, והצורך ליצור תיאום בקבוצה.

על הלאומיות, ביתר פירוט, בפוסט אחר, בע"ה.

האם התיאוריה הזאת נראת לכם סבירה? במה תבקרוה?

הפוסט הזה נכתב בעקבות שיחות עם אליסה, והתכתבות עם ליברטנים נוספים בארץ. אליסה וליברטנים אחרים טוענים כי ככל שהשוק יהיה חופשי יותר והממשל יקטן, כך תיגדל מידת החרות. אני מבקש לטעון כי זאת תיאוריה ללא אחיזה ממשית במציאות. וכי שוק חופשי, כפי שהליברטאנים מציעים, לא יביא לחופש המיוחל, אלא לשעבוד מתוחכם של האדם הפרטי. כדי ליצור חופש, עלינו לפתח שיטה חדשה שאינה עדיין בנמצא.

בבסיס התיאוריה הליברטאנית, כמו שאני מבין אותה (והעמדתי לביקורת חבריי הליברטאניים), עומדת ההנחה כי שוק חופשי, הוא מקום בו בני אדם יכלו ליזום ולפעול בצורה החופשית המקסימלית. בני אדם יכולים לשתף פעולה איש עם רעהו, בהתאם לצרכים הפרטיים שלהם. בשוק חופשי, אין ממשלה שמנהלת את המשק ומנסה לווסת את הצרכים של האדם. אין לקיחה בכוח של מיסים מאדם אחד, כדי להעביר אותם לאדם אחר. השוק מתנהל בצורה חופשית, על פי רצונו האישי של כל משתתף במשחק. אם אדם רוצה להגדיל פרנסתו, יהיה עליו לצאת לעבוד, ליזום ולפתח מוצרים שיספקו צרכים של אחרים. השותפות על פי עקרון השוק החופשי, הוא שכל אדם חופשי לבחור את דרכו, ולהחליט אם לרעוב או לשבוע. כך על פי הליברטאנים, נשמר החופש האישי של כל אדם באופן מיטבי.

אלא שמנגד ישנה ביקורת, ואני חושב שבססיס הביקורת אפשר להעמיד את הרעיון הבא:

יותר משאבים = יותר כוח השפעה = יותר בחירה חופשית

פחות משאבים = פחות השפעה = פחות בחירה חופשית

כדי לפעול בעולם, אדם זקוק למשאבים. ככל שיש בידו יותר משאבים, כך הוא יכול להתפנות לממש את רצונותיו. אם לאדם יש מספיק כסף להעניק לאנשים אחרים כדי להשלים את רצונו, הכוח שלו להשפיע על החברה הכללית גדל. עסקים, תאגידים וחברות גדולות, הן בדיוק אותם ארגונים שיוצרים מספיק כסף כדי להעסיק בצורה ישירה או בצורה עיקפה, מספיק אנשים כדי לקדם את האינטרסים שלהם. אינטרסים המתמצים בד"כ ביצירת עוד ועוד רווחים.

לצורך כך הם יעסיקו גופים שלמים של אנשי פיתוח ויצור, אך גם אנשי שיווק ולוביסטים. אנשי שיווק מתמחים ברתימת הרצון הפרטי והרצון הכללי לטובת האינטרסים של בעלי המשאבים העודפים. אנשי השיווק יודעים כיצד לבצע מניפולציה בחשיבה של פרטים, כך שירצו לקנות מוצר כזה או אחר. הם מסוגלים לגרום לירידה ביכולת החשיבה העצמאית. הם פועלים בפרסומות במדיה הריכוזית (רדיו, טלויזיה ועיתונים), וגם במדיה המבוזרת שלהרשתות החברתיות.

הלוביסטים עסוקים בהשפעה על המחוקקים ומקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה. חברות הלוביזם אלו חברות המתמחות בשינוי ההתנהגות המדינית, כך שתשרת את האינטרסים של החברות הגדולות שמעסיקות אותן. על פי המידע המפורסם באינטרנט, חברות הלוביזם אינן עסוקות בשוחד, אלא ביצירת תמונת מציאות חלקית, שמתאימה לאינטרסים ששל שולחיהן. רק לעיתים נדירות יש מידע על שוחד ממש, כמו שמציג זאת דר' ג'ון רנג'ן, המנהל לשעבר של אלי-לילי  שמודה כי הוא ששיחד ראשי ממשלות.

להלן חלק מדרכי ההשפעה של הלוביסטים על הכנסת והממשלה:

סיוע בתרומות לח"כים ולמפלגות - באמצעות תרומות עקיפות, יכולים בעלי המאה לקבוע את דעת הח"כים והשרים.

הכנת הצעות חוק – הלוביסטים מציגים מידע סטטיסי המיועד לתמוך בהחלטה שתסייע ללקוחותיהם. הם יסיעו בגיבוש מספר חברי כנסת שיתמכו בחוק.ולפעמים אף יסיעו בניסוח החוק עצמו.

טווית קשרים בין אישיים- לוביסטים הם אנשים חברותיים, שיודעים לקשר בין אינטרסים שונים. חלקם יינסו לפתח קשרים בין-אשיים טובים עם חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות במסיבות ובארועים לא רשמיים אחרים.

לוביזם עקיף – החברות מסייעות לעמותות רלוונטיות לקום. העמותות הללו יוצרות "לחץ ציבורי" שמשנה את תמונת המציאות של חבריי הכנסת (דוגמא).

בממשלה, יכולת ההשפעה נשענת לא פעם על מנהג קלוקל של חברות ותאגידים להעסיק פקידים בממשלה במשרות נחשקות. הרצון של הפקידים להתקבל לתפקיד הנחשק במשק-החופשי, יכול להשפיע באופן עמוק על ההחלטות שיקבלו, ובכך לסיע לחברות בהגדלת רווחיהן באמצעות החלטות הממשלה.

לאולגירכיות הממון יש אינטרס ביצוב הדמוקרטיה-הנציגית

היווצרות עודף משאבים מובילה לעודף השפעה של קבוצות קטנות רוויות משאבים, על ההחלטות המדיניות.  עשיית עסקים בחברה מבוזרת מקשה על קבלת החלטות אפקטיביות, או על השפעה על מיעוט של מקבלי החלטות. אי לכך, האינטרסים של החברות הללו הוא לרכז את השליטה בידי מעט אנשים ככל הניתן מצד אחד. מצד שני, בעלי המשאבים העודפים נזהרים מריכוז יתר של הכוח, שכן אז השליטה שלהן בממשל עלולה להיות קשה יותר. לחברות תמיד טוב לדאוג שתהיה תחרות בין הפולטיקיאים, כך שהם יזדקקו תמיד לעזרת החברות המיסחריות. לכן האינטרס של בעלי המשאבים הוא שלטון לא ריכוזי מידי אך גם לא דמוקרטי מידי. הן תעדפנה את הדמוקרטית הנציגית, או "אוליגרכיה נבחרת" כדרך לשלוט היטב במדינה לתועלתן. הגברת ההשפעה של בעלי המשאבים, יוצרת ממשל דמוי-דמוקרטיה. אומנם האזרחים בוחרים פעם בארבע שנים, אך לכסף הרב המושקע בקמפיין הבחירות יש השפעה גדולה על בחירת הציבור. וכאשר מסתיימות הבחירות, בעלי המשאבים זוכים להרבה יותר השפעה בזכות הלוביזם.

את התהליך הזה שבו בעלי המשאבים העודפים יצרו משטר אלוגירכי-דמוי-דמוקרטיה ניתן למצוא לאורך ההיסטוריה המודרנית. דוגמא מצוינת לכך, ניתן למצוא בהיסטוריה הבריטית ובהיסטוריה הגרמנית.

