מבט פילוסופי

בהתכתבות שהיתה לי עם ליאור ב- Google+ עלתה השאלה מדוע העיתונות נתפסת כשמאלית בעיני רבים. לאחר שראינו במהלך הדיונים שהמונופול של השמאל במדינה נגמר במהלך שנות ה-90, וכיום כוחות השוק, בעלי ההון והאינטרנט היו אמורים להכתיב עיתונות יותר ימנית, עדיין אנו רואים דומיננטיות לשמאל בעיתונות הכללית.

במהלך הדיון הלכו והתבררו מספר דברים שנובעים מתופעות טבעיות. להלן ההשערה שלי. אשמח לשמוע את דעתכם:

ליאור שלום,

דברים מעניינים את כותבת.
אינני חושב שהשמאל דומיננטי בתקשורת בגלל הרגלים שרכשנו. באינטרנט אתרים עולים ונופלים במהירות. פייסבוק הופיע לפני שנים בודדות ותפס במה מרכזית, לעומתו אתרים אחרים נעלמו. ווינט וואלה, מצליחים להחזיק את הקוראים כי יש בהם משהו שמושך אותנו (הם ראשונים בדרוג הישראלי). מה זה המשהו הזה? אנסה לשער.

נתחיל ממקור-ראשון. במקור ראשון היו כותבים שמרנים (היום יש שם הרבה יותר כותבים ליברלים). כותבים שמרנים הם משעממים, כי הם טוחנים את האתמול. חלקם כעסניים, מעצבנים, ולא נעים לקרוא אותם (את תיארת זאת כימין-קיצוני).

לעומתם, בהארץ, ynet ו-walla יש הרבה כותבים ליברלים. הם חדשנים יותר, נותנים מידע שגורם לנו להתעורר ולהרהר וגם להתעצבן במידה סבירה.

ב-הארץ יש כותבים יותר ליברלים ולכן הם מעצבנים ומעוררים אנשים ליברלים-קלים. ב-ynet יש כותבים ליברלים-קלים, והם מעצבנים ומעוררים אנשי ימין ומרכז. עבור הימין-מרכז, הארץ מעצבן מידי ולכן לא קריא. עיתון, כדי לעורר ולעצבן-קלות, צריך להיות טיפה ליברל יותר מקוראיו.

ככל הנראה מה שאת מכנה "ישמרו אותנו מפוכחים, שהתקשורת שמאלנית" לדעתי זה רצון הטבוע בנו שיעוררו אותנו לחשוב, להתרגז, להסתקרן…ואת זה עושים, באופן טבעי, כותבים ליברלים הרבה יותר טוב מכותבים שמרנים.

האם זה אומר שתמיד יהיו לנו כותבים ליבלרים ולשמרנים לא יהיה מקום? לדעתי יתרונם של השמרנים בידיעה יותר מדוייקת (מחקרים מראים זאת), ולכן הם יהיו טובים יותר במקומות כמו ויקיפדיה (ויקיפדיה הישראלית נחשבת שמרנית) ובמדעי הטבע, ולאחרונה גם הפסיכולוגיה.

ועוד דבר. שמרנים, על פי המחקרים הם אנשי חרוצים יותר השקועים בעבודתם במסירות (שוב, גם זה על פי מחקרים). לכן סביר להניח שהם לא יבזבזו את זמנו של המעסיק ויגלשו רגע לווינט או לפייסבוק. לעומתם ליבלרים מעדיפים להתעסק במה שמעניין אותם, ופחות בעבודה (אלא אם התמזל מזלם והם עובדים בעבודה שממש מעניינת אותם), ולכן סביר שעיתונים שרוצים רייטינג יפנו לקוראים יותר ליברלים.

השילוב ביו הטיה לכיוון שכיחות גבוהה יותר של  קוראים ליברלים, לבין כותבים עוד-יותר-ליברלים שהם יותר "מאתגרים" מטבעם, הוא שלהבנתי, יוצר באופן טבעי עיתונות שמאלית, ולא קונספירציות כאלה ואחרות.

מה דעתכם?

—-

נוסף: מאמר מעניין בנושא הטוען כי ליברלים יטו מראש לעבוד יותר בעיתונות כי הם פחות "אנשי-עבודת-כפיים", ויותר אנשי-חלום ושאיפות חברתיות.

זהו מכתב שעובר בימים אלו בדוא"ל (ברשתות ימנייות). הוא מציג סיפור קצת אחר על הארוע שבו היתה מעורבת טניה. מהי האמת? לא יודע. בכל מקרה, שווה קריאה.

עליי לציין, כי המכתב לא מבוסס מספיק, והוא מבוסס תיאוריית-קונספירציה שבמקרה הנוכחי, אינה נראת מתאימה (לא שהשמאל הלאומי, היא תנועה שאין לה קונספירציות (בראשה עומד יועץ תקשורת), אך לא נראה לי שהן רלוונטיות למקרה הנוכחי), כיוון שקראתי את ההתכתבות של טניה במהלך הארוע (היא הופיעה בפייסבוק), ומאופי ההתכתבות שלה היה נראה שהיא בחורה מאד מאופקת, ולא תוקפנית, כפי שהפוסט מנסה לצייר אותה. בכל מקרה, שווה קריאה ועיון.

* טניה הסבירה את התמונה שבה רואים אותה ליד עמי איילון, כארוע מיקרי.

—-
Subject: Fw: * טניה והאוטובוס באשדוד: הסיפור האמיתי

ובכן….היתה זו פרובוקציה לשמה
אני כמובן מתנגד ליחס אחר לנשים, אבל אם יש כאלו והם מסדירים נסיעה פרטית משלהם, לא כדאי ליצור פרובוקציות .

שלום חברים

להלן הסיפור האמיתי, המדהים, של "הנערה הגיבורה" מאשדוד,

טניה רוזנבליט, ש"נלחמה בהדרת נשים באוטובוסים".

מסתבר, שמי שרוצה לנסוע מאשדוד לירושלים, יודע שקיימים שני קווי "אגד": קו 438 ו- 448. קווים אלה יוצאים מהתחנה המרכזית באשדוד, (אחד מהם הוא "אקספרס" והשני "מאסף") ומגיעים לתחנה המרכזית בירושלים.

בנוסף, במשך שנים רבות קיים באשדוד קו אוטובוס, האוסף נוסעים בשכונות חרדיות (רובע ז'), לא עובר בתחנה מרכזית, ומוריד נוסעים בשכונות חרדיות בירושלים (וגם בירושלים הוא לא מגיע לתחנה המרכזית).