דוגמאות מההיסטוריה להשפעת הממון על היווצרות או קריסת דמוקרטיות נציגים

את המסע לעבר הדמוקרטיה החלו הבריטים בסביבות 1215, כאשר הברונים האנגלים הכריחו את ג'ון בלי ארץ לחתום על המגנה כרטא. ג'ון הפסיד אחוזות נרחבות במלחמות עם מלך צרפת. הוא נזקק לכסף ולהסכמת הברונים כדי לגייס את הצבא (בשיטה הפיאודלית הוואסל גייס את הצבא מתוך האחוזות שלו, עבור מי ששלט עליו). ככל שג'ון טעה יותר ונכנס למלחמות לא מוצלחות, כך הוא איבד את אמון הבורנים שלו. לבסוף הם התמרדו והוא נאלץ לחתום איתם על המגנה כרטא, כדי לשמר את שלטונו. במשך עוד מאות שנים נאבקו האצולה עם המלכים על אישרור המגנה כרטא. המלכים נזקקו לכסף לצורך מלחמותיהם, והאצילים נתנו את הכסף בתמורה ליכולת השפעה באמצעות הפרלמנט. ככל שנדרש יותר כסף, כך נוצר הצורך להכניס רבדים נוספים למעגל ההשפעה של החברה האנגלית. כך נוצר בית הלורדים (האצולה), ובית האנשים הפשוטים (שהורכב מסוחרי הערים). אחת ההקפיצות המשמעותיות היתה סביב הקמת הבנק של אנגליה (הבנק המרכזי של הממלכה המאוחדת) ב-1690. כדי לעמוד בתחרות ובמלחמות מול ספרד וצרפת, נדרשה המלוכה לכספים שעד אז לא יכלו להעמיד גם האצלים והסוחרים. לכן הוקם הבנק של אנגליה, הוא הצליח לגייס עבור הממשלה, באמצעות הלוואות והנפקת שטרות כסף סכומים עתק. בפחות משבועיים גייס הבנק 1.2 מיליון פאונד. הבנק איפשר כנראה לסוחרים לתפוס את היד העליונה בהשפעה על הממשל. בהמשך הדרך, במיוחד במאה ה-19, נוספו למעגל ההשפעה גם יתר האזרחים הבריטים, אך השפעתם היתה עקיפה. היא לא היתה ישירה ומרוכזת כמו השפעתם של בעלי ההון העודף.

המצב ההופך הביא לקריסת רפובליקאת ויאמר. הרפובליקה נוצרה על בסיס מדינות שונות, בעלות תרבות גרמנית, שאוחדו על יד ביסמארק בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. הקיום הצעיר של גרמניה כמדינה, הביא לכך שערב המשבר של תחילת שנות ה-30, לא היתה אוליגרכיה מאוחדת שתתמוך בדמוקרטיה. גם הדמוקרטיה עצמה היתה צעירה מידי. היא נוצרה סביב גל המרידות של נובמבר 1918, על ידי מפלגות דמוקרטיות וסוציאליסטיות. אלו היו מפלגות שלא בנקל זכו לתמיכת אוליגרכיות ההון. הריכסטאג הדמוקרטי היה מאד לא יציב והשלטון התחלף תדירות. לבעלי ההון לא היה אפיק בטוח להשקיע בו בממשל. חוסר היציבות פגע באינטרסים של בעלי ההון. הדבר השתנה לאור המשבר החמור של שנות ה-30. המשבר יצר חוסר יציבות שלטני חמור, והיטלר הוא זה שהבטיח חלופה יציבה עבור האוליגריכות. מרגע שהאוליגרכיות ראו שהיטלר הראה יכולת ליצור ממשל יציב בגרמניה, הן התחילו לתמוך בו. אומנם הנאצים זכו גם לתמיכה רחבה של העם בזכות יכולות הארגון המדהימות של המפלגה הנאצית, והיכולת לפנות לכמה מגזרים בו-זמנית , אך היו אלו האליטות הפולטיות שדחפו את הדמוקרטיה אל סופה(ראו על הפניה לקהלים רחבים ב"היטלר", איאן קארשו, ספר 1, עמ 289-290, ספריית אפקים/עם עובד 1998):

אחת הסיבות העיקריות שקבוצות רבות עוצמה לא השלימו מעולם עם הדמוקרטיה, ובעת ההיא כבר חיפשו בפועל דרכים להפילה. בשנות המשבר הכלכלי חתרו תחתיה במתכוון קבצות עילית שדאגו לאינטרסים של עצמן. הללו לא היו שרידים קדם-תעשייתים, אלא – כל כמה שמטרותיהן הפוליטיות היו ראקציונריות – שדולות (לוביסטים, ט.י.) מודרניות שפעלו לקדם את הזכויות שהקנה להן המשטר הסמכותני. בדרמה הסופית השפיעו בעלי הקרקעות ואנשי הצבא יותר מבעלי העסקים הגדולים על סלילת דרכו של היטלר לשלטון. אבל בעלי העסקים הגדולים, שהיו קצרי ראות מן הבחינה הפולטית ודאגו לאינטרסים של עצמם, תרמו אף הם תרומה ניכרת לחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה, חתירה שהיתה התנאי המוקדם להצלחתו של היטרל (שם, שם, עמ' 363).

לאוליגרכיות האצולה העתיקה, לאנשי הצבא ולבעלי הממון היה חלק חשוב בנפילת הדמוקרטיה הגרמנית, כיוון שזאת לא יצרה את היציבות הדרושה והיא לא שירתה את צרכיהן. הן העדיפו משטר יציב על פני משטר כאותי. אך הן יגלו במהרה, שהן בחרו משטר דיקטטורי מידי שיגרום נזק עצום לכלכלת גרמניה.

השפעת בעלי הון = אלוגירכיה לא כל כך נבחרת

לבעלי ההשפעה הגדולה, בציבור הגרמני ,הבריטי ולמעשה בכל מקום אחר בעולם, בעלי האחוזות, אנשי הצבא ואנשי העסקים הגדולים, יש יכולת גדולה יותר לכונן או לפורר את המשטר. היכולת הזאת קיימת גם כיום והיא באה בחיי היום-יום של המדינה, ולא רק במיקרי קיצון. העיתונות הישראלית, השייכת לבעלי הון, תומכת במפלגות המרכז, ומדירה קבוצות לא רצויות.

לכן, אם נחזור לתיאוריה הליברטאנית, נוכל לראות כי משק חופשי, מביא אולי יותר חופש מאשר החופש הניתן לאדם במלוכות, אך חופש זה מוגבל להתאמה לרצונן של אוליגרכיות הממון. יכולת ההשפעה של האזרחים נובעת מכמות המשאבים העומדים לראשותם. במשק חופשי נוצרים פערי משאבים עצומים והללו גורמים לפערי השפעה עצומים.כתוצאה מכך, המדינה משרתת יותר את בעלי המשאבים מאשר את  דלי-המשאבים. רצונו של האזרח הפשוט, אינו בא לידי ביטוי כפי שרצונו של בעל המשאבים העודפים בא לידי ביטוי. הוא אולי טוב ממצבו של נתין במלוכה, אך הוא יכול להיות טוב יותר.

גם הפתרון הסוציאליסטי אינו משפר את המצב. הפתרון הסוציאליסטי או הסוציאל-דמוקרטי מבקש להעניק לממשלה יכולת לקחת מבעלי ההון יותר מיסים ולחזק את הממשלה. כאשר כוחות הממשלה מרוכזים בידי קבוצות כוח ממסדיות, הכוח הזה משחית את יושבי המוסדות ומסאב את המוסדות. וניתן היה לראות זאת היטב במדינות קומוניסטיות, וכן בישראל הסוציאליסטית.

הפתרון לכן, חייב להיות כנראה במקום אחר. לא בלסה-פר, ולא בסוציאליזם. הפתרון צריך לההקטין את השפעת בעלי ההון ולהעצים את חופש הביטוי וההשפעה של כלל הפרטים, מבלי לגעת בחופש כלכלי מירבי. יתכן כי הפתרון נמצא באיזון נכון יותר שבין השפעות החברה להשפעות השוק, או שלחלופין, ישנה דרך אחרת, טובה יותר לשתף פעולה במשחק שאינו סכום אפס.

רעיונות?

קריאה נוספת:

לסה-פר – http://en.wikipedia.org/wiki/Laissez-faire

קפיטליזם - http://en.wikipedia.org/wiki/Capitalism

פרשת ענת קם ואורי בלאו, שנמצאת כרגע תחת איפול הצנזורה הישראלית, יכולה להעיד על המורכבות של המערכת בה אנו נמצאים

על פי מקורות בארץ ובעולם, נראה כי ענת קם, בהיותה פקידה במשרדו של יאיר נווה, אלוף פיקוד מרכז, העבירה מסמכים המסווגים סודי ביותר לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. במסמכים אישר אלוף הפיקוד לפעול בניגוד להוראות בג"ץ, ולהפעיל חיסול ממוקד, כשאין הכרח בכך. ענת קם נמצאת במאסר בית סודי (עד שכמה בלוגרים חשפו את העניין). העיתונאי אורי בלאו ברח ללונדון, ומערכת הארץ נמצאת במשא ומתן עם השב"כ על תנאי חזרתו. עוד פרטים על הפרשה ניתן למצוא כאן.

כפי הנראה, ענת ביקשה לנער את המערכת הצבאית, שפועלת ביגוד להוראות בג"צ. הוא אומנם עברה על החוק הצבאי האוסר פירסום של מסמכים סודיים ביותר, והיא נתנה נשק בידי מבקרייה של ישראל. אך עיקר פועלה, אם אני מבין נכון את הפרשה, היא לדאוג לכך שמדינת ישראל, תהיה מדינת חוק. מדינה שבה בג"צ, והכנסת הם הריבונים, ולא המערכת הצבאית.

רבים מהבלוגרים שקראתי, מצדדים במעשיה של ענת. אני מבקש לבחון גם את האינטרסים של המדינה, לפני שאני נותנן את הערכתי בנושא.

מאז קום המדינה השב"כ, המוסד והמלמ"ב, שומרים על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. פרץ האלימות של ארועי אוקטובר 2000 והן ההתפרעויות המסוכנות של ערביי ישראל, נבלמו בעיקר בגלל פעילות השב"כ, ופעילות לא חוקית של המשטרה. אנו חיים כיום בבטחון גדול יחסית, בזכות המון חיסולים של בכירים מילטנטים בחמאס ובפת"ח.

אני מעריך כי הממשלה והאמריקאים מרככים את ההנהגה הפלסטינית, כדי להופכה לאט לאט לפרטנר שניתן להפקיד בידיו את האוטונמיה הפלסטינית. את ההערכה הזאת, אני מעריך על פי כמה ארועים שונים. הראשון הוא העדויות בשטח, מפלסטינים ומדיווחים בעיתונות של אנשי צבא, כי הרשות מושחתת מאד. מושחתת ברמות שלנו הישראלים קשה לתפוס. המשמעות היא שקל מאד לקנות את ראשי הממשל המושחת. ארוע נוסף המעיד על כך שהרשות עוברת התאמה לישראלים, הוא הארוע סביב המפעיל השני של הרשת הסלולרית הפלסטינית ודו"ח גולדסטון. באותה תקופה ישראל איימה על הרשות שאם היא תדרוש שדו"ח גולדסטון יעבור לאו"מ, אז היא תבטל את האפשרות להקמת רשת סלולרית חליפית. הרשות ביטלה את הדרישה, וזכתה לביקורת קשה מאד בעולם הערבי. סביר להניח שבין כל האינטרסים לביטול הבקשה להעביר את דו"ח גולדסטון, היו אינטרסים כלכלים אישיים של ראשי הרשות הפלסטינית.

כל אלו, הם תהליכים הקורים בניגוד לחוק, או לערכים דמוקרטיים כל שהם. אבל הם שומרים על חיינו, ויאפשרו בטווח הרחוק, כנראה, כינונו של שלום יציב יותר.

לעומת מערכת הבטחון והממשלה, בג"צ פועל על פי אמות מידה דמוקרטיות שאינן מתיישבות עם הצורך של מערכת הבטחון לפעול ביעילות לרסן את הפלסטינים ולהופכם לפרטנרים מתונים יותר. ולכן, אני מעריך שמערכת הבטחון פועלת בניגוד להוראות בג"צ. היא פועלת בשיתוף פעולה עם הכנסת והממשלה, שמעדיפות את עמדת מערכת הבטחון, על פני ערכי הדמוקרטיה הנאיביים.

כפועל יוצא מכך, חל כרסום מתמשך במעמדו של בג"צ. וגם בכוחה של הדמוקרטיה הישראלית. המשכיות של מצב עניינים כזה, לאורך שנים, עלול להביא להתחזקות מערכות לא דמוקרטיות כמו הממשלה והצבא, ולהחלשות הדמוקרטיה. דבר שעלול להביא לאיום קיומי על מדינת ישראל לטווח הרחוק.

ענת קם, בהנחה שהמידע נכון, ראתה את הפגיעה בבג"צ, והחליטה לפעול מתוך אומץ אישי גדול מאד. היתה בפעילותה תרומה חשובה מאד לדמוקרטיה הישראלית. אך מבחינת הבטחונית, יתכן שהיא פגעה במאמצי הבטחון. היא נקלעה למאבק בין דמוקרטיה לבטחון, ויתכן כי תשלם על כך מחיר אישי כבד.

אני כאזרח ישראלי, נקרע תמיד בין השנים. אני מאמין כי עלינו למצוא פתרון שיתן גם בטחון, וגם ישמור על הדמוקרטיה. את הפתרון ניתן יהיה למצוא לדעתי, בהבנה כיצד דמוקרטיה צריכה להלחם בטרור, מבלי לאבד את דמותה הדמוקרטית. פתרון זה יצטרך להמצא בהקדם, כדי לשמור על ציוויונה הדמוקרטי של מדינת ישראל.

לגבי ענת קם, אני חושב שיש להעניק לה פרס יקירת ישראל, ופרס על פעילות ציונית למופת. היא לא חשפה מידע שיסכן חיילים. היא חשפה מידע שמראה כי מערכת הבטחון פועלת בניגוד לחוקי הדמוקרטיה. מבחינתנו היא עשתה מעשה מוסרי מאד, שעומד בכל פרמטר ציוני.

כמובן שלמען יראו ויראו, חשוב "להעניש" את ענת קם. אך יש להעניש אותה כמו שהענישו אנשים שהמערכת המשפטית-דמוקרטית חפצה ביקרם. היא תעשה להם נו-נו-נו פומבי, אך בפועל עזרה להם הלתקדם.

ואפשרות אחרת, טובה יותר, היא שפרשת ענת קם לא תיוודע לעולם בעיתונות הישראלית. ענת תינזף, אך תמשיך בפעילותה האזרחית הרגילה. הדבר יהיה עדיף לכולם. הדמוקרטיה תמשיך לתפקד, מערכת הבטחון תמשיך להגן, ואנו נדאג לכך שימצא בינתיים פתרון הולם למתח שבין בטחון לדמוקרטיה.

זאת כנראה האפשרות שגם ענת מעונינית בה. היא ביקשה מכל מי שכתב בבלוג שלו על הפרשה, למחוק את המידע.

להערכתי, אנו, הבלוגרים איננו צריכים להעלים את ההתכתבות. ממילא כוחונו, מחוץ לעיתונות הכתובה קטן מאד. כמות האנשים שקוראים בלוגים, הוא נמוך מאד ואין לנו השפעה ישירה על המידע הציבורי. אבל אנו צריכים לשמור עין פקוחה על הפרשה. לוודא כי הפתרון השקט הוא שיבחר. ואם ענת קם, תוקע בפומבי, להשתמש בכל הכלים שלנו, להראות שמערכת הבטחון אשמה, ולא ענת. כאשר העיתונות משתפת איתנו פעולה, יש לבלוגוספריה הפשעה גדולה מאד. כאשר יוסר צו הצנזורה, כוחינו יגדל. ונדאג שענת תזכה באות הוקרה גדול ובוהק.

שבת שלום,

טל

שאלון המברר את דעתכם בנושא הפרשה

רביב דרוקר פירסם בבלוג שלו, מאמר התוקף את החלטת השופט סולברג כנגד אילנה דיין.

לאחר שתקראו את המאמר של דרוקר, אנא חיזרו לקרוא (בצורה ביקרותית כמובן) את התשובה שאני מציע כאן.

–

רביב שלום,

אם אני לא טועה, הצגת כמה רכיבים שצריכים איזון בינהם: הזכות של סרן ר' למשפט הוגן. זכות הציבור לדעת. החופש העיתונאי (שעלול להיפגע, אם עיתונאי יחשוש מתביעה). הצורך לנהל "דיון" ציבורי רלוונטי. והרייטניג של כלי התקשורת.

נתחיל מהטענה שלך, כי בית המשפט אינו עוסק במוסר, אלא בקביעת אשמה על פי חוקי המדינה. אין ספק, כי במערכת אידאלית, אמות המידה למשפט היו צריכות להיות מבוססות על צדק ומוסר. ואכן, אני מסכים שזה הכשל הראשון של מערכת המשפט שלנו. היא פועלת על פי מערכת חוקים שפוליטקאים חוקקו, ולא על פי אמות של צדק ומוסר. על פניו, נראה כי זה תפקידה של התקשורת לשפוט את המקרה על פי ערכים של צדק ומוסר, כפי שהם נראים לעיתונאים הכותבים. בכך אני מסכים איתך.

הזכות של הציבור לדון, אינה דבר כל כך קריטי בסוגיה הזאת. אינני רואה את התועלת הגדולה שתצמח לציבור, אם הוא יקבל מידע חלקי ולא מבוסס, מגמתי ורייטניגי. לעומת זאת אני כן רואה תועלת לציבור כאשר הוא מקבל מידע שעבר בדיקה של בית המשפט. אולי הציבור ילמד שלפני שדנים אדם, חשוב לוודא כי כל כל הראיות עומדות לרשותנו, וניתנה לנאשם גם הזכות להגן על עצמו. יתרה מכך, אילו יכולה היתה התקשורת לנהוג באיפוק, הרי שהיתה מלמדת את האזרחים את החישובת של איפוק, וחשיבות משפט הצדק. לעומת זאת, בהסתמכה על חלקי דברים, מלמד התקשורת את הציבור להיות שיטחי, קיצוני ולא מאוזן בהחלטותיו.