בעבר, החרדים רצו להקים חברת הסעה חרדית מיוחדת. אגד נלחמה ביוזמה זאת (כי חששה מתחרות), ובמסגרת ה"סטטוס קוו", הוקמו בארץ מספר "קווי חרדים" ש- 451 הוא אחד מהם. בקו 451 נשמרת הפרדה בין גברים לנשים.

חילונים בדרך כלל לא נוסעים בו.

מסתבר גם שהתחנות של קו 451 רחוקות יותר מביתה של טניה באשדוד, מאשר התחנות של הקווים 438 ו- 448.

ובכן, מסתבר שטניה היא פעילה בכירה באירגון שמאל שנקרא: "קול אחד".

רצ"ב תמונה שלה עם עמי איילון:

ולהלן סיפור המעשה האמיתי:

"היא עלתה ברחוב חנה סנש, שמעה שירים וזמזמה. איש לא דיבר איתה", סיפר אחד הנוסעים. לדבריו, לאחר שעבר האוטובוס שתי תחנות ללא

תגובה על הפרובוקציה, עלה נוסע שהרגיש את ידה של טניה. "היא שמה את המרפק במעבר וזה נגע בו".

הנוסע שרק כעת הבחין בה, החליט לנסות לבקש מטניה לעבור למושב האחורי כמקובל בקווים אלו. משסירבה, נשאר האברך ליד הדלת ואמר

כי חונך שלא לשבת מאחורי אישה וכי הוא לא נוסע בקו אחר. אחד האברכים ניסה את כוחו ופנה אליה "אולי תכבדי אותנו? אני מבקש

ממך כיהודי אל יהודי".

לאחר שהנהג סירב להתערב בטענה כי בג"ץ אוסר עליו, הוזמן למקום שוטר.

"הוא היה ממש אדיב וניסה גם לדבר איתה", העידו הנוסעים, "אבל היא צעקה באוטובוס שהיא תשיר בנסיעה, איימה כי תתפשט ואף התחילה לנגוע בכפתורי חולצתה".

הנוסעים החרדים מיהרו לרדת מהאוטובוס "אני לא אפגע ברוחניות שלי בשום מחיר", אמר חסיד גור.

השוטר הבהיר לנוסעים כי אסור גם לו להתערב בנושא, והם מצידם החליטו לרדת. "היא אמרה שנוסע אחד ירד, אבל ירדו חמישה נוסעים

ועוד 8 לא עלו בכלל בגללה. היו כאלה שכבר שילמו והפסידו את הכסף".

טניה שלפה מצלמה וצילמה את כל המתרחש.

ובכן, מה קרה כאן?

תשובה: פרובוקציה מתוכננת של קמפיין סטנלי גרינברג של "השמאל הלאומי החדש", בו משתתפים ידיעות אחרונות, "הארץ", ערוץ 2

ועוד מספר כלי תיקשורת.

מטרת הקמפיין: ליצור אווירת "נאחס" בארץ, לפי עצת היועץ הפוליטי סטנלי גרינברג. (ראו תחקיר של קלמן ליבסקינד לפני 3 חודשים).

זהו קמפיין "אורווליאני", לפי מיטב המסורת של הספר: "1984" של הסופר ג'ורג' אורוול.

הסבר על הקמפיין: על אף שהמצב בארץ טוב מכפי שלא היה שנים רבות – גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה בטחונית ובינלאומית – יצא

"השמאל הלאומי החדש" בקמפיין נסתר, מתוכנן ו"מתוזמר" היטב.

מטרת הקמפיין: לתת הרגשה לציבור ש"הכל רע", "הכל נאחס",

"הפערים גדלים", "הטייקונים שולטים בנו", "אנו הופכים למדינת טאליבן", וכן הלאה, וכן הלאה. מטרת הקמפיין: לבצע "היפוך תודעה"

בציבור. זהו כלל פסיכולוגי-סוציולוגי ידוע: אם תחזור על שקר מספר רב של פעמים, בסוף הציבור יאמין בו.

תשימו לב: כל מספר שבועות, התיקשורת המשתתפת בקמפיין "תופסת ISSUE", (הפעם זה "הדרת נשים"), ו"שופכת" את זה בעמודים

הראשונים. במקום להיות תקשורת חדשותית, זוהי תקשורת פוליטית.

מטרת התיקשורת והקמפיין: להמאיס את הממשלה הנוכחית על הציבור, ולהביא להפלתה.

במאמר מבריק כהרגלו, מראה קלי שירקי, כי מה שמפיל ממשלות, והופך מדינות לדמוקרטיות, אינן ההפגנות, אלא היכולת של קהלים גדולים ליצור הסכמות. הוא מראה כי באיראן, החתימה על עצומה של מיליון נשים לליברליזציה, השפיעה יותר מהמאבקים של התנועה הירוקה. ברית המועצות ושלוחותיה נפלה, לא בגלל מאבקים, אלא כי התארגנה אלטרנטיבה של קבוצות גדולות שידעו לעבוד ביחד, ויכלו להחליף את ההממשלה החלשה.

מתי יבינו מארגני המחאה, שמאבקים ומלחמות בשוטרים הם לא אלו שיביאו שינוי, אלא היכולת לנהל דיון הוגן ומשכיל בין מאות אלפי אנשים, היא שתביא את השינוי הרצוי, דיון דמוקרטי, שבו כל אזרח מקבל קול אחד. לשם כך עלינו להפסיק לחשוב בשמאל-ימין, לוותר על האגו, ולהפסיק לנפנף אצבעות אל ראש הממשלה, אלא לחשוב על איך אפשר לפתור את הבעיות שבפניהן עומדת החברה הישראלית.

עלינו לעזוב את הקריאות ל״למדינת רווחה״ או לאי-ריכוזיות. במקום זה עלינו לדון ולחפש ביחד דרכי פתרון טובות יותר. עלינו לשאול את עצמנו באילו דרכים ניתן לפתור את בעיות החברה, ולהתייחס למחקרים המתקדמים ביותר העומדים לראשותינו. עלינו לנהל דיונים משכילים, על האפשרויות השונות, ולא להיתקע בתפיסות המוקדמות שלנו.

מי מצטרף?

השאלה הראשונה שמעניינת אותי האם טרכטנברג טוב ליהודים או לא. למי יש דעות ונימוקים?