אולי יש יגידו שללא האיזון של התקשורת, בתי המשפט יוכלו להכשיר ארועים, שאינם מוסריים, ואף להעלים מיקרים שאינם נוחים למדינה, כמו המקרה דנן. לכן אני מסכים שיש חשיבות לדיון בסוגיה.

אבל עדיין אין זה אומר שיש צורך לדווח לפני סוף המשפט. העיתונאים, החוששים מהעדר טיפול הולם, יכולים לעקוב אחר הראיות והעדויות בשלב המשפט, אך לא לדווח. במידה ויחושו כי בית המשפט שגה, יוכלו העיתונאים המודאגים לבקר את בית המשפט לאחר הינתן פסק הדין, ולאחר שהראיות נגישות לכל.

אלא שלהבנתי, אין התקשורת באמת מעוניינת בטובת הציבור, או שימור הדמוקרטיה והמוסר. העניין כאן הוא להבנתי, רייטינג וכסף.

התקשורת יודעת כי אם לא תפרסם מייד, יהפכו הידעות לפחות סקסיות. הרווחים ירדו משמעותית. יש משהו עסיסי, בפרשיות עלומות, וברצח אופי של אנשים. רבים עושים זאת גם ללא התקשורת. רכילות היא מצרך ישן, שעובד היטב כבר אלפי שנים (ראו למשל את האיסור "לא תלך רכיל בעמך" שנכתב כבר לפני כמה אלפי שנים).

גם הטענה כי הסוביודיצה לא רלוונטית, כיוון שכולם מתעלמים ממנה, אינה טענה רלוונטית. התקשורת היא הרשות הרביעית, שכמעט אין דרך לאזנה ולבקרה. היא ממלכה בעלת עוצמה, שאין נגדה בלמים ואיזונים יעילים. לכן העיתונאים יכולים לעשות כמעט ככל אשר יחפצו. הם מרשים לעצמם להתעלם מחוקים, בידיעה שלא יפגעו.

דווקא החלטתו של השופט סולברג מאזנת יפה את התקשורת. ראוי, ואף חשוב שגם על התקשורת יהיה לתת דין, בפני מערכת מאזנת, כמו מערכת המשפט.

לאחר שקראתי את טענותיך, אני מתחזק בדעתי, כי הגיע הזמן, להפסיק להקריב את חייהם של אנשים פרטיים כמו סרן ר' ואלפים רבים אחרים, לרייטניג ולבצע הכסף, המניעים את התקשורת לאבד כל מעצור מוסרי. בשם אל הרייטניג, דורסת התקשרות ערכי מוסר אנושיים. החברה מקבלת כל בוקר מנת רעל, בדמות סיפורי סנסציות של רצח, דריסות, ומיתות משונות. רעל שמחריב והורס אותנו מבפנים.

אני מעריך, שללא אנשים כמו השופט סולברג, לא יהיה מי שיעצור את התפרקות התקשורת מכל רסן מוסרי. לא יהיה מי שימנע מאיתנו להגיע למצב של הרומאים בשיא עוולותיהם המוסריות, כאשר זרקו אנשים לזירה, רק כדי לראות אותם נרצחים ונרמסים בידי חיות טרף ורוצחים אחרים. איננו רחוקים משם. אלפי אנשים בשנה מאבדים את שמם הטוב, לטובת אל הרייטניג. אותם אנשים שוב לא יהיו כפי שהיו לפני כן. אין טיב פירסומו של אדם כפושע בכותרת העמוד הראשון, כטיב פירסום קטן לארח שנים, בעמוד פנימי, המודה שהאדם נמצא זכאי.

אינני פוסק דין אחרון. אולי יש דבר מה שלא הבנתי. אשמח אם תעמיד אותי על טעותי.

שלך,

האזרח הקטן מאד, טל.

אינני יודע מי רצח את הנערים אתמול במועדון ההומו-לסביות. אינני יודע האם הוא הוסת, קיבל החלטה עצמאית, או שמא מדובר בחולה רוח.

נראה על פי העדויות, שהרוצח ידע היטב במי הוא הולך לפגוע, והוא עשה זאת בצורה מחושבת. היכולת שלו להעלם, מעידה כנראה על תכנון טוב.

אבל עדיין מוקדם לקבוע, האם הרוצח, הוא יוצא העדה החרדית, או חוזר בתשובה שלקח את החוק האלוהי לידיו, או מישהו אחר עם כוונות שאינן נהירות לנו. אני אחכה ליותר מידע לפני שאכריע.

בינתיים מפריע לי מאד, הדרך שבה החברה שלנו מתנהגת. מפריע לי משפט השדה שעורכים בעדה החרדית. זה מזכיר לי ימים אפלים, ולא חברה נאורה וליברלית, שמתייחסת לעצמה ברצינות.

אין ספק שהעדה החרדית, וחברי ש"ס הסיתו לאלימות. אבל מכאן ועד להאשמה בַרצח, המרחק גדול. חבר טוב מהקהילה ההומו לסבית, אמר לי שכבר שנים שופכים את דמם. הפיגוע לא הפתיע אותם.

אני מבין את הצורך של הציבור להתלהם כנגד ההסתה החרדית. אבל אינני חושב שמשפטי שדה ולינצ'ים ציבוריים, יסעיו לנו לבנות חברה ליברלית ומתוקנת. במקום זה אני מציע שננסה להבין כיצד מתמודדים עם חברה לא דמוקרטית, החיה בחברה דמוקרטית (החרדים). איך חברה ליברלית מתמודדת טוב יותר עם הסתה של ציבור לא דמוקרטי לאלימות, ואיך החברה החילונית, מפסיקה את ההסתה נגד החברה החרדית (מי שיבחן את ההסתה החילונית, יראה לא פעם דימיון לקריקטורות מתקופה מאד חשוכה).

במקום לבצע לינצ', במקום להתלהם ולהרוס עוד קצת את החברה שלנו, הגיע הזמן ולברר דברים מהיסוד. ומוטב שעה אחת קודם.

לקראת סוף המאה -15, התחוללה שערוריה קצרת מועד, שסיימה את מלחמת השושנים. השעורריה יכולה להראות לנו שלא תמיד אנו הולכים קדימה ביכולת שלנו לבחון את המציאות.

בשנים 1461 – 1483, מלך על אנגליה הנרי ה-4. הנרי היה מלך מוצלח, אך הוא מת בגיל צעיא. לאחר מותו של הנרי ה-4, עלה לשלטון אחיו הצעיר, ריצ'רד ה-3. עליתו של האח הצעיר חוללה סערת רוחות קטלנית, שהביא למותו של האח, קצת לאחר שמלאו שנתיים למלכותו.

על פי חוקי המלכים, עברה המלוכה מאב לבן. למלך המנוח היו שני בנים, בני 12 ו-9  שיכלו לרשת אותו באותו הזמן. אלא שלריצ'רד, היו תוכניות שונות עבור הנסיכים. ריצ'רד הבין שבדרכים מסוימות ניתן לשנות את הכללים, כך שהוא יהיה המלך, ולא אחייניו הצעירים. הוא זימן את הפרלנט, ובפרלמנט הוא הצליח להעביר החלטה שקבעה שנישאיו של המלך המנוח לאישתו אליזבת' היו לא חוקיים. כך אישר הפרלמנט את רצונו של ריצ'רד וסלל את הדרך למלכות. שני הנסיכים הצעירים הוכרזו ממזרים וריצרד הוכתר כמלך ב- 6 ליולי 1483.

אלא שריצ'רד לא הסתפק בהפיכת הנסיכים לממזרים. הוא ידע שחברים באצולת אנגליה שלא ישבעו נחת ממלכותו, ישתמשו בשני הנסיכים כדי לנסות ולהפיל אותו. כדי למנוע תקרית מצערת שכזאת, נשלחו שני הנסיכים לכלא המלכותי ב"מצודה". מאז אין איש יודע את מה עלה בגורלם של שני הנסיכים. איש לא ראה אותם לאחר קיץ 1483. חקירות שערכו בית טיודור (שירשו את כסאו של ריצ'רד), מצאו שרוצח הילדים היה שליחו של ריצ'רד, טירל. במאה ה-20, היו שהתחילו לפקפק בכך שריצ'רד אחראי למות הנערים, אך רשומות מאותה תקופה הראו שהיו כאלו שחשבו שריצ'רד או שליחיו הם אלו שרצחו את הנערים. בכל מקרה, ריצ'רד הוא זה שבוודאות שלח את הנערים לכלא, ולא דאג שהם יצאו מהכלא בחיים.

לאחר שעלה ריצ'רד השלישי לשלטון, הוא הצטיין כמלך טוב, עושה צדק, ומתקן הממלכה. הוא היה מנהיג נבון ושליט אחראי. אבל כל אלו לא עזרו לו. חרושת השמועות על רצח הנערים, ועל מעשים לא מוסריים נוספים שבהם היה מעורב המלך, הובילו לכך שהשינאה אליו תגבר מיום ליום. השנאה הזאת יצרה את הכוחות שבתוך שנתיים, יובילו את הנרי טודור לקרב המכריע נגד ריצ'רד. קרב בו הדוכס של דרבי, ינטוש את צבאו של ריצ'רד ויעבור לתמוך בטודור. באותו קרב איבד ריצ'רד את מלכותו קיצרת הימים, ואת חייו, הוא מת ב-22 לאוגוסט 1485, כשנתיים וחודש לאחר המלכתו.

כשצ'רצ'יל, כתב על הפרשה בספרו The History of the English Speaking People, הוא מעיר הערת אגב מעניינת:

(עמוד 490, כרך ראשון).

צ'רצ'יל שכתב את הספר בין שתי מלחמות העולם, הבחין בכך שהתקשורת המודרנית של המאה ה-20, בהנהגתם של כמה גאונים כמו גבלס, יכולה לטשטש לגמרי את הזכרון הקולקטיבי שלנו, ולהכשיר כל שרץ.

צ'רצ'יל ייחס זאת אך ורק לדיקטטורות, וראה בכך אות לרשע שהתעמולה הנאצית מטשטשת באמצעותה, את מעשיה האמיתיים.

אך האם אותו דבר לא מתרחש אצלנו, בחברה הסמי-דמוקרטית שלנו? האם התקשורת שמושפעת קשות מה- Infotainment, לא משבשת לנו את את הזכרון הקולקטיבי? האם היכולת של המדינה לשלוט באמצעי התקשורת לא מעצבת עבורינו את המציאות? האם גורמי יח"צ לא מתעתעים בבנתינו? האם אשפי תעמולה פלסטניים לא מייצרים מצגי שווא? האם אשפי האיחוד האירופי, ארה"ב, סין רוסיה וגורמים אחרים לא מערבלים את תפיסת עולמינו עד ללא הכר? האם אנו יכולים לראות את העולם כמו שהוא? האם יש לנו כלים לבחון את האמת? או שמוחינו נשלט על ידי תשלובות מסחריות של תקשורת המונים ומוקדי כוח פוליטיים, מכל מינים וסוגים? מה כוחם של האזרחים הפשוטים לבחון את המציאות, ולגבש כוח שינקה את השלטון מפגמים שפשו בו? ומה לדעתכם התקלקל מאז 1483? מדוע הכפריים הפשוטים של אנגליה מלפני 526 שנים, יכלו להבחין היטב בין טוב לרע, ולפעול לשינויו, בעוד אנו כמעט ואיננו עושים מאומה?

בפעם שעברה שאלתי על בלוגים ותפקידם (או יותר נכון, על הבלוג שלי ותפקידו).

כחבר בתנועה לדמוקרטיה ישירה, חשוב לי ללמוד כיצד הציבור הרחב יכול להשפיע על חייו המדיניים. כיצד האדם הקטן ברחוב, זה שאין לו חברים בכנסת, יכול להשפיע על מציאות חייו. היו לי מחשבות בעבר כי בלוגים יכולים להוות פלטפורמה לשינוי הזה. מחשבה זאת נבעה מהדימיון שבין בלוג לטור בעיתון. הערכתי שהבלוג הוא סוג של עיתון פרטי, שבאמצעותו ניתן להשפיע על העולם.

טל גלילי, אורי אמיתי וניצן, כנראה מאמינים שיש בכך משהו. טל גלילי כתב "למעשה, כל בלוגר הוא "מוביל דעה" בזעיר אנפין. שגורר אחריו מספר אנשים. ואז בהינתן מצב של התאגדות, שורה של בלוגרים מאגדים סביבם (אולי או שלא) את קוראיהם לפעולה." אבל טל מוסיף וטוען כי לבלוגרים עצמם יש מעט השפעה "בפועל, אין מספיק בלוגרים, אין מספיק קוראים של בלוגרים, אין מספיק שיתוף פעולה (כללי) בין בלוגרים. ואין מספיק הבנה (תרבותית/ פסיכולוגית) על מהם הגורמים המאפשרים התאגדות ברשת". כותב אחר, כתב לי כי "בלוגרים הם עצלנים, זה לא יעבוד."

הרעיון שאני מקבל מטל גלילי, הוא שצריך לקרות עוד משהו כדי שבלוגים יוכלו להשפיע בצורה אפקטיבית. בארה"ב לבלוגים יש השפעה גדולה, וזאת כיוון שיש להם קהל קוראים גדול יחסית, והעיתונות מחוברת מאד לבלוגרים.

בארץ, נראה כי העניין שונה. מעבר להצלחות בודדות של שוקי גלילי, ויואב לרמן, נראה שקשה מאד להרים קמפיינים ותנועות סביב בלוגים. יש לנו פחות קוראים, פחות השפעה בתקשורת (כי היא נשלטת על ידי קבוצות משפחתיות קטנות וריכוזיות מאד?). וכן, חסר לנו רכיב X, הדרוש לשיתוף פעולה.

אחת הסיבות שלדעתי לרמן ושוקי הצליחו להרים קמפיינים היא כי בשמאל יש שילוב של ציבור טכנולוגי גדול יחסית, סדרה של בלגורים ואמנים בעלי יכולת רטורית שמאפשרת העברת מסרים, וכן תחושת מחויבות פוליטית. כך שבשמאל כן ניתן להרים ארועים של 50 – 500 אנשים בקלות יחסית. אבל נדמה כי אלו תמיד אותם 500 איש. בניסיון הפוליטי שלי, ראיתי כי מהר מאד, אתה מתחיל להכיר את כל מעגל הפעילים בשמאל.

בימין, יש הרבה פחות מודעות טכנולוגית, יש מחסור ניכר ביכולות רטוריות וביכולות שיכנוע, והמחנה הדתי-לאומי נמצא כיום במשבר אידאולגי מסויים. כתוצאה מכך, קשה יותר לארגן פעילות בימין הדתי-לאומי.

יחד עם זאת, דווקא לדתיים לאומיים, יש לדעתי את הרכיב החסר שיכול להביא לגיבוש קבוצות. הציבור הדתי והחרדי, ניחן בתרבות קהילתית חזקה יותר מהקהילתיות בתרבות החילונית. ביהדות המסורתית, יש נשמה והלכה קהילתית. יש את הצורך להתפלל במניין, לעזור ליולדות. מגיל קטן ילדים דתיים מחונכים לעזרה לזולת (בתיאוריה ובפועל). יש גמ"חים לכל דבר ועניין, וריבוי הילדים גורם לאמהות להיפגש בגני השעשועים לאורך כמעט 20 שנים ברציפות. כל אלו יוצרים פרלמנטים קבועים וחוזק חברתי יציב. אומנם לא הכל מושלם. תופעת הרכילות ומשפטי השדה שנערכים על שולחנות השבת, והביקורתיות הגדולה מידי כלפי שלוחי ציבור, גורמת להחלשת הקהילה. אבל בסה"כ נראה כי הקהילות הדתיות חזקות בהרבה מהקהילות החילוניות, והן יכולות להתאגד בשעת הצרוך בקלות רבה יותר. אני זוכר שהייתה פעם תוכנית ריאלטי של "המרוץ ל…", שאנשים היו צרכים להזמין המון חברים כדי להצליח במשימה. החבר'ה הדתיים הצליחו בקלות גדולה יותר לאגד חברים. כל דתי, מכיר את "חוק דתיים שלובים", שאומר שכל דתי מחובר לדתי אחר דרך מקס' שלוש הכרויות.

מצד שלישי, לדתיים יש בעיה של אמונת היחיד. כלומר לא אמונה בקב"ה, אלא האמונה שהוא (המאמין) ורק הוא מחזיק באמת. רק מנהגי הכשרות שלו, ורק הדרך שבה הוא מקיים את המצוות היא הנכונה. הדבר הזה, גורם להפירדות והחלשות בציבור הדתי למיניו.