שאלות אחרות גם יתקבלו בברכה.

לעבאס זאכי, חבר בוועד המרכזי של הפתח יש משהו שהוא רוצה להגיד לאחיו הערבים, אך לא בטוח שהוא רוצה שהישראלים ישמעו.

לפעמים כדאי להקשיב לפליטות הפה הפרוידיאנות, ולהבין שכאשר אנו מנסים לפתור בעיות עם הפלסטינים, לפליסטינים, אם הם יוכלו, יש תוכניות שונות משלנו.

זכי אינו דק רקק. הוא זוכה לתמיכה רחבה בקרב ההנהגה הפלסטינית. בויקיפדיה נאמר עליו:

בחודש יוני 2011 פרסם השבועון "כל אל-ערב" היוצא לאור בנצרת "חשיפה", על פיה זכי הוא המועמד המוביל לרשת את יושב ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, לאחר שזה יפרוש מתפקידו. העיתון הסתמך בדיווחו על מקור עלום שם המוגדר "מהימן ובכיר", ודיווח כי זכי זוכה לתמיכה אף בקרב חברי הוועד המרכזי של ארגון הפתח. זכי עצמו הגיב לדברים בביטול, וציין כי הוא מקווה שאבו מאזן ימשיך בתפקידו.

לכן לדעתי, כל פתרון שימצא, צריך להבטיח שהפלסטינים לא יוכלו לממש את מאוויהם הכמוסים, למדינה מהירדן ועד הים.

Us Now from Banyak Films on Vimeo.

פרשת ויקיליקס האחרונה, היא אבן בוחן מרתקת בדרך של המערב אל נושא חופש הביטוי. מצד אחד, הפרשה חשפה את רשתות הקשרים התת-קרקעית שבין ארה"ב למדינות המערביות והערביות. היא חשפה שארה"ב ריגלה אחר האו"ם, ואחר הגרמנים, וגם קצת אחרינו. היא ממשיכה לחשוף סודות גדולים ואף אסטרטגיים. ומן הצד השני, היא הראתה ששליטי ערב המתונים למעשה מעונינים בחיסול האיום האיראני.

לעיתים נדירות בהיסטוריה, מעצמה עולמית מופשטת ערום ועריה בפני כל העולם, בצורה כה חושפנית בזמן אמת. הילד שחשף את ערוותה של ארה"ב ברבים הוא גיק מחשבים מטורף, שהכניס את עצמו לגוב האריות כדי לספר את האמת שבה הוא מאמין.  יש מבין מנהיגי המערב הקוראים לחיסולו הפיזי. אחרים פשוט מנסים לחסלו בתהליכים יותר "דמוקרטיים". ובעיקר בעלי הכוח מנסים לסגור עליו מכל הכיוונים. הוא עיצבן אותם כהוגן.

אסאנג' מעמיד אותנו בפני שאלה מעניינת. הפאניקה שהוא עורר בקרב הממשל בארה"ב ובמקומות אחרים במערב מובנת. חלק מהמחילות הסודיות שבאמצעותן הם ניסו לשלוט בעולם ולהופכו למקום בטוח, נחשפו. בטווח הקצר רודנים הם אלו שיהנו מפרותיה של החשיפה של ויקיליקס. משטר האיטולות באיראן יוכל להציג את ניסיון ההפיכה הירוקה כשיתוף פעולה בין המהפכנים לארה"ב וישראל, ובכך להחליש סיכוי למהפכה נוספת. שיתוף הפעולה של רודני ומלכי הארצות הערביות, נתפסים ככמשתפי פעולה עם המערב לחיסולה של אימפריה איסלאמית עולה, וכך שלטונם מתערער. האיסלאם הפונדמנטליסטי הרוויח מהפרשה בטווח המיידי.

אלא שלהערכתי אין הדבר כך בטווח הארוך. מהפכת האינטרנט הופכת את העולם למקום שקוף יותר. תעלולי יחב"ל עתיקים כמו אלו שהפגינו מנהיגי המערב, כבר לא עובדים יותר. עין הציבור הפכה חודרנית יותר ואפילו חדרי החדרים האינטמיים ביותר נחשפים באורה של תקשורת חדשה ועזה. העולם הוא שקוף יותר. התקשורת מבוזרת יותר, והציבור נחשף לעוד ועוד תעלולי ממשל לא לגיטמיים. המשטר הישן הולך ומאבד מהלגיטמיות שלו. ואי אפשר יהיה לעצור את זה (אלא אם כן, יכבו את האינטרנט).

בעבר העולם היה רגיל למרכזי כוח ולמניפולצית המונים. התרגלנו ל"נרטיבים" לאומיים. לעיתונות קנויה ונשלטת. הואבסנו בכחש על ידי אלו שחשבו שהחוכמה מרוכזת אך ורק אצלהם. בכך הצליחו שליטי המערב להשתיק ביקורת, ולמנוע התפתחותן של תורות חדשות שאיימו על כוחם. אלו שניסו לערער על כך, נדרשו למאבק חסר תועלת. המאבק הפך קיצוני וחסר מורכבות.

אבל המציאות היא מורכבת יותר מכל "חוכמה" שמרכזים השליטים, או של קיצוני שיחרור למינהם. החוכמה מפוזרת בין כולנו. כל אחד מאיתנו רואה את המציאות בצורה אחרת, ורק תקשורת מבוזרת בין כולנו, שהאינטרנט הוא האמצעי לצמיחתה, היא זאת שהולכת וחושפת את השקרים הישנים, ובמקומם היא מאפשרת לאמיתות חדשות לעלות. אמיתות מורכבות יותר. אמיתות שעוברות ביקורת peer to peer באופן ישיר וגלוי. ומתוך האמיתות הללו יעלו ויצמחו תורות מדיניות ומוסריות חדשות. התורות הללו יעלו ויצמחו בין אם שליטי המערב ירצו בכך ובין אם לאו.

אני חושב שהבסיס לצמיחת התורות הללו הוא הרצון לחיפוש האמת. הבלוגים מאפשרים לנו לעשות זאת. בלוג היא במה שבה כל אחד יכול לפתח נושא ולנהל דיון מחכים עם אחרים. אם נשכיל, גם להקשיב למתדיינים בבלוג וללמוד מכול המשתתפים, אז נצא מהדיונים חכמים יותר. אם נלמד למקד את הדיונים שלנו, ונמצא דרכים לגבש תורות חדשות וידע חדש לאור הדיונים, יצמחו כאן התורות החדשות הללו. לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להצמיח את התורות הללו על ידי שאיפה לאמת המורכבת יותר. על ידי זניחת האגו האישי והעדפת האמת ומורכבותה האינטר-סובייקטיבית.