הקהילתיות ושיתוף הפעולה הם רכיב X החסר, לדעתי בבלוגוספירה הישראלית, כדי לאפשר יכולת פעולה רחבה וגדולה.

בחלק מהמקרים חלק מהבלוגרים חושב שויכוחים ומריבות הן הבסיס לגדילה אישית. יכול להיות שזה נכון כאשר בוחנים את מספר הכניסות בסטטיסיטקה של הבלוג שלי:

כל ויכוח שהיה לי עם דובי ונמרוד, או סביב הנושא השנוי במחלוקת של פסח, או סביב ויקיפדיה, הקפיץ את כמות הקוראים אצלי בצורה משמעותית. דווקא אות ההצטיינות שקיבלתי מאורי קציר, כבלוג מבטיח, לא הכניסו יותר מידי צפיות.

מכאן היה ניתן ללמוד אולי שהכי כדאי לבלוגר להיות שנוי במחלוקת, לריב עם בלוגרים אחרים, לעצבן חצי עולם, ולכתוב בצורה שנונה, כדי לזכות ברייטינג גבוה.

אבל השאלה שבלוגר שמחפש שינוי, ורוצה באמת לשנות את העולם, צריך לשאול היא האם התנהגות זאת תוביל לשינוי עולם?

עד כמה אני יכול לשתף פעולה עם אנשי ויקיפדיה (אם אני רק מחפש להתנגח בהם)? עד כמה אני יכול לשתף פעולה עם נמרוד ודובי? אם אנו מתנגשים? עד כמה נפעל ביחד, עם אנו דורסים אחד את השני כדי לקבל רייטניג גבוה יותר?

התשובה לדעתי, שזאת לא הדרך לשינוי. הדרך לשינוי, עוברת סביב היכולת לפעול ביחד, ולשם כך דרושה הסכמה על הדרך ורצון לפעול מתוך אהבה. אהבה שבין חברים, והסכמה שבין שותפים לדרך.

אני חושב שכדי שבלוגרים יוכלו להתחיל לשנות את העולם, עליהם לקרב ולחפש את המשותף. ואם יש להם מחלוקת, רצוי שיעשו זאת בשפה מכבדת, מתוך אהבה בסיסית של בר הפלוגתא שלהם.

אולי יהיו לנו קצת פחות קוראים, אבל יכולת ההשפעה שלנו תגדל בצורה משמעותית.

כי באהבה משנים את העולם

 אני פעיל בארגון החברתי,התנועה לדמוקרטיה ישירה, בארגון יש בעיות מורכבות יצירת תקשורת המעודדת פעילות, ולכן  עולה הצורך להבין כיצד ארגון שבנוי אך ורק על מתנדבים יכול לפעול ביעילות.

בזמנו אורי אמיתי טען כי ישנם שלושה אלמנטים עיקריים המניעים אדם. שני האלמנטים החשובים ביותר הם,השתיכות חברתית והגשמה עצמית. האלמנט השלישי הוא שכר כספי. ארגונים מסחריים, מניעים את האדם קודם כל באמצעות שכר, ורק לאחר מכן באמצעות השתייכות חברתית והגשמה עצמית. לנו, כארגוני מתנדבים אין אפשרות להציע שכר (לפחות לא בשלב הראשון), ולכן אנו שמחים להציע שיוך חברתי והגשמה עצמית.

בשני הארגונים בהם אני פעיל, יש הגשמה עצמית בשפע, אבל הבעיה היא בהשתייכות החברתית, או בפעילות החברתית. כאן הבעיה היא שבשני הארגונים הללו, החברים פזורים ברחבי הארץ. כל התארגנות של קבוצות הפעילים דורשת נסיעות ברחבי הארץ בין תל-אביב, חיפה וירושליים. ולכן רוב המפגשים האפשריים מתבצעים בעולם הווירטואלי, או בשיחות טלפון. אלא שלאמצעים אלו כוח הנעה נמוך בהרבה. אולי ניצול נכון של המשאבים הווירטואליים העומדים לראשותנו יכול להביא לקידום היכולת שלנו לפעול כארגונים למען מטרות חברתיות חשובות. מתוך הניסיון שרכשתי למדתי שלכל אמצעי יש כוח הנעה אחר, וכדאי לאפיין אותו, אם רוצים לעשות בו שימוש יעיל.

כוח ההנעה בנוי למעשה משני אלמנטים. האחד הוא שיוך חברתי ופעולה על פי קודים חברתיים, והשני הוא הרצון החופשי. את השיוך החברתי אנו מעבירים על ידי רגשות. את הרצון החופשי אנו בונים על ידי העברת אינפורמציה, שמאפשרת למקבל את החופש להחליט האם הפעולה שאנו מציעים לו תתרום לאירגון ולמשימתו בארגון.

למרשל מקלוהן היתה שיטה לדרג את אמצעי התקשורת על פי מידת האינפורמציה שהם העבירו ל"חם" ול"קר”. אני מבקש לנסות לסדר את האמצעים השונים על פי מידת ההנעה שהם יכולים להעביר באמצעות שני האלמנטים. באופן כללי, ככל שנצליח להשתמש במדיומים המעבירים יותר רגשות ויותר אינפורמציה, כך נוכל ליצור התחברות חברתית גדולה יותר, ולענות על הצורך בשייכות חברתית, הדרושה להנעה חברתית.

את האמצעים השונים אדרג על פי מידת היעילות שלהם להעביר רגשות ומידע. מתחת לכל מוצר אשים איקון המסמל את התחום, ואת מידת היעילות שלו בסולם 1- 10, כאשר 1 זה הכי פחות יעיל ו-10 הכי יעיל. אשמח לשמוע את דעתכם והשגותיכם.

דואר אלקטרוני – דואר אלקטרוני הוא מדיום מצוין להעביר מידע. אך היכולת שלו לשדר חום חברתי, הדרוש להנעה חברתית היא נמוכה יחסית. לכן הוא יעיל ככלי ניהול שגרתי, אך לא ככלי מניע. ניתן שלפר במידה מסוימת את האינפורמציה הרגשית על ידי הכנסת ריגשונים.

9 2

שיחת טלפון/סלולר – שיחת טלפון יכולה להעביר הרבה רגשות, ולכן היא כלי הנעה חשוב. יש לה חסרון ביכולת העברת מידע מדויק, ולכן היא כלי שאינו מתאים ליום יום, אלא רק להנעת תהליכים כללים. לפעמים הוא גם כלי שניתן להשתמש בו כאשר ישנו מידע לא ברור, וקל לקיים על המידע הלא-ברור שיחה ולפתור את הבעיה במהירות יחסית. כמו כן, בגלל שהוא יכול להעביר רגשות, הוא כלי חשוב בשימור קשרים חברתיים באופן רציף. ההמלצה היא לכן, לשמור על קשר טלפוני רצוף לאנשי מפתח באמצעות שיחת טלפון או סקייפ, אחת לשבוע עד שבועיים.

5 7

סקייפ/גוגל-טולק – מבחינת רגשות ומידע, הם דומים לשיחות הסלולר והטלפון, אלא שהוא אינו עולה אגורה, ולכן אין לחץ של הוצאות כספיות. הסקייפ והגוגל-טולק מאפשרים לנהל כך את הקשרים החברתיים, ללא עלות וללא ניפוח חשבון הסלולר והטלפון. בנוסף, אתם יכולים להעביר מידע עשיר יותר דרך הצ'ט. לכן סקייפ הוא כלי עדיף על הסלולר. הבעיה שלו היא ששני המשוחחים צריכים להיות ליד מחשב. לאחרונה בעולם יש שיפורים ברשת הסקייפ וניתן להתקשר דרך סלולרי בעלות אפסית לבעלי סקייפ אחר. אולי זה גם יגיע אלינו יום אחד. אין לי מושג לגבי תוסף הווידאו. מן השימוש המועט שעשיתי בתוסף הזה, נראה שהוא מאפשר להעביר עוד קצת אינפורמציה רגשית ויוצר יותר חיבור. אני חושב ששווה לנסות להגביר את השימוש בווידאו.

5 8, (9 עם וידאו?)

תוכנות ממסר מידיים – למרות שיש בהן הכל, השיחות בהן מיגעות יחסית, ודורשות זמן רב יחסית לכמות האינפורמציה הריגשית והמידעית שהן מעבירות. נראה לי שזה מתאים יותר לבני נוער משעוממים, מאשר לעבודה סדירה באירגונים. יחד עם זאת, מידי פעם כאשר אני רואה שיש מישהו שאני צריך אותו והוא זמין, אני יכול לקרוא לו ולשאול אותו מספר שאלות קצרות. יתרונו שהוא קצת יותר מידי מדוא"ל.

5 5

טוויטר/פייסבוק/פליקר – לאחרונה נחשפתי לטוויטר ולפייסבוק. תוכנות מידע מידיות. לקח לי הרבה זמן להבין את התועלת האפשרית שלהן, עד שאישתי , בת הקיבוץ, ראתה את התוכנות האלו בפעולה. היא ישר אמרה לי "הי, זה כמו בקיבוץ…. כולם יודעים על כולם… כולם מיודעים". לאחר זמן מה, למדתי שאכן יש אנשים שאני בקשר רצוף איתם, אך אינני יודע על חייהם מספיק. הטוויטיר מאפשר לכל אחד לחשוף את כמות המידע שהוא מעוניין לחשוף, ולשתף בכך את חבריו. המידע הזה, בסיכומו של דבר יוצר קשרים חברתיים טובים יותר. או לפחות כאלו שנראים קשרים טובים יותר. הבחורה היחידה שרשומה אצלי בטוייטר היא פעילת זכויות אדם הפועלת דרך האינטרנט. לאורך כל הדרך, אני יודע מה היא עושה, אצל מי היא ביקרה. היא מזמינה אנשים לצפות באלבומים שלה בפליקר. לאחר תקופה מסויימת שאתה חשוף לכל כך הרבה מידע, אתה חש הכרות מלאה איתה, ואין לך בעיה להתקשר ולומר, ג'יל, את יכולה לעזור לי בכך ובכך… זה כנראה מה שיוצר חיבור חברתי חזק המאפשר פעילות אנושית טובה בסייברספייס. כרגע אני מנסה פלטפורמה שמשלבת את כל הרשתות החברתיות בשם Digsby. נראה איך זה יתקדם. מבחינת מידע, זהו כלי עם מעט מאד מידע תפעולי. עיקר הכוח שלו הוא ביצירת הקשר החברתי

3 9
בלוג – בלוג הוא כלי לא רע להעביר אינפורמציה מורכבת יותר ולקבל תגובות. הוא יכול לשלב רגשות, בעיקר על ידי עיצוב גרפי נעים, התואם את הרגשות. נדמה לי שהוא יוצר קשר טוב יותר לטווח ארוך, במיוחד, עם הקוראים שלך מחוברים לקורא RSS. כדי שבלוג יהיה טוב באמת הוא צריך להיות אקטיבי בפונקציות שלו. לדוגמה, הוא צריך שיהיה בו פיטצ'ר שמודיע לכותב תגובה שמישהו ענה לו, או שפוסט חדש התפרסם. לצערי בבלוגלי, אין כאלו פונקציות, מלבד קוראי RSS. הבעיה שרוב האוכלוסייה אינה משתמש בקוראי RSS.

9 5

קבוצות דיון – כלי מצוין לשמור על דיון ברמה אינפורמטיבית טובה. קצת יותר קשה להעביר דרכן רגשות. חסרונן הוא שהן אינן מאפשרות דיון מרובה משתתפים יעיל. הפתרון הטוב יותר הוא פורום.

9 2

פורומים – פרומים כמו בתפוז, מאפשרים דיון רב משתתפים. רובם מצוידים ברגשונים וביכולת להוסיף גרפיקה, ולכן יכולים להעביר מידע רגשי בצורה סבירה. במידה והם מצוידים במידע אקטיבי (כמו משלוח הודעות לדואל, על פי הגדרה), הם גם יכולים לשמור על קשר בין חברי הקבוצה.

8 5

ויקי – ויקי הוא כלי מעולה לאגרגציה של מידע ודיון מורכב על המידע. יש בו מעט מאד רגשות.ניתן לשפר זאת על ידי שימוש בתמונות המעבירות רגשות, ומשפרות את המראה היבששל הויקי.

10   1 , (2 - ניתן לשפר עם קצת תמונות המשפרות את האווירה)

מפגש מחוץ לאינטרנט – (תוספת של ירדן) פגישה ב”עולם האמיתי” היא שיטה עתיקת יומין. קבוצת אנשים מתאמת פגישה במקום מסויים למספר שעות. היתרון הוא שיחה שוטפת ובדרך כלל מהירה יותר ממעבר מידע אינטרנטי. לצד אלו יש את הקרבה הפיזית ואלמנט של קירוב נפשי – היכרות מחוץ למחשב היא במקרים רבים ראיה למעבר מחברות וירטואלית לחברות רגילה . מצד שני כמות המידע שעובר וההיקף שלו נחותים מאלו של הטכנולוגיות האחרות בשל הצורך להעביר את המידע בצורה ורבלית. גם העברת מסמכים היא פעולה שצורכת קריאה – פעולה אינדיבידואלית בבסיסה. בנוסף יש בעיה של קושי לקיים פגישה עם עליית מספרם של המשתתפים. ככל שמספר המשתתפים גדל כך היתרון החברתי יורד. ניהול חכם של קהל הנפגשים יכול להיות חלוקה של הקהל לקבוצות קטנות יותר אקראיות או לפי קטגוריות (למשל מיקום) כך שנשמרת הקרבה והיכולת לקיים דיון בו כולם שותפים.

3 10

לבסוף, חשוב לזכור שמה שאנו מעבירים באמצעות הכלים הללו, הם רגשות ומידע. כדי שהמעברים הללו יהיו טובים, צריך שגם הרגשות והמידע שאנו מעבירים יהיו טובים, או כמו שאמר הרב קוק - את העולם משנים באמצעות אהבת הבריות, וחיפוש האמת.

 אני פעיל בארגון החברתי,התנועה לדמוקרטיה ישירה, בארגון יש בעיות מורכבות יצירת תקשורת המעודדת פעילות, ולכן  עולה הצורך להבין כיצד ארגון שבנוי אך ורק על מתנדבים יכול לפעול ביעילות.

בזמנו אורי אמיתי טען כי ישנם שלושה אלמנטים עיקריים המניעים אדם. שני האלמנטים החשובים ביותר הם,השתיכות חברתית והגשמה עצמית. האלמנט השלישי הוא שכר כספי. ארגונים מסחריים, מניעים את האדם קודם כל באמצעות שכר, ורק לאחר מכן באמצעות השתייכות חברתית והגשמה עצמית. לנו, כארגוני מתנדבים אין אפשרות להציע שכר (לפחות לא בשלב הראשון), ולכן אנו שמחים להציע שיוך חברתי והגשמה עצמית.

בשני הארגונים בהם אני פעיל, יש הגשמה עצמית בשפע, אבל הבעיה היא בהשתייכות החברתית, או בפעילות החברתית. כאן הבעיה היא שבשני הארגונים הללו, החברים פזורים ברחבי הארץ. כל התארגנות של קבוצות הפעילים דורשת נסיעות ברחבי הארץ בין תל-אביב, חיפה וירושליים. ולכן רוב המפגשים האפשריים מתבצעים בעולם הווירטואלי, או בשיחות טלפון. אלא שלאמצעים אלו כוח הנעה נמוך בהרבה. אולי ניצול נכון של המשאבים הווירטואליים העומדים לראשותנו יכול להביא לקידום היכולת שלנו לפעול כארגונים למען מטרות חברתיות חשובות. מתוך הניסיון שרכשתי למדתי שלכל אמצעי יש כוח הנעה אחר, וכדאי לאפיין אותו, אם רוצים לעשות בו שימוש יעיל.

כוח ההנעה בנוי למעשה משני אלמנטים. האחד הוא שיוך חברתי ופעולה על פי קודים חברתיים, והשני הוא הרצון החופשי. את השיוך החברתי אנו מעבירים על ידי רגשות. את הרצון החופשי אנו בונים על ידי העברת אינפורמציה, שמאפשרת למקבל את החופש להחליט האם הפעולה שאנו מציעים לו תתרום לאירגון ולמשימתו בארגון.

למרשל מקלוהן היתה שיטה לדרג את אמצעי התקשורת על פי מידת האינפורמציה שהם העבירו ל"חם" ול"קר”. אני מבקש לנסות לסדר את האמצעים השונים על פי מידת ההנעה שהם יכולים להעביר באמצעות שני האלמנטים. באופן כללי, ככל שנצליח להשתמש במדיומים המעבירים יותר רגשות ויותר אינפורמציה, כך נוכל ליצור התחברות חברתית גדולה יותר, ולענות על הצורך בשייכות חברתית, הדרושה להנעה חברתית.

את האמצעים השונים אדרג על פי מידת היעילות שלהם להעביר רגשות ומידע. מתחת לכל מוצר אשים איקון המסמל את התחום, ואת מידת היעילות שלו בסולם 1- 10, כאשר 1 זה הכי פחות יעיל ו-10 הכי יעיל. אשמח לשמוע את דעתכם והשגותיכם.