במציאות החדשה, שבה הידע יהיה הרבה יותר חשוף, יצמחו תהלכים לחקר האמת, ועל בסיסם נוכל לבנות מהלכים נכונים יותר לפתור את בעיותינו. ממרכזי החלטות הנמצאים בידי מעטים, ההחלטות יעבור יותר ויותר למעגלים הולכים ומתרחבים.

אולי ויקי-ליקס גרמה קצת רוח גבית לפונדמנטילסיטיים, אך זאת רוח חלשה ומתפוגגת. לעומת זאת ויקי-ליקס, נתנה רוח גבית עצומה לרעיון הדמוקרטיה החדשה, ועל כך לדעתי, עלינו להסתכל.

עד שהתורות הללו יצמחו, החשיפות יערערו את יכולתו של המערב לקשור קשרי צביעות, ובטווח המידי הדיקטטורים ירוויחו, אך לדעתי בטווח הארוך הדמוקרטיות ירוויחו ממהלכיו של אסאנג'. הוא ושכמותו יכריחו את המדינות המערביות לנהל דמוקרטיה נקיה. אם כך, בואו לא ניתן למרכזי הכוח שלנו, לחסל את אסאנג' ואתר ויקיליקס. בעשותם כך, הם פוגעים בהתפתחות הדמוקרטיה המלאה. אם אנו חפצי דמוקרטיה, באו נניף את דגל ויקיליקס ונעזור להם בכל דרך אפשרית. בואו נשלח מסר לחברי הכנסת שלנו, שאנו דורשים מהם להגן על חופש הביטוי. כל אחד ישלח לחבר הכנסת שהוא מעדיף בקשה לשמור על חופש הביטוי. בואו נעשה את חופש הביטוי בסיס לצמיחתה של חברה דמוקרטית יותר, חופשית יותר, אמיתית יותר ומעורבת יותר.

אני את הבקשה שלי שלחתי ליריב לוין ומיקי איתן (אבירי הדמוקרטיה שאני מאמין בהם). אפרסם תגובתם אם תהיה כזאת.

בעקבות המפגש בקדומים, התפתחו מספר שיחות באינטרנט (כאן, כאן, כאן). לפחות שתים מההתכתבויות עלו לטונים מאד לא נעמים, של העלבות, פגיעה וכעס.

שיחה רגועה בין שני מתכתבים מקדומים ומהשמאל-הלאומי, הפכה לפיצוץ לא נעים. וכיוון שאני מכיר את מי שכעס כל כך, קצת התפלאתי. לא הבנתי מהיכן הזעם, מהיכן חוסר הפרופורציה. כשדיברתי איתו טלפונית, הוא היה זועם ונרגז, גם במושגים שלו. לקח לי זמן להבין מדוע הוא נרגז. מה שהיה כתוב בטקסט של בר-הפלוגתא שלו לא הצדיק את הכעס.

אבל אז הבנתי. הבנתי כי גם לי זה קרה פעמיים. באחד הדיונים בפייסבוק, סביב פרשת זועבי, נכנסתי כניסת אמוק בפעיל שמאל שאיתו שיתפתי פעולה בעבר. הטונים בדיון הפכו להיות אלימים וצרחניים, חסרי פרופורציה והיסטריים. מילה אחת שלי, היה בה כדי לפוצץ את בן השיח שלי.

ואותו דבר קרה לי, כעבור כמה שבועות, עם אותו אדם, אלא שהפעם, אני הוא זה שהתפוצץ. מילה אחת שלו, שבסיטואציה אחרת, היתה מתפרשת כחסרת משמעות, נראתה לי כיסוד לתוקפנות עזה שלו כלפיי.

כשבדקתי לאחר מכן את עצמי, הבנתי שהיה כאן משהו לא פרופורציואנלי. משהו געש בי, והוא לא היה קשור כ"כ לבחור, אלא יותר, למה שייצג. אני חושב שזאת היתה פוסט-טראומה מודחקת, שקיננה בנו.

כל אחד מאיתנו היה בסטרס באותם שנים קשות שבין 1992 ל 1999. כל אחד מאיתנו אגר את הטראומה, והדחיק אותה, כדי לנסות לקדם את החזון הפוליטי שלו. אבל כנראה שיש סוג מסויים של מפגשים ואופי מסויים של אינטראקציות, שמציף את הפוסט-טראומה, וגורם לתגובה העצבנית להתרחש.

יתכן שרבים מאיתנו נושאים איתם את הפוסט-טראומה של השנים ההן. ואז נשאלת השאלה, האם לעולם נישא אותה? האם נצטרך להמתין עד שאחרוני הדור ההוא יחלפו מן העולם, כדי להצליח לקדם כאן משהו משותף? או שניתן לגרום למשקעי העבר להחלש, ולאפשר לנו לשוב ולפעול ביחד.

אני יודע שיש הרבה טיפולים לפוסט-טראומה. הטיפול העדיף עלי, הוא לחזור לשם, ולספר לכם עליה. אני מבקש שלא תשפטו אותה. אל תגידו לי שטעיתי, ולא הבנתי. כי זאת היתה החוויה הסוביקטיבית שלי. מה שאתם יכולים לעשות, זה פשוט לספר את שלכם. אני אשמח להבין איזה טראומה, כל אחד מאיתנו סוחב מהתקופה ההיא.

הטראומה שלי:

הטראומה שלי התחילה ב-1987, שלושה חודשים לפני פרוץ האינתיפדה הראשונה. אני זוכר את עצמי מתבונן על עובדים פלסטינים בשוק העבדים במזרח כפר-סבא. אני זוכר את המבט בעינייהם, ואת ההבנה שהם הגיעו לנקודת השפלה כל כך עמוקה, עד שהם לא יוכלו לסבול זאת, והר הגעש שלהם עומד להתפרץ. ידעתי שמשהו לא טוב עומד לקרות, ולא הייתי יכול להשפיע על המצב. שלושה חודשים לאחר מכן, האינתיפדה הראשונה פרצה.

הטראומה השנייה שלי התחילה לקראת החתימה על הסכמי אוסלו. ההסכם שעבר על חודה של מיצבושי, בגלל מי שיהפוך לאחר מכן לסוחר סמים, עמד להכניס לגבולות הארץ חבורה של מרצחים. לא עבר זמן, והעסק התפוצץ. פיגועי טרור, פרצו, והשלטון הישראלי, טחו עיניו מראות. כל ניסיון למחות, פשוט נעלם מעיני הציבור. שריד הקריב אותנו כ"קורבנות שלום", ברוב שחצנותו. התקשורת סתמה את פינו. הפגנות שהלכנו אליהן, ובהם היו עשרות אלפים ואף מאות אלפים, פשוט נעדרו ממסכי התקשורת. המצב הלך והחמיר. היה נראה באותה תקופה שאש"פ יהיה כמו סרטן בתוך ישראל. והממשלה צוחקת עלינו. מה שהשפיע יותר מכל, היתה אמירת הפרופלורים של רבין. כל מה שעשינו כדי להתריע בפני הסכנה הקיומת, הוגדר כרוח…. כפרופלורים. קולנו הושתק. קולו של הימין המתון הושתק, ורק קולם של האלימים ביותר מבינינו נשמע. גם כאן לא יכולנו להשפיע על האסון המתקרב ובא. בסוף, מישהו רצח את ראש הממשלה, ואני הואשמתי. למה? האם אני תמכתי ברצח? האם אני רצחתי?

הטראומה השלישית היתה קשורה לשהותי בשנים 1995 – 2001 באוניברסיטת תל-אביב. באותה תקופה היתה האוניברסיטה מעוז השמאל. היה מקובל שאם אתה לא שמאל, אז לא יכול להיות שאתה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב. לתומי, חשתי שאני במדינה בה חופש הביטוי הוא קדוש, ולכן הופתעתי כאשר השמעתי דעות ימניות, נחשבתי בזוי. באותה תקופה נשמר חופש הביטוי באוניברסיטה רק לשמאלנים. אבל הדבר הגרוע ביותר היה בכל פעם ששאלו אותי איפה אני גר, ואמרתי בצופים או בקדומים. כשבני שיחי הבינו שזאת התנחלות, היה המבט מתחלף למבט של תיעוב. אני לא אשכח את המבטים הללו. לקראת סוף לימודי באוניברסיטת תל-אביב, מישהי שהיינו בקשרי עובדה טובים, שאלה אותי היכן אני גר. כששוב ראיתי את המבט הזה, לא יכולתי יותר, הכעס והעלבון עלה והתפרץ. פשוט הפנתי את עיניי ובכיתי, כמו ילד. זה היה מבזה.

לאחר מכן עברתי לאוניברסיטת בר-אילן. שם לאף אחד לא היה אכפת אם השמעתי דעות שמאלניות או ימניות. שם לאף אחד לא היה אכפת היכן אני גר. פתאום הרגשתי חופשי. פתאום הרגשתי, שהשפיות חוזרת אלי. שמותר לי להיות מי שאני.

אלו הטראומות שלי. האם גם לכם יש טראומות מאותה תקופה?

פשוט גדול: מדבקות שכל עיתון צריך לחלק.

כחלק מחוקי המלחמה, שבהם אני עוסק לאחרונה, חשוב לדעתי להבין את אחת הפרדיגמות המשפיעות ביותר על התנהגות חברה, ועל השפעתה על הלאומיות.

הפרדיגמה שנקראת "פרדיגמת התיאום" היא פרדיגמה שמשפיעה על יכולות התיאום בתוך קבוצה. היא נובעת מהצורך של כלל חברי הקבוצה לפעול בתיאום, כדי להביא לתוצאה רצויה. כאשר אנו מקמימים ארגון, אנו מעוניינים להגיע למטרה מסויימת. העדר תיאום וכתוצאה מכך פעולה עצמאית של כל אחד מהחברים, עלולה להביא את הקבוצה להתפרקות, ועלולה למנוע ממנה להשיג את מטרתה.

אם נתחיל מהקבוצה הקטנה הכוללת רק אדם אחד, ברור כי  לאדם אחד לא נדרש תיאום עם חברים נוספים בקבוצה. אך כאשר הקבוצה הופכת להיות בת שני חברים, יש להוסיף קו תיאום בינהם (נקרא coordination line). ככל שמצטרפים עוד חברים לקבוצה, כך כמות קוי התיאום גדלה.  ניתן לחשב זאת באמצעות הנוסחה הבאה:

וכאשר הקבוצה גדלה, בעצם כמות הקוים גדלה ביחס לחברי הקבוצה בריבוע, חלקי 2. כלומר יש כן יחס של חזקה. המשמעות היא שבקבוצה בת 100 אנשים צריכים להיות 4950 קשרי תיאום.

ברור כי מספר כל כך גדול של תיאומים אינו אפשרי. אם פעם תנסו להחליט לצאת לבלות עם חמישה חברים (10 קוי תיאום), כאשר לכל החברים יש משהו להגיד על מקום הבילוי הרצוי, והדיון צריך להיות שיווני, סביר להניח שתבלו כמה שעות, רק בניסיון לקבוע לאן ללכת. תארו לעצמכם כמה זמן ידרש לקבלת החלטה כדי שקבוצה של 100 איש (עם 4950 קוי תיאום) יצטרכו לקבל החלטה שיוויונית.

בהעדר טכנולוגיה מתקדמת, לפתרון הבעיה, בני אדם נוטים למצוא פתרונות קל יותר לבעיה. הם למשל מפקידים את ההחלטה בידי אדם אחד (מונרכיה) או בידי קבוצה קטנה, בעלת כוח השפעה (אוליגרכיה). כיוון שבני אדם למדו כי השארת כל כך הרבה כוח החלטה בידי קבוצה קטנה של אנשים, מסוכנת מאד לחברי הקבוצה, ועלולה להוביל להחלטות שאינן לטובת כלל החברים, הוקמו דמוקרטיות הנציגים, שבהן בעלי יכולת ההחלטה נמצאים בפיקוח הציבור, וניתן להחליפם. אך עדיין בדמוקרטיית נציגים, באופן עקרוני רק קבוצת ה-120 ח"כים היא המחליטה. ואם נבדוק את המצב לאשורו, נראה שלמעשה את עיקר ההחלטות מחליטות הקואליציה והממשלה. בהחלטות מהירות, יש קבוצה עוד יותר קטנה של המטבחון. ו-כ-30 אנשים אלו, הם המחליטים עבור 7.5 מיליון אנשים.

אגב במציאות לכן קבוצה מתאמת אינה נראת כך:

אלא כך:

זאת כיוון שבמציאות מאד קשה ליצור קבוצות בהן כולם מדברים עם כולם.

גורמים המשפיעים על טיב הקשרים

טיב קוי התיאום מושפע מגורמים רבים. בינהם טיב השיח. לעיתים קרובות אנו חווים שיח של חרשים. הדבר קורה כאשר המתדיינים עסוקים בטיפוח האגו העצמי שלהם במקום להקשיב לחבריהם לשיחה, או כאשר השיחה היא אינטואיטיבית מידי. אחד הכשלים הקשים ביותר במערכות דיון כאלו, הן העדר ערכים משותפים, והעדר עולם מושגים משותף. כאשר בני אדם ממחנות ערכיים ואידאולוגים שונים מנסים לדון על נושא ועולם המושגים שלהם שונה, הם אינם יכולים להבין איש את דברי חברו. איש משאל רואה את העולם דרך מקפים של שיוויון ועולם מושגים של שיוויון, בעוד איש ימין רואה את העולם דרך משקפיים לאומיות. לפעמים אותו מושג משמש לשני מובנים שונים במחנות השונים למשל צדק עבור סוציאליסטים הוא צדק חלוקתי, בעוד עבור קפיטליסטים הכוונה היא לצדק טבעי. זאת אולי הסיבה העיקרית לכך שלמרות שהשיח בין ימין לשמאל נערך מעל כל גבעה רעננה, נראה שהתקדמות ליצירת הסכמה, איטית ביותר. בין המחנות חסרה יכולת תקשורת יעילה.

הדבר הולך ומקצין כאשר מדובר על שתי תרבויות שונות. כאשר דוברים משתי תרבויות שונות מדברים, עולם הערכים והמושגים שלהם כל כך שונה, עד שהם מתקשים ליצור הבנה בינהם והם מתקשים לסמוך אחד על השני. כאשר יש פער תרבותי, כוונה של צד אחד יכולה להתפרש אחרת על ידי הצד האחר. הדבר מוביל פעמים רבות לאי-אמון.

למנהיגים הנדרשים לשלוט בקבוצות גדולות, קל יותר להנהיג ולתקשר עם אנשים בעלי עולם ערכים ומושגים משותפים. ולכן כאשר קבוצות יתארגנו סביב מנהיגים, הם לא פעם יתארגנו על פי קוים של מחנות אידאולוגיים ותרבויות. כיוון שקל יותר למנהיג להנהיג באמצעות חרדת קבוצות, הוא יטה לצייר את הצד השני כאיום. והדבר ילך ויצור קיטוב ואי הבנה בין הקבוצות.

בצורה כזאת הולכות וצומחות תרבויות שונות וקבוצות אתניות שונות, המבססות להן עולם ערכים פנים-קבוצתי, שמאפשר להן לתאם את רצונן בצורה טובה יותר.

כך צומחת הלאומיות, וכך צומחים מתחים אתניים. מתוך השונות, והצורך ליצור תיאום בקבוצה.

על הלאומיות, ביתר פירוט, בפוסט אחר, בע"ה.

האם התיאוריה הזאת נראת לכם סבירה? במה תבקרוה?

הפוסט הזה נכתב בעקבות שיחות עם אליסה, והתכתבות עם ליברטנים נוספים בארץ. אליסה וליברטנים אחרים טוענים כי ככל שהשוק יהיה חופשי יותר והממשל יקטן, כך תיגדל מידת החרות. אני מבקש לטעון כי זאת תיאוריה ללא אחיזה ממשית במציאות. וכי שוק חופשי, כפי שהליברטאנים מציעים, לא יביא לחופש המיוחל, אלא לשעבוד מתוחכם של האדם הפרטי. כדי ליצור חופש, עלינו לפתח שיטה חדשה שאינה עדיין בנמצא.

בבסיס התיאוריה הליברטאנית, כמו שאני מבין אותה (והעמדתי לביקורת חבריי הליברטאניים), עומדת ההנחה כי שוק חופשי, הוא מקום בו בני אדם יכלו ליזום ולפעול בצורה החופשית המקסימלית. בני אדם יכולים לשתף פעולה איש עם רעהו, בהתאם לצרכים הפרטיים שלהם. בשוק חופשי, אין ממשלה שמנהלת את המשק ומנסה לווסת את הצרכים של האדם. אין לקיחה בכוח של מיסים מאדם אחד, כדי להעביר אותם לאדם אחר. השוק מתנהל בצורה חופשית, על פי רצונו האישי של כל משתתף במשחק. אם אדם רוצה להגדיל פרנסתו, יהיה עליו לצאת לעבוד, ליזום ולפתח מוצרים שיספקו צרכים של אחרים. השותפות על פי עקרון השוק החופשי, הוא שכל אדם חופשי לבחור את דרכו, ולהחליט אם לרעוב או לשבוע. כך על פי הליברטאנים, נשמר החופש האישי של כל אדם באופן מיטבי.

אלא שמנגד ישנה ביקורת, ואני חושב שבססיס הביקורת אפשר להעמיד את הרעיון הבא:

יותר משאבים = יותר כוח השפעה = יותר בחירה חופשית

פחות משאבים = פחות השפעה = פחות בחירה חופשית

כדי לפעול בעולם, אדם זקוק למשאבים. ככל שיש בידו יותר משאבים, כך הוא יכול להתפנות לממש את רצונותיו. אם לאדם יש מספיק כסף להעניק לאנשים אחרים כדי להשלים את רצונו, הכוח שלו להשפיע על החברה הכללית גדל. עסקים, תאגידים וחברות גדולות, הן בדיוק אותם ארגונים שיוצרים מספיק כסף כדי להעסיק בצורה ישירה או בצורה עיקפה, מספיק אנשים כדי לקדם את האינטרסים שלהם. אינטרסים המתמצים בד"כ ביצירת עוד ועוד רווחים.

לצורך כך הם יעסיקו גופים שלמים של אנשי פיתוח ויצור, אך גם אנשי שיווק ולוביסטים. אנשי שיווק מתמחים ברתימת הרצון הפרטי והרצון הכללי לטובת האינטרסים של בעלי המשאבים העודפים. אנשי השיווק יודעים כיצד לבצע מניפולציה בחשיבה של פרטים, כך שירצו לקנות מוצר כזה או אחר. הם מסוגלים לגרום לירידה ביכולת החשיבה העצמאית. הם פועלים בפרסומות במדיה הריכוזית (רדיו, טלויזיה ועיתונים), וגם במדיה המבוזרת שלהרשתות החברתיות.

הלוביסטים עסוקים בהשפעה על המחוקקים ומקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה. חברות הלוביזם אלו חברות המתמחות בשינוי ההתנהגות המדינית, כך שתשרת את האינטרסים של החברות הגדולות שמעסיקות אותן. על פי המידע המפורסם באינטרנט, חברות הלוביזם אינן עסוקות בשוחד, אלא ביצירת תמונת מציאות חלקית, שמתאימה לאינטרסים ששל שולחיהן. רק לעיתים נדירות יש מידע על שוחד ממש, כמו שמציג זאת דר' ג'ון רנג'ן, המנהל לשעבר של אלי-לילי  שמודה כי הוא ששיחד ראשי ממשלות.

להלן חלק מדרכי ההשפעה של הלוביסטים על הכנסת והממשלה:

סיוע בתרומות לח"כים ולמפלגות - באמצעות תרומות עקיפות, יכולים בעלי המאה לקבוע את דעת הח"כים והשרים.

הכנת הצעות חוק – הלוביסטים מציגים מידע סטטיסי המיועד לתמוך בהחלטה שתסייע ללקוחותיהם. הם יסיעו בגיבוש מספר חברי כנסת שיתמכו בחוק.ולפעמים אף יסיעו בניסוח החוק עצמו.

טווית קשרים בין אישיים- לוביסטים הם אנשים חברותיים, שיודעים לקשר בין אינטרסים שונים. חלקם יינסו לפתח קשרים בין-אשיים טובים עם חברי הכנסת ומקבלי ההחלטות במסיבות ובארועים לא רשמיים אחרים.

לוביזם עקיף – החברות מסייעות לעמותות רלוונטיות לקום. העמותות הללו יוצרות "לחץ ציבורי" שמשנה את תמונת המציאות של חבריי הכנסת (דוגמא).

בממשלה, יכולת ההשפעה נשענת לא פעם על מנהג קלוקל של חברות ותאגידים להעסיק פקידים בממשלה במשרות נחשקות. הרצון של הפקידים להתקבל לתפקיד הנחשק במשק-החופשי, יכול להשפיע באופן עמוק על ההחלטות שיקבלו, ובכך לסיע לחברות בהגדלת רווחיהן באמצעות החלטות הממשלה.

לאולגירכיות הממון יש אינטרס ביצוב הדמוקרטיה-הנציגית

היווצרות עודף משאבים מובילה לעודף השפעה של קבוצות קטנות רוויות משאבים, על ההחלטות המדיניות.  עשיית עסקים בחברה מבוזרת מקשה על קבלת החלטות אפקטיביות, או על השפעה על מיעוט של מקבלי החלטות. אי לכך, האינטרסים של החברות הללו הוא לרכז את השליטה בידי מעט אנשים ככל הניתן מצד אחד. מצד שני, בעלי המשאבים העודפים נזהרים מריכוז יתר של הכוח, שכן אז השליטה שלהן בממשל עלולה להיות קשה יותר. לחברות תמיד טוב לדאוג שתהיה תחרות בין הפולטיקיאים, כך שהם יזדקקו תמיד לעזרת החברות המיסחריות. לכן האינטרס של בעלי המשאבים הוא שלטון לא ריכוזי מידי אך גם לא דמוקרטי מידי. הן תעדפנה את הדמוקרטית הנציגית, או "אוליגרכיה נבחרת" כדרך לשלוט היטב במדינה לתועלתן. הגברת ההשפעה של בעלי המשאבים, יוצרת ממשל דמוי-דמוקרטיה. אומנם האזרחים בוחרים פעם בארבע שנים, אך לכסף הרב המושקע בקמפיין הבחירות יש השפעה גדולה על בחירת הציבור. וכאשר מסתיימות הבחירות, בעלי המשאבים זוכים להרבה יותר השפעה בזכות הלוביזם.

את התהליך הזה שבו בעלי המשאבים העודפים יצרו משטר אלוגירכי-דמוי-דמוקרטיה ניתן למצוא לאורך ההיסטוריה המודרנית. דוגמא מצוינת לכך, ניתן למצוא בהיסטוריה הבריטית ובהיסטוריה הגרמנית.

דוגמאות מההיסטוריה להשפעת הממון על היווצרות או קריסת דמוקרטיות נציגים

את המסע לעבר הדמוקרטיה החלו הבריטים בסביבות 1215, כאשר הברונים האנגלים הכריחו את ג'ון בלי ארץ לחתום על המגנה כרטא. ג'ון הפסיד אחוזות נרחבות במלחמות עם מלך צרפת. הוא נזקק לכסף ולהסכמת הברונים כדי לגייס את הצבא (בשיטה הפיאודלית הוואסל גייס את הצבא מתוך האחוזות שלו, עבור מי ששלט עליו). ככל שג'ון טעה יותר ונכנס למלחמות לא מוצלחות, כך הוא איבד את אמון הבורנים שלו. לבסוף הם התמרדו והוא נאלץ לחתום איתם על המגנה כרטא, כדי לשמר את שלטונו. במשך עוד מאות שנים נאבקו האצולה עם המלכים על אישרור המגנה כרטא. המלכים נזקקו לכסף לצורך מלחמותיהם, והאצילים נתנו את הכסף בתמורה ליכולת השפעה באמצעות הפרלמנט. ככל שנדרש יותר כסף, כך נוצר הצורך להכניס רבדים נוספים למעגל ההשפעה של החברה האנגלית. כך נוצר בית הלורדים (האצולה), ובית האנשים הפשוטים (שהורכב מסוחרי הערים). אחת ההקפיצות המשמעותיות היתה סביב הקמת הבנק של אנגליה (הבנק המרכזי של הממלכה המאוחדת) ב-1690. כדי לעמוד בתחרות ובמלחמות מול ספרד וצרפת, נדרשה המלוכה לכספים שעד אז לא יכלו להעמיד גם האצלים והסוחרים. לכן הוקם הבנק של אנגליה, הוא הצליח לגייס עבור הממשלה, באמצעות הלוואות והנפקת שטרות כסף סכומים עתק. בפחות משבועיים גייס הבנק 1.2 מיליון פאונד. הבנק איפשר כנראה לסוחרים לתפוס את היד העליונה בהשפעה על הממשל. בהמשך הדרך, במיוחד במאה ה-19, נוספו למעגל ההשפעה גם יתר האזרחים הבריטים, אך השפעתם היתה עקיפה. היא לא היתה ישירה ומרוכזת כמו השפעתם של בעלי ההון העודף.

המצב ההופך הביא לקריסת רפובליקאת ויאמר. הרפובליקה נוצרה על בסיס מדינות שונות, בעלות תרבות גרמנית, שאוחדו על יד ביסמארק בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19. הקיום הצעיר של גרמניה כמדינה, הביא לכך שערב המשבר של תחילת שנות ה-30, לא היתה אוליגרכיה מאוחדת שתתמוך בדמוקרטיה. גם הדמוקרטיה עצמה היתה צעירה מידי. היא נוצרה סביב גל המרידות של נובמבר 1918, על ידי מפלגות דמוקרטיות וסוציאליסטיות. אלו היו מפלגות שלא בנקל זכו לתמיכת אוליגרכיות ההון. הריכסטאג הדמוקרטי היה מאד לא יציב והשלטון התחלף תדירות. לבעלי ההון לא היה אפיק בטוח להשקיע בו בממשל. חוסר היציבות פגע באינטרסים של בעלי ההון. הדבר השתנה לאור המשבר החמור של שנות ה-30. המשבר יצר חוסר יציבות שלטני חמור, והיטלר הוא זה שהבטיח חלופה יציבה עבור האוליגריכות. מרגע שהאוליגרכיות ראו שהיטלר הראה יכולת ליצור ממשל יציב בגרמניה, הן התחילו לתמוך בו. אומנם הנאצים זכו גם לתמיכה רחבה של העם בזכות יכולות הארגון המדהימות של המפלגה הנאצית, והיכולת לפנות לכמה מגזרים בו-זמנית , אך היו אלו האליטות הפולטיות שדחפו את הדמוקרטיה אל סופה(ראו על הפניה לקהלים רחבים ב"היטלר", איאן קארשו, ספר 1, עמ 289-290, ספריית אפקים/עם עובד 1998):

אחת הסיבות העיקריות שקבוצות רבות עוצמה לא השלימו מעולם עם הדמוקרטיה, ובעת ההיא כבר חיפשו בפועל דרכים להפילה. בשנות המשבר הכלכלי חתרו תחתיה במתכוון קבצות עילית שדאגו לאינטרסים של עצמן. הללו לא היו שרידים קדם-תעשייתים, אלא – כל כמה שמטרותיהן הפוליטיות היו ראקציונריות – שדולות (לוביסטים, ט.י.) מודרניות שפעלו לקדם את הזכויות שהקנה להן המשטר הסמכותני. בדרמה הסופית השפיעו בעלי הקרקעות ואנשי הצבא יותר מבעלי העסקים הגדולים על סלילת דרכו של היטלר לשלטון. אבל בעלי העסקים הגדולים, שהיו קצרי ראות מן הבחינה הפולטית ודאגו לאינטרסים של עצמם, תרמו אף הם תרומה ניכרת לחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה, חתירה שהיתה התנאי המוקדם להצלחתו של היטרל (שם, שם, עמ' 363).

לאוליגרכיות האצולה העתיקה, לאנשי הצבא ולבעלי הממון היה חלק חשוב בנפילת הדמוקרטיה הגרמנית, כיוון שזאת לא יצרה את היציבות הדרושה והיא לא שירתה את צרכיהן. הן העדיפו משטר יציב על פני משטר כאותי. אך הן יגלו במהרה, שהן בחרו משטר דיקטטורי מידי שיגרום נזק עצום לכלכלת גרמניה.

השפעת בעלי הון = אלוגירכיה לא כל כך נבחרת

לבעלי ההשפעה הגדולה, בציבור הגרמני ,הבריטי ולמעשה בכל מקום אחר בעולם, בעלי האחוזות, אנשי הצבא ואנשי העסקים הגדולים, יש יכולת גדולה יותר לכונן או לפורר את המשטר. היכולת הזאת קיימת גם כיום והיא באה בחיי היום-יום של המדינה, ולא רק במיקרי קיצון. העיתונות הישראלית, השייכת לבעלי הון, תומכת במפלגות המרכז, ומדירה קבוצות לא רצויות.

לכן, אם נחזור לתיאוריה הליברטאנית, נוכל לראות כי משק חופשי, מביא אולי יותר חופש מאשר החופש הניתן לאדם במלוכות, אך חופש זה מוגבל להתאמה לרצונן של אוליגרכיות הממון. יכולת ההשפעה של האזרחים נובעת מכמות המשאבים העומדים לראשותם. במשק חופשי נוצרים פערי משאבים עצומים והללו גורמים לפערי השפעה עצומים.כתוצאה מכך, המדינה משרתת יותר את בעלי המשאבים מאשר את  דלי-המשאבים. רצונו של האזרח הפשוט, אינו בא לידי ביטוי כפי שרצונו של בעל המשאבים העודפים בא לידי ביטוי. הוא אולי טוב ממצבו של נתין במלוכה, אך הוא יכול להיות טוב יותר.

גם הפתרון הסוציאליסטי אינו משפר את המצב. הפתרון הסוציאליסטי או הסוציאל-דמוקרטי מבקש להעניק לממשלה יכולת לקחת מבעלי ההון יותר מיסים ולחזק את הממשלה. כאשר כוחות הממשלה מרוכזים בידי קבוצות כוח ממסדיות, הכוח הזה משחית את יושבי המוסדות ומסאב את המוסדות. וניתן היה לראות זאת היטב במדינות קומוניסטיות, וכן בישראל הסוציאליסטית.

הפתרון לכן, חייב להיות כנראה במקום אחר. לא בלסה-פר, ולא בסוציאליזם. הפתרון צריך לההקטין את השפעת בעלי ההון ולהעצים את חופש הביטוי וההשפעה של כלל הפרטים, מבלי לגעת בחופש כלכלי מירבי. יתכן כי הפתרון נמצא באיזון נכון יותר שבין השפעות החברה להשפעות השוק, או שלחלופין, ישנה דרך אחרת, טובה יותר לשתף פעולה במשחק שאינו סכום אפס.

רעיונות?

קריאה נוספת:

לסה-פר – http://en.wikipedia.org/wiki/Laissez-faire

קפיטליזם - http://en.wikipedia.org/wiki/Capitalism