דואר אלקטרוני – דואר אלקטרוני הוא מדיום מצוין להעביר מידע. אך היכולת שלו לשדר חום חברתי, הדרוש להנעה חברתית היא נמוכה יחסית. לכן הוא יעיל ככלי ניהול שגרתי, אך לא ככלי מניע. ניתן שלפר במידה מסוימת את האינפורמציה הרגשית על ידי הכנסת ריגשונים.

9 2

שיחת טלפון/סלולר – שיחת טלפון יכולה להעביר הרבה רגשות, ולכן היא כלי הנעה חשוב. יש לה חסרון ביכולת העברת מידע מדויק, ולכן היא כלי שאינו מתאים ליום יום, אלא רק להנעת תהליכים כללים. לפעמים הוא גם כלי שניתן להשתמש בו כאשר ישנו מידע לא ברור, וקל לקיים על המידע הלא-ברור שיחה ולפתור את הבעיה במהירות יחסית. כמו כן, בגלל שהוא יכול להעביר רגשות, הוא כלי חשוב בשימור קשרים חברתיים באופן רציף. ההמלצה היא לכן, לשמור על קשר טלפוני רצוף לאנשי מפתח באמצעות שיחת טלפון או סקייפ, אחת לשבוע עד שבועיים.

5 7

סקייפ/גוגל-טולק – מבחינת רגשות ומידע, הם דומים לשיחות הסלולר והטלפון, אלא שהוא אינו עולה אגורה, ולכן אין לחץ של הוצאות כספיות. הסקייפ והגוגל-טולק מאפשרים לנהל כך את הקשרים החברתיים, ללא עלות וללא ניפוח חשבון הסלולר והטלפון. בנוסף, אתם יכולים להעביר מידע עשיר יותר דרך הצ'ט. לכן סקייפ הוא כלי עדיף על הסלולר. הבעיה שלו היא ששני המשוחחים צריכים להיות ליד מחשב. לאחרונה בעולם יש שיפורים ברשת הסקייפ וניתן להתקשר דרך סלולרי בעלות אפסית לבעלי סקייפ אחר. אולי זה גם יגיע אלינו יום אחד. אין לי מושג לגבי תוסף הווידאו. מן השימוש המועט שעשיתי בתוסף הזה, נראה שהוא מאפשר להעביר עוד קצת אינפורמציה רגשית ויוצר יותר חיבור. אני חושב ששווה לנסות להגביר את השימוש בווידאו.

5 8, (9 עם וידאו?)

תוכנות ממסר מידיים – למרות שיש בהן הכל, השיחות בהן מיגעות יחסית, ודורשות זמן רב יחסית לכמות האינפורמציה הריגשית והמידעית שהן מעבירות. נראה לי שזה מתאים יותר לבני נוער משעוממים, מאשר לעבודה סדירה באירגונים. יחד עם זאת, מידי פעם כאשר אני רואה שיש מישהו שאני צריך אותו והוא זמין, אני יכול לקרוא לו ולשאול אותו מספר שאלות קצרות. יתרונו שהוא קצת יותר מידי מדוא"ל.

5 5

טוויטר/פייסבוק/פליקר – לאחרונה נחשפתי לטוויטר ולפייסבוק. תוכנות מידע מידיות. לקח לי הרבה זמן להבין את התועלת האפשרית שלהן, עד שאישתי , בת הקיבוץ, ראתה את התוכנות האלו בפעולה. היא ישר אמרה לי "הי, זה כמו בקיבוץ…. כולם יודעים על כולם… כולם מיודעים". לאחר זמן מה, למדתי שאכן יש אנשים שאני בקשר רצוף איתם, אך אינני יודע על חייהם מספיק. הטוויטיר מאפשר לכל אחד לחשוף את כמות המידע שהוא מעוניין לחשוף, ולשתף בכך את חבריו. המידע הזה, בסיכומו של דבר יוצר קשרים חברתיים טובים יותר. או לפחות כאלו שנראים קשרים טובים יותר. הבחורה היחידה שרשומה אצלי בטוייטר היא פעילת זכויות אדם הפועלת דרך האינטרנט. לאורך כל הדרך, אני יודע מה היא עושה, אצל מי היא ביקרה. היא מזמינה אנשים לצפות באלבומים שלה בפליקר. לאחר תקופה מסויימת שאתה חשוף לכל כך הרבה מידע, אתה חש הכרות מלאה איתה, ואין לך בעיה להתקשר ולומר, ג'יל, את יכולה לעזור לי בכך ובכך… זה כנראה מה שיוצר חיבור חברתי חזק המאפשר פעילות אנושית טובה בסייברספייס. כרגע אני מנסה פלטפורמה שמשלבת את כל הרשתות החברתיות בשם Digsby. נראה איך זה יתקדם. מבחינת מידע, זהו כלי עם מעט מאד מידע תפעולי. עיקר הכוח שלו הוא ביצירת הקשר החברתי

3 9
בלוג – בלוג הוא כלי לא רע להעביר אינפורמציה מורכבת יותר ולקבל תגובות. הוא יכול לשלב רגשות, בעיקר על ידי עיצוב גרפי נעים, התואם את הרגשות. נדמה לי שהוא יוצר קשר טוב יותר לטווח ארוך, במיוחד, עם הקוראים שלך מחוברים לקורא RSS. כדי שבלוג יהיה טוב באמת הוא צריך להיות אקטיבי בפונקציות שלו. לדוגמה, הוא צריך שיהיה בו פיטצ'ר שמודיע לכותב תגובה שמישהו ענה לו, או שפוסט חדש התפרסם. לצערי בבלוגלי, אין כאלו פונקציות, מלבד קוראי RSS. הבעיה שרוב האוכלוסייה אינה משתמש בקוראי RSS.

9 5

קבוצות דיון – כלי מצוין לשמור על דיון ברמה אינפורמטיבית טובה. קצת יותר קשה להעביר דרכן רגשות. חסרונן הוא שהן אינן מאפשרות דיון מרובה משתתפים יעיל. הפתרון הטוב יותר הוא פורום.

9 2

פורומים – פרומים כמו בתפוז, מאפשרים דיון רב משתתפים. רובם מצוידים ברגשונים וביכולת להוסיף גרפיקה, ולכן יכולים להעביר מידע רגשי בצורה סבירה. במידה והם מצוידים במידע אקטיבי (כמו משלוח הודעות לדואל, על פי הגדרה), הם גם יכולים לשמור על קשר בין חברי הקבוצה.

8 5

ויקי – ויקי הוא כלי מעולה לאגרגציה של מידע ודיון מורכב על המידע. יש בו מעט מאד רגשות.ניתן לשפר זאת על ידי שימוש בתמונות המעבירות רגשות, ומשפרות את המראה היבששל הויקי.

10   1 , (2 - ניתן לשפר עם קצת תמונות המשפרות את האווירה)

מפגש מחוץ לאינטרנט – (תוספת של ירדן) פגישה ב”עולם האמיתי” היא שיטה עתיקת יומין. קבוצת אנשים מתאמת פגישה במקום מסויים למספר שעות. היתרון הוא שיחה שוטפת ובדרך כלל מהירה יותר ממעבר מידע אינטרנטי. לצד אלו יש את הקרבה הפיזית ואלמנט של קירוב נפשי – היכרות מחוץ למחשב היא במקרים רבים ראיה למעבר מחברות וירטואלית לחברות רגילה . מצד שני כמות המידע שעובר וההיקף שלו נחותים מאלו של הטכנולוגיות האחרות בשל הצורך להעביר את המידע בצורה ורבלית. גם העברת מסמכים היא פעולה שצורכת קריאה – פעולה אינדיבידואלית בבסיסה. בנוסף יש בעיה של קושי לקיים פגישה עם עליית מספרם של המשתתפים. ככל שמספר המשתתפים גדל כך היתרון החברתי יורד. ניהול חכם של קהל הנפגשים יכול להיות חלוקה של הקהל לקבוצות קטנות יותר אקראיות או לפי קטגוריות (למשל מיקום) כך שנשמרת הקרבה והיכולת לקיים דיון בו כולם שותפים.

3 10

לבסוף, חשוב לזכור שמה שאנו מעבירים באמצעות הכלים הללו, הם רגשות ומידע. כדי שהמעברים הללו יהיו טובים, צריך שגם הרגשות והמידע שאנו מעבירים יהיו טובים, או כמו שאמר הרב קוק - את העולם משנים באמצעות אהבת הבריות, וחיפוש האמת